דרשת הרב אמנון יצחק שליט"א לרפואת הרב ניסים פרץ זצוק"ל

- - - אין זה התמלול, אלא עיקר הדרשה, מהספר 'חכמת המצפון' חומש דברים, מאמר קמד. לכתבה על המחבר הרב משה אבגי זצוק"ל - לחץ כאן - - - 

"וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ" (דברים ז, טו).

מהו "וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ"? וכי לא די בזה שלא ישים את המחלות על ישראל, וכלום מעוניינים אנו שהמחלות יבואו על ראש שונאנו? האם יש בזה כוונה להרגיע ולהשיב את נפש ישראל, כעין נקמה בגוים ובשונאי ישראל, שהרי הכתוב מדגיש: "וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ" ככוונה להרגיע ולפייס?

 ונראה שיש לפרש, כי כאשר מידת הדין שולטת בעולם אין היא שוקטת עד שבא הדין לידי מיצוי, וכל זמן שלא נתמצה, הריהו עומד ומקטרג ותובע את התגשמותו למעשה בעולם, ולכן הקב"ה ברחמיו הגדולים מחליף את מידת הדין מישראל ונותנה על אומות העולם, ובזה הוא משקיט ומרגיע את מידת הדין וממלא את תביעתה, וכאשר עם ישראל רואה את הדינים שבאו לאומות העולם, מרגיש הוא אז את רחמי ה’ הגדולים עליו, שכן אותם דברים צריכים היו לבוא עליו ונמנע עתה מהם, עיניהם רואות את מה שעלול היה לבוא עליהם, ומתוך כך מודים להשי"ת על רחמיו המרובים שהסיר מהם כל מחלה וכל המדווים הרעים.

"כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעֶךָ נָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיך: מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ" (ישעיה מג, ג-ד), המצרים הם היו לך לפדיון, שבכוריהם מתו ואתה: "בְּנִי בְכֹרִי" (שמות ד, כב) ניצלת והייתם חייבים כליה, כמו שנאמר: "וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם" (יחזקאל כ, ח) רש"י שם, הדין מתוח בעולם, הוא אינו רוצה להתבטל ותובע את התגשמותו, אינו בא על סיפוקו עד שיתנו לו את חילופיהם של ישראל, הכליה מוכרחת לבוא אך הקב"ה פודה את ישראל ושופך את חמתו על מצרים ואדום.

"וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ" איתא בילקוט ישעיה רמז תנ"א: 'רבי אלעזר עאל לבית הכסא אתא ההוא רומאה אוקמיה, מדנפק ר’ אלעזר אתא דרכונא נחש שמטיה לכרכושיה, קרי עליה רבי אלעזר: "וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ" מידת הדין היתה מתוחה על ר’ אלעזר, וע"י הוויתור הציל את עצמו, אבל בתנאי שבא אָדָם תחתיו, והעבירו את הדין מר"א ונתנו על ההוא רומאה, כי מידת הדין תובעת את שלה, אין היא מוותרת עד שהיא משיגה את שלה, ומי שזוכה ע"י תשובה ומעשים טובים, הרי מחליפים ומעבירים ממנו את הדין לשונאי ישראל.

וזהו שאנו אומרים: 'ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה', מעבירין ממנו על אדם אחר על שונאי ישראל, וכן אמר רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנֶה אוֹמֵר: 'כָּל הַמְּקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ; וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עֹל תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ'. פרקי אבות ג, ח, בזכות התורה אין מבטלים ממנו את גזירות המלכות, אלא מעבירים ממנו לאנשים אחרים, כי הגזירה צריכה להתקיים. 

הדין תובע את שלו, וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עֹל התורה מעבירים אחר עליו, אמרו ישראל: 'כשם שאנו עולין מצד אחד כך מצרים עולים מצד אחר', 

א"ל הקב"ה לשר של ים: 'פלוט אותן ליבשה!', 

א"ל: 'רבש"ע! כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטל ממנו?' 

א"ל: 'אתן לך אחד ומחצה שבהן', מיד פלט אותן ליבשה, מאי אחד ומחצה? דאילו בפרעה כתיב: "שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר" (שמות יד, ז) ואלו בסיסרא: "תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל" (שופטים ד, ג) כנ"ל שמידת הדין תובע את שלו ומבקש תמורת הנידון להחליפו לאחר.

כשהוליכו את הגאון הצדיק ר’ דניאל מקלם זצ"ל ביחד עם תלמידי חכמים גדולים, נפרד ברגעיו האחרונים בדברים האלה: 'בגזירת עשרה הרוגי מלכות טהר ר’ ישמעאל עצמו והזכיר את השם בסילודים ועלה למרום, ושנים מהם הוציאו תחילה שהם גדולי ישראל, 

שרפי מעלה צעקו במרה: 'זו תורה וזה שכרה?!' 

 ענתה בת קול משמים: 'אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם לתוהו ובוהו, גזירה היא מלפני קבלוה משעשעי דת יומים'.

 מן השמים השתיקו את הקולות המרים בנימוקים של סודות הבריאה, הבת קול גילה סוד ה’, שיש להם לבחור בין שתי הדרכים הללו, אם לקבל את הגזירה למות על קידוש השם, או שהעולם כולו יחרב, ומסירות הנפש שלכם תחליף את גזירת ההשמדה והחורבן מהעולם, שכן מידת הדין תובעת בכל החומרה ואינה מוותרת כי אם רק ע"י חליפין שיינתנו הצדיקים הללו, במקום העולם שנגזר עליו כליה, ורק ע"י זה ישתתק הדין.

"וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ" (בראשית כב, יג) למה היתה כל ההתאמצות להקריב אַיִל, וכי מטרת העקידה היתה קרבן, הלא היה זה רק נסיון שניסה ה’ את אברהם ויצחק, ואחרי שהצליחו לגלות, מסירת נפשם להשי"ת, הרי נסתיימה השליחות והמטרה נתמלאה? אולם לפי דרכנו שפיר אתי, הטעם הוא כדי לסתום פיו של מידת הדין, שרוצה את חלקו המגיע לו, לשחדו ע"י האיל במקום יצחק.

וע"פ רעיון זה אפשר להבין מה שאינו מובן, כאשר אמר ראובן ליעקב אביו: 'שישלח עמו את בנימין, ואם לא ישיבנו אזי ימית יעקב את שני (2) בניו', (בראשית מב, לו-לז) וכי מה כיוון ראובן בזה? 

אלא ידוע היה לו כי אם נגזרה על יחיד או על הכלל, אי אפשר לבטל את הגזירה ולשתק את מידת הדין בלי איזה פיוס, והעצה בזה היא החליפין, היינו להחיל את הגזירה על דבר אחר, ולכן אמר לאביו כי הוא מוכן להחליף את סכנת בנימין שתהיה על שני בניו ויהיו הם במקומו, וכיוון שערך חייו של בנימין הם בדרגה גבוהה, הוא מעמיד את שני בניו כנגדו, 

אלא שיעקב הוכיחו על השטות שבדבריו, כי מה זה יועיל ליעקב, כלום אין בני ראובן בניו הוא?

'ר’ חנין חתניה דבי נשיאה הוה ולא הוי ליה בני, בעי רחמי והוי ליה, ההוא יומא דבעי למימהליה נח נפשיה, 

פתח עליה ההוא ספדנא: 'שמחה לתוגה נהפכה ששון ויגון הודבקו, בעת שמחתו נאנח, בעת חנינתו אבד חנינו', 

אסיקו ליה חנן על שמו'. מועד קטן כ"ה, ובפי’ ע"י שם, ולא הוה ליה בני, 'ומי שאין לו בנים חשוב כמת', ולפי שהרבה בתפלה שיהיה לו בנים נשמעה תפילתו ולא חזרה ריקם ונגזרה עליו מיתה ממש, וזהו שמחה לתוגה נהפכה ע"י תפילתו עכ"ל, 

מי זה אנוש יחקור סודות הבריאה וטוב טעם הנהגת השם ית’ עם ברואיו ויצירי כפיו? לפעמים השמחה לתוגה, והתוגה היא לשמחה, ועל האדם לבחור בגזרת השם באהבה, כמאמר הכתוב: "וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי" (ישעיה נו, ד).

"אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי" (תהלים ל, ב) ואמר על זה החפץ חיים זצוק"ל: 'יש לפעמים שנגזר על האדם גזירה שימות עבור חטא שחטא, והקב"ה עושה עמו חסד ומחליף את עונשו שיעני כי עני חשוב כמת, וזהו כוונת הפסוק: 'מודה אני להקב"ה כִּי דִלִּיתָנִי שעשני עני והצלת אותי ממות "וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי" שהמלאך המות לא ישמח עכ"ל, 

א"כ יש לאדם להכיר חסדי הבורא ית’ שיכול לפדות את עצמו מעונשים קשים ומרים אף ממות, ע"י חליפין שיקבל על עצמו גזירת הבורא בעניות, או ע"י שיוותר על רצונותיו ומותריות החיים, או ע"י שיקבל את תוכחת חביריו ורבותיו, ושיהיה 'מן הנעלבים ואינם משיבים,' ויהיה לו כפרה ותמורה על הגזירות הרעות.

 ובתומר דבורה פרק שני סימן ח’ אומר: 'שמצא תרופה לביטול הגזירה הרעה של מוות, ע"י שיסתגף בבזיון שבני אדם מבזים ומחרפים אותו, וממש ישמח בהעלבונות שיבואו עליו, שיתבטלו הגזירות הרעות במיתה מחייו ומחיי בניו, ואדרבה! יחפוץ בהם, נכוון בתפילה לבטל כל הגזירות הרעות ולהמתיק את הדינין להורידן למטה, להחליפם על עצים ואבנים, ולהעבירן על שונאי ישראל'. 

נאמר בזוהר הקדוש פרשת בלק: 'ברא זעירא הוה ליה לרבי יוסי דפקיעין ולא שביק לבר נש דימטי לערסא דאבוי בתר דמית, אלא הוא בלחודו הוה סמיך ליה ובכי עליה פומא בפומיה מתדבקא, 

פתח ההוא ינוקא ואמר: 'מאריה דעלמא! כתיב באורייתא: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ...: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם" (דברים כב, ו-ז) 

הוה געי ההוא ינוקא ובכי ואמר: 'מאריה דעלמא! קיים מלה דא דאורייתא, תרין בנין הווינא מאבא ומאמא, אנא ואחתי זעירתא מנאי, הוה לך למיסב לן ולקיימא מלה דאורייתא, ואי תימא מאריה דעלמא אם כתיב ולא אב? הא הכא כולא הוא אבא ואמא, אימא מיתת ונסיבת לן מעל בנין, השתא אבא דהווי חפי עלן אינסיב מעל בנין אן דינא דאורייתא'.

בכו ר’ אלעזר וחברייא לקבל בכיה וגעו דההוא ינוקא, עד דהוו יתבין שמעו חד קלא דהוה אמר: 'זכאה אנת רבי יוסי דמלין דהאי גדיא ודמעוי סליקו לגבי כורסייא דמלכא קדישא ודנו דינא, ותליסר (13) בני נשא אזמן קוב"ה למלאך המות בגינך, והא עשרין ותרתין (22) שנין אוסיפו לך עד דתוליף אורייתא להאי גדיא! שלימא חביבא קמי קוב"ה', 

הגזירה שנגזרה על רבי יוסי דפקיעין לא יכלה להתבטל אלא ע"י חליפין, ומידת הדין לא הסתפקה בסתם חילופים, כיוון שר’ יוסי משקלו היה רב, ועל כן לא התרצה אלא לאחר שהחליפוהו בתליסר אנשים אחרים, ועי’ ברמב"ן פרשת אחרי בשם פרקי דרבי אליעזר, השעיר לעזאזל זהו שוחד לסמ"ך מ"ם שלא יקטרג ולא יבטל קרבנם.

(אור חדש).