החתם סופר בטעם מצות פדיון פטר חמור
טוב, החת"ם סופר קדוש עליון! זתע"א כתוב בפסוק: "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ" (שמות יג יג) שואל החתם סופר: מדוע התורה מורה לערוף את החמור אם אין בעליו רוצה לפדותו? דבר מוזר! לא מצאנו דוגמתו בפדיון של הבן; יש פדיון הבן, ויש בכור בהמה טהור גם כן, אז אם אני לא רוצה לפדות אותם אז מה, נוריד להם את הראש?! למה שם זה לא ופה זה כן? מדוע יש מקום להתנהגות של רע עין שבוחר בדרך של: "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה" (מלכים-א ג כו) מה זה?
קושיא נוספת: גמרא (בבכורות ה ב) היא אומרת: "אמר ר' חנינא שאלתי את ר' אליעזר בבית מותבא רבא מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים?" פטר חמור זה מי שנפטר מהמעים של הבהמה הראשון זה נקרא פטר, הבכורות כאילו, מה אמר לי? "גזירת הכתוב היא!" קודם כל גזירת הכתוב בלי טעם בלי כלום כך גזר ה' אנחנו עושים. אבל "ועוד: שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים!" חמור לובי הוא חמור חזק, מיוחד! מדוע אם כן דוקא בכורי החמורים צריכים פדיון ולא כלל החמורים? שכן כולם נשאו בעול ביציאת מצרים!
אז קושיא זו על הטעם: למה עורפים את החמור? היא מבוארת כבר בתורה כשאלת הבן התם: "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת?" (שמות יג יד) מַה זֹּאת? מה הוא שואל? מדוע התורה הורתה להשחית ולאבד את החמור כתחליף לפדיונו? התירוץ של החתם סופר הוא כך: בגאולת מצרים מצאנו מספר ענינים של בכורה; אחד: על גאולתנו ועל פדות נפשנו, על גאולתנו - כנגד הצלת הגוף של הבכורות, כי בשעה שהיה מכת בכורות לכאורה היו צריכים גם להפגע הבכורות של ישראל, הם לא היו יותר טובים מהבכורות של מצרים "הללו עבדו עבודה זרה והללו עבדו עבודה זרה!" אז כנגד הצלת גופם, גופם של הבכורות שלנו נצטוינו בפדיון הבן; שנפדה את הבן הבכור שלנו.
כנגד הצלת נשמתם של בכורות ישראל - לא הגוף! הנשמה!! נצטוינו: על הקרבת בכור בהמה טהורה "נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ" (שמות כא כג) זה ה'כפרה' שאתה מדבר נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. וכנגד הריגת בכורי מצרים, כדי לזכור את הדבר הזה, כנגד הריגת בכורי מצרים, היה מקום להורות לכתחילה: לערוף פטר חמור! למה דוקא פטר חמור? כפי שהמצרים הם 'קליפת החמור' כידוע, על פי הסוד הקליפה שלהם זה קליפת החמור, ולכן היה צריך כנגד בכורי מצרים לערוף את הפטר חמור כיון שהם מקליפת החמור. אבל כהכרת טובה לחמורים שהם סייעו במסע-במשא ביציאת מצרים, אז ניתנה לנו האפשרות לפדות את הבכורות.
אולם נשארה האפשרות לערוף את החמור - אם הוא לא נפדה, על מנת שנזכור: שענין קדושת פטר חמור הוא הענין של הריגת בכורי מצרים! זאת אומרת אנחנו צריכים לזכור גם: שהקב"ה לא רק פדה את הבכורות שלנו, אלא שהוא גם הרג את בכורי מצרים, אז היה צריך להזכיר את זה על ידי הריגת קליפת החמור ובעריפתם של החמורים, אבל רק בגלל הכרת הטוב לחמורים שהם נשאו בלי מחשבה, בלי כוונה והם נשאו אז נתנה לנו המצוה: לפדות אותם בשה! - אז זה דבר מדהים!! ורואים: כמה הכרת הטוב, וגם אנחנו צריכים לזכור.
עכשיו, למה דוקא רק החמורים פטרי חמורים, ולמה לא כל החמורים? בגלל שזה היה כנגד פטרי הבכורות שהיו ולא כנגד כל המצרים.
יש גם בדומה; שהכלבים גם כן זכו להכרת הטוב: שלֹא חרץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ (שמות יא ז) אז גם אנחנו זורקים להם את הנבלות; "לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן" (שמות כב ל) אז גם כן אנחנו זוכרים לכלבים! אז רואים: אפילו שאין בהם דעת, ועברו אלפי שנים! ואנחנו זוכרים טובה לכל המין הזה – לא יאומן כי יסופר כמה החוב של הכרת הטוב, אז אם לבהמות, לדומם, כל שכן לבשר ודם אם עשה לך טובה, וכל שכן מי שמטיב לך קבוע כמו ההורים, וכן הלאה. אז אם כן זה דבר מדהים!