קלטת מס' 330 - אני משתדל, בלי נדר

- - - לא מוגה! - - - 

אני משתדל לעשות את כל מה שאני יכול לעשות ולעבוד את הקדוש ברוך הוא ואני מבקש ממך את הברכה שתיתן לי לעבוד אותו ושיהיה לי כוח לגדל את הילדים האלה ושתהיה לי בריאות במיוחד. לא פרנסה, אבל קודם כל בריאות, אחר כך הכול. טוב, ואתה מוכן להתחיל ללכת לתפילה בציבור? בלי נדר כן.

בלי נדר כן. עכשיו עוד דבר, תקבע לך כל יום שיעור שעה אחת.

אה... בסדר, אני... שעה אחת בעזרת השם, תשמע ממני. בסדר. זה בעזרת השם מתכון להצלחה בכל העניינים. בעזרת השם בלי נדר. אוקיי, הכל אצלך בלי נדר. גם הברכות שלי בלי נדר. לא... כן, הכל בלי נדר. אמא ביקשה שאני אבקש מכבודו, היא גם נכנסת לברזל חדודה, לרגל, ויש לה זיהום. קודם כל צריך זריקת טטנוס.

אתה עוד גורם לי להגיש, מה זה איסורים עצמם? שלמות. לא. שלמות. לא, אני לא מקבלת את זה. שלמות. לא. תראי, פה יש לי מטפחת שחורה. לא לעזור. אני אומרת לך... לבנה. סליחה, ארבע, אבל אני... נקייה. חדשה. טוב, אני אגיד ממך, ואני רצה את הקהל, ואני הולכת הביתה ואני אורידת אותה. זה יותר טוב? לא, את לא תורידי, אני מפתיע. למה אתה חושב שלא? התדלמת לי לראש. אני אגיד לך למה.

ביקשת ברכה.

רינה בטלביאן,

אני את שלי עשיתי עכשיו תעשיית שלך.

תאמיני לי, אני עם ברכה כמו זאת, הייתי שם גם אני מתפעל.

קלטת לספר 330. אני משתדל, בלי נדר.

ערב טוב, בעזרת השם נעשה ונצליח, והשם עלינו ברחמיו ירוויח.

אז ככה, אני לא רוצה לדבר פוליטיקה, זה לא ענייני,

אבל אני אזכיר דבר שכאב לרב מרדכי אליהו,

והוא הזכיר אותו בשידור.

הוא הזכיר אותו בשידור בקשר למפלגת המפד״ל,

בהסכמים שהגיעה עם שינוי,

מה שנפקא מינה בשבילנו מכל הסיפור

זה ההתייחסות למה שהוא אומר.

יש בחוץ לארץ הרבה נישואי תערובת,

הרבה.

ביום גם כן רוצים לעשות פסולי חיתון,

נישואי תערובת,

כאילו חנות של אבא שלהם רוצים לעשות בתורה.

התורה זה מזמן משה רבנו.

מי שרוצה לעשות שינויים בתורה ילך וישאל את משה רבנו אם הוא מרשה,

או שילמד מן הפוסקים מעכשיו ועד זמן משה רבנו,

ויראה שאסור לשנות בתורה שום דבר,

אפילו קוצו של יוד.

כמו שיצאה בת קול ואמרה לשלמה המלך,

שלמה,

חכם אתה,

אתה חכם גדול,

אבל קוצו של יוד אתה לא תבטל.

לא תוכל לבטל אותו מהתורה כולה.

אז מה שכתוב בתורה, כתוב.

זה היום ניתנה תורה, ואי אפשר לשנות מהתורה מאומה.

לא צריכים אפילו לחשוב לעשות משא ומתן על דברים של תורה.

למה? מי שעושה מחשבות כאלה,

ילך וייקח את הפיוט

שרבי אמנון ממגנצה,

ושם בהקדמה שלו כתוב

שהוא נענש על מה שחשב,

על מחשבה כל כך נענש.

על כן אפילו לחשוב דברים כאלה נגד התורה לא יקום ולא.

בני אדם הם בני חלוף,

ועשו חוקים.

מחר ילך האדם הזה,

הלך החוק כולו.

ואני עשיתי שירות קטן,

לקחתי את המעשה של רבי אמנון ממגנצה,

ואני אקריא לכם אותו.

מעשה ברבי אמנון ממגנצה,

שהיה גדול הדור ועשיר ומיוחס

ויפה תואר.

ויבקשו המלך והשרים להמיר דתו בימיהן,

ובהפצירם בו יום-יום ביאמר,

תנו לי שלושה ימים להיוועץ

כדי לדחותם.

אך יצא מאיתם התחרט על התשובה שהשיב,

שנראה ממנה כאילו יש לו ספק בדבר וצריך עצה.

וידאג,

ולא אכל ולא שתה.

וביום השלישי מאין ללכת אל המלך.

ויביאוהו בעל כורחו,

וידבר אליו המלך קשות.

ויאמר רבי אמנון,

אני את משפטי אחרוץ.

הלשון שדיברה שקר דינה להיחתך,

כי רצה לקדש שם שמים.

ויען המלך ויאמר לא,

כי הלשון אמרה אמת.

אבל הרגליים שלא באו אליי.

אקצוץ.

ויתר הגוף אייסר.

ויקצצו פרקי אצבעות ידיו ורגליו.

ועל כל פרק היו שואלים.

התחפוץ להמיר דתך?

והוא משיב.

לא.

וככלותם ישכבוהו במיטה ופרקי צבעותיו בצדו.

וישלחוהו לביתו.

הכי קרא שמו אמנון,

כי האמין ואל חי.

יום ראש השנה ביקש לו ללכות לבית הכנסת

אצל השליח ציבור.

ביקרא שם,

ובכן,

ולך תעלה קדושה,

כי אתה הוא אלוהינו מלך.

כלומר,

שקידשתי את שמך על מלכותך וייחודך.

ואחר כך אמר,

ונתניה תוקף קדושת היום,

כי הוא נורא ואיום.

וכשגמר,

נסתלק בנעלם מן העין,

ואיננו,

כי לקח אותו האלוהים.

אחר שלושה ימים

בא בחלום לרבי קלונימוס בן רבנו משולם, זיכרונו לברכה,

ולימדו כל הפיוט,

ויצב לשולחו בכל תפוצות ישראל.

והיום כמעט כל הקהילות בישראל

אומרות

הונתן לתוקף

קדושת היום,

כי הוא נורא ואיום.

ובו תנשא מלכותך,

ויכון בחסד כסאיך,

ותשב עליו באמת.

אמת, כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד,

וכותב וחותם,

וסופר ומונה,

ותזכור כל הנשכחות,

ותפתח את ספר הזיכרונות.

ומאליו ייקרא,

וחותם יד כל אדם בו,

ובשופר גדול ייתקע,

וקול דממה דקה יישמע,

ומלאכים יחפזון,

וחיל ורעדי יאחזון,

ויאמרו הנה יום הדין,

לפקוד על צבא מרון בדין,

כי לא יזכו בעיניך בדין,

וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון.

כבקרת רועה עדרו,

מעביר צונות תחת שבטו,

כן תעביר ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל חי,

ותחתוך קצבה לכל בריותיך,

ותכתוב את גזר דינם.

בראש השנה ייקטבון,

וביום צום כיפור יחתמון,

כמה יעברון,

וכמה ייברון,

מי יחיה

ומי ימות,

מי בקיצו ומי לא בקיצו,

מי במים

ומי באש,

מי בחרב

ומי בחיה,

מי ברעב ומי בצמא,

מי ברעש

ומי במגפה,

מי בחניקה

ומי בשכלה,

מי ינוח

ומי ינוע,

מי יישקט ומי יטרף,

מי שלם

ומי תייסר,

מי עני ומי עשיר,

מי שפל ומי ירום,

ותשובה ותפילה וצדקה

מעבירין את רוע הגזירה.

כי כשמך כן תהילתך,

קשה לכעוס ונוח לרצות,

כי לא תחפוץ במות המת,

כי אם בשובו מדרכו וחיה,

ועד יום מותו תחכה לו,

אם ישוב מייד תקבלו.

אמת

כי עתהו יוצרם,

ועתה יודע יצרם,

כי הם בשר ודם.

אדם יסודו מעפר,

וסופו לעפר.

בנפשו יביא לחמו,

משול כחרס על נשבר,

כחציר יבש וקציץ נובל,

כצל עובר וכענן כלה.

וכרוח נושבת,

וכאבק פורח,

וכחלום יעוף.

ועתה הוא מלך אל חי וקיים.

אין קצבה לשנותיך,

ואין קץ לאורך ימיך.

ואין לשער מרכבות כבודיך,

ואין לפרש עילום שמיך.

שמך נאה לך,

ואתה נאה לשמך,

ושמנו קראת בשמך.

עשה למען שמך,

וקדש את שמך על מקדישי שמך.

בעבור כבוד שמך נערץ ונקדש,

כסוד שיח שרפי קודש.

המקדישים שמך בקודש,

דרי מעלה עם דרי מטה,

קוראים ומשלשים בשילוש קדושה בקודש.

כשהוא סיים זאת,

לקחו האלוקים בנעלם.

זה היה רבי אמנון ממגנצא.

הוא רק חשב

שהוא התמהמה מלהשיב למלך

ואמר שהוא רוצה לבעץ שלושה ימים.

ראו לאיזה עונש

הוא הגיע.

אבל הוא קידש את שמו של הקדוש ברוך הוא בסופו של דבר בכל קהילות ישראל,

והוא גורם היום להתעוררות בכל מקום ומקום בעולם.

השאלה אם גם במקרה שלנו, שהרב מרדכי אליהו מדבר, יהיה מי שיבין את הרמז

ויעשה משהו עם זה לפני שיהיה מאוחר.

אבל אמרתם שאתם רוצים סיפור מהחיים.

אני אגיד לכם סיפור שאירע.

מאוד מרגש.

אני לא אחראי.

שלום ערן.

כשתקרא את השורות האלו אני כבר לא אהיה איתכם.

אני נמצא כעת רחוק ממך מאוד בעולם אחר.

אני מקווה שהדברים שאתה עומד לקרוא עכשיו לא יגרמו לך צער,

ושתצליח להתגבר ולחזור למסלול חייך מהר ככל האפשר.

אך יש כמה דברים שהרגשתי שאני פשוט חייב לומר לך.

רק לפני כמה שעות הסתיימה מסיבת יום ההולדת,

שעשיתם לי בבית החולים.

היה כל כך כיף לראות את כל החבר'ה שבאו לבקר אותי.

והשמחה הייתה גדולה.

כשנפרדנו,

שאלת,

אוקיי, אודי,

אז מתי אנחנו מתראים שוב?

ישבתי לך אז בחיוך רפה,

שהסתיר בקושי את הסערה שהתחוללה בתוכי.

נחיה ונראה.

האם עכשיו אתה מבין באמת את המשמעות של המילים שאמרתי אז?

נחיה ונראה?

אני ערן,

כל כך הרבה דברים עברו עליי ב-24 השעות האחרונות.

כל המתח של שלושת החודשים האחרונים,

מאז שהתגלתה בגופי המחלה הארורה,

התנקז לו ליום אחד,

יום שהתחיל בתקווה ובתפילה נואשת להצלה והסתיים במפח נפש באכזבה איומה.

את מה שהספקתי לעבור בשלושת החודשים הקצרים האלו אני לא מאחל לאף אדם בעולם.

אני זוכר כאילו זה היה אתמול,

את היום שבו ישבו אבא,

אימא ואני בחדר ההמתנה של פרופסור שטיינברג,

וחיכינו שיקרא לנו כדי לדווח על תוצאות הבדיקה.

שיערנו שיש לי איזו בעיה רפואית,

ולכאבים בגב שהציקו לי בחצי השנה האחרונה יש סיבה.

אבל בשום אופן לא עלינו בדעתנו שמדובר בגרוע מכל.

הפרופסור יצא אלינו החוצה, אל חדר ההמתנה,

סקר בעיניו את אבא ואת אימא,

התעכם עליי במבט מוזר למשך שניות ארוכות.

פניו היו קפואות ולא גילו דבר.

הוא ביקש מאבא ואימא להתלוות אליו בלעדיי.

התפלאתי

אך הוא אמר,

כבר אקרא גם לך, אודי.

נשארתי לבד בחדר ההמתנה,

ובשקט המעיק שהצטרר שם ניסיתי להטות אוזן למה שמתרחש בפנים.

לא חלפה דקה, והצעקה של אימא פילחה את האוויר.

זה לא יכול להיות דוקטור, יש כאן טעות,

זה לא ייתכן,

אתם חייבים לבדוק שוב.

הלב שלי עצר מלכת,

ועבור שתי דקות, שנראו כמו נצח,

קרא גם לי הרופא פנימה.

אימא ישבה על הכיסא,

רועדת,

ואבא עמד לידה חיוור,

כמעט כמו הקיר שמאחוריו.

הפרופסור ביקש ממני לשבת.

אודי,

אני מצטער מאוד,

אבל יש לך גידול סרטני בגב.

זו הייתה תחילתו של הסיוט.

מדובר היה בגידול מסוג קטלני,

ורוע המזל התגלה בשלב די מאוחר,

מה שמקטין עוד יותר את סיכויי ההחלמה.

אבא ואימא ניסו כל הזמן להסתיר ממני את מצבי.

הם התעקשו לשדר אופטימיות ותקווה,

וכל הזמן דיברו על מה שנעשה אחרי שאבריא.

אבל אני לא הייתי תמים,

והצלחתי לקלוט את חומרת המצב.

בחודשים האלו עברתי כל מיני טיפולים שונים ומשונים,

הקרנות,

דיאטות מיוחדות, טיפולים כימותרפיים.

אני לא יודע מה הם עשו לסרטן,

אבל אותי הם הרסו לגמרי.

אני נער שמח וצוהל,

מלא עוצמות של חיים.

הפכתי לשבר כלי,

תשוש ומסכן.

רזיתי נורא,

שערי נשר,

נחלשתי מאוד.

התקווה האחרונה בשבילי הייתה הניתוח הגדול,

ניתוח מסובך ומורכב,

שאמור לערוך שש שעות תמימות

בהשתתפות חמישה רופאים.

למרות שאף אחד לא אמר לי זאת בפירוש,

הבנתי שבעצם החיים שלי תלויים בתוצאות הניתוח.

כשהתעוררתי מהניתוח מחדר ההתאוששות,

מצאתי את אבא ואימא עומדים לידי.

הרגשתי טוב יחסית.

אם אחיך אליי

מרגיש יותר טוב, אודי?

מזל טוב, יום הולדת שמח, אמר אבא.

פתאום נזכרתי.

בגלל המערבולת ששקעתי לתוכה בתקופה האחרונה,

פשוט שכחתי שיש לי יום הולדת.

היום אני בן 17. בערב הגעתם כולכם כדי לחגוג איתי.

זו הייתה הפתעה נעימה מאוד,

ושמחתי לראות את כל החברים אחרי כל כך הרבה זמן שלא נפגשנו.

ואז,

באמצע המסיבה,

הגיע פרופסור שטיינברג.

כנראה הוא לא רצה להרוס את הכול,

לכן קרא לאבא ואימא החוצה.

בתוך החדר נמשכה לה החגיגה,

והמולה הרועשת לא אפשרה לשמוע את מה שאמר בחוץ.

אתם המשכתם לחגוג לכם בפנים.

אבל, ערן,

הלב שלי כבר היה במקום אחר.

ידעתי שהם מדברים על תוצאות הניתוח,

על גורל החיים שלי.

כעבור כמה דקות הם חזרו.

אימא הייתה חיוורת ורועדת,

ואבא, שניסה לתמוך בה,

נראה כאילו הוא בעצמו עומד להתמוטט.

הם לא אמרו מילה,

אבל אני כבר הבנתי הכול.

ניכר היה שהם מתאמצים להסתיר את מה שמתחולל בתוכם.

הם עטו על פניהם חיוך מאולץ,

ואבא קרא בקול צרוד.

למה הפסקתם, חבר'ה? תמשיכו, תמשיכו.

החבר'ה היו עסוקים.

חלקם באכילה נמרצת מהקיבוץ שהיה מפוזר בחדר,

חלקם בשירה קולנית של שירי יום הולדת,

ובכלל לא שמו לב למה שבאמת קורה שם.

כעבור רגע הגיעו למילות השיר,

כן תזכה לשנה הבאה עד מאה ועשרים שנה.

העיניים של אמא הוצפו בדמעות,

ונדמה היה שהיא לא מחזיקה מעמד ועומדת לפרוץ בבכי.

אבא נתן בה מבט מתחנן.

היא התחילה כאילו להשתעל,

יצאה במהירות מהחדר.

אבא יצא מייד אחריה.

אני מבקש סליחה, ערן, אם עייבתי אותך בתיאורים יגעים.

אתה יודע שאני שונא לעשות זאת.

אני פשוט כל כך חלש ועייף עכשיו, שקשה לי להתרכז במה שרציתי לומר.

עכשיו הכול כבר שקט.

המסיבה הסתיימה,

כולם הלכו.

אבא יסיע אותי מהביתה ויחזור עוד מעט

כדי לישון לידי הלילה.

אני לבד עכשיו,

עושה את מה שעשיתי כל כך הרבה בתקופה האחרונה.

חושב,

חושב.

על מה אתה שואל?

על מה לא?

כל כך הרבה דברים עוברים לי בראש,

שאני פשוט לא יודע מאיפה להתחיל.

אבל אנסה בכל זאת.

לפני שבוע היה אצלי פרישמן.

זוכר אותו?

יחזקאל פרישמן, המורה הזקן לביולוגיה,

זה שתמיד אהבנו לעשות לו תעלולים ולשגע אותו.

הטריח עצמו ובא במיוחד לבית החולים כדי לבקר אותי.

נכון יפה מצידו?

הוא ישב כאן מולי,

התעניין בשלומי והחל לי מכל הלב שאהיה בריא בקרוב.

הוא היה כל כך נחמד וחביב.

אבל אתה יודע מה חשבתי, ערן,

בכל הזמן שהוא היה פה?

חשבתי על כל מה שאנחנו עשינו לו כל השנים.

המתיחות,

השיגועים, ההפרעות,

איך חיכינו אותו, איך זלזלנו בו,

איך צחקנו עליו מאחורי הגב,

ולפעמים גם בפניו.

היה איזה רגע בביקור שפשוט לא יכולתי יותר.

רציתי לעצור ולבקש ממנו סליחה על הכול.

לא עשיתי זאת.

התביישתי.

כשנפרדנו, הוא נתן לי במתנה חבילה של שוקולדים מתוקים.

כן, אכלתי אותם.

איך היה, אתה שואל?

בכלל לא היה לי מתוק,

היה לי מר,

מר מאוד.

חשבתי לעצמי שצריך ללכת אליו לפני ראש השנה,

ולבקש סליחה על הכול.

ואז חשבתי שוב,

אני לא יודע אם בכלל אגיע לראש השנה.

ואז חשבתי על אריך.

היינו החברים הכי טובים, גדלנו ביחד, עשינו הכול ביחד, ממש צמד חמד.

עד שהגיע הריב ההוא,

אני אפילו לא זוכר עכשיו בגלל מה זה התחיל.

אתה מבין?

ערן, הייתה לנו חברות מדהימה,

שנקטעה בגלל איזה ריב מטופש על נושא שולי וחסר חשיבות.

איפה לכל הרוחות אני מוצא אותו עכשיו?

שמעתי שנסע עם הוריו לשליחות באמריקה לשנה,

אבל זה היה כבר לפני חמש שנים.

מאז לא שמעתי ממנו כלום.

אבל אם יש משהו שבגללו אני באמת,

אבל באמת מצטער,

זה מיכלי, אחותי הקטנה היחידה.

האמת היא שאף פעם לא הייתי אך טוב אליה.

הרבה פעמים כשהגעתי הביתה

היא ביקשה ממני שאסחק איתה, שאקריא לסיפור,

אבל לי אף פעם לא היה זמן בשבילה.

תמיד הייתי עסוק.

אף פעם לא התעניינתי איך היה לה בלימודים,

מה עובר עליה.

תמיד היו לי דברים יותר חשובים לעשות.

היא כל כך התגעתה בי באחיה הגדול,

שהרי אני מבוגר ממנה בשמונה שנים,

הילדה המתוקה הזו,

אבל אני מעולם לא חזרתי לה יחס ואהבה כמו שצריך.

אוי, ערן,

מה לא הייתי נותן עכשיו בשביל לשבת לידה,

לחבקה, לספר לה סיפור, או אפילו סתם לשחק איתה?

כמה הייתי רוצה להיות בבת מצווה שלה?

אבא אמור להגיע כל רגע כדי להיות איתי הלילה.

אמרתי לו שלא צריך ושאני מסתדר לבד,

אבל הוא ואימא מתעקשים להיות לידי בכל לילה.

הם היו כל כך טובים ומסורים אליי בכל התקופה הקשה הזו,

שאני לא יודע איך אוכל אי פעם להחזיר להם כגמולם.

אני בטוח שגם להם זו הייתה תקופה לא קלה.

הם נראים כאילו הזדקנו בעשר שנים.

לפניה של אימא נוספו קמטים,

ובשערו של אבא נזרקה שיבה.

אני חייב לספר לך עוד משהו, ערן.

אתמול בלילה נשארה אמא לישון לידי בבית החולים.

אני לא יודע אם היא ישנה בכלל,

כי כל הזמן ראיתי אותה קוראת תהילים.

באמצע הלילה פתאום התעוררתי.

שמעתי אותה מתפללת בלחש.

היא לא ידעה שאני ער ומקשיב לה,

אבל הצלחתי לשמוע חלק מן המילים שלה.

ריבונו של עולם,

אני מתחננת לפניך,

אל תיקח לי את הילד.

הוא עוד כל כך צעיר,

הוא עוד לא הספיק שום דבר.

אם הוא צריך למות, אני נותנת לו את השנים שלי.

הייתי המום.

לא ידעתי איך להגיב.

עשיתי את עצמי כאילו אני ישן.

למחרת בבוקר לא אמרתי אף מילה בעניין.

האמת, ערן,

יש לי צביתה גדולה בלב.

המצפון מייסר אותי כל כך,

כי גם אל אבא ואימא אף פעם לא התנהגתי כמו שצריך.

לא כיבדתי אותם כמו שמגיע להם.

לא הקשבתי להם.

תמיד הרגשתי כאילו אני מבין יותר מהם.

כאילו הם כבר זקנים כבדים כאלו,

שייכים לדור שעבר זמנו.

המחשבות האלו פשוט משוועות אותי.

הרבה תוכניות היו לנו ביחד, ערן.

רצינו לצאת בקיץ לטיול מחוף לחוף בצפון,

לעשות סנפלינג במצוקי מדבר יהודה ולחרוש את הגולן.

היו גם תוכניות לטווח רחוק, להתגייס לצבא,

ללמוד, והפעם ברצינות,

להקים משפחה.

אני בטוח שאין דבר בעולם שהיה משמח את אמא שלי יותר מאשר לראות אותי מאושר מתחת לחופה.

רצינו לעשות הרבה דברים גדולים בחיים שלנו.

אני נזכר איך עבדנו שנינו ביחד על עריכת ספר הזיכרון לדורון,

אחרי שהתאוששנו מההלם על זה שנהרג פתאום בתאונת דרכים.

חשבנו על דרך כלשהי להנציח אותו והחלטנו להוציא ספר לזכרו,

ספר עם מאמרים והספדים,

דברים שהוא כתב ודברים שכתבו עליו.

רצינו שיישאר ממנו איזשהו זכר,

אבל אתה בטח זוכר, ערן, את מה שאמרתי לך אז,

שכל כך לא מסתדר לי, איך מדורון,

הבחור הכי שמח ומלא החיים שאני מכיר,

יישארו רק דפים קרים,

תמונות וזיכרונות.

אבל עכשיו אני חושב על עצמי,

לא,

לא,

לא.

אני לא רוצה שמה שיישאר ממני יהיה רק ספר.

אני רוצה לחיות.

יש לי עוד כל כך הרבה מה להספיק בחיים,

כל כך הרבה מה לתקן,

כל כך הרבה דברים שאני צריך לעשות כמו שצריך.

קמתי מהמיטה,

גררתי אחריי את עמוד האינפוזיה אל החלון.

השקית שהייתה תלויה עליו מטפטפת טיפה אחר טיפה,

כאילו סימלה את שעון החול שלי שהולך ואוזל.

הבדתי מבעד לחלון,

השעון נראה חצות.

שקט של לילה זרוע, כוכבים נוצצים עטף את העיר.

חשבתי לעצמי כמה אנשים ישנים עכשיו בשלווה במיטותיהם,

בריאים ושלמים,

ולא מעריכים מספיק את מתנת החיים,

את ההזדמנות היקרה שיש להם ביד.

ואני, שסוף-סוף כבר מבין,

אין לי כבר עוד הזדמנות.

הרדיו של יד מיטתי היה דלוק כל הזמן ונגן לו שירים שקטים.

פתאום קלטו אוזניי את המילים של השיר שהתנגן, שיר ידוע,

אבל הוא כל כך ביטא מה שהרגשתי באותו רגע,

שאני חייב לכתוב לך כמה מילים ממנו.

באלה הידיים עוד לא בניתי כפר,

עוד לא מצאתי מים באמצע המדבר,

עוד לא ציירתי פרח,

עוד לא גיליתי איך

תוביל אותי הדרך ולאן אני הולך.

עוד לא שתלתי דשא,

עוד לא הקמתי עיר,

עוד לא נטעתי כרם על כל גבעות העיר,

עוד לא הכל עשיתי, ממש במו ידיי,

עוד לא הכל ניסיתי, עוד לא אהבתי די.

עוד לא הקמתי שבט, עוד לא חיברתי שיר,

עוד לא ירד לי שלג באמצע הקציר,

אני עוד לא כתבתי את זיכרונותיי,

עוד לא בניתי לי את בית חלומותיי.

הסתכלתי בידיים שלי,

הידיים שפעם היו חסונות וחזקות,

והיום הן מחוררות, מזריקות ואינפוזיות.

באלה הידיים עוד לא אהבתי די.

אני הולך לומר לך עכשיו משהו, ערן,

שאולי ייראה לך לא אמיתי,

אבל תאמין לי,

במצבים כמו שלי אנשים כבר לא משקרים יותר.

האמת היא שאני לא מפחד למות.

האמת היא שלא היה אכפת לי כל כך לעזוב את העולם הזה ולעבור לעולם שכולו טוב,

למרות שאני רק בן 17. אילו רק ידעתי שאני יכול לצאת מכאן בשוויון נפש ובידיעה שעשיתי באמת את מה שאני צריך לעשות,

שמיציתי את ההזדמנות שניתנה לי,

ארוכה או קצרה, זה כבר פחות משנה.

העיקר, שניצלתי אותה עד הסוף.

אבל פתאום,

כשאני מגיע לרגע הזה ומתבונן לאחור על החיים שלי,

אני מגלה כמה דברים הייתי צריך לעשות אחרת.

בקשר שלי עם ההורים,

עם אחותי, עם החברים,

המורים,

השכנים,

עם עצמי,

עם אלוקים.

אתה יודע, ערן,

כבר הרבה זמן לא התאפשר לי ללכת לבית הכנסת ולהתפלל במניין.

בכל החודש האחרון הנחתי תפילין והתפללתי לבד בחדר שלי בבית החולים.

זה אולי יישמע לך מצחיק,

כי אתה הרי מכיר אותי ויודע כמה היה קשה לי כל השנים לקום בבוקר לתפילה במניין.

לא הייתי נלהב במיוחד לעשות זאת,

אם לדבר בלשון המעטה.

גם כשהגעתי, תמיד הייתי מה אחר,

ואפילו בעניין תפילה בכוונה,

לא בדיוק הייתי מודל לחיקוי.

אבל אתמול בבוקר, כשהנחתי תפילין לבד בחדר,

פתאום התגעגעתי כל כך לתפילה,

ביחד עם כולם,

לענות בקול לקדיש ולקדושה, לקריאה בתורה,

לתפילה אמיתית מעומק הלב עם כל הציבור.

אתה יודע, ערן,

שגם לימוד גמרא לא היה מעולם אהבת חיי.

תמיד ניצלתי כל הזדמנות כדי להתחמק מן הסדרים בישיבה.

אבל עכשיו אני,

כמה שזה חסר לי לשבת בבית המדרש ופשוט ללמוד דף גמרא אחד,

לקרוא את פרשת השבוע עם רשי,

או אפילו להקשיב לשיעור של הרם שלנו.

היית מאמין?

אתה הרי מכיר אותי, ערן.

תמיד הייתי בן אדם קליל,

אחד כזה שזורם עם החיים,

שלא מתרגש ממה שקורה,

מקבל דברים כמו שהם.

לא תמיד התעקשתי לברר יותר מדי,

לרדת לעומק של דברים, להבין ולחוות אותם באמת.

אין לי ספק שיותר נעים וקל להתנהג כפי שהתנהגתי.

אבל מצד שני,

אני גם חושב על כל מה שפספסתי.

כמה הייתי רוצה להיות עכשיו ברחבת הכותל המערבי,

להתרפק על אבניו,

לטמון ביניהם פתק עם בקשה קטנה לבור העולם.

בקשה לחיים אחרים,

אחרים מאלה שהיו לי,

שלא תבין אותי לא נכון, ערן.

אני אסיר תודה על החיים שהיו לי, על כל מה שקיבלתי.

דווקא עכשיו, ברגע הזה,

פתאום אני מבין עד כמה אני חייב להודות על כל השפע שקיבלתי,

ושעד היום פשוט התייחסתי אליו כמובן מאליו.

המשפחה הנהדרת שהייתה לי, החברים, המורים,

כל הכוחות והכישרונות שקיבלתי,

ולא ניצלתי אותם כמו שצריך.

השכל, הבריאות, הכול,

אפילו הדברים הכי יומיומיים,

שאולי דווקא בגלל שהם כל כך פשוטים,

אנחנו לא מעריכים אותם מספיק.

היכולת לנשום את האוויר הצח,

להביט בתכלת השמיים,

להקשיב לציוץ הציפורים, להתפעל,

לחבוט, להתרגש, לאהוב,

פשוט לחיות.

אני חושב לעצמי,

שאם רק היה לי עוד קצת זמן, עוד שנה,

עוד חודש,

אפילו עוד שבוע,

כל כך הרבה דברים הייתי עושה אחרת.

אבל אני פשוט הייתי טיפש,

בחור צעיר ושחצן שחושב שכל העולם בידיים שלו,

שבטוח שיש לו עוד עשרות שנים לבלות פה,

ושום דבר לא נגמר.

עכשיו אני יודע, ערן,

שבעולם הזה אין לאף אחד תעודת ביטוח.

החיים הם מתנה יקרה כל כך.

חייבים לנצל כל טיפה מהם.

אני משוכנע שאם היה לי כל החיים,

את המבט שיש לי עכשיו,

המון דברים הייתי עושה אחרת לגמרי.

אין לי עוד כוח לכתוב יותר,

ואני גם לא רוצה לעייף אותך בדברים ארוכים.

דבר אחד אני רוצה ממך, ערן.

תבטיח לי שהדברים שכתבתי לך,

ייכנסו עמוק עמוק לתוך הלב.

לי כבר לא תהיה הזדמנות לחיות אחרת,

אבל אתה עדיין יכול.

אני מרשה לך, ערן,

בעצם אני מבקש ממך שתראה את המכתב הזה לכמה שיותר אנשים.

שיבינו מה יש להם בידיים,

שיעריכו את מה שקיבלו,

שלא יקבלו כל כך הרבה דברים כמובנים מאליהם,

שיחיו באמת את החיים עד הסוף וימצאו אותם בכל המובנים,

כדי שכשיגיע הרגע שבו הם יצטרכו לעזוב את העולם הזה,

לא תלווה אותם תחושת החמצה נוראית על כל מה שפספסו,

על כל מה שהיו יכולים לעשות אחרת.

אני מצטער, ערן,

אם המילים האחרונות קצת מחוקות.

אלו הדמעות שלי שזולגות מעצמן.

כן, אני בוכה.

ואני לא מתבייש בזה.

אני שמח ומודה על כל מה שהיה,

אך הלוואי שיכולתי לעשות את הדברים טוב יותר.

ינחם אותי לדעת שהדברים שלי ייכנסו ללבך,

ובזכותם אתה תחיה את חייך קצת אחרת.

שלך תמיד באהבת עולם,

חברך,

אדוני.

יהודים יקרים,

גם אם זה לא היה סיפור אמיתי,

זה הסיפור שכל אחד מבין ברגעים האחרונים של חייו.

אם היינו יודעים את המצב הזה ומתבוננים,

כל מה שהוא אמר שהוא היה רוצה לתקן,

אני בטוח שכל אחד מאיתנו היה גם רוצה לתקן.

כמה עשינו קונצים למורים ולחברים,

כמה ציערנו את ההורים,

כמה לא התייחסנו לאחים,

כמה לא למדנו ברצינות,

איך אנחנו לוקחים את העולם חפיף.

החיים זה מתנה שיום אחד נגמרת.

והקדוש ברוך הוא נתן לנו את המתנה הזאת חינם.

עולם חסד ייבנה.

ועוד מתנה גדולה,

את התורה הקדושה,

שבה יש את ההדרכה איך לעבור את העולם הזה בשלום

ולהגיע לחיי העולם הבא,

לנצח נצחים,

בעושר העילאי בגן עדן.

ואחרי זה עוד לקום בתחיית המתים,

להיות בימות משיח ולזכות לחיי העולם הבא.

כל זה הכין לנו הקדוש ברוך הוא.

ואנחנו נמצאים כאן,

יש כאלה שאפילו לא זכו לפתוח ספר,

ולא יודעים אפילו

מה כתוב שם

ואיזה ירושה הם זכו לקבל כיהודים בנים של אברהם יצחק מיעקב.

תורה ציווה לנו משה,

מורשה, קהילת יעקב זה ירושה,

רק לקהילת יעקב,

רק לבני ישראל.

ואדם שיש לו כזה דבר מאת האלוקים,

והוא לא מנצל אותו,

אין פספוס יותר גדול מזה כל ימי חייו.

כל זה אמרתי

בגלל הכאב שהיה לרב מרדכי אליהו,

שאמר שהיום יש יהודים עם כיפה שסוחרים בתורה,

נכנסים למשא ומתן

לא אחר מאשר טומי לפיד,

להקים ועדות שידונו בפסולי חיתון וכל מיני דברים.

מי הרשה?

באיזה סמכות?

רבי אמנון ממגנצה,

ככה אומר רבי אליהו,

לכו אצלו ותראו מה עלה בגורלו

על שהוא רק הרהר והמתין

ולא ענה מיד.

יהודים יקרים,

לא רק שם יש את המשא ומתן בתורה.

לצערנו הרב, גם בחיי היום-יום יש יהודים שנכנסים למשא ומתן עם יצר הרע.

שום מקל לאנשים.

אומר, זה מותר, זה לא חייבים, זה מוגזם.

זה דרבנן, זה לא ככה, זה אל תהיה קיצוני, תהיה ככה.

זה גם משא ומתן.

משא ומתן בתורה,

ויש כאלה יותר במצבם חמור, שאפילו למשא ומתן לא נכנסים. אומרים, עזוב, הכל שטויות.

אבל יום אחד צריך לצאת מכאן,

ואז כל אחד יעמוד לדינו,

כמו שהקראנו פה.

הוא נתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום.

הגיע היום שאדם יצטרך לצאת ולמסור דין וחשבון.

החיים שלנו, לא אנחנו נתנו לעצמנו,

וגם ייקחו אותם מאיתנו, ולא בזמן שאנחנו החלטנו.

השאלה היא אם אדם מוכן עם מזוודות,

עם סלים, עם שקית אוכל

או עם גרגירים.

מה אדם הכין?

כולנו בדרך לצאת.

השאלה, מי החכם שיוצא עם המקסימום שאפשר לצאת?

זאת שאלת החיים.

בשביל זה היה כדאי לכם להגיע לפה הערב.

זה פתח,

זה מחשבה.

אני לא מחדש שום דבר.

אני מעורר רק את הדברים הידועים,

שלפעמים אין זמן לחשוב עליהם.

וחבל שנזכרים בהם רק במצבים קשים,

או שחלילה במצבים קשים שנפלו על אחרים.

אפשר לשמוע אותם גם במצב שבריאים ושלמים,

ולהגיע בעזרת השם להחלטות טובות.

אני אראה לכם כרגע סרט קצר שיסגור את הקטע הזה,

ויראה לכם

כמה יכול אדם לסבול

למשך חודשים רבים,

כשילד קטן שלו בן שלוש שנים

גוסס על ערש דווי,

והוא לא יודע מה עושים.

אלמלא התורה הקדושה,

הילד כבר לא היה בין החיים.

ושעתיים של תורה יכולות להציל ילד ממוות

לחיים טובים.

נס מצולם. בבקשה.

מאזינים יקרים,

לקהל שבאולם הוקרן כעת הסרט נס מצולם,

הסיפור של אליה יואב.

להרצאת הרב אמנון יצחק שנערכה באולם בברוקלין קולג' ניו יורק,

בתאריך ה-9.6.2002 הגיע ינון אבורוס, אשר בנו בן השלוש,

אליה יואב,

חלה במחלה הנוראית,

ובעקבות הטיפולים השונים חלה גם הידרדרות ועבריו הפנימיים.

והרופאים קבעו שהכבד שלו קרס,

וחייבים לשתול כבד חדש.

וגם אז עדיין לא ידוע אם יחלים אליה.

ינון, אביו של אליה, אשר היה נרגש מאוד,

ועל סף בכי ביקש מהרב אם אפשר לקיים איתו עסקה,

כמו שעשה דיויד הנכה מלונדון.

הרב שאל את האב אם הוא מוכן ללמוד תורה כל יום שעתיים לרפואת בנו,

והאב כמובן הסכים.

הרב ברך את הילד אליה לרפואה שלמה, והקהל הרב שלחף באולם, המאמן.

לאור ההתרגשות הרבה וההתעוררות העצומה,

קיבלו על עצמם כמאה אנשים מהנוכחים במקום.

עול מצוות בזכות רפואתו של אליה.

וכעבור כחודש ימים אכן אירע בלתי ייאמן.

הילד אליה החלים לחלוטין,

והכבד שלו חזר לתפקד כרגיל,

ואליה שוחרר לביתו בריא ושלם.

הסרט הופק באולפני שופט.

את הסרט המלא וסרטים נוספים ניתן להשיג במשרדי שופט,

רפואת מתתיהו 10 בנייבק או בטלפון

6777779. בווידאו רואים טוב יותר.

טוב לחיות.

צריך רק לנצל את החיים נכון על פי התורה הקדושה.

כן, למי יש שאלה? בבקשה.

ערב טוב לכולם.

כבוד הרב,

את הסרט,

כאן נכבד, ערב טוב.

את הסרט שאנחנו ראינו עכשיו,

זה מאוד מאוד ריגש אותי ואת אשתי כי לי יש בעיה מאוד מאוד רצינית.

הסיפור שלי התחיל לפני חמש שנים.

שירתי בצבא קבע,

ובמהלך השירות נפגעתי.

מה זאת אומרת נפגעתי?

נפגעתי, הלבלף שלי התחיל להפסיק לעבוד,

הגעתי עם רמות סוכר,

כשפינו אותי לבית-חולים,

פינו אותי עם רמות סוכר, עם 1,200 רמות סוכר ודם,

שבדם מוצע יש לה בין 80 ל-70.

הייתי בבית-חולים זה כמעט חודשיים בערך,

והיום-יום אני ואשתי סובבים מרורים ממש בבתי-חולים, דם בלילה, אמצע הלילה, כל היום,

ממש הולכים וחוזרים, הולכים וחוזרים,

כאילו אנחנו מורימים ידיים.

כי אין תרופה, מי שיודע על אוכלת הסוכרת,

אין תרופה.

תרופה זה רק האינסולין.

התחלתי עם זריקות ועכשיו עברתי למשאבת אינסולין.

והממשבה עצמה, כמו שאתם רואים פה,

לא עושה את התפקיד שלה כמו שצריך.

זה לא כמו בן-אדם שיש לו לבלב והוא מפריש את האינסולין.

פה זה התפקיד שלו להפריש את האינסולין.

כמובן,

אם אתה מזריק,

אם אתה אוכל, אפילו פרוסת לחם, שאני אוכל אותה,

על כלום עולה לי 300-400.

על כלום, שום דבר.

וממש ככה,

יום ליום, סובלים חמש שנים ממש קשה,

אני אומר לכם, יום-יום.

גם כשבדרך היינו מחדרה לפה,

הסוכר שלי, גם, וגם עכשיו הסוכר הוא לא כל כך יציב,

ולא כל כך טוב,

ובגלל זה באנו לפה, אמרנו שיש, הנה, והראינו את הקלטת,

ובכלל

אנחנו מאמינים שיש אלוהים בשמים,

שהוא שומר עלינו במקום צרה ומצוקה.

פשוט

אני אומר לכם את הדברים הנכונים, כי ממש כואב לי,

ואין מה לעשות.

ממש, אני אומר לכם בצורה ככה,

גדולה, ואני מקווה מאוד שתהיה גם תקווה בכל הסיפור הזה.

אתה שומר היום מצוות?

כן, כבוד הרב. מאותו יום, ביום חמישי, יצרנו אותך קשר בטלפון,

ביום שבת, שאמרנו, אני אגיד לך את האמת, אני מבתי חילוני,

מאותו יום שאמרת לי

תעשה את המצווה, ככה עשיתי.

וזהו.

אני מקווה מאוד שיהיה בסדר,

שתהיה תקווה גדולה,

תהיה תקווה מאוד גדולה.

אתה עוד לא מתפלל כל יום ללא מעטפי דין.

לא, לא, כבוד הרב, לא.

אתה מוכן לקבל עליך לחזור בתשובה שלמה?

אני מוכן לחזור, תשובה אפילו חיובית,

תשובה שאני אעמוד בה מכל הבחינות.

ואשתך גם מוכנה?

אשתי גם מוכנה.

היא פה?

היא, כן, היא פה, כן. כל יעדי, כל הזמן.

אוקיי.

אם אתם מוכנים שניכם, נחזור בתשובה שלמה.

אני אתן ברכה אם ירצה השם, הציבור יענה, יאמן, ויהי רצון שתיבשע מהרה.

האישה מוכנה ללכת כמובן בצניעות, כיסוי ראש, הכול?

מה השם שלך?

רפאל בן עבר.

רפאל בן עזרא.

השם ירפא אותך ברפואה שלמה בתוך שאר חולי עמו ישראל,

וירעיף עליך עזרא ממרום,

לקום ממיטת חולייך לחיים טובים ולשלום, בריא ושלם.

בריא אולם לאורך ימים ושנים. אמן. אמן.

בעזרת השם. בוא תשים ציצית ועד כיסוי ראש.

בבקשה.

מוזיקה. מוזיקה, תגור למוזיקה. ברוך.

ברוך אתה ה' אלינו,

מלך העולם,

שהחיינו וקיימנו וגיאנו לזמן הזה. אמן.

ברוך אתה ה' אלוקינו,

מלך העולם,

שהחיינו וקיימנו והגיאנו לזמן הזה.

אמן.

יש פה יהודיה בשם ברוריה?

איפה?

איפה?

הבנתי.

את שומרת היום תורה ומצוון?

כן, אני שומרת מוזיקה. אם אתה עושה תמיכה, אז האחים דיברנו שכן.

אני שומרת שבת.

שבת וטהרה. שבת אני שומרת. טהרת המשפחה. זה לקח לי חמש שנים.

לא באתי מבית דתי. הסבא והסבתא, כן. אני רמלאית במקור.

ההורים, שום כלום.

זה הכול בא בעקבות ייסורים מאוד קשים.

אני מאוד מתרגשת.

אבל בשורה התחתונה,

האיסורים באמת הם לטובה.

ומה שחסר לי זה רק הכיסוי ראש. שישי-שבת אני עם כיסוי ראש,

כשיוצאת שבת אני בלי כיסוי ראש.

הבדלה אני עושה,

סעודה רביעית אני עושה, כל מה שצריך.

הבעל חילוני, יש לי ילד בגיל 13. עד לפני שהילד הגיע למצוות,

קידשתי לבד ועשיתי גם את הקידוש של יום שבת בבוקר לבד,

ואני מפרישה חלה.

אפשר להגיד שיש לי הכול, רק כיסוי ראש מאוד מאוד חסר לי.

הנה, יש לי את זה. אבל אני זקוקה שהקהל הנכבד והיקר הזה יענה חזק,

חזק, חזק, אמן. בעזרת השם, בבקשה.

ואני זקוקה שתברך אותי לפני כן.

על העיני ועל הרסי.

בכבוד.

ברכה.

ברוך.

ברוך אתה, אדוני אלוהינו, מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, ויצירו את יצר הרע. אמן. מה שלך בשם האמא?

ברוריה בת נדרה.

ברוריה בת נדרה, השם יסיר ממך את כל הייסורים,

יזכה אותך שבעלך יחזור בתשובה שלמה.

בנייך יהיו צדיקים ותרבו נחת וחיים מאושרים. אמן.

בשורה טובה.

לפני חצי שנה קיבלתי מכתב בחמש בבוקר.

אמנון יצחק.

פרסת לי את החיים.

אני אראה לכם מה קרה מזה אחרי זה.

כן, בבקשה.

שלום, כבוד הרב.

קוראים לי מרסל שבת, ואני שלוש שנים שומרת שבת.

חזרתי בתשובה.

אני רואה ומתרגשת,

כי ראיתי את הקסטה, ראיתי את הכול,

ראיתי את האישה הזאת.

אני רציתי שיהיה לה באמת הרבה הצלחה.

לאט, לאט, לאט, תרגעי.

אני לא הייתי דתייה.

את כולי רועדת.

קוראים לי מרסל שבת. את יכולה לשבת, אם קשה לה.

בסדר.

אני לא הייתי דתייה לפני כן. לא ידעתי לשמור שבת, לא כלום.

השתבח שמו לעד.

יום אחד ישבתי לבד בבית ובכתי,

והרגשתי שלא טוב להיות חולינים בצד השני.

מה אני אגיד לך?

ישבתי לבד ובכתי,

והתפללתי,

שיהיה לי טוב,

שהאחים שלי יחזרו בתשובה,

שאימא שלי תבריא. הרבה דברים ביקשת. היו לי מחשבות.

הייתי חילוניה, הייתי הולכת לחשוף של מרחם.

והשתבח שמול העד ישבתי לעצמי,

הסתכלתי למטה,

ואני אמרתי, תראה מה אני פה ולמעלה.

והסתכלתי, אמרתי בורא העולם, תעזור לי.

אני לא יודעת איך להתחיל, מה אמרו?

והשתבח שמולה.

היה זה בכנסת.

הלכתי לרב ואמרתי לו,

איך חוזרים בתשובה, מה עושים?

הוא אומר לי,

את מרגישה חטא?

אמרתי לו, אני בכיתי. אמרתי לו, אני לא יודעת מה להיעשות, אני רק בוכה.

תעזרו לי.

ובאמת, יום אחד,

אפילו שאסור לי ללכת למקווה,

ביקשתי קצת מים,

והיא הכניסה אותי, והרגשתי, אני אגיד לך משהו,

דברים אחרים. הרגשתי שאני חייבת ללכת לדת השני של הדת.

ובאמת, אני מחוזקת שלוש שנים,

ותודה לבורא הקדוש ברוך הוא,

זיכה אותי לחזור בתשובה.

שלוש שנים.

שומרת שבת, שומרת תהילים, אומרת תהילים, הולכת, יש פה איזה אחת גם,

רות עיניים,

הולכת לשיעורים,

מתחזקת, השתבחת.

ויש לי משהו שכל הזמן מעיק עלי,

וזה באמת חשוב לי,

שהבריאות של אמא שלי, בעזרת השם. מה שמה?

רחל בת מסעודה.

רחל בת?

מסעודה.

אני אספר לך משהו. מסעודה, השם ירפא אותה ברפואה שלמה בתוך שאר חולה עמו ישראל.

מ-ה-ר-ה.

תשמע,

אמא שלי חלתה. בסדר, די.

אה, תודה. ואם אתה יכול באמת

לברך אותי לזיווג, כי אני בת 27 רק היום,

ואני באמת אוהבת את הבורא העולם, אני מכוונת את כל התפילות.

מרסל בת רחל.

מרסל בת רחל.

אני אוהבת את הבורא העולם, שבעזרת השם כולם יגידו על זה.

אותך לזיווג הגון הראוי לך מהרה. שנה.

כן. בשורות טובות.

זה הערב שהכול בוכים, מההתחלה עד הסוף.

אז רגע.

טוב, אני אראה לכם איזה קטע יפה.

הייתה אישה אחת שטענה שאני הרסתי לה את החיים.

היא ממרץ שמאלנית,

ושונאת אותי משהו-משהו.

מה אני יכול לעשות? לפעמים אדם לא יודע מה הוא עושה.

אז בואו נראה מה התלונות שלה.

בבקשה.

הייתה לנו ביום רביעי האחרון בתיאטרון הקאמרי.

הם הגיעו לשם, הוא כבר מקבעת ולומד בישיבה.

והיא, ברוך השם, חרדית לכל דבר. היא הצביעה הפעם האחרונה ג', אגודת ישראל.

זהו, יש תקווה, יהודים יקרים.

אם מרץ, שמאל, קיצוניים לגמרי,

מכירים את האמת ועוד דרך הרצל,

וחוזרים בתשובה,

יש עתיד למדינה, רק צריך להמשיך להפיץ קדימה עוד ועוד.

כן,

בבקשה.

הנה, שם יש יהודי אחד, כן.

תן לו שם.

ערב טוב, כבוד הרב.

ערב טוב.

אני הסרט הראשון שראיתי עם מחלת הסרטן.

זה גם הכריד אותי, ואני עברתי את אותו תהליך עם אשתי. אני מקדש שלושה יתומים לבד.

ואומרים עליה איסורים מאוד קשים, אז אני מבקש מכבוד הרב שיברך אותי, שייתן לי רפואה שלמה וכוח

לגדל את השלושה יתומים שיש לי בבית.

בעזרת השם, אבל אתה שומר היום מצוות? אני, את האמת, רק שומר שבת.

חוץ משבת, אני לא שומר שום מצווה, כי אני לבד עושה הכול בבית. אני אבא ואימא לילדים האלה.

הבנתי.

אבל אתה יכול להניח תפילין, זה לא בעיון. אני מניח תפילין בבוקר, אבל ליחיד, לא מה שלי מניין.

ולהתפלל אתה יכול להתפלל? אני מתפלל בבית, לבד. אני מניח תפילין הכול, אבל לא מה שלי מניין, כי אני בבוקר קם, מאכיל אותם, שולחתם בית ספר, הכול.

הבנתי. אחרי שמאכיל בית ספר אתה יכול ללכת לתפילה.

אחרי בית ספר כבר בתי כנסת סגורות, אז אני לא יכול ללכת. אה, בקריית גת אין שטיבלח? אין.

אין.

יש, יש, הנה, יש. יש רק בחב״ד, אבל חב״ד קשה לי ללכת.

מה קשה? מה קשה?

אל תוותר כל כך מהר על קדיש וקדושה,

למה יש בזה מעלה גדולה, וגם מקום שיש עשרה שכינה שורה.

בסדר. התפילות נשמעות אחרת.

אני משתדל לעשות את כל מה שאני יכול לעשות,

ולעבוד את הקדוש ברוך הוא, ואני מבקש ממך את הברכה. אני אתן לך, אין בעיה. תיתן לי לעבוד אותו, ושיהיה לי כוח לגדל את הילדים האלה, ושיהיה לי בריאות במיוחד. לא פרנסה, לא כלום, קודם כל בריאות, אחר כך הכול.

טוב.

ואתה מוכן להתחיל ללכת לתפילה בציבור? בלי נדר כן.

או, בלי נדר כן?

עכשיו עוד דבר.

תקבע לך כל יום שיעור שעה אחת.

בסדר, אני...

שעה אחת בעזרת השם. תשמע ממני.

בסדר.

זה בעזרת השם מתכון להצלחה בכל העניינים. בעזרת השם, בלי נדר. אוקיי, הכל אצלך בלי נדר.

גם הברכות שלי בלי נדר.

לא. כן, הכל בלי נדר.

מה השמות של הילדים?

יש לי אור, טל ומשה.

ויש לי בן שעשה בר מצווה לפני חודש. אור,

טל ומשה,

הבנים המאומצים של?

עמרם צרפתי.

עמרם?

הם לא מאומצים.

אלה ילדים שלי.

אמרת מה אמר קודם? אני גדל שול... אני...

יתומים. אה, יתומים אמרת. יתומים, אני אלמן.

סליחה.

אור, טל ומשה, בני?

בני עמרם. בני אילנה צרפתי זל.

אילנה ועמרם.

כן.

השם יזכה אותם לגדול צדיקים, ירעים, אמן. ושלמים, תלמידי החכמים. אמן. ואביהם עימהם. אמן. בעזרת השם. תודה.

בוא, אתה רוצה אולי ציצית שיהיה לך לחיזוק?

יש.

בוא, שיהיה לך עוד אחד. ארון, יש לך הרבה דברים.

תודה רבה.

אופי. ברור. אמן. אמן. אמן. ברור. אתה, אדוני, אלוהינו,

מלך

העולם

והגיענו

והגיענו והגיענו לזמן ה... אמן. עזרת השם וברוך.

כן, הנה. בבקשה.

אני רוצה לשאול שאלה שמציקה לי כל הערב.

אני שומרת שבת,

ובשבת לקחתי על עצמי כיסאו ראש

ולבוש תנוע וכל מה שקשור בהלכות שבת.

אבל אני לא יכולה לשים כיסאו ראש ביום חול.

לא מסוגלת.

לא יכולה לוותר עליו במכנסיים, לא יכולה לוותר על השיער.

מה עושים? קשה. חמור ביותר.

אבל השבת שקולה כנגד כל התורה.

השבת שקולה כנגד כל התורה, נכון. אבל יום חול, כל יום בפני עצמו, זה...

אבל זה קשה.

אתה לא יכול לבוא, להתנתק ממשהו שגדלת בו כל החיים, ופתאום לשנות אורח חיים לחלוטין בבת אחת. זה מאוד קשה. איך השם שלך? רינה.

רינה.

פה הייתה אחת בשם גילי.

נכון.

אולי אני לא הגעתי עדיין לשלב הזה. איך יכול להיות? מעדיף לבוא ולשים כיסוי ראש ומחר לבוא ולהוריד אותו? זה חמור? לי ברור שאת בת מבית שיותר שומר תורה ומצוות משלה.

בית מסורתי, אבל לי יש זכות אבות, בואו נגיד ככה.

מאה אחוז, אבל היא לא עומדת בעולם העליון אם לא שומרים כיסוי ראש. אבל אני שואלת, אני מחר שמה כיסוי, היום אפשר להגיד מה שמה כיסוי ראש, למרות שאריאל הבטיח לי שאני אשים היום, ואמרתי לו שאין סיכוי. למה אין סיכוי?

כי אני לא שלמה עם זה. אז מה, אני אבוא ואשים, ואחר אני אבוא ויוריד, לפי דעתי זה יותר חמור. יפה.

אני אמרתי גם, אני לא אעשה דבר שאני לא שלמה איתו. ברור, גם אני אמרתי למס הכנסה. למרות שאצלי שבת זה קודש-קודשים, זה הלכות, זה מפה עד להודעה חדשה. אמרתי למס הכנסה גם אני. תשמעו, זה גרוע יותר אם אני אשלם לכם כשאני לא אשלם עם זה.

כשאני אשלם עם זה אני אשלם לכם.

אני מבקש לבוא. אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה. אם אדם לא שלם בתוך-תוכו, הוא לא יכול לבוא ולעשות משהו נגד... נכון, גם השוטר שנסענו לפה, נסענו באדום.

שמעתי את זה בקלטת. נכון, אמרתי לו, תשמע, לא אשלם עם זה, אדום, כל מקום אדום, אדום.

תן לי שואה, מחייאת דינק, מה אתה? אני בשבת מוכן לא לעבור באדום. הרב אמנון יצחק, אני מאוד מעריכה אותך.

את הקלטות שלך אני שומעת כל הזמן. את הבדיחות האלה אני מכירה.

אבל, אבל, אבל, אבל. את יודעת מי מייצר לי את הבדיחות?

יהודים נחמדים כמוך.

אני יודעת. איך את אומרת לי? אני יודעת לנשום לאט, אני יודעת כור אדום, אני יודעת הכול. אני יודעת, אבל קשה. מה קשה? אל תגידי מה קשה. מה קשה?

המכנסיים. מכנסיים זה קשה? לא יכולה להבין מכנסיים.

למה? מכנסיים זה קשה? בטח, להוריד מכנסיים זה קשה. אז תשים ככה צעיד.

קשה להוריד, לא קשה לשים ככה.

אולי פתאום, איזה שטויות, חצאית, יותר נוח, יותר נאה. אתה רואה, אני עוברת על כל ההבואי היום. אנגליות, אנגליות גויות הולכות עם חליפות שמלות, עם חצאיות. זה יפה, אין ספק. למה לא? למה לא? קשה.

לא קשה.

את צריכה להחליט,

זאת האמת, זה הנכון. אני יודעת שזו האמת, אני לא יודעת שזה נכון. את בת מלך, ביתו של מלכו של עולם. אין ספק. את מהבנות של שרה אימנו, רמקה.

אני לא יודעת שתשים לי כיסאי ראש היום, זה בטוח. למה לא?

כי לא תצביע, כי אני לא שלמה עם עצמי.

עוד פעם.

עוד פעם. אור אדום, לאט-לאט, לנשום. לא שלמה. רגע, ואם את לא שלמה, אז אי-אפשר לעשות את זה. אני יודעת דבר אחד, ביום שאני אשים את הכיסאי ראש, זה יהיה לכל החיים.

ברור.

אוקיי.

אני לא הגעתי לשלב הזה. בואי נגיד שבעוד שבוע הגעת.

אני אשמח מאוד, תברך אותי. אולי בזכות הברכה שלך אני כן אשים, מי יודע.

זו הבחירה היחידה שאני רוצה, לא בריאות, לא פרס. אוקיי. שתזכה אותי להגיע ליום הזה. זה נפלא. חכי רגע.

מחכה. כל השנים אני מחכה. רגע. אבל אם תשימי בעוד שבוע, אני לא אהיה אז.

לא נורא, אני אהיה אותך בקלטת. רגע, אבל גם הציבור לא יהיה.

והזכות של קידוש השם ברבים לא תהיה.

וההפסד הוא עצום, עצום מאוד. למה?

אין דומה אדם שחילל שמיים בפרהסיה. אוי, אז מה שדיברתי.

רגע.

הרי עצם זה שאת הולכת בגילוי ראש ולא בצניעות כל ימות השבוע, ורואים אותך הרבה הרבה אנשים,

זה גורם לחילול השם.

התיקון לזה זה קידוש השם.

התיקון זה מעין הקלקול.

כיוון שקלקלת ברבים, את צריכה לתקן ברבים.

ואם את זוכה לתקן ברבים, זה נקרא קידוש השם,

ואת מתקנת את העבר שלך. אין לך דבר ומתנה יותר גדולה מזאת. לשים, תשימי יום אחד.

אז אני,

במקום לברך אותך שבעוד שבוע תשימי,

מברך אותך שבעוד שבע שניות תשימי.

מה השם שלך? ממש לא דיברתי.

מה השם שלך ושם האימא?

לא, אני לא רוצה לעשות... מה השם שלך ושם האימא?

רינה בת-לוויין.

לביין. עכשיו תשמעי כמה הם רוצים כולם. אל תעשה לי את זה, אני לא רוצה ללכת לחץ כזה. לא, אני לא...

תשמעי, תשמעי כמה הם רוצים שאת תזכיר.

רינה,

רינה, את לא עושה בשבילי,

את עושה לכבוד השם יתברך. ואני, ברור לי,

אם לא היית רוצה לשים,

לא היית קמה ולא שואלת שום שאלה ומתחבאת עד סוף הערב ואומרת לאריאל, אתה רואה?

הנה, עבר הערב, לא שמתי.

אבל מן השמיים דחפו אותך בשביל שאת תשאלי ותגידי מה שכואב לך, וכואב לך שאת לא שמה ואת רוצה לשים, רק יצר הרע לא מוותר על קליינטית קבועה.

ובמקום שהוא ירוויח על חשבונך,

תני לו דק מאחת הערב,

ומהיום שיחפש לו קליינטית אחרת,

את

חוזרת לאבא שבשמים.

תשמעי לי,

אחרי שתשימי רגע אחרי, את תהיי שלמה ב-100%.

עד שתשימי את חסרה.

והחסרון הוא בגלל שאין לך כיסוי ראש. ברגע שתשימי,

תהיי שלמה ומושלמת.

כדאי לך, רינה.

תביאי לי ברכה, לא נספיק.

הנה, אני נותן לך ברכה, שימי לב, לא פשוטה.

לא, לא, לא. ארוכה, ארוכה.

ותשמעי טוב טוב מה שאני אומר. מי שברך אמותינו, שרה, רבקה, רחל ולאה,

הוא יברך את השם הטוב רינה, בת ביביין.

השם יזכה אותה ללך בכיסוי ראש מיד.

ותקדש שם שמיים ברבים.

ותהיה חזקה ואיתנה להשפיע על אחרות.

אמן, כן יהי רצון.

אוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו אייאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיא

איי, איי, איי, רינה בת לביא.

אפשר לתת לך ברכה בחינם.

אתה גורם לי להרגיש מה זה איסורי מעצפות? שלמות. לא. שלמות. לא, אני לא מקבלת את זה. שלמות. לא. תראי, פה יש לי מטפחת סחורה. לא לעזור. אני אומרת לך, לבנה. סליחה, הרב אמנליג'ל. נקייה.

חדשה.

נו, ואני גם ממך, ואני ארצה את הקהל, ואני אלך הביתה ואני אוריד אותה. זה יותר טוב? לא.

את לא תורידי, אני אכתיע. למה אתה רוצה את שלא? היא תדלמת לי לראש. אני אגיד לך למה.

ביקשת ברכה, קיבלת אחת שעוד לא קיבלה אף אחת.

אני את שלי עשיתי.

רינה בת לביאן,

אני את שלי עשיתי, עכשיו תעשי את שלך.

תאמיני לי, אני עם ברכה כמו זאת, הייתי שם גם אני מטפחת.

אתה גורם לי לראות, נשבעת לך, אבל אני לא מסוגלת.

אני אשמח מאוד. אני אומר לך, רגע אחרי, לא, לא. רגע אחרי,

את מאושרת שבאדם.

למה?

סגרת מעגל,

את שלמה ומושלמת כדת משה וישראל.

אל תהיה עקשנית.

זה לא עניין של עקשנות. זה עקשנות. אמרתי לך, בשבת אני שמה.

רינה זה עקשנות. שבת בשבילי, אני מכניסה שבת, ועד שבת אני עם כיסו ראש ולא אענה לאף אחד. לא, תקשיב לי גם אתה כמו שאני הקשבתי לך. שמעתי.

לא.

אבל אתה לא יכול להביא אותי לפני כאלה, ורציתי להרגיש ממש לא בנוח. אמרתי לך, הבעיה שלי זה לא לעשות את הכיסו ראש.

רינה? רינה? אני לא רוצה לבוא ולהוריד אותו בבוא היום. רינה? אני לא רוצה שיקרה. מי ביקש ממני ברכה?

לא להיום, לעוד שבוע, לעוד חצי שנה, לא לעכשיו, לפני כל הקהל.

מה קרה? מה קרה?

ללכת, ללכת בגילוי ראש. אמרתי לך, השם לא שלמה עם זה, אז אני לא רוצה את זה. רגע. ללכת בגילוי ראש לפני הקהל?

את לא מתביישת. הם חושבים שזה פאה.

ללכת.

היום הפאות יותר יקרות מהראש שיש לי.

ללכת עם כיסוי ראש את מתביישת?

לא.

אז בואי. אני עורבת את זה באמצע השבוע ואני עם מכנסיים.

אני מבלבלת את האויב.

בואי, נו, תסכי. לא. תסכי. רינה, את יודעת מה הציבור הזה שם חותמת?

חתימה של ציבור שלם שאמר אמן?

כבוד הרב, אני יכולה לנסות לשכנע אותה?

בבקשה.

רינה, אני אימא לעשרה ילדים. אני חולה במחלה.

המחלה אצלי מתפשטת.

עם טיפולי כמוטרפיה במשך שנה שלמה.

אני עושה את כל ההשתדלויות שבעולם.

כל המשפחה הקרובה והרחוקה,

כולם קיבלו על עצמם מצוות מכיסויי ראש,

תפילין,

כל המצוות שרק אפשר כדי שאני אצא מהמחלה.

בשבוע שעבר בישרו לי שוב שהיא ממשיכה להתפשט.

אני נורא, למעני.

למענית עושים לי כיסוי ראש.

רינה, לא כדאי להגיע למצב של נחלות כאלה.

זה נפל כרעב ביום בהיר.

היום הסיפור של אודי שהוא סיפר,

זה סיפור שאני חווה אותו ביום-יום.

גם אם אני נתנהג כמו מראך,

אני לעולם לא אוכל

להביא כל כך לבטל בגזרה הזאת שעליי. אני צריכה הרבה הרבה זכויות.

רינה, לא כדאי להגיע למצבים כאלה. ברוך השם שיש לך זכות שהיום את בבריאות ובשמחה.

שתזכי תמיד להגיע לבריאות ושמחה ונחת וכל הברכות שבעולם.

עם ברכה כזאת כמו של הרב ולשים כיסוי ראש,

כדאי לך, ממש כדאי לך.

ואם הרב יוכל לברך אותי, גילה בת רחל אסנת.

גילה בת רחל אסנת,

השם יזכה אותך בעזרת השם יתברך לישועה קרובה ובשורות טובות ורפואה שלמה מהרה.

אמן.

רינה, אם את לא שמה,

את הראשונה שלא שמה כיסוי ראש אחרי ברכה.

בהיסטוריה זה יירשם.

את ביקשת ברכה,

לא אני.

הנה, אני מחכה.

זה ערב שכולם בוכים.

אין מה לעשות.

רינה, יד שלי כואבת.

את רוצה שאני אבוא אלייך?

אני אבוא, אין לי בעיה לבוא.

אולי היא מתביישת לבוא לפה. תמסור לה, בבקשה, תח.

תן לה.

כן, מי מהנשים מוכנה לשים כיסוי ראש לרפואתה של הצדקנית הזאת? אין לה עשרה ילדים. מי מוכנה?

הנה, יהודייה. תן לה, תן לה מיקרופון.

כבוד הרב, הייתי שמה בשמחה כיסוי ראש, רק שאני רווקה, אבל בכל מקרה,

למען רפואתה של האישה שדיברה כאן קודם, שמאוד מאוד ריגשה אותי,

אני מוכנה לשים כיסוי ראש בשישי-שבת.

בעזרת השם יתברך ותמצאי זיווג הגון הראוי לך מהרה ותתחתני השנה.

אמן.

בבקשה.

כן.

ברשותך, כבוד הרב,

אני רוצה, כבוד הרב,

תדבר רגע אחד ברשותך

על לשון הרע ומה זה לענות יתום ואלמנה.

תודה רבה.

בקצרה,

החושד בכשרים לוקה בגופו,

ולדבר לשון הרע אפילו על אמת

זה אחת מהעבירות הקשות ביותר שיש בתורה.

העבירה החמורה שבה חמורות זה לשון הרע.

ויתר הקדוש ברוך הוא על שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות, ולא ויתר על לשון הרע.

והמצווה הגדולה שבגדולות,

זה גם כן בפה,

זה תלמוד תורה,

שהיא שקולה כנגד כל המצוות כולן.

וכתוב, מוות וחיים ביד הלשון.

ואל תיתן את פיך לחתי את כל בשריך.

זאת אומרת, אדם צריך לשקול מילים, מה שנקרא,

לפני שהוא מוציא דברים,

אפילו של אמת, אם זה לא לתועלת

אלא זה להרע, זה איסור.

ומה לנו לחשוד באנשים אם אנחנו לא יודעים בבירור?

העיקר להטיל דופי אחד בשני.

דברים נכונים או לא נכונים,

יש שמיים שרואים ומעידים

וגם דנים,

ואף אחד לא נמלט מן הדין.

וחבל להסתבך, להיכנס לתוך

נושאים

שאין עליהם בירור ואין בהם תועדת.

סליחה,

כבוד הרב.

רציתי שתסביר קצת יותר על כיסוי ראש, על מעדיף פאה,

כובע.

כיסוי ראש מלא,

מטפחת הוא הטוב ביותר, או כובע צנוע שמכסה את כל הסערות.

זה הדבר הטוב ביותר

כשאפשר לכסות את הסערות.

יש אשכנזיות שיש להן היתר, ואם הן הולכות עם פאה שהיא קצרה, צנועה,

אז יש להן על מי לסמוך?

על הפוסקים שלהן.

לספרדים ותימנים

אין כל כך את הפריבילגיה הזאת, אם אפשר לקרוא לזה בלשון זו.

בכל אופן,

העניין של כיסוי ראש הוא מן התורה, וזה חיוב על כל אישה ואישה.

מי שהולכת בזה מביאה ברכה הביתית,

עשירות בבית,

ושבניה יהיו גדולים בדור.

ככה אומר רבי חזקיה בזוהר הקדוש.

ואם לא, חלילה, גורמת לטומאה בבית,

עניות בבית, ושבניה לא יהיו גדולים בדור.

אני רוצה

שתברך את האישה הזאת,

שלקחתי עליי בשביל הרפואה השלמה שלה,

ושכל הקהל יאמן.

אשרייך, השם יזכה אותך

ללכת בדרכי התורה הקדושה בהצלחה מרובה, ובזכות הכיסוי ראש שאת לוקחת על עצמך תעמוד זכות זו

לאישה היקרה,

שתהיה בריאה ושלמה בכל איבריה וגידיה מהרה. אמן.

תודה רבה. תברכי, שהחיינו.

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. אמן.

אז רק וברוך.

כן, גם את כיסוי?

שאלה? שאלה. כן.

מה שראינו בסרט האחרון זה שאנשים שלא מכירים בקדוש ברוך הוא,

באיזושהי דרך מכירים בסופו של דבר בקדוש ברוך הוא, ואז הם חוזרים בתשובה.

ויש כל מיני אנשים שחוזרים בתשובה בכל מיני דרכים. אבל מה עושים

עם אדם שמכיר בקיומה של הקדוש ברוך הוא לחלוטין בכל דבר ודבר שהוא עושה,

ואינו עושה דבר?

מה שבורא עולם מצווה אותו.

אם זה באופן כמו שאת מתארת, זה נקרא מכיר ומורד.

זו העבירה החמורה ביותר. אדם שמכיר את בוראו ומורד בו,

זה גרוע יותר מקיבוצניק שלא ידע שום דבר.

ומה עושים עם בעלי?

לא חשוב מי זה. את רואה, זה כבר נקרא לשון הרע לפי מה שלמדנו,

כי אין בזה תועלת.

אבל, אז תבקשי ממנו מחילה אחר כך. מחילה, מחילה. עכשיו,

יש אנשים שמקובעים מסיבות כלשהן,

או שעושים מצוות אנשים מלומדה, או שהחברה משפיעה עליהם, או שהעבודה,

צריך לבדוק כל אחד לגופו של עניין, ויש כאלה שעושים דווקא בגלל שהאישה לוחצת יותר מדי, או שמכתיבים להם, הם בעלי גאווה,

הם קצת דוחים את הדברים,

הם לא אוהבים שיגידו להם, וגם לא ככה.

זאת אומרת, יש

הרבה אפשרויות למה שלא יעשה האדם.

אבל צריך להתבונן, צריך להכיר אותו בקרוב, צריך מישהו שיתקרב אליו, ישאל אותו, עיוורן,

יעמוד על קנקנו ויביא אותו על דרך הישר.

הנה, רינה פה.

רינה בת ביביין!

איפה רינה, נו?

הערב הזה לא יכול להיגמר בלי רינה.

רינה?

רינה, תשמעי לי, בעזרת השם ידברך.

אנשים ילכו הביתה מאושרים, מאושרים. רינה.

מי עוד?

טלי, תביא לי טלי.

אודי שמעון נחמאני, תזכה לכל טוב לעבודתו את דבריו.

איפה? מי רצה, טלי?

כן.

כן?

כן.

ברכה.

כל הקהל יזכו לכל מיני דמיטב, פריות, פרנסה, רפואה, ישועה,

ושנזכה לראות לאישה יקרה, פריאה ושלמה מהרה.

אמן.

איפה יירשם?

איפה יירשם?

ישבתי לבב ובוח איתי. הכל בא בעקבות ייסורים מאוד קשים.

אה... אין מה לעשות. אני רק בוכה.

זה הערב שהכול בוכים, מהתעלה עד הסוף.

זהו, יש תקווה, יהודים עיקריים. אנחנו מאמינים שיש אלוהים בשמיים,

שהוא שומר עלינו במקום קצרה ומצוקה.

זה פשוט.

אני אומר לכם את הדברים הנכונים, כי ממש כואב לי. ואני אמרתי, תראה מה אני פה ולמעלה.

הסתכלתי, אמרתי, בורר לך, עזור לי.

אני לא יודעת איך להתחיל, מה, מו.

אבל בשורה התחתונה,

הייסורים באמת הם לטובה. ויש תקווה, יהודים עיקריים.

עולם חסד ייבנה.

ויש תקווה, יהודים עיקריים.