קלטת 666 - מול חמאס וחיזבלה יש תשובה ב

- - - לא מוגה! - - - 

ערב טוב, מורי ורבותי,

בעזר השם יתברך אנחנו נדבר היום קצת בהלכות בין המצרים,

ואחרי זה כדרכנו נגיד כמה הרעיונות מסורים.

ידוע שהלכות בין המצרים

הן ההלכות שהן חשובות ביותר,

זה צער על החורבן. הגמרא בתנאי דף ל״ב בגמרא אומרת

כל אדם שמתאבל אל ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.

אדם שהוא שותף להיות אבן אל ירושלים,

בסוף הוא רואה ורואה בשמחתה. שישו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה.

שישו אתם אסוס, כל המתאבלים עליה.

כשהאדם יודע שהוא רוצה את בורא העולם, ריבונו של עולם, אני רוצה כבר, תחזיר שחינת עוסינו,

אני רוצה סוף-סוף באמת להקדימה שחינתה מהפרעה.

האדם מרגיש מחובר להשם יתברך,

אז אוטומטית הוא מתחבר להשם יתברך בנקודה הזאת של המקדש.

אז לכן אנחנו נגיד בעזרת השם כמה מההלכות הללו,

ואז נגיד איזה רעיון אחד מוסרי, או כמה רעיונות לגבי עניין של חורבן הבית.

קודם כול, היסוד הראשון,

ידוע שהיום הללו זה ימים שהם כביכול ימי אבל לעם ישראל.

הגמרא אומרת,

כל רודפיה ישיגוה, יז בתמוז עד תשעה באב.

יש מחלוקת בין הרמ״ק לבין רבנו אריזה, לעתיד לבוא, מה יהיה אתם?

הרמ״ק והאריזה, יש בין המחלוקת, האם תשעה באב, לעתיד לבוא, יהיה חג ואז יהיה חול המועד?

זה פחד פחדים.

אחד מהם סובר.

ראיתי את אחד הספרים, ראיתי בספר של אחד מספרי האחרונים שמביאים את המחלוקת בין הרמ״ק לרבנו אריזה,

ואחד מהם טוען שברגע שיהיה תשעה באב, שיגיע בעזרת השם שנה,

שהמקדש יבוא והמשיח ייבנה,

שהמקדש ייבנה והמשיח יבוא,

אז החג הראשון יהיה תשעה באב,

ואז יהיה לנו חול המועד גדול גדול גדול, עד מתי? עד יז בתמוז.

יז בתמוז יהיה החג האחרון, כמו סוכות וכמו פסח. ויש הורים שלא,

שיגיע בעז בתמוז יהיה החג הראשון,

שלושה שבועות יהיה חול המועד, ואז תשעה באב,

הוא יהיה החג. מה שלא יהיה, שאלו יהיו הבעיות שלנו.

אבל ברעיון

זה היסוד.

היסוד, כמה שאדם יותר מתחבר בימים הללו להשם יתברך ומראה שאכפת לו מהחורבן ומפריע לו,

אז ככה השם יתברך נותן לו נחמות גם בדברים הפרטיים שלו.

כפר חיים כותב, אביא איזה גמרן אחידה,

שאדם שמתאבל גם על הצרות שלו ותוך כדי זה כולל את השכינה הקדושה,

וכל העליות בירידה רוחנית הן אך ורק שאין לנו את בית-המקדש היום.

כשבית-המקדש נחרב,

הרבה דברים נלקחו מאתנו, וגם החוכמה,

התורה, אנחנו רואים את זה בקינות,

איכה חשיכה,

אור ההלכה,

והתלמוד כמו גלמוד,

דהיינו שאור התורה ואור ההלכה והיישוב הדעת והשכל הבריא, נקי הדעת שבירושלים, הגמרא בסדר ובכות, הגמרא מספרת

שהרב אלעזר היה חולה

והגיע אליו רב אוחן בן זכאי,

והוא גילה את היד שלו שהגמרא אומרת והיה שם אור גדול בבית.

אז הוא התחיל לבכות, הוא ראה דבוכה בן זכאי התחיל לבכות.

שאל אותו רב רב בן זכאי, על מה אתה בוכה?

אמר לו, אני בוכה על מה?

עלי יופי, עלי שופרה, זה בא לי בערא.

אני בוכה על היופי הזה שהולך להתבלות בקרקע.

אמר לו, מה, אתה בוכה על זה? מה אתה בוכה? כן, על זה אני בוכה, על היופי הזה שהולך לקרקע.

אמר ששם שואל, לא מובן,

מה, על זה בוכים?

על יופי, טעניים בוכים. ומתי מעניין את הטעניים יופי?

הרי אנחנו אומרים,

אשת רעלמי ימצא שקר אכן והבל ויפי שירת השבט יתעלל.

והגמורה אומרת בשבת שירת שמים זה היופי הכי גדול שיש בעולם.

אז אם כן,

מה הוא בוכה על בכי?

אז ככה שואל המרשע,

אומר המרשע יסוד אדיר,

שבאמת רבי חלמזקאי כידוע היה מאחרוני שרידי בית-מקדשנו,

והוא תיקן כמה תקנות של מה היא טעמה, במהרה ייבנה בית-המקדש,

ועל זה הוא בחה עליו. אני בוכה על היופי שלו.

האנשים שבמקדש, היה להם יופי אחר, היה להם יופי רוחניים.

על הגוף הזה היפה,

שהיה ביניקה של אוויר של קדושה מה' יתברך על-ידי בית-המקדש,

על זה אני בוכה. עלי יופי דבא לי בערא, עלי שופרה דבא לי בערא, כך כותב רבנו המערשע הקדוש.

אמורי ורבותי, כי זה אחרת לגמרי,

הרי ידוע מה שמספרים,

מה שהמדרש אומר, מובא בחז'ל שהפלטון פעם אחת ראה את ירמיהו יושב ובוכה על הרצפה,

שאחרי שנחה בבית ראה אותו הפלטון, ירמיהו יושב על הרצפה ובוכה.

בא לו תגיד לי, על מה אתה בוכה? מה קרה?

אמר לו, היה לנו מקדש וחרב בעווננו וטירתנו הייתה לשמה,

יפי אדמתנו נוכרים,

יפי אדמתנו נוכרים,

אני לא יכול לעצור את הצער שלי מרוב הבכי. טוב, די, נגמר.

בוכה, מרורות.

אמר לו, תגיד לי, מה, אתה טיפש?

אין בעיה, אתה הרי פילוסוף גדול, תתחיל לשאול אותי כמה שאלות שאתה רוצה.

כמה שאלות שאתה רוצה, תתחיל לשאול אותי.

התחיל לשאול אותו בפילוסופיה כמה דברים,

פתר לו אותם אחד-שתיים.

כל השאלות תשובות, ממש במהירות. אין שאלה שהוא מתבלבל בה, אין שאלה שהוא מתבלבל.

נו, אחרי כל זה הוא שאל אותו, נו, מה, אני טיפש או חכם?

אמר לו, תגיד לי, אתה כזה חכם,

אבל אדם שחכם כמוך, הקושייה מתעצמת עוד יותר.

אז אם אתה כזה ככה, מה אתה מוכן על עצים ואבנים?

אמרו לו, אתה לא מבין,

כל החוכמה שלי זה מאותם העצים והאבנים.

כל החוכמה שאני מדבר על החג הזה זה מעצים ואבנים.

אמרי ורבותי, זה היה יסוד.

אז למעשה כמה הלכות במהירות. כמה הלכות. אז קודם כול,

האם הללו זה ימים כביכול של צער, אז לכן לא טוב להגיד, כתוב בספר חסידים,

שיש להימנע באם הללו מלהגיד ברכת שהחיינו.

למה? כי ברכת שהחיינו כוללת גם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

אז הזמן, להגיד את הזמן הזה, זה לא כזה מסודר.

למה? כי הזמן הזה, מה, אתה מחיין, אתה מברך על ה'שהחיינו' בזמן כזה של אבל וצער?

אז לכן הברכת שהחיינו היא ברכה שכותבת בספר חסידים,

שיש להימנע מהברכה הזאת. כך מביא בספר חסידים.

אמנם

בימים הללו הגרע והטז טוענים שגם בימים הללו אין בעיה.

הגרע והטז טוענים,

שתיהן פחות או יותר על אותו כיוון, על אותו מישור,

שהן טוענים שזה בגדר מצווה, הבעל התך אל תחמיציינם. הרי כדאי בפסוק

ושמעתם את המצות.

אומרת הגמרא, תקריא את המצות ואת המצוות.

מצווה הבעל התך אל תחמיציינם. כשאדם מגיעה לו מצווה,

מייד לרדוף אחרי המצווה בזריזות.

אז נתת וגם אגרא טוענים שאם אדם בא עכשיו לו פרי שלו שהחיינו,

אז אפילו שיכול לדחות אותו לאחר כך וכו',

יש לך עכשיו מצווה, כמו פדיון הבן שזה לכול עלמא, אם יש פדיון לבן בימים הללו,

אז ודאי שבא אחיו שהחיינו.

גם ככה טוענים אטס ואגרא.

בימים הללו שיש לך עכשיו פרי חדש, בגד חדש, מה שנזדמן,

מבחרים שהחיינו. דהיינו, לפי אגרא והטס,

אין שום מניעה לבער שהחיינו גם בימים הללו.

הימים הללו זה בגדר מצווה הבעל התרעה, ככה מובא.

יש אחת הראיות, הרמב״ם כותב, לפי הרמב״ם מביא,

שהרמב״ם כותב בסימן תקנא, אומר הרמב״ם שלכל עלמא אם לילה אדם עכשיו פרי חדש,

אדם עכשיו יגיד לו איזה פרי חדש, שירבה עליו ברכת שהחיינו.

והוא יודע שאם הוא ישיר את הפרי לאחרי בין המצרים,

אז הפרי הזה כביכול יתקלקל.

ואז יימצא שהבן-אדם מפסיד עכשיו את ה'שהחיינו״ם.

כותב רבנו הרמב״ם שלו,

שפה גם למחמירים של מחמירים שבקושת שלושת השבועות לא מברכים שהחיינו,

אומר הרמב״ם, וכיגבנא שהפרי יכול להתקלקל, יש כלא וברכה שהחיינו.

כך למעשה טוען הרמב״ם.

דרך אגב, התז רצה להגיד מזה,

הוא רוצה להגיד התז, הנה,

מה ראה הרמב״ם אמר?

הרמב״ם אומר, תשמע, כי אתה תפסס את המצווה.

אתה תפסס את המצווה. אם עכשיו הפרי הזה יתקלקל לך,

נמצא שתפסס את המצווה, אז מה אתה רוצה?

אז אומר התז,

מי אמר שאני אחיה?

כמו שהרמב״ם כתב לגבי פרי חדש. לבן-אדם יש פרי חדש,

ואם אני אשאיר אותו עד אז יכול להיות שהפרי הזה יתקלקל לי,

ואומרים, תשמע, מותר לך לעשות שחיינו עכשיו,

כי שלא תפסיד אותו אחרי זה יתקלקל.

אומר התז, גם אותו דבר בן-אדם רגיל.

אתה יודע אם תחייר מחר?

הגמרא אומרת, בסרט גיטין, דף א', אומרת הגמרא,

שמא מת לא חי שינן,

שמא ימות חי שינן. חוששים כל רגע ורגע, מיטה שכיחה, אומרת הגמרא,

והאדם יכול לך לעשות שלום כל יום וחס שלום שנחיה חיים טובים וארוכים,

אבל כל אדם יכול למות.

אז לכן אומר התז, לכן לא יוותר,

לאו דווקא בפרי שהוא יכול להתקלקל,

אלא גם אם בעצם הפרי הזה לא מתקלקל.

או כל שחיינו שיתגלגל לאדם, אומר התז, תברך. למה? תרוויח שהחיינו.

למה? זה בגדר, מי יודע מה יהיה איתך. כך אומר התז.

יש אדרבה,

יש אדרבה, הרב עובדיה מביא בספר חזון וודיע התחייה לדבר הזה בשם מהתז.

הרי מה אתה טען? בגלל זה אני יכול גם אני לברך בגלל השם ימות.

יש שער המלך, ושער המלך כותב,

שמתי חוששים על-פי הגמרא בגיטין דף מא' כשהגמורה אומרת שמי ימות חי שינן?

אומר שער המלך, דווקא אם זה בא לזמן שהוא קצת ארוך,

אבל לזמן שהוא קצת מועט, לשם ימות לא חי שינן.

מתי חוששים לשם ימות דווקא כשהזמן הזה הוא זמן ארוך?

אבל אם הזמן הוא זמן קצר, לא חוששים שמי ימות. כך כותב שער המלך.

מה זה נקרא זמן קצר ומה זה נקרא זמן ארוך?

אומר השם המלך, עד שבוע זה נקרא זמן קצר.

משבוע והלאה זה זמן ארוך.

אומר הרב עובדיהם רזון עבדיה, לפי זה עכשיו,

לתז בכלל לא מובן מה הוא רוצה מהרמה.

דהיינו, לפי זה עכשיו אין ראייה לתז מהרמה. למה?

כי יש עוד רמה, שהרמה אומרת

שבשמטות של בין המצרים אפשר להקל בלבשיח יענור.

בשמטות של בין המצרים אפשר להקל.

גם בספר החסידים הצבא הזו מובא, וזה ברוקת מכונים, תכף אני אדבר עליה,

אבל בשבתות שבין המצרים הרבה יותר קל לברשך ינואר.

רגע, שנייה אחת.

אז אם עכשיו אני נמצא עכשיו ביום רביעי,

בא ואומר לי התז, רגע, רגע, תברך, למה השבע תמות?

לא, אין שום בעיה שבעים ימות. למה? כי השבעים ימות חושבים, רק מתי?

רק אחרי שבעה ימים.

אבל אם עדיין לא עברו שבעה ימים, זה עדיין נקרא זמן מועט,

בזמן מועט,

לשבע ימות לא ריישינן.

אז מילא ירדה הראיה של עטז

מדברי הרמה,

כי ברגע שיש לנו האופציה לדבר בשבתות,

אז מילא ירדה הראיה של עטז,

כי לא חושבים לשם עמות בזמן כזה מועט כמו שמחדש השער המלך. זה היסוד הראשון,

שככה אמרנו עד עכשיו לגבי ברכת שהחיינו. אז אני חוזר,

ברכת שהחיינו יש להימנע כמו שבעים וספר חסידים.

עטז והגרע טוענים של מברכים שהחיינו כרגיל.

הפשרה שעושים רבותינו האחרונים זה אם זה ברית מילה, פדיון לבן, שזה מצוות עוברות, אז ודאי שהחיינו.

שאר הדברים, עדיף להשאיר אותם לשבת. מה באמת היתרס של שבת? עכשיו אני אדבר עליו בשתי מלים.

מה היתרס של שבת?

השבת, ידוע שהשבת

היא נועם השבת,

כן, כוח סוף הוא נועם שבת, השיר המפורסם.

השבת זה מעגל אחר לגמרי, זה מבחינה אחרת לגמרי.

הרב זוהר אומר, זה מזון עדינישבטין,

שהאדם עולה בדרגות הלליות, הרי כתוב ברב פינקוס מביא בשם רבי הרב שמעון ברוך היה בזוהר,

שהאדם שיושב בשבת על השולחן כיושב לפני המלך. שבת זה האטמוספירה האחרת לגמרי,

זה ההשתלמות הרוחנית הגבוהה ביותר.

אז הנה, אנחנו היום אולי לא מרגישים את זה כל כך,

כי אנחנו לא מכינים את עצמנו בימי החול.

כתוב בשם רב מוישה לוי משסו, והוא מביא ביאור נפלא על הפסוק.

הרבה אנשים באו אליו ואמרו לו, כבוד הרב,

לא מרגישים קדושת שבץ, לא מרגישים קדושת שבת.

קשה להרגיש.

אמר להם רבוישה לוי משסו, בואו נעשה תרגיל.

שימו לב טוב,

אם אתם תכינו את עצמכם טוב-טוב-טוב לשבת,

אז תראו איך השבת תיראה אחרת.

השבת משפיעה על ימי החול, בתנאי שהיתה להקדמה טובה בבמי החול הקודמים,

כמו שהביא את הבן ישראל גם בכמה מקומות.

אז הוא אמר להם, תעשו הכנה חזקה ומהותית, וככה היה.

הם באו למוצאי שבת ואמרו לו, כבוד הרב, מעולם לא היתה לנו שבת כזאת.

השבת, הרי, זו הכנה נפלאה.

זאת אומרת להם, זה מה שכתב בפסוק,

שבת משוש לבנו,

נהפך לאבל מחולנו.

אז הוא דרש את זה באופן כזה, כמין חומר.

הוא אומר, שבת היא משוש לבנו.

הרי כל השירים על שבת אומרים שהשבת היא משוש לבנו.

מחמד עינינו שבס, כולם צועקים שבת, זה הנועם הגדול.

שבת, השבת שהיא משוש עינינו,

היתה לאבל?

הוא דורש את הפסוק כמין שאלה, לא היתה לנו מחולנו, אלא היתה לאבל?

השבת שהיא היתה משוש לבנו,

שעליה כל הנביאים התנבשת ועליה התענקת על ה' אלוקיך וכו',

היתה לאבל?

התשובה היא, מחולנו.

בגלל שביום חול לא היתה תחנה ראויה,

בגלל שביום חול אדם לא היכין עצמו כראוי,

אז בגלל השבת שלא נראתה ככה,

בגלל שאין תחנה, אי-אפשר לבוא לשבת. מורי ורבי אבכם, מורי ותמיד אומר,

תשתדל לקבל את השבת ולא שהשבת תקבל אותך ואתה תקבל את השבת כדי ביי.

כמובן לפי זה עכשיו, למה יש הרבה פוסקים, מרן אחי ידיע בכללם,

אומר מרן אחי ידיע בשבת,

זה לא קשור לזמן הזה.

הרי מה אמרנו, למה נמנהים לאבל שהחיינו?

כי בשחיינו נכלל אשר כי נשארנו במצוותיו וציווונו,

כן, ברוך אתה ה' בגלל העולם שהחיינו וקיימנו והגיינו לזמן הזה.

אז אמרנו בשם הסיבה חסידים,

בעיה להגיד בזמן הזה לזמן הזה.

אומר מרן אחי ידיע, חופשי,

אתה יכול לברך ברכת שהחיינו ואין בעיה והכול בסדר גמור, כך אומר מרן אחי ידיע.

אבל באריסאל מבואר שלא מברכים שהחיינו, גם לא בשבתות.

אריסאל מאוד מאוד מדוחמר בזה, יש דיבור בשם רבנו המארחו.

כשהמערכו הקדוש יש דיבור בשם רבנו המארחו.

יש דיבור בשם רבנו המארחו, שהמערכו הקדוש פעם אחת מזדמן עם איזה כמה תלמידים,

תלמידים של רבנו אריסאל,

והוא הגיע לאיזה מקום של רבנים חשובים, והם הפצירו בו לאכול פרי חדש מבין המצרים.

ומתגלגל בסיפור בשם המערור, שהמערור לא רצה לאכול.

למה? כי הארי זה לזיר של אוכלים.

ועד כדי כך יש כאלה שאומרים שהוא אכל את הפרי הזה בלי ברכה. עד כדי כך, הוא אכל וברך שהחיינו,

הוא לא ברך שהחיינו, הוא אכל את זה בלי ברכה.

זאת אומרת, מרוב שחזקו עליו דברי הארי,

שהריגזל אמר שלהשתדל מאוד לא לעשות שהחיינו ביום אלף וגם לא בשבתות,

הוא לקח את זה כזה קשה שאפילו הוא אכל פרי בלי ברכה,

והעיקר שלא בירך על אברהם ברכת עניינים,

אבל ברכת שהחיינו הוא לא בירך עליו.

בעת האחרונים תביאים, הרי ידוע שיש פרקת ומפורסמת בין בית יוסף לרדבז,

בהלכות ברכות בסימן רכה.

דעת בית יוסף שברכת שהחיינו,

הברכה הזאת היא רשות, היא לא חובה.

דהיינו, יש לפני עכשיו פרי חדש שאני רוצה ולא יכול לו לברר. אומר רבי יוסף, זו לא חובה, זו רשות. כך טוען רבי יוסף בסימן ראש כפי.

הרדבז, לעומתו, ועוד הרבה מאוד אחרונים, ובעצם זה גם הערכה בראשונים,

הרדבז טוען שברכת שהחיינו היא חובה.

שאדם שבא לפניו פרי ויש עליו עכשיו ברכת שהחיינו, הוא אומר לו, זה לא עכשיו איזה רשות לבית שהחיינו,

אלא זו חובה לבית שהחיינו.

עכשיו, המערכו הזה, מי שאמר לפי בית-יוסף, אמרנו, זו רשות,

ובגלל שחזקו עליו דברי הארי שלא לבאר שהחיינו בימים הללו,

אז בגלל שחזקים עליו דברי הארי הוא לא בירך.

אבל לפי מרן הבית-יוסף,

כשמרן הבית-יוסף אומר שזו רשות, אז מצוין.

לפי מרן הבית-יוסף, אמרתי מצוין, סליחה, אבל לפי מה זה בעיה?

לפי מרן, עוד פעם, הרבה מאוד מהמערכו, לא אכל.

לפי מר אלה בית יוסף, קצת ניחא. למה?

כי זה לא חובה לאכול, זו רשות, זה מר אלה בית יוסף.

אז בגלל שחזקו עליו כאן דברי הארי,

ואריזל אומר שיש להימנע מאוד בימים הללו מלעשות שהחיינו,

אז הוא העדיף לאכול את הפרי הזה בלי ברכה,

העיקר לא להיכנס בספק עם דברי האריזל.

אבל מה יענה לפי דברי הרדב״ז?

לפי הרדב״ז, אדם שבירך על אוכל ששייך עליו שהחיינו והוא לא אמר שהחיינו,

לפי הרדב״ז הוא עבר על חלק מהאיסור.

אז באמת קושייה על המערכות. יש כאלה שאומרים רוצים להגיד שזה היה בשבת,

אבל זה עדיין לא פותר את הבעיה, כי תכל'ס, הרי מה שמתגלגל שהוא לא אומר שהחיינו זה בעיה. לפי בית יוסף עוד ניחא, אבל לפי הרדב״ז והאחרונים והרבה אחרונים אנחנו בבעיה.

לכן למעשה יש להחמיר בדבר הזה מאוד כן לברך,

כך אומר המרן אחידה.

אפילו שיש את דברי רבנו אריזל שגם בשבת לא להגיד שהחיינו בבין המצרים,

אומר מרן אחידה אנחנו נחמיר כן לברך, זה נקרא חומרה.

הגמרא אומרת, במסכת במציעה,

הגמרא אומרת שהיה שם איזה רב אחד שהוא תרם במעשרות שלא מן המוקף.

עכשיו אני לא יודע איך אתה עוסק בזה דבר רב בגלל עונג שבת.

בעונג שבת מותר אפילו לתרום ולעשות מעשרות, הדבר שלא בא לעולם שם בסוגיה.

זאת אומרת, מה ראוי? שמצד עונג שבת עושים גם דברים שקצת חוקיים.

אז אם עשו את זה בדברים שיש בהם איסורי דרבנן ומצאו שם איזה פתח,

כאן וחומר שיהיה מותר מצד זה לברך שהחיינו שלום האדם בא לעכשיו פרי חדש בשבת,

ובגלל שזה בין המצרים הוא לא יאכל, זו בעיה עם תגובות שבת.

הרי עונג שבת, מי שראה אתנו בשיעורים הקודמים כאן באתר,

אז כאן אמרנו שעונג שבת לפי דת הרמב״ן

ולפי דת הדרגום זה דאורייתא, זה לא פשוט.

אז בגלל מנהג של בין המצרים, עכשיו אני אבטל את העונג שבת שהוא מהתורה.

פיור הלכה הראשון שם ברשת פעם, שדיברנו שהוא חוקר עם זה דרבנן,

לא מבטלים עניין של דאורייתא וגם לא עניין שזה רבנן בגלל מנהג.

אז לכן הלכה למעשה זה גם כמו ספק ספק, אפשר להגיד, אומר בחזון המדיע. אפשר לעשות ספק ספקה. ספק הלכה כמו הגרעה ועד אז,

שהם אומרים שגם ביום חול, אם יש איש יכה לנו ואיך יכה לנו, כמו שאומרים הגרעה ועד אז.

משום מצווה בעל התחל תחמיצנה.

ואם נרצה להגיד שהלכה לא כמו הגרעה ועד אז, אלא כמו שכייתם עשי וחסידים שלא הגיע להימנע,

אבל אולי בשבתות הלכה כמו מרן אחידה ולא כמו רבנו אריזל.

ואם עושים ספק ספקה באיסורי דאורייתא,

ודאי שאפשר לעשות ספק ספקה במנהגים. לכן הלכה למעשה, אני אומר,

הלכה למעשה, לכל העדות, לכל המנהגים בפשטות,

הלכה למעשה, בימי בין המצרים הללו,

מתי מותר לנו איך שהחיינו? רק אם יש לי איזה פרי,

והפרי הזה יכול להיות שהוא יתקלקל,

אז הם מברכים שהחיינו.

אבל אם אני יכול לשמור אותו לשבת?

לא, צריך לשמור אותו לשבת.

אם זה פדיון לבן, אמרתי שאין שום בעיה,

אם אדם עכשיו קיבל איזה ירושה שכתוב בשולחן העולם שהוא אומר ברוך דיין האמת ואחרי זה שהחיינו גם,

זה דברים שבאים לאדם מיידית, אז הוא כן מברך עליהם, זה עכשיו הזמן שלהם, אין מה לעשות.

פדיון לבן, וכמו שאמרנו, ודאי שהחיינו.

אבל על פירות, על בגדים, על שאר הדברים,

אם אני יכול לתחות את זה לשבת, מה טוב ומה נעים.

בדיעבד, אם אדם עכשיו רוצה לברוש את הבגד והוא חייב לברך,

שבאים שהחיינו יסמוך על הגרע ועל הטס שאומרים שאין בעיה לברך שהחיינו.

שבתות אפשר חופשי.

למה, כמו שאמרנו, לא לעשות מנהג על חשבון דבר שהוא דאורייתא,

וגם למי שבא שאולי כשמד רבנן לא חזק המנהג יותר מאשר אדרבנן ודאורייתא.

אז זו הנקודה הראשונה לגבי ברכת שהחיינו.

יש עוד נקודה של עניינים בימים הללו, נמנעים בזה.

הרמ״ה כתב שכבר מי״ז בתמוז נוהגים שלא לישא נשים בימים הללו.

הידוע, כשאדם מתחתן זה יום שמחה ויום חתונתו ויום שמחת לבו. כשאדם מתחתן זה יום שמחה הוא לא יום שמח.

אז ממילא, מכיוון שזה יום שמח,

אומר הרמ״ה, נהגו שכבר מי״ז בתמוז לא עורכים נישואים ולא עושים חופות עד אחרי תשעה באב.

כן, אחרי תשעה באב זה גם קצת אבל, לפי אשכנזים זה פה קצת יותר קל, לפי אשכנזים עד י' באב וחצות.

לגבי בשר ויין, המשתבר כותב שאשכנזים מחמירים שלא לאכול בשר ויין גם אחרי תשעה באב,

וגם בי' באב בגלל שאז זה היה יקרה שרפה, אבל רק עד רצות.

לפי הספרדים, הכף חיים כותב שהמנהג זה ממש יום שלם,

דהיינו עד הלילה, עד י' באב.

את החתונות עושים

אחרי זה במוצא י' באב.

הכוונה בליל י' באב, רק אז אפשר לעשות באמת את אכילת הבשר לפי הספרדים, ואז מילא גם את החתונה אפשר לעשות, אין בעיה.

אבל לפני זה, זה קצת בעיה, לפי אשכנזים זה יותר קל לעשות חתונה לפני השקיעה בי' באב, לפי אשכנזים זה יותר קל,

כי מן הסתם רוצים לאכול בשר בחתונה,

ולפי אשכנזים הרי מותר כבר לאכול אחרי חצות, אבל לפי הספרדים זה יותר בעיה,

אז לכן יחכו שזה יהיה בליל י' באב.

אבל ברעיון, כמו ששמעתי קודם, הרמ״א טוען שנוהגים שלא נושאים נשים כבר מי״ז בתמוז.

דעת מרן השולחן ערוך,

מראש חודש אב.

מרן אומר,

ושנכנס אב, ומרן בסיוון תקנא בסיוון, הוא מרן,

וכשנכנס אב ומעטין בשמחה.

כן, והגמרא אומרת שבר ישראל שיש לו עכשיו איזה משהו עם גוי,

אז שאשתה מתמנה, שיעשו את זה אחרי זה, יש מחלוקת עד מתי, יש אומרים עד טו בי אב,

ויש אוהרים על דורשו דשאולה בן ישראל מביא ועוד.

זאת אומרת, להשתדל בימים הללו שלא לעשות דינים ודברים עם גוי, כי המזל של ישראל קצת למעלה, והמזל של הגויים קצת יותר עולה,

כי הגמרא אומרת במסכת מגילה,

ולאומי לאומי אמץ ורבי אבוץ העיר,

כן, צור וירושלים, חרבת צור, נבנתה ירושלים, כמו שאומרת הגמרא,

הגויים, והיה כאשר תריד

ופרקת עולום על צוואריך.

כשאנחנו יהודים,

הגויים כביכול עולים, כשאנחנו עולים, הגויים למטה.

אז לכן, בימים הללו אומרת הגמרא שבן-אדם משתדל להימנע מחיכוכים ומריבות עם הגויים, כי המזל שלהם היום עולה, כי עם ישראל קצת, המזל קצת למטה.

כמובן שישראל בעל המזל, הגמרא בשבת המפורסמת, בקנז עמוד א' שלומד הגמרא,

שישראל היא מעל המזל, לא צריך כזה להילחץ, הכול בסדר גמור.

ובברסלב מפורסם,

האימרה של מצווה, להיות בשמחה תמיד. אומרים בברסלב תמיד, ראשי תלוות, תשעה באב,

מצרים, עשרת ימי תשובה וד' העניות.

גם בימים הללו צריכים לדעת שצריכים להיות שמחים. השמחה ועבודת השם זה עבודה גדולה,

כמו שכותב רבנו הרמב״ם, הלכות לולב, פרק טו, הלכות לולב,

פרק ה', הלכות לולב, אומר הרמב״ם שמצוות השמחה היא עבודה גדולה מאוד.

יש בה עבודה אמיתית מאוד. אז מה אני אשמח? הרי זה זמן של אבל.

שמח שאתה יהודי וזכית לשמח עם עם ישראל.

אז כמובן, מה שהגמרא אומרת זה להשתדל להימנע,

אבל תמיד עם ישראל, ברוך השם, זה כוכב, דרך הכוכב מיעקב, זה עם ישראל, המזל שלהם, עולה ועולה גבוה מעל גבוה.

אבל להשתדל, מזה הפסקי-תשובות לומד,

שאם לאדם יש איזה ניתוח קטן שאפשר לדחות אותו, עדיף לדחות אותו,

לא לקיים ניתוחים שאפשר לדחות לעכשיו, אלא אם כן אי-אפשר לדחות שזה מותר.

מראש חודש צריך לדעת שכבר לדחות את הניתוחים.

אם אדם יכול לדחות כל מיני טיפולים או כל מיני דברים, עדיף לדחות.

גם לגבי חוזה שיש סכירויות, כל מיני שיפוצים של הבית,

אז הוא מביא שם פסקי-תשובות לזה והגדרה פשוטה.

השאלה היא אם זה נקרא לרווחה או זה נקרא לוקמה.

כן, יש הרי ידוע בשביל המושג הזה שיש דבר שנקרא לוקמה ויש דבר שנקרא לעברויה.

לוקמה זה להעמיד. בן-אדם עכשיו מסכן, הבית שלו עכשיו מקושקש כולו.

הוא עכשיו מפריע לו שהבית מקושקש. הוא לא עושה את זה סתם בגלל להתענג ולהתרווח.

מותר לו להביא מישהו שיצבע את הבית והכול בסדר גמור.

הוא אומר שאפילו לאנשים שלא מקפידים, אצל האברכים בדרך כלל,

הבית זה בחזקת מוזיאון. כמו שבמוזיאון יש קשקושים, בוחרים אותם במיליון,

כך אצל האברכים, העיקר של אלוהים ברחובות שיקשקשו בבית וזה כמו מוזיאון. אצל האברכים זה ממש כמו מוזיאון.

אז זה ידוע, הדבר הזה, אצל האברכים זה מצוי, ילדים קשקשים בבית וזורמים,

לא נורא, לא מתעצבנים לדברים כאלה.

המהרשא כותב, כתוב על הפסוק,

כריצים ביד גיבור, כן בני הנעורים,

אשרי האיש אשר מילה אשפתו מהם.

אומר המהרשא, מה אבשל כריצים ביד גיבור כבני הנעורים?

יש הרבה הורים שאומרים לי, תשמע, הילד מפריע לי בבית, עזוב, תגיד לו שיירד למטה,

שיישרק קצת עם החברים.

היא עכשיו שתפה את הבית והיא רוצה שהבית יהיה נקי, שיירד למטה ויישרק עם החברים.

רגע, אבל החברים לא תמיד טובים,

אצל החברים לפעמים יש בעיות,

מה זה שתפתי עם הילדים?

לא, עכשיו שתפתי, שלחו אותם עם החברים.

אומר הפסוק, ככה מסביר המהרשא את הפסוק,

כריצים ביד גיבור, אדם שיש גיבור, יש לו גיבור,

החיצים שלו, הכוח שלו, אתם יודעים מי זה הגיבור האמיתי?

כן, בני הנעורים.

כריצים ביד גיבור, דע לך שהילדים עדיין קטנים, אתה הגיבור, אתה יכול לשתות על החיצים.

אשרי הגבר אשר מילא אשפתו מהם,

אשרי האיש אשר מילא אשפתו מהם.

אדם שאומר לילדים, תשערו אתי בבית עם אבא,

אבא ישגיח עליכם, אבל זה עושה השפעה בבית,

אשרי האיש אשר בעילה אשפה תומם.

אם אדם עושה את זה בשביל החינוך, אפילו שהבית מבולגן והבית, כמובן צריך להשתדל שיהיה שוב הדעת.

כן, בספרים כתוב שהבעל בא, הבית אמרו שהבית מבולגן,

אז נדלק שם איזה משהו ככה שיש מיוחד רק לגברים, שזה נדלק.

כן, איזה חוט שם שמתחיל להסתובב.

הבית צריך לדעת, אם אדם עושה את זה לחינוך הילדים, שיהיה בלאגן, שהכול יהיה בסדר.

סיפר לי איזה יהודי,

מותר לספר, אחד היהודים הגבוהים בפורנוביץ.

הוא סיפר לי,

אבא שלו למד עם הרב שך

ולמד תקופה עם הרב פינקוס.

אז הוא אומר שפעם אחת הרב פינקוס היה צריך להיות בביסיטרה לילדים.

הרב פינקוס בדרך כלל לא היה נמצא בבית. תמיד בדרך כלל הרב פינקוס היה שהוא לא נמצא בבית.

אבל פעם אחת ניסיתי להתגלגל שהרב פינקוס היה צריך להיות בביסיטרה לילדים.

אשתו של הרב פינקוס היה ספר שנקרא רבותינו שבדרום,

עכשיו הוא מספר גם לאשתו של הרב פינקוס,

מסירות נפש שהיתה לבעלה,

זה היה איום ונורא.

הצדיקות האמיתיות שולחות הבעלים שלהם לתורה שאי-אפשר לשער ולתאר.

אני מכיר את הרב אחד מזכי ערבים גדול בחולון,

שהוא הלך לאחד האדמו״רים, ואשתה אמרה לאדמו״ר, כבוד הרב, קשה לי.

הוא כל הזמן מזכה את הרבים, קשה לי.

אמר לאדמו״ר, את צודקת, צריך להיות אתך הרבה,

אבל שחררי אותו, תני לו לזכות. היום יש לו ישיבות,

כל הנערים שהוא הוציא ועשה מהם אברכים ובני-תורה, עילויים אמיתיים.

הוא אמר, בגנדה תהיי אתו ביחד, בלי לעזוב אותו.

בואו תשחררי אותו עכשיו. בגנדה היא צדקת גדולה בעצמה.

ובאמת ככה, ברוך השם, זכו להקים, היא זכתה להקים בנות לתפארת, והוא זכה להקים בתים לתפארת, שממש באברכים יש לו כמה גנים, אחד חסידי.

אדם גדול בערך, אנחנו לא מכירים אותו כולם, שהאדם הזה מספר את הרבים בגדלות, ממש בגדלות.

אז גם הרב פינקוס, אומרים שגם הוא

היה משוחרר.

כבוד הרב, יש דרשה. כן, איפה?

באדוונפרן.

כן, באדוונפרן. לא משנה.

יש לי דרשה, איפה? חוץ-לארץ, בהולנד, פה, שם.

אני בא לך. מה ברגע שתהיה, יש לך אשה, ילדים? לא, זה, מחוץ לתחום.

אשתי מטפלת בילדים,

אמר עליה אני יכול לצבור בחינוך. היה לו שחרור מוחלט, יכול היה להשתחרר ויכול ללכת.

מורי ורבותי, אז הרב פינקוס היה באמת יוצא,

אבל פעם אחת כנראה לא היה איזה בסיטר והוא אמר לאשתו שהוא יעזור לו בבית.

נכנס אליו, אחד ממזקני פונוביץ,

שככה למדתי אתו אז בתור אברך צעיר,

שהרב פינקוס היה אברך צעיר,

הוא כבר יותר מבוגר,

פעם אחת, כשהרב פינקוס התפרסם, הוא יצר את הרב פינקוס שיבואו לדרוש מאיזה מקום, אז הוא היה שם כדי להסביר אותו באופן אישי.

אז הוא מספר אותו אחד עם פונוביץ' שהוא נכנס,

והוא רואה את הרב פינקוס יושב בחדר, יושב ולומד,

והבית בלגן, מה זה בלגן? מגבות על הרצפה,

והספרדות זו רבה שזרוק, והילדים כנראה יטפילו שם. הוא לבד עם הילדים, והוא יושב לומד, יישוב הדעת.

אז אמר לו, רבשיבשל, תראה מה הולך כאן.

אז רבשיבשל הרים את המבט ואמר לו,

זה ילדים, מה נעשה?

זה ילדים, מה נעשה?

יישוב הדעת.

העיקר שרואים את אבא לומד, רואים את אבא לומד תורה, זה הכי חשוב.

נשפר פה, נפל כאן, פה מלוכלך,

מה זה משנה עכשיו, נקי או לא נקי?

צריך בשביל איזשהו מידע צריך, אבל עכשיו ייגש שיש פה דמות.

מה, צריך בתים שהכול כמו מוזיאון, אבל הנפש מושחתת מבפנים?

כאן רואים את האור של התורה, יושב ולומד, זה משווה את הכול.

זה מה שהפסוק אומר,

אשרי האיש טל ראה ילדים שנתה בהתחלה הם כי אין חומר,

כחומר ביד היוצר, כחיצים ביד גיבור, כבני הנעורים.

להשתדל להחדיר ילדים כמה שיותר יראת שמים, כמה שיותר גשמק בה' יתברך, כמה שיותר חוזק בתוריו יראת שמים.

לא, אגיד להם שזה הדבר הגדול והאמיתי.

אל תחזור.

אז אמרנו עכשיו למעשה לגבי החופות.

אז אמרנו, לדעת מרן השולחן ערוך,

אז אמרתי לגבי הניתוחים, אמרתי לגבי הזמנים, מי שיכול לדחות וכו', יכול לעשות.

מי שצריך לצבוע את הבית, לצורכו,

הוא עכשיו באמת מקושקש ופתאום אומר על פסקי-תשובות, יש איזה דוד מאמריקה שצריך להגיע,

ולא נעים, יכול להיות שהוא גם רוצה לשחרר משהו,

וכשרואים כאלה קשקושים,

כנראה זה נעצר שם בכיס,

אז הוא רוצה שיהיה יותר בקלות, שהוא ישחרר, שיהיה לו שוב הדעת לשחרר,

ולכן הוא לוקח, כן, שישחרר את הממון.

אז הוא רוצה לצבע את הבית, בא לשאול את הרב, כבוד הרב, יש לי עכשיו ביקור מהדוד באמריקה,

אני יכול לצבע את הבית שהדוד יראה,

הרב צריך להגיד לו מותר.

הוא לא עושה את זה עכשיו לרווחה. כל הבעיה שנכנס, אב מתאים בשמחה,

כן, וכדומה שגם המשא-ומתן צריך למעט, זה רק משא-ומתן של שמחה.

כל העבודות, כל השיפוצים, זה רק דברים שאדם עושה לרווחה.

אבל אם בן-אדם עושה את זה להוקמה, הוא עכשיו צריך, יש לו משהו שנתקע בבית, הוא צריך את זה לתיקון בבית,

ודאי שמותר לקרוא לאומן לבעל מלאכה,

והכול בסדר גמור ואין בזה שום בעיה. כל הבעיה היא רק דברים של הרווחה.

אז לגבי החתונה,

באמת זה קצת פלא.

הרי ידוע שבגמרא הגמרא אומרת,

הגמרא מסרט במסרט באמת קטן יח' עמוד ב', כמדומה, שהגמרא שם אומרת שאותו רב שמט, אותו אחד שמתפלל.

ריבונו של עולם,

אני רוצה את פלונית אלמונית.

מתפלל עליה, רוצה את פלונית דווקא להתחתן אתה.

הוא אמר לו, תשמע, ככה לא מתפללים.

עזוב, ככה אסור להתחתן. הוא שמע אותו, מתפלל אותו, הוא אומר, ריבונו של עולם,

אם אני לא מתפלל עליה, אז זו שאני אמות או שהיא תמות.

אני לא יכול לראות אותה עם מישהו אחר.

אז זו שאני מת או שהיא מתה, אחד משתיהם.

והגמרא משם הגמרא מסיכה שיש בעיה של שמא יקדימנו אחר ברחמים.

כשאדם יתפלל על מישהו שהיא לא שלו,

הוא יוכל לתפוס אותם ברחמים.

אז לכן, כמה שיותר להתחתן מהר,

כמה שיותר להתחתן מהר, זה כמה שיותר בריא. כמובן, לכל אחד ואחד יש כמה השקפות בישיבות.

יש ישיבות שטוענים שצריך להתחתן יותר מוקדם,

יש ישיבות שטוענים שמתחתנים יותר מוקדם, אז הנפש היא לא בוגרת. אפילו שהגמורה עומדת בקידושין כצע עמוד ב.

אמר הרב חיסדא, יש באיזה מחוקת גרסאות, הטור באבנייזר ס.א מביא את זה בבית-יוסף, שיש מחוקת בגרסאות, אם זה היה אבייש, זה היה הרב חיסדא.

הוא אמר, אנא דעדיף בחברי,

אני הרי יותר גדול מכל החברים שלי בתורה.

ואתם יודעים למה יותר גדול? בגלל שאני התחתנתי בגיל 16. ואם הייתי מתרתן בגיל 14, אביגירא בעין זה שדנה. הייתי זורק חץ בעין של השטן, עד כדי כך.

התרתן מוקדם זה דבר גדול על חזון מי שאמר שהוא מכהנה בחסידים בשלושה דברים, אחד מהם,

שהחסידים מתחתנים מוקדם.

אבל עוד פעם, כי אמרתי, יש בזה כמה השקפות,

זה הכול תלוי לפי הבן-אדם, יש אנשים שהם לא בוגרים, ואחרי זה מתחתנים מוקדם, גם זוכים להתחתן עוד כמה פעמים מוקדם, בגלל שהראש לא מיושב. לכן צריך לדעת כל דבר לשאול שאלת חכם.

אבל רואים שהנישואים זה משקל כבד שמקדימנו אחר.

והגמרא אומרת שמותר להרס אפילו בתשעה באב.

מותר לעשות אירוסין אפילו בתשעה באב, כמובן בלי אוכל.

למה? אירוסין של פעם זה אריית מקודשת לי. היום עושים את האירוסין סתם מסיבה.

אבל אז אירוסין היתה הטבעת, גם היום זה אירוסין,

רק היום לא עושים מסיבת אירוסין. עושים את זה כבר בבחר והחופה ונישואין.

אם אחרי זה הוא מתחרץ לצחקט, אפילו כשלא יהיה ה' בברכות נצחקט.

למה? היא כבר נקראת אשתו לגבי הדבר הזה.

אז לכן, לפחות שהיא תהיה שלו בביטחון,

היא תהיה המרוסה שלו, אפילו בתשעה באב.

לוקח אותה בתשעה באב ורד וקודש ליבת בת זו, כדת יושב ישראל, והיא שלו.

והכול יפה. תעשו את החתונה אחרי תשעה באב.

אז אם באמת הנושא הזה כזה חמור, אז למה יש מנהג שלא ליסע נשים מיוז בתמוז?

אבל הרמה מביא את זה להלכה.

אני קצת אפרט תיכף יותר.

אבל באמת ככה כותב הרמה להלכה.

הרמה אומרים להלכה שכבר יוז בתמוז נוהגים שלא להתרתף, ולכן האשכנזים בכל המקומות נוהגים שלא נושאים אשה,

אלא אם כן אדם שהוא מחזיר גרושתו.

המשטרה ברורה כותב שאדם שהוא מחזיר את הגרושה הוא לא כזה בציר, הוא לא כזה שמח בדבר הזה, הוא אמנם זה מצווה,

אבל הוא לא כזה שמח בזה, אז אין בזה בעיה של לשמח בימי בין המצרים, הוא פשוט חוזר, כן, חזר הביתה.

אז לא קרה הרבה דברים רעים פה, לא רעים ולא טובים,

אלא אם כן זה אחד שבאמת מרגיש שהוא עשה את הטעות, ועכשיו הוא צריך להחזיר, וזה חיים חדשים לגמרי. אבל בדרך כלל, אדם שמחזיק גרושתו והוא גס בגבר, אז אין בזה שמחה כזאת גדולה, כך אומר רבי שתברא.

אבל אם זה בתולה או שזה באמת איזה לוסים חדשים וכו',

בזה לא מתחתנים וזה בתמוז נמנעים, כך אמר הרמה.

בשולחן ערוך כל הבעיה היא דווקא בראש חודש אב.

אחרי ראש חודש אב לא אב, אבל עד ראש חודש אב אפשר.

למה? כי אה, וזה יותר בעיה. כך אמר רבי פסק להלכה.

מה המקור של הדברים הללו? יש מקור, הגמרא מסרט תענית דף ג', הגמרא אומרת,

הגמרא עכשיו מדברת על התעניות.

הרי אתם יודעים, כשאין גשמים, הגמרא אומרת מסרט תענית, הרבה בפרק הראשון הגמרא מדברת על זה ועוד,

שמגיע הזמן שאין גשמים וצריכים להתענות כבר,

צריכים לצום שיבואו גשמים,

ואז חלק מהגמרא אומר שתלמידי החיים מתחילים לתענות, ואחרי זה באים האחרים, אבל בכל מקום,

זה מה שקורה כשיש בצורת ועושים תענית.

אז אם יש בצורת ועושים תענית, אז אומרת הגמרא, עברו אלו ולא נענו,

עברו אלו ולא נענו. הגמרא אומרת כמה דברים שברגע שבן-אדם, עבר לו התענית, עברו הימים הללו שהיו צריכים להגיע גשם, והתעניות עברו ועדיין לא נענו, לא ירד עדיין גשם.

אומרת הגמרא, עושים כך וכך.

שם הגמרא אומרת שברגע שעברו כמה תאריכים שצריכים לבוא גשם,

שצריך לבוא גשם

ולא הגיע גשם,

אומרת שם הגמרא, פה כבר זה בעיה.

אבל בתעניות הללו, אומרת הגמרא,

צריכים לדעת שאסורים בשמחה ואסורים לשישה.

אומר הרן, זאת אומרת, יוצא לנו שאדם שמתעלה תענית על גשמים,

יש תענית שהיא תענית על גשם,

שרוצים לבקש בורא לריבונו של אדם, תן לנו גשם.

בתענית על האסור שרוצים לבקש בהשבת בר גשם,

שם בתענית הזאת כתוב שאסור לשישה.

אומר הרן, כל מה שאסור לישא אשה זה דווקא בן-אדם שעדיין לא התחתן,

אבל בן-אדם שהתחתן כבר,

אבל בן-אדם שאדם לא קיים פריה וריבייה,

אדם שהוא צעיר,

אומר הרן, פה כבר לא גזרו עליו. זאת אומרת, הרן כותב שגם כשהגמרא אומרת שאסור בימים האלה של התענית על הגשמים,

אסור לישא אשה,

זה רק בן-אדם שמעש שכבר נשוי.

אבל אדם שעדיין לא קיים פריה וריבייה,

האדם הזה, אומר הרען, ודאי שמצווה עליו להתרתן גם בצום הזה, גם בצום של עשר חתונה. כך אומר הרען.

זאת אומרת, בצורכי מצווה לא גזרו.

והבית יוסף עוסק את זה להלכה על-פי תוספות. מה התוספות כותב?

אומר התוספות,

אומר התוספות, אם בימים הללו של הגשמים,

שהן תעניות יותר חמורות מתשעה באב,

אומר התוספות, הרי בימים הללו,

בתעניות הללו הן תעניות יותר חמורות מתשעה באב.

למה? זה תעניות יותר קשות, כך כותב הרען.

הוא אומר שיש להם משמעות יותר כבדה, ובתשעה באב כתוב הרי שמפורש שמותר להרס.

אז אומר הרן, אם בתשעה באב מותר להרס, אפילו לא לצורך מצווה,

אבי הוא לא אחד שלא קיים פרייה ורבייה,

אז קל וחומר בתשעה באב שיהיה מותר לאחד שלא קיים פרייה ורבייה ולהתחתן גם. עוד פעם, אומר התוספות,

התוספות זה על-פי הרן.

מה הרי הרן אמר?

אומר הרן, כל הבעיה בתענית של הגשמים, שאסור להתחתן, זה דווקא בן-אדם שאין לו מצווה של פרייה ורבייה.

אבל הוא עדיין רווק ועכשיו הוא לא קיים עדיין פרייה ברבייה.

מה אומר הרעיון?

מותר לו להתחתן ואין בזה שום בעיה. למה? כי זה מצווה. על מצווה לא גזרו.

אומר התוספות, אם לא גזרו בעייהם של הגשמים,

שהם יותר חמורים מתשעה באב, מה הראיה? כי בתשעה באב מותר להתארס אפילו לא לצורך מצווה.

אפילו בן-אדם שכבר היה נשוי כמה פעמים, מותר לו להתארס בפעולמה שמא יקדימנו האחר לערבית שלו אפילו. נכון? מותר מעיקר הדין? אין בעיה.

אם זה מותר מעיקר הדין, אז זה יותר קל בדין מהתעניות של הגשמים.

אז בטח שיהיה מותר גם להתחתן לצורך מצווה, גם בית-השאביו עצמו.

כך רוצה להגיד מי? כך רוצה להגיד הרן.

התוספות, התוספות הבאי-יסוד של הרן.

אבל העניין הוא שהבית-יוסף שם בסימן ת'קופה, הנני בלכות תעניות, פסק את זה על בית-יוסף להלכה.

אומר רבית-יוסף, בשאר התעניות של הגשמים אומר רבי-יוסף,

אם אדם לא נשא אשה ואדם עדיין לא קיים מצווה של פרייה ורבייה אומר רבית-יוסף, מה יהיה הדין? מותר לך, למה כי בצורך מצווה לא גזרו?

אבל בית-יוסף עשינו בסימן תקנא לא דיבר מלה. אמר שמותר להרס בתשעה באב. רגע, יש עוד פרט.

תגיד שאדם שלא קיים פרייה ורבייה, מותר לו גם להתחתן בתשעה באב.

יש עוד פרט אחד? למה את זה לא אמרת?

ככה השאלה שנשאלת לכאורה על רבית-יוסף.

אז לכאורה, פה עכשיו אנחנו דנים מצד הדין.

תארלס, גם בדשעה באב עצמו, מותר להתחתן או לא. לכאורה, לפי הקל וחומר שאמרנו, והבית-פסק אותו שם בתקופה היניה,

אז לכאורה צריך להיות גם פה מותר,

שגם בדשעה באב מעיקר הדין יהיה מותר, אפילו להתחתן יהיה מותר, ככה לכאורה משמעו.

אבל יש כאן שני תירוצים.

תירוץ אחד

זה תירוץ יפה מאוד וחזק מאוד,

של אנשיות יעקב,

ורבית הרב בחזון עבדיה.

התירוץ הזה מתרץ ממש בחוכמה,

יש פה איזה מהלך מאוד יפה,

אבל אחרי כל התירוץ הזה עדיין יש קושייה ולכן יש מהלך אחר שאני אדבר עליו.

אבל קודם כול,

ובזה נסיים את הקטע של ההלכה בלי נדר, אבל קודם כול, הקושייה ברורה.

למה שם, בתענית על גשם,

כתב הבית-יוסף ופסק בשולחן ערוך גם שאם אדם לא קיים פרייה ורבייה מותר לו להתחתן בתענית,

וכאן, בתשעה באב, שזה יותר קל, מרן לא כתב את זה.

כתוב גם את זה כאן, שמותר לטרטל בתענית אדם שעדיין לא קיים את זה של פרייה ורבייה.

אומר הישועות יעקב יסוד עצום, זה פגז.

אומר הישועות יעקב, יש הבדל.

שם, בתענית,

הרי למה יש תעניות על גשמים? למה?

או בגלל מה, הגמרא אומרת בדף ז', הגמרא אומרת במסכת תענית דף ז',

על מה באה בצורת של גשמים?

על ביטול תורה.

כשבטליף לתורה אין גשם.

הגמרא אומרת במסכת תענית שם בדף ג' עמוד ב',

הגמרא אומרת הגמרא שהגשמים זה תחיית המתים.

והגמרא שם דנה, הגדולת היו גשמים כמו תחיית המתים, ואחרי זה אומרת הגמרא יותר מתחיית המתים.

ואם הגשם קשור לתורה, אז יש לנו רבי אלופי הנפלא, שרבי אלופיין אומר,

אם הגשם קשור לתורה, אז התורה צריכה ממש לחיי מתים.

זה גם קשור עם הגמרא כתובה, קפידה, שהגמרא אומרת

שהמאה הראצות לא קיימים בתחיית המתים,

בתחיית המתים קם רק מי שיש לו טרך.

אם אין תורה אין כלום, אם אין תורה אין שום דבר. התורה מחיי המתים, יכולה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה

שיש ביטול תורה בהבצעות של גשמים, כך אומרת הגמרא.

אה, שיש ביטול תורה? ביטול תורה למי זה קשור?

ביטול תורה זה לא קשור לנשים,

ביטול תורה זה קשור לגברים.

אמר הגמרא בסרט ברכות, הגמרא אומרת, הגמרא בין דרים, הגמרא אומרת לעם ועבד הארץ,

הלא עזבם בתורתי,

ותולים את זה שם, הרן אומר שתלוי את זה בגברים שלא עסקו בתורה.

יש בית יוסף מפורסם בסימן מ״ז,

מביא אותו גם באמת, מה, באשרו רנור בסימן מ״ו,

האם נשים מברכות ברכות התורה או לא.

שם כתובים שנשים מברכות ברכות התורה. אומר הרבי אשתברא, למה מברכות ברכות התורה?

אז במשתברא מביא טעם אחד ביאור הלכה על שתי טעמים.

שתי הטעמים שנאמרו, א. זה בגלל התפילה.

הן גם אומרות קורבנות של התפילה. בקורבנות יש פסוקים, אז לכן הן צריכות להגיד,

בגלל החיוב של הקורבנות. אז אין לה שום עניין לעסוק בתורה.

עוד פירוץ הוא מביא לגבי הנשים, אומר הביאור ההלכה,

שאשה גם חייבת לעסוק בדינים שלה, דיני שבת שהיא חייבת, דיני ברכות,

אבל זה עדיין לא נקרא עסק התורה.

עסק התורה זה לשבת ולהבין סברה לאמיתותה, לשבת, הרב חיים וולוזין מפורסם,

שאומר שיש צוות דינים בלימוד התורה. לימוד התורה אחת זה לדעת,

למרות התורה שלי זה לשם התורה, הרב חיים וולוזין בשער ד',

התורה לשמה זה לשם התורה, להתחבר לתורה הקדושה, לדעת לתורה הקדושה.

זה לא שייך בישה. אשה אין לה מושג של ידיעת התורה.

אשה צריכה קיום התורה. הלימוד של אגם זה בגדר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה.

זאת אומרת, הגשמים שנעצרים עד ביטול תורה, האשה לא שייכת בזה. למה?

כי מה את רוצה עכשיו, שללמד תורה?

אני לא שייכת בדבר הזה. זו טענה ראשונה.

עוד אומרת הגמרא, למה נעצרים הגשמים?

אומרת הגמרא, הגשמים נעצרים

בגלל שמה? שלא נותנים הרבה צדקות.

בגלל שאין צדקות,

אז לא נותנים.

אז ידוע גם, בשעות ההלכה,

האשה צריכה לדעת שאסור לה לתת כי הרב יצחיים כותב בספר שלו על החסד. הרב יצחיים אומר, אם זה סכום מועד, אז הבעל לא מקפיד. אבל אם זה סכום מרובה, האשה מביאה עכשיו סכום רציני בלי רשות בעלה, זה בעיה. כי גמרא אומרת, מה שקנתה האשה קנה בעלה.

כן, פעם אמרתי לאיזה אשה אחת,

הגזמתי עם בעליך, די, הכסף שלו, מה את עושה, הבלאגן?

מה שקנתה האשה קנה בעלה. היא אומרת לי, זה בסדר, הרב, זה בגדר מה שקנה עבד קנה רבו.

אז הסתדרנו איכשהו באהבה אמינה. טוב, ככה היא אמרה. אבל בקיצור, הבייסה, נמשיך הלאה.

אז ברעיון, כמו שאמרתי, הרי הקול של הגבר.

אשה עכשיו היא לא מצווה במצוות צדקה, גרושים קטנים,

אבל מצווה רצינית של צדקה זה לא שר אצל האשה, ברעיון. הגמרא אומרת שבעיקר בהנייתה היא נותנת אוכל בחסד, אבל בצדקה זה הבעל.

זאת אומרת, שתי העבירות שבהן נעצרים הגשמים לא שייכות באשה, שייכות רק בגבר. בין ביטול תורה, שאמרנו את זה על הגבר,

בין הדבר של צדקות, שבשקטן האשה קנה בעלה.

אז תראו איזה וורט אדיר, אך מתוק, אך מתוק, אפשר לקפוץ. אומר האישות, יעקב,

תגידו לי רגע שתייה אחת.

מי מצווה בזה? רק הגברים, לא הנשים.

האשה לא מצווה.

אז אם היא לא מצווה, מובן, למה מותר להתחתן בתענית?

הרי הגבר, אמרנו, בתענית של גשמים.

הגבר עכשיו, הוא בא לתענית.

הוא אומר, חבר'ה, אני רוצה להתחתן.

מה אתה מתחתן? מתעני במלך שמים.

אני מתחתן, כי לא קיימתי פרו וחבו.

רגע, בסדר, אתה לא קיימתי פרו וחבו.

אבל אשתך לעתיד, היא לא מצווה על פרו וחבו.

למה שנתיר לה להתחתן בתענית?

הוא אומר, מה הבעיה? היא בכלל לא קשורה לתענית.

כל התענית זה בגלל מה?

בגלל ביטול תורה.

הצדקה, היא לא שייכת.

אם היא לא שייכת ואני צריך לקבל מצווה, סגור סיפור ולהתחתן. לכן מחתנים אותה.

אבל אומר ישועת יעקב בתשעה באב,

אפילו שלך יש מצוות פרו ורבו,

אבל אשתך, הרי היא לא מצווה בפרו ורבו.

אז איך היא? עכשיו תבוא להתחתן, להתחתן. איך?

מי סתמה שם בגלל שלא שייכת בתענית הזאת בגלל העבירות?

היא לא יכולה להצליח על המצווה, כי היא לא שייכת.

אבל כאן,

שהיא שייכת בחורבן הבית. אשה שייכת תטפל לחורבן.

אז כן, אומר אשות יעקב, לכן מובן, לא אמרן פסק שמותר להתחתן בתעניות של הגשמים ואסור להתחתן בתשעה באב, בגלל האשה, כי פה האשה איך להתחתן.

אלה דקי ומצווה שפור ורבו, מה יתיר לה להתחתן גם בתשעה באב? כך אומר אשות יעקב. זה פגץ.

אבל הרב דוחה אותו. הוא אומר שיש שתי דברים. א. הוא אומר שהגמרא שאומרת בהמשך,

שלא רק בגלל זה אין גשמים,

אלא גם בגלל המעשרות,

שמעשרות שייך באשה,

ועוד כמה דברים ששייכים באשה, ולכן היסוד נפל. הוא אומר, אף-על-פי שדברי חוכמה אמר האשות יעקב,

אבל עדיין היסוד הזה נפל.

ועוד דבר אומר הרב,

שידוע שיש כלל, הגמרא, יש תוספות, תוספות מסכת לבעמות צדיק ג' כדומה,

שאומר התוספות,

שידוע שאפילו בבעל שהוא אבל,

אשה שהיא אבלה, על אח שלה. כמו אמר הרב התוספות, היה סיפור,

הגיע מסה לאחד מבעלי התוספות,

שהיתה איזו אשה אחת שהיא היתה בשלושים או באבילות אפילו בשבעה על אחיה,

והיה איזה יהודי אחד שהיה צריך להתחתן ולא על הבנים,

והוא אמר, היה צריך להתחתן אתה,

והורה אותו רב שהתחתנו אפילו בשבעה.

למה? תבוא מצוות פרו ורבו שלו ותדחה את האבל שלה.

יבוא הפרו ורבו של החתן הזה ויתדחה את האבל של העם. ודאי שאם זה היה מצעד זה שהפרו ורבו דוחה את העניין של האבלות, אז בטח שאפילו שהאשה לא מצווה על פרו ורבו,

היה נדחה את האבל של האשה בגלל הפרו ורבוש של הגבר.

זאת אומרת, קודם כול יצא לנו בינתיים

שהתירוץ של ישועות יעקב הוא קצת בעייתי,

על-פי ההלכה, גם על-פי הגמרא וגם תכלס על-פי ההלכה לא מסתדר עם כמה מקומות.

אז למה באמת מרן לא כתב את זה? כמו שכתב מרן אחידה.

למה מרן לא כתב שמותר להתרתן בתשעה באב ולא שאסור, מותר, רק לא מסמלה מילתא, בן-אדם מתרתן בתשעה באב ובפסוק תשעה באב.

זה לא כזה מתאים. אז לכן מרן השביע את ההלכה, לא שמרן לא סובר את זה. אז הלכה למעשה אמרת, אשכנזים מתחילים מזמן בתמוז,

והספרדים מראש חודש, אף-על-פי שעכשיו העליתי שבדין הכול מותר,

אלא הכול זה עניין של מנהגים שלא מסמנה מילתא. נגיד עכשיו כמה דברי מוסר.

בעזרת השם.

אנחנו עכשיו,

כמו שהקדמתי בהתחלה בתחילת השיעור בהלכה,

נמצאים בימי אבל על החורבן.

יש דבר מעניין שהגמרא אומרת בקטינון זין.

הגמרא אומרת שרבחן בן זכאי

מצא

את הבת של נקדימון בן-גוריון

שהיא ממש אוספת שעורים

מהגללים של הבהמה.

כך אומרת הגמרא.

היא היתה שם אוספת שעורים מהגלים של הבהמה.

אמר לה בתי,

עד הרי בתו

של נקדימון בן-גוריון,

שהגמרא אומרת שהיה אחד מהשירי ירושלים,

אחד מהטירי ירושלים.

הגמרא אומרת, הגלבון בן-גוריון שהיה לו חסדים גדולים, והגמרא מספרת כמה הוא היה עושה שבח לעניים.

אמר לה, עד בתו,

אני בכתובה שלה חתמתי וקיבלת אלפי דינרים רק מאבא שלך, עדיין בלי חמיך.

איך הגעת לכזה שפל למדרגה? איך?

אבא שלך הרי היה עשיר. הרי ידוע שהגמרא אומרת שדבר שהתעסק בו הצדיק לא ייכשל בו זרוע, והצדיק הרי אבא שלך התעסק בצדקה.

לא ייתכן שהבנים שלו, של זרוע, יצטרך לנדבות.

אמרה לו, אתה צודק, אבל כדבאי אליהם איבד לא עבד.

אתה צודק, באמת, אבא שלי באמת עשה צדקות,

אבל כדבאי אליהם איבד לא עבד,

כמו שהיה צריך לעשות, הוא לא עשה.

זה יסוד גדול בעבודת השם.

בהזדמנות אחרת נדבר עליה.

כשאדם מתפלל, נכון, התפללת, אבל כדבאי אליהם איבד לא עבד.

היא אמרה, אבא שלי עשה צדקות, אבל לא כמו שמתאים לו.

מיליונר כזה גדול צריך לתת הרבה יותר צדקות. אומרים שאחת פעם הגיעה לרב שטיימן

ותרם הרבה כסף, תרם 4 מיליון שקל לישיבות.

הגיע אותו משבא, אמר לו, כבוד הרב,

היהודי הזה עכשיו יצא מהישיבות, תרם להם 4,4 מיליון שקל.

ארץ לו מי שברך הגון.

אמר לו הרב שטיימן, ברוכה ואצלוחה.

אמר לו, כבוד הרב, במכירון 50 שקל זה ברוכה ואצלוחה.

המכירון של מי שברך, הוא צריך להיות בו עכשיו לפחות מגילת אסתר.

אמר לו הרב שטיימן, ברוכה ואצלוחה, שלח אותו.

טוב, היהודי גם קצת נפגע, אמר, תרמתי 4,000 שקל.

הרב שטיימן, כמובן, קיבל את אותו יפה כמו שהוא קיבל את כולם,

לא אירם משהו במיוחד בגלל 4 מיליון שקל, אולי ברוכה ואצלוחה נוסף.

הלך אותו עשיר, אותו אחד שתרם,

הגיע המשווק, הרב שטיימן אמר לו, רבנו מאי האי, הוא תרם 4 מיליון שקל.

הרב, מה, מתעלמים ככה במראה מ-4 מיליון?

אמר לו הרב שטיימן,

הרי היהודי הזה מגלגל בשנה קרוב ל-100 מיליון.

בשנה קרוב ל-100 מיליון.

אם הוא היה תורם לישיבות 96 מיליון ולוקח לעצמו 4,000, הייתי אומר לו כאן מגילת אסתר, מגילת איכה, מגילת העצמאות, מה שתרצה אני אעשה לך. למה? נתן באמת מעצמו.

אבל עכשיו הוא נתן 4 בשבילו, זה כמו שאברך נותן 50 שקל.

אז אברך שלו נותן 50 שקל וזה יותר, אז ברוך הבא הסוכר רגיל. זאת אומרת,

גם כשאדם עושה צדקות, אבל תבדוק אתה יכול יותר,

כי זה בא אליהם אם עבד לא עבד, וזה לא דווקא בצדקה.

זה גם בתפילה, זה לא הנושא שלי עכשיו, אבל אם כבר דיברנו על הנקודה,

גם בתפילה, אדם בא ועומד לפני השם יתברך, מתפלל, מתפלל.

התפללת? כן, הלכתי למחאה בערבית. מה זה הלכתי למחאה בערבית?

מה עשית? לא, עשיתי 18. היית, טוב, היית, אבל כדבעי אליהם אם עבד לא עבד. כמו שאתה צריך לעשות, לא עשית.

איפה? לחיות את השם יתברך, להרגיש את השם יתברך, שיפחי כמים לבך

נוכח בני השם, אה, חובת בציון, את מפוגד לך, קום עירוני בלילה ללא ששמורות,

שיפחי כמים לבך, נוכח בני השם. תראה להשם שאתה חי אותו, שאתה מרגיש אותו,

שאתה לא יכול, לא יכול להתנתק.

אמר לי סביב די אחד, שהוא קרוב לאיזה אדמו״ר,

הוא אמר לי שהוא מתקרב לאדמו״ר,

שהם שרים הרי אחרי המוסף של שבת,

ענים סבירות ושירים מהירו, כי עיניך נפשי תהרוג.

הוא אומר, האדמו״ר לא אוזב את המלה הזאת, כי עיניך נפשי תהרוג, כי עיניך נפשי תהרוג. הוא חוזר על זה כמה פעמים.

הוא אומר, אני עם רכל המוסף רק בשביל לראות בסוף את השיר הזה,

שהוא שר את זה, כי עיניך נפשי תהרוג. זה עולם אחר, ככה אדם חי את התפילה.

אדם שאומר את התפילה אחרת לגמרי.

האדם אומר, כבוד הרב, תברך אותי שיהיה לרפואה שלמה.

אה, אתה בא לבקש מהשם?

כן, ביקשתי. מתי אתה זוכר שביקשת בתפילה?

הוא אמר, בטוח, זה כתוב בסידור? לא, זה כתוב, שגור על השפתיים.

הוא אמר, אתה בא לבקש מרב ברכה?

אתה נמצא אצל בר-און, כמובן צריך לבקש מהרב, אבל אתה נמצא ברופא חולים,

רופא חול עמו ישראל, שם שים את כל הלב שלך, זה היסוד.

כדבעי לביו עוד לא עבד, התפלל, למד, אבל הוא בא לכל אל, אבל עדיין כל רדוד כזה, הסדר לא מלא, פה דיבורים, שם דיבורים.

מורי ורבותי, אז הכריזו כזה, קודם כול זה הכריזו כזה, מאמר מוסגר,

ראה אותה שהיא אוספת גלולים,

היא אוספת את השעורים בגללי הבהמה,

הרים את העיניים וצעק, אשריכם, עם ישראל, אשריכם, עם ישראל.

כשאתם עולים, אתם עולים עד למעלה,

ושום אומה לא יכולה עליכם.

אפילו מצרים, שהיתה אומה קשה.

ואייחד יתרו, על כל הטובה, אשר עשה שם לישראל, אשר הצילו ממצרים.

היי, ויאמר יתרו, ברוך השם אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה.

אומר רשי, ויאמר יתרו, ברוך השם אשר הציל אתכם מיד מצרים, מיד פרעה,

אומר רשי, מיד מצרים, ארץ חזקה.

ארץ מצרים היתה ארץ אומה ונורא איזה חזקה היא.

אומר החיים הקדוש היתה סוגרת ומסוגרת בכישופים, בכישופים היתה מסוגרת,

ארץ כזאת חזקה.

ומיד פרעה, מלך חזק,

ובכל אופן עם ישראל התגברו על זה ויצאו מזה, מורי ורבותי, הם הצליחו לצאת מזה.

הם יצאו מזה, הם יצאו, אך זה עולם ומלואו.

אמרי ורבותי, אמר רבי חמד זכאי, אשריכם, עם ישראל, שאתם עולים, עולים עד למעלה.

ואשריכם, עם ישראל, כשאתם יורדים,

אפילו בהמתם של אומה שפלה יכולה הלכם עד כדי כך.

אז כל רבותינו בעלי המוסר צועקים כי היא כרוכיה,

בסדר,

מי ישתמע ברשע, אשריכם, עם ישראל, כשאתם עולים, עולים גבוה,

הוא בא ניחא.

אבל למטה בסיפא, אשריכם, כשאתם יורדים למטה, אפילו הבהמה יכולה לכם.

זה נקרא אשריכם?

זה נקרא אשריך?

זה לא אשריך, אשרי זה שמחה.

אשרי זה לשון שמחה. הגמרא בסרט תורייה ודפי דמות ב. הגמרא אומרת, אשר נסיך אתה, אשרי העם, שמח, שהנשיא חוטא עם הנשיא מפיא קורבן,

קושי כן שהעם מביא עם קורבן. יפה מאוד.

אבל פה, אשרי עם ישראל, שיורדים עד למטה, זה נקרא אשרי? למה זה נקרא אשרי?

אדיר, אדיר, שבו טוב, אדיר, אדיר, תבין על הרעיון.

יש עוד גמרא דומה.

גמרא אומרת על דוד המלך, מזמור לדוד,

איי איי איי איי איי מזמור לדוד בברכו בבני אבשלום בנו.

דוד המלך צועק להשם יתברח, מזמור לדוד בברכו, אני אשר לך ה' למה?

כי אני בורח מהבן שלי.

שואלת הגמרא, על מה אתה שר?

אני שר כי אני בורח מהבן ה',

מר אבו צהריי,

וכל זה בניגונים, במזמור.

רבים קמים עלי,

רבים אומרים, אין על נפשי ישועתא, לא מאלוקים סלע, אין לי כלום השם, אין לי כלום, אני שמח.

על מה אני שמח ורוקד ושר?

על זה שהבן שלי רודף אותי,

ועל זה שרבים קמים עלי,

ורבים אומרים, אין ישועתא, אין, אני לא מצליח, כלום.

אה,

יספה לפלאים.

שואלת לגמרא, מזמור? זה קנאה, זה לא מזמור.

הבן שלך רודף אותך, תגיד לי, מה קורה? מה אתה שר?

על מה אתה שר? הבן שלך עוד איבחר לך, על מה אתה שר?

רבותי, המרשה שואל את זה, שואלים את זה המפרשים?

אז המרשה מתרץ,

הגמרא קודם כול, הגמרא מתרצת. הגמרא אומרת תירוץ,

דוד אמן שר.

למה? כי השם מתבאח אמר לדוד, תדע לך,

אני עומד להקים מהבית שלך מישהו שיצא נגדך.

מהבית שלך אני אעמיד מישהו אחד מהבית שלך,

והוא ילך נגדך.

דוד אמר, ריבונו של עולם,

בהתחלה חששתי שמא זה יהיה עבד,

שמא שיהיה ממזר ואז הוא לא יחוס ולא ירחם עלי. עכשיו, כשאני רואה איזה הבן שלי, אני שמח, הוא יכול להיות שהוא ירחם עלי.

שאלה עוד יותר צועקת.

מה עדיף לבן-אדם שהבן שלו ירדוף אותו?

הגמרא אומרת,

כרשה תרבות רעב ביתו של אדם

יותר ממלחמת גוג ומגוג.

מה יותר קשה לאדם, שהבן שלו רודף אותו, שיהיה איזה עבד או איזה שפחה או איזה ממזר רודף אחריו?

ודאי שהבן זה יותר כואב.

אמרי ורבותי, אם כן השאלה מתגברת, אז המרשה אומר, לא, בכל אופן אולי הילד ירחם, אולי, כך אמרה המרשה.

אבל רבי נתן אייפשיץ מביא את זה רבי נתן אייפשיץ בסבר לב ולאיום בפרשת דברים,

שם איזה מאמר על בין המצרים.

אומר רבי נתן אייפשיץ עדיין עמד בקושייה,

תכלס זה לא מצדיק,

לא אומרים מזמור שילד רודף אחרי אבא. לא אומרים מזמור.

אז למה דוד כן אמר מזמור?

מורי ורבותי, יש כאן יסוד אדיר, אה, איזה יסוד, זה ממש, זה קול הבריאה. זה כל העולם, זה היסוד הזה, זה כל העולם.

היסוד הוא כזה,

אומר רבי נתן אייפשיץ,

כשהאדם עכשיו נמצא בתוך בית,

דוד המלך נמצא בבית שלו.

הוא שומע, תשמע,

עוד מעט יקום מתוך הבית של מישהו,

עכשיו יקום להפיל אותך.

מה דוד עושה?

דוד המלך עכשיו אומר, רבונו של עולם, טוב,

עכשיו אני מוכן לניסיון.

תודה רבה שהכנת אותי לניסיון.

כל הזמן פחדתי.

אתה יודע ממה פחדתי?

פחדתי, השם יתברך,

ששיהיה איזה עבד במשפחה או איזה ממזר,

ואז אני אשכח שזה ניסיון,

שאני אראה שזה עבד שלא מרחם עלי,

או ממזר שבמציאות הוא לא מרחם,

שהוא לא קשור אלי, ומה יש לו אתי?

אז אולי בגלל סתם שהצעקתי לו,

אולי בגלל שלא דיברתי עליו יפה, אולי סתם בגלל שאני דתי,

אולי בגלל שאני עבד לשבח חרדי, אולי.

דוד פרד מזה.

דוד פחד שיבוא איזה מישהו שעל-פי הטבע נראה שיש פה שנאה.

הוא פחד, ריבונו של עולם, אולי אני אשכח שזה ניסיון.

אולי אני אשכח שזה ניסיון, אבל עכשיו אומר דוד להשם יתברך, עכשיו אני רואה,

אי, שזה רק אתה, זה רק יד ה' בדבר, זה לא עבד ולא שפחה ולא ממזר,

זה הבן שלי!

אז אני מבין שזה אתה,

אז זה המזמור הכי גדול. כשאדם מבין את התכלית של החיים, שהשם עושה הכול, זה נקרא מזמור.

זה נקרא מזמור, זה אתה השם יתברך, זה המשך הפסוק.

השם אמר אבו סערי, רבים קמים עלי,

זה מזמור, למה? כי הכול פה נגד הטבע.

וזה ההמשך, ואתה השם מגן בעדי,

כבודי ומרים ראשי,

אתה אתי, אתה אתי, עליך, עליך אני נשען, אצבע רק עליך, אשלך אברכת עליך ולא שלחתי ברחם, איבדת עלי,

אני אתך השם, לא יכול בלעדיך. דוד הבין את הרמז.

אומר רבי אל אופיאן בשם רבי אל התנאי אפשיס, את ההמשך גם.

הגמרא ששאלנו בהתחלה,

רבי יוחנן בזקאי אומר, אשריכם עם ישראל שאתם נופלים למטה?

כשנופלים למטה זה נקרא אשריכם? כן, כי כשמתגברים על מעצמה כזאת גדולה,

אז עולה,

האגו מתנפח,

ועולה כביכול הגאווה, והאדם מגיע, זהו, אני למעלה, למעלה. פתאום יורדים למטה, הבן-אדם אומר, שמע, איך הגעתי לפה?

איך הגעתי לכאן? איך אני מגיע לכזה דבר? איך?

אתה יודע איך אתה מגיע לכזה דבר? אתה יודע איך? כי זה יד ה' בדבר.

ניצח את כל המלחמות, ומשה רבנו בהתחלה ניצח את כל המלחמות, ועם ישראל במלחמות,

תמיד היתה למציאת ישוויה הגדולה.

פתאום רואים שאומה שפלה כזאת היא עכשיו.

הרי גם השואה האיומה והנוראה. אתם יודעים, אמרו שם שוטרים, הרב גלינסקי אומר בספר שלו,

ולהגיד שיש דרשות בשבילו, אמר הרב גלינסקי, זה עם ידם להתבונן בזה, הוא לא מבין, ריבונו של עולם.

איך שש מיליון איש ככה הולכים ללכת?

יש כמה שוטרים ויש פה אלפים הולכים לתאי הגסים.

ההפגנה הכי קטנה, אתם הורגים את השוטרים, איזה משהו לא מובן. זה יד השם בדבר.

אומר רביך בן זכאי, זה האשרי.

כשאדם מבין שאין כלום בעולם ויש רק את השם יתברך, כי אין שום דבר בעולם חוץ מהשם יתברך.

רק השם נמצא בחיים של האדם, שרק השם נמצא בחיים של האדם, זה האשרי הכי גדול.

זה האשרי הכי גדול, זה המזמור הכי גדול.

כשאדם תולה את זה, זה עשה לי, זה לקח לי וזה נתן לי,

פה זה באמת קינה,

פה זה באמת אפל, פה זה באמת אפל הכי גדול שיש בעולם.

אבל כשאדם יודע שזה כלום, יש לי רק השם מתברך, זהו, רק השם נמצא,

אני הולך אתו עד הסוף, הולך עם האמת שלי, ככה אדם גודל וככה אדם מצליח.

אומרים שהסבא מנוורדוק?

אומרים שהסבא מנוורדוק נסע פעם ברכבת.

מי לא שמע על הסבא מנוורדוק?

הקדושה שלו, העוצמות שלו,

התלמידים שהוא העמיד,

ספרי מוסר שהוא העביר לכל הדור עם כל השיחות של הסבא מנוורדוק.

היה קדוש עליון.

מורי ורבותי, עם כל קדושתו של הסבא מנוורדוק

כולנו בטוחים שהסבא מנוורדוק בטח גדל בתוך איזה בית של ישיבה וכו' וכו'.

הסבא מנוורדוק לא היה ראש ישיבה בתחילתו,

וגם לא היה אפילו בחור ישיבה,

הסבא מנוורדוק היה חוטב עצים,

זה הכול, חוטב עצים.

נו, אז איך הופכים להיות

מחוטב עצים לסבא מנוורדוק?

שבע אמורי ורבותי,

מפעם אחת,

הסבא מנוורדוק נסע ברכבת וישב לידו מייסד תנועת הרוסר הגאון רבי ישראל סלאנט.

הוא ישב לידו שם, וישב לידו, וישב לידו.

ריחב על אותו נער, חוטף עצים, עשה מנברד וקיים ברכבת עם העצים, הלך להעביר אותם ממקום למקום.

שאל אותו הסבא קדיש, הרב ישראל סלנט,

תגיד לי, ילד קטן, ממה אתה חי?

אמר לו, מה, אני חי? אני מוכר עצים ממקום למקום, מזה אני חי.

אמר לו, רב ישראל סלנט, אני רואה שמזה אתה מתפרנס.

אבל שאלתי, ממה אתה חי? את זה לא לוקחים למעלה,

לעולם שכולו טוב,

לעולם שכולו ארוך? ממה אתה חי? ממה?

מורי ורבותי, הסבא מנוברדוק, בתור נער צעיר, שמע את הדברים הללו. אומר הסבא מנוברדוק,

השיחה עם רב ישראל סלנט ברכבת של כמה דקות נכנסו בי כהרס של הכנאי.

כשהגעתי אחרי זה לכתוב עצים לא היה לי חשק, ירד לי כל החשק.

מה זה העולם הזה?

מה העולם הזה שווה?

מורי ורבותי, הסבא מנוברדוק בשניות מכר את כל השדות ופתח ישיבות ברוסיה,

ואט-אט גדל להיות הסבא מנוברדוק.

מורי ורבותי, מה תהיה פה הנקודה? הרי כולנו רוצים ומנסים,

אבל תכל'ס, אתה רואה שלא יוצאים כמו סבא מנוברדוק.

אומרים שפעם אחת

בן-גוריון

הלך פעם עם השמש שלו,

וראו איזה נמלה אחת.

הוא הרים את הנמלה ואמר לשמש, אתה יודע,

גם מדברים קטנים לפעמים אפשר לראות את הבריאה, את הכוח של השם יתברך.

נו, אתה רואה את השם יתברך, אז למה לא עשית סיבוב להניח תפילין? למה?

יש הרבה רואים את האמת, אבל לא ממשיכים איתה הלאה.

אבל די, זהו, בוא נעצור כאן, בלי להמשיך הלאה.

הסבא מנוברדוק הוא ראה את השם, אם השם פה אני אתו עד הסוף.

אם השם פה אני אתו עד הסוף.

מורי ורבותי, וזה מה שהשם דורש מאתנו היום, ביום הללו.

נכון, זה נראה לך חושך,

יש הרבה דברים שמסתירים את השם יתברך, אבל רק השם פה.

זה הכול הסתרות, אין פה אף אחד, אמת לאמיתה אין פה כלום, אין פה שום דבר.

הצדיק רבח ממסוס בא בבחד אמר לנכד שלו, תסתכל שם ימינה.

מה אתה רואה? אמר לו הסבא, מה אני רואה, רואה קיר?

אמר לו הסבא מנוברדוק, אני לא רואה פה שום דבר חוץ מהשם יתברך.

אני רואה רק את השם יתברך, לא רואה כלום.

לא רואה חוץ מהשם יתברך שום דבר, לא מכיר, לא רואה כלום.

זה הגדלות של אדם, מורי ורבותי, שהוא רואה בתוך כל המהלך הזה של החיים הללו,

במיוחד בדור הזה, שהרוחות שוטפות וסוערות וחושך איום ונורא יחסי ארץ וערפל לאומים.

מורי ורבותי, בא השם, יתברך וצועק, תתבוננו מי עשה את כל זה,

תתבוננו מי הביא את הכול. הדור הזה זה דור חשוך, זה דור של צרות, דור של גלות,

דור של קשיים.

אבל, מורי ורבותי, כשם שיהיו דור של קשיים,

כך האדם שיעמוד בכל הקשיים הללו יהיה למעלה נשיא ומלך.

רבי אוחנן וסרמן,

הוא היה אחד מהקדושי העליון, מהתלמידים של רבנו חפץ העם הכהן הגדול מראדין.

רבי אוחנן וסרמן,

בשואה איומה הוא נספה לפני שפרצה השואה האיומה.

רבי אוחנן וסרמן היה באנגליה.

הוא רצה לחזור לעיר שלו.

אמרו לו, לאן תחזור?

עוד מעט עומד לפרוס שם שואה.

והוא ראי איך.

כשהגיעה הדרשה בשבת,

הוא אמר איזה דרשה, וממש אחרי כמה ימים שהוא חזר לווילנה,

שם קרה לו מה שקרה לו.

מורי ורבותי, הרב אוחנן וסרמן עמד בדרשה ואמר, יהודי אנגליה,

לא אתם ולא כל העולם תנצלו מהקשיים של הגלות.

אל תחשבו שאתם תהיו כאן, הכול יהיה בסדר.

לא אתם ולא כל העולם תנצלו מהגלות.

זה לא משנה איפה האדם יהיה,

הגלות תהיה קשה ואיומה.

ורבי אוחנן וסרמן אחרי זה עלה על המוקד,

אמר אחד התלמידים,

שהיה לברוכב וסרמן לפני שהוא נכנס לתאי הגזים, ואמר לו, רבי אוחנן וסרמן, תגיד לי, יש לך משהו להגיד?

הוא אמר, אין לי מה להגיד, אבל עם ישראל חי.

אבל אני רק עכשיו רוצה לכוון את עצמי שאני אהיה נטו מחובר להשם בלי מחשבות או לה תמימה להשם יתברך. תבינו איזה אדם היה באוחנן וסרמן.

מורי ורבותי, והחבץ-חיים כבר לפני זה התנבא ואמר שאין יהודי בעולם שיינצל מהפרעות בדור האחרון.

היי, כשהחבץ-חיים אמר אחרי מלחמת העולם הראשונה שתבוא מלחמה יותר גרועה,

אז אלה שידעו מזה, החבץ-חיים רעדו, ובאמת באה מלחמה הרבה יותר גרועה.

הוא אמר, המלחמה הראשונה,

מלחמת העולם תהיה משחק ילדים לעומת מלחמת העולם השנייה.

מלחמת העולם הראשונה, מערב יצריים, תהיה משחק ילדים לעומת השנייה.

זה פחד פרטים, איך התקיימו דבריו של אותו הצדיק. הוא ראה את זה בחוש.

מורי ורבותי, ואחרי שנגמרה השואה,

נגמרה מלחמת העולם השנייה, החבץ-חיים אמר לכל התלמידים, ותודיעו לכל העולם

שתהיה מלחמת העולם שלישית,

שמלחמת העולם השנייה תהיה כלום לידיים.

רבשלום שבדרון, באחד הספרים שלו אומר שהחפץ-חיים אמר את זה, הרגשתי לא טוב.

למה להגיד כאלה דברים? אנשים עכשיו יצאו מהשואה, 6 מיליון יהודים,

אנשים עכשיו יצאים מהשואה, מה אתה אומר עליהם?

תהיה יותר איומה.

באמת? למה?

רבותי ורבותי, רב חצקל צעק את זה

בשם החפץ-חיים,

שבא רבשלום לרב חצקל ושאל אותו, נו, מה קורה?

הוא אמר לו ככה.

הוא אמר לו, האמת, מלחמה תכלס, אם תהיה או לא תהיה שנייה,

זה ברור העולם יודע, וזה מה שכתוב בספרים.

אבל החפץ-חיים מתכוון לא למלחמות הללו,

הוא מתכוון לניסיונות שיהיו בדור אחר במלחמות המשנה.

מהמלחמה הזאת אף אחד לא יצא.

מהמלחמה של החוסר חשק בעבודת השם?

מהמלחמה שאנשים באים להתפלל, בושה וחרפה, איזו תפילה.

אתה רואה אנשים בני 40-50 מתפללים,

ילד בתלמוד תורה שווה אותך פי אלף, בושה וחרפה.

אתה רואה אנשים מברכים בברכות המזון, בברכות הנהנים, אוכל שעה,

מברך דקה, בושה וחרפה.

מורי ורבותי, כל זה הניסיונות של הדור האחרון.

כל זה מלחמת העולם, שארצחיים צפה אותה.

זו מלחמת העולם הגדולה ביותר, יותר קשה מהשואה, יותר קשה מהכול.

כשאדם לא מרגיש את השם, אדם לא חש את השם, אדם לא מרגיש את השם.

אין מלחמה, אין גלות יותר קשה מזאת. אנחנו בגלות,

אז מה צריך לעשות בגלות, מורי ורבותי?

כלי גולה עשי לך, אומרים רבותינו בעלם מוסר על הפסוק הזה, כלי גולה עשי לך,

אה, יש גלות, תעשה כלים.

כמובן שכל אחד ואחד אין אותו מתחשת ללמוד,

ולהתפלל וכו' ולברך כמו שצריך,

אבל צריך להכין כלים, כלי גולה עשי לך, ועד ציון, תעשי כלים. איזה כלים?

היי, הכלים צריכים להיות אמסירות נפש. תכין את עצמך להיות כליל למרכבה,

כליל השכינה, כמו שהבן ישראל וכף חיים כותבים, שאדם כל בוקר צריך להכין את עצמו להיות נערך.

מרכבה לשכינה הקדושה.

אנחנו חיים פה, מורי ורבותי, למענך אלוקים חיים.

למענך אלוקים חיים עוד מעט, ממש לא הרבה זמן.

נעמוד לפני בורא עולם בדין,

אוי, לשוכן ערבות בדין, היי, לעושה צדקות בדין.

כמה נעמוד לפניו ונבכה ונצרך,

ונצעק לבורא עולם, ריבונו של עולם, זוכנו לחיים.

מלך חפץ בחיים, ואז אומר רבי ישראל סלנד המפורסם,

הוא אומר, אדם, אומר, השם והחיבונו של עולם, תן לי חיים, תן לי חיים.

בשביל מה אני אתן לך חיים, פושע? בשביל מה? בשביל האינטרנט שלך?

בשביל מה אני אתן לך חיים? שתסתכל בחובר איפה שאתה רוצה? בשביל מה?

בשביל מה? אומר רבי ישראל סלנד, הרי החיים האלה זה מוות.

הגמרא, בגידושין, הגמרא אומרת, רשמים בחיים קרואים מתים. בשביל מה אני אתן לך? שתבזה שם שמים?

שתעשה חילול השם.

אנשים זקנים מסתכלים בחור איפה שהם רוצים,

אנשים מתפעלים כמו ילדים קטנים, מדלגים בקטעים מהתפילה, יוצא מתי שבא לו, במתי שבא לו, על זה אני אתן לך עוד חיים.

יש רק פתרון אחד,

למענך אלוקים חיים,

למענך אלוקי פדי במצולות ים.

דווקא ככה, דווקא ככה יש לי זכות לחיות.

אם אדם לא מחליט שזהו, נגמר, לא רואה יותר כלום,

אין לי בעולם אלא השם לבדו,

האדם הזה חי כמו מת.

הוא, בגלות הכי גדולה ובחושך הכי גדול הוא צריך להדליק את הנר,

הוא צריך להדליק את הנר, צריך להדליק את האור.

גמראי ורבותי, אני אסיים בגמרא במסכת העובר באם יהודה עמוד א', הגמרא אומרת, אי, זה מבהיל, זה פחד פחדים.

הגמרא מספרת בסכת העוברת ביהודה עמוד א', לקראת למטה.

הגמרא אומרת.

״רבי ישוע ורבן גבליאל הלכו בספינה״

והם יצאו לאיזה טיול בספינה של פרנסה.

אומרת הגמרא, בדרך כלל היו עושים שבוע, בדרך כלל.

אז היו מביאים אתם לחם,

פיתות וזהו.

אומרת הגמרא שהם היו שבוע בספינה,

והספינה התעכבה בים,

והספינה התחילה להתערף לאט-לאט בים, לאט-לאט. עבר שבוע, שבוע וחצי,

נגמר לרבן גמליאל הלחם.

אומרת הגמרא,

שלם פיתא דרבן גמליאל, נגמר הלחם לרבן גמליאל,

סמך הסולתא דרבי יהושע. רבי יהושע היה חכם,

כאילו ידע שהוא הולך להביא עכשיו להתעכב כאן עכשיו בים, הביא לא רק פיתות, הביא גם סולת לעשות עוד.

זאת אומרת, נגמר הפיתות של רבן גמליאל,

סמך על הסולת של רבי יהושע.

רבן גמליאל בא לו בישועה ואומר לו, תגיד לי, איך ידעת?

איך ידעת שהתעכב? כל פעם לא כאילו יותר משבוע.

איך ידעת עכשיו שהתעכב?

אמר לו, אני אגיד לך את האמת, איך ידעתי?

יש כוכב אחד שבא בספינה,

שבא בים פעם ב-70 שנה,

והכוכב הזה מטעה את הספנים.

רש״י מסביר בצד מה הפשט,

איך הספן הרי נוסע בים.

יש לו כוכב אחד, פעם לפחות ככה היה.

הוא לוקח איזה כוכב אחד שהוא מכיר, ועוד כוכב, וכוכב באמצע,

הוא ממשיך איתו ישר, וככה הוא רואה איך הוא נוסע.

יש כוכב אחד שרבי יהושע הכיר אותו, שהכוכב הזה מגיע פעם ב-70 שנה.

הוא זיהה כוכב שמגיע בשמים פעם ב-70 שנה.

מה הכוכב הזה עושה? הוא נראה לך כאילו ישר, אבל בעצם זה רק סיבובים.

אתה לא מרגיש שאתה עדיין בנמל, אתה רק בסיבובים. בן-אדם, שבוע שלם, הכוכב הזה הטעה אותו רק סיבובים במקום.

הוא אמר לו, אתה כזה גאון?

כל כך בידך?

כזה ידע, יודע לשער מתי הכוכב הזה מגיע?

ותגיד לי, אתה בא בספינה?

כל כך בידך ואתה בא בספינה?

מה, אתה בא לספינה?

בוא תהיה רב גדול, נעשה אותך עשיר גדול, אתה לא צריך פרנסה.

אז הוא אמר לו, עד שאתה טמא עלי, יש לך שתי תלמידים ביבשה,

כשהם מסתכלים על הים, יודעים כמה טיפות יש בים.

יודעים, מסתכלים על הים, יודעים כמה טיפות יש בים.

עד כדי כך. והגמרא אומרת שהוא קרא להם והם לא רצו לבוא, ואחרי זה אמר להם, בואו,

אני לא נותן לכם שררה, אני נותן לכם עבדות, ככה הגמרא אומרת.

זה הגמרא.

זו הגמרא, מורי ורבותי, אבל המרשע שם כותב, זה קשור אלינו.

אומר המרשע, איש, פחד פחדים.

אומר המרשע, כוכב אחד שמגיע פעם בשבעים שנה,

יש כוכב אחד שמגיע פעם בשבעים שנה, זה היצר הרע.

ימי שנותינו בהם שבעים שנה ומגבורות שמונים שנה. מה התפקיד של היצר הרע?

מסתובב אותך באותו מקום, אתה לא מתקדם, אתה לא שם לב.

אתה לא שם לב שאתה שנים עם אותה תפילה ויותר גרוע.

אתה מסתובב במקום בברכת העניינים,

בושה וחרפה.

אתה לא שם לב שאתה שם סביב עצמך מחוג, אתה לא שם לב.

זה היצר הרע, הכוכב שבא פעם בשבעים שנה, מטה את הספנים, ספנים.

זה בלשון ספון, ספון זה חשיבות, חשיבה, חשיבות.

הכוכב הזה שהיצר הרע עושה לנו הרבה כוכבים,

מורי ורבותי,

ואנחנו נתקעים איתו כל המסתובבים.

אז איך מנצחים את הכוכב, את היצר הרע הזה מבלבל? תראו אותם מסכנים ברחובות.

אופנה, קונה חולצה עוד שבוע יוצאת מהאופנה.

היא קונה בגד אחרי שבוע באשת הברית, או למה?

די, נגמרה האופנה הזאת.

מסתובב במקום, התקדמת פעם ביראת שמים? פעם התקדמת קצת בדעת?

אתה יודע להסביר משנה, אתה יודע מי זה היו עבודת נשים? אתה יודע, כל החיים אתה רץ, צריך למכשירים טמאים, ואתה במקום מסתובב.

פעם התקדמת,

הכוכב מטעה אותך, היצר הרע הורג אותך. במקום, תגיד לי, איפה אתה מונח?

תתבונן.

יביאו ידי וישאל, מה אתה רוצה ממני?

הרי הכוכב הזה בא, אם אני ארצה או לא ארצה.

היצר הרש הוא הכוכב, הוא מטעה אותי, מה אתה רוצה, מה אני אעשה?

תעשה מה שעשה רבי יהושע.

מה רבי יהושע עשה?

לקח איתו סולת.

את הלחם הוא לקח.

לקח איתו תורה. אם אדם רוצה להתגבר על היצר כל יום תורה, אם אתה לא לומד כל יום כמה שעות תורה,

אתה יכול לחלום שתהיה עבד השם.

בלי הלחם אי-אפשר לעבור את הספינה הנוראה של היצר הרע.

בלי הלחם אי-אפשר לעבור.

קח איתך לחם כמו רבי יהושע.

לחם זו התורה שנאמר, לכוי לחמו ולחמי ושטויין מסכתי, רק את התורה הקדושה.

ואני אסיים בזה, שעם ישראל באו לעבור במצרים, בים.

מגיעים לעבור את ים-סוף, כולם מגיעים לעבור את ים-סוף,

ולא יכולים לעבור,

היי, בני ישראל עברו ביבשה בתוך הים,

והמים להם חומה,

מימינם ומסמאלם, חומה בצורה. מה עושים עכשיו?

איך עוברים את הים?

רבותי ורבותי, אומרים רבותינו בעלי המוסר כמדומה בשם נועם מלימלך מליזנגס,

שבן-אדם רוצה בדור האחרון לעבור את היבשה.

אני נמצא, אני בן-אדם,

אני רוצה לחיות חיים פשוטים של יבשה,

אבל הדור האחרון עשיתי זה בתוך הים.

הדור האחרון מלא ניסיונות, איפה האינטרנט, הטמא הזה, הרב אוזנר אמר, איזה נגע, איזה מכה שהגיעה לעם ישראל.

איך עוברים את הדור הזה, עם כל הפריצות שמשתוללת ברחובות,

כל הלשון הרעה, כל התקשורת, כל הבלגן, איך נשרוד את הכול?

רבותי ורבותי,

כשרוצים לעבור את היבשה בתוך הים של הניסיונות,

צריכים לקחת, והמים להם חומה. אין מים אלא תורה,

שנאמר, אוי כל עץ המלך הוא למים.

אם תיקח תורה,

תהיה לך חומה, אתה תוכל לעבור את הים הזה,

תוכל לעבור את הים של הניסיונות.

בלי מים!

והמצחים נפלו במצולות ים, במצולות ים!

יהודי בלי תורה זה ממש כמו מצרי ויותר גרוע.

מצרי יש לו נשמה פחותה משלך.

אתה, יש לך נפש שלא קבימה עליה, אתה חלק מה' יתברך.

כולנו חלקים מה' יתברך. מורי ורבותי, אנחנו נחצבנו מאור קדוש עליון.

צריכים לנצל את הכוחות האלה שיש לנו. החסון איש היה אומר תמיד,

העבירה הכי גדולה שיש לאדם שהוא לא יודע מיהו.

יהודי זה בומבה! יהודי זה אש! תזכה להתעלות בלבת אש בתור אווירת שמים.

את האש הזאת שנצרף המקדש,

נשים את האש הזאת בתוכנו בלבת אש בעזר השם וכך יבנה בקדש ומירה בימינו. להתעלות בתור אווירת שמים. ללמוד וללמד! יש לך מה לעשות ולכן אני רוצה לומר אמן.