חכמי ישראל • שני סיפורים בענין פרשת ויצא

עכשיו שני סיפורים; בין אדם למקום, בין אדם לחברו.

אז ככה, סיפור ראשון: רבי יום טוב ליפא טייטלבוים ישב על כיסא הרבנות בעיר ממורוש סיגאט. הוא סבל שמה ממתנגדים שהיו לו בקהילה, הם לא הסתפקו בהטחת עלבון כנגד הרב, אלא הגיעו לא עלינו להרמת ידיים כלפיו וכלפי בני ביתו.

יום אחד הסב בביתו עם קבוצת מקורבים מבני המקום, ושח עמם בדברי תורה. לפתע הושלכה אבן גדולה לתוך הבית, כמעט פגעה בראש של הרב, אחד המסובים הרים את האבן וטלטל אותה מיד ליד

וקרא בזעם: "איזה אבן גדולה, זה ממש סכנת חיים, כמה רעים האנשים האלה, איך משליכים אבן כזאת גדולה כלפי רבנו בכוונה תחילה"?!

רבי יום טוב ליפא טייטלבוים שיסע אותו ואמר לו: "חס וחולילה, להטיל דופי ביהודים כשרים, חס וחולילה, לא נחשדו ישראל להטיל אבנים גדולות כאלה, אין זו אלא שהם הטילו אבנים קטנות, ואותן האבנים התחילו מריבות ביניהן,

כל אחת אומרת: "אני ינוח על ראשו של הצדיק", ומתוך כך נעשו כל האבנים הקטנות לאבן אחת גדולה".

סיפור שני:

מסופר על הרב הגאון רבי יונתן אייבישיץ זכר צדיק וקדוש לברכה: בילדותו שררה עניות גדולה בביתו, לא היה להם פת לאכול, פעם אחת קנה אביו לכבוד שבת מספר תפוחים והסתיר אותם תחת הכרית. הוא ידע את הפיקחות של רבי יונתן הבן שלו שאין דבר נעלם מעיניו. בבוקר ביום שבת בודק האב את התפוחים מתחת לכרית, ונוכח לדעת שרק תפוח אחד שוכן אחר כבוד מתחת לכרית, מיד קרא ליונתן הקטן,

שאל אותו: "מה קורה?"

אז הוא ענה לו בפיקחות: "מצאנו אצל יעקב אבינו שהאבנים ששם מתחת לראשו רבו ביניהן, ולבסוף התחברו לאבן אחת, גם כאן, בשעה שהנחת את ראשך עליהן, כל התפוחים רבו ביניהן, ובסוף התחברו לתפוח אחד גדול".

אה! חכמי ישראל,

שבת שלום.