שום דבר ש"ס - חלק א (קלטת טייפ מס' 322)

- - - לא מוגה! - - - 

יש בעיה אחת מאוד מאוד בסיסית ויסודית. יפה, עכשיו אפשר לשים ציצית?

כתוב בתורה. אני לא רוצה בחינם שום דבר. לא בחינם, שלם. שום דבר. כפול אפילו. לא רוצה, לא רוצה. אז מה החוכמה? אני אתן מה יש לי להגיד לך. נו. אנחנו, מכיוון שהדת מפלגת אותנו,

אנחנו צריכים להתאחד סביב האמונה, כמו שאמר משה. למה אתה אומר שאני מפלגת? מי לה' אליי אמר משה בצבציאת מצרים? למה אתה אומר שאני מפלגת? שמעת אותי? כן. אמר את זה אהבה.

כן, אבל למה אתה אומר שהיא מפלגת? הדת מפלגת. יש לנו הדת ישראל. זה לא דת. זה לא קשור לדת. יש לנו ש״ז. יש לנו בני עקיבא. זה לא קשור לדת. אנחנו כולנו, גם החילונים, מאמינים בשם. מאמינים באלוהים. זה לא קשור לדת. כולנו מאמינים. אפשר להתאחד סביב האמונה. זה לא קשור לדת. האמונה היא מעל הדת. אני מצטער. תודה רבה. תהיה בריא. הנה, קיבלת דיבור ולא עשית איתו כלום. למה לפעמים באמת אנחנו נתקלים בבתי חולים? יש לנו דת ישראל. יש לנו את אותה תורה. יש לנו ש

כל המצבים הלא נעימים האלה, הקשים האלה, איך בעצם, יש פה אנשים כל כך טובים ואני בכל אופן רואה אנשים בעיניים, אני קולטת כל נשמה בנשמה פה ו... שום דבר, שילמתי, לא רוצה, לא רוצה. למה בעצם, למה בעצם, למה זה קורה לנו? אני לא יודעת ובגלל זה רציתי לסנות אליך בשאלה הזו.

קולטות מספר 322-323, שום דבר, ש״ס.

ערב טוב, בעזרת השם נעשה ונצליח, והשם עלינו ברחמיו ירוויח.

מה יהיה אם ישלטו החרדים על החילונים?

איזה פחד.

יש פה שני תרגילים למחשבה לאנשי שינוי ומרץ.

ובכן,

אי שינוי ומרץ יקר בין הרוב הלבן, הדומם והחופשי.

מה יקרה אם ביום בהיר אחד אתה קם והסיוט הזה, חלום הבלהות שלך, היום היה למציאות?

יום אחד

החרדים באמת ישלטו במדינה.

לא כאילו,

לא סתם הסתה,

אלא כך ממש,

החרדים שולטים במדינה.

יש להם ממשלה וראש ממשלה.

רוב השרים בוגרי ישיבת שאגת אריה.

ראש הממשלה יוצא יום-יום בכותרות ענק בעיתונות על המהפכה החרדית שהוא יעשה במדינה.

כמובן,

אומר ראש הממשלה, הכול בהסכמת המיעוט החילוני,

אבל הוא ממשיך לכפות חוקים דתיים ומנסה להנהיג חוקה שהועתקה מכתבי החזון איש.

החרדים שולטים לא רק בממשלה ובכנסת, אלא גם בתקשורת.

שם הם שולטים ללא מצרים,

בכל ערוצי התקשורת והטלוויזיה הממלכתית,

המכונה השידור הציבורי.

לא תמצא ולו חילוני אחד.

לא רק השדרנים הם חרדים,

גם העורכים,

המנהלים,

התחקירנים,

הבמאים, התסריטאים, העיתונאים,

כולם חרדים.

לשם איזון נזכיר את השמועה שיש חילוני אחד הנוהג לנקות את מחסן הדיסקים של רוממה.

זהו.

כך גם כל העיתונות וערוצי הרדיו הציבוריים.

אתה פותח רדיו,

ואם היה לך מזל ולא נפלת על ביצוע חסידי צורם לאדון עולם,

הרי שתתכבד להקשיב לשיחה שבועית בפרשת השבוע מרב עלום המתאר את יופייה של השבת.

בחדשות

נתפס חשוד בשוד בנק.

בראש מהדורת החדשות

החשוד החילוני נתפס.

חילוני נוסף נתפס ובכליו סמים.

העבריין שנתפס בגניבה לא חבש כיפה.

הרב משה עילם, שר המשטרה,

קורא לחילונים לשמור על החוק.

הרבנית השדרנית מראיינת חרדים שיספרו על השחיתות הפושה בקרב החילונים.

אתה מקשיב ואינך מבין איך עשו ממך.

החילוני הטוב בישר הדרך מפלצת.

עכשיו אתה חושש לחצות את הרחוב כי ילדים צועקים

דוס מסריח, סליחה, חילוני-חולני.

האקדמיה,

שהוא שם גג לכל הישיבות התורניות,

עורכת מחקרי עומק

על טיב החברה החילונית

ונזכה

לרווחה ולתרבותה של המדינה.

גם זה נושא ארוך טווח במדינה.

בעיתון הארץ הקדושה מקדיש כתב סדרה ארוכה של כתבות על עלות החילונים למדינה.

מתברר

שיש מובטלים חילוניים שעולים למשק כך וכך.

יש נרקומנים חילוניים ופשיעה חילונית.

לכינוס מפלגת שינוי שולחים שדרן שמסקר את האירוע בארסיות ומתאר את כל המריבות השוליות דווקא.

מרבים להזכיר לך שאומנם כן איש לא יכפה עליך לשלוח את בנך לישיבה,

אך השתמטות זו גורמת להתגברות סכנת ההתבוללות

ונזק רוחני.

ראש הממשלה החרדי הודיע שהוא לא ייתן את ידו לארץ שלטון החוק בידי תחנות הרדיו הפיראטיות החילוניות.

הוא הסביר שאכן אין לו דרישות מהחילוניים

ואין לו שום כוונה לכפות עליהם דבר,

אבל מהראוי שיבינו שהעובדה שאינם שולחים את בניהם לישיבות

פוגעת בעם כולו וגורמת לשפיכות דמים.

שר החינוך הודיע על צמצום התמיכה במוסדות המעודדים סמים ופשיעה.

הנטל של מערכות החינוך החילונית על הקופה הציבורית

כבד מדי,

הסביר,

וכאן כבר התערפלו חושיו של איש מרץ ושינוי.

כדי לוודא שאינך חולם,

אתה מציץ בעיתון היומי,

שם מופיע דיווח על דיוני הוועדה למינוי שופטים.

דיונים חשאיים, כמובן.

כבוד נשיא בית המשפט העליון,

אדם מזוקן,

חבוש כובע שחור ורחב שוליים היישר מהבדץ של העדה החרדית,

שהצליח גם למלא את כיסאות בתי המשפט בבני דמותו,

חבריו וידידיו.

אפילו את אשתו הוא מינה לרבנית השופטת בראשות בית הדין לעבודה.

מי שלא יודע, הכוונה על ברק.

ובגלל שזו המציאות,

בגלל שכל התרבות היא דתית,

אתה נאלץ להגן על ילדיך מחשיפה מוגזמת לתרבות זו שאתה אינך מסכים עימה.

יש ילדים שאין מה לעשות, הם מתפתים ומשתכנעים מהדברים החוזרים ונשנים ללא הפסקה בעיתון ובתקשורת.

אני רואה שאתה כבר רועד

וחש לא בטוב.

בוא, איפה נקל עליך?

הרוב לא חרדי.

בכלל הם אולי אפילו מיעוט,

אבל זה ממש לא מעניין אותם.

יש להם חוקי-יסוד,

יש להם בגץ,

ויש להם את העיתונות. זה מספיק

כדי שלא תוכל לעשות כלום.

תפגין,

יגידו שאתה מתפרע.

תצעק,

מי ישמע אותך?

לא יראיינו אותך,

אלא אם תהיה עילג במיוחד.

תקיים ערוץ תקשורת עצמאי, יכנו אותך פיראטי.

זה החוק.

החוק הוא תמיד לצידם.

ובכן, מה תעשה?

איך תגיב?

לפניך שלוש אפשרויות. סמן את הסבירה ביותר.

אחת,

לרדת מהארץ.

שתיים,

להתאבד.

שלוש, לרסס את כולם.

סימנת את הבחירה הראויה בעיניך?

עכשיו בוא נלך לתרגיל הבא.

תרגיל ב',

אתה חרדי.

כן, תאר לך איש שינוי במרץ שאתה חרדי.

אם כן, הרי שהתיאור שאמרנו עד עכשיו

אינו סיוט אלא מציאות יום-יומית שעוברת על החרדים.

הממשלה מוליכה מהפכה חילונית

על בסיס של רבע חברי כנסת.

כל העיתונים הכלליים הם חילוניים.

התקשורת הציבורית והממלכתית חילונית.

בית המשפט חילוני.

לא סתם חילונים,

אלא קיצונים שונאי דת.

החרדי קם בבוקר כדי לשמוע השמצות על עצמו,

על ילדיו,

על מערכת החינוך שלו ועל מנהגיו,

אבל החרדים לא יורדים מן הארץ,

לא מתאבדים

ולא ריססו אפילו אחד בכלצ'ניקוב.

לא מגיע להם לפחות מחיאות כפיים לפני שתעלעל לעבר מאמר השנאה הבא בעיתון המצוי.

זאת המציאות העגומה, לצערנו הרב.

ולפני מספר שבועות, בעיתון ידיעות אחרונות,

כתבו תחת הכותרת ציונות שווה אנטישמיות,

כתבה,

שבכתבה כתוב כך

אבנר הופשטיין על הסתה חרדית בטלוויזיה.

ארגון שופר,

שבראשו עומד הרב אבנון יצחק,

פתח תחנת טלוויזיה שמשדרת ברחבי העולם סרטי תעודה מפוברקים,

ראיונות שהוצאו מהקשרם,

ומסר ברור,

מטרת הציונות היא לחסל את היהודים ביהדות.

ככה הם כותבים בעיתון, בלי בושה, בלי לשאול, בלי לברר, בלי כלום.

זהו.

אבנון יצחק פתח,

טלוויזיה פיראטית.

אתם שמעתם שאני פתחתי טלוויזיה פיראטית?

הם כותבים שאני משדר סרטים מפוברקים, ראיונות שהוצאו מהקשרם, ומסר ברור,

מטרת הציונות לחסל את היהודים ביהדות.

טוב, אבל אני עושה עבודת בית טובה.

אז לקחתי את החומר של הכתבה,

פה הכתבה, ופה עשינו הערות לכתבה, וסימנו

זה מול זה,

זה מול זה, זה מול זה.

12 נקודות

של חרטות שכתבו בכתבה.

אני אקריא לכם רק אחת מהן, שממנה תבינו איך זה עובד.

ואחר כך אני אשמח אתכם בדבר מאוד משמח, אני חושב.

ואז אני חושב שיגמר כל הלהג הרבה שכותבים עליי, כל כך הרבה, בלי אפשרות שאני אגיב.

כתבו כאן

מרואיין אחר הוא העיתונאי הסופר תום שגב, שחשף כמה פעולות,

כמה מעוולות היישוב היהודי והמדינה בחיתוליה.

הוצאנו סרט שנקרא הציונות, הרצל והציונות.

בסרט הזה רואים בדיוק מה הציונים אמרו,

הם אמרו,

ומה העיתונאים השמאלנים אומרים על מה שהם אמרו,

ומה הסופרים וההיסטוריונים השמאלנים אומרים על מה שהם אמרו,

ומה חברי הכנסת אומרים על מה שהם אמרו.

אנחנו לא אמרנו כלום,

רק מה שהם אמרו ומה שאמרו עליהם.

יש יותר נקי מזה?

הם אומרים ואומרים עליהם,

אנחנו בצד.

לא טוב, לא טוב, לא טוב, לא טוב.

אז הם אומרים שלקחנו מרואיין אחד בשם דוקטור תום שגב, שהוא סופר והיסטוריון,

ואנחנו לקחנו אותו כיוון שהוא כתב על כמה מהעוולות של הציונות בהקמת המדינה בחיתוליה.

אז כבר מתחילים לעשות מזה כלום.

אה, כמה עוולות.

עוולות, לא, לא משהו רציני.

עוולות.

וגם, המדינה המסכנה הייתה בחיתוליה. נו, מה אפשר לבקש ממדינה בחיתולים?

אז עושים כמה עוולות.

זהו.

הוא כתב

בספרים שלו, המיליון השביעי וימי הכלניות, דברים חמורים, שהציונות

התכחשה לנרצחים בשואה,

ולא דאגה לעלותם אפילו את עלמניהם.

זה נקרא עוולות של המדינה בחיתוליה.

בסדר.

אחר כך הם כותבים,

הצופה מופתע לראות עיתונאי חשוב ורציני,

תומך כביכול בתזה שמציגה את הציונות כאנטישמית.

אלא שכצפוי, שימו לב,

גם לשגב אין מושג מהיכן נלקחו הראיונות איתו.

כצפוי, אנחנו יודעים עם מי מתעסקים, שמה,

בשופר כולם מחרטים,

אז כצפוי, מה אתם יכולים לצפות? זה היה צפוי, שהם ייקחו ראיונות

שהוא לא נתן.

וגם הוא אומר, אני לא יודע מאיפה נלקחו הראיונות.

נפלא מאוד, אה?

ואחר כך הוא מצטט ואומר, אני לא יודע.

מעניין רק איך נכנסו אליו הביתה, ישבו אצלו בחדר,

הוא ישב מול השולחן שלו, הספרייה מאחוריו,

אז איך הוא נתן ראיון

כשזה בבית שלו,

והוא לא יודע שהוא נתן ראיון?

אבל אני אקצר לכם את זה.

ארגון שופר

מאוד מסודר,

יקה, עובד נקי,

יודע מה צפוי להיות,

מה זוממים עליו, מכין.

מה הפעם מכין ארגון שופר?

הראיונות שאמר עליהם אני לא זוכר,

אני לא זוכר זה לא ראייה.

אבל הקבלה שנתת, דוקטור תום שגב,

עבור הראיון, הינה ראייה.

ופה אנחנו מצלמים את הקבלה שהוא נתן עבור הראיון.

כתוב,

דוקטור תום שגב, ז'בוטינסקי, 6, ירושלים, 9214200,

טלפקס וכו'.

קבלה עבור ראיון לשופר בנושא יחסי חרדים חילונים,

סך 500 דולר,

2,085 שקל, חתום,

תום שגב.

היה ראיון או לא היה ראיון?

למי היה ראיון?

לשופר.

אז למה כצפוי הוא לא יודע מי נתן? ואנחנו לקחנו כאילו את הראיון,

גם הוא מחרט

וגם הם מחרטים.

עכשיו יהיה מי שידבר מולם לאט לאט.

לאט לאט.

תאמינו או לא תאמינו, היום, בשעה 10 עד 11 וחצי היום בכבלים,

בצפון,

יש שעה וחצי קלטת של אמנון יצחק.

ומ-4 לאוגוסט,

בכבלים בכל הארץ, בערוץ 9,

כל יום ראשון, שעה וחצי, אמנון יצחק.

ימות משיח, אה?

וואי, וואי, וואי, איזה חוויות יהיו עכשיו.

לא תצטרכו לרוץ ולבוא ולשמור מקום,

כל אחד בבית עם נס קפה,

עוגה, יושבים, שומעים,

וואי, וואי, וואי, מה שיהיה פה?

ולא רק זה, הרייטינג בערוץ 1, 2,

yes, no, כולם, טררר, נוחת.

הראשון בבידור יהיה האחרון.

גמרנו.

טוב, עד כאן זו פינת הבדיחה הקלה.

עכשיו נעבור לדברים הרציניים.

יהודים יקרים,

אנחנו נמצאים בתקופה קשה מאוד לעם ישראל.

המלחמה מתמשכת,

החללים נופלים,

נפגעים רבים,

ולא רואים את הקצה ואת הסוף.

אפילו רוצים כבר להעיף את ערפאת, פתאום הוא החליט להיות צדיק.

חוזר בתשובה.

מפטר את החבר'ה, מחזיר את החבר'ה,

עושה מה שהוא רוצה.

כן, אבל מה זה נוגע אלינו?

איך אנחנו מתפטרים מהבעיות? הרי ערפאת זה רק אחד,

יש כאלה הרבה

עם שמות שונים.

איך אנחנו מתפטרים מהמצב? האם אפשר להתפטר מהמצב?

אי אפשר להתפטר מהמצב.

אז אנחנו כבר אומרים, שנה וחצי של מעשה זו גזרה,

ואי אפשר להתפטר מהמצב,

שלום לא ישכון כאן עד שיבוא מלך המשיח.

מה כן ניתן לעשות?

כיוון שיש גזרה משמיים,

והקב' ברוך הוא אותת לנו הרבה פעמים,

כל דודי דופק, פתחי לי, אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי.

בהתחלה הוא דפק חלש בגילו, היה טר, טר, יריות,

לא הבנו, אחר כך נהיה יותר חזק, פצמרים,

אחר כך לא שמענו, זה היה סברו ודולפינריום,

אחרי זה דברים הרבה יותר גרועים,

וזה לא נגמר.

לא נגמר.

זה שיש מדי פעם הפסקה, הפסקה, נכון.

הקב' ברוך הוא חומל,

מדי פעם עושה הפסקה, נו, אולי נתעשת.

כבר מוציאים מכמה שדרנים את המילה נס, נס, נס.

נופל

פצמ״ר

בין שתי נשים היום ולא מתפוצץ.

עומדת הפצצה בין שתי נשים, לא מתפוצץ.

מה עוד נשאר?

אבל אנחנו מסיקים את המסקנות מבחינה לאומית? לא.

ההנהגה משנה כיוון? לא.

קצת שקט, רצים לבוש, קולין פאוול, מדברים פה ושם. מה יצא מזה? חרית ברית.

אז מה העצה?

מה העצה?

כל זמן שההנהגה לא תבין שצריך לפנות לאחד אבינוש בשמיים,

מצבנו לא יישפר.

מדוע?

הבעיה של ההנהגה היא שהם רואים את המקל ולא רואים מי מחזיק בקצה שלו.

אדם מקבל מכה ממקל,

צריך להבין שמישהו הרים את המקל, נתן לו מכה.

אל תתנפל על המקל.

המקל לא אשם, יש מישהו מאחוריו.

הפלסטינים, הפלסטינים זה רק מקל.

אבל מי עומד מאחוריהם ששילח אותם עכשיו?

מי?

היו פלסטינים גם קודם.

מה קרה עכשיו?

אלא יש זמן. הקדוש ברוך הוא רוצה כבר לגאול את עם ישראל.

אנחנו נמצאים לפי התאריך, שנת תשס״ב לפני הסוף,

והקדוש ברוך הוא רוצה לגאול את עמו.

אז יש התעוררות גדולה, יש מיליון בעלי תשובה, ברוך השם,

ורואים שזה מתאים למה שכתוב בפרשת ניצבים בתנ״ך, בתורה הקדושה,

שתהיה תנועה של תשובה, דור של תשובה, ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה.

ובל ציון גואל ולשווה פשע ויעקב נאום השם,

והקדוש ברוך הוא רוצה שישובו עוד בתשובה,

כדי שיגאל את עמו.

אבל ההנהגה לא רואה כך.

הממסד לא רואה כך.

הוא רואה רק מזרח תיכון חדש, מסחר תיירות, יהיה פה על הכיפאק,

הדולר ירד, השקל יעלה,

יהיה בסדר, אפשר לקחת יכתה,

לקחת שחתה, בוכתה,

אפילו שהכול חרטה.

אין בעיה.

אבל צריך להבין דבר אחד,

העם בכלליות מקבל תמסורת ושדרים שאינם נכונים, שמובילים אותו לא לכיוון הנכון.

ואין מי שמדבר עם העם ברור.

בלעדי הקדוש ברוך הוא לא יהיה פתרון.

והסברתי את זה באחת הקלטות האחרונות, נקראת פוסי אוסיבו.

מה הפירוש?

אם אחד הולך ברחוב ופתאום תוקף אותו איזה כלב,

נובח עליו והוא מנסה להרחיק אותו, לא עוזר, אז הוא לוקח אבן, זורק עליו.

הכלב נפצע עצבני יותר,

מתחיל לנבוע, נושך אותו, נושך אותו, נותן לו במקל ועוד אבנים.

הכלב הזה נובח חזק, באה הכלבה, באים הכלבים. באים הכלבים, מה הוא קורא לחבר'ה? החבר'ה באים, זורקים אבנים.

הכלבים מתאספים, באלה הם מתמודדים, וכל הזמן יורים עליהם כדורי גומי, אחר כך כדורים חמים, אחר כך ככה,

אחר כך ככה.

בקיצור, בסוף נכנסים למלונה עם הזחלמים ועם הטנגים ועם הכול, וזה לא נגמר.

עכשיו, לך תרגיע אותם, הם פצועים.

איך אפשר להרגיע אותם?

זה רק מסתבך.

עכשיו הם מחכים לנקמה.

רק משחררים את העוצר אתמול בקלקיליה.

כבר יצאה מכונית עם שלושה מטענים. טוב שתפסו אותה.

מן השמיים חמלו עלינו, תפסו.

אבל רק משחררים את הרצועה, הופ, הם יוצאים לנקמה.

למה? הם פצועים.

נו, אז מה עושים?

מה עושים במצב כזה? זה לא ייגמר.

יש מזל.

מזל.

מה זה מזל?

אנחנו מכירים את בעל הבית של הכלבים.

אם נפנה אליו, נגיד לו, אבא,

אבא, די, הבנו את הכול, תרגיע אותם.

אין לו בעיה להרגיע אותם. הוא אומר להם, פוסים, פוסים, פוסים.

אז הם נרגעים.

הם ישבו ויעשו שקר, שקר, שקר.

אבל אם אנחנו לא נפנה לאבא ולא נעשה שום דבר, מה הוא יגיד להם? סיבו, סיבו, סיבו.

אז הם מתנפלים עוד יותר, עוד יותר, עוד יותר. עד שנבקש מהאבא, די, תרגיע אותם.

אבל אם אנחנו חושבים שעם טנקים ועם זה, לא, לא, זה כבר אנחנו מנסים קרוב לשנתיים עוד מעט.

שום דבר לא עוזר.

למה?

יש משלח, יש מי ששילח אותם להכות בנו.

לא נבין,

נקבל עוד מקור. מה לעשות, שאחד לא מבין, ניתן לו עוד. לא מבין, ניתן לו עוד.

עד שבסוף הוא יבין. בלית ברירה, נצטרך להבין.

עד שכתוב בסוף

שישמעאל ייצר כל כך לישראל עד שיזעקו לקדוש ברוך הוא, וישמע אל ויענם.

על שם זה הם נקראים ישמעאל.

כי הם ייצרו לעם ישראל באחרית,

זאת תהיה הגלות הקשה, הקצרה ביותר, גלות ישמעאל.

ואחרי זה רק

טבו הרגיעה.

אמנם עוד לפנינו מלחמה של שבע שנים שנקראת גוג ומגוג,

מלחמה עולמית שמתבשלת,

ובוש הוא המוליך שלה,

כי יש לו חשבון עם עיראק,

ועיראק, ואיראן, וסעודיה,

ומצרים, וככה, יש להם חשבונות אחרים.

למה ערפאת לא מסכים, אם אתם חושבים,

לשלום?

למה?

מי מממן אותו שלא יפסיק ולא יירגע?

עיראק, סדאם,

מממן אותו, משלם לו, משמן אותו. למה?

הוא יודע, סדאם, ברגע שפה יהיה שקט והוא יגיע לאיזה הסכם,

אז יופי, המזרח התיכון רגוע, אפשר להתחיל לפגוע בסדאם, לחסל אותו.

אז הוא מוכן לשלם הרבה.

נשמן, לתת גם לכיס הפרטי של ערפאת,

רק תשמור על בלאגן.

תשמור על בלאגן קבוע,

שלא ירד.

שהאמריקאים לא ירצו להסתבך בשתי חזיתות.

הם רוצים תמיכה של כל הערבים למהלך שלהם.

לא מבינים את זה? אני לא מבין. לא מבינים את זה העולם?

עכשיו אולי קצת התחילו להבין, אולי נפקחו קצת העיניים,

אבל אחד שנותנים לו כל כך הרבה,

יותר ממה שהיו מוכנים לחלום,

והוא גם לא חלם לקבל את מה שברק הציע לו והוא לא מוכן לקבל.

צריך לבדוק למה זה, מה קרה.

אבל הדבר הכי מדהים, אתם יודעים מה הוא,

בעצם הפלסטינים זה בכלל לא עם.

זה פליטים ירדנים,

כשנכבשה ירדן הם נפלטו, ופתאום החליטו מ-67' שהם עם פלסטיני. מאיפה זה בא?

לא היה כזה עם אף פעם.

לא היה כזה עם.

איך נהיה עכשיו?

מה היה לפני 67'?

איפה הם היו?

לא היה דבר כזה.

העיתונאי והסופר יוסף פארה,

מוסלמי,

כותב שזה בלוף, כל הפלסטינים.

אבל כבר שנים רבות אנחנו אומרים בקלטות,

הם כנאוני בלא אל, ואני אקניעם בלא עם.

בגוי נבל אכעיסם.

כשהעם שלי, עם ישראל, מרגיז...

אם את הקדוש ברוך הוא ואומרים אין אל, אין אלוקים, אין, אין, עזב, בחייה דינא ככל טבע, הכל זה.

לא רוצים להכיר באלוקים. המדינה כמדינה לא רוצה להכיר באלוקים.

לא רוצה להכיר בממסד דתי, לא רוצה להכיר בעם היהודי השורשי, האותנטי.

אה, לא רוצים להכיר, אתם אומרים אין אל, אני אביא לכם מישהו שהוא לא עם.

אני אסדר לכם גם כן, לא עם.

הם כנאוני בלא אל,

אני אקניעם בלא עם, בגוי נבל אחייסם.

מקבלים ממכם את המשכורת, את העבודה, הכל, וידקרו אתכם.

ויהרגו אתכם, ויעשו הכל. אין לך נבל יותר מזה, כפוי טובה,

חי על חשבונך,

גודל אצלך, מקבל ממך,

מאכיל את ילדיו ורוצח אותך.

אבל אני אגיד לכם, יש פה עוד דבר.

יש פה מידה כנגד מידה גם.

העם היהודי,

מאז קום המדינה, מתפצל לשניים.

שימו לב,

תתחילו מהיום לשים לב,

יש פה שני עמים.

יש העם היהודי ויש העם הישראלי.

מה זה העם הישראלי?

זה שלא הולך לפי המסורת היהודית, זה שמתכחש לזה, לא רוצה להיות חלק ממנה.

זה שרוצה להיות ישראלי מערבי נאור,

אבל לא יהודי, לא שייך למסורת, אה, מוכן לאכול סופגניה, אין בעיה, רעשן,

סביבון, אין בעיה. בגן, כן, לילדים קצת, לא נורא.

לא יותר מזה, אבל.

רוצים לנתק את העם היהודי, לעשות עם חדש, עם ישראלי, מה שנקרא כור ההיתוך המקורי, צבר, צבר, טיפוס חדש, לא גלותי, לא יהודי גלותי, זה שהיה עם הפאות ועם הקפוטה, לא, לא, לא, לא, לא כזה, לא כזה, משהו חדש.

העם ישראלי, מאיפה זה בא?

אין דבר כזה עם כזה עם ישראלי, נשאר עם יהודי.

נכון שהעם היהודי גם נקרא ישראל,

בגלל שהם הבנים של יעקב אבינו, שנקרא ישראל.

אבל ישראלי ולא יהודי מבחינת המקור, היהדות,

אז אני אביא לכם גם כן עם פלסטיני,

שהוא גם כן לא המקור,

הוא אילוסטרציה חדשה, גם אתם, תסתדרו.

העם הישראלי מול הפלסטינים.

פלא פלאות.

העם הישראלי אפילו לא טוען שארץ ישראל שייכת לו, שמתם לב.

העם הישראלי לא טוען שארץ ישראל שייכת לו על פי תורה,

אלא מה שחילקו בזמן שחילקו ב-48'.

זהו.

בזה מוכנים לדבר,

במה אם ארץ ישראל היא שייכת לך? הם טוענים זה שלהם הם היו לפניך. מה אתה טוען?

לא, אני קיבלתי מהבריטים, אני קיבלתי מהאו״ם. אני קיבלתי.

רגע, רגע.

אתה גם אם לא קיבלת מהאו״ם ולא קיבלת מהבריטים,

לא מהאמריקאים ולא מהרוסים.

אתה, זה שלך ארץ ישראל. ארץ ישראל כתובה בתורה שהיא שלך, יש לה גבולות כתובים מפורש.

מי זה ישראל ואיפה המקום שלהם?

אף אחד לא טוען כזה דבר.

אבל ראו זה פלא, אתם יודעים מי כן טען טענה כזאת בשביל לקבל את ישראל?

ראש הממשלה הראשון.

אתם זוכרים מי זה היה?

ראש הממשלה הראשון.

ראש הממשלה הראשון

פנה לוועדת החקירה האנגלו-אמריקאית של האו״ם ואמר להם כך,

לפני כ-300 שנה הפליגה לעולם החדש אונייה ושמה מייפלאור,

שבה היו אנגלים שקצו בחברה ובמשטר האנגלי וחיפשו חוף שומם לחלוטין להתנחל בו, להקים עולם חדש.

היכן הם נחתו?

באמריקה.

בהם היו ראשוני מייסדים בבונים של ארץ ואומה זו.

היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה,

לכן כל ילד אנגלי ואמריקאי יודע את זה מבית אבי, בית ספרו ועוד.

אומר בן-גוריון בוועדה,

תאב אני לדעת אם יש אנגלי אחד

היודע בדיוק את יום מושעת הפלגת האונייה הזו.

כמה אמריקאים יודעים זאת?

מה יודע ילד אמריקאי ואב מבוגר? כמה אנשים היו באונייה הזו?

מה שמות המשפחה שלהם?

מה לבשו? מה אכלו? מה מסלול הפלגתם?

ומה אירע להם כל הדרך?

ממה ניזונו וכיצד שתו מים?

היכן הנקודה שבה עלו על חוף הארץ שייסדו אבותיו אלה ובה הוא גר בזכותם היום?

תשובות לזה הוא לא קיבל בוועדה,

אבל הוא אמר להם כך.

לפני יותר מ-3,300 שנה,

קודם מפלגת מייפלאוור,

יצאו היהודים ממצרים.

כל ילד יהודי בעולם, באמריקה, רוסיה, סובייטית, בתימן ובגרמניה,

יודע בדיוק.

אבות אבותיו יצאו ממצרים,

בעלות השחר של ה-15 בניסן.

מה הם לבשו?

מותניהם חגורים ומקלם בידם. מה הם אכלו?

מצות שבעה ימים.

לאן הגיעו? לים סוף.

הוא מכיר את המסלול של המסעות וקורותיהם במשך 40 שנה.

אכלו מן בשלב,

ושתו מים מבאר מרים.

הגיעו לארץ

דרך הירדן מול יריחו,

ואפילו את שמות המשפחה לבית אבותם יצטטו מן החומש.

עד היום אוכלים היום יהודים בכל העולם כולו,

מצה זו שבעה ימים מ-15 בניסן.

הם מספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה ואילך.

והם מסיימים בשני מאמרים.

השתה עבדי, השנה אנחנו עבדים, שנה הבאה בני חורין.

השתה חה, שנה אנחנו כאן עדיין בגולה,

לשנה הבאה בירושלים, בארץ ישראל.

זאת אומרת, דוד בן-גוריון,

כדי לטעון את זכותו על ארץ ישראל, משתמש בילד חרדי שבקי בחומש,

שהוא יודע את כל המסעות של עם ישראל,

הוא יודע מי יצא, מתי, מה אכל ולאן הגיע ומאיפה נכנס,

בעוד שאלה שרק לפני 300 שנה לערך

הקימו את אמריקה, הם לא יודעים את כל הפרטים האלה.

אז עם כזה מקורי,

3,300 שנה משמר את כל הדברים, חי אותם,

מעגן אותם.

כל שנה עושים זכר לזה, בסוכות ובפסח,

אכילת המרור והמצה,

כל הדברים האלה באים לשמר.

על המזוזה בפתח להזכיר שפסח השם על בתי העיוורים.

בתפילין שמדברות ביציאת מצרים, בברכת המזון, בקידוש,

בכל מה שפונה היהודי,

בתפילות

מזכיר יציאת מצרים, הוא יודע בדיוק איך נוסד העם הזה ואיך התחיל.

והנה, כשאנחנו מגיעים, סוף סוף נמצאים כאן,

קם לנו העם הישראלי,

לא רוצה להכיר את העם היהודי,

עזוב את היהודים של פעם,

אנחנו מדברים על ישראליות.

מתנתקים מהעבר ופונים לדרך אחרת.

כמו שאמר הסופר הזז,

הציונות והיהדות

זה שני דברים שונים זה מזה.

בשעה שאינך יכול להיות יהודי,

אתה הופך להיות ציוני.

אבל זה שני דברים שונים.

את הבלוף הזה שמכסים אותו כל הזמן,

כואב שעכשיו הוא מתגלה ומתפרסם בכלטת הרצל והציונות,

שלכן יצא המאמר הזה כנגד.

אבל מה לעשות,

זאת האמת שהציונים אמרו בעצמם,

וזה גם מה שאומרים ההיסטוריונים שלכם.

אז מה הכעס?

אדרבא, תוכיחו לנו שלא.

תשנו את המעשים, תגידו אנחנו העם היהודי, תגידו מה שייך לנו,

בואו נשתנה לפי התורה הקדושה, נהיה העם היהודי המקורי, לא יהיה לנו בעיות.

כל זמן שלא נעשה כן, נסבול גם היהודים, גם הישראלים, גם היהודים הישראלים.

כי ישראלי, אתם יודעים, זה גם ערבי.

ישראלי זה גם רוסי גוי.

ישראלי זה כל מי שפה נמצא.

זה לא רק יהודי.

זו מדינה של כל אזרחיה.

כן.

שאלות?

בבקשה.

היום מי שעולה מבחינת הפנים לעבוד גאולי נכות,

בלאום לא כתוב יהודים. נכון, זה פטנט חדש.

אתה רואה מה עושים לנו. נכון, כי אם יכתבו יהודי בגיור הרפורמי, נחשב גיור כמו שבית המשפט החליט,

אז יעשו גיור רפורמי שהוא לא תקף.

אם הגיור הרפורמי הוא לא תקף ויכתבו יהודי,

מה יקרה?

יבוא יהודי, יתחתן עם יהודייה וגוי.

יבוא יהודי, יתחתן עם גויה שכתוב יהודייה,

ושוב תהיה לנו בעיה.

אז בלית ברירה החליטו להוציא בכלל את הלאום בשביל שלא יהיה בלבול.

אבל זה בדיע עבד ובלית ברירה.

ומה זה גיור רפורמי?

גיור רפורמי זה תקף,

בדיוק כמו המעשה הזה.

היה יהודי אחד שנמאס לו מהיהדות, נמאס לו, החליט להיות ישראלי. לא ארצי עזה, בעיית דין.

שמע, הנוצרים, שמעתי, אצלם יותר קל. הם הולכים רק פעם אחת ביום ראשון לכנסייה, קצת תזמורת,

יושבים בשקט, הולכים, זהו, כל השבוע, ואחר כך יש להם weekend-arוך, מה אני צריך?

בית כנסת, שלוש ספילות, וזה, עוד פעם שבת, ואני יודע, צום, תשעה באב, שבעה עשרה בתמוז, מה אני צריך?

אז עזוב, עזוב, עזוב. הלך לכומר,

אמר לו, תשמע, אני רוצה להיות נוצרי.

אמר לו, אתה רוצה להיות נוצרי?

אבל אני לא מאמין לכם, אתם היהודים, אתם לא...

אמר לו, לא, אני רציני.

הוא אומר לו, תשמע, אני מוכן בתנאי אחד.

אם אתה תחליט ותקבל על עצמך שאתה לא תאכל דגים בערב שבת, אני מוכן.

אמר לו, למה, מה הבעיה שלך עם הדגים?

אמר לו, אתם היהודים אומרים, כל האוכל דג ביום דג, ניצול מדג.

היהודי טמא, שאל אותו, מה זה?

אני לא יודע בעצמי מה זה.

אמר לו, אתם היהודים אומרים, כל האוכל דג,

ביום דג, ד' ג' זה יום שבת, ד' זה ארבע, ג' זה שלוש, זה שבע, ביחד יום השביעי.

כל האוכל דג ביום דג זה יום שבת,

ניצול מדג דין גהנום.

ניצל מדין גהנום.

אם תקבל עליך שאתה לא אוכל דגים,

אני מוכן לנצל אותך.

אבל אתה יודע מה?

מסכים, אין בעיה.

אתה מבטיח? אמר לו, מבטיח, מילה-מילה.

הוציא הכומר מהכיס שלו,

בקבוקון קטן עם מים,

פתח את הפקק, אמר לו, תעמוד פה,

זקוף קומתך, תעמוד ישר,

עמד,

הכניס את האצבע בפנים, הוציא אותה ואמר,

אתה לא יהודי, אתה גוי.

אתה לא יהודי, אתה גוי.

אתה לא יהודי, אתה גוי. סגר את הפקק, הכניס את זה בחזרה, אמר לו, זהו, אתה גוי.

אמר, זהו, לא, שעה באב,

לא כלום, זה חופשי.

אמר לו, אתה משוחרר,

צריך לבוא ביום ראשון, הוא אומר, לא חייבים.

אם בהלכה תבוא, אם לא, אל תבוא.

אמר, איזה יופי,

שלום,

הלך.

ליל שבת,

הכומר לא מאמין ליהודי,

עוקב אחריו, הולך אליו הביתה, מציץ מהחלון, מה הוא רואה? לא דק קטן, דק גדול.

על השולחן.

אז הוא דופק בדלת, אומר לו, שקרן, פתח!

הוא פותח את זה, אמר לו, למה אתה צועק?

למה אתה עושה לי בושות?

הוא אומר, אתה הבטחת לי שאתה לא תאכל דגים בערב שבת.

אמר, אני אוכל דגים?

הוא אומר, בטח.

מה זה דג גדול?

אומר לו, זה דג?

זה לא דג.

אומר לו, מה זה, זה לא דג?

זה דג.

הנה, סנפירים, קשקשת, הכול.

אומר לו, זה לא דג. אומר לו, מה זה?

אומר לו, זה צנון.

צנון? זה צנון? איך זה צנון?

אמר לו, אני למדתי ממך, קניתי גם בקבוק, אמרתי לו גם כן,

אתה לא דאגת תצנון, אתה לא דאגת תצנון, אתה לא דאגת תצנון.

אני לא אוכל להגיד.

זה גיור רפורמי, ככה זה עובד.

אז לכן, אתה מבין, הורידו את היהודים בשביל לא לעשות בעיות.

כן, עוד שאלה.

כן, בבקשה, שם.

תעמדי, בבקשה.

אני צמחונית, ואני לא אוכלת דבים ולא אוכלת בשר.

אז מה אם אני לא אוכלת ברג שישי דג, יש לי דין גהנום?

לא, אין לך דין גהנום. זה רק הכומר, היה אהבל, הוא לא ידע.

היהודים עבדו עליו.

כן, עוד שאלה.

אם לכל יצורך יש נשמה,

ואם יש עולם הבא, גם לגויים.

כן. קודם כול, לכל יצור יש נפש, לא נשמה.

רק בני האדם יש להם נשמה.

לגוי יש נשמה, אבל הדרגה שלה היא נמוכה.

הם זוכים לחיי העולם הבא, אם הם שומרים שבע מצוות בני נוח.

הבנת?

אתה יהודי.

ברוך השם. ברוך השם, אתה שומר מצוות, אתה בעולם הבא. אם לא, אתה איפה שהדג.

כן.

זה לא בדיוק שאלה, זה פשוט.

רציתי לשאול משהו קטן על מה שאמרת בתחילת הערב.

בבקשה.

אתה אמרת שאם החרדים ישלטו בחילונים,

אז מה יהיה פה?

ואמרת, החילוני גנב, והחילוני רצח, והחילוני שדד.

אבל גם שכחת להזכיר, אני מסכים, שבציבור החילוני האחוזים הם גבוהים יותר,

אבל גם בציבור החרדי יש דברים לא עלינו.

נכון. ויודעים את זה.

אבל אתה הבנת את הקטע למה כתוב פה חילוני, החילוני, החילוני? הבנתי, כי זה מה שהיום אומרים על הדתיים. מה אומרים?

אומרים הדתי, הדתי, הדתי. בדיוק. זו הייתה הכוונה.

זה שיש גם אצל הדתיים על הפנים, נכון.

אבל אתה יודע, מי שלא בסדר,

החברה צריכה להגיד את זה בקול רם. אין לנו בעיה. מי שסרח, מי שלא בסדר, צריך להגיד.

אבל לא צריך לתפוס אותו בגלל הכיפה.

בתור אזרח הוא לא בסדר, יש לו שם.

כמו שלחילוני יש רק שם,

גם לו יש רק שם, לא להוסיף את הכיפה שלו גם כן לשם.

זהו.

דבר על אזרח פלוני שסרח,

דבר על פלוני שסרח, זה הכול. ככה דבר. על כולם בשווה.

אבל אם אתה אומר הדתי, תגיד גם החילוני.

כשאתה אומר צבע, תגיד את כל הצבעים. כשאתה אומר, תמיד בשווה.

אם ככה, בסדר, אין טענה.

הינה, אתה רואה, אני, יש לי פה משהו מיוחד.

פה אני מחובר לכמה גורמים,

ביניהם זקה,

זיהוי קורבנות אסון.

כל בעיה, חס ושלום, מיתה, תאונה או דברים כאלה,

פה מדווח.

אתה יודע כמה אנשים מתאבדים כל יום?

לא מדווחים.

כל יום.

אחד בתלייה, אחד התאבד,

אחד קפץ מהמקום הרביעי,

אחד פה, אחד. לא מדווחים. למה? אוי ואבוי, אם ידווחו את כל הצרות שיש במגזרים השונים, שלא אציין מיהן,

אם ידווחו את הכול,

אדוני, זה יהיה מגפה.

יהיה פחד פה במדינה. אם אנשים ידעו בדיוק מה קורה,

למה לא מדווחים?

אינטרס.

מה האינטרס?

לשמור בשקט,

כי אם מוצאים את זה יותר מדי, זה הופך להיות נורמה.

הנורמה הזאת, אתה מבין, הופכת להיות בעיה, ולך תדע איפה זה ייגמר.

מה שאפשר לכבס בלי בעיה,

צריך לכבס.

משפט?

צריך.

עונש? צריך.

אבל אם הפרסום לא יביא רווח, רק יביא נזק,

אז לא צריך.

זכות הציבור לדעת זה דבר טוב ויפה, אבל יש לזה גם חשבון, אתה מבין?

אני אתן לך דוגמה.

כשמציפים דבר,

אז רואים בטלוויזיה,

זה נותן גם רעיונות לאחוז שולי ביותר, אבל זה נותן.

כמה אנשים שראו בסרטים, ועשו בדיוק מה שהם ראו בסרט, מי גרם? החשיפה. זכות הציבור לדעת.

אבל יש לזה מחיר. השאלה אם זה שווה.

אז אתה רואה. אצלנו, לדוגמה,

לא מפרסמים מקרים,

בכלל, בעיתונות, נגיד יש עיתונות חרדית,

לא מפרסמים מקרים של אונס ודברים כאלה, וזה לא מפרסמים בכלל.

בכלל.

לא תמצא.

למה?

זה גורם שלילי רק.

זה גורם סקרנות, שאלות, תהיות, עניינים, ומזה נהיה רק נס.

אתה עושה חשיפה,

מה שצריך להיות יותר מכוסה, אתה חושף אותו. זה לא חשבון.

אתה מבין? רק המדיניות של העולם המערבי היא לחשוף, לחסום. נכון, בדברים מסוימים זה טוב שחושפים כדי לתקן,

אבל אם המטרה בסוף,

שיוצא מזה קלקול בשביל שאתה תיקח את הסקופ,

ותגיד שאתה גילית ועשית וביררת,

אז זה לא שווה,

לא שווה בנזק המלך, לא כדאי.

אז אתה נותן טיפ לחילונים לא לדווח ולא להוציא סקופים?

הפוך.

סקופ זה לא אינטרס.

סקופ זה פרנסה, זה כבוד ושם למפרסם.

אבל זה לא תמיד עומד תמיד במשקל הנכון מול נזק ורווח.

דברים שלילים. דברים שלילים אני אומר. יש דברים שצריך להזהיר את הציבור, נגיד, מדבר.

נגיד, אתה יודע שיש איזו סכנה? תפרסם.

יש איזו תופעה שולית של איזה רמאים שגונבים? תפרסם.

יש דברים שהציבור עלול להינזק אם לא תפרסם? תפרסם.

אבל אם זה דבר שכבר לא יכול להזיק, כבר נתפס, נגיד, נתפס,

הוא עצמו כבר לא יכול להזיק, וזו לא בעיה שהיא כבר חברתית.

מה העניין לפרסם?

צריך להיות חוכמה. צריך חוכמה בדברים האלה. כן.

רציתי לדעת מה זה בדיוק

תחיית המתים. אם כולם ככה קמים הצדיקים וחוזרים ביחד לאותה משפחה,

יש כאלה שהולכים, צעירים, מבוגרים.

תחיית המתים זה עולם רביעי.

יש ארבעה עולמות. העולם הזה, עולם הנשמות, גן-עדן וגהינום, עולם שלישי, אימון משיח,

רביעי, תחיית המתים, ועולם חמישי, זה העולם הבא.

עולם תחיית המתים, אכן יקומו כל הצדיקים,

הנשמה יורדת, הגוף ננער מן העפר, כמו שכתוב ביחזקאל, פרק יוזן, חזון העצמות היבשות,

תהיה תחיית המתים, ייכנסו בתוך הגופים באותו גיל שנפטרו, צעירים צעירים, בוגרים בוגרים.

קמים כמו שהם נפטרו, נגיד היו פצועים,

חסרי איברים וכו', קמים במומם.

חצי שעה לאחר מכן מתרפאים כולם. למה? שלא יאמרו, זה אדם פלוני אחר וזה לא זה. זה זה,

רק אחר כך תהיה רפואה לכולם, והם יחיו כולם ביחד,

ואז תהיה השלמות גדולה ביותר בהכרה והשגה של הקדוש ברוך הוא.

כתוב שהקדוש ברוך הוא ירקוד במחול עם הצדיקים וכו', פירושו, הקרבה תהיה שווה.

כולם יהיו במחול, כולם במעגל, ויש מרכז.

הקדוש ברוך הוא נמצא במרכז, כולם קרובים אליו בשווה, וכולם ישיגו את הקדוש ברוך הוא, ותרבה הדעת מאוד מאוד מאוד.

צריך לעבוד קצת,

זוכים לחיי העולם הבא, זה עדיין לא הסוף. אחרי זה עולם הבא, שזה עולם הנצח,

בדרגה הכי גבוהה.

גן עדן, בדרגה הכי גבוהה שלו היום,

זה רק נקודת פתיחה בעולם הבא.

ולכן כתוב שאפילו הנביאים לא נתנבאו לעולם הבא.

עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו.

באשרי כל חוכה לו, אלה שמחכים ויראו,

ליום שיגיע העולם הבא.

לכן תמיד בגמרא כתוב, אשריך שאתה מזומן לחיי העולם הבא.

זה באחרית.

מי שנאמר לו הדבר הזה, זכותו גדולה מאוד.

כן, פה שאלה.

אני חושב שזה מאוד חיובי שמפרסמים את זה,

ושכל הציבור רואה את זה.

כמו שכתוב בתורה, למען יראו ויראו.

כשאני לא מפרסם זה לא קיים.

זאת אומרת שאני נותן לזה אישור להתבצע.

אדם שרוצה לבצע פשע,

ואני לא מצביע על פשעים ואני לא מצביע על העונש שהם מקבלים,

אז לא קיימים גם כמעשה פשע. הבנתי. לא קיים עונש. אני נותן לו בעצם אישור, תעשה את זה. הבנתי, הבנתי. קודם כול זה לא נכון שנותנים אישור בזה. זה אישור. בדיעבד זה אישור. הבנתי, הבנתי. אבל אני אגיד לך יותר מזה.

מזה שמפרסמים נהיה יותר אישור. למה? לא, מצטער. העונשים כל כך קלים. מצטער. אם אני רואה שאתה נכנס ל-20 שנה,

אני אחשוף פעמיים לפני שאני אבצע את העבירה. כן. מצטער. נכון. או שהם יתלו אותי, תולים אותך, ואני לא רוצה שיתלו אותי. לא אעשה את זה. מצטער. נכון. כי יש לך פה אי-דיוק. זה יפה. מצטער. נכון. מצטער. הצעה שלך מקובלת. צריך הכול להוציא החוצה. כן. למה נלמד?

טוב, עכשיו גמרנו?

שאני יכול לדבר?

אוקיי, עכשיו תקשיב.

תקשיב.

העונשים הם כל כך קלים.

העונשים הם כל כך קלים.

מה זה בעיה? זה יותר טוב שלא יפרסמו.

למה?

אחד רואה אחרי חמישה-עשרה מקרים,

מקבל שנתיים ועל תנאי, נהיה יותר גרוע.

אז כל הנשים הולכות לטלוויזיה ואומרות, מה זה?

חייבים

חוק שיהיה מאסר מינימום.

מפקיעים בשופט את האפשרות לדון אפילו. אתה קודם כול תיתן לו חמש שנים,

קודם כול נתחיל בחמש שנים.

מי פה תתחיל לדון?

למה עושים את זה?

בגלל שהפוך, הוא עושה חשבון.

אם בזה גומרים, כדאי.

ויש עסקת טיעון, ויש תלמיד איחוד תיקים,

ויש עוד כל מיני תחרוויות.

ואם העורך-דין שלך טוב,

בסוף אתה מתו. זה מבסוט. הנה אחת, שחררו אותו לא מזמן, חזר עוד פעם על המעשי. אז סליחה, אתה בעצם מצדיק את מה שאני אומר. בדיוק. אז המצב הקיים הוא פסול. נכון. צריך להרים את סף העונש.

אבל צריך לפרסם את זה.

שמה? לא להסתיר את זה. להרים את סף העונש. בינתיים הרוויחו, להרים את סף העונש. בינתיים הרוויחו, מה זה מה הרוויחו?

שפרסמו שהעונש כאן.

אז זה לא טוב. אז מה מסקנה? בטח לא טוב. זה מה שאמרתי. מה המסקנה?

מסקנה לא תפרסם. עד שיהיה עשר שנים. לא, עשר שנים. אחר כך למען ירו וייראו. לא, עכשיו למען ירו וייראו. לא, קודם. קודם תעשה את החוק.

החוק קיים, אבל העונש, איזה, עשר שנים? אבל העונש לא מתאים, זו הכוונה שלי. נכון. אז מה צריך לעשות? לשנות את העונש. עשר שנים. להחמיר אותו. ואז להודיע. להחמיר אותו. אבל לפני כן, לא, אבל להודיע גם עכשיו. מה להודיע? שקיבל שנה.

לא, לא לתת שנה. בסדר. להודיע השנה? אם השנה לא עזרה, ניתן לו 20. אבל להודיע השנה. להודיע השנה.

מה נלמד? מה נלמד? שכדאי הפשע משתלם. סליחה רגע, בואו נדון עכשיו על מה מקבל שנה ועל מה מקבל 20. בואו נדון עכשיו בשורש הבעיה.

אדם גונב עשרה שקלים, הוא לא מקבל 20 שנה.

אדם מבצע רצח. על רצח הוא מקבל בשר עולם, הם מודיעים על זה.

על אונס הוא מקבל 17 שנה, מודיעים על זה. איפה הוא? הוא לא מקבל שנה. עכשיו, רק התחילו בשנה האחרונה, שלושה אנשים קיבלו אונס רציני. אז הם התחילו, הסימן הוא טוב, חיובי, נכון? בטח. אז הדרך נקודה. אבל עד עכשיו מה קרה? אז עזוב מה שהיה, מת. 54 שנה פרסום גרם שמשתלם. אז מה שהיה מת? סימן שאנחנו הולכים קדימה. בן אדם אמר, אני נכנס שנה, בינתיים אני מרוויח כל מה שאני עושה.

אבל הכוונה שלי, מה שקורה לפרסום, כמה אנשים גונבים במדינה? מלאנת אלפים. כולם, כולם, כולם. יפה. למה, למה? כולם, למה? שומעים שזה נקרא צווארון לבן.

קוראים לזה צווארון לבן, לא שחור. לבן.

לבן. בסדר. אבל שנינו מסכימים שזה לא נכון וזה לא בסדר.

תודה. והם צריכים לתקן את זה. אז הפרסום מה עושה?

אני אגיד לך מה היה צריך לפרסם.

אני אגיד לך מה קורה. אני אגיד לך מה קורה. קדימה. קדימה. קדימה.

היה צריך לפרסם איזה פרס מקבל אדם שהוא שומר על החוק.

איזה כבוד, איזה מעלה.

אם תלך בצורה, אני לא מקבל את זה, לא מקבל את זה. עוד פעם. אדם שהולך בדרך נכונה לא מצפה למתנות ולא לתמורה.

החברה תעשה. סליחה, שום דבר לא רוצה מאחיך. עוד פעם. לא, אם אני מתנדב ואני עושה טוב, לא מצפה לשום תזומה לאף אחד, אפילו לא לפרסום. שמעתי. שמעת? יפה. עכשיו אני רוצה להגיד לך, משהו אתה. יפה, כל הכבוד לך. רגע, אבל למה חילקו פרס ישראל? סליחה, רגע. למה פרס ישראל? לא מעניין אותי, ממש לא מעניין אותי. תן להגיד לך משהו.

לא מעניין אותי. תן להגיד לך משהו.

טוב, אתה היחידה בפני עצמה. נכון. גם אתה, גם אתה. אני גם. אין עוד אחד כמוך.

בגלל שמפרסמים פסקי-דין נוצר לחץ ציבורי, בעקבות הלחץ הציבורי הפסק-דין נעשה יותר ממשי ויותר מתאים לביצוע העבירה. אם לא היו מפרסמים לא היה נוצר לחץ וזה לא היה משתמש.

כתוצאה מהפרסור, נוצר לחץ, והדברים משתנים כפי שאמרת.

אז אנחנו הולכים בדרך הנכונה.

לא.

למה לא? אנחנו מעלים את סף העונש.

כשנעלה. מעלים, לאט לאט, אבל זה...

כשנעלה. כשיש לך סולם, אם אתה עולה במדרגה הראשונה,

סביר להניח שתגיע גם למדרגה האחרונה.

יכול להיות, יש כאלה גם יורדים אחרי זה. אחרת לא תגיע לקומה השנייה.

יש כאלה גם יורדים.

יורדים?

כן.

איך הוא מגיע למעלה אם הוא יורד?

אני אתן לך דוגמה. אני בשביל לרדת צריך לעלות קודם, נכון? אני אגיד לך דוגמה. עוד לא עליתי, איך אני ארד? אתה רוצה לשמוע דוגמה? אני מוכן לשמוע.

פעם, איך דיברו על אדם מסומם? לא יודע, אני פעם לא הייתי. אני פה היום.

הבנתי, אבל אתה בן שנתיים לפחות, לא? אני פה היום, כן. לא יודע מה זה קורה. אז אני שואל אותך,

פעם על מסומם,

מסומם, השם מרחם. הם היו מדברים, אתה יודע, עם סלידה, מסומם, נרקומן. לא, נרקומן זה חדש יחסית.

אחר כך נהיה נרקומן,

אחר כך מה? עכשיו מבקשים כבר חוקים, מרוב שמדברים ורואים לא יכולים להשתלט והפרסום לא עשה כלום ולא יכולים שום דבר לעשות,

החליטו שזה נקרא מחלה וצריך תרופה,

ויתחילו לחלק תרופות, גראס. גראס זה כלום, גראס.

גרין גראס,

אתה מבין?

קצת גראס, ואחר כך אתה מבין להריח קצת, ואחר כך סנף,

ואחר כך ככה, קצת זריקות, אתה מבין? כי הוא רגיל.

וזהו, ולאט לאט זה הופך להיות מדינת המין של נרקומנים.

מה קרה? מה קרה?

הפרסום גרם שאין כמעט היום, אין כמעט היום בני נוער שלא טעמו. אתה מבין לאיפה הגענו?

אין היום כמעט בית ספר שמורים גם כן לא משתתפים עם הילדים במסיבות כאלה.

זאת אומרת, הגענו למצב שהוא על הפנים. מי גרם? הפרסום! אנחנו, אנחנו, אחר כך. הפרסום,

הפרסום.

אם אנחנו ניקח את האחריות על עצמנו, נתקן את זה. בוא ניקח אחריות על עצמנו. איך תתקן? איך תתקן? אני מתקן אלייך. יש לי ילדים?

יש לי ילדים? כן. אני מחנך אותם ושומר עליהם.

אתה, יש לך ילדים?

תחנך את הילדים שלך ושמור עליהם. איך אתה שומר עליהם ליד הטלוויזיה?

איזה טלוויזיה? מי מדבר על טלוויזיה? איפה אתה שומר עליהם? מי מדבר על טלוויזיה? איפה אתה שומר עליהם? אני מסתכל אם הם הולכים, אני רואה מה הם הולכים. איפה אתה הולכת? יש לך חמישה ילדים, כל אחד הלך לכיוון אחר, אחרי מי אתה הולך? בזכות זה, בזכות זה.

איך אתה שומר עליהם?

סליחה, אדוני. אבל יש לך טלוויזיה? סליחה? יש לך טלוויזיה? יש לי עשר. עשר? נכון. אז אני שואל אותך,

איך אפשר לשמור את הילדים שם כשהם רואים לא רק את המזבלה של המדינה, גם של העולם?

אני אגיד לך איך. איך? כי שניים קטנים,

במיטה של התינוק.

הבנתי. שניים יותר גדולים,

במיטה השנייה גם כן לא יכולים לרדת.

אלה שיורדים, אני אחריהם.

עד שהקטנים גודלים, אלה כבר עצמאים. אתה מרבה רגליים? אלה כבר עצמאים, אתה מבין איך זה הולך? זה בשלבים.

יש ביניהם ארבע שנים כל אחד לשני.

הבנתי. ולמה עשר בטלוויזיון? הם לא מבינים באחת? למה לא?

למה לא? מה פירוש?

למה שאומרים לי עשר? הם לא מבינים באחת? צריך עשר. לא, אבל למה לא עשר?

עשר. אתה גם תגיד לי כמה טלוויזיון תחזיק? למה לא עשר? לא, למה לא? היי אני רק שואל למה עשר? אבל למה לא עשר?

למה לא שתים עשר? למה לא שתים עשרה? למה לא עשרים?

למה לא עשרים? אה, אנחנו נגמור בלמה? למה? למה? נכון, נכון, נכון, נכון, נכון, נכון, נכון. הבנתי. טוב, אבו סאנה, היית חסר לי כמה עררים. אז בוא תיקח אותי איתך. עכשיו, ער... יש לי בקשה לך? ערמים הבאים שלי, תבוא איתי גם כן. יש לי בקשה לך? עם הילדים. לא, אני רוצה פה לדבר איתך בארבע עיניים. למה לא? ככה אני רוצה. למה בארבע ושש? לא, בארבע. נתחיל בשש. אם יש לך ארבע, יש לך ארבע, נכון? יש לך משקפיים. לי אין מש

היא ראילה שמונה שמונה, לא שש שש. הבנתי, תמיד צריכה יותר.

נכון.

תודה.

טוב אבל,

אבו סענק, אני אפרסם את הדברים שלך. אתה יודע, כל מה שאמרת זה מפורסם בקלטת.

למה לא?

כן.

שלום לך, כבוד הרם, שלום לכולם.

כן.

בבקשה לעמוד, לא רואים. אוקיי. כן.

אני מאוד, קודם כול, מתרגשת.

הייתי רוצה לשאול אותך שאלה מאוד מיוחדת.

למה בעצם כל האנשים שנמצאים כאן,

אני בטוחה שיש להם בעיות יומיומיות.

ובין היתר הייתי רוצה לדעת למה עוד מהתנ״ך היה כתוב צדיק ורע לו, רשע וטוב לו.

נכון שזה בעצם מעין סתירה מסוימת,

כי מצד אחד יש את יחזקאל שאומר דברים אחרים,

ומצד שני יש את הצדיק ורע לו ורשע וטוב לו.

איך בעצם, יש פה אנשים כל כך טובים,

ואני בכל אופן רואה אנשים בעיניים, אני קולטת כל נשמה בנשמה פה,

ואני מרגישה שיש פה הרבה אנשים עם הרבה מצוקות.

למה בעצם בן אדם שעושה הכול כדי שהחיים שלו יהיו מושלמים ושהכול יהיה אצלו בסדר, למה לפעמים באמת אנחנו נתקלים בבתי חולים,

בפיגועים שיש לנו,

בכל המצבים הלא-נעימים האלה, הקשים האלה,

למה בעצם, למה בעצם, למה זה קורה לנו?

אני לא יודעת.

ובגלל זה רציתי לפנות אליך בשאלה הזאת.

אוקיי, תודה על השאלה. אני אסביר לך.

היה אדם שהיה סומה,

סומה, לא רואה.

מה קרה?

בא אליו חכם ואמר לו, תשמע,

אתה מתלונן כל הזמן שאתה נופל במדרגות,

אתה מתלונן כל הזמן שאתה נוגע בחשמל,

אתה מקבל זרם, אתה מתלונן שנופלות לך צלחות, אתה לא מוצא את המגירה,

יש לך כל מיני בעיות.

בוא, אני אעשה איתך משהו. תגיד לי, מה אתה עושה כל יום, מה אתה רוצה לעשות?

אז הוא אומר לו, בסדר, היום שלו, אני קם במיטה, הולך, מצחצח שיניים, משטוף פנים, עושה ככה, יורד כאן, הולך לשם,

עושה לי קפה, חוזר לכאן, אומר לו, אתה יודע מה, לפי מה שאתה אמרת לי,

עכשיו אני דואג לך, שים לב.

אני בונה לך מעקה,

מעקה,

שאם אתה, מהמיטה שלך, תלך עם המעקה,

המעקה הזה יוביל אותך כל הזמן לפי הסדר שאתה קבעת.

אם תמשיך כל הזמן עם המעקה,

לעולם לא תהיה לך בעיה.

אבל תמיד תקפיד לא לעזוב את היד מהמעקה.

תגיע לאיזשהו מקום, אתה צריך לעלות מדרגות,

הינה, שמנו לך כיסא שהוא עולה למעלה עם המעקה הזה למעלה. אתה מגיע, יורד, מחזיק במעקה, ממשיך.

ואז לא תיתקל בשום דבר, לא תידקר, לא תיפול, שום דבר.

הכול יהיה בסדר.

טוב,

עשו, תכננו את הבית, סידרו את הכול,

ואותו יהודי משתמש במעקה, ואכן זה עובד.

אבל מה קורה?

בשלב מסוים הוא פתאום עוזב מסיבות כאלה ואחרות,

ומתחיל ליפול, ושוב פעם חוזר על עצמו, ומקבל מכה,

ונפצע, ומתלונן.

ומתלונן.

מה אתה מתלונן?

סידרנו לך מעקה, סידרנו לך הכול. למה אתה מתלונן?

לא יכול, לא יכול. כל הזמן עם המעקה, עם המעקה, עם המעקה, עם מה עשי עם המעקה?

אני רוצה לעשות מה שאני רוצה. מה, כל הזמן צריך לעשות את המעקה?

רגע, אבל שכחת, אתה ביקשת, אתה אמרת מה אתה רוצה.

לפי מה שאתה רוצה, עשינו לך את הכול, הכול מסודר. למה אתה לא מחזיק?

הטענה שלו מוצדקת?

לא.

אנחנו באנו לעולם הזה כמו סומים.

אנחנו לא יודעים איך להתנהל בעולם הזה.

הקדוש ברוך הוא יודע בדיוק מה אנחנו רוצים. אנחנו רוצים שיהיה לנו טוב,

ויהיה לנו אושר, לא יהיו פיגועים,

לא יהיו פצועים, לא יהיו מחלות.

אנחנו רוצים בריאות, רוצים אושר, רוצים אושר, רוצים ילדים,

רוצים להיות אהובים ונחמדים.

כל מה שאנחנו רוצים, הוא יודע, הוא ברא אותנו.

הוא יודע מה טוב לנו. אבל הוא אומר, תשמעו,

כיוון שאתם שומעים,

וכל דבר שאתם רואים נוצץ או זה, אתם חושבים שזה טוב, ופעמים אתם נוגעים בדבר שלא טוב,

זה לא מתאים לכם, זה לא ראוי לכם,

אז אתם מדי פעם נכשלים ונופלים ונפגעים,

וקורא לכם כל מיני מעיון.

מה אני אעשה?

אני אעשה לכם מעקה.

אם תחזיקו במעקה הזה ותלכו לפיו כל הזמן,

תמיד יהיה חלק,

תמיד תגיעו למחוז חפציכם בזמן המתאים, כמו שראוי לכם.

מה זה המעקה הזה? התורה הקדושה.

הקדוש ברוך הוא אומר בדיוק איזה מצוות עושים מהבוקר עד הערב, כל יום בשנה,

365 יום, בכל רגע.

זה המעקה. אם לא תעזוב ותלך לפי זה,

לא יאונה לך כל אבן.

אבל אם אתה סוטה כמעט,

אתה עלול להחליק במדרגות, להיפצע, ומי יודע לאן תגיע עם זה.

למה חרדים נהרגים בפיגועים? בגלל שהם לא מחזיקים במעקה.

מי שמחזיק במעקה, מבטיח לו הקדוש ברוך הוא, לא יאונה אבן לצדיק.

אם אתה צדיק, לא יאונה אבן.

אם אתה לא מאה אחוז צדיק, פעם אחת, שמע, אתה שלוש שנים הולך עם המעקה, לא זז.

אבל פעם אחת עזבת אותו, אתה בדיוק

במדרגה העשירית.

בדיוק אז עזבת אותו. ואז איבדת שיווי משקל,

והתגרדעת עם הקול עד למטה.

ואתה חבול וכואב וצועק.

מישהו אשם לך?

מה אמרו לך? אל תעזוב את המעקה.

אתה טובע בים.

נתפס על המשות.

כל זמן שאתה מחזיק במשות, המשות מחזיק אותך.

אם אתה עוזב את המשות לערב עין, אתה טובע.

מי השם?

המשות?

המשות מצידו אומר, תחזיק בי.

אם אתה מחזיק בקדוש ברוך הוא כל הזמן, לא תטבע.

לא יאונה לך כל אבן. אתה עוזב אותו לרגע, לרגע,

זהו.

כבר אין אחריות, אתה כבר עומד בזכות עצמך. במקום אחר אתה כבר עזרת את הקדוש ברוך הוא.

לכן מי שהולך עם השם רצוף תמיד,

תמיד,

תמיד, תמיד.

אף פעם לא היה לנו כלום. מתי זה מתחיל? כשמתחילים לסטות.

טיפה אפילו, טיפה.

טיפה, טיפה.

לא צריך יותר, טיפה.

למה?

שני מקבילים לעולם לא ייפגשו. זה חוק.

מקבילים. אז הם תמיד יהיו גם בשווה, באותו מרחק.

אבל אם אחד מהם אפילו יסטה מילימטר,

לאורך הזמן כבר המרחק יהיה כזה.

נכון?

נכון, גם אחרי שנופלים ממדרגה עשירית אפשר לחפש שוב פעם את המעקה ולהתחיל מחדש, נכון?

אבל לא יכולים לשאול, למה נפלתי מעשירית?

למה הייתי פצוע?

למה הייתה לי מחלה?

מה זה למה? עזבת את המעקה.

אם עזבת, אדוני, אני לא אחראי.

אתה יכול עוד פעם לקום, כן, אין בעיה.

והפצעים יחלימו, אבל תהיה צמוד. אם עוד פעם תעשית את הטעות,

עוד פעם תשמע את הטלפון ותעזוב את המעקה,

תרוץ לטלפון לפי הקול ששמעת,

עוד פעם אתה יכול ליפול.

זאת אומרת, אתה צריך להיות צמוד להוראות.

לא למהר את מה שמאוחר ולא לאחר את מה שמוקדם. לכל דבר יש זמן.

סוף חלק א',

ההמשך בקלטת מס' 323, שום דבר, ש״ס, חלק ב'.