כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודת כוכבים דשריא
אמרו חכמים ז"ל: "כל ליצנותא אסירא בר ליצנותא דעבודה זרה דשריא", ואכן בעוד שאת מאמר חכמים ז"ל: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שקיים החפץ חיים כל ימיו, הרי שמעבודה ואביזריי הוא, היה מתיר לעצמו למלא שחוק פיו ללעוג ולהתלוצץ.
הבלן של ראדין יאשה דרבדר איש פשוט וישר היה נוהג להתגאות בפני כל שומעיו כי זכה למה שלא זכו אחרים: לראות את החפץ חיים ממלא פיו צחוק, ומי גרם לו לכך?: יאשה דרבדר עצמו.
מעשה שהיה כך: כאשר החפץ חיים מגיע אל המקווה היה מספר מהבלן שיספר באוזניו סיפורי ליצנותא דעבודה זרה. כדי שהוא לא יהרהר במקווה בדברי תורה, אצל תלמיד חכם הראש עובד וכדי להסיח את דעתו: שיספר לו סיפורי ליצנותא דעבודה זרה.
פעם סיפר לו כי נסע באחד מימי השלגים בחברת כומר, וכיוון שהקור היה מקפיא עצמות, חיפש הכומר עצים להסקה כדי שיוכל לחמם בהם גופו, משלא מצא הכומר עצים בסביבה: נטל את הצלם שלו העשוי בול עץ שתי-וערב ושרף אותו, כדי שיהיה לו חימום שרף את האלוהים שלו.
נהנה החפץ חיים מהסיפור ולא מנע פיו מללעוג ולשחוק בכול כוחו, והיה אומר החפץ חיים כי יש דרך טובה ויעילה לבטל את העבודה הזרה שבעולם, ע"י הליצנות והלגלוג עליה. ואף היה ממליץ על כך את הכתוב: "את אשר התעללתי המצרים" שחקתי.
הרב: פעם הלכתי לרב חיים גריינמן שליט"א, שאלתי אותו: כבוד הרב האם אני צריך ללמוד את כל הנושא של האבולוציה וכול הדברים האלה בשביל לענות שאלות כאלה ואחרות? אמר לי לא לא צריך אתה תגיד: שאתה לא קוף ולא באת מהקופים והם באו מהעצים, הוא אמר: כל ליצנותא אסירה בר דליצנותא מעבודה זרה. והוא לא ידע שאני מספר את הסיפור עם הקוף כשהייתי בבית ספר, וכיוונתי לדעתו, בקיצור: זה סיפור של ליצנות לשחוק על כל השטויות של כל הכופרים ועל המהבילים האלה, לא רק מותר זה גם מצווה, לקעקע את ביצתן מה שנקרא.