הרב אמנון יצחק מספר שבזכות הספר 'בכור ההיתוך' חזר בתשובה פעם שניה

- - - לא מוגה! - - - 

ואני רוצה באופן חריג ויוצא דופן הפעם לנצל את הבמה הזאת ולהקריא לכם כמה קטעים מתוך ספר שלפני בערך חמש עשרה שנים. הומלץ לי על ידי אחד מגדולי הרבנים בבני ברק לקרוא את הספר הזה וכעדותו ספר זה אמת לאמיתה. הספר מיוחס לבעל מגליה עמוקות, אב בית דין דה קרקה קרקוב קרקוב קרקוב בפולניה שהיה צדיק גדול מאוד, חסיד ופרוש וגאון עולם, בקי בפשט ובקבלה. שתבינו, היהודי הקדוש הזה כתב על פרשת בעת חנן אל השם בעת ההיא לאמור, פסוק בין שש מילים בהתחנן אל השם בעת ההיא לאמור, 252 פירושים. כשכל פירוש, אם פותחים אותו, הוא ספר בפני עצמו. באחד הפירושים הוא אומר שם שבספרי הזעיר על א' זעירה בפרשת ויקרא, כשמתחיל ספר ויקרא, ויקרא השם אל משה, כתוב ויקרא עם א' קטנה. הוא כתב על הא' הקטנה, למה נכתבה א' קטנה בתורה, אלף פירושים. כנגד האלף, אלף פירושים. זה בספרי הזעיר. זה היה איש. והמעשה שאני אומר לכם כרגע בקצרה, קטעים אני גם אקרא, אחרי שאני קראתי את הספר הזה 15 שנה אחרי שחזרתי בתשובה, וחזרתי עוד פעם בתשובה. אני אדם שלא בוכה בדרך כלל, ובספר הזה בכיתי פעמיים. הסיפור הוא על שני יתומים, אחד שהתייתם מאביו ואימו בגיל שלוש לערך, והדוד שלו לקח אותו אליו וגידל אותו אצלו, ועוד יתום אחד שאסף אותו אדם, שהיה בעל אטליז קצב בעיר קרקוב. ואת הילדים האלה הוא שעבד בצורה מחפירה ביותר למרות קטנות קומתם בגופם החלוש, הוא הטיל עליהם עבודות קשות ביותר ניצל אותם מאוד מאוד, האכילם פת לחם חרבה ומים לחץ כל היום שטיפה וניקיון ועבודות קשות ובלילה משלוחים לבתי הנשים והגבירים לחלק את הבשר מהאטליז כשהם נושאים מסעות ששוקלים יותר מגופם וכך היה מנצל אותם הם התבגרו וגדלו והיו לנערים ויום אחד הם הולכים בדרך ואחד מהם מוצא מטבע חשובה מאוד ברגע הראשון הוא רק חושב איך הוא הולך לקנות איזה פיתה עם משהו לאכול לאכול אבל פעם פיתה שלמה אבל לפתע מבליח במוחו רעיון שכדאי להתגבר לרגע על תאוות האכילה ועל השקטת הרעב והוא אומר לעצמו כיוון שאנחנו מחלקים את הבשר הכשר למהדרין לבתי היהודים הגבירים אני אלך ואקנה בשר מאצל הגויים שערכו חמישית ממחיר הבשר של היהודים ובעודף אני אלך לקנות לי לאכול הילדים האלה היו בורים מעמי ארצות הם לא ידעו בין ימינם לשמאלם לא לימדו אותם לא דת ולא יהדות ולא שום דבר הם לא הבינו שהם עושים שום פסול בעניין הם ראו מול העיניים רק את ההישרדות איך לאכול ולחיות ואיך למלא את בטנם מה שהיא לא הכירה כבר שנים רבות וכן עשו והאחד לא גילה לחברו את המעשה שהוא עשה והוא שאל אותו מאיפה אנחנו אוכלים כרגע אז הוא אמר לו מצאתי מציאה למחרת הוא עשה עוד פעם אותו דבר וכן על זה הדרך עד שבסוף גילה לחברו וחברו השתתף איתו וככה הם המשיכו ועשו את המעשים האלה עד שהגיעו למצב שאחד מהם היה פיקח ונבון, אמר לחברו תשמע אתה תעשה בלאגן בעבודה יפטר אותך הדוד שלי אתה תלך לעבוד במקום אחר בקצה העיר וככה אנחנו נגדיל את הרווחים שלנו והוא יש לו חוג לקוחות משלו אנחנו יש לנו את החוג לקוחות שלנו וככה נשתלט על כל העיר ונמכור ונמכור יותר בזול ולאט לאט ככה אנחנו נעשה עד שנפתח את ליז לבד ויהיה יום שיום אחד הם עשו בלאגן בכוונה הם פרסמו שהם מצאו 100 רובל כסף, מציאה גדולה והם הולכים לפתוח את ליז פתחו את ליז והלקוחות עברו אליהם כיוון שהם מכרו בזול ושברו את השוק למי שלא מבין מה זה אומר זה אומר שהם הטריפו עיר שלמה, הכילו אותם נבלות וטרפות, חלב ודם עיר שלמה, חסידים, צדיקים, קדושים, יהודים תמימים, כולם, כל העיר, כל העיר, כל העיר מלאה גאולים, גאולים וטרפות עושים חתונה עם טרפות, שבע ברכות עם טרפות, שמחת תורה עם טרפות, הכל עם טרפות אתם יודעים מה זה החטאת הרבים כזאת? לאין שעור. יום אחד, כמובן שבמשך הזמן הם התחתנו, הולידו ילדים, היו עשירים, עמידים, גבירים, כולם הכירו אותם לשם דבר ותהילה וכולם כיבדו אותם, אף אחד לא חלם בעולם שהם עושים מעשים כאלה. ביום הם נראו אנשים מיוחדים במעמדם, בלילה היו הולכים למחסן שהם סחרו ושם עושים את כל הדברים האלה, וכך זה היה חוזר. מצאו חתנים נפלאים מבני הקהילה, אברכים, בני תורה, חיתנו בלי שום בעיה, היה להם כסף לקנות להם דירות, לסדר אותם על שולחנם, הכל היה מאה אחוז. יום אחד, אחד מהם נכנס ושומע את החתן שלו לומד בספרים הקדושים בניגון. והוא שומע אותו משנן את הקטע הבא. האוכל, חלב ובשר טרפה, חייו כרת. על עבירה זו אפשר לכפר על ידי תשובה, אך אם לא עשה תשובה, הרי הוא נחרט מהעולם ואינו מגיע למחצית שנותיו. אבל גם מיתה אינה מעבירה את העוון קליל, והוא חייב לרדת לגיהנום ולהסרב במדורים השונים כדי להיטהר מהחטא ולזכות לכפרה מלאה. במה דברים אמורים? המשיך החתן. אם אכל את המאכלות האסורות, בשוגג. בלי כוונה. אבל אם חטא במזיד והחטיא את האחרים והאכיל טרפות בזדון, הרי גם התשובה אינה מועילה, אין לו חלק לעולם הבא, ואינו קם בתחיית המתים. ונידון ניקלע בכף הקלע לנצח נצחים. גיהנום קלה והם אינם קלים. ככה מנגן החתן, ואחד מהשותפים שומע את זה. הוא מזדעזע, מתחיל לרעוד, רועד, רועד, רועד, רועד, מחליף צבעים. פחד וחלחלה אוחזים אותו, והוא מיד נחלה. מיד נחלה. כולם רצים לראות מה קרה, לא מבינים מה קרה, הוא לא מספר שום דבר. בא השותף שלו, שואלים אותו מה קרה, מה קרה, מה קרה, הוא לא יכול לדבר. כמו אילמניה. לאחר מכן הוא מוציא אותו לגן, אומר, בוא נלך רחוק רחוק, אני אספר לך מה קרה. והוא אומר לו כך, הגע בעצמך. זה הרבה שנים אנו מציפים את העיר בבשר טרפה, וכמה מאות ואלפים יהודים תמימים נכשלו על ידינו בעבירות חמורות ביותר. ראה מה גדול כוחו של השטן. עיר כמו קרקוב, המלאה סופרים וחכמים, צדיקים וחסידים, רבנים ואנשי מעשה, ואף אחד אינו מעלה נגדנו אפילו חשד קל שבקלים. כולם מבשלים ואוכלים את בשר הפיגול שאנחנו שוחטים לילה-לילה. בני המשפחות החשובות ביותר קונים אצלנו בשר ללא כל פקפוק. בחתונות המפוארות ביותר, בסעודות בר מצווה, בסיומי הש״ס, בקידושים של שמחת תורה, שבהם משתתפים יהודים עם שטריימלך וקפוטות של משי וקטיפה, מעלים על השולחנות נדחי בשר פיגול שלנו נבלה וטרפה, חלב ודם. מה יתרון לנו מכל העושר? האם אנו אוכלים בשתי כפיות בבת אחת? האם הבטן אינה שבעה מלחם ובצלים באותה מידה שהיא שבעה מעוגות ומאומצות בשר? שנות חיינו המעטות חולפות כצל עובר וכענן כלה, ואז נצטרך להתייצב בפני בית דין של מעלה למסור דין וחשבון על מעשינו. ושם לא יועילו לנו שום תירוצים ושום תחבולות. מלאכי החבלה לאין ספור כבר מצפים לנו כדי לענות אותנו בגיהינום, בעינויים קשים ונוראים שאין לטהרם. כל הסבל והמצוקה של שנות ילדותנו אצל הדוד, יתומים, רעבים ויחפים, יראו כגן עדן לעומת רגע אחד במדורי התופת אשר בשאול תחתיות. השותף שומע את הדברים האלה, מתמלא חלחלה אף הוא, הם לא יודעים מה לעשות עם עצמם, ואז הם מחליטים החלטה להגיע אל הרב של העיר ולשטוח בפניו את האמת המרה של מה שהם עשו, שהם החטיאו עיר שלמה, מאלף ועד תו. מגיעים לרב בעל המגלה העמוקות באותה תקופה באותן שנים אחרונות בעל המגלה העמוקות גזר הרבה תעניות הרבה תיקונים משום שהיו מתים המון בחורים ילדים קטנים הרבה אלמנות שלא כטבע והוא לא ידע מה הגורם מכל מקום כשהגיעו שני אלה כיבדו אותם בכבוד רב והכניסו אותם אליו ואז הוא שמע את הקול ונזדעק נזדעק חלחלה אחזתו מיד הוא אמר לשמשים שלו להודיע בכל העיר לשבור את כל הכלים ולא לאכול יותר בשר בכלל בעיר רק לעבור למוצרי חלב עד שייתן הוראה חדשה לא להגעיל לא להכשיר, לא כלום, נשבור הכול עיר שלמה בתדהמה יוצאת הוראה מביתו של הרב אב בית דין אף אחד לא יודע מה הסיבה וכולם מתחילים לשאול שאלות, מה קרה? הוא אומר, אני לא יודע אם אפשר לתת לכם דרך לתשובה העוונות שלכם כאלה גדולים לא אוכל לקחת דבר זה על עצמי, אצטרך לכנס את גדולי הרבנים בדור כדי שנראה מה ניתן לעשות אם יש דרך תשובה בכלל שאתם תוכלו לכפר על מה שעשיתם מתכנסים גדולי הדור, אף אחד לא יודע על מה הם באים הוא מזמין אותם שיספרו את הסיפור בפניהם, הם מספרים את זה וכולם זועקים כולם בוכים איך נפלה הבעיה הזאת עליהם על מה הגיעה אליהם הצרה הצרורה הזאת לגביהם הם אמרו אין מחילה, אין תקנה, אין תיקון, אין שום דבר אבל הם מורדים את שערותיהם ובוכים, בוכים, בוכים, מתחננים על נפשם אנחנו עמי ארצות, בורים, לא ידענו יתומים, מאב ואם, לא ידענו כלום, גידלו אותנו ככה, לא הבנו בסוף הוא אומר, תנו לי זמן לחשוב ואני אגיד לכם מה לעשות מזמן אותם ואומר להם, אני אתן לכם דרך שאם תעשו אותה תעלה לכם לכפרה אבל היא תהיה קשה מנשואה, הם אמרו תסרוק אפילו את בשרנו במסרקות של ברזל מה שתחליט שנעשה מה שנטיל עלינו נעשה בין הדברים שהוא אמר להם זה היה כך שהם צריכים ללכת לכל בתי הכנסת ולכל בתי המדרש בכל עיר ועיר כשהם לא יכולים לשהות במקום אחד יותר מיום אחד גלות שלוש שנים לבושים סמרטוטים ובלעות הם צריכים לשרוף את כל הרכוש שיש להם לבנים והבנות שלהם הם יכולים לתת בגדים ותכשיטים שלהם? לנשים שלהם תכשיטים הם לא יכולים להשאיר רק את הבגדים שלהם? להם בעצמם לא יכולים להשאיר גם את הבגדים שלהם? רק בלאות של בלאות וערדליים, מקומטות וכובע, משהו מבוזבז לגמרי? אסור להם לאכול בשר בימות השבוע, רק בשבת מעט, וכל השבוע ממש כדי מחייה. לאחר מכן נקבץ דקה, כי העניים, זה גבירים, שתבינו, זה גבירים, זה הרוטשילדים של העיירה. כי גבירים הם צריכים ללכת מבית לבית לבקש פרוטה על פרוטה, פרוטה על פרוטה, עד שהם יאספו כסף לקנות בגדים פשוטים. ברגע שהם מצליחים לגייס את הכסף הזה, הם שורפים את הבגדים שלהם, הקודמים, כי הם באו מייסורי הנאה של נבלות וטרפות. הולכים לבתי כנסת, בתי מדרשות, בכל מקום שהם מגיעים, הם צריכים לעלות על הבימה של הבית כנסת ולומר כך. רבותיי, הננו מודיעים ומתוודעים בפניכם שאנחנו חוטאים ופושעים עוכרי ישראל. במשך עשרות שנים הפצנו ביניכם בשר טרפה והכשלנו אתכם בעבירות חמורות ביותר. העמדנו אסון עליכם ועל נשמתכם על ידי שפיתמנו אתכם בנבלות ובחלם. מי יודע כמה מקרוביכם או ילדיכם נגדעו מן העולם בעוון זה, נכרתו בדמי ימיהם כחייבי כריתות. אנו מודים ומתוודעים על כך ברבים ומבקשים ומתחננים לפניכם לסלוח לנו על כל מה שעוללנו לכם ולהתפלל בעדנו אל אלוקי הרחמים וסליחות, שגם הוא יקבל את תשובתנו וימחול לנו על כל עוונותינו. אל תמהרו לרדת מהבימה, הורה להם הרב, אלא יישארו שם ותמשיכו לבכות ולכונן ולהתחנן, להכות על חטא ולתלוש את שערותיכם ולא לסגור את מעיין הדמעות עד שיחמרו עליכם רחמי הקהל. והם יודיעו לכם שמוחלים לכם במחילה גמורה וכי יתפללו עליכם שגם השם יתברך יסלח לכם על חטאותיכם. עם סיום התפילה, בטרם יצא הקהל מבית הכנסת, תשכיבו עצמכם על המפתן של פתח היציאה וכל מי שיצא מבית הכנסת יצטרך לדרוך עליכם ולירוק בפניכם. זה בכל בית כנסת ובית מדרש שתגיעו במשך שלוש שנים. כל אותה עת, בעת שתהיו שטוחים על הארץ וקהל היוצאים מבית הכנסת יעבור וידרוך עליכם, תאמרו וידוי כמו ביום הכיפורים ותקעו על לבכם, על חטא שחטאנו ועל חטא שחטאנו ותפרטו את הכול. כן תעשו בכל בתי הכנסת בעיר, ושתגמרו לעבור את כל בתי הכנסת ובתי המדרש מבלי להחסיר אף בית תפילה אחד, תצאו לבית העלמין להשתתע על קברות הצדיקים ועל קברותיהם של אלה שנפטרו זה לא מכבר ושל אלה שמתו במגפות, תבקשו מחילה מהצדיקים הקדושים ושאר הנפטרים שאולי נספו בעוונותיכם. ותעוררו את רחמיהם שיתפללו בעדכם וימליצו טוב בעדכם בפני בעל הרחמים. לאחר כל זאת, תעזבו את העיר קרקו ותצאו לערוך גלות לתקופה של שלוש שנים. עליכם לנדוד רק ברגל, תמיד להיות נע ונד. אל תתעכבו במקום אחד יותר ממעת לעת, חוץ משבתות וימים טובים. תמשיכו בנדודיכם בכל מזג אוויר שהוא. אל תתעכבו, לא מחמת גשם ולא מחמת ברד, לא מחמת שלג ולא מחמת רוחות סוערות. במקום בו תלונו היום, אל תלונו למחר. ובכל יישוב יהודי שאליו תגיעו, תלכו ראשית כול אל בית הכנסת, תעלו על הבימה ותחזרו על ההכרזה. במשך כל ימות השבוע בל יבוא אל פיכם שום מאכל בשרי. רק בשבתות ובימים טובים יהיה מותר לכם לטעום בשר, כזית, בכדי לצאת ידי חובה. לישון, תישנו רק על הארץ עם אבן למרשותיכם. במשך כל אותה תקופה תחזרו על הפתחים כקבצנים, אך תקבלו נדבות רק כדי קיום בדוחק ובצמצום ליום אחד בלבד, ורק כדי להחזיק את הנשמה. אל תשאירו שום דבר בידכם עבור יום המחר. לאחר שתתנהגו באופן זה במשך שלוש שנים, תחזרו לקרקוב ברגל, ואם הקדוש ברוך הוא ייתן לי חיים עד אז, אמשיך להורות לכם בעזרת השם כל צעדי התשובה הבאים. אם חס ושלום לא יהיה אז בין החיים, תמצאו אצל ממלא מקומי מכתב סגור וחתום, שיכיל את כל ההוראות על דרך התנהגותכם בדרך התשובה בעתיד. הם יוצאים משם והולכים את כל המסלול הזה שהוא אמר להם, מתואר פה בספר כל מה שהם עברו, ובסוף בסוף בסוף הם חזרו לעיירה, הוא חיכה להם באותו יום של שלוש שנים בדיוק, יצא לקראתם צדיקים, חסידים, קדושי העליון, כינס את כל העיר, אמר באו בעלי התשובה לכאן, ושיבח אותם ואמר את מעלתם הגדולה בפני כולם, אבל עם הזמן הם התבגרו והם פחדו. היו פחד מוות מאותו יום שהם יצטרכו להיפטר. הם לא היו בטוחים שהם יצאו מן העולם הזה ולא יישאר משהו שיטענו עליהם. אז הם באו ובכו לפניו, לפני מגלה עמוקות, והתחננו על נפשם. אל תשאיר אותנו ככה. אנחנו מבקשים ממך מגילת קטף, מגילת קלף, שבה אתה כותב שאנחנו מגיעים לבית דין של מעלה, אנחנו לא רואים גיהינום. לאחר הפצרות ותחינות רבות הוא ניאות וכתב להם כך אני החתום מטה, רבה של קרקוב ואב בית הדין הגדול, שהוציא את פסק הדין נגד שני הקצבים השותפים וגזר עליהם את תשובת המשקל החמורה כדי לכפר על פשעיהם העצומים והם קיימו אותה בשלמות לכל פרטיה ודקדוקיה. הריני גוזר בזה שכשם שקבענו בבית דין של מטה, כך יקיימו בבית דין של מעלה, והשניים יהיו מנוקים מכל עוון באשמה ורשע. זה הוא כתב במגילת קלף, ונתן אותה ביד אחד מהם. לאחר זמן, דווקא זה שלא היה לו את המגילת קלף, הגיע למצב שהוא חולה, חולה קשה, והגיע למצב של גסיסה, והוא פחד פחד מוות. פחד מוות. אנשי החברה קדישא שהובהלו למיטתו לא יכלו לחזות בעינויי הנפש הנוראים של הגוסס, הזעיקו את הרבה על מגלה עמוקות, אולי יעלה בידו להשקיט את רוחו ולסלק מעליו את ציוטי הגיהנום. ריבי פתח בעל התשובה הגוסס, כשהוא מסנן את המילים בקושי רב מתוך שפתיים מכחילות, כשהדמעות זורמות ושוטפות את פניו הצהובים כדונג. ריבי, ליבי מתפוצץ מאימה, ואף לרגע לא מרפה ממני הפחד שמא לא נתקבלה תשובתי בשמיים. ואזי אוי ואבוי לנשמתי החוטאת. ואני, אנה אני בא? הרי לנצח לא אצא מהגיהנום. אהיה אבוד בכף הכלא ובעינויי התופת לנצח נצחים. ליבו של הרב מגלה עמוקות נשבר בקרבו למראה הסיוטים הקשים הפוקדים את החולה, והוא שלח לקרוא לבעל התשובה השני, ופקד עליו למסור את מגילת הקלף לידי הגוסס, שייקח אותה איתו אל הקבר. ואילו על הגוסס הנוטה לעמוד צווה, לתת תקיעת כף לשותפו ולהבטיח לו שלאחר מותו יבוא אליו בחלום, וימסור לו דיווח מלא ומפורט על כל מה שאירע לו מהרגע של יציאת נשמתו ועד שהגיעה למקום מנוחתו. וכך היה, מסר לו את המגילת קלף, הבן אדם נפטר, בעל מגליה עמוקות בלוויה, השמיע דברי הספד נרגשים בקול חוצב להבות אש, הרטיט את הלבבות, וקול הקהל הגדול פרץ בבכי. בדבריו גולל הרב את פרשת העינויים והסיגופים הנוראים שהנפטר קיבל על עצמו באהבה וברצון, כדי לכפר על חטאיו ולטהר ולזכך את נשמתו מכל סיגוף גם. צאו וראו מה גדול כוחה של תשובה שהיא מגעת עד כיסא הכבוד. פנה הרב אל הנאספים. אפילו החוטא הגדול ביותר, שדומה שאין לו תקנה כלל, גם הוא יכול לעשות תשובה כל זמן שהנשמה בקרבו, ולהגיע לעולם הבא נקי מכל חטא ועוון. ברעימו בקול אדיר סיים את דברי ההספט, כשמבטו מופנה כלפי מעלה. פנו מקום, צדיק גדול מגיע עתה למנוחתו. נשמה של פז וספירים עולה וחוזרת למכור מחצבתה. זכה וטהורה בדיוק, כפי שהייתה בעת ירידתה לעולם. השותף השני ממתין. עוברים ימי השבעה, שום חלום. שבועיים אין חלומות. שלושה שבועות. אבל יום אחד אחרי השלושים, יום אחד אחרי השלושים הוא מופיע בחלום. בהופיעו בחלומו, כמעט ולא הכיר את שותפו. אותו שותף שבילה איתו את כל שנות חייו, בתקופות של שמחה ועושר ובתקופות של יגון וכאב. כולו היה קורן אור. כל דמותו הבהיקה באור יקרות. הוא הפיץ סביבו זיו של קדושה וזוך שסימר את העיניים. כנוגה השמש בצהריים, עד שהיה קשה להסתכל בו. גם התכריכים שלו היו צחורים מצחור, כלובן של שלג מבהיק בהשתקפו באור השמש, ללא כל צל או רבב. כל ישותו, אמרה, הוד והדר של צדיק, הנהנה מזיו השכינה בגן עדן העליון. והקול של דמות הפלאים, של מי שהיה שותפו לשעבר, קול מלטף ומעודד כצלילי פעמוני כסף. במשך שנות התשובה שכח כבר שאי פעם היה שותפו מסוגל לדבר בקול נמרץ וערני. כל הזמן היה קולו עצוב ולאה, מחריש יותר מאשר מדבר. וגם מעט המילים שהיו מוצאים מפיו פה ושם, היה להם צליל צרוד וחורק. כאילו בקעו מקברו של מת חי. ואילו עתה הכל צלול, מלא עדנה ומתיקות, ושופע עושר ונחת רוח. רחוק כרחוק מזרח ממערב, מקולו של קצב, בור ועם הארץ. שקופה של שרצים, עוונות ופשעים חמורים תלויה לו מאחוריו. היה זה קול מעודן שנזדכך על ידי שקידה נמרצת בחיי קדושה וטהרה. חברי האהוב, הגיע קולו המעודן והערך של הנפטר, אצלכם בעולם השפל לא יודעים כלל מיהו בעל המגלה העמוקות, מה גדולה מעלתו בשמיים, בתוך הפמליה של מעלה, ובאיזו מידה מתחשבים שם בדעתו. כל השערים של העולמות העליונים עומדים פתוחים לפניו, והרי הוא שם כבן בית. יוצא ונכנס. הקול נשמעים למוצא פיו וששים למלא את רצונו. מה שהוא גוזר, שריר וקיים. ואז התחיל הנפטר לספר את כל הקורות אותו מאז יציאת נשמתו. פחדי, אמנם לא היה פחד שווא. רע במר היה לנו ונשמותינו לנצח נצחים, אלמלא היינו חוזרים בתשובה בעודנו בחיים. כי כאן, למעלה בעולם העליון, אי אפשר יותר לתקן מה שקלקלו למטה. ובכן, הסכת איפה הוא שמה חברי היקר. ופה הוא מספר לו בדיוק מה היה מרגע שהוא הגיע לבית דין. יש פה פרק שלם מה עבר שם. אני לא מספר לכם. זה מפחיד, אבל זה משמח. למה זה מפחיד? כי כשיודעים מה יש באמת למעלה, זה מפחיד. אבל כשיודעים שגם את זה אפשר לתקן ולברוח מהעונש והייסורים, אז זה משמח שאין שמחה יותר גדולה מזו. והתשובה היא בהישג יד. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. ואין בן אדם שלא יכול לעשות תשובה. ואין בן אדם שלא יכול לעשות תיקון על הקלקול. את הספר יהיה ניתן להשיג פה בסוף הערב, וזו לא המטרה. המטרה היא שבאמת אדם שרוצה, רוצה לעשות תשובה אמיתית ולהיות בטוח שהוא יהיה נקי וזך לחיי העולם הבא. כמובן שלא כל אחד צריך לעבור את מה שכתוב כאן. לחטיא במשך עשרות שנים ערים שלמות בישראל שאוכלים נבולות וטרפות, שכל עוון, שתבינו, זה כרת. כל מי שאוכל, כל שגגה זה משהו איום ונורא, וכל מזיד וכל סיר וכל כלי נטרף, אפילו אם תביא בשר טוב אחר כך, זה טרפה. זה לא יאומן כי יסופר מה גודל העוונות שהם צברו. אני אגיד לכם מה קרה אחרי שאני קראתי את הסיפור הזה. סיפור אמיתי שהעיד עליו אחד מגדולי ישראל בבני ברק. קודם כל החלטתי להדפיס ספרים כאלה, הדפסתי 22 אלף ספר, ושלחתי מאות ספרים כאלה לאתליזם, בלי לדעת מי נמצא מאחורי האתליז. לקחתי כתובות מדפי זהב, אתליזם, ושלחתי לכולם ספרים. זה דבר ראשון קודם כל. דבר שני, הבנתי שאני עוד לא עשיתי תשובה. אני עשיתי תשובה. איזה תשובה? הבנתי שטעיתי, חזרתי בתשובה, יותר לא עשיתי מה שעשיתי. אבל לא הצטערתי, לא הרגשתי כאב, לא הרגשתי, יופי! גיליתי שיש תשובה, ברוך השם, זה הדרך האמיתית, אני לא אחיה יותר בשקר, נפלא. יש יותר טוב מזה? שמחה גדולה. אבל אחרי שראיתי מה שהם עברו, אמרתי משהו אני חייב לעשות. ללכת יחף ברחוב, יגידו שאני משוגע. אז אני לא יכול ללכת יחף ברחוב, אבל אני יכול להכניס את הרחוב לתוך, חוץ מכבודכם, לתוך הנעליים שלי. איך? החלטתי לקחת 13 אבנים קטנות, חצץ, לנעל ימין, ועוד 13 נעל שמאל, כנגד שם השם הגדול, י' ו-ה' ו-ו' ו-ה'. שמתי את זה בתוך, ובמשך שבוע ימים אני הולך, כשאני דורך על חצץ בתוך הנעליים, סגור עם שרוחים. לעמוד רק, לעמוד, לא לזוז, זה כאבים חבל על הזמן. ללכת, לעלות מדרגות ולרדת, לאט לאט לאט לאט. אבל כשאתה הולך ברחוב, אתה לא יכול ללכת כמו נכה, כי כולם ישאלו מה קרה, מה קרה? אתה צריך ללכת כאילו הכל בסדר. אז אתה הולך והולך והולך, וזה כואב. לפעמים נכנסת לכם אבן קטנטונת, נכון? אה, מפריע, ישר מוציאים את הנעל ומנערים. אבל אני הרגשתי ניקיון וזוך. אין, אין גאווה, אין גאווה. אתה לא אדם חשוב, אתה כלום, אתה גורנישט מת גורנישט. כלום. פתאום אתה רק עסוק באיך הולכים. איך הולכים. איך עוברים את המדרכה, איך עוברים את הכביש. אתה עובר כביש, אתה לא יכול לרוץ. אתה צריך לחכות עד שכל המכוניות יהיו רחוק, לעבור. כי אם תצטרך לרוץ, אוי ואבוי. הכל עם חשבון. פתאום מתחיל לך חיים עם חשבון. עכשיו אתה צריך ללכת לישון, שאף אחד לא ידע שיש לך בנעליים אבנים. אסור שהאישה תרגיש. אסור שהילדים ירגישו. אתה צריך ללכת. איזה תיקון זה היה. אתם יודעים מה זה בלילה להוריד את הנעליים? ששש. גן עדן. גן עדן. יואו, יואו, יואו, יואו. שבוע ימים. אבל מה דאגתי? שמישהו יקרא גם את הספר, ועוד אחד שיקרא את הספר, שיהיו לי שני שותפים. וגם הם הלכו כמוני, אז לא הייתי לבד. והלכנו ככה. וכל אחד נדבר עם השני במשך היום, מה עובר עליו. משהו מדהים. דבר שני, החלטתי שאני מקבל על עצמי, תענית דיבור כל שבת. נכנסת שבת, תענית דיבור עד מוצאי שבת. כמה שנים הילדים שלי לא שמעו אותי מדבר בשבת. הכל עם סימנים. למה? תענית דיבור זה שקול כנגד אלפי תעניות של אוכל. לסתום את הפה זה קשה מאוד, בפרט שיש לך מה להגיד. ובפרט שאתה בעל גאווה, יש לך מה להגיד, אתה, אם אתה לא מדבר, כולם מדברים, כולם אומרים את החוכמות שלהם, אתה לא יכול לדבר. מה, מה, מה, מה, מה, אתה לא יכול. תתחיל לכתוב פתקים כל היום, בעיה, אתה צריך לסתום כאילו אתה לא נמצא. קשה, אבל קל מאוד, פשששששח, איזה אושר עד שאעזתי פעם אחת לעשות 40 יום תענית דיבור כל חודש אלול עד יום כיפור היה קל קל והייתי נותן הרצאות ואף אחד לא יודע שאני מתענין דיבור זה רק מהספר הזה זה. מי שמבין מה המתנה הגדולה שנותן לנו הקדוש ברוך הוא, חיים, בריאות, עיניים, אוזניים, לב, כליות, עגליים, הכול הוא נותן, חינם! חינם! מה אתה רוצה, גנום לו עשרה שקלים? עבירה פה, עבירה? זה הרווח שלך? זה הרווח שלך? יום אחד תצטרך לתת את הדין על זה. מה תעשה? שמה תגיע ולפני כולם זה איזה בושה. חסד השם עלינו שנתן תשובה. אל תסתכלו על קטנות העבירה, תסתכלו על גדלות מי שציווה עליה. אדם לפעמים מקטין את העבירה, הוא אומר, אה, זה מה זה? מה עשיתי? מה אמרתי? כלום, שום דבר, זה דברים קלים. אל תסתכל על קטנות העבירה, תסתכל על גדלות מי שציווה. אלוקי השמיים והארץ ציווה אותך משהו. ואתה מזלזל, אתה חי בזכותו, חי לפניו, אתה גמד שבגמדים. לא רואים אותך ממגדל שלום. מחוץ לכדור הארץ לא נמצא כלום, לא רואים שום דבר. ואתה, אזער, זעטוד, עומד פה וגונם עשרה שקלים. כאילו אתה מרוויח על חשבון, מרוויח, מה אתה מרוויח? ובורא עולם, תמורת ההא של ההפצ'י, לא נותן מיליון דולר, חיי נצח בגן העדן. נו, מי טיפש להפסיד את זה?