מדוע קשה לאדם לקבל תוכחה ברוחניות?!
כשמוכיחים את הבן אדם על דבר שהוא גשמי, כשמוכיחים אותו על דבר שנוגע אליו בדברים החומריים לא משנה מי מוכיח אותו בין גדול בין קטן בין רב המעלה ובין שלא הוא מקבל את התוכחה בשמחה, לדוגמא; אם אומרים שהוא זכוכית במקום יהלום ועבדו עליו - הוא ודאי יודה לאדם מאוד מאוד על זה שהודיע לו את זה שבעצם עבדו עליו ולקחו את הכסף וכו', ולא יגער ולא יקניט את אותו אדם שהוכיח אותו על הדבר הזה. ואפילו אם ההוא יגיד לו: "טיפש! איך נפלת אצל בין אדם כזה ולא בדקת ולא לקחת אדם מומחה?"
הוא לא יכעס עליו, לא יכעס! יגיד לו: "אתה צודק! אתה צודק באמת לא שמתי לב" וכו' וכו'. ואם הוא עוד יכול להחזיר את הסחורה אותה ולהחליף ולקבל את כל המעות - יודה על כל התוכחה שנתן לו בראש! ויאהב אותו מאותו והלאה שהציל את ממונו.
אבל לעומת זאת בעניינים רוחניים, שמעיר לחברו אפילו בלשון רכה ובדרך כבוד ואפילו ברמז שהוא טועה במעשיו, יקפוץ כנגדו "טול קורה מבין עיניך" ולא ירצה לשמוע בכלל.
ונשאלת השאלה: מה עומד מאחורי החלוקה הברורה והחדה הזאת שפה הוא מוכן לשמוע ואפילו שיבזו אותו על זה ויאהב את הבן אדם ובמקרה השני לא.
מה ההבדל?
התשובה היא: בעניינים גשמיים יש לאדם תחושה וגם רצון, הוא מרגיש שזה חיותו כל הדברים החומריים זה חיותו, על כן כל מי שמסייע בידו בעניינים החומריים - הוא מוצא לנכון להציע בפניו את שביעות רצונו ואת טובתו על כך.
אבל העניינים רוחניים כיוון שהוא מרגיש שאין זה חיוני עבורו, העניינים הרוחניים לא חיוניים כל כך, וכל מה שהוא עושה הוא כדי לצאת ידי חובה, לכן כל מה שהוא יכול לפתור את עצמו ולתרץ את עצמו הוא מסתפק בזה והוא לא מוכן לשמוע עוד "מה שאני עושה - זה בסדר! עזוב אותי, אל תבלבל לי את המוח..." הוא לא מסכים לשמוע שום ביקורת על מעשיו, וגם עצות הוא לא מקבל מאף אחד, כי הגשמיות חשובה ונערכת בעיניו מענייני הרוח והתורה, והגישה הזאת עלולה להביא עליו חורבן.