טוען...
  • ראשי
  • פרשת משפטים
  • אריה דרעי: "הרגשתי נחרד מול הגברת הראשונה" | הרב אמנון יצחק שליט"א

אריה דרעי: "הרגשתי נחרד מול הגברת הראשונה" | הרב אמנון יצחק שליט"א

 בית מדרש 'קהילות פז', בני ברק
 תאריך פרסום: 07.02.2013, שעה: 08:01


"אם ענה תענה אותו, כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו", מעשה באישה אחת שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל שמת בנה, והיתה בוכה עליו בלילה, והיה רבן גמליאל שומע את קולה והיה נזכר חורבן בית המקדש והיה בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו, וכיון שהרגישו בו תלמידיו עמדו ופינו אותו משכונתו. אז אשה אחת שהיתה גרה בשכנות עם רבן גמליאל והבן שלה מת, היתה בוכה כל לילה, ורבן גמליאל שומע והיה נזכר בחורבן בית המקדש והיה בוכה עמה, עד מצב שנשרו ריסי עיניו. ותלמידיו הרגישו בו ופינו אותה משכונתו. לכאורה היה להם להעביר את דירת רבם לאזור אחר כדי למנוע ממנו את הצער. אלא יש לומר כי מעשה כזה יש בו משום בריחה מלשמוע את האנחות של האישה שאיבדה את בנה, אם היו מפנים אותו מהשכונה אז הוא בורח מלשמוע את אנחותיה, וזה נחשב לעצימת עיניים מלראות במצוקת אשה שמבכה על בנה, ולסגור את הלב מלהשתתף בצרת אחרים, כל זה היה בניגוד למצפונו של רבן גמליאל. 
רבן גמליאל הוא היה היפך מכל זה, הוא משתתף בצער האשה השקולה, הוא בוכה על אסונה כאילו אסון קרהו, דומה לו כאילו המקדש נחרב בימיו, ליבו פתוח לנדכאים ושבורי לב, כמו שכתוב בבבא קמא דף ל"ז, רבן גמליאל ובית דינו אביהם של יתומים היו, קשה לו לאדם לשמוע אנחותיהם של אחרים, מעלים עין מלראות בצרתם ובדמעתם של עשוקים, כי זה עלול לקלקל את מצב רוחו. עלול להפריע לו את תענוגות החיים, על כן בורח האדם ממקום שמעציב אותו, ואינו מוכן לחשוב על כך אפילו לרגע אחד, עזוב אותי עזוב לא רוצה לשמוע, לא לא, לא רוצה, לא תודה. 
בעל חובת הלבבות בשעת עבודת האלקים פרק א' מגלה סוד בנפש האדם, לפעמים המרחם והמיטיב לעניים נראה שהוא מצטער על צערם, אבל כוונתו היא כדי לדחות מעל עצמו את הצער של העני שקשה לו לשמוע אנחות הדל, העשיר ממהר ליתן את הצדקה כדי שלא יעציב אותו, ולא יפריע את שלוות מנוחתו, ז"א מסלק עליו במהירות את העני ע"י מתן הצדקה בחפזון, אז לפעמים מי שמרחם ומיטיב לעניים נראה שהוא מצטער בצערם, אבל הכוונה זה רק לדחות מעל עצמו את הצער של העני. קשה לו לשמוע את האנחות של אדם, אז לכן הוא מיטיב שיפסיקו כבר לבכות, די, מספיק נו, הבנתי אותך קח, קח מותק קח, תהיה בריא ביי. והעשיר ממהר ליתן צדקה גם כן בשביל לסלק מעליו את העני שלא יעציב אותו ולא יפריע לשלוות מנוחתו. 
הגמרא בשבת ס"ח אומרת, אילן המשיר פירותיו צובעו בסיקרא וטוענו באבנים, סוקרו בסיקרא כי היכי דליחזי אינשי וליבעיר רחמי עליה, לסימנא להודועו למשיר פירותיו. ז"א אם יש לו אילן והאילן הזה משיר פירות, חולה, נכנסה בו התולעת אז הוא מפסיד ממון, אז הוא עושה סימן- צובע אותו בצבע וטוענו באבנים ואז כולם מסתכלים שעוברים שמה ליד המקום ורואים את האילן מבינים שהאילן הזה חולה, ואז יבקשו עליו רחמים, אנשים עוברים ורואים מאות אילנות פורחים וצומחים וריחם נודף, ונושאים פירות מתוקים, מחבבים אותם, מדברים עליהם בכל השבחים, על האילנות, מתוך שנהנים מהם וחוסים בצילם, אבל יש אילן אחד עלוב עומד ביניהם, אין מי שישים לב אליו, לא מסתכלים לעברו, למה? כי הוא משיר פירותיו, מה יש להסתכל עליו? מה יש לשבח? וכיון שאין בני האדם נהנים ממנו עומד האילן מבוייש מבודד ונכלם. אז מסמנים אותו שיבקשו רחמים. כך יש אנשים שיש מהם עלובים ונעלבים, נמצאים ביחד עם חבריהם ושכניהם, עמהם הם גדלו והתרועעו בימי הילדות, למדו בבית ספר אחד באותו בית תלמוד, נתבגרו, עברו לחברת חכמים ושוב ישבו על ספסל אחד, יחד חלמו חלומות מתוקים על העתיד בחיים, לבסוף החיים הפרידו ביניהם, לא ראי זה כראי זה. האילן האחד התפתח וגדל ועשה פרי, כולם נהנים ממנו, כולם שמחים בו ומקלסים אותו, כולם יכבדוהו בגללו ובגלל פירותיו שהם זרעו וזרע זרעו, ביתו גדל והתרחב והוא שמח בחייו. לעומתו יושב לו בדד אחד החברים, בלי שום פירות בלי שום כבוד בלי שום שם, גלה משוש מביתו עולמו חשך בעדו, אין משים לב עליו, עלוב ומזולזל בעיני הבריות, אין הם צריכים לו, אינם חייבים לו דבר, אינם מעוניינים בחברתו ואינם מזמינים אותו לשמחותיהם. לאילן בודד ועלוב כזה צריך לעשות סימנים, לצבוע בצבע המעורר שימת לב כדי לבקש רחמים עליו. אז רוב האנשים מתחברים לסלב, לאיפה שיש כבוד, יש אנשים חשובים, יש להם אמצעים וכו', את העניים המדוכאים והגלמודים, אף אחד לא מעודד, לא אכפת לו מהם, לא מתעניין עליהם, לא שואל עליהם, לא מבקר אותם. 
"וישמעו שלשת רעי איוב את כל הרעה הזאת הבאה עליו ויבואו איש ממקומו". אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי, וימהרו יחדיו לבוא לנוד לו ולנחמו. מה זה שכתוב "ויוועדו יחדיו? אמר רב יהודה אמר רב, מלמד שנכנסו כולם בשער אחד. ותנא בן כל אחד ואחד שלש מאות פרסה, המרחק בין כל אחד לאחד 1200 ק"מ, זה המרחק בין כל אחד ואחד, איך ויוועדו יחדיו והגיעו בעת ובעונה אחת ונכנסו בשער אחד, לא היה טלפונים, אין אס אם אסים, אין אימייל. מינאי ידעי? מאיפה הם ידעו? כתוב וישמעו שלשת רעי איוב את כל הרעה הזאת הבאה עליו ויבואו איש ממקומו, והמרחק ביניהם 1200 ק"מ כל אחד, איך שמעו ואיך באו יחדיו? איכא דאמרי, יש אומרים כלילי הלואו, כתרים היה להם, בכל כתר שלשה פרצופים, ואיש את שמו מחוקק על הפרצוף, וכשבאים יסורים על אחד מהם פרצופו משתנה. ואיכא דאמרי, אילנא הוה להו, כיון דקם שא אבויה דהא, יש אומרים שהיה להם אילן, ז"א היה להם אילנות על כל אחד, ואם האילן היה נכמש היו יודעים שהוא סובל יסורים, אמר רבא, היינו דאמרי אינשי, או חברותא כחברי איוב או מיתותא, ז"א רבא אומר, מה שאומרים האנשים, או שיש לך חברים כחברים של איוב או מוות. 
חכמים ז"ל כאשר מספרים אודות איוב ורעיו לדוגמא, מדגישים כי הם שמו לב בכל שעה לידע מה שקורה אצל חבריהם, כי אילו הסתכלו בפרצופים רק במקרה ולעיתים רחוקות, היה עובר זמן רב עד שהיו באים אליו לנחמו. ומה גם שכולם באו באותו זמן, משמע כי אף אחד לא עבר שעה אחת שבה תשכח ממנו אהבת חבירו, וזה גרם להם שיסתכלו וכאשר הסתכלו ידעו וכאשר ידעו שמו לב. ז"א בכל שעה הם היו דואגים אחד לשני. היום יש אנשים עם טלפון שלא מרימים טלפונים להורים לשאול מה נשמע, מה קורה, לא היה לי זמן, איפה יש לי זמן, אין לי זמן, איפה יש לי זמן, איפה יש לי זמן? איפה יש לי זמן? ומה עשית בכל הזמן? מה עשית כל הזמן? טיפלת בעצמך, דאגת לעצמך, דאגת למשפחתך, ומה עם אמא, ומה עם אבא וכן הלאה. 
מוסר הנפש מכאן, כי על האדם להסתכל תמיד לעבר פינת חברו, ישים לב למה שקורה ומתרחש אצלו, אדם נוהג להיות שקוע רק בעולמו ופינתו שלו, הוא רואה רק את עצמו, דואג את דאגותיו ואת צרכיו שלו, ועל ידי זה אין הוא רואה את צרכי חבירו ואין ליבו ער לצרותיו של הזולת. אגואיסט, דואג רק לצרכיו לתאוותיו וכו' אבל אינו מסתכל בצרכי חבירו. 
ההוא יומא שתפסו את דוד בארץ פלישתים, באותו יום שתפסו את דוד בארץ פלישתים, אפניא דמעלי שבתא היה, הוה אבישי בן צרויה כחי אפרשא בארבע בורות של מים, ערב שבת זה היה, אבישי בן צרויה היה חופף את ראשו בארבע בורות של מים, חזינא הוא כתמי דמא, פתאום הוא רואה במים כתמים של דם, אמר שמע מינא דוד מלכא דישראל וצהלה שמי, אם הראו לי דבר כזה עכשיו סימן שדוד המלך עכשיו שרוי בצער, אתי לביתי ולא אשכחא, הלך לבית של דוד ולא מצא אותו, שדר לבית מדרשא ולא אשכח, שלח לבדוק מה קורה בבית המדרש - לא נמצא. איפה יכול להיות דוד אם לא בבית? - בבית המדרש. תניא, אין רוכבים על סוסו של מלך, ואין יושבים על כסאו, ואין משתמשים בשרביטו, בשעת הסכנה מאי? אבל אם יש סכנה אפשר להשתמש באחד מן הדברים האלה? אמרו לו בשעת הסכנה שפיר דמי, בשעת סכנה, אם יש סכנה למלך מותר. רכבי לפרידא וקם ואזיל, קפת להרע, השתמש בפרדה של דוד המלך ואיך שהוא, ערב שבת מדובר, כן, איך שהוא נפנה לחפש אותו פסססס קפצה לו הדרך. אבישי הבחין בטיפות הדם על הצרה שירדה על ראש זולתו השבוי, מסוגל היה לקלוט מרחוק את קולו של הסובל, הוא ניחן באוזן שקבת לשמוע ולקלוט את קולו של דוד המלך הנמצא בשבי ובצרה, עיניו זכות ופקוחות לראות בכתמי הדם הצפות מעל המים, את הצרה שהתרחשה למלך ולא לחינם זכה אבישי להארת פנים שקפצה לו הארץ. ז"א אם בן אדם רוצה לעשות באמת חסד אמיתי במסירות נפש, אז מקפיצים לו את הארץ, מקבל סיוע משמים. 
בני ישראל אחרי ההתגלויות העצומות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, טביעת המצרים בים, רכוש גדול היה להם, וביזת הים, ועם כל זאת שבורים ורצוצים היו, הרבה מתו במצרים על ידי עינויים איומים, אחד מחמישה עלו, חמישית, השאר מתו בשלשת ימי האפילה, שמונים אחוז מישראל. לא היה אחד מן היוצאים שלא נתלווה אליו הכאב הנורא, רצו לומר שירה על הניסים שראו עיניהם, אך קשה היה להם לפתוח את פיהם בשירה, כאשר אלפים נהרגו ודמם נשפך כמים, שר לא נאמר אלא אז ישיר, אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת, אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת, שר לא נאמר, אלא אז ישיר - לעתיד לבוא לתחיית המתים, שכל אלו נעדרים יקיצו וירננו. את זה אמר האדמו"ר מבעלזא זצ"ל אחרי השואה. עם כל ההתגלויות הגדולות ועם הכל, יש קושי לשיר כשאתה יודע שהשארת מאחוריך הרבה הרוגים נפטרים וכו' שלא זכו לצאת מארץ מצרים, אז לכן אומר הרבי מבעלזא שאז ישיר זה יהיה השיר, ה-שיר. כי אז יקומו בתחיית המתים כולם וממילא השירה תהיה אחרת מאשר אז ישיר כשההרוגים עדיין בזכרון הטרי. 
אז ז"א גם כשאדם נמצא בשיא ההתגלות האלוקית, בשמחה הכי גדולה שיכולה להיות, בגאולה מעבדות לחירות, גם כן הוא מרגיש עדיין אבל, יש כאלה שלא זכו, לא הגיעו, לא יצאו וכו'. 
מסופר על הרש"ז מקלם זצ"ל כי כאשר עבר בעיר מושבו קלם מול הכביש הראשי שנסלל בידי אסירי המלך, עובדי עבודת פרך, היה מעלה תמיד בליבו את סבלם של האומללים הללו, והיה מתמה ואומר, כיצד יכולים אנשים לפסוע במנוחה על הכביש הזה בידעם שבני אדם סבלו עליו כה רבות והשקיעו בו את עמלם זיעתם ושנותיהם? מי סלל את הכביש? אסירי המלך, אנשים שהיו עבריינים ופושעים, והם היו מעבידים אותם בעבודת פרך, ולמרות זאת תמיד שהיה עובר בעיר מושבו בקלם מול הכביש הזה הראשי, היה מעלה בליבו תמיד את סבלם של הגויים האומללים העבריינים והיה תמה ואומר, איך אנשים יכולים לפסוע במנוחה ובשלווה על הכביש הזה כשהם יודעים שאנשים סבלו עליו רבות והשקיעו בו עמלם וזיעתם ושנותיהם. איך הם יכולים בשלווה, ואני רוצה להגיד לכם עכשיו התפרסם בווי נט כותרת, דרעי - דור רעי, על שרה נתניהו, העיסוק בהופעתה אינו ראוי. מנהיג ש"ס יוצא הערב להגנת אשת ראש הממשלה שרה נתניהו שספגה ביקורת קשה לאור השמלה שאותה לבשה בטקס השבעת הכנסת. העיסוק הדוחה והמרושע בהופעתה של רעיית ראש הממשלה אמש בהשבעת הכנסת איננו במקומו, כתב דרעי בעמוד הפייסבוק שלו. הוא מחזיק פייסבוק נגד ככל אשר יורוך, לא יתכן שארוע מכובד כל כך ידחק הצידה לטובת עיסוק חטטני ומשפיל, לא יתכן אתם שומעים? שארוע מכובד כל כך ידחק הצידה לטובת עיסוק חטטני ומשפיל, דרעי הוסיף, מקומם של בני משפחותיהם של נבחרי הציבור צריך להיות מחוץ למשחק הפוליטי, כן ירשע, אז איך תקפתם אותי ואת משפחתי על ימין ועל שמאל? זה צריך להיות מחוץ למשחק הפוליטי, לא? באתר החרדי כאילו, ככר השבב, הופיע אחרי הטקס טור ללא שם הכותב שבה נמתחה ביקורת על שמלתה הלא צנועה של נתניהו, באתרים אחרים נאמר כי דרעי היה נבוך כשפגש את הגברת הראשונה, דרעי זעם, אינני רגיל להתייחס לרכילויות, אבל הפעם נדמה שהעיסוק חרג מכל פרופורציה, כולל נסיון להפוך אותי לשחקן בהצגה הלא תקשרותית הנחמדה הזו, במהלך הארוע אמש שוחחנו אני ורעייתי משך דקות ארוכות עם הגברת נתניהו שיחה נעימה וקולחת, שהיא אשת ראש הממשלה היתה עם בגדי תחרה שקופים. הופתעתי לגלות לאחר מכן בחלק מכלי התקשורת כי חשתי מובך מהופעתה של הגברת נתניהו, אני אכן מובך, שרכילות זולה והלבנת פנים מהסוג הגרוע ביותר ממלאים את סדר היום שלנו. איי רשע מרושע, על הגברת הראשונה שעומדת מולך במצב שמתואר אתה נבוך מהחוצפה של הרכילות של אנשים שמדברים עליה, ואתה לא נבוך ולא מובך, אתה נותן הוראה להרוס את אמנון יצחק ומשפחתו, זה בסדר הא? יהודי כשר הא? נחזור לרבי מקלם. כשהוא ראה עבריינים אסירים גויים שבנו כביש, איך אפשר לעבור בשלוה ובמנוחה ולא לזכור מה הם השקיעו משנותיהם, מחייהם עמלם וזיעתם. איך לא זכרת ירשע, 35 שנה שנות חיים במסירות נפש בשביל עם ישראל להציל אותם, ונהנית מהפירות האלה כי נהיו לך מזה מנדטים, ולמחוק את האיש הזה לגמרי, ולהגיד עלי אפיקורס, ירשע מרושע. על מה ולמה? זה עלמא דשיקרא וזה ראש הפעור שעומד בראש מפלגת השקר. 
הרי שאיש התורה צריך לרכך את ליבו, להיות דומה בכל למידת אברהם אבינו שהשאיר ברכה לדורות, מי דומה לאברהם אבינו? דור רעי? כי הוריש לנו את המידה הטובה והעליונה, את תורת החסד שניחן בה מהשמים, "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם" את אור המידה הזו קיים לעצמו בכל הידורה היקפה ושלמותה, את האור הזה הוריד מן השמים למטה לזרעו לדורות, החסד היה מהות נפשו של אברהם. ואברהם נלחם בשקר תמיד, והוא ניצח בסופו של ענין, גם אנחנו ננצח בסופו של ענין במהרה בימינו אמן.