אין אדם משים עצמו רשע [מעשה באדם שהתמכר לשתיה]
תכף נביא מה זה הלשון שדייקו בו חכמים, "אין אדם משים עצמו רשע". על כורחנו שיש עדים המעידים, ובעדותם ישוחרר. אבל יש להבין את הכלל הזה, הרי כולם מעידים "אין אנו עזי פנים, קשיי עורף, לומר לפנייך צדיקים אנחנו ולא חטאנו", אבל עם זאת, גם כתוב "שאין אדם משים עצמו רשע". אז איך מסתדרים הדברים? אלה זה מנגנון שפועל בצורה הזו שנסביר.
יהודי אחד גילה את הטעם המתוק של הטיפה המרה, התמכר לשתייה עד אובדן החושים ואיבוד ההכרה. היה כורע ורובץ ומתגולל בקיאו. אי אפשר הה לדרוש ממנו להיגמל משכרותו, אבל לפחות שיבטיח שישתה תמיד תחת פיקוח, שיהיה מישהו לידו וינחה אותו לביתו. זהו הסכים ותקע כף שלא ישתה לבד. יום אחד ישב לבד וכמהה לשתות. הביט בחלון, הכל חופזים למלאכתם, אף אח דלא פני לגמול חסד, לארח לשתייה. מה יהיה? עד מתי יתייבש? באותה שעה הזדהה עם אברהם אבינו היושב פתח האוהל ומחכה לאורחים. קצרה רוחו, הלך הביא את הבקבוק, שתי כוסות, מזג, אמר חבל להתמהמה ברגע שהוא יכנס תיקתק שותים. המתין. לא הגיע כלום! ממתין. האדים העולים מהמשקה מטרפים את דעתו, אבל הא נתן הבטחה, הוא לא שותה רק עם יש איתו משיהו שישגיח. והנה לפתע הוא הבחין בזבוב, מזמזם בחדר, חג מעל, אורו עיניו! "ברוך הבא!" הזבוב נחת על שפת הכוס וחיכך כפותיו. "טעם טוב לך? טעם טוב? יופי! עכשיו אתה שותף לשתייה. לחיים!" אמר לזבוב והגיר את הכוס לקרבו בגמיעה. הזבוב פרש כנפיים. "חכה אל תלך!" קרא לעברו ושתה גם כן את הכוס שלו. חום נעים התפשט בקרבו! היה כדאי לחכות! אם היה בא אורח אמיתי, הוא היה שותה כוס אחת, עכשיו הוא שתה שתי כוסות. אתם שומעים? אז הזבוב הפך להיות השותף לשתייה והמשגיח. כאלה משגיחים יש במסעדות היום. אז עכשיו המסקנה: אם זבוב הוא שותף לשתייה, אז גם מלמול השפתיים שלנו אצלנו הוא תפילה. וגם פטפוט נינוח נחשב אצלנו לימוד. וגם הלבנת פנים. 'לא! זה סתם הלצה', כי אין אדם משים עצמו רשע! תמיד יש לו הסברים ותירוצים, למה הכל בסדר כמו קורעי המודעות וכו'.