הוי מתפלל בשלומה של מלכות
- - - לא מוגה! - - -
והיא מתפלל בשלומה של המלכות
כי לולא מוראה של מלכות, איש את ריחיהו חיים בלעו.
חכמים אומרים שאדם
יכול לבלוע את החבר שלו חי.
למה הוא לא עושה את זה?
מוראה של מלכות.
יש משטרה, יש משפט, יש כלא, יש ביזיונות, יש תקשורת, יש בלאגן.
אבל אם לא,
אבל בלהתבטא הוא אומר, אני אהרוג אותך, אני אוכל אותך.
מדברים, לדבר בינתיים מדברים.
והבושה
היא לא פחותה מהיראה מהמשטרה.
כמה שאדם מפחד ממשטרה,
שהיא עומדת מולו, לא זאת שלא נראית בשטח, כן?
הייתה אישה אחת ששוטר,
עקף אותה מתעצרי בצד, למה דיברת בטלפון?
תתפסו עבריינים, תתפסו, מה אתה תופס אותי? אני אישה טובה וזה וזה וזה. זאת אומרת, כן, אבל את מסכנת חיים, ופה ושם בנסיעה כזאת כבר זה.
בקיצור, עשה לה דוח.
נסעה.
אחרי כמה מטרים, עצר אותה עוד פעם, עשה לה עוד דוח. למה?
היא הסתכלה בדוח תוך כדי נסיעה,
ופונה קצת שמאלה מהנתיב.
אז עשה לה עוד זה.
אם הוא ימשיך איתה ככה,
ואם היה אחר כך רפורטים על קללות,
אז בטח הייתה מקבלת עד כל עשר מטר עוד כמה.
אז המורה, מורה של המשטרה,
בפרט עם
הבושה היא לא פחותה
מיראת המשטרה.
וזו מתנה שהקדוש ברוך הוא נתן לאדם בושה
כדי למנוע אותו מחטאים.
הגאון רבי ישראל סלנטר, תשמעו עכשיו דבר מזעזע,
אמר על עצמו
שלא היה מאמין את עצמו
והיה מפחד להתייחד לבדו
ליד קופה של מעות לא מנויים מהבעלים.
אם הוא היה בחנות ובעל הבית יצא החוצה רגע,
והקופה פתוחה,
והוא יודע שאין מניין,
אין מספור, אין חשבוניות שאתה יכול לחשב כמה היה וכמה לקחו,
אלא הכול זרוק שמה,
והוא יכול להושיט את היד ולקחת ככה חופן,
הוא לא היה סומך על עצמו.
וזה, באין עוברים ושווים
ובאין רואה.
והוא אומר ככה,
ואני ביודעי ומכירי כהמנה.
אני מכיר את עצמי,
ואני יודע מי אני.
לכן אני אומר את מה שאני אומר.
כי אני לא הייתי מאמין עצמי גם על קופה של מעות מנויים.
גם אם יש רישום מדויק,
ואם אני אקח ויבואו ויבדקו, ידעו כמה לקחו בדיוק,
גם במקום כזה לא הייתי סומך על עצמי שאני לא אקח.
אדם המכיר את עצמו,
היודע את יצרו אשר בקרבו,
יודע היטב כי לא, לא הגבורה,
אין ביטחון, לא מלאכתו.
טועה אדם
שעובר עליו יום שלם ללוחת וחושב
שזה מתפארתו וטובו.
אל לא להתהלל.
כל זה אינו אלא מחסדי השם
שמעכבים לו,
ואין מניחים אותו לחטוא.