במצוות ה' צריך ללכת כמו בהמה...
שנינו במשנה, מסכת שבת יא, אומרת המשנה: "לא יקרא לאור הנר". ובגמרא פירשו את הטעם: שמא יטרד בלימודו. אדם ילמד בשבת, בלילה, בליל שבת, ומרוב שהוא לומד ושקוע בלימוד, יהיה טרוד בלימוד, וישכח ששבת היום, ויטה את הפתילה. פעם היה פתילה. ואז אם אין מספיק שמן, מה עושים שיהיה אור? מטים את הכלי, מטים את הנר, הכלי נקרא נר, מטים אותו והשמן מגיע לפתילה ואז האור.. אבל הוא עושה כזה דבר, הוא עובר על איסור של הבערה. כי הוא מבעיר בשבת. אז השמנה אומרת: "לא יקרא לאור הנר". הגמרא מפרשת: שמא יטרד בלימודו וישכח ששבת היום ויטה את הפתילה ויעבור על איסור הבערה.
אמר רבי ישמעאל בן אלישע, אחד מעשרה הרוגי מלכות, אחד מגדולי ישראל הקדושים ביותר, שעלה לשמים בשביל לראות אם הייתה גזרה על עשרת הרוגי מלכות. אמר אני אקרא לאור הנר ולא אטה. היות והטעם מה הוא? שמא יטה, אז אני אקרא ולא אטה. ושכח והיטה. אז הוא עבר על איסור הבערה בשוגג, והוא כתב על פנקסו: "אני ישמעאל בן אלישע קראתי והטיתי, לכשבינה בית המקדש אביא חטאת שמנה". צריך להביא קורבן חטאת על השגגה.
ואמר: "כמה גדולים דברי חכמים". מה הוא אמר? הוא אמר "כמה גדולם דברי חכמים,. מי מכם מבין מה הוא אמר? "כמה גדולים דברי חכמים", מה הוא אמר?
(תשובה מהקהל: שירדו לסוף דעתו של אדם)
הרב: כן, מי רוצה עוד לנסות?
(תשובה מהקהל: שיעשו גדר)
הרב: מי עוד רוצה לנסות?
(תשובה מהקהל: הוא הודה בטעות)
הרב: שהוא הודה בטעות זה נכון, אבל מה זה שהוא אמר: "כמה גדולים דברי חכמים".
(תשובה מהקהל: הסכים איתם)
הרב: תשמעו מה הוא אמר:
אמרנו ששמנה כתוב: "לא יקרא לאור הנר". כתוב מה הטעם? לא כתוב. מה כתוב? "לא יקרא לאור הנר", למה? לא כתוב. באו חכמי הגמרא ופירושו: בגלל שפירשו והיה טעם, אז הוא אמר אם זה הטעם שמא ישכח ויטה, אני אקרא ולא אטה. ונכשל. "כמה גדולים דברי חכמים", במשנה! שלא אמרו טעם. כי אם לא אמרו טעם והייתי יודע שכתוב "לא יקרא לאור הנר", אני לא ידוע מה הטעם למה לא לקרוא, אז ודאי שאני לא אקרא. אסור! אם אסור אין לי בזה הבנה. אני לא עושה. אבל אם כתוב לי טעם, אז אני אומר זה לא רלוונטי לגבי. אני אקרא ולא אטה. ככה נכשל שלמה המלך. הוא אמר אני ארבה ולא אסור.
לכן צריך ללכת במצוות ה' כמו בהמה. בלי פירושים, בלי הבנות, בלי כלום. אסור? אסור! אמרו חכמים: "ספק דאורייתא לחומרה" לא יודע מה המצב, המציאות כך או המציאות כך, יש אומרים כך, יש אומרים כך, זה מצווה מן התורה? מצווה מן התורה! אוי ואוי! יש ספק. אם אני עושה וטעיתי, אני עובר על איסור דאורייתא. אבל אם אני מתרחק ולא עושה, אני לא אעבור. אז ספק דאורייתא, אם יש ספק על מצוה מן התורה, לחומרא! מחמירים ולא עושים. אבל יש לאנשים כל מיני חוכמות. "לא, אני רעב, אני רוצה לאכול, אשתי לוחצת, שלום בית, חריט! עושים חילבה עם כל מיני טעמים ופירושים בשביל להתיר את מה שרוצים. "אל תהיה פקח יותר מידי, למה תשמם. אל תהי צדיק הרבה למה תשמם".
אז רואים מכאן איך שאדם שומע מה שהתורה אומרת, שלא יחפש טעמים ואפילו אם יודע טעם, זה לא טעם הבלעדי. לכן, אם התורה אסרה, הרחק! שלא תכשל.