לא להתעצל בתוכחת | הרב אמנון יצחק
- - - לא מוגה! - - -
הציב יום לעילוי נשמת עידן בן מרדכי ומרגלית,
שהיום יום פטירתו,
ושלום בין יצחק וחממה.
רפואה שלמה והצלחה
למרגלית בת רחל וכל משפחתה מהרה.
עשה תורתך כבא,
כיצד?
מלמד שאם שמע אדם דבר מפי חכם
בבית המדרש, אל יעשה אותו ערעי,
אלא יעשה אותו קבע.
ומה שלמד אדם
יעשה וילמד לאחרים ויעשו,
שנאמר ולימדתם אותם
ושמרתם לעשותם.
וכן,
בעזרא הוא אומר
כי הכין עזרא את לבבו לדרוש את תורת אדוני ולעשות,
ואחר כך הוא ללמד בישראל חוק ומשפט.
כל זה מופיע באבות דרבי נתן, פרק יג.
בספר חובת הלבבות
הוא כותב בהקדמה
וכאשר זממתי לעשות
מה שהסכמתי עליו מחיבור הספר הזה,
ראיתי כי אין איש כמוני ראוי לחבר חיבור כמוהו,
ושיערתי בנפשי
כי כוחי קצר
מחלק
מחלקותיו.
זאת אומרת,
רבנו בחייה הקדוש, החסיד,
אומר שכעלה במחשבתי לעשות
את מה שהסכמתי בעניין הספר הזה, חובת הלבבות,
ראיתי שאני לא ראוי לחבר חיבור כזה,
ושיערתי במחשבה, בנפש,
שאין לי כוח מספיק לחלק אותו למחלקות וחלוקות כפי שבאמת יצא הספר בסוף.
מפני כובד הדבר בעיניי,
ויראתי שאטרח בדבר יותר מן הראוי,
ויכול להיות שזה ייקח לי הרבה הרבה זמן יותר מן הראוי,
עד שאמרתי בנפשי לשוב ממה חשבתי.
כאשר זמותי
להסיר מסע הטורח הזה מעליי ולהניח לי מחברו,
ואז שוב עליו מחשבתי להסיר
את המסע הזה של הטורח
מלחבר את הספר,
שבתי וחשדתי את נפשי
על בחורה במנוחה
ולשכון במעון העצלה בהשקט ובבטחה.
ואז בדקתי מאיפה זה נובע,
וחשדתי את עצמי שאני אחפש לנוח
בלשכון במעון העצלה,
להשקט ובטחה.
למה לטרוח כל כך?
וידעתי כי כמה שכלים עבדו בעבור המורה וכמה חסרונים גרם אותו הפחד.
וזכרתי את דברי האומר מן הזהירות שלא תרבה להיזהר.
אחד הדברים שאנחנו לומדים
במידת הזהירות זה גם לא להיזהר הרבה.
צריך להיות זהיר מלהיזהר הרבה.
הלב טוב אומר
על דבריו אלה כך
כאשר חשבתי להסיר את מסע הטרחה הזאת מעליי ולחדול מלחבר את הספר,
חזרתי בי.
חשדתי את נפשי שהיא בוחרת במנוחה ובעצלות, בהשקט ובבטחה,
וחששתי שעזיבת המחשבה הזאת נובעת מרצון התאווה,
ושרצון זה הוא שהיטה אותי אל דרך המנוחה והשלווה,
והוא שנתן לי את הדחיפה להחליט על עזיבת המחשבה הזאת
ולשבת במושב העצלות. ויודע אני שכמה דברים שכליים שהיה בכוח האדם להשיג אותם,
עבדו ממנו בגלל הפחד המונע אותו לגשת אליהם,
פן לא ישיג אותם,
שכמה חסרונות בשלמות האדם ומידותיו
נגרמו על ידי פחד זה.
ונזכרתי בדברי האומר מן הזהירות שלא תרבה להיזהר.
ואמרתי בליבי,
שאם כל מי שעולה בליבו לעשות דבר טוב,
או להורות לבני אדם את הדרך הישרה והנכונה,
היה עומד ומצפה עד שיתמלא רצונו בשלמות,
ויגיע להבנה העמוקה ביותר,
ולשפה
הצחה ביותר,
אז לא היה אדם מדבר דבר בדורות
שעמדו אחרי הנביאים.
כי בנביאים בחר השם אותם לשליחותו ונתן להם אומץ בעזרתו.
ואילו כל מי שרוצה להשלים את עצמו בכל המידות הטובות ואינו יכול להשיג אותן,
היה עוזב את אותן המידות שהוא כן יכול להגיע אליהן
עד אשר ישיג את כולן,
אז היו כל בני אדם ריקים ממעשים טובים,
וחסרים ממידות נאות,
והיו רצים מחר את תקווה שסופה להתאכזב,
והיו שבילי הטוב שוממים
ודרכי החסד נעזבים,
שהרי אין בכוח שום אדם
פרט לנביאים להגיע לתכלית השלמות.
עד כאן דברי רבנו בחיה בהקדמתו לספרו חובת הלבבות.
אז זאת אומרת, את כל הספר הוא כתב
בשביל כלל ישראל להצילם.
ובתחילה חשב אולי הוא לא ראוי ולא יכול לעשות זאת.
ואחר כך בדק את עצמו והתברר לו שאולי זו עצלות
בפיתויים של היצר הרע.
בסוף הוא עזר כוח
וכל העולם זכה.
עד כמה טובעת התורה
ומי שהוא עובד השם,
שיפקיר את מנוחתו
ויהיה גולם ממקום למקום להרביץ תורה ויראה.
ולא יכול לפטור נפשו
במה שהוא יושב ועובד את השם במקום אחד.
אלא צריך לנסוע ממקום למקום,
אפילו שתנאי הנסיעה קשים,
ואין סוס ואין רכב
לרכב עליו.
בעל כורחנו אנחנו צריכים להבין
כי במקום שיש סכנה של היעדר תורה ויראה,
הדברים יגרמו לאבדון נפש
ולאבדון החומר של כל ישראל,
כי ישראל משקלים יחדיו,
לא כל אחד בנפרד בלבד.
אז לא יועיל לו שום טענות,
ואז אין חולקים כבוד ומנוחה לעצמו.
יהיה מי שיהיה,
כי גם הוא בסכנה.
אם הציבור חלש,
אז אתה גם עלול לשלם,
כי אתה נמצא באותה סירה.
ודווקא אותם שהפקירו כל ימיהם למען האמת,
דווקא הם יודעים ערכה
שכדאי בעדה לנסוע ממקום למקום,
ולא על זמן קצר,
עד שיקיפו בעבודתם את כל העולם כולו.
רק אותם האנשים מחויבים לסבול ניסיונות
רצופים
ולא להפסיק מעבודתם.
זאת אומרת,
אבל שלא יחשבו שרק אם מקבלים כבוד
וקבלת פנים,
אז הולכים ומסתובבים,
כי זה משתלם.
הוא אומר לא.
והסבא מנוורדו במדרגת האדם אומר לא.
אלא רק אותם האנשים מחויבים לסבול ניסיונות שהם רצופים
ולא להפסיק בעבודתם.
וילכו לייסד מקומות של תורה גם במקום שלא מכירים אותם,
וגם במקום שלא מקבלים אותם בתופים ובמחולות,
וגם במקום שתחילתם יהיה מר.
ואם תאמר, כיוון שהטורח כל כך גדול והניסיונות מרובים,
אז זה לא יהיה חטא כל כך גדול
אם ההשתדלות תהיה קטנה ומצומצמת.
הוא אומר, הבית נאורא,
אם לא עושים כן מה שאני אומר,
מה אמרו חכמים זיכרונם רכה שהרגו שבעים אלף איש?
שפנחס וסנהדרין לא יצאו
להוכיח את העם,
מתו שבעים אלף איש מישראל
בפילגש בגבעה.
אז כמה נורא החיוב הזה.
ומה נענה ביום פקודה?
כי אין טענה והתנצלות
להקטין את החוב,
כי האחריות ארוכה מארץ מידה ורחבה מניים.
על כן הלטמון ידו בצלחת,
ולא יפנה אל כרמו ראשונה,
ולא יאהב את המנוחה,
ואי אפשר לא להיפטר בשום טענה.
עד כאן דברי המדרגת האדם.
בעוד הוא אומר,
צריך האדם להתעורר מתרדמתו ולהתבונן בסכנות המרחפות מול פניו,
לצאת בעוז ותעצומות,
לעבוד בכל הכישרון וההרגשה,
לעשות כל מה שבידו.
רק אלה ההוגים בתורת השם יומם בלילה,
עליהם החוב מוטל לעשות בעניין זה מה שבידם, ולא יפטרו את עצמם בשום אופן בטענה ואמתלה,
ולא יחוסו על עיתם וזמנם ועבודתם של זיכוי עצמם,
כי זה כמו פיקוח נפש של הכלל.
צריך לדאוג לכלל.
ומובא מאמר חכמים זיכרונם וברכה בבבא מציעה פה,
אמר רבי חיאל רבי חנינא בהדה דידי כמלנצאת,
דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל.
אתה מתווכח איתי?
אני עשיתי שתורה לא תשתכח מישראל.
מה עשיתי?
עזל נא ושדנה כיתנה וגדלנה נשבה וציידנה תבה ומאכיננה בשרי
יוליאטמה ואריכנא מגילתא וכתביננה חמישה עומשי
וסליקנה למטה ומקרנה חמישה ינוכה בחמישה עומשי
ומתננה שיטה סדרי ואמרנא להו עדה אדרנה ועתנה
קרועה אדדה ועטנועה אדדה
ועבדלה לתורה שלא תשתקע עם ישראל.
היינו דאמר רבי
כמה גדולים מעשי חייה.
עד כאן הלשון.
אז הוא היה הולך ולוקח כותנה ועושה רשתות וצד צבעים,
אחר כך מאכיל את הבשר של הצבעים ליתומים
ועושה מהעורות שלהם קלף
וכותב על זה חמישה חומשי תורה והולך לעיר,
תופס חמישה ילדים
ומלמד אותם
חמישה חומשי תורה, כל אחד חומש,
ואחר כך אומר אתה תלמד בראשית בתשמות וזה,
ואחר כך כל אחד ילמד את השני,
אותו דבר עם שישה סדרי משנה,
ואומר להם עד שאני אחזור ואני אבוא,
תלמדו אחד את השני ותשנו אחד לשני,
וכך עשיתי שלא תשתכח תורה מישראל.
על זה אמר רבי רבנו הקדוש,
כמה גדולים מעשי חייה.
אם נתבונן במעשיו,
שהייתה כוונתו רצויה להביט רק על תועלת הרבים.
כך צריך כל מחונך ועובד להתלמד שיהיה כדאי לו להיות עבד לרבים,
כי במידה שיכול להפקיר מכבודו וממצבו בעד הרבים,
באותה מידה הוא יצליח בכל אשר יפנה.
כמה שהוא יוותר על כבודו
ועל מצבו,
ככה תהיה הצלחתו.
מה הבעיה?
יכול היה לקחת כסף,
לקנות
חומשים
ולתת להם,
שילמדו. למה הוא צריך ללכת להביא כותנה ולעשות רשתות ולעשות
כל מיני דברים? בשביל מה?
הוא רצה שהכל יהיה בטהרה.
הכל נעשה לשמה, לשם המטרה.
ואז ממילא כשהכל נעשה בכשרות, מאלף ועד תו
זה גם נכנס אחרת.
קדושה יש בכל המעשים והצלחות הן לאין שיעור.
ועוד יש להתפעל, הלוא רבי חיה היה מיסודי השס.
איך הוא לא חס על זמנו ועל כבודו
להימסר כל כך לעבודת הרבים,
עד שהיה כדאי לו לעשות אפילו עבודות גשמיות,
כמו לצות צבעים,
ולהאכיל בשר לתינוקות,
ולעשות את הקלף,
ולכתוב את הפרשיות.
אז אם אנחנו רואים שהוא עשה את זה, התנא הקדוש,
על כן צריכים אנחנו לעשות כל מה שבידינו,
הן ברוחניות והן בגשמיות.
ולעשות פנינו כחלמיש,
וכל איש יסייע בכל דבר שיש בידו לעשות,
ולא יחוס על כבודו.
על כן, כל מי שיכול לעשות בעבודת הגשמיות,
אסור לו להסתלק מזה.
זאת אומרת, אלה שעושים תבלינים בשביל כלל הציבור, אשריהם ואשרי חלקם, הנה רואים,
תנא הקדוש.
כי גם לעבודת הגשמיות צריכים לגשת בהכנה של לב טהור,
ולשם שמיים.
שרק אז יצמח מזה תועלת גדול לרוחניות.
ואם לאו,
לא עושים את זה לשם שמיים ובלב טהור,
יכולה הגשמיות לאכול את הרוחניות.
ולכן מחויב כל אחד
לעזור
ולסייע ברוחו ובמוחו,
ובזה יהיה נרצה להשם יתברך,
ובפרט עכשיו,
כשאנחנו נמצאים ימים ספורים לפני ראש השנה, יום הדין,
חשוב מאוד שתהיה עבודת הרבים, זיכוי הרבים, עבד לרבים,
על מנת
להרבות כבוד שמיים ולקרב את אחינו בית ישראל
לאבינו שבשמיים,
וישלח לנו גואל צדק במהרה בימינו, אמן באמן.