ששש קדיש!
- - - לא מוגה! - - -
יושב אדם מפטפט כל היום ולא מתעייף, וואי, בטלפון שעות,
מדבר עם חברים, יושב בתי קפה, הולך לכל מקום, קורא עיתון,
שומע רדיו, מסתכל בטמבלוויזיה, וואי, כמה זמן יש לו לבזבז.
אבל קיים לצלע והוא לעג, שקם להתפלל,
ישר הוא נכנס בית כנסת, הוא נרדם,
ישר הוא עייף.
מה קרה?
מה קרה?
הוא יאמר לך תורה, מטש את כוחו של אדם.
ולא רק אחרי הלימוד.
מי שקיבל עליו תורה, תשש כוחו.
נו, איפה הרגשת הסתירה?
למה אתה לא מרגיש שיש סתירה?
כל מלאכה, כל עבודה פיזית, אחרת,
אתה עומד,
אמן, מחזיק מעמד.
מגיע לתפילה, שזה חצי שעה,
לא יכול להחזיק מעמד.
הנה, כבר מפהק, ישר זה עייף,
כל העייפות ישר נופלת עליו. מה קרה?
ולא אותי קראת יעקב,
כי יגעת בי ישראל.
איך אני יודע שלא אותי קראת יעקב?
גם מה שאתה אומר, וגם מה שאתה עושה,
וקודם כל כול מדבר עליך שאתה דתי ואתה חרדי וזה וזה וזה.
איך אני אומר לך שאתה לא אותי קראת יעקב?
כי יגעת בי ישראל, כשאתה מגיע אליי, אתה יגע.
תמיד כשאתה מגיע לעבודת השם יגע.
חייך.
עומד אדם להתפלל, פותח, השם שפתי תפתח.
מה זה השם שפתי תפתח?
בלעדיך אני אילם.
אז עד עכשיו מי פתח את הפה שלך?
איך זרמו כל המילים אצלך בלי הפסקה עד שצריכים להגיד לך קדיש?
ואחרי רגע אתה אומר, השם שפתי תפתח.
למה היה סגור עד עכשיו?
אלא זה שטוסים ואבלים.
זה שנינה וליצנות.
הרי אתה כמעיין המתגבר וכנער שלא פוסק מלדבר.
אבל באמת,
עומד להתפלל עייף.
אם השם לא יפתח את פיו, הוא ירדם בתפילה.
ועינינו רואות.
אחרי שאנשים פותחים שפתינו, נרדמים בתפילה.
אבל אפשר לקיים את שניהם.
אפשר, אפשר לקיים את שניהם.
איי, איי, איי, איי, איי, איך אפשר לקיים את שניהם?
אין הרגשת הסתירה, לא מרגישים סתירה בין מה שאנחנו מדברים למה שאנחנו עושים. בכלל לא מרגישים סתירה.