אדם צריך להשמר מאד, כי בקלות יכול להפוך מאוהב לאויב!
מכאן שיש להזהר ולעמוד על המשמר שלא יתחלף מאוהב לאויב, לשמור על התחומים שלא לעבור את הגבול, לא לעבור מקנאות לכעס ורציחת, כי יש לפעמים שדוקא ע"י המעלות וההצלחות מתפתחים חסרונות ומכשולים, דוקא השראה עליונה ששרתה עליו היא עילה לזחיחות הדעת, וזה מביא את האדם לידי שכחה שיעבור את הגבול הדק. ודבר זה נלמד ממה שאומר רש"י ז"ל על הפסוק "יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם, וזה כאשר דור המדבר ביקש בשר בצורה לא נכונה ונענשו בפורענויות, רש"י אומר, אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם לא גבה ליבכם להכנס לכל הדברים הללו, ולכאורה הרי ההיפך צריך להיות כאשר השכינה בתוכם צריכה להבריח את הגאוה, אבל לפי רעיוננו לפעמים דוקא ע"י מעלות באה זחיחות הדעת ואז אוהב נהפך לאויב.
ומעשה ברבי אלעזר ברבי שמעון, שבא ממגדל גדור מבית רבי, והיה רוכב על החמור ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם שהיה מכוער ביותר, אמר לו שלום עליך רבי, לא החזיר לו, אמר לו, ריקא, כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערים כמוך? אמר לו איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית, כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו נעניתי לך מחול לי. אמר לו איני מוחל לך עד שתלך לאומן ואמור לו כך וכך. זה גמרא בתענית כ'.
נראה לבאר כי כל הענין מדובר במושג אחר, רבי אלעזר הכיר באותו אדם שהוא ריק מחכמה - ריקא, ותורה אין בו, וזהו הכיעור האמיתי, ובא רבי אלעזר והוכיחו על שאינו עוסק בתורה, ואז היופניו מאירות כי החכמה תאיר פניו, וגם אם קשה עליו הלימוד, הלא בעמל וביגיעה רבה יכול כל אדם להגיע למדרגה זו, וכפי שרבי אלעזר הרגיש בעצמו שלמד תורה הרבה ביגיעה ועמל רב והצליח, ומתוך זחיחות דעת של תורה עמד והוכיח אותו, שיכול כל אדם להגיע לדרגה עליונה ע"י יגיעה, והכיעור שעליו דיבר מכוון היה על כיעור העדר חכמת התורה. ככה מובא בעיון יעקב שם. אעפ"כ הגם שמתוך רתיחת התורה היה רבי אלעזר מתמיה על זה שהוא ריק מתורה, וכוונתו היתה לעורר בו רגש של תורה, מכל מקום שגיאה קלה יצאה מפיו של רבי אלעזר ועל המקום היה לו לתקן את מה שעיוות, וכן היה שלא היסס ותיקן. אז מה רואים, שלפעמים רוב המעלות שאדם משיג גורמות לו ההיפך, שמזלזל באחרים. וזחיחות הדעת יכולה להביא אותו למכשול. וזה מדובר על רבי אלעזר ברבי שמעון בר יוחאי.