הֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה
- - - לא מוגה! - - -
לעולם ייזהרו בני אדם שאם התחברם עם החכם
לא ירהיבם ליבם להקל בכבודו,
אבל ישחק עליהם ולא יאמינו,
בעור פניו לא יפילום.
והוא מה שאמרו במשנת חסידים,
הביא מתחמם כנגד אורן של חכמים,
והווה זעיר בגחלתן שמא תיקווה.
רצה בזה שתהא התמדת חברתו בפחד ובמורא,
כמו שמתחמם כנגד האור שהוא מתפחד מבוא בתוך האש ונגוע בקצהו.
אז אדם שזוכה להתחבר עם חכם,
שלא יקל בכבודו, כי ברגע שיש כבר קרבה,
אז הוא מתחיל להתנהג כאילו חבר שלו.
אז צריך לדעת שאפילו אם שוחק אליו החכם, לא יאמין.
כמו שכתוב במשנה באבות,
להתחמם כנגד אורן של חכמים,
אבל להיזהר בגחלתן שמא תיקווה.
זאת אומרת,
כנגד האור, כנגד המדורה, כנגד האש,
אפשר להתחמם, צריך מרחק.
דיסטנס, מה שקוראים, דיסטנס.
או אם הוא יתקרב יותר מדי,
הוא עלול חלילה לקוות.
וכבר קיבלנו מאמר חכמי המוסר, באמור אחד מהם אל בנו,
שהיה מאוכלי שולחן המלך ומן העובדים אותו,
אמר אליו, שים עבודת האיש אשר אתה ניצב לפניו כמדורת אש.
לא תרחק יותר מדי,
פן ימצאך נזק הקור,
ואל תקרב יותר מדי,
פן תוכד אש.
ואל יפדתך לבבך בהשתעשעו עמך, היותך חבר עמו.
רצה לומר, בכל זה היזהר בהקל בכבודו כלל.
וכן, המוסר, בהתחבר עם החכם.
את זה אומר רבנו המאירי
בחיבור התשובה,
במאמר א'.
אז זאת אומרת, כמו עם מלך,
לא רחוק מדי, לא קרוב מדי,
ולא לחשוב שאתה חבר שלו אפילו אם הוא משתעשע עמך.
וכן, מוזהר האדם בהתחברו עם החכם, בדיוק אותו דבר.
הווי מתחמם כנגד אורם של חכמים והווי זהיר בגחלתן שלא תיקווה שנשיכתן נשיכת שועל
ועקיצתם עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף
בכל דבריהם כגחלי אש.
המשילו חכמים זיכרונם רחה, עניינו של המקל בכבוד חכם
לנשיכה של שועל,
עקיצה של עקרב,
לחישה של שרף.
מפני שכל אלה הדברים אינם מורגשים מיד.
השועל, שיניו דקות ועקומות,
לא ירגיש הנשוך בהם כאב גדול
בעת הנשיכה,
אבל כשיוציא השועל את שיניו ממקום הנשיכה,
ירגיש הנשוך בצאתם כאב חזק
ומכאיב לצד עקימת השיניים וכפיפותן.
זאת אומרת, בכניסה יותר קל מאשר ביציאה, כי היציאה כשיניים עקומות ודקות קורעות
את הבשר.
וכן העקרב יטיל ערש מן העוקץ שלו בנשיכת פה,
ולא בנגיעה חזקה.
לא סוגר על האדם בצורה כואבת וחזקה.
והשרף יטילנו שלא בנגיעה כלל, רק בנשיפה. יש נחשים שזורקים את ההרס
ופוגעים באדם.
נמצא.
אז בלתי מורגש כלל עניינם בעת הנשיכה,
ואחר זמן מועט ירגישו מהם
הרגש מכאיב וממאיר,
יחזק ויכאב עד מאוד כל אדם אשר ישח מהם.
ככה חכם
יענש כל המקל בכבודם עונש מכאיב,
אבל לא ירגיש מיד.
שאינם כשאר בני האדם המפרסמים נקמתם ומרעישים בנשיכתם,
אם בחרפות,
אם במכת חרב,
בנקמת ידיים.
אלא
זה בא אחר כך לאט-לאט ופוגע באנשים.
כל המזטל מן חכם אין תרופה למכתו.
גם זו
בחיבור התשובה לרבנו המאירי במאמר א'.