"משפט שמיים" - זה מה שלא כתוב בעיתון
- - - לא מוגה! - - -
אומר הרב יעקב גלינסקי, זיכרונו לחיי העולם הבא, אתם סוברים שעל העיתון המצרי.
אני מתלונן
על הפרסום השקרי.
גם לא על העיתונים החרדים שלנו.
אבל על המבט שלנו על החיים, זה התלונה.
על ההשקפה שלנו בכל שטחי החיים.
ואספר,
העיירה מיר הייתה עיירת מחוז בחבל גרודנה.
בכל שבוע התקיים בה יום שוק
שבו הציגו עיקרי הסביבה את מרכולתם וקנו את צורכי ביתם.
אוטובוס מיושן של אותם ימים היה עורך סבב בין הכפרים
הפזורים סביב והאיכרים עלו עליו עם הסלים והצרורות.
והאוטובוס
העמוס עלה על גשר עץ
נטוי
על הנהר בפאתי העיירה.
והנה,
יום אחד הגשר קרס,
האוטובוס צלל,
כ-45 איכרים טבעו,
אחד לא ניצל.
סערו הרוחות,
חיפשו אשמים.
אלה טענו שהגשר היה רעוע.
בוניו אשמים.
אלה טענו שלא תחזקו אותו כראוי.
אחרים סברו שמלכתחילה לא נועד לאוטובוס כבד.
מנגד האשימו את הנהג
שהוא לא נסע במהירות מספיק שתקן על המשקל.
בקיצור, מצאו עניין לדוש בו.
עלה המשגיח,
רבי ירוחם המיר זכר צדיק וברכה,
ונשא שיחה.
וכך אמר
בנוהג שבעולם
אדם רצח
ונידון למוות.
אין מריצים אותו אל הגרדום.
עדיין יש תהליך ערעור ואישרור.
בינתיים משכנים אותו באגף הנידונים למוות.
תנאים משופרים משאר האסירים,
חדרים מרווחים, אוכל בשפע.
בינתיים נתפסה חוליית מורדים
ונשפטה למוות.
חבריה מצורפים
לאותו רוצח.
נמצא ספסר
בשוק השחור,
נמצאו זייפני כספים.
כל הנידונים למוות
משוכנים יחדיו.
כשמיצו את תהליכי הערעור ופסקי הדין אושרו,
מוציאים את כולם יום אחד,
מעמידים אל הקיר מול כיתת יורים ומוציאים את פסק הדין אל הפועל.
זה מכלל מוראה של מלכות
שבלעדי זאת איש את רעהו חיים בלעו.
זה ידוע עד כאן.
בראש השנה ייכתבון,
וביום צום כיפור יחתמון.
כמה יעברון
מכמי בראון
מי יחיה
ומי ימות?
מי בקיצו
ומי לא בקיצו?
מי במים?
כל זה נאמר לא על היהודים בלבד.
כתוב, וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מירון.
אז ככה,
בראש השנה האחרון
נגזר על אלכסיי,
המתגורר באזקופנה,
על איגור,
המתגורר בבינקה,
על ארבעים וחמישה איכרים בכפרי הסביבה נגזר למות בתביעה.
הם חיו על זמן שאול.
ולא ידעו.
לכאורה היו בשגרת חייהם.
ואז
נחתמה הגזרה
ועבר האוטובוס
מכפר לכפר,
מעלה את הנידונים למוות
אחד לאחד,
משלים את הסבב,
עולה על הגשר
כדי לבצע את פסק הדין.
זה מה שהיה כאן.
משפט שמיים.
זה מה שלא כתוב בעיתון.
וזה גם לא מה שעלה בדעתנו.
על זה נאמר, ויהי
בשלח פרעה,
לשון צער.
כמה צער. כמה צער על העיוות שחושבים שפרעה שילח את ישראל.
אל מוציאה ממצרים.
והיה רבי ירוחם ממיר,
זכר צדיק ברוך הוא אומר, למען האמת,
אין לימוד מוסר חי יותר,
מרעיש יותר,
מעורר יותר,
מקריאת העיתון.
שהרי עין בעין רואים בו משפטי שמיים.
מי במים?
מי באש?
מי בחרב?
מי בחיה?
מי ברעב?
מי בצמא?
מי ברעש?
מי במגפה?
מי בחניקה?
מי בסקלה?
מי ינוח?
ומי ינוח?
מי ישקט?
ומי יטרף?
מי ישלב?
ומי יתייסר?
מי יהיה עני?
ומי יאשר?
מי שפל?
ומי ירום?
הכל כתוב בעיתון.
כל יום
כתוב את גזר דינו של הקדוש ברוך הוא בראש השנה.
מתרחץ טבע בים?
זה מי במים.
יש אישה נשרפה למוות בביתה?
זה מי באש.
צעיר נדקר בקטטה?
בחרב?
דוב טרף תינוקת או ברדלס במחנה קיץ? זה מי בחיה.
כל יום,
כל יום העיתון מפרסם מה נגזר בראש השנה.
ומה כולם מחפשים?
איזה חוסר תשומת לב. אה, הגז היה פתוח.
אה, זה היה ככה.
אה, הייתה מערבולת.
אה, יא בא בא בא.
זה ויהי.