עשו הוא סוכר לידינו!
שואל הרב גלינסקי זכרונו לחיי העולם הבא: "איך עקרו הלכה מהגמרא שנפסקה בשולחן ערוך ביורה דעה סימן ב', וסימן קנ"ח? שיש חילוק בין "מומר לתאבון" לבין "מומר להכעיס"?
"תשובת הדבר" הוא אומר: "בתוספות בעבודה זרה כו', והן רמוזים ברמ"א בסוף סימן קנ"ח ובדרכי משה שם: מומרים של זמננו? להכעיס הם; דשביק היתירא וקא אכיל איסורא הם מניחים את ההיתר ואוכלים את האיסור! לא כמו "מומר לתאבון" מומר לתאבון אוכל קודם כל מה שמותר, אין מותר? אז הוא אוכל איסור. אבל "מומר להכעיס" הוא עוזב את המותר ואוכל את האיסור.
וכל שהוא נקרא "מומר להכעיס" - אין אנחנו מצווים להחיותו! מה פירוש? כתוב: "וחי אחיך עמך" אנחנו מצווים להחיות את אחינו, עמנו, ולעזור לו! אבל אם הוא "מומר להכעיס" איננו בכלל אחווה! ואין אנחנו מצווים להחיותו. אפילו עני מרוד לא עוזרים לו, זה נקרא "מומר להכעיס" דינו כאפיקורוס ועובד עבודה זרה! ובמי זה נאמר? בבית הלל כתב: שבזמננו שמי שחשוד לאכול נבלות לתאבון - שחיטתו אסורה. וכך הביאו הפוסקים, וכך כתב החוק יעקב שעכשיו כולם נחשבים למומרים להכעיס אז יש בעיה עצומה!
עכשיו בואו נבחן מה נקודת המבחן: מה ההבדל בין "מומר לתאבון" לבין "מומר להכעיס"? נביא כמה דוגמאות שהם נראות קטסטרופליות! אבל תשמעו איזה הבדל, הבדל יש בין "מומר לתאבון" לבין "מומר להכעיס", יתברר לנו שעשו הוא "סוכר" לידנו! סוכר! שיצחק אבינו היה יכול לסמוך על שחיטתו, ועל שחיטתנו ודאי שלא!
נקודת המבחן: האם כשיש אפשרות שלא לעבור על איסור, אנחנו בוחרים בה, ואז אנחנו נחשבים "רק" רק "מומר לתאבון", כמובן שאף אחד לא יהיה מוכן להתפאר בתואר הזה שהוא "מומר לתאבון" אבל שאין להשוותו "למומר להכעיס" כי "מומר להכעיס" הוציא את עצמו מכלל ישראל, הוא כאפיקורוס, והוא כעובד עבודת כוכבים כמו שכתוב בשולחן ערוך יורה דעה סימן ב' הלכה ה.
אז המבחן: יש לפנינו איסור והיתר - האם יש לנו אפשרות לעבור על איסור? האם אנחנו בוחרים שלא לעבור על האיסור? יש היתר ויש איסור, אם אנחנו בוחרים לא לעבור על האיסור, ומעדיפים לא לעבור על האיסור. אבל אם לא יהיה, ויהיה רק איסור - נעבור עליו? אנחנו נקראים "מומרים לתאבון".