שאלה שבועית עולמית - הרב מרדכי צביון - מס' 1

- - - לא מוגה! - - - 

למה הוא נפרד באמת?

למה הוא נפרד באמת?

שאלה

ראובן נכנס לחנות

לממכר הכלים יד שנייה

ועודו בוחן פמוט ישן

לפתע נפל מידיו הפמוט ונשבר.

בעל החנות אסף את השברים

ולתדהמתו התגלה בין השברים טבעת זהב

שהוחבאה בתוך הפמוט,

שלא היו מגלים אותה

לולי שבירת הפמוט.

בעל החנות פנה לראובן ואמר לו,

תשלם לי על הפמוט שנשבר.

שברת לי פמוט, תשלם אותו.

אמר לו, ראובן,

איזה חצוף אתה?

איך אתה מעז?

נתבע ממני כסף.

בזכות ששברתי לך את הפמוט, הרווחת הרבה כסף.

טבעת זהב.

אמר לו המוכר, מה זה עניין לך?

אתה הזקת אותי, תשלם. מה אכפת לך שאני הרווחתי כסף?

מי צודק?

יש דין

אחד שהקליט את חבר שלו,

שהוא נעל בפניו את החופצים שלו,

אז זה הדין שהוא לא חייב.

כי זה רע גרומה.

כי הוא לא גנב, הוא רק חסם לו, כי הוא לא... כי הוא לא עשה מהסף בידיים.

בגלל שהוא לא עשה מהסף בידיים? כן, זה רע גרומה. זה עדיין זה שלו, זה נשאר שלו,

ועכשיו רק, כן, זה... גרומה.

או שהוא רק

חיסה והגילה כי הוא טעה,

הוא רק מנע ממנו דרך להגיע לחפץ.

הוא לא חיסר לו, הוא לא הזיק לו. זה גרומה. לא חיסר לו.

זה לא בגלל שהוא לא חיסר לו. עדיין שזה לא מחוסר, החפץ.

הסיבה היא כי זה גרומה, הוא לא עשה מהסף בידיים. זה הסיבה. ככה כתוב? כי הסיבה שזה גרומה? כן, הוא לא עשה מהסף בידיים.

כי אני הבנתי את המעשה הזה, כשזה...

גם אם הוא ודאי הזיק לו, הוא גם יהיה פתור.

כי הוא לא עשה מעייסי בידיים.

אז גם כבר יכול להיות ש... אבל פה הוא עשה מעייסי בידיים.

לגבי הטבעת זהב,

הוא לא באמת,

אפשר להגיד שמכוח הזכות הממונית שלו, אז הוא הרוויח לו כסף.

אתה יודע, פה אין טבעת יעלון מחוסה.

עכשיו היא התגלתה.

אז מצד אחד הוא הזיק אותו הרבה פעמות, מצד אחד הוא גילה לו טבעת זהב.

הוא גילה לו, הוא לא הביא לו טבעת זהב.

אז מה, אתה רוצה להגיד עד רבה שהוא חייב?

שהוא חייב לשלם, הוא לא פטור.

כן. רק גילה את הטבעת זהב. מצד שני זה חוצפה לדרוש כזה דבר. במקום שיציע לו אחוזים...

חוצפה זה חוצפה,

אבל יכול להיות שבאמת טבעת שבתוך טבעת דב היא לא שווה גם.

הוא לא ידע, בסדר.

חיסרון ידיעה זה לא משהו.

חיסרון ידיעה יכול להיות. חיסרון ידיעה זה לא משהו.

טבעת

זה יהלום בתוך האדמה.

היא שווה משהו? אם זה ברשו שוסריק, כן.

כי מחר הוא יגלה את זה, אז הוא ידע.

מעולם הוא אמור לגלות את זה. למה הוא אמר לדעת את זה?

בסדר. אז השאלה, מה העדינים? דיברנו על זה כבר באחד מהשיעורים דווקא.

אבל למעשה כעת זה שלא, ברור שזה שלא. זה בראשוסריק, ברור שזה שלא.

אם הוא אמר לדעתי את זה, זה היה שווה אצלו אותו מחיר כסף.

קבעתי הלום, הסכום הזה שלו נאמד באותו סכום כסף, וגם אחרי זה שווה אותו סכום כסף. לא גדל?

הערך המומוני של המדינה. לא גדל.

לא משנה אם זה גדל או לא.

יש פה שאלה אחת. מצד אחד הוא הזיק אותו, ומצד שני הוא הרוויח לו.

למה הוא הרוויח לו או שזה נקרא סתם?

הוא גילה לו רווח? זה נקרא רווח, ודאי. למה גילה זה נקרא רווח? כי הוא ודאי היה מוכן לשלם על דבר כזה.

הוא ודאי היה מוכן לשלם על דבר כזה. שהוא יגלה לו? כן.

פשוט שהיה מוכן לשלם על דבר כזה.

אפילו חצי מהשווים מוכן לשלם.

אז זו שוויות ממונית.

כל דבר שבן אדם מוכן לשלם עליו,

‫אז יש שוויות מועמדית.

‫אז למה ההעסקה ככה?

‫זה לא היה שווה אצלו טבעת יעלון, ‫כאילו זה היה שווה אצלו אותו מחיר?

‫מתי, לפני כן? ‫-לפני כן, דיוק. ‫-הוא לא ידע מזה בכלל.

‫אבל הוא לא ידע, זה נכון מאוד שווה.

‫הוא לא ידע שיש לו טבעת יעלון, ‫הוא לא יכול לממש את זה.

‫על עניין זה שהוא הזיק לו, ‫פתאום התברר שיש לו טבעת יהלון.

‫אז יש את הדין של משטרשי?

‫זה הרבה יותר ממשטרשי.

‫הרבה יותר ממשטרשי.

‫-לא, אז זה...

‫בצד אחד, לא. ‫-אני גם אמור להיות פה בנפרד. ‫האם יש פה, אם הוא הזיק לו, הוא חייב?

‫אם הוא הזיק לו, הוא חייב?

‫זו השאלה. ‫זו רק השאלה, זו רק שאלה אחת.

‫אם הוא חייב על הפעמות או פוטו על הפעמות.

‫אם יש משטרשי אז,

‫האם הוא חייב לי? האם... ‫של מי שייך לטבעת זה אנחנו יודעים, זה שייך למוכר. ‫-כן, אבל אם אני מגלה טבעת לחבר שלי, ‫האם הוא חייב לשלם? ‫לא.

‫לא. ‫-לא חייב לשלם? לא. ‫אז למה פתאום שיהיו עם זה כולו יותר וכיימים? ‫כי אני אומר, זה לא נקרא עזק, ‫אולי, יש קצת להגיד שזה לא נקרא עזק, ‫כיוון שבזכותי...

‫אלה, זה בעצם העזק הזה. ‫-כן. ‫אילו אתה היית יודע שיש פה טבעת זהב, ‫אתה בעצמך היית שובר את הפמות.

זה לא נקרא עזק. זה לא נקרא עזק, ככה הוא טוען.

הרי אילו הוא היה יודע שמתחבא בהפעמות טבעת זהב, הוא בעצמו ישובר את הפעמות, נכון?

מה שווה הפעמות לעומת הטבעת?

זה מה שהוא אומר לו.

אם היית יודע, אתה גם היית רוצה בהעזק הזה. אז כסף הוא לא יכול להוציא ממנו,

אבל לפחות לא לשלם על הפעמות.

והוא אומר שזה שתי דברים שונים.

פעמות תזקת, פעמות תשלם. מה שגילית לי

את הטבעת,

מחר אני אעשה לך משבי רך.

מה שמה, אבל אין את הטענה הזאת שוודאי הוא היה רוצה לשבור את זה?

פשוט שהוא ודאי היה רוצה לשבור את זה. מה, אז מה, אם ודאי אתה היית רוצה לשבור את זה?

זאת השאלה.

אם באופן כזה שהוא ודאי היה רוצה לשבור את זה,

האם אני אומר שהוא חייב או לא?

וזה נותן דעת שכל בן אדם היה מסכים שייבאו לו.

‫ואפילו האוכל טובה אותו כסף. ‫הוא אומר, אותי לא מעניין. ‫נזעקת, תשלם.

‫אז בואו נראה למה זה דומה.

‫הגמור בו בקאמי,

‫יז עמוד בייס.

‫הגמורה שואלת,

‫הגמורה נמצאת

‫שבע שורות מלמטה.

‫בואי ראובן,

‫דרסה על כלי ולא שברתה. ‫הבימה דרסה על הכלי והיא לא שברה אותה,

‫ונתגלגל למקום אחר ונשבר.

‫בשס מייס הוא לא נשבר, ‫אבל הוא מתגלגל,

‫ואחר כך הוא נשבר.

‫מה הדין?

‫בתר מעיקור היה זנינן וגופיהו.

‫היא דרכה,

‫אז זה כמו גופה, זה כמו רגל שצריך לשלם.

‫הגמורה דילמה,

‫בתר תברמונה אז דינן,

‫וצרעות נינו.

‫וצרעות הדין הוא שמשלם חצי נזק,

‫כך הדין,

‫כשבצרעות משלמים חצי נזק,

‫אז האם הולכים אחרי ההתחלה ‫או שהולכים אחרי הסוף.

‫אומרת הגמרא,

‫תפשת לימי דה רבה.

‫דאמר רבה,

‫זרק לי מראש הגג.

‫אחד זרק לי מראש הגג,

‫הוא בא אחר ושברו במקל פטור.

‫דאמרינן לימנה טביר יא טבר,

‫אני אומר לו, שברת כלי שבור.

‫אז מה רואים?

‫רואים שאומר רשי עלמי, ‫רואים מפה בתר מי קורי אז דינן.

‫הואיל וסופו להישבר לכשינוח,

‫כמי ששברו הוא דמי,

‫כאילו שבר את זה כבר הזורק,

‫ולכן השני ששברו במקל פטור.

‫לכן השני ששברו במקל פטור.

‫אמרת הגמרא,

‫לרע בפשיטלי, לרע במיבעלי.

‫אז מה כתוב פה?

‫שאם אחד זרק לי מראש הגג, לפי רבה,

‫ובה מישהו אחר ושברו במקל,

‫אני אומר, בוא נתביר את הדבר.

‫הכסף כבר זה כלי שבור,

‫החפץ זה כבר נחשב לחפץ שבור,

‫ולכן מי ששבר אותו, ‫אחר כך יהיה פטור מלשלם.

‫כך

מבואר בגמרא, כן?

‫והתוספות,

תוספות דיבור המתחיל זרק כלי מראש הגג.

‫אומר תוספות, נראה.

‫דאם זרק אבן או חץ על הכלי,

‫או בא אחר בקדם ושברו,

‫בפשיטא דחייו השובר,

‫ולא זה שזרק חץ.

‫ולא שייך כאן מונתביר את הדבר.

‫-D, אז ליננה מי אחא בתר מי קורא, ‫לא ממש ככה,

‫בצררות חצי נזק.

‫אומר תוספות, מסיים תוספות,

‫וסברה פשוטה היא לחלק ‫בין זורק אבן לזורק כלי עצמו.

‫אז זאת אומרת, סברה פשוטה היא לחלק.

‫אם הוא זרק את הכלי מראש הגג ‫ובא מישהו אחר בשברו במקל,

‫אז הדין הוא...

ברור שהשובר פטור,

אבל אם הוא זרק אבן על כלי

ובא מישהו אחר בשברו במקל,

יהיה חייב השובר.

סברה פשוטה היא לחלק.

מה אתה אומר? מה הסברה הפשוטה?

מתי זה סברה פשוטה היא לחלק?

נכון?

החילוק הפשוט שאני רואה זה חילוק טכני.

מה טכני?

בשתיהם זה אמור להיות מופסד עוד דקה.

נו, זה ברור שבשתיהם, אחרת מה הדמיון? אחרת הסברה היא אומרת שפה זה ודאי ופה זה לא ודאי.

ברור שבשתיהם מדובר שזה ודאי, שבא.

רק מה?

שהחפץ פה הוא כאילו במצב אבוד בגלל שהוא השתנה?

אז זה פשטות.

מה שמסבירים בפשטות,

שהסברה הפשוטה היא לחלק,

שפה הוא עשה מה יישא בגוף הכלי.

אז למה זה חילוק?

אז אם הולכים בתר-מקורא אז הכלי הוא כבר בחזקת שבור בתר-מקורא כבר מלמעלה, מראש הגג.

מה שאין כן ב-זורק חץ על אבן,

גם אם נגיד שולחים בתר-מקורא, הבתר-מקורא הוא בחץ, הוא באבן,

ולא בכלי עצמו.

אבל מההתחלה זה כבר היה אמור להישבר. אמור. מה שזה אמור להישבר זה עדיין לא נקרא שבור. ולמה כלי שנפרק?

כי אם הולכים בתר-מקורא אז הפשט הוא שכבר ברגע שהוא עשה את המעיס,

הוא מבחינתו גמר את המעיסה לעשות,

כיוון שהוא מבחינתו גמר לעשות את המעיסה,

אז זה כבר נחשב לשבור.

הוא מבחינתו גמר את המעשה מצד הכלי הוא גמר את המעשה. כן. מצד הכלי הוא גמר את המעשה. מצד הכלי.

מצד המעיסה בכלי.

על כל פנים... מעשה מעבד כאילו, וזה נקרא מעשה מעבד?

זה נקרא... זה לא נקרא מעשה המעבד שמבחינתו גמר את המעשה. כי זה לא מעיסה בגוף הכלי.

זה רק תיא אבן.

מה שוודאי זה יישבר זה לא מספיק.

צריך שיהיה גם מייסה.

מה שוודאי זה יישבר זה לא מספיק.

דרך משל כל כלי בסוף הוא נשבר אי פעם,

אז גם אם זה ודאי זה יישבר.

מה שוודאי זה יישבר זה משל רחוק, כן? זה לא מתקרב המשל, אבל

לסבר את האוזן.

מה שעוד שנייה הכלי יישבר זה עדיין לא אומר שהוא נקרא שבור.

אבל זה שבאוויר?

זה שבאוויר, כבר עשית מייסה בגוף הכלי.

אז זה כבר נחשב למייסה שלם.

אבל כלי הוא במצב אבדון.

כלי הוא כבר במצב אבדון.

זה החילוק הפשוט, יש עוד בעיה אחריני עם כל מיני חילוקים,

אבל זה החילוק הפשוט.

להתעמק בזה.

יש הרבה מה להתעמק בזה.

אבל מה שמבואר בטליסט זה דבר אחד.

דבר אחד ברור ופשוט,

שמה שעוד דקה זה יישבר זה עדיין לא עושה אותי כשבור.

זה לכאורה ודאי ככה מבואר מתוספת.

בא אקצועיסט.

אקצועיסט אומר שהראשונים הם חולקים על הטייסווס.

הראשונים לא מחלקים.

אמר אקצועיסט.

מי שהמצא בו.

סיפקות מנאלף.

הוא מביא את הטייסווס.

אומנו,

בשורה האחרונה בתור השני.

אמנום מדברי הראש נראה

וגם בזורק חץ.

אז דינן ותרמי קורא. יש לך?

כן, כן. אז דינן ותרמי קורא. עכשיו העמוד הבא.

שכתב בפרק יצוד הרגל

גבי תיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד חייו.

אם תצרות היא זרקה ברשות הרבים שין ברגלה פתו ברשות הרבים.

והעזק היה ברשות סיוכי.

וזה לא שונו.

ואף על גב דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר.

עשיכ נא לאלכי רבה דבטר מי קורא אז דינן.

אז צריך להיות שפטור.

כי כשאין ברגל ברשות הרבים פטור. ואם הולכים בתר מי קורא אז היא דרסה ברשות הרבים.

אכא לא אז דינן בתר מי קורא

אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק.

דגל יקרע ברגל וביר בשדה אחר

והביעור היה בחוצר הניזק.

עד כאן לשרינו, כך אומר הראש. הראש מחלק.

אמנם אמרנו שהולכים בתר מי קורא.

כל זה דווקא ברגל.

כל זה דווקא בזרק כלי.

אבל ברגל יש לימוד מיוחד.

שואל הקצויס.

אומר הקצויס רואה מהראש.

והנה אם אלך חלק בין זרק חץ

לזרק כלי,

אם נגיד שיש חילוק בין זרק חץ לזרק כלי,

אם כן, מה אי קשה לי מדי רבה?

מה קשה לו מדי רבה?

דעת אמיתי זה אביר שוסא רבי,

דאינו אל הצרורות

ואבלי זורק חץ.

מה הצושטיל בכלל? מה ראיה בכלל?

הרי פה היא זורקת אבן על כלי.

אז מה זה שייך לזרק כלי מראש הגג?

תוספות הרי אמר שסברה פשוטה היא לחלק שבזרק כלי מראש הגג

אז יהיה פטור השובר.

אבל בזרק חץ על אבן יהיה חייב השובר.

אז פה,

ביתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד, זרק חץ על כלי.

ובכל אופן, הראש אומר שזה דומה, רק בגלל שיש פה סוכה זדינה אחרת.

אז רואים שגם בזרק חץ על אבן,

גם כן הדין הוא שהוא שבור, נחשב לשבור.

כך מביא הראש,

התאקצייס.

אלא ודאי דהראש אינו מחלק בין זרק חץ לזרק כלי.

כך מביא הקצייס רעיה.

הקצייס מביא גם שהטור...

אה?

מרבי.

כן.

ופה טור וריף.

הקצייס מביא שגם הטור,

גם כן חולק על זה,

עניין מר ובחבילו שם.

והריף,

הריף הידוע של איש ומישהו מכי צור,

שהוא שואל איך מותר להדליק נרות בערב שבת.

והריף הידוע בסוגיה שם בהמשך.

על כל פנים,

הקצייס מביא שהראש והטור והריף, כל אלה חולקים

על הטייסווס,

וכל אלה סוברים שאין סברה לחלק

בין זורק כלי מראש הגג

לבין זורק אבן על כלי.

אין סברה לחלק.

ככה מביא הקצייס.

אז לפי זה באמת,

אם אחד יזרוק חץ על כלי,

ויבוא מישהו וישבור את הכלי מקודם, הוא גם כן יהיה פתור.

הוא גם כן יהיה פתור.

זה המחלקת סרישי עינים שיש פה.

אז עכשיו אנחנו נתבונן דבר אחד,

ואנחנו נראה אם זה דומה.

אני חושב שזה דומה, אף על פי שזה באמת,

ייתכן שזה לא דומה ב-100%,

אבל אני חושב שהעיקרון הוא עיקרון דומה.

העיקרון הוא עיקרון דומה.

אם אני אומר שסברה,

שדבר שוודאי יישבר נחשב כשבור,

לא כמו הטייסס,

כמו כל הרישיינים,

כמו הרישיינים האלה של הקצייס מביא שחולקים על הטייסס,

שהם אומרים ביסוד פשוט.

הם אומרים, כל דבר שוודאי יישבר,

הרי דינו כבר כשבור.

דינו כבר כשבור.

מה, לא אכפת לי למה, ואיך, ומתי.

כל דבר שוודאי לי שישבר, כבר אני מחשיב אותו כשבור.

גם פה,

הסברה היא פשוטה וברורה,

שכל בן אדם שיתברר לו בצורה ברורה

והחלטית שבתוך הפמות הישן שלו מתחבא טבעת זהב,

הוא ודאי ישבור את הכלי.

שווה לו הטבעת פי עשר מאשר הפמות הישן.

הוא ודאי ישבור את הכלי.

הסברה נותנת, לכאורה,

שהסברה נותנת

שכיוון שהוא ודאי היה שובר את זה,

אז החפץ הזה כבר נחשב לשבור מבחינתו.

‫אז מישהו העיר לי באמת ‫שמדובר פה במקרה כזה,

‫השאלה הייתה במקרה כזה, ‫שאי אפשר להוציא את הטבעת ‫בלי לשבור את הכלי.

‫אי אפשר להוציא את הטבעת ‫בלי לשבור את הכלי,

‫כי אחרת אתה יכול להגיד ‫שהוא יוציא את זה באופן אחר.

‫הסיפור פה היה שאי אפשר להוציא ‫את הטבעת בלי לשבור את הכלי. ‫צריכים לשבור את הכלי.

‫כל בן אדם ברדס,

שיגידו לו, בתוך הפמות הישן שלך מתחבא טבעת זהב, הוא ישבור את הפמות וייקח את הטבעת.

אז ממילא יכול הקונה להגיד לו, סליחה,

מנא טבירא טבער, אני שברתי כלי שבור.

בגלל שאילו אתה יודע, אתה היית בעצמך שובר את הכלי.

אז אני כבר שברתי כלי שבור.

אני מדגיש, זה לא דומה ב-100%,

כי פה הכלי ודאי היה נשבר מחמת שכבר נעשה מייסא,

ופה הכלי ודאי היה נשבר רק אילו היה יודע הוא היה שובר את הכלי. יש פה איזשהו חילוק עדין,

אבל אני חושב שהעיקרון הוא אותו עיקרון.

פה יש נקודה אחרת, כאילו, מאותו נקודה ואיזה...

מאותו נקודה, נקודה, מאותו נקודה. פה יש נקודה אצלנו,

שכמו שיש כאלה שאומרים שמותר לקחת איזה משהו,

בעצם זה גמרות,

שאם נופל...

תאנים,

ואני בין כה מפקיר אותם.

אם ודאי, אם ודאי הוא מתייאש, אז מותר. כל השאלה שם בעיר של עמידס.

אפילו שהוא לא ידע מזה בעולם, מדובר בקטנים.

כן,

כי אז הגמרא אומרת... יש לזה מושג של דעה כללית. כן,

שהוא מסכים,

שהוא מתייאש מקורק, כן. אבל נכון, בלי קשר לזה שזה נקרא שבור או לא שבור,

פה יש נקודה אולי שאפילו הראש יודע לזה פעם.

הטייסיסיס, אתה אומר. הטייסיסיס לא ידע לזה.

בוא, זה עכשיו אני הולך להסביר. בגלל שעד כמה ש... כמו שיש

דעה כללית, אז ככה יש גם דעה כללית בנושא הזה.

נכון, אבל הטייסיסיס לא ידע לזה.

הטייסיסיס לא ידע לזה.

אני אסביר לך גם למה הטייסיס לא ידע לזה. בגלל המחלוקת,

כי פה לא חיסר לו, כי עד כמה ש...

אני לא, אני אסביר לך. הרי טייסיסיס אמר, מה טייסיס אמר?

שמה שהכלי הולך להישבר עוד רגע,

מה שהכלי ודאי יישבר זה לא סברה לפתור אותך.

כן, כן. זה לא סברה לפתור אותך.

מה שהכלי עוד חמש... עוד דקה, עוד שנייה יישבר, זה לא סברה לפתור אותך.

הכול לא סברה לפתור אותך אם עשית מעשה או שלא עשית מעשה.

זה לא סברה לפתור, אף על פי שאפשר להישבע על זה שהכלי יישבר עוד דקה.

אז נכון, לא הסברנו פה לעומק, כי אין לנו פה מספיק זמן להתעמק,

אבל

עם כל האחרונים מדברים על הפשט בתייסס,

אבל זה ודאי מבואר בתייסס.

בלי להסביר פשטים בטייסס, זה ודאי מבואר בטייסס

שמה שעוד דקה

הכלי יישבר זה לא סברה לפתור אותך בכלל.

בכלל לא סברה לפתור אותך.

אפילו שכולם יודעים שעוד רגע הכלי הולך להישבר.

זה לא מספיק.

אז ממילא גם פה, גם בנושא הזה אולי גם יש חילוק ש...

יש הבדל אם יש לי עניין

ובדעה הכללית יש לי גמרות דעת.

זה אני חושב שזה לא נפקה מיניה.

אני חושב שזה לא נפקה מיניה.

ככה אני חושב.

זאת אומרת, אם יש לי גמרות דעת

בדעה הכללית שכולם רוצים,

שכולם מוכנים.

עכשיו יש פה משהו נוסף, שיש גמרות דעת בדעה הכללית

שגם רוצים שזה יהיה ככה. מה זה משנה אם רוצים או לא?

הם רוצים שזה יהיה ככה, כמו שבדעה הכללית.

רוטסון לא עושה שום מעשה, רוטסון לא עושה קניין.

כמו שרצון זה הקניין.

לא, הקניין הוא מעשה קניין, רוטסון בלי מעשה קניין. העניין, העניין שיש בזה. רוטסון בלי מעשה קניין זה שום דבר לא.

שום דבר לא. נכון, ומעשה קניין בלי רצון.

זה גם שום דבר. מעשה קניין בלי רוטסון זה גם מועיל.

כי,

כי, כי, כי, כי... כי מעשה קניין זה מראה על רוטסון. כי מעשה קניין זה אומר על רוטסון. זהו.

ואם יש...

‫אבל רוצ לבד זה שום דבר. ‫-כי זה לא רצון אמיתי.

‫לא, גם רוצ נאמיתי, אמיתי, אמיתי. ‫-כי זה לא נקרא אמיתי. ‫-זה נקרא אמיתי. ‫בפועל שאתה רוצה שבאמת זה יהיה ככה. ‫מי אמר לך שזה לא נקרא אמיתי? ‫זה נקרא אמיתי, רק רוצ לבד זה שום דבר.

‫ודאי זה נקרא אמיתי.

‫נקרא אמיתי, הוא ודאי לא... ‫-אז למה שם אפשר לקחת? זה גזל.

למה שם מותר לקחת את התאנים?

כי שם הפשט הוא, מה שהגמורה מסבירה שם בתחילת אילומץ ציאס,

שהפשט הוא שמייד כשהוא קונה את העץ,

מייד כשהוא נוטע את העץ,

הוא כבר יודע מראש

שאם ייפול לרשוס רבי אם זה ייפסד,

אז מילא אני אומר שכבר יש... הוא גמור בקטנים שם.

הקטנים באמת הגמורה אומרת שלא. אבל בקטנים הגמורה אומרת שבדוגמה של...

כי זה אבוד היום בנא מקולדום.

הגמורה שואלת שם שלוש שאלות.

כרכתם מהי? יסמי מהי? קטנים מהי? זה בתחילת הילום הזה. אבל יש דין אחר של גלולים. זה על אותו דוגמא.

גלולים סתם, גלולים מפקירים אף קרלו. שם לא מדברים על קטני.

הוא מתכוון להפקיר?

מה שלי זכור, אני לא זוכר את קול השאס, זה האמת.

אבל מה שלי זכור, שם המפורש כתוב שקטונים באמת, קטנים באמת, זה נקרא לא שלא ימיד אז.

כך כתוב שם.

אבל עזוב, שם נידונו אם זה יאוש מידאס, יאוש עולה מידאס. זאת אומרת, זה דיני יאוש, זה אבי דיאס, זה משהו אחר.

שם זה עניין שאפשר גם לקנות. במאזיק אין יאוש.

שאפשר לקנות.

לא לקנות, זה יאוש.

אני אומר, זה יאוש. נאבד לו משהו ומתייאש.

ומה שבן אדם מתייאש, יש דין שאראלו שלא הם. הוא ממש ישייך למאזיק.

אין שום שייכוס במציא למאזיק.

גם כל דבר שבאומדן דן בפנים הוא רוצה שזה יהיה ככה?

רצון לבד זה שום דבר לא.

שום דבר.

גם רוצון אמיתי, אמיתי, אמיתי.

שום דבר לא.

רק מייסע.

ומייסע גם אם אין רוצון מועיל.

כי מייסע.

דובר, אני קמה מיד ליד.

צריך מייסע.

זה ברור, ברור

ש...

אבל טייסוויס אמר דבר אחד,

שעם זה אי אפשר להתווכח כשטייס אומר את זה.

טייסויס ודאי אמר דבר אחד, מה שבוודאי

ייפסה את זה עדיין לא אומר שזה נקרא מופסד.

אתה חייב, מחיר מלא.

מחיר מלא הוא היה חייב לשלם.

למה מחיר מלא הוא היה חייב לשלם?

שוודאי ייפסה זה שום דבר לא. שום דבר לא.

אז מה שהוא בא אליו, המזיק,

ואומר לו שאתה ודאי היית שובר,

הוא שולח אותו לטייסווס.

הוודאי הזה זה שום דבר לא.

אתה למעשה הזקת, תשלם.

הוודאי הזה, אני מסכים איתך, זה ודאי.

אומר לו, יכול לטעון לו המוכר לפי טייסווס.

אני מסכים איתך שזה ודאי שהייתי שובר,

אבל תוספות אומרות שוודאי הייתי שובר, זה שום דבר לא.

לכן, תשלם.

אבל הראש והטור והריף, לפי דברי הקציס,

שאומרים

שהוודאי הזה זה מספיק לי,

אז יכול לטעון לו, תשמע, אתה ודאי היית שובר.

אתה ודאי היית שובר,

אני לא חייב לשלם לך.

זה המחלקס.

אז בפשטות,

לפי דברי התוספות הוא חייב לשלם,

ולפי דברי הרשימים האלה ייתכן שיש מקום לפתור אותה.

זה האוי ללדינאי.

זה האוי ללדינאי.