שאלה שבועית עולמית - הרב שאול שטראוס - מס' 1

- - - לא מוגה! - - - 

אתה שומע, זה בסדר?

אפשר להתחיל?

טוב, השאלה שלנו השבוע היא

שפך לחברו כוס קפה במלון פלאז'ה, כמה הוא ישלם?

א',

אדם המתארח במלון יוקרתי

הוא נמצא שם, יושב בלובי,

הזמין כוס קפה ושילם על כך מחיר גבוה.

יודעים שכוס קפה במלון יכולה להיות 10-20 שקל?

האדם שישב לידו הזיז בלי משים את ידו, והכוס משפחה.

זאת אומרת, לא אכפת לי שהאדם שהזיז את זה היה שוגג, מזיד,

זה לא משנה.

האדם הוא אוהד לעולם בין שוגג ובין מזיד,

זה ברור שמי ששפך לו את הכוס קפה צריך לשלם, הוא הזיק לו.

כמה הוא צריך לשלם לו?

האם הוא ישלם לו לפי המחיר של כוס קפה במלון?

אפשרות ראשונה,

שזה מחיר גבוה, 10, 15,

20 שקל?

או לפי המחיר במסעדות הזולות, יש שם באזור מסעדות,

שם עולה כוס קפה למשל 5 שקל,

או אולי מספיק שישלם דמי עלות הכנת קפה בבית,

שזה קרוב לשקל, 80 אגור, 90 אגור,

כך הוא יכול להכין כוס קפה בבית.

כמה הוא ישלם?

מה אתה אומר?

יש גם מינה אם הוא האדם הזה כבר שילם מהבית מעלון? לא, זה לא משנה.

הוא יצטרך לשלם, זה לא משנה.

כתבתי שהוא שילם, אבל זה לא משנה.

ברגע שהגישו לו את הכוס קפה,

אז הוא חייב לשלם, אז אתה יודע לעשות רשימה.

אני לא יודע, לפי הסוגיה ולפי זוועה,

נראה שהוא צריך לשלם.

מה השווי שלו פה?

מה השווי במלון? זה מה שהוא הזיק לו.

למה? אבל כוס קפה לא עולה כל כך הרבה. מה אני אשם שאתה יושב במלון?

ומה הוא אשם שהוא יושב לידו ושפכנו את זה פה? נכון, הוא לא אשם, אבל תכלס, כוס קפה לא שווה כל כך הרבה.

כוס קפה לא עולה כל כך הרבה.

אתה יושב פה על הספות,

אתה יושב פה על יד שטיחים,

יש ברכת שחייה במלון, חמש כוכבים, עניינים,

בגלל זה אתה משלם חמש עשרה, עשרים שקל.

מה זה קשור לכוס קפה?

מי אמר לו לשפוך את זה?

הוא לא בסדר. קודם כול, הוא עשה את זה בלי כוונה.

זה,

אנחנו לא מדברים מצד

אם הוא בסדר או שהוא שפך את זה או לא בסדר.

השאלה היא כזאת,

תמיד בן אדם צריך לשלם כמה שהוא הזיק, לא יותר ממה שהוא הזיק, נכון?

אז השאלה היא,

למה אתה אומר שהוא צריך לשלם לו חמש עשרה, עשרים שקל?

אתה שילמת נכון, אבל אני לא הזקתי לך חמש עשרה, עשרים שקל.

אני הזקתי לך כוס קפה, כוס קפה עולה שני שקל.

השאלה אם הוא צריך לשלם לו לפי השווי של המקום, או השווי של המקום, נכון,

זה מה שאני שואל, אז מה אתה אומר? אתה אומר שהוא צריך לשלם לפי המלון.

תראה, בוא נגיד, אפילו אם אני יכול להבין

שבן אדם לא צריך לשלם לפי המחיר של כוס קפה בבית, כי זה מוגזם.

אבל,

כי בכל זאת הגישו לו את הכוס קפה והכול.

אבל לפחות כמו מחיר של מסעדה,

בית קפה, למה לשלם מחיר של מלון?

מה אתה אומר?

אם הוא לא צריך לשלם כמו כוס קפה בבית,

מה?

אם הוא לא צריך לשלם כבר יותר,

למה שלא יישלם כמו בבית מעלון?

כי זה לא מה שהזקתי לך.

כוס קפה לא שווה כל כך הרבה.

אז שישלם לו שקל.

בסדר, שישלם לו שקל, תראה, שישלם לו שקל. למה לא?

טוב,

זו השאלה הראשונה.

שאלה שנייה,

קונה,

שבר כלי בחנות

ולא משלם עבורו.

כמו שיש כל מיני סיסמאות בחנויות,

שברת, ניקית, שילמת.

זהו.

הוא צריך לשלם.

כמה הוא רוצה לשלם לבעל החנות?

האם הוא ישלם לו כמה עלה לבעל החנות הכלי שהסטונאי?

הרי בעל החנות בדרך כלל מרוויח על כלי

הוא לוקח על כלי, בוא נגיד 30-40% יותר ממה שזה עולה לו. כי יש לו את העלות של החנות ויש לו את המע״מ ומס הכנסה ועוד דברים שהוא גם צריך להישאר עם קצת הרווחים.

אז בוא נגיד כלי שעולה 100 שקל בחנות, עלה לו אצל הסטונאי 60 שקל או 50 שקל.

כן?

אז אפשרות אחת,

מה אני הפסדתי לך לבעל החנות?

אני הפסדתי לך כלי בשווי של 50-60 שקל, נכון?

למה שאני משלם לך כל כך הרבה?

או אפשרות שנייה,

שישלם כמה שעולה הכלי הזה בחנות.

זה עולה פה 100 שקל?

תשלם 100 שקל.

בחנות הקרובה אפשר לקנות את זה 90 שקל? מה זה מעניין אותי? פה זה עולה 100 שקל?

תשלם לי 100 שקל. מה אתה אומר?

אם הוא יכול לקנות את הכלי הזה במקום אחר או יותר זה עולה,

הוא לא חייב לשלם לו.

עוד פעם.

אתה שברת לי את הכלי בחנות פה.

אתה רוצה לשלוח אותי לרחובה בן-יקים עמי?

בכל זאת אתה רוצה לשלוח אותי לסוף את הכלי הזה? לא, לא. אני לא אקלח אותך. אני אלך אקנה.

אם אותו אדם ששבר והוא מרגיש שיכול לקנות את אותו כלי

ביוצר בזאת, שיקנה וישלם.

לא, אין לו כוח לקנות. הוא רוצה לשלם לו.

הוא שואל כמה הוא צריך לשלם לו.

נראה לי שהוא לא רוצה לשנן מחיר מלא,

אבל בטח לא מחיר שכמה הוא קנה בסרטורים. למה לא?

זה מה שהפסדתי לך.

הרי אתה קונה את הכלי, אתה מקבל מחיר כזה?

הוא השקיע כסף, הוא...

אף אחד, הוא לא... את יודעת, השאלה פה היא עקרונית.

אתה מבין? השאלה פה עקרונית.

כמה שווה הכלי?

זו השאלה.

זה המחיר של הכלי, זה מה שמוכרים אותו. מי אמרו זה מה ששווה? ככה אתה מוכר את זה.

אולי השווי של הכלי זה כמה שזה עולה אצל הסיטונאי?

אם ככה זה אף אחד, אז למה אנשים באים לקנות את הכלי?

בגלל שאני לא יכול להגיע לסיטונאי, הסיטונאי מוכר בבי ביחד.

אז זהו, אז זה המחיר שלו, כמו שנקו פה בחנות.

אם אתה תלך ותקנה אלף כמוני, אז תהיה לך מחיר אחר.

אבל פה אתה רוצה לשלם על כלי אחד, ואתה לא יכול להגיד לי, אה, כן, על כלי אחד,

ואני אשלם כמו של עיתונאים. אתה לא קנית בסוף עיתונאי.

אני שומע.

טוב, בוא נלמד את הגמרא עכשיו.

יש לנו פה כמה קטעים בגמרא,

שבסוף כולם יתקשרו לעניין אחד בעזרת השני.

איזה גמרא יש לך לפניך?

רמי ליה אביי אלא רבא?

כן.

זה גמרא בבבא קמא, דף

ז' עמוד אלף.

רמי ליה אביי אלא רבא, שאל אביי את רבא סתירה.

מה הסתירה?

כתיב

מצד אחד כתוב

מיטב שדהו ומיטב כרמו אשלם.

מצד אחד כתוב

שהמזיק צריך לשלם מיטב שדהו ומיטב כרמו. זאת אומרת,

אם אתה לא משלם כסף,

אתה רוצה לשלם שווה כסף,

תשלם את הכי טוב שיש לך.

הכי טוב.

מיטב שדהו.

מיטב אין,

דווקא הוא צריך לשלם מיטב.

מדי אחרינה לא.

דבר אחר לא.

דווקא מיטב.

מה הסתירה?

יש ברייתא הפוכה.

והתניא?

הרי למדנו בברייתא.

ישיב

לרבות שווה כסף ופילוסומין.

כתוב בתורה לגבי המזיק שנקרא בור,

כתוב בתורה ככה

בעל הבור ישלם

כסף ישיב לבעליו.

בעצם היה מספיק לכתוב

בעל הבור ישלם כסף לבעליו.

למה התורה הוסיפה את המילה ישיב?

הישיב בא ללמד אותנו לרבות שווה כסף.

שאתה לא צריך לשלם דווקא כסף,

אלא אתה יכול לשלם גם בשווה כסף ואפילו סובין. מה זה סובין? אפילו קש, תבן,

דברים פשוטים ביותר.

העיקר תשלם כמה שמגיע לו.

מגיע לו 100 שקל, תביא לו 10 שקים של סובין.

אבל שילמת לו? 100 שקל. מגיע לו 100 שקל.

אז זו סתירה ברורה.

מצד אחד כתוב בתורה שצריך לשלם דווקא מיטב,

מצד שני כתוב בתורה שיכול לשלם לו אפילו סובין.

סתירה ברורה, נכון?

אבל חברת הגמרא אומרת שכל מה שזה מיטלטל.

רגע, נגיע לזה, נגיע לזה.

זה התירוץ האחרון.

התירוץ הראשון של הגמרא זה

לוקה שעקה מדעתו כאן בעל כוחו.

אם המזיק

בא לשלם מעצמו,

שהוא לא הטריח את הניזק, לסחוב אותו לבית דין,

להפעיל הוצאה לפועל, כל מיני אמצעים כדי לרצים לנו את הכסף,

אז הוא יכול לשלם גם דברים גרועים.

אבל אם המזיק סחב את הניזק לבית דין

והוא לא ראה אותה לשלם, היו צריכים להפעיל נגדו אמצעי אכיפה,

גביע, הוצאה לפועל, כל מיני דברים כאלה,

אז תיתן לו את הכי טוב, תיתן לו מיטה.

זה התירוץ הראשון.

אנחנו מדלגים פה על קטע ארוך בגמרא,

ומגיעים לתירוץ האחרון שאתה ציינת כבר,

וזה הקטע הבא.

אלא,

יש פה שלוש תירוצים באמצע, שהם נדחים.

אלא,

כי אתה,

רב פפא,

ואבהונה ברידא רב יהושע מבי רב

כאשר רב פאפא

ואבהונה ברידא רב יהושע

חזרו הביתה מהישיבה, מבי רב, זאת אומרת, חזרו מהישיבה

הם היו תלמידים של רבא

שחזרו הביתה מהישיבה

הם הביאו איתם את התירוץ, פרשוה, הם פרשו את התירוץ בעניין הזה.

כל מילי מיטב הוא

כל מטלטלין נחשבים למיטב

אפילו הדבר הגרוע ביותר,

הפשוט ביותר, הוא נחשב מיטב. מדוע?

למה הוא נחשב מיטב? פשוט.

דאילו מזדה בן הכא מזדה בן למטה אחריתא.

אם אי אפשר למכור אותו כאן, אפשר למכור אותו במקום אחר.

זאת אומרת,

ברגע שאתה יכול להעביר את הדבר ממקום למקום,

אז יש לו שוק.

בקלות אתה צריך להיפטר מזה.

אז דבר גרוע,

אף אחד לא יבוא להראות אותו.

אבל כיוון שאתה יכול לקחת אותו, להראות אותו לאחרים,

אתה יכול להיפטר ממנו בקלות.

לכן, כל מיטלטלין נקראים מיטב.

למה?

בגלל שאם אי אפשר למכור את זה כאן, אי אפשר למכור את זה במקום אחר.

זאת אומרת, כשהתורה כתבה מיטב היא התכוונה לדאוג שהניזק יוכל להיפטר ממה שהוא גבה בקלות.

אז לכן הוא יוכל להיפטר בקלות מהדברים האלה.

לבר מערה, חוץ מקרקע.

למה?

קרקע אי אפשר להביא ממקום למקום.

קרקע, כדי למכור אותו,

אתה צריך להביא את הקונה אל הקרקע.

אם יש לך קרקע גרועה, לא תציע לך להביא קונה לקרקע.

אתה צריך לקחת את הקרקע לקונה, ואי אפשר להביא קרקע ממקום למקום.

לכן, אמרה התורה,

דלי תבלה ממיתר,

שהוא ייתן לו דווקא את הקרקע הכי טובה שלו.

למה?

כי היכי דלי קפוץ עלי זבינה.

כדי שיקפצו על זה הקונים. זאת אומרת, שיהיה קל למכור את זה.

אז הגמרא הראשונה,

זה הקטע הראשון של הגמרא שאנחנו לומדים,

לימדה אותנו

שכאשר בן אדם בא לשלם עבור נזק,

הוא לא חייב לשלם דווקא כסף.

הוא יכול לשלם גם שווה כסף.

אם הוא משלם לו קרקע, הוא צריך לתת לו את הקרקע הכי טובה.

ואם הוא נותן לו מיטלטלין,

הוא יוכל לתת לו כל דבר בגלל שכל מיטלטלין נחשבים מיתר.

זה הקטע הראשון של הגמרא.

הקטע השני,

אצלכם זה גם עוד פעם ככה?

בצורה כזאת?

אצלך זה ככה?

כן, כן. הקטע הבא,

יהודה ערוד ב'.

הנושא של הסוגיה הזאת

זה פחת נבלה. מה זה פחת נבלה?

יש דין בתורה שכאשר אדם

הזיק לשני וערך הנבלה ירד, נגיד שור של ראובן נגח שור של שמעון,

הרג אותו.

השור של הנזק היה שווה 200. אחרי הנזק,

אחרי ההריגה, הנבלה שווה 50. השמעון לא הזדרז למכור את הנבלה,

ועכשיו ערך הנבלה ירד ל-30.

מי מפסיד את ה-20 האלה?

אז יש גזירת הכתוב בתורה,

והמת יהיה לו,

שהנבלה שייכת לנזק, ולכן הנזק מפסיד את ירידת ערך הנבלה.

זה לומדים פסוק.

עכשיו, הגמרא רוצה להגיד

שהנושא הזה של פחת נבלה, מי מפסיד אותו?

זה מחלוקת תנאים.

איך?

אומרת הגמרא,

למה, נגיד,

פחת נבלה, תנאי היא.

הנושא הזה, מי סופג את הפחת נבלה,

זה מחלוקת תנאים. איזה?

דתניא,

למדנו בברייתא.

אם טרוף יטרף יביאהו עד.

הפסוק הזה כתוב בשומר שכר,

שאם הבהמה שהוא קיבל לשמירה נטרפה,

יביאהו עד. מה הכוונה יביאהו עד?

אז יש לנו שני הסברים בברייתא, מחלוקת.

תנא קמאס אומר,

יביא עדים שנטרפה באונס ופטור.

שומר שכר הוא פטור באונס,

אבל

כאשר האונס קרה במקום

שמצויים בני אדם,

אז הוא לא יכול להיפטר בשבוע האלה, הוא צריך להביא עדים.

אז אומרת התורה, הביאהו עד.

תביא עדים שהטרפה הזאת, שהאונס הזה קרה באונס,

שלא יכולת להציל, ואז תהיה פטור.

זאת אומרת, תנא קמאס מסביר שהפסוק הזה מדבר במקרה שהבימה נאנסה,

נטרפה באונס, ואז הוא פטור.

אבא שאול אומר,

יביא ענודה לבית דין.

אבא שאול אומר,

שיביאו את הנבלה לבית דין כדי לשום אותה.

להעריך כמה היא שווה.

לשם מה מביאים את הנבלה לבית דין? בשביל מה צריך להביא את הנבלה לבית דין?

בשביל לשום אותה.

אז בואו נדון בזה עכשיו,

לפני שאנחנו מתקדמים הלאה, בואו נדון בזה.

אבא שאול קודם כול מסביר שהפסוק מדבר שהטרפה הזאת הייתה בפשיעה.

זאת אומרת, בואו נגיד שהגיע זאב אחד,

זאב אחד כתוב במשנה במציע שזה לא נקרא אונס,

היית יכול להבריח אותו,

הוא פחד, לא הבריח, זה לא אונס, אתה חייב.

עכשיו, הזאב טרף את הבהמה, נשאר פה נבלה,

מוחה קצת, נשארה נבלה.

מביאים את הנבלה לבית דין כדי להעריך כמה היא שווה.

עכשיו,

מטבע הדברים,

עובר זמן, מזמן הטרפה,

עד

שהתשלום יתבצע בפועל.

בינתיים שייך שערך הנבלה ירד, נכון?

השאלה היא, כשאבא שאול אומר שמביאים את הנבלה לבית דין כדי להעריך אותה,

האם הוא מתכוון

להעריך אותה לפי כמה היא שווה עכשיו, אחרי ירידת ערכה,

או כמה היא הייתה שווה מייד אחרי האירוע שקרה לה?

למה היא נפקא מינא?

מה זה משנה אם

זה ככה או ככה?

התשובה היא

שאם הכוונה היא להעריך את הנבלה כמה היא הייתה שווה בזמן הטרפה,

זאת אומרת שאני רוצה להטיל על המזיק על השומר לשלם רק את ההפרש

של מה שהיה בזמן הטרפה,

אז ירידת הערך ייפול על בעל הבית.

אבל אם אני אומר

שמאריכים את הנבלה כמה היא שווה עכשיו,

על זה יש לי השומר את הנזק.

אז אני אומר פחת נבלה ייפול על השומר.

זה שלב ראשון.

שלב שני,

אם הכוונה היא להעריך את הנבלה כמה היא שווה עכשיו, צריך פסוק בשביל זה?

זה הליך לגיל של בית דין.

התורה לא צריכה להגיד לי להעריך את זה.

אם התורה טרחה לכתוב לי פסוק,

חייבים לומר שהתורה התכוונה להגיד,

תדע לך שמאריכים את זה לפי

זמן המיתה,

ושפחת נבלה מוטל על הניזק על בעל הבית,

זה כבר חידוש.

לכן התורה צריכה לכתוב,

יביא עדודה לבית דין.

עכשיו,

לפי זה יוצא שבעצם אבא שאול,

ותנא קמא, חולקים ביניהם

על מה התורה מדברת.

אבא שאול אומר שהתורה מדברת על מקרה שזה פשיעה

ופחת נבלה על בעל הבית.

תנא קמא אומר שהפסוק מדבר על אונס

ובעל הבית פטור על ידי עבד עדים.

אם כתוב אבא שאול אומר,

חייב להיות שיש מחלוקת ביניהם,

כי אם זה לא היה מחלוקת היה צריך להיות כתוב אמר אבא שאול.

זה כלל ידוע בשס,

שאם כתוב רבי פלוני אומר,

הכוונה היא שהוא חולק על הקודם.

אז השאלה היא, מהי נקודת המחלוקת בין אבא שאול לבין תנא קמא?

כי בעצם כל אחד דיבר על משהו אחר.

ייתכן לומר,

תכף נראה למה לא ייתכן,

ייתכן לומר שאבא שאול חולק על הדין שתנא קמא אומר,

ולכן הוא מסביר את הפסוק אחרת.

ייתכן לומר שתנא קמא חולק על מה שאבא שאול אומר, ולכן הוא מסביר את הפסוק אחרת.

אז בואו נבדוק את שתי האפשרויות.

האם ייתכן לומר שאבא שאול חולק על מה שתנא קמא אומר,

ששומר חינם פטור באונס?

לא.

לא ייתכן לומר. כי זה פסוקים מפורשים בתורה,

כתוב בתחילת פרשת שומר סחר, כתוב,

כי ייתן איש רעהו חמור או שור עושה לשמור, ומת או נשבר או נשבה, אין רועה,

שבועת ה' תהיה בין שניהם, אם לא שולח ידו וממלכת רעהו.

אז כתוב מפורש בתורה,

ששומר שכר פטור באונס.

אז לא ייתכן לומר שאבא שאול בא לחלוק על תנא קמא בדין שהוא אומר.

הברירה היחידה שנשארה לנו זה שתנא קמא חולק על אבא שאול.

אבא שאול אמר שמסבירים את הפסוק יביא הדודה לבית דין כי הוא סובר שפחת נבילה מוטל על הנזק.

תנא קמא שממין את הפסוק במשהו אחר זה בגלל שהוא סובר שפחת נבילה על המזיק.

בואו נראה את זה בגמרא.

אבא כמפלגי, לכאורה בנושא הזה נחלקו תנא קמא ואבא שאול.

דמר סבר אבא שאול סובר

פחד נבילה דנזק, הווי,

ומר סבר תנא קמא סובר דמזיק הווי.

דוחה הגמרא לא.

פה אנחנו מגיעים ללב-ליבו של הסוגיה שלנו.

דוחה הגמרא לא.

דכולי עלמא לפי כולם,

דנזק.

כולם מסכימים שפחד נבילה על הנזק,

וזה לא הנושא של הפסוק הזה בכלל. לומדים את זה במקום אחר, יש פסוקים אחרים בעמוד הקודם.

זה לא הנושא פה.

הנושא פה הוא אחר לגמרי.

והכה בתורח נבילה כמפלגי,

כאן נחלקו על מי מוטל התורח

להביא את הנבילה

מהשדה איפה שנטרפה,

להביא אותה לעיר.

כשאבא שאול אומר יביא הדודה לבית דין הוא סובר שהתורח של הנבילה מוטל על המזיק, שזה השומר.

תנקם, מה שאומרים אם זה משהו אחר, הוא סובר שהתורח נבילה מוטל על ה...

ועל הבית.

והתניא,

התניא פה זה לא קושייה, אלא בניחותא.

והרי לך ברייתא.

מה כתוב הברייתא?

אחרים אומרים.

מניין שעל בעל הבור לעלות שור מבור?

מאיפה אנחנו יודעים

שבעל הבור צריך להוציא את הנבילה מהבור וככה לחזור אותה לבעלים? הוא לא יכול להגיד לבעלים, בואו לכאן,

תשטופו את הנבילה שלכם מתוך הבור,

אלא בעל הבור חייב להוציא את הנבילה מהבור ולספק אותה לבעלים.

תלמוד לומר, כסף ישיב לבעליו והמת.

גם כסף? כאילו התורה אומרת

שבעל הבור צריך לתת לבעלים גם כסף עבור הנזק וגם את הנבילה שלהם. כמובן

שבעל הבור לא צריך לשלם

עבור כל השור והנבילה תלך לבעלים,

אלא הוא משלים להם את הנזק מעבר לשווי הנבילה.

נגיד השור היה שווה 200, הנבילה שווה 50,

אז צריך להשלים לבעלים את ה-150.

אבל חוץ מזה התורה אומרת,

שהוא צריך להעלות את השור מבור.

עכשיו שואלת הגמרא שאלה מעניינת מאוד.

אמר לי אבייל רבא,

שאל אבייל רבא,

היי טורח נבילה הכי דמי.

מה שאמרנו,

שטורח הנבילה מוטל על בעל הבור,

במה מדובר כאן, זאת אומרת, באיזה מקרה מדובר כאן,

איזה הערכות, איזה שומות, איזה אומדנות,

של ממון,

מדובר כאן.

מה הצדדים?

אי לימה, אם נאמר

דבבירה שוויה זוזה

ואגודה

שוויה ארבעה,

אם נאמר שהמצב הוא כזה,

שאם יבואו בית דין, יבואו שמאים של בית דין,

וישומו את הנבילה כשהיא נמצאת בתוך הבאור, הם יגידו שהנבילה הזאת שווה זוז אחד.

ואם יוציאו את הנבילה החוצה מהבאור,

בית דין יגידו שהנבילה שווה ארבע זוז.

אז אומרת הגמרא,

כי טרח בידי נפשי טרח.

ברור שכדאי למזיק להוציא את הנבילה מהבאור.

צריך להגיד לו לעשות את זה?

שלא יעשה את זה, הוא פשוט יפסיד.

למה?

כי הוא הרי צריך להשלים את הנזק מעבר לשווי של הנבילה.

אם הוא יוציא את הנבילה מהבאור, הוא יצטרך להשלים רק מעבר לארבע.

אם הוא לא יוציא את הנבילה מהבאור, הוא יצטרך להשלים עוד שלוש.

אז ברור שכדאי לו להוציא

כי טרח מה שהוא טורח,

וידי נפשי טרח, הוא טורח בשביל עצמו.

אז לא ייתכן שהתורה דיברה על מקרה כזה,

כי במקרה כזה לא צריך פסוק, הרי הוא טורח בשביל עצמו.

אמר לי,

ענה לו רב על הבעיה,

ותכף נראה מה הבעיה עם התשובה. בעצם התשובה היא פשוטה, מה כל בר דעת עונה?

שזה אותו שווי,

נכון?

לא צריכה, הוא ענה לו ככה.

דבבירה שביה זוזה,

ואגודה נמי שביה זוזה.

שערך הנבילה לא עולה על ידי שמוציאים אותו מהבור,

ולכן לא כדאי לבעל הבור לשים את זה,

לכן התורה צריכה לחדש, למרות שלא כדאי לך,

אתה לא קובע.

אתה תוציא את הנבילה מהבור, כי כך גזרה חכמתו יתברך.

זהו.

אבל יש לזה קושייה עצומה.

שואלת הגמרא,

ומאיקה כי האי גבנא.

האם יכול להיות כזה דבר?

שערך הנבילה בתוך הבור

שווה אותו דבר כמו ערך הנבילה מחוץ לבור?

איך יכול להיות כזה דבר?

הרי ברור שצריכים לשקלל את עלות ההוצאה של הנבילה מהבור,

וכשמשקללים את זה, זה מוריד את הערך של הנבילה בתוך הבור.

איך ייתכן שהמחיר הוא אותו דבר בתוך הבור מחוץ לבור?

עונה הגמרא אין, כן, כן יכול להיות כזה דבר. למה?

דהא עמרי אינשי,

הרי אנשים רגילים לומר, זאת אומרת יש אימרת כנף, ניב,

שכולם רגילים לומר,

קשורה במטה בזוזה,

קשורה בדברה בזוזה.

אותה קורה,

אם אתה בא לקנות אותה מחוטב העצים ביער,

תשלם על זה זוז,

ואם הוא יביא את זה לעיר ותקנה את זה ממנו גם תשלם זוז. זאת אומרת,

עצם הטורח של הבאת הקורה לעיר לא מעלה את הערך שלה.

מה בעצם הוויכוח בין אביי לבין רבא?

אביי אומר לו, איך יכול להיות כזה דבר? הוא אומר לו, כן יכול להיות.

אז אני חושב שהכוונה היא כזאת.

בעצם

יש שני אסכולות,

שני מבטים של שמאים

איך להסתכל על נזק.

יש מבט אחד שאומר,

אני,

הביאו אותי לשום נבלה, אני בא לשום נבלה.

אני מסתכל על הנבלה,

כמה היא שוקלת,

מה מצב הריקבון המתקדם שלה,

איך היא נראית.

יש לי כמה פרמטרים שלפיהם אני קובע את הערך של הנבלה.

במקרה כזה, אם הפרמטרים הם רק פרמטרים כאלה,

שנוגעים ישירות לנבלה,

אז אין הבדל בין אם הנבלה נמצאת לתוך הבוא או מחוץ לבוא.

זאת אומרת, שמשקל מראה וריח

זה אותו דבר בפנים ובחוץ.

האסכולה השנייה של שמאות אומרת לא.

אנחנו צריכים להביא בחשבון את כל הדברים מסביב.

צריכים להביא בחשבון

את עלות ההוצאה של הנבלה מתוך הבור.

צריכים להביא בחשבון את זה שאם זה נמצא בתוך הבורא יכול להיות שיש משהו נסתר שאני לא רואה.

כל מיני פרמטרים נוספים

שהם לא באמת רלוונטיים ישירות לנבלה.

אבל האסכולה, ההסתכלות הזאת אומרת

אנחנו צריכים להביא בחשבון את כל העלויות ולהוריד אותן מערך הנבלה. לפי זה באמת,

וודאי שתמיד יהיה הבדל ממה שנמצא בתוך הבורחות צריכה לבוא.

בעצם אנחנו מוצאים את הדברים האלה גם בשמאות של ביטוחי רכב למשל היום.

כן?

כששמאי בא לשום, הוא יכול לשום את הנזק של הרכב, איך שזה ככה זה נראה גם רע.

הוא יכול להביא בחשבון

את הימים שהרכב מושבת,

שהבנים צריכים לזכור רכב אחר,

וכל מיני דברים כאלה.

השאלה היא מה נכון לעשות.

שני הדברים נכונים בעצם,

כי זו רק שאלה של הסתכלות.

אז רבא אומר שיש כזה דבר, יש כאלה שמיים, יש כאלה בתי דין שמסתכלים רק על ערך הנבלה איך שהיא,

ולא מביאים בחשבון אם זה בתוך הבור מחוץ לבור,

וכשעושים שמאות בצורה כזאת,

אז זה ברור שאין הבדל בערך בתוך הבור מחוץ לבור,

ולכן צריך פסוק בתורה ללמד אותנו שתוך נבלה מוטל על המזיק.

אולי, אולי, סליחה, אפשר להוסיף עוד משהו.

יש חרים ש...

נגיד, זה דבר גדול,

ובשביל להוציא את הנבלה, זה כסף קטן, בשביל להוציא את הנבלה תיתן למישהו משהו קטן.

אבל זה לא, לא לוקחים את זה כאילו בחשבון גדול.

אם זה דבר צריך להביא לפה איזה משהו, לתרוע הרבה,

אז שווי של הדבר הוא לא כל כך ערך גדול.

אז תשמע, זה הרבה כסף, לא עושים את זה.

אבל אם זה דברים שהם דברים קטנים ביחד לדבר גדול,

אז לא מכניסים את זה בתוכך, שכלול של העניין הזה.

תלוי איזה גודל נבלה, לפי זה.

אם היא נבלה של שור,

שזה יכול להיות כמה מאות קילו,

כן, יכול להיות, אבל אפשר לזכור בן אדם בגרושים, איך אומרים.

כן, אבל אתה רואה שהאפשרות הראשונה הייתה

שזה שווה פי ארבע בחוץ.

זאת אומרת, אתה רואה שההסתכלות שלהם,

ההסתכלות של חז״ל הייתה, של אמוראים הייתה,

שהערך של הנבלה עולה פי כמה וכמה כשהוא מוציא אותו החוצה. זה תלוי, עולה גם באותו מקור,

ששעה זה נמצא גם.

יש מקום, נגיד, דוגמה בירקות.

כן. יש אחד עושה משלוחים חינם.

משלוחים חינם.

יש אחד,

הוא אומר, אין חינם.

אתה עושה כל משלח עולה עשרה שקלים.

גם זה מוכר וגם זה מוכר.

תלוי בכל דבר, במקום שלו, במצב שלו. בהסתכלות.

בסדר, אתה אומר את זה בסגנון אחר.

אני דיברתי על השמאות, אתה מדבר על ההסתכלות.

נעבור לקטע האחרון

זה גמרא במסכת באמציה

אמר שמואל

אומר לנו שמואל

היימן דגזיל חביצה דתמרה מחברי

מה זה חביצה דתמרה?

היום בסופרים אפשר לקנות

לא יודע כמה איך שיש לדברים האלה היום?

חשבתי לך פעם זיים איך שם?

גוש תמרים

זה כזה גוש עטוף בניילון

שבעצם זה המון תמרים ביחד שהדביקו אותם בפנים.

פעם היו מוכרים את זה בצורה אחרת. זה היה כמו שהיו עושים מתאנים יבשות

עיגול דבלה,

היו גם עושים גוש של תמרים דבוקים אחד לשני,

קונים את זה בצורה כזאת

וחנווני למשל,

כשהוא מוכר אותו בחנות הוא תולש תמרים ומוכר אותם אחד אחת.

אז זה נקרא חביצה דתמרה.

זה כיכר כזה שיש בו

כמה עשרות תמרים,

חמישים תמרים,

הגמרא מדברת פה,

ולפעמים מוכרים את זה בתור כיכר שלם,

כל הגוש ביחד,

ולפעמים מוכרים את זה אחד-אחד.

עוד פעם, אמר שמואל,

הימן דגזיל חביצה דתמרה מחברו,

מי שגזל חביצה, זאת אומרת גוש תמרים מחברו.

ואיטבע חמישים תמרי,

ויש בגוש הזה חמישים תמרים.

אגב הדדי,

אם מוכרים את זה בתור גוש אחד ביחד, הכול ביחד, אגב הדדי זה ביחד.

מזדבנן בנון נקי חדה,

הם נמכרים ב-49 פרוטות.

חמישים פחות אחת.

חדה חדה,

אבל אם מוכרים אותם אחד-אחד,

מזדבנן בנון.

אז מוכרים אותם בחמישים. זאת אומרת, כשמוכרים אותם אחד-אחד, המחיר עולה קצת,

עולה בשתי אחוז,

ומוכרים אותם בפרוטה לכל אחד ואחד.

אז כמה הוא צריך לשלם?

אדם גזל כזה דבר מחברו.

לידיוט משלם חמישים נקי חדה.

לידיוט, אם הוא גזל מאדם פרטי,

הוא משלם חמישים פחות אחת. זאת אומרת, לפי המחיר של כל הגוש בבת אחת.

להקדש

משלם חמישים וחומשה יום.

להקדש הוא צריך לשלם חמישים.

קודם כול, מחמירים עליו בהקדש,

שישלם את המחיר הגבוה של 1-1. חוץ מזה, הוא ישלם עוד שתיים וחצי.

למה?

חומש.

כשאחד גוזל מהקדש, בעצם הוא הובר לאיסור מעילה.

לאיסור מעילה, צריך להוסיף חומש.

אז גם הוא צריך להוסיף חומש.

אז הוא צריך לשלם חמישים קודם כל בתור קרן,

וחוץ מזה, עוד שתיים וחצי בתור חומש.

חומש זה בעצם רבע.

מה שאין כן במזיק,

זה לא משלם חומשה. אם הוא הזיק

חביצה של הקדש,

הוא ישלם חמישים, אבל את החומש הוא לא צריך לשלם. מדוע?

מדוע?

דאמר מר, כי יש מאמר של חז״ל על הפסוק,

איש כי אוכל קודש פרט המזיק.

שאדם שמואל בהקדש, הוא חייב דווקא אם הוא אכל

דבר של קודש.

אבל אם הוא הזיק את הדבר של הקודש, הוא פטור.

מה זה פטור?

פטור,

משלם חומש.

שואלת הגמרא,

מה תקיף לה רביבי בר אבייל,

מקשה רביבי בר אבייל על שמואל?

מה הוא רגשה?

להדיעות המים משלם חמישים נק יחדא.

מדוע? כשמדובר בידיעות הוא משלם לו רק ארבעים ותשע.

נמלא שיגיד לו הנגזל,

אנא חדא חדא הווה מזמנינא לו.

אני תכננתי למכור אותם אחת-אחד, אז הזעקת אותי לו חמישים.

זמי לי חמישים.

אמר רב הונא פרי דה רב יהושע,

שמין בצעה באותה שדה נן.

יש משנה במסכת בבא קמא.

לגבי תשלומי נזק,

כשמין בצעה באותה שדה. מה הכוונה?

נניח אם מימה נכנסה לחצר של מישהו אחר

והיא חיסלה ערוגה של עגבניות.

בערוגה של עגבניות יש עשר קילו עגבניות.

אז יש לנו כמה אפשרויות איך לשערך, איך להעריך

את העגבניות שבמאחלה.

אפשרות ראשונה,

אתה הולכת לחנות,

שהוגבר כל פה או משהו כזה,

ולשאול אותה,

סליחה, כמה עולה קילו עגבניות?

עשר שקל.

היא יכלה עשר קילו?

מאה שקל שלם.

זו אפשרות אחת.

אפשרות שנייה,

השדה הזאת של העגבניות, המטה הזה היה מטה ענק,

הוא היה מטה של

כמה דונם.

אז אנחנו נעשה חשבון

כמה כל השדה הזאת עולה למכור עם הערוגה הזאת,

וכמה היא עולה למכור בלי הערוגה הזאת.

ההפער שהוא ישלם.

במקרה כזה הוא כמעט לא ישלם כלום.

כי ברור שאם יש לי שדה שיש שם 10-15 טון של עגבניות,

ובמה אכלה עשר קילו עגבניות בתוך השדה,

המחיר, ירידת ערך השדה,

בגלל העשר קילו עגבניות האלה, הוא מזערי. מדובר על פרוטה שתיים. זה הכול.

זה גם לא ייתכן לומר למה, כי אני זרק מפסיד.

מה עושים?

עושים משהו באמצע.

מה עושים באמצע?

שמים בצע באותה שדה. מה הכוונה?

לוקחים שטח בינוני.

לא שטח גדול, לא שטח גדול. בצע.

בצע זה בערך

חצי דונם.

לוקחים שטח של בית-סע,

ואומרים ככה,

עגבניות בשטח של בית-סע.

כמה שטח בית-סע שווה כשכולו מלא עגבניות,

וכמה שטח בית-סע שווה כשחסר בו 10 קילו עגבניות.

ואז את ההפרש משלם המזיק.

במקרה כזה יצרנו מצב

שזה יהיה צודק גם כלפי המזיק וגם כלפי הניזק.

מצד אחד, המזיק לא יפסיד יותר מדי,

כי האמת הרי שהבמה לא אכלה עגבניות בחנות.

נכון?

מצד שני,

גם הניזק לא יפסיד יותר מדי, כי אם אנחנו נושאים בשדה ענקית,

הוא לא יקבל כמעט כלום.

אז הפשרה באמצע היא ללכת לפי בית-סע עבודה שדה. יש לשון הגמרא במסכת באבא קמא,

שישים. זאת אומרת, לוקחים שטח פי שישים ממה שהיא אכלה,

ועושים הערכה כמה השטח הזה שווה עם העשר קילו האלה וכמה הוא שווה בלי זה.

מה הקשר לכאן?

כי ברגע שאנחנו רואים שחז״ל,

על פי פסוק כמובן, כי הפסוק הזה, שמין בבית-סע באותה שדה,

לומדים מהפסוק, הוא בייר בשדה אחר,

ששמין על גב שדה אחר. זאת אומרת, עושים את השערור של הנזק

מתוך שדה ולא משערים את הפירות לבד.

אגב,

יש שיטה במשנה שם, ומפסקים את זה להלכה,

שתלוי איזה פירות היא אכלה.

דווקא אם היא אכלה פירות

שהיו בשדה ועדיין צריכים להיות בשדה,

אז עושים את החשבון הזה להאריך מתוך בצאה,

מתוך שישים, כל האפשרויות האלה.

אבל אם היא אכלה פירות שכבר היה אפשר לקטוף אותן,

הם עמדו לפני קטיף.

פירות שכבר לא צריכים את השדה, זה נקרא פירות גמורים,

אז לא יעשו אגב שדה,

אלה ילכו לחנות, תשאלו כמה זה עולה, לפי זה הוא צריך לשלם.

רבי שמון אומר, אכלה פירות גמורים,

משלם פירות גמורים,

אם שאה שאה, אם שאתה אימצא את העין. זאת אומרת, זה הדין

שצריך לשלם פירות גמורים אם היא אכלה פירות גמורים.

מה הקשר לכאן עכשיו?

כי אם אנחנו רואים שמרחמים על המזיק ואומרים לו,

למרות שהיא אכלה איזה כאילו עגבניות, לא נלך לחנות, לשאול כמה זה עולה,

אלא ניתן לו לפי

הערכה מתוך סבבה גדולה, דואגים לו מזיק, נכון?

אז גם פה אנחנו ניתן לגזלן לשלם פחות.

כמה הוא ישלם? 49 ולא 50. למה?

כי הערך

של חביצה דתמרי לשלם זה באמת 49. זה לא כאילו שאני ממציא איזה מחיר יותר זול כדי לרחם עליו.

הרי באמת לא דבר הזה שני מחירים.

יש לו מחיר 49 כשהוא שלם,

ומחיר 50 כשהוא יחיד יחיד.

למעשה, אתה עדיין לא מכרת את זה,

אז אין לזה מחיר של יחיד יחיד.

היית עושה, היית עושה, אז לומדים מהפסוק הזה,

של מה שלמדנו פעם, ביצה של מרחמים על המזיק.

הוא עושה, אבל אם יבוא לו בן אדם אחד שקונה את הכול,

כמה הוא ימכור לו את זה? ב-49?

אבל הוא אומר, אני קניתי את זה כדי למכור את זה אחד-אחד.

אבל הוא ימכור לו אחד-אחד.

יבוא אליו עכשיו בן אדם ויגיד לו,

תשמע, אני רוצה לקנות את הכול ב-49.

לא, אני לא אמכור לך.

אני לא אמכור לך.

אתה יודע למה?

כי אני צריך להרוויח, אני קניתי את זה ב-49,

מה אני אמכור לך באותו מחיר שקניתי? לא קודם ב-49.

זה המחיר שלו, שבן אדם בא, קונה את הכול. אתה צודק, יכול להיות, אתה צודק. יכול להיות שבאמת הוא יסכים למכור, אבל ברגע שהוא עוסק במכירה של יחידים,

הוא יכול לומר לך, תשמע, אני הייתי מרוויח מזה 50? תן לי 50. הוא כמה זמן, שעות...

שעות צריכים להיות בחנות.

לא, אנשים,

היית פעם בחנות פיצוחים, היית באיזה מהירות הדברים זזים שם?

כן, אבל, די. אנשים אומרים, פיצוחים, יאללה, תביא, זה טרחה וזה, ופעם בן אדם קונה כמות, בסדר, אבל זה הרווחים שלו, אבל זה הרווחים שלו, עוד פרוטר, עוד פרוטר. אם הוא קונה את זה באמת ב-49,

זה משהו אחר.

אבל פה, בעניין של הקפה, זה לא כאילו דומה לשדה. בוא נגיע לקפה עכשיו, גמרנו הגמרות, בוא נעזור לקפה.

מה ראית בסוגיות שקשור לקפה?

רואים פה שמתחשבים עם המזיק,

אבל שם זה,

בכאורה זה לא דומה לכך.

שם בשדה,

מתחשבים עם המזיק,

סך הכל בעל השדה, הוא לא הולך, לא מוכר, לא קילו, קילו ולא כלום.

הוא בא, מוכר לבן אדם את כל השדה, בדרך כלל.

אז אם הוא הולך למכור את השדה,

אז הוא אומר, תשמע,

כמה אתה מפסיד?

20 שקלים,

הוא יתנה ממך את זה פחות?

אז הוא יותן לך את ה-20 שקלים האלה,

וסך הכל לא יעשית כלום בסוף.

אבל פה הוא ישלם לו פחות על הקפה.

הוא רוצה ללכת, תשלם לבית מלון,

את המחיר המלא,

אז הוא כן מפסיד.

אז אתה טוען, זה לא אותו דבר כמו פה.

אתה טוען,

אתה טוען את צד ההפסד של המזיק, נכון?

אתה טוען את צד ההפסד של המזיק.

שם מרחמים על המזיק, מרחמים עליו, אבל בתנאי שהניזק

לא מפסיד מזה. אני רוצה לתת לך ציור, אני רוצה לתת לך ציור,

שתבין שהפסד של המזיק זה לא סיבה לשלם.

מה שאני צריך לשלם, אני צריך לשלם את הערך של הדבר.

זה שאתה מפסיד זה לא העסק שלי. תקשיב טוב.

אני צריך לציור סיפור ששמעתי,

סיפור אמיתי שנשאלה לרב, והרב ענה מה שהוא ענה.

תדע מה זה תורת שבת. יש הרבה חזוננישנקים שמחמירים ולא משתמשים מחלפים בשבת.

היום יש גנרטורים בכל מקום בבני ברק, אבל פעם לא היה.

מי שרצה היה לו מצברים.

מצבר זה אתה מטפל בו, מוסיף לו מים מזוקקים כל פעם, וככה וככה.

אורך החיים של מצבר כזה זה חמש שנים, שש שנים.

אותו יהודי, היו לו מצברים ישנים,

הוא היה מתחזק עשר, אדם

מאוד מאוד יקה, מסודר,

והמצברים שלו כבר היו בני עשר והם עבדו.

יום אחד, שבת אחת הוא לא היה בבית, מישהו פגש ממנו, אתה יכול להשאיר לי אולי את המצברים שלך לשבת,

אני אקח אותם אולי הביתה,

נחזור אותם אחרי שבת.

בסדר, אין בעיה.

אבל הוא לקח את המצברים,

ובדרך היה איזה תקלה, משהו,

נפלו ונשברו.

אין מעצברים.

אז אותו יהודי, חבר שלי, הלך לשאול רב

כמה הוא צריך לשלם לו.

אבל היה לו מצברים,

המצברים האלו היו טובים אצלו.

אמר לו הרב,

הוא יכול לפצות אותך אם הוא רוצה,

אבל הוא פתור לגמרי.

למה הוא פתור לגמרי?

בגלל שמצברים מעשר שנים אין להם שום ערך שוק.

מה שמעניין אותי זה ערך שוק.

זה שאתה הפסדת עכשיו, אכלת אותם בגדול.

אתה צריך לקנות מסברים חדשים, אי אפשר לקנות מסברים בני עשר שנים.

אתה צריך לקנות משהו חדש.

אתה הפסדת בגדול אלפי שקלים,

זה לא מעניין אותו.

כי הוא הפסיד לך משהו

שלא שווה כלום.

כי גם אצלו זה יכול להיות... שים לב, שים לב, שים לב.

לא מעניין אותי כמה אתה הפסדת בגלל הנזק.

מעניין אותי כמה שווה החפץ.

אני הלכתי, שברתי לך שעון,

לא שעון, שברתי לך חפץ, משקפיים.

דוגמה, משקפיים זה דוגמה מאוד חזקה.

שברתי לו משקפיים.

המשקפיים האלה עכשיו,

המסגרת הייתה מסגרת השנה,

המסגרת הזאת היא כבר בת שלוש שנים.

עכשיו, הוא צריך ללכת לקרוא משקפיים חדשות,

מסגרת עולה לו,

כמו מסגרת חדשה.

הוא אולי קונה לו עכשיו מסגרת חדשה,

אבל כמה מזיק לשלם לו על שוויית המשקפיים?

כי מסגרת משומשת.

מסגרת אחרי שלוש שנים, אין לה כמעט ערך.

שליש, רבע מחיר.

אדוני, אני צריך לקבל מסגרת חדשה.

לא מעניין אותי כלום, אדוני.

אני משלם לפי הערך של הדבר. הערך של הדבר זה

כמה היה שווה, כמה הוא שווה עכשיו.

אם הוא היה שווה מקודם 100 שקל,

עכשיו הוא שווה 0, תקבל 0,

תקבל 100. אה, אם מסגרת חדשה עולה לך 500 שקל? אני מצטער,

אבל לא זה אני הפסדתי לך.

זה שיש לך הפסדים בגללי זה פחות מגרמה אפילו.

אתה מבין את הנקודה?

אז זה לא מעניין אותי

זה שהוא הוציא על הכוס קפה 20 שקל.

השאלה שלנו היא כמה שווה כוס קפה.

כאן זה שווה 20 שקל.

למה?

כי כאן זה בית מלון, ככה זה עולה.

אם בן אדם ילך... איפה ראיתם? אני רוצה לדעת סוגיה. אני הייתי צריך לראות בסוגיה את זה. איפה תקדמו בסוגיה?

למדנו סוגיה עכשיו.

תודה רבה.

נו.