שאלה שבועית עולמית - הרב אונגר שליט"א - מס' 2

- - - לא מוגה! - - - 

אנחנו מתחילים עוד פעם את השאלה השבועית.

יורם נכנס לישיבה לבעלי תשובה.

לאחר שבועיים של שהות בישיבה החליט לשנות את חזותו החיצונית להופעה של בן ישיבה.

תחילה נכנס לחנות שבעיר מגוריו לקנות חליפה.

ומאחר וכבר הספיק ללמוד על איסור שעטנז.

נחסרה לבדיקה במעבדה.

שם נודע לו כי כל החליפה עשויה מצמר ופשתים יחדיו.

ואין כל דרך לתיקון מלבד פרימת כל הבגד.

יורם חזר אל החנות וביקש להשיב לו את כספו.

כי הקניין הוא מקח טעות.

לעומתו טוען המוכר כי לא היה עליו לדעת שיורם רוצה דווקא חליפה כשרה.

ועל פי לבושו שפט לו צדק שגם הוא כרוב הלקוחות באזור זה

אינם דורשים חליפה כשרה.

עם מי הצדק?

אז בואו נשמע, אתם כבר התחלתם לחשוב על העניין,

בואו נשמע דבר ראשון מה אתם אומרים.

מה הלכים מהגדול?

הבנתי למה זה מקח טעות אם זה לא קשר.

למה זה מקח טעות? מה הוא חשב?

מה הלקוח עכשיו?

הוא חשב שזה בטוח כשר?

הוא לא אמר שזה בטוח כשר.

אתה יודע, תהיי, אתה מאמן אותך, אנחנו מקבלים כסף על העימות.

קודם כל, אני חשבתי שבאמת יכול להיות שזה לא כשר.

אבל אם נתברר שזה לא כשר, אתה צריך לרזולה, זה דבר שלא ש...

זה...

נכון, לקחתי בחשבון, אולי זה לא טוב, אז מה?

אבל לכן מה, לכן אני אכזב?

למה אני צריך להשאיר?

זה נגיד זה עולה פחות כסף, זה עולה פחות כסף על העימות.

ולא אמרת שאם זה לא...

זה דבר, שאם אתה רוצה להגיד שזה לא קשור, אני לא מבין.

אז זה לא בסדר שלא אמרתי. אז זה לא בסדר שלא אמרתי.

לינקין הוא הבין שהמוכר אמור להבין שאם הוא זדיר, הוא בקש אתה להתפקש.

לא, זה הסיפור שלנו שבכוונת, סיפור צויר בצורה כזו שיורם מגיע עם בגדים לא של שם התורה המצוות. שעכשיו הוא מנסה לשנות את חזותו החיצונית.

כלומר, לפי הלווי שלו אי אפשר לשפוט שזה מה שהוא רוצה.

לא נוכל לדעת שזה מה שהוא רוצה, נגיד שהגיע עם כובע כזה, בצורה כזו שלא...

כובע ישראלי, שאתה לא יכול לדעת שהוא רוצה דווקא חליפה כשרה. אי אפשר.

אבל הוא טוען, בסדר, נכון, לא יכלת לדעת.

אבל כרגע, בגלל שהוברר שזה מה שאני רוצה,

ואני יכול להוכיח לך שאני עכשיו

בישיבה של בעלי תשובה, נביא לך עדים, שזה הדרישות שלי.

וזה לא מתאים למה שאני צריך.

זה לא מתאים לי.

מי אמר שהמכר צריך להיות לפי מה שהמוכר רוצה?

אולי המכר אמור להיות לפי מה שלוקח דורש.

מה אתם אומרים?

אז זו השאלה.

כלומר, בואו נתחיל מהדברים הפשוטים,

אחר כך נראה בשאלה מסוימת הזו.

מה היה קורה באמת אם הוא היה מגיע כאן לבוש כחרדי,

או נגיד נכנס אפילו לחנות בבני ברק?

אם הוא מגיע חרדי,

הוא מגיע חרדי.

למה זה מגיע חרדי?

מה הבעיה? שאתה לא יכול לבש את זה?

אם הוא חי לפני שהוא קונה כל חליפה,

הוא רצח לעבור למי שבין שם דין, נכון?

מאיזה דין?

אחרת יש לו בעיה של לפני עיוור. אסור להכשיל בן אדם בחליפה ובשעת נז. שעדיף או שיעבור או לפני כל קנייה שיעבור לכל ה... עדיף, לא נכון. אבל אם הוא לא עשה את זה, אז נעשה לו ננוע. אבל עכשיו הוא צריך לשלם כסף?

אז נדבר כאן בבני ברק, הוא חייב, אז הוא יכול לקנות את החוסרות שלו. בסדר, אני לא אמרתי. אנחנו נדרוש ממנו שכל החליפה יעביר לפני כן לבדיקה.

שלא בדקתי, בסדר.

לכן אני עדיף לשלם כסף?

לא כל אדם שעושה משהו לא טוב, זה נשלם.

אז זה דין פשוט. אדם שמוכר לשני,

לא משנה אם אוכל לא כשר, או בגד לא כשר, או כל דבר לא כשר,

זה ודאי לא ככה טוב. זה בלי ספק מבחור. זה אתם יכולים לראות בדף האחרון בסימן ראי של עמד ד'ת.

תראו בסעיף בייס, סימן ראי של עמד ד' סעיף ב'

לכן השוחט פרה ומכרה.

אדם שחט פרה מכר אותה ונדע שהיא טריפה.

אז מה שאכלו, אכלו ויחזיר אליהם הדמים.

מה שהם אכלו,

והלקוחות כבר אכלו את הבשר והמכור צריך לשלם להם כסף.

כי המכירה היא מכרטוס.

ואין פה שום דבר, אין פה שום מכירה,

והכסף צריך, את הכסף הוא צריך להחזיר.

זה דבר פשוט.

החידוש הגדול שיש כאן בסימן הזה,

מה קורה לדבר שאסור או מדרבנון?

דבר שלא אסור מן התורה,

אדם מכר ללקוחות אוכל יש רק מדרבנון אסור.

תראו בסעיף ג'

לא טוב.

אתה אמר מה ההבדל?

מה ההבדל אתה אמר? אתה אמר שגם בזה אין כסף טעות.

כי סוף סוף אסור לאכול את זה, מה זה משנה מן התורה או מדרבנון?

תראו בסעיף ג'

אבל המוכר לחברות דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים,

כלומר מדרבנון

אם היו הפירות קיימים מחזיר הפירות ונוטל דמיו. אם הפירות קיימים מחזירים את הפירות למוכר והוא מחזיר את הכסף.

אם מחלם אכל ואין המוכר ומחזיר לו כלום.

אבל אם הקונה כבר אכל את הפירות

אז זה לא יכול לבוא למוכר ולהגיד אני לא רציתי לקנות דבר שאסור מדרבנון לא רציתי שהכשלת אותי עד רוצה את הכסף

תחזיר לי את הכסף.

ככה אנחנו היינו אומרים, זה ההיגויין הפשוט.

האיסור מדרמי,

האיסור מדרמי,

אז זה איסור,

וזה לא איסור שאסור לי לאכול את זה, אסור להתחיל על זה.

הבשר זה בשר, אף פעם לא רוצה, ואין נהנה נהנה או כל המסתעים.

למה אני לא רוצה לאכול, אני גם לא נהנה, גם אחרי זה... אני לא נהנה מזה שאכלתי.

ואם זה מדרמי, מה?

זה רק איסור שאסור לגעת בזה, זה לא מטמטם, זה לא...

אין, אם אכלתי, אכלתי, אם אכלתי. בסדר, אז נהנתי. קודם כל, ההנחה שלך שזה לא מטמטם את הלב,

זה צריך להיות בסיס לזה.

אולי כן. למה? אם החכמים אמרו, גזרו ואמרו שאסור לאכול את זה, ובתורה כתוב שצריך לשמוע דברי חכמים.

החכמים אמרו שאסור לאכול דבר כזה.

אז אולי זה כן נטמטם את הלב.

היה סיפור בזמן הארבעים כשאדם אחד נכנס למשימה ולבית ראו אותו שהוא נראה לו גודל, אז הוא נביא לו את המסך הזה.

אז אחר כך הוא אמר לו שאדם אומלב הוא יהודי ומאוד אצלך, אז אמרו כאן לא בכנות אדם מי.

והוא שידר לו אותי.

אבל הבית היה יהודי או גוי?

בטח,

אבל הוא ידע שיש אוהדים שעושים ככה, זה היה מבחן הרומי. הוא ידע שיש שם לבין מילים וזה, הוא רואה שהוא נוטה,

כי היום לידי, גם הוא אורגם,

הוא היה עם משקות וגם הוא פילם לרומנים. אז שתי שאלותיות. א', מאיפה אתה יודע אם הוא שילם לו את הכסף בחזרה או לא? לא כתוב בסיפור שאתה מספר, הוא שילם לו את הכסף בחזרה או אולי הוא שילם לו? לא כתוב בסיפור שהוא שילם. לא כתוב בסיפור שהוא שילם. אולי הוא לא כתוב בסיפור שהוא לא שילם.

זה אנחנו לא יודעים מי שילם או לא.

ושנית, אפילו נניח שהוא לא, אפילו אם היה כתוב בסיפור שהוא לא שילם,

אם אתה אומר שהמוכר היה גוי, אז מה אנחנו יכולים לשאול עליו כשאלות?

הוא מוכר רגע לדבר שלהם. אבל הוא יהודי, הוא גם. אה לא, הקונה היה יהודי, אולי הוא ביקש, והמכור לא יסמין שלם לו.

אני לא יודעת מה היה שם.

אז מהסיפור אנחנו לא יכולים להוכיח.

בכל אופן, אז יש פה חידוש גדול מאוד, שאם אדם קנה דבר שאסור מדרבנן,

ניתן לזה דוגמה, אדם קנה בשר עוף בחלב.

כן, כולם יודעים שמדורייסם היה אסור לאכול בשר בהימה בחלב,

אבל בשר עוף בחלב מותר לו לאכול. אדם קנה בשר עוף בחלב מעורבב, מבושעב,

ואכל את זה, זה איסר דרבנון,

הוא לא ידע.

אגב, זה איכשהו, הוא קנה ואכל את זה,

אז הדין הוא שהמכור לא צריך להחזיר לו את הכסף.

הוא לא יכול לבוא לגיד למכור, מה הבאת לי פה? זה מה שקניתי?

אם הוא נהנה יותר,

זאת שאלה.

אם הוא נהנה יותר, יותר ממה? הוא נהנה אחרי יותר ממה שזה היה קשר.

אין מציאת כזאת.

אז האחרונים פה עומדים על השאלה הזאת.

זה היה תגובה טוב.

כן.

אבל יש לו איסינסטני.

ביניהם תמיד השיעור שמשלם רק שתי שליש, כך זה לעולם לא יגיע למכרחת זה.

בכל אופן, האחרונים פה עומדים על השאלה הזאת.

ויש פה כמה דרכים באחרונים להסביר מה הפשט בדין הזה. איך זה יכול להיות שביסוד הרבונו...

אנחנו כבר נגיע לזה, אנחנו עוד לפני זה. כבר נגיע למה שאת אומרת.

אנחנו נחזיר לפני, אנחנו נחשב על השאלה מה קורה כש...

שזה דבר ברור שהקונה רצה אוכל כשר.

המוכר רימה אותו בצורה ודאית, מכר באוכל שאסור לאכול אותו מדרבנן.

על זה כתוב שאם הוא כבר אכל את זה, הוא לא יכול לבקש את הכסף בחזרה.

ועל זה אמר נסיב אספור, נסיב אספור, נסיב אספור, נסיב אספור, שלא צילמו לנו פה.

ביקשתי שיצלמו ולא צילמו.

כל האמרי המקומות כמעט כולם לא צילמו טוב.

אבל אז אני אגיד לכם מעל פה,

בנסיב אספור כתוב פה יסוד גדול מאוד, שאני לא יודע אם הוא מוסכם,

אבל ככה נסיב את כל הדבר שיש הבדל גדול בין איסור דורייסא לאיסור דירבונם, זאת אומרת.

איסור דורייסא

איסור דורייסא גם בשייגג. אדם שעשה איסור דורייסא בשייגג,

ודאי שהוא צריך לעשות תשובה.

מאיפה אנחנו יודעים?

אדם שאכל חיילב בשייגג צריך להביא קורבן.

יש לנו, בתורה יש פשעים,

עוונות וחטאים. חטא זה תמיד בשייגג.

עוונות זה באמת...

בפשעים זה במרד.

אז יש מושג של איסור בשגג, אדם שעשה איסור דאוראייסג והוא לא ידע,

זה גם כן עבירה, צריך לעשות לזה תשובה.

אבל הנושא בסופו של אדם שעשה איסור דא רבונן בשגג, אם הוא לא ידע,

הוא רוצה לראות, אז הוא מחדש שזה לא עבירה בכלל.

כי מלרבונן אמרו לבן אדם,

כשאתה יודע, אל תעשה את זה. אבל אם לא ידעת,

זה לא רק שאדם מסופק אם זה עבירה או לא.

זה חצי נייזיל.

אבל כשאדם לא ידע בכלל...

אם אדם מספק גם אכל חיילב צריך להגיד בשלטון.

כן. אדם שיודע שהוא אכל חיילב,

וכשהוא אכל הוא לא ידע שזה חיילב, אבל עכשיו נדע לו שהוא אכל חיילב הוא צריך להביא חטוס, נכון?

זאת אומרת שגם כאשר הוא עשה את העבירה בשגג,

זה נחשב עבירה גמורה.

זו עבירה וצריך להביא על זה קורבן.

אבל מחדש הנסיבי זה שאדם שעשה איסור דה רבונן בשגג,

זה לא עבירה בכלל.

זה החידוש של הנסיבות, ולכן הוא רוצה לומר שפה כשהקונה אכל כבר את הדבר והוא לא ידע שזה אסור,

אז הוא אומר שזה לא איסור אכל.

אבל זה לא מוסכם הנסיבות.

הוא אמר מצווה לשמוע למלחמה.

הוא צפצף, לא זה.

בגלל שלא ידע, אז אי אפשר להגיד, אי אפשר להגיד,

המצווה היא לא יסוסו מכל הדבר שירוחו.

פה הוא לא אסר, הוא לא ידע, אתה אומר.

המצווה היא לשמוע לדברי חיילבים.

אני רוצה לשמוע לדברי חכמים.

זה החידוש גדול של הנסיבות. טוב, עכשיו נחזור בחזרה לנושא שלנו, למה ש... אתה הער, אתה ננדל?

בואו נראה, יש לנו סוגיה שלמה בבווקמיה על הנושא הזה.

יש שרשן הוגה, אנחנו נכון.

בווקמיה דף מנוו.

בואו נראה.

יש לנו פה מחלוקת, מחלוקת רבי שמואל.

אתם, כאן יש לכם?

שרשן הוגה?

שרשן הוגה זה ספורה,

ובכמה דף מבו עמוד א',

זה עמוד שלוש פה.

כן, זה עמוד שלוש בדפים שלנו,

מבו עמוד א'.

אז תראו, אחרי הגמרא זה חמש שורות אחרי המילה גמרא.

די יתמר, המוכר שור לחברו ונמצא נגחן.

אדם מכר לשני שור,

ונמצא נגחן, זאת אומרת ככה,

כשאדם קונה שור,

ויש שתי סיבות לקנות שור. הוא חשב שזה לחרישה.

יש שתי סיבות לקנות שור.

יש כאלה שקונים שור לשחיטה, הוא רוצה בשר.

או שהוא בעצמו ישחט, או שימבוז, אלה שוחטים.

זו מטרה אחת לקנות שור.

מטרה שנייה, בזמנם היו קונים שור לחרישה.

יש הבדל גדול בין שור לחרישה לשור לשחיטה.

שור לשחיטה, צריך שור לשמן למרכותם.

שור לחרישה, צריך שור רגוע.

שור שהוא מתפרע, שור שמשתולל, אי אפשר לחרוש איתו.

זה היה שור רגוע.

עכשיו בא בן אדם וקנה שור,

והוא לא אמר למוכר בשביל מה הוא קנה את השור.

אחרי שהוא מגיע הביתה מהשור,

התברר שהשור הזה הוא נגחן,

הוא שור פראי.

משור כזה אי אפשר לחרוש.

עכשיו הסיפור פה היה שהוא כבר שילם למוכר את הכסף.

הכסף כבר אצל המוכר,

הוא כבר שילם את הכסף,

ועכשיו הוא מבקש את הכסף בחזרה.

הקונה הזה אומר למוכר, אני רציתי שור בשביל חרישה, לא רציתי שור בשביל שחיטה.

נתת לי שור לשחיטה,

נתת לי שור נגחן שהוא מתאים רק לשחיטה,

לא מתאים לי השור הזה.

תחזיר לי את הכסף.

המוכר אומר לו, לא אמרת. אתה אמרת שאתה רוצה דווקא שור לחרישה?

לא אמרת.

מצטער?

לפי מה ששפטתי עליך, עשה לי רושם שאתה מתאים דווקא יותר להיות שוחט מאשר להיות עיקר.

לא עשה לי רושם לא זה ולא זה, אם לא אמרת.

אז קיבלנו שור. זה שור משני קרניים,

עם גוף שלם. מה חסר לשור הזה?

אפשר לראות שוב מתאושים מוכרחים.

לא, אז בואו נראה.

עכשיו ככה, המצב בזמן הגמרא היה רוב האנשים שקנו שור, קנו שור לחרישה.

כי המקובל היה שלכל אדם יש חלקת אדמה ליד הבית והוא חורש את השדה. כמה שוחטים יש?

משוחטים אין הרבה.

אפילו שהסבירות תהיה שיקנה יותר לחרישה.

שיקנה יותר?

חרישה.

אז לפי זה יצא. אם רוב האנשים קונים שור לחרישה.

לא, אז זה ככה זה אמור להיות.

כי חרישה זה עסק שנגמר.

זה באמת.

צריכים עוד שוואות, יש צריכה. אני משער ש... יש מספר שברים שנקנו לשחיטה.

הם לא נשארים בחרישה, נגיד, יש קולים לה עם הצריכה כפול ארבע, אבל זה...

מה מכרו יותר? שברים לחרישה או שברים לשחיטה? מה נראה לך?

אני אומר שזה לשחיטה, זה אמור להיות של יותר.

ודאי שהוא מכרו יותר לשחיטה.

אבל קנה שכשבא אדם לקנות שברים לשחיטה, אז הוא קנה כמה?

הראש השוחט הגיע כל יום וקנה שור לשחיטה.

אבל לחרישה,

לחרישה בן אדם קנה שור. הוא קנה שור אחד,

אבל כל בן אדם קנה שור לחרישה.

לשחיטה יש אנשים שקונים שור לשחיטה. כמה אנשים קונים שור לשחיטה?

אם יש לך שוחט, בוא נראה, בוא נשאר לזה.

מה אתה רואה?

אם רואים על הפנים שלו, רואים דם על הידיים שלו,

לשאול דעת, אולי.

יכול להיות שבדם הזה מכור דגים, מישהו עדיין ששוחט.

אבל נניח שאפשר לדעת.

פה מדובר באופן שלא ידעו, פה מדובר באופן שלא ידעו.

לא רואים על הבן אדם, עוד מעט הגמרתי לדבר על זה.

באופן שלא ידעו, מה קורה עם הבן אדם?

ועל זה התחיל הוויכוח.

הוא אמר, אני קניתי שור לחרישה והמוכר אמר לו, לא אמרת.

אז מה אנחנו רואים פה? הרב אמר, הרי זה מקח טעות.

הרב אמר, זה מקח טעות,

ואז המוכר צריך להחזיר לו את הכסף.

למה זה מקח טעות?

מה הסיבה שרבאמר, זה מקח טעות?

למה המוכר לא יכול להגיד לו, מי אמר?

אולי לא.

כי כמו שאמרנו, רוב האנשים בזמן המעיקו נמשור לחרישה.

ומה שמואל אמר שמואל אמר?

שמואל אומר,

יכול להיות שהוא יאמר לו, לשחיטה מחרתי לך.

שמואל אמר שלא.

המוכר צודק. המוכר יכול לומר,

אולי קנית לה שחיטה.

ולמה באמת? אז זה הגמרא בהמשך תסביר.

ששמואל אמר שלא הולכים לממון אחר הרוב.

זאת אומרת, בדיני ממונות אנחנו לא קובעים לפי רוב האנשים. אמנם רוב האנשים קונים שור לחרישה,

אבל כאשר הכסף פה נמצא אצל המוכר,

אז הכלל שהמואצים מחברו היא אודו ווראיה.

אדם שמוציא מחברו הכסף, הוא צריך להביא ראייה, ואיזה ראייה? ראייה ברורה.

הראייה הזאת שרוב האנשים קונים שור לחרישה,

זה לא ראייה מספיקה.

אנחנו צריכים ראייה ברורה.

ראייה, תביאי עדים שאתה קנית את השור לחרישה.

זה שאתה מביא, רק שנייה, זה שאתה אומר שרוב האנשים קונים שור לחרישה, זה לא מספיק.

מה אתה אומר?

אז זה יכול להגיד שכל אחד,

הוא רוצה ראיתה לקבל לקרב מהזמן היורם, נכון? נכון.

אז הוא יביא ראייה אותו דבר ש... הוא מוכר,

הוא רוצה שכת אפשר לעשות, אז הוא כל אחד רוצה להביא ראייה אנשים.

שמה? מה אתה אומרת? שיורם יקבל לי כסף או לא?

מה? מה אתה אומרת? שלכן מה? יורם יכול לבטל.

הוא כל אחד צריך להביא ראייה. ומי שיביא ראייה, אז הוא יביא. מה המכור יביא ראייה? שמה?

זאת אומרת, כל אחד יביא ראייה. איזה ראייה אנחנו יכולים להביא? לא יכולים להביא שום ראייה, אתה רואה. אם יום יביא ראייה שהוא רצה לקנות חליפה בלי שרת נזק זה יספיק?

אז בואו נראה, נראה איזה תשורה בגמרא שזה ישפוך לנו אור על כל הסיפור שלנו.

שאלה גמרא, מהי?

למה? למה?

למה אתה אומר

שלפי רב זה מקח טעות ולפי שמואל זה לא מקח טעות?

הרי יש לנו אפשרות לבדוק את העניין. ונכה זה.

בואו נראה.

אי גברא דזבין לרידיה, אי גברא דזבין לנכססה.

בואו נבדוק איזה סוג אדם זה.

האם זה גברא, אם זה אדם, דזבין לרידיה, שהוא קונה לחרישה. רידיה זה חרישה.

אי גברא שזה בן אדם דזבין לנכססה או שזה אדם שקונה לשחיטה.

כלומר, בואו נבדוק איזה סוג אדם זה. האם האדם הזה הוא איכר?

יש לו אדמה בוצענח ראש,

ואז סביר שהוא קנה לחרישה,

או שהאדם הזה הוא שוחט?

אם הוא שוחט, בוודאי הוא קנה לשחיטה.

זו שאלת הגמרא.

כלומר, אמרת הגמרא, לא צריכה.

כלומר, המחלוקת שלנו היא בגברא דזבין לאה ולאה.

המחלוקת שלנו היא בסוג אדם שקונה גם לזה וגם לזה.

הוא גם שוחט, הוא גם שוחט,

וגם עובד באדמה. אז הוא קונה לפעמים לשחיטה ולפעמים לחרישה.

אי אפשר לדעת, מכיוון שאי אפשר לדעת,

אז פה נחלקו רב לשמוע.

אבל זה לא דובר על המחקר שלנו, בגלל שהמחקר שלנו זה איסור,

וגם יכול להיות שמה שהוא היה, הוא היה חילוני, יכול להיות שגם אסור למכור להטות את החילונים.

אתה אמר שאסור למוכר למכור חליפות משעת נז גם לחילונים, זה נכון.

אבל זה שזה אסור,

זה בגלל שיש איסור לפני עיוור לא תיתן מכשול.

אסור לתת מכשול, אסור להכשיל בעבירה גם חילונים, אבל האיסור הזה לא מחייב ממון.

אי אפשר לחייב כסף אדם שכן עשה דבר כזה.

אם הוא עשה את זה, צריך לעשות תשובה.

אבל לחייב אותו כסף על זה,

זה צריך להיות רק בכללים של החולשנים לשפוט. השאלה, מה הבן אדם בא לבקש ממך?

בוא נאמר ככה, אם חילוני בא למוכר וביקש ממנו, אני רוצה בשר חזיר לקנות.

אסור לתת לו בשר חזיר.

למה? כי אתה מכשיל אותו.

בסדר.

האם הוא כן נתן לו בשר חזיר?

והקונה שילם לו כסף.

כל פעם הוא רוצה להחזיר לו את הכסף בחזרה?

אם זה מה שהוא ביקש,

אז זה מה שהנדדתי לו.

אפילו שאסור לעשות את זה.

אסור לסחור בדברים אסורים.

אבל אדם שכן ביקש,

ואיזה מה שמכרתי,

שמכרתי על דעתו של הקונה,

אני לא צריך להחזיר לו את הכסף.

זה מה שהוא קלט.

עכשיו השאלה שלנו אצל יורם, השאלה מה הוא רצה לקנות.

ולכן אנחנו משיבים את זה כל הגמרא.

בואו ננסה קצת להבין את הגמרא בעצמה.

הגמרא אומרת לנו ככה, שמדובר בבן אדם שקונה לזה ולזה. זאת אומרת, הבן אדם הזה הוא גם שוחט וגם חקלאי, גם עיקר.

אז יש פה שאלה עצומה. כל מי שרואה את הגמרא הזאת מיד נעמד בשאלה עצמה.

אז אם כן אנחנו צריכים להבין את רב. מה הרב אמרנו? הרב אמר שזה מייקף טעות. למה זה מייקף טעות? כי רוב האנשים קונים שור לחרישה.

בסדר,

זה שרוב האנשים קונים שור לחרישה זה נותן לנו סבירות שכנראה,

אם אני רואה סתם בן אדם שבא לקנות שור, למה הוא בא לקנות את השור? בסתובבר הוא כמו רוב האנשים.

אבל האדם הזה שהוא גם עיקר וגם שוחט,

הוא לא שייך לכלל.

הבן אדם הזה באופן פרטי, אם אני דן עליו,

אי אפשר להגיד שנדון אותו כמו הרוב.

הוא בן אדם שקונה גם לזה וגם לזה. מה זה משנה שרוב האנשים קונים לחרישה?

רוב האנשים הם רק חקלאים ולא שוחטים.

לכן רוב האנשים קונים לחרישה.

ואם הוא,

נגיד, הרוב קונה, רוב האנשים קונים לחרישה ופעם בשנה, נגיד, קונים לכבוד אחר, קונים... כן, אבל רוב האנשים שהם חקלאים ושוחטים זה לא כמובן.

קונים, רוב האנשים קונים לחרישה וגם פעם בשנה, נגיד,

קונים ל... ולכן זה נקרא רוב האנשים קונים לחריזה,

אז גם נפשוט גם לגביו.

אבל לא. אפשר לשנות יותר. כאילו אם הוא, הרוב שלו זה חריזה,

לכן הוא שייך לכל האנשים,

אז זה נפשוט, שהוא לא חריזה. זה נכון, אבל כשהגמרא אומרת שבן אדם הזה קונה לזה ולזה, הכוונה שבן אדם הזה,

הוא קונה, הוא שוחט, הוא בן אדם שקונה הרבה. הוא קונה שווה ושווה.

ושווה ושווה. אז אם הוא קונה שווה ושווה, אז הוא לא קשור לכל האנשים. אז זה לא קשור לכל האנשים.

אז חזרנו בחזרה, אז מה, צריך להבין את דברי רב, למה הרב אמר שזה מיקח טעות?

מה זה משנה שרוב האנשים קונים שור לחרישה?

אם הבן אדם הזה הוא עלום, אנחנו לא יודעים למה הוא קונה, אז צריך להניח שהבן אדם הזה כנראה גם הוא,

כנראה הוא קונה שור לחרישה.

פעם ראשונה הוא מוכן להגיד, הוא לא טורח ולהגיד שהוא עכשיו קונה לשחיטה,

אז הוא רוצה לקנות את הרגילות שלו. על דעת כל האנשים.

הראש פה במקום שואל את השאלה,

והראש אומר ש... מה?

אנחנו שואלים שרב אמר שזה מיקח טעות. למה?

כי רוב האנשים קונים לחרישה.

אז זה מתאים אם בן אדם שבא לפנינו הוא בן אדם שאנחנו לא יודעים מה המקצוע שלו.

אז הוא יכול להגיד שזה מיקח טעות, כי רוב האנשים קונים לחרישה.

אז הוא יכול להגיד, אני כנראה מרוב האנשים,

מכרת לי שור שלא מתאים לחרישה, אז זה מיקח טעות.

אבל אם הבן אדם הזה הוא בן אדם שקונה גם לזה וגם לזה יש שני מקצועות, הוא גם שוחט וגם חקלאי,

אז אי אפשר לדון אותו על פי הרוב ולהגיד הוא בטח קונה לחרישה כי רוב האנשים קונים לחרישה

הוא לא שירה לרוב, הוא בין האנשים שקונה גם לזה וגם לזה

מה זה משנה שרוב האנשים קונים לחרישה?

שאלה עצומה נכון?

ככה של הראש, הראש אומר שאף על פי חנוך

אף על פי שהוא קונה גם לזה וגם לזה, כיוון שרוב האנשים קונים לחרישה אז הם כל כך טעוי

זה דבר שצריך להבין

מה זה אף על פי חנוך

אז כנראה שהראש הבין שהמושג של רוב

זה לא היגיון פשוט

שאם רוב האנשים קונים לך רישה, כנראה גם הוא קונה לך רישה, לא. זה אחד ממשפטי התורה,

שאנחנו נתלה את המקח,

את הקניין, לפי רוב הקניין.

זה לא קשור לרוב האנשים? הוא גם בתוך רוב האנשים.

וגם בן אדם הזה קונה לפעמים לזה ולפעמים לזה. או משהו מעריך. בגלל שהראש סבר, שאם הוא קונה סתם בלי לפרש את זה,

אז זה אומר, כמו רוב העולם.

למה הוא לא פרש? בגלל שזה נתמרר בעולם.

זה חסר בדברי הראש. את אומרת, אתה ממש סבור מאוד יפה. זה יכול להתעסבור בגמרא.

אבל בלשון הראש נראה כאילו שאף על פי שהוא בינינוי שקונה לזה ולזה,

הוא נשפט לפי הרוב.

ככה נראה בלשון הראש.

ואני חושב שהבנה מילואים, גם אם ככה רוצה לומר,

שהראש הבין שההגדרה של רוב

היא לא הגדרה של היגיון, של סבירות.

כנראה הוא קנה לזה,

אלא זה הלכה כזו. זה דין שאנחנו שופטים לפי הרוב.

כן, מה אתה אומר?

כתוב המניח שאם לא מחר הם יחזרו עם קל גדול קל גדול,

אני רוצה להגיע לגמר במניח עוד מעט. אני רוצה להגיע לגמר במניח עוד מעט. זה מי שיימסר לך.

אני רוצה. מה, לא נמצא פה? כן, יש כמה מראי מקומות שמה שאני רוצה לדבר לא כתוב פה, ומה שאני לא רוצה כן כתוב פה.

אז המראי המקומות פה לא משקף.

בכל אופן,

עוד מעט נגיע.

והמניח היה שם בן רשם שהוא לא יכול לקבל גדול בכלום. כן, כבר נגיע למניח.

מה שהיא לא מנסה שם בן רשם?

בוא נגיע.

הרשש פה, שואלת גם את השאלה,

הרשש אומר פירוש מאוד יפה, הרשש אומר שבן אדם הזה שקנה הוא ספסר.

כלומר הוא לא קונה את זה בשביל עצמו.

הלקוח הזה הוא מתווך.

הוא קונה בשביל למכור לאנשים אחרים.

והוא קונה, הוא קונה גם משברים לשחיטה וגם משברים לחרישה.

לפי הביקוש.

עכשיו, אומנם הוא קונה גם לזה וגם לזה.

אבל כמה לקוחות יש לו? רוב הלקוחות שקונים אצלו, קונים משברים לחרישה.

אם רוב האנשים בעולם הם חקלאים ולא שוחטים,

אז רוב הלקוחות שלו הם קונים משור לחרישה.

לכן,

אומנם כתובה בגמרא שהבן אדם הזה קונה גם לזה וגם לזה,

אבל זה עדיין לא סותר את הרוב של רב.

כיוון שרוב האנשים קונים משברים לחרישה, אז גם הוא מתכוון עכשיו לקנות משור לחרישה. למה?

כי רוב הלקוחות שיקנו ממנו,

הם דורשים שעון אחר אישה. אפשר להגיד שזה עונה בגמרא בעיקר זה חמינא לאו ולאו, כאילו זה מוכר לאו ולאו.

מוכר אבל.

זה צריך להבין למזבין, לא ולא.

גם זה לגמרי. גם זה לגמרי.

תבין זה שחמינא, יש לפעמים שזומנים בכל מוכר. אולי.

אולי.

אבל גם אם לא.

זבין נכססים. נכון.

נכון.

אבל בכל אופן. אבל גם אם נגיד.

אבל גם אם לא. גם אם נפרש את זבין הכוונה שהוא קונה לזה ולזה.

אבל אפשר לומר שהוא קונה בשביל למכור. טוב.

זה נקודה פה.

עכשיו אנחנו מגיעים לעיקר נושא. לשורש הסוגיה שעל זה אתם לא יודעים.

פה כתוב ככה.

כשהגמרא שואלת ונכסי ייגמר דזבין נרידיה ייגמר דזבין נכססה.

בואו נבדוק איזה סוג אדם זה.

בואו נבדוק אם הבן אדם הזה הוא חקלאי או שבן אדם הזה הוא

או שהאדם הזה הוא שוחט.

אבל בברפורט, אם האדם הזה הוא חקלאי

אז תהיה זכותו לדרוש את הכסף מהמוכר. גם לפי שמואל, שמואל סובר שלא הולכים לממון אחר הרוב

והוא לא יכול להגיד למוכר תחזירי לי את הכסף כי אני רוצה לחרישה.

אבל אם הוא יוכיח למוכר שהוא בן אדם שהוא פונה לחרישה

הוא יכול לבקש את הכסף מהמוכר הזה. הוא ייקח טעות.

ומה המוכר לא יכול להגיד לדעתי?

המוכר לא יכול לומר, בסדר, אתה קונה ישר לחרישה כי אתה חקלאי, אבל לא אמרת לי.

אתה אמרת לי בהתחלה? אתה לא אמרת לי כלום? מאיפה אני צריכה לדעת שאתה קונה את החרישה?

לא אמרת לי? אבל מאיפה אני צריכה לדעת מזה? אתה לא אמרת לי.

זה לא אשמתך, נכון?

אבל לא מעניין אותי שאתה אמרת.

נכון, לא אשמתך,

אבל הקניין הזה אומר, הוא הולך לפי הקונה.

הוא לא התכוון לקנות.

בנקודה הזו מצאנו מחלוקת גדולה מאוד.

הרשב״ם במספר בובי בשרה, דף צליק בייס,

גם שם מופיעה הסוגיה הזאת.

ושם הרשב״ם אומר שנכה זה ייגב על איזובין לרידיה ובאופן שהמוכר מכיר אותו והמוכר יודע שהוא רוצה שאול חריכה.

כך אמר הרשב״ם.

ולא רק הרשב״ם, אלא גם הראש בובי בשרה, ככה אומר.

ואתם יכולים לראות בסימן ר' ל' ב',

בסוף סימן ר' ל' ב',

תראו שהשולחנו, הוא ככה פסק.

מובן לאלחה, בסימן ר' ל' ב', בואו נראה.

זה מובן לסברה.

זה מובן לסברה.

שמה?

זה מובן, אם אדם עושה מעשה, אז המעשה עומד.

יש לכם בעמוד 2.

עמוד 2.

המעשה אומר, לא לצדק, כאילו, אם נגיד אדם חושב שהוא לא מתכוון לקנות וזה לא מועיל לקניין, לא בגלל שאנחנו לא מאמינים לו שבאמת הוא לא מתכוון לקנות,

אבל בגלל שאם המעשה שלך זה מעשה שאומר קניין,

אז המעשה שלך קובע קניין, אז אתה גם בעצמך יודע שאתה קובע פה את זה משהו אחר. אתה מתחכם, אתה אומר שזה.

המעשה הזה, המעשה הזה שנעשה פה זה מעשה שהתכוונת לקנות שוב,

פשוט התכוונת להתמודד, למעשה עשית מעשה של קניית שור שזה כמו כל העולם. לפי דעת רוב העולם זה אמור להיות ל... זה מעשה שנראה כקניין, לפי דעת רוב העולם. אתה יכול לעשות שאלה אחרת.

כן, תמר, בואו נראה דברים מאוד מאוד נכונים.

בואו נראה בסימן ראי ילמד, ראי ילמד בעת סעיף ח׳ ג׳.

המחור הוא שעור לחברו ונמצא נגחן.

אתם קוראים?

אם אין להוכיח אם קנה או לחרישה או לשחיטה.

מי הסעיף? ח׳ ג׳.

בסוף סימן ראי ילמד בעת אצלכם זה בעמוד 2.

יש לכם עמוד 2?

המחור הוא שעור לחברו ונמצא נגחן.

אם אין להוכיח אם קנה או לחרישה או לשחיטה כגון שהוא אדם שהוא קונה לזה ולזה.

ופה אנחנו נדלג שני שורות.

אז כתוב שאינו מיקח טעות

שיכול לומר לשחיטה מחרטיב.

אף על פי שהרוב קונים לחרישה.

רוב האנשים קונים לחרישה

רק שנייה

אף אפי שהרוב קונים לחרישה

ולא עזרו להם בת-ערובה להוציא מיד המוכר לו.

מכיוון שזה כבר שילם את הכסף למוכר

גם לנו הכסף הזה למוכר, הוא לא יכול להוציא ממנו.

אבל בהמשך כתוב

ואם הלוקח אינו רגיל, תראו שתי שורות אחר כך, ואם הלוקח אינו רגיל לקנות אלא לחרישה

והמוכר מכירו

הרי זה מכך טעות

אז פה אנחנו רואים ששולחן ערוך דקדק

להדגיש לנו דווקא כשהמוכר מכיר אותו,

כמו שיטת הרשבן וכמו שיטת הראש.

הסתכלתי ברמב״ם,

איך הרמב״ם מביא את הדין הזה?

אני אקריא לכם את הרשון הרמב״ם שהצליק,

רשמתי את זה,

זה דבר מאוד מעניין.

הרשון הרמב״ם ככה

אבל אם היה ידוע שהוא קונה לחרישה בלבד, הרי זה מכך טעות.

הרמב״ם, אין פה יותר שם רמב״ם.

אומר הרמב״ם, אבל אם היה ידוע שהוא קונה לחרישה בלבד,

הרי זה מכך טעות.

ידוע זה? מה זה ידוע?

מי יודע? אני אשמע אותך. מה זה ידוע?

יכול להיות שהוא יביא עדים, שהוא בן אדם שמוכר, מוכר במוכר.

זה מושג כאילו שידוע כבר ברכבה העת. יכול להיות ככה.

יש אין פרווה כזה.

אבל יש בצד, לפי גרסאות, ברמב״ם הוצאת פרנקל יש גרסה, אבל אם היה יודע שהוא קונה שעולה חרישה, זאת אומרת זה הולך על המוכר.

אז זה הולך על המוכר, אם המוכר היה יודע, כן? מה אתה שואל?

איך כתוב עוד פעם? אם היה ידוע? אם היה ידוע שהוא קונה שעולה חרישה.

שהוא קונה, חשוב.

אה, כן, טוב. שהוא קונה לחרישה בלבד, או איזה מקפחות.

מה אתה אומר? בסעיף כ-0,

נמצא לחברו הקרקע כואבים וגומר שם את הטילאים וגם היה בגדים ונמצא במקח מום שלא ידעו על כך מחזיר אותך אחר כמה שנים? נכון.

מה ראינו פה?

מה כתוב פה? שאדם שמוכר לחברו הקרקע,

או עבד או בהמה, ונמצא במקח מום, מה?

או בגדים, כן, נמצא מום,

הוא מצא שזה קרוע.

הוא מצא שזה קרוע.

איזה מום?

מום זה תמיד דבר כזה שהוא, עכשיו,

מום ברור אצל הקונה.

אז אם זה קרוע,

ברור שזה מום.

שעתניה זה לא מום אצל כל אחד, זה כמו שור,

אדם שמכר שור ונמצא נגחן.

יכול להיות שגם כאן אני לא הייתי מבין.

שעתניה זה מום, זה היה אמור להיות מום אצל כל יהודי ויהודי.

לדאבוננו זה לא ככה.

אבל כאשר זה המצב,

שיש אנשים שלא מבינים שזה מום,

אז מבחינה זו,

כשאנחנו דנים על שולחנו, כל הכבוד של משפוט,

מי שלא רואה בזה מום, אז זה לא מום אצלו.

אם אדם שמע אותו במצוות הוא יוריד את הבגד

ודאי שהוא יוריד את הבגד, כי זה מום אצלו, נכון? זה ברור שאם אדם מכר ליהודי שמע אותו במצוות בגד ונמצא שהתנאה הזה, אין לזה שום ספק, זה אומר שהקדמנו בהתחלה, ודאי שזה מום ודאי שזה מלכח טעות, אין לזה שום ספק אז לא שכן אנחנו יודעים בקצועה של זה, ודאי אנחנו מדברים כזה, מה קורה כאשר המוכר לא ידע שהקונה רוצה דווקא כזה בגד

הקונה הגיע בלבוי שלא מראה שהוא רוצה דווקא בגד כזה

אז אנחנו עוזרים לסוגיה של המחוז שלו וחבורים ונמצא על הדוכן. הוא אומר בעצם משהו שגם אם בעצם הוא לא, נגיד, נניח שהוא לא היה דתי בפגשת הקנייה, כן? אחרי זה הוא אומר, רגע, זה זה אני... הוא חזר בצורה אחרי הקנייה. הוא אומר שבעצם כל יהודי הוא לא רוצה, כי הוא חושב כאלה.

זה לא כמו, בעצם, יש לי עניין.

בעצם כל יהודי הוא לא רוצה.

יכול להיות שהוא לא יודע.

כאילו מונחת בתוך דתו, בתוך דתו, בשעת הקנייה, שאני לא מתכוון לעשות...

אדם חילוני, לא אכפת זאת. כופים אותו לומר את זה. זה נושא אחר. אדם חילוני, שהוא חילוני לגמרי,

לא ידבר לך על איזה דבר, לא מדבר אדם שקצת שומע.

אדם חילוני לגמרי,

אבל זה כמובן מה שיש.

אם הייתי יודע את הנתונים, הייתי יודע את הדברים. אם הייתי יודע את כל התורה כולה, אז כן, אבל...

כל יהודי בעצם הוא בן אדם בלי נתונים. אם הייתי יודע שפה יש לי פצצת אטומה, הייתי קונה את זה, אז כל יהודי בעצם הוא בלי נתונים. תגיד לו, לך תגיד לו. מה תגיד? אני אשאל אותך שאלה. מה זה? תגיד, אדם שקונה... אני אגיד לו שיש גיהנום, ויש דברים, ויש מצוות. אז צריך להסביר לו, אולי צריך להסביר לו את זה יפה.

אבל בעצם, כל יהודי בעצם הוא...

אני לא אומר שזה, אני אומר ש... מה תגיד אם נתקדם? בואו נתקדם אפילו.

איזה שיעור סברה, כאילו, שזה שונה מ... שזה שונה מכל מ... מכל מומחר. כן, אישה ומ... אבל אתה גם, גם אתה מסכים.

אם ניקח, בן אדם אפילו חרדי לגמרי.

נניח שיש איזו חומרה על פי קבלה,

לא לשתות קולה.

מה? על פי קבלה.

אני לא יודע מה. יש חומרה על פי קבלה.

רוב האנשים לא יודעים, הם משתים, אין שום בעיה.

עכשיו בא בן אדם וקנה קולה,

אחר כך, אחרי שבועיים למד בספרי קבלה, שיש בזה בעיה, אז הוא בא ורוצה את הכסף בחזרה.

הוא אמר, מה זה?

למדתי שיש בזה בעיה.

אז הוא אמר, מה?

השתלמדתי שיש בזה בעיה.

אבל רוב האנשים לא אכפת להם. אז הוא אמר, אם רוב האנשים היו לומדים קבלה,

רוב האנשים לא היו רוצים.

גם שם תגיד ככה.

יכול להיות, אבל זה עניין כזה.

המקום שלא למדו, כן, שלא למדו. אז הם לא מקפידים על זה.

אולי אם רוב האנשים היו לומדים כמה כדאי להיות חקלאי, אז רוב האנשים היו רוצים שוורים לחרישה והיו מעדיפים לעזוב את מלאכת החידה ולהיות חקלאים.

אבל כרגע מחליטו ככה.

במצב הקיים, שרוב האנשים לא הגיעו למסקנה הזאת,

אז אנחנו נוטים לפי הרצוני של האנשים, לפי הרצון העכשווי של האנשים.

אם זה המצב,

אז אפילו זה מצב לא רצוי שאנשים לא שמרו יותר ממצואות.

אבל אם זה מה שהם רוצים, אז זה מה שהם רוצים.

בעצם אם אני אמר קצת יותר טוב, והבן אדם הזה לא יודע שאמור להתפוצץ באיזשהו שלח,

אז קניין קניין.

זה דוגמה לא, אנחנו יכולים ליצור הרבה ציורים לא מעשיים, שלא תיאורטיים, אינטלציה, הרבה ציורים.

שרוב האנשים בעולם קונים רעל ואוכלים ומתים, הם לא יודעים שזה רעל.

אבל המציאות היא לא קרה, המציאות היא שרוב האנשים בעולם לא קונים רעל ולא אוכלים אותו, ומה שאנשים קונים בדרך כלל זה דברים טובים. אנחנו נגיע לפה לאיזו דוגמה גבולית כזו,

זהו כאן הגבול הזה של דברים שאנשים שאומרים תום המצוות

לא קונים ואחרים קונים, זה מקרה,

אבל קשה לצייר את זה בכל תחומי המסחר האחרים, אתה לא יכול לצייר דבר כזה. מה שאנשים עושים בדרך כלל זה הדברים הטובים,

ואנשים יודעים מה יקנה ומה לא.

בגלל שרעל זה דבר לא טוב, לכן אנשים לא קונים אותו, וכשאנשים יקנו את הרעל זה לא רעל.

זה המציאות.

זה בין אם אנשים קונים לדוכר באמת יהיה זיק, אבל הם לא יכולים דבר אחר. יבוא בן אדם ויגיד, הנה, יבוא בן אדם ויגיד, עכשיו אני קראתי על זה כמה שכל הדבר מזיק לבריאות וזה לא כדאי,

והוא יגיד לך שאם כל האנשים ידעו כמה שהקולה מזיק לבריאות, אף אחד לא היה פונה על זה.

אז זה מפה טעות.

הוא עכשיו יוכיח לך, הוא יוכיח למוחר, יביא לו ספרים ברורים כמה שזה לא טוב.

זה לא מונח בתוך דעתו.

לא, זה לא של מצוות זה דבר אחר.

טוב, אז איך ראייה על הדבר כזה?

טוב, זה שיטת השולחן ערוך, כמו שראינו, רשבן, הראש ושולחן ערוך.

עכשיו, מה יש לנו מנגד?

כלומר, מה בעצם מונח ביסוד הזה שעכשיו אמרנו?

שכל זמן שהמחור לא מכיר את הקונה,

אז הקונה לא יכול להגיד,

אני לא רוצה כזה דבר.

אין דבר כזה.

המחור אומר לו, אתה לא רוצה, אבל המחור תלוי בי כמו בך.

אם אתה לא אמרת לי שאתה לא מעוניין בדבר כזה,

אז הדעת של אשתנו קובעת את הקניין.

בשביל לעשות מכך טעות אנחנו צריכים שהמוכר ידע שהוא מוכר דבר מסוים והוא לא סיפק את מה שהוא צריך לספק,

אז הם יכחו אותם אם המוכר לא אמור לדעת מזה,

אז גם דעתו של המוכר קובעת פה.

המאירי

המאירי בו בבצרה

המאיר מסר את בבבצרה שאל שאלה על השיטה הזו,

מביא את הדעה הזאת.

הוא שאל שאלה,

הגמרא עונה לא הצריכה בגברי דזובין לאו ולאו, ככה הגמרא עונה.

שאלה מאירי, אם נגיד שרק כשהמוכר מכיר אותו,

רק אז זה מיקח טעות,

אז למה הגמרא צריכה להגיד לא הצריכה בגברי דזובין לאו ולאו?

הגמרא יכולה לתרץ איתו פשוט,

לא הצריכה באופן שהמוכר לא הכיר אותו.

אם המוכר לא הכיר אותו,

לפי הרשב״ם, כשהמחור לא הכיר אותו, אז זה לא, הוא מיקח טעות.

זה רק לפי הרשב״ם.

למה? מה?

זה רק לפי הרשב״ם.

לפי הרשב״ם, רק כשהמחור מכירו אותו.

כשהגמרא אומרת, ונרס ויגבו את זו בנרידיה, אז זה מיקח טעות. גם לפי שמואל.

הגמרא הלכה לתארץ, לפי הרשב״ם, לא הצליחה, שהמחור לא הכיר אותו. זה תרוץ הרבה יותר פשוט. זה שמואל צריך לספר שבנון דווקא יש לה שני מקצועות.

יש להם שני מקצועות.

יש איתה שאלה מהרשיינים שגם כן בכלל לא מכיר אותה

וארי מיגש שמה,

ארי מיגש מחלק בין אדם שמכר, ארי מיגש אחד מהראשונים ארי מיגש ארי מיגש זה ראשית תורות הרב רבינו יוסף

אבן מיגש לאבא שלו קראו מיגש על שם העיר שלו בכל אופן

הוא מחלק בין הגמרא שאומרת

שיש מחלוקת בגמרא אדם שמכר צמד שברים

מחר את העול שמניחים על צמד שברים

ויש ויכוח בין הקונה למוכר

האם הוא התכוון גם לשברים או שלא התכוון לשברים.

בכל אופן אז שם מבואר שלפי חכמים אפילו אדמים לא מודיעים מחלוקת הבידו וחכמים, מדוע אם הם מודיעים או לא? זאת אומרת ככה לפי רבי יהודה אנחנו מסתכלים כמה הוא שילם

אם הוא שילם

נזכר בגמרא פה לפי רבי יהודה אנחנו בודקים כמה הוא שילם

אם נניח

לפי רבי יהודה אם אדם שילם מחיר של צמד ושברים

אז סביר שיתכוון גם את השברים

צריך לתת לו גם את השברים ואם הוא שילם מחיר של צמד בלבד

אז הוא נותן לו רק את הצמד

חכמים אומרים שלא

האדמים לא מודיעים

והוא מכר לו רק את הצמד אם דיברו אם סיכמו שהוא מכר לו את הצמד

אז הוא מכר לו רק את הצמד

זאת אומרת, המצב היה כזה שהיה אנשים שקראו לצמד צמד לשברים והיו אנשים שקראו לצמד, רק צמד

רק העול שמונח על גבי השברים

במצב כזה חכמים אומרים

מכיוון שזה לא ברור, כבר שילמת את הכסף

אתה מקבל רק את הצמד

לפי רבי יהודה

אז אדמים מודיעים

הרי מיגש מחלק בין המקרה שמה למקרה אצלנו

שבמקרה שמה לפי חכמים אדמים לא מודיעים

ואילו במקרה שלנו אדמים כן מודיעים

במקרה שלנו אדם שמכר שור ולא ברור אם הוא קנה שור לחרישה או שור לשחיטה

אנחנו יכולים לבדוק לפי הכסף שהוא שילם

איזה סוג שור הוא קנה

הרי מיגש מחלק אומר שכאן אצלנו בסוגיה שלנו

ההבדל בין שור לחרישה לשור לשחיטה בנושא שלנו, בסוגיה שלנו, אדם שקנה שור והוא לא סיכם איתו שור לשחיטה או שור לחרישה

ההבדל בין שור נשחדר לשור לחרישה זה משמעותי רק בשביל הקונה, למוכר לא משנה איזה שור הוא מוכר.

אז כשזה עניין רק של הקונה,

הכל תלוי בדעתו של הקונה.

ואם הקונה שילם מחיר של שור לחרישה,

אנחנו אומרים ודאי שדעתו של הקונה הייתה לקנות שור לחרישה,

הוא רוצה לתת לו שור לחרישה.

אבל אדם שקנה צמד והוא אמר אני התכוון לקנות צמד ובקר,

השאלה אם לצמד קוראים צמד או לצמד קוראים צמד ובקר זו גם שאלה בדעתו של המוכר. גם המוכר הוא בעל דבר פה.

הוויכוח בין הקונה למוכר,

איזה, מה התכוונתי לקנות, גם למוכר יש דעה פה. המוכר אומר, גם אני יש אצלי רגילות.

הרגילות שלי לקרוא לצמד, צמד בלי בקר.

הלוקר אבו אמר, כשאני אמרתי לך צמד, התכוונתי צמד ובקר, והנה המוכר אומר, אצלי צמד זה צמד בלי בקר.

אז המוכר אומר,

אתה יכול להוכיח לי מה אני קורא לצמד.

אין לך הוכחה. זה שאתה אומר ששילמת פה, מה?

כאשר יש גם למוכר דעה בעניין,

ואתה לא יכול להוכיח הוכחה ברורה למוכר

שהוא התכוון למכור צמד

עם בקר,

אז לא תוכל להוציא מהמוכר את צמד ובקר.

בדעתו אפשר. לא התכוון. המוכר לא התכוון למכור צמד ובקר.

אבל פה, כשהמוכר התכוון למכור לפי דעתו של הקונה,

כי אצל המוכר אין הבדל בין שור לחרישה לשור לשחיטה. הוא התכוון למכור שור.

אז הכול נמדד לפי דעתו של הקונה.

הוא מתכוון למכור את השור הזה.

אם הקונה פה... את הבקר הוא לא התכוון למכור שם, ופה הוא מתכוון למכור את השור הזה. בדיוק. צמד ובקר, המוכר אומר, אני התכוון למכור צמד ולא התכוון למכור בקר.

אבל פה, כשהכול תולי בדעתו של הקונה,

אנחנו נמדדים לפי דעתו של הקונה. בכל אופן, מבואר, לפי הערים ניגש,

שפה אנחנו לא מתחשבים בכלל בדעתו של המוכר, אנחנו מתחשבים רק בדעתו של הקונה,

ולכן גם אם המוכר לא מכיר אותו,

אנחנו אמורים להתחשב בדעתו של הקונה.

גם פה זה אמור להיות שאם המוכר מכיר,

אבל המוכר מכיר את דעת הקונה. אם המוכר מכיר, אז המוכר... גם לפי כל עוד שאני מכיר את זה גם זה, המוכר מכיר את דעת הקונה. את דעת הקונה היא פתאום עניינת. השאלה אם המוכר מכיר את דעת הקונה.

לפי המגייס זה לא משנה אם המוכר מכיר את דעת הקונה או לא.

והקניין נמדוד לפי דעתו של הקונה. פה בשור, בחרישה...

לא יודע, זה מפורש.

כן, יש פה מפורש.

שבשור לחרישה ובשור לשחיטה,

הכול נמדוד לפי דעתו של הקונה, כי יצא למחור זה לא משנה.

יותר מזה, מצאנו גם כן...

דעה כזו מצאנו גם ב...

איך אנחנו רואים?

מצאנו...

דעה כזו מצאנו גם... זה גם רבנותם שהזכרת מקודם, בתוספות בבובקה מדף חוף ז'.

בסוף בבוקה מדף חוף ז' של קושייה.

בגמרא שם נבואר ככה, שהיה מצב, בזמנם,

שאנשים התבלבלו בין לשון כד ללשון חבית.

כלומר, לשון כד ולשון חבית...

רוב האנשים היו קוראים לחבית חבית גדולה ולכד כד קטן.

אבל היה מצב שהיו אנשים שקראו גם לחבית גדולה קראו כד, ואנשים שקראו לכד קראו חבית.

עכשיו, אדם זה כן עם השני, אני מוכר לך חבית.

בפועל הוא סי... והקונה שילם לו כסף, בפועל המוכר סיפר לו כד.

בא הלקוח בתלונה למוכר,

סיכמנו על חבית, מה ידעת לי כד?

אומר המוכר, מה, סיכמנו? בסדר.

אבל...

אז מה אם סיכמנו? אבל... אני קורא לחבית כד.

אני התכוונתי לקורק. כשאני אמרתי לך חבית,

התכוונתי לקד. אני קורא... אני התכוונתי לקורק, זה מתעוות פה, בסוגיה.

כן.

אז שם, שם מבואר שהמרצים בחבורה לבריה, לוקח לא יכול להוציא מהמוכר,

הוא לא יכול להוציא ממנו חבית.

המוכר, זכותו להגיד, כשאני אמרתי לך חבית, התכוונתי למכור לך קד,

שילם את הכסף הזה עבור קד, לא עבור חבית.

אז זה שואל את הספורות, הרי פה רב, מה רב סובר פה, בסוגיה שלנו?

רב אומר שזה מביא כך טעות.

רב אומר שהולכים למון אחר הרוב,

וכיוון שרוב האנשים קונים שור לחרישה,

אז זה מביא כך טעות.

אז למה שמה אין זכותו של הקונה להגיד למוכר,

הרי רוב האנשים קוראים לחבית חבית גדולה.

ואני סיכמתי איתך שתביא לחבית גדולה.

אז תביא חבית גדולה.

איזה טענה זו שאתה קורא לכד קטן, אתה קורא חבית.

אבל רוב האנשים קוראים חבית רק לחבית גדולה. וסיכמנו לחבית גדולה, תביא לחבית גדולה.

אז שמה במידה אומר שלשון קד ולשון חבית

הוא משמעותי גם אצל הלוקח וגם אצל המוכר.

הלוקח לא יכול להוביל למוכר ולהגיד לו אתה המוכר קורא לחבית חבית גדולה.

לא.

המוכר אומר לא, כשאני אומר חבית אני מתכוון לכד קטן.

אז מכיוון שהלשון משמעותי גם אצל המוכר וגם אצל הקונה,

והקונה לא יכול להוכיח למוכר בצורה חד משמעית

שהמוכר כשהוא אומר חבית הוא מתכוון לחבית גדולה,

כי יש קצת אנשים שכשאמרו חבית הם מתכוונים לכד קטן.

רק שנייה נגמור את הדברים.

אז לכן אמרו לו מוציא מחבורה עליו הראייה,

כיוון ששילמת, שילמת.

לעומת זאת, בשור לחרישה ובשור לשחיטה,

שם המוכר הוא בכלל לא בעניין.

המוכר מוכר שור, זה לא משנה לו כלום.

למי זה משנה? זה משנה לקונה.

רק כשהשאלה היא איזה שור הוא קנה,

השאלה מה הקונה רוצה לקנות.

ואם הקונה בא למוכר ואומר, אני רוב האנשים שקונים שור לחרישה,

אז רק דעתו של הקונה מכריעה פה ואין משמעות למה המוכר רוצה למכור.

בדעתי למכור לך שור.

אנחנו נטבע, אם הוא תובע ממנו שור לחרישה,

דרך כלל זה גם נדמה לי.

הוא לא תובע אותו שור לחרישה, הוא תובע אותו דומים.

פה בענייננו, כיוון שעיקר המכר תלוי בדעתו של הקונה.

אם היה טובה אותו שור לחרישה.

כן. זאת אומרת, אם הוא חטא לי שור, אם הוא רוצה שור לחרישה,

אז גם זה היה אותו דבר כמו שם.

רק שפה,

זה נדון, שהוא רוצה כסף, זה כסף.

גם אם הוא רוצה שור לחרישה, זה יהיה אותו דבר.

פה, פה, אתה התכוונת למכור לי שור.

מה המשמעות של שור?

המוכר הוא לא ממוקר.

אין משמעות לדעתו של המוכר, מכיוון שהצעת המוכר זה לא משנה.

אתה התכוונת למכור שור.

שור כלשהו.

אצל הלוקח זה משמעותי איזה שור.

אם אתם משלמים איזה שור התכוונת לקנות,

דעתו של הלוקח היא המחלחה. הוא אמר מה אתה אמר?

אבל זה לא יכול להיות, אם אדם אמר למוכר תביא לי

קד קטן, אז בואו נביא לו חבית, הוא לא אמר לו קטן,

למה זה יכול להיות חבית קטן? לא, קד קטן, אם היו קד קטן זה משהו אחר.

הסיפור היה ככה, האדם בא למוכר ואמר אני רוצה לקנות חבית.

המחור אמר בסדר, ניתן לך חבית.

הוא שילם לו,

והמחור שלח משלוחן אליו הביתה,

המשלוח הגיע לבית, הוא רואה קד קטן.

אבל קודם אמרת שהם דיברו בצורה שהוא אמר חבית גדולה.

הוא לא אמר חבית גדולה, הוא אמר חבית,

והמחור אמר לו אני אביא לך חבית.

רוב האנשים כשאומרים חבית מתכוונים חבית גדולה,

וכשאומרים קד מתכוונים קד קטן.

אבל יש אנשים שאומרים חבית,

חבית זה חבית קטנה,

קד יכול להיות קד גדול,

כמו חבית.

אז המחור אומר, כשאני אמרתי לך חבית, התכוונתי לחבית קטנטנה.

גם היום יכול להיות דבר כזה, לא על חבית, נגד בקבור.

האדם מסכם עם המחור שיביא לו בקבור,

הם בקבוקון.

זה משהו קטנצ'יק, מיניאטורי.

יש בקבוק של 500 מיליליטר,

הכול אומר מה, זה בקבוק?

500 חצי ליטר. לא, אבל כל אדם היום קונה לבד, הוא לא בקשר מהמחושכים.

אנשים לא מתקשרים בטלפון ועושים משלוח?

בטח, יש לי... היום אתה יכול לקנות.

לא זהו, הוא עושה משלוח גדול, 20 דברים, ביניהם גם בקבוק.

מגיע המשלוח, הוא בן אדם, הוא כבר שילם למוכר בקזיס אשראי, כבר הכל מסודר.

מגיע המשלוח, והוא אומר, זה לא מה שרציתי?

אז זאת תהיה השאלה.

עכשיו בואו נחזור בחזרה לשאלה שלנו.

בואו נראה מה קורה עם יורם שלנו.

יורם שילם כבר כסף.

הוא מספר שהוא התכוון לקנות דווקא חליפה,

בלי שאת נז...

ויורם יכול להוכיח את זה.

הוא יכול להוכיח שהוא חליפה בלי שאת בעלי תשובה,

והוא, כמו שאמרנו, הוא כבר חקלאי,

הוא רוצה דווקא שור לחרישה, הוא רוצה חליפה בלי שאת נז...

הוא יכול להוכיח את זה, אבל המוכר לא היה אמור להכיר אותו.

רוב האנשים באזור, מה הם קונים?

לא משנה להם.

באזור שהוא קנה,

רוב האנשים לא משנה להם, אם יש את נז... בלי שאת נז קולות הדבר.

אז אם רוב האנשים לא משנה להם,

והמכור לא הכיר אותו,

אז לפי מה שנפסק בשולחן ארוך,

הדין אמור להיות שהוא לא יכול להתרוש בחזרה את הכסף.

המוכר לא יכול להאמין בכל דין שולדות?

המכור מאמין.

המוכר באמת מאמין לו. המוכר אומר לך, אל תביאי עדים, אני מאמין לך גם ככה.

אבל המוכר מאמין שבהתחלה לא אמרת לי שזה מה שאתה רוצה.

אז אני סיפקתי לך לפי מה שאני, לפי מה שראיתי.

מה אכפת לו להחזיר את הכסף?

אה, להחזיר את הכסף עד מאה.

מה?

החליפה הזו היא חליפה שאף אחד לא רוצה אותה. בדיוק הוא רוצה את החליפה. אף אחד לא יקנע אותה.

זה שבטל בין הסיפור של שור וזה,

וכתוב אצלנו.

למה?

אם אני מוכר לפעמים זה חרישה, יש לי מניעה חזיתותו ואני אכנס אפשר לשליטה.

אין לי שום אה, למרות שזה לא,

אין הוכחה,

נגיד, אין הוכחה.

אין הוכחה על גוף המעשה.

לא יכולה על גוף המעשה.

אתה לא צריך להכיר אותו.

אתה לא צריך להכיר אותו.

אז יש להם

שמקובעים את המעשה על אותו מעשה. אבל פה, אם יש לו מניעה,

זה פשוט...

זה, זה... שמה גם אינשטיידים. נגיד, שמה זו הוכחה, זו הוכחה סבירותית, שנגיד, אולי הרופא,

אבל זו לא הוכחה של מאה אחוז,

בגלל שהוא לא יכול לקנות את זה.

אם הוא לא יכול לקנות,

אז זה טוב... מה ברור שלא יכול לקנות?

אני לא יכול לקנות חליפה של שעשי,

יש הבדל, אם אני רגיל לקנות חליפה,

יש הבדל, אם אני לא יכול,

זה הוכחה של 100%,

ואם מסתכלים על ראייה, אז פה לא היה קניין על החליפה הזאת. גם אדם שלא שוכח ויקנה שור לשחטה, מה יחדור מזה? זה הוכחה של 100%, שאין לו מה לעשות עם זה.

זה הוכחה של 100%,

זה לא הוכחה של 100%, זה לא שהוא לא יכול.

וגם אם תקנת חליפה של שעטלזי, יש מה לעשות עם זה.

אפשר למכור את זה לגוי.

אפשר למכור את זה לשכן הגוי ולקבל כסף.

יש מה לעשות, זו לא הוכחה של 100%, זו הוכחה סבירה מאוד מאוד מאוד וגם הוכחה סבירה מאוד מאוד שאדם שהוא חקלאי ובחיים שלו הולך להחזיק חלקים של שחיטה שהוא לא יקנה שעור לשחיטה, מה יקרה?

פה צריך,

אין אם צריך הוכחה של 100% אם יש הוכחה של 80% זה כבר לא מספיק זה נקרא הוכחה של 100% זה נקרא הוכחה של 100% זה המקצוע שלו, זה נקרא בגמרא, שאדם שקונה שעור לחרישה זה כתוב בגמרא שאם המוכר מכיר אותו והוא יודע שהוא

הוא חקלאי,

אין מה לדבר שיוכל לקרוא לו כסף בחדרה.

אם הוא לא מכיר אותו. כי המוחות מכירו אותו.

והוא לא אמר מידה למוכר.

אם הוא מכיר אותו, אז זה לא מכיר אותו. אבל הוא לא אמר למוכר שהוא קונה שורות על חרישה.

אם המוחות מכירו אותו, אז ודאי שזה... אפילו שאין לך הוכחה של 100% אולי הפעם לא תחליט לקנות שורת שחיטה.

זה מספיק.

אם יש הוכחה של 100% זאת אומרת שככה המעשה גירה.

טוב.

למעשה 100% לא פה, ולא פה יש לנו הוכחה סבירה מאוד,

רמת הסבירות הזו נעבר בגמרא שהיא מספיקה.

טוב, עכשיו אז באמת אני ראיתי, יש ספר שומרי משפט.

לא, כי אם כל האנשים קונים גם לחלישה אז הוא יכול לשלם את השוכן הזה, הוא גם חוזר.

חולישים השוכן, אתה יודע, צריך לבדוק.

זה לא, אין מצב, אין מצב.

זה לא זה, פשוט אין מצב. אני אומר לך, יש מצב, אולי הוא קנה את זה בשביל למכור את זה לגוייל.

אולי יש לו בבית עובד זר שרוצה לתת לו מתנה.

טוב,

ראיתי בספר שומרי משפט, הוא מביא פסקי דינים, הוא מביא את הסיפור הזה, כנראה שהסיפור הזה היה באיזה מקום,

הוא מביא משם רוחיים פיניבסקי שככה הוא פסק.

מה זה?

שזה לא כל כך טעות.

כאשר המכור לא הכיר אותו.

כמו שדיברנו, יש לנו מאירי ויש רמיגש,

ששם נראה שזה תלוי בדעתו של הקונה,

ויכול להיות שבמצבים, יכול להיות שצריך לבדוק.

את גדרי הדין של קימלי, יש נושא כקימלי, שאדם יכול לטעון,

קימלי כמו שיטות שסברות אחרת,

אבל השיטה הזו לא מוזכרת בשולחון ערוך.

מה?

כלומר ברמב״ם על השאלה לא מספיק ברורה, ידוע,

לא מספיק ברור, ובפרט יש שם גרסאות, אם היה יודע.

אבל איך אומרים, ייגש, ומאירי, שיסבירו החוק.

בפשטות ככה צריך להישאר הדין.

זהו, בפשטות כבר צריך להישאר מסקנת הדין, או בשולחון ערוך,

שיש הייתה את המקחלות, בפרט שהמוכר הוא מוחזק.

כי המוכר מוחזק, אז לבוא ולהוציא את הכסף מהמוכר,

פה לא ילקים לי.

בשביל להוציא כסף מהמוכר, ודאי שלא ילקים לי. זה דבר פשוט,

ולכן המקחל.

עכשיו, מה היא באופן שהוא עדיין לא נתן את הכסף?

אם הוא עדיין לא נתן את הכסף?

אז פה הוא ודאי יכול לטעון,

אני מהמיעוט.

גם כל המחלוקת של רב ישמואל, אדם שקונה שור,

שהוא טוען, אני קניתי את השור לחרישה,

אז זה הכל כשהוא כבר שילם את הכסף.

אבל מה קורה כשהוא עדיין לא שילם את הכסף?

אז זה מבואר בשולחן ערוך שהוא לא צריך לשלם את הכסף.

זה כבר כתוב מפורש בשולחן ערוך, שהוא לא צריך לשלם את הכסף.

בואו נראה בשולחן ערוך. תסתכלו רק שנייה אחת, תראו בשולחן ערוך,

בשורה השנייה, בעמוד 2, תראו בשורה הרחבה השנייה.

אבל הם עדיין אמורות ביד הלוקח.

לא מבאי, לא בלבד אם רובם קונים לחרישה,

אלא אפילו כי הדוד איננו, אפילו אם זה מצב של חצי-חצי,

ומבאר בנשיא וספילו יותר מזה, אפילו אם רוב האנשים קונים שור לשחיטה,

אם הוא אומר, אני התכוונתי לקנות שור לחרישה,

הוא לא חייב לשלם ולמוכר.

הוא לא מכיר אותי. נורון, אתה לא מכיר אותי, אבל יש הרי, יש מצב שאנשים קונים שור לחרישה.

אבל אם הסברה זה אם הוא מכיר אותו או לא מכיר אותו, אז לא זה משנה מי הוא טורון.

מה זה שאני, אם הוא יגיד שאני מהמיעוט, בסדר, נכון, אתה מהמיעוט, אני מאמין לך, אפילו אם כל... אני לא מכיר.

אני לא חשבתי ככה.

אבל אתה רוצה שאני אשלם לך.

על בסיס מה אתה רוצה שאני אשלם לך? אתה דורש ממני, כאילו,

בזה שאתה אומר לי לשלם, אתה דורש לקיים את המקח.

אני אומר לך שלא התכוונתי למקח כזה.

כל הזמן שהכסף אצלי, זכותי לומר...

אם הוא מכיר אותו, אז אני אומר, זה הסיכום בעינינו. אתה הבנת שזה מה שאני רוצה,

אז גם דעתי וגם דעתך היה על הצד הזה, אף שאתה לא מכיר אותי.

אז עכשיו השאלה, זו שאלה מה באמת התכווננו פה. זכותי לומר, לא התכוונתי לקניין כזה.

זכותי לטעון, לא התכוונתי לקניין כזה.

אם הכסף אצלי, אני יכול לקחת את זה.

אני לא התכוונתי לקניין,

אקח את הכסף בחזרה.

וגם פה, אמרנו, אני מהמיעוט, נגיד רוב האנשים באזור הזה לא רוצים חלקה בלי שעות נב,

אז אני אומר לך, נכון, לא יכלתי לשפוט על פי הלבוש שלי,

אבל הכסף אצלי, אם הכסף אצלי אני לא חייב לתת לך

זה מה שאני אומר, אם הכסף אצלו

הוא לא יצטרך לשלם, אם הכסף כבר אצל המוכר,

המוכר לא יצטרך להחזיר לו את הכסף.