שאלה שבועית עולמית: הרב אהרן שוילי - מס' 4

- - - לא מוגה! - - - 

אז השאלה השבועית העולמית

מעשה בר ראובן שדרכו לרשום במכולת השכונתית

בסוף כל חודש לשלם את החוב המצטבר, כן?

הוא כל החודש רושם, סוף חודש בראשון לחודש

הולך והוא משלם

והנה הייתה תקופה מסוימת שהוא צריך להיעדר מהעבודה וכתוצאה מזה המשכורת הייתה בהתאם

ולכך הוא צריך לעכב את התשלום החוב במכולת עד שיוכל לחזור למצב הרגיל,

כן?

אז אין לו מצב שהוא לא יתאפשר לו ללכת לעבוד

והוא עיכב את התשלום.

והנה אחר תקופה חזר לעצמו והלך לשלם את החוב המצטבר במכולת, כן?

הלך לשלם את החוב במכולת.

המכור מוציא לו את החשבון

על סך 590 ו-9 ו-60 אגורות.

הוא מוציא את החשבון, 599 ו-60 אגורות.

הוא מחפש בכיס, הוא מוציא שלושה שטוות

של 200 שקל,

ביחד זה 600 שקל.

נמצא שהמוכר צריך להחזיר עודף ללוקח על סך 40 אגורות.

אבל כיוון שהלוקח סוף סוף עיכב לו את התשלום כל כך הרבה זמן,

כמה חודשים הוא מחכה לתשלום והוא לא הביא לו את זה,

והמוכר אולי לא אמר לו כלום, היה בסדר איתו.

אז הוא התרגיש כזה לא נעים לבוא לקחת 40 אגורות סוף סוף. אמר לו, תשאירי, תשאירי אותי לעצמך.

טוב,

הלך לדרכו אחרת תקופה מסוימת,

נכנס למקום ללמוד,

ושמע שמדברים על הלכות רבית.

והתעורבת לו השאלה,

האם

הדבר הזה מותר או הדבר הזה אסור? האם הוא עבר על איסור רבית או שהוא לא עבר על איסור רבית?

מה, מה הבנים חושבים פה?

א' הוא מחכה איזה הלוואה פה?

לא אין לו כסף,

הוא מתן לו מוצרים.

הוא מחכה לשלם לו בכלל, זה תשלום, זה לא איזה הלוואה ש... אבל זה חוב.

זה חוב.

זה חוב. הוא בא לשלם פה תמורה על דברים שהוא לקח.

נכון.

עכשיו, זו תמורה שצריך לשלם על זה, זה לא הלוואה שהוא עשה פה בעצם של 600 שקל שהוא נתן לו,

שהוא לא נתן לו פה 599 ו-60 אגורות, הוא נתן לו מוצרים שהוא בא לשלם עליהם,

אז הוא משלם על זה בעצם.

40 אגורות שהוא משאיר, הוא משאיר את זה אחר כך בשביל ה... אבל בהלכות רבית נבואה שגם חוב שמצטבר על ידי מיקח חומם קר,

הוא גם אסור בשום רבית. אדם שהולך לחנות

ואומרים לו, תשמע,

סתם אני רוצה להגיד שבמאמר מוסגר שלא לקחת שום דבר הלכה למעשה ממה שאני אומר,

זה לא רק דרך לימוד בעלמא.

כל מי שרוצה לשאול, שישאל את רבותיו.

אנחנו יודעים שההלכה היא שאדם הולך לקנות.

הולך לקנות.

ואומרים לו, אם אתה משלם במזומן,

התשלום הוא כך וכך, הוא 100 שקלים.

אם אתה משלם בתשלומים,

התשלום זה עוד 10% מהמחיר.

אסור לשלם בתשלומים.

למה?

כי היום הם לוקחים לך 10%,

באדמה שהם ממתינים למעות שלך.

הסתובבה שגם המתנת מעות

במקה חומם ככה היא אסורה.

זה מפורש בשולחן ערוך, שגם במקה חומם ככה

זה אסור.

אבל זה הכיוון, זה מתחיל... אני אבוא לקנות מבן אדם,

אני קונה ממנו, בוא נגיד,

חבילת אורז,

אני משלם על זה 4 שקל.

עכשיו הוא רוצה על זה 3.90.

הוא רוצה 10 אגורות, תשאיר אצלך, אני לא אקח את זה. הוא עבר בריבית?

פה לא עבר בריבית?

יפה, אתה מתחיל לגרות בנקודות חזקות.

לא, בזה הוא לא עבר בריבית, כי פה זו לא הייתה הלוואה.

הוא לא חיכה לשום דבר.

לא הייתה הלוואה.

אני רוצה לתת לו מתנה עוד 10 אגורות.

הוא מעכב את התשלום הזה, זה לא נקרא הלוואה שהלווה לו שמוביל מוצרים פה.

אם דרך אדם חתם עם פה על הרבה אגורות,

הוא מכיר אותו.

כן, אבל אין דרך אנשים,

אף פעם לא מצינו,

והוא גם אף פעם לא עשה את זה שהוא מוותר על הרבה אגורות. אף פעם לא ראינו שאדם

אומר למוכר, תשאיר את הרבה אגורות אצלך.

הכי הרבה אנשים אומרים לו, תשים בקופת צדקה,

תשים פה, אבל אף אחד לא משאיר הרבה, אפילו 10 אגורות אנשים לא משאירים. אנשים לוקחים.

אבל אם הוא מכה, לא.

אסור, אסור.

זה כל ריבית עם יחילה.

כל ריבית, אני רוצה, יש בן אדם שהם אוכלים עליה את זה.

בישיבה הוא מבקש שקל, חצי שקל, אנשים אוכלים.

שאלה אם בריבית טול, אבל באמת הוא רוצה את הכסף הזה.

רק שבגלל שהוא עושה את הכתובה של ההלוואה, אז הוא נותן לו את זה. אבל אם סתם מתו, הוא חבר שהוא לא היה נותן לו את ההלוואה.

אם הוא סתם ככה היה נותן לו 40 אגורות, אין לנו בעיה.

אבל אם הוא לא היה נותן לו 40 אגורות,

בדרך כלל אנשים לא מוותרים. מה זה לא מוותרים?

אנשים לוקחים את הכסף שהמוכר או נותן.

אבל זה, זה, זה כדי הוא יפצה על זה?

לא שהוא יפצה אותו על זה, אבל הוא מרגיש לא נעים.

שהוא חיכה לו כמה חודשים, ואז לקחת הרבה מגורות.

הוא חושב אולי שהוא לוקח את זה.

הוא משאיר את זה בגלל שהוא לא לוקח את זה.

זה לא איזה ריבית שהוא בא בגלל שלא שילמתי לך עד היום. זה בגלל ש... אם הוא היה משלם לו בסוף החודש, הוא לא יוותר לו על זה. שנים הוא רושם אצלו.

הוא תמיד משלם בראשון החודש, הוא לא משיב אצלו את העודף.

מכבי פתאום הוא החליט פה להשיב את העודף.

אז בואו, באמת, אתם פה נגעתם בהרבה נקודות בהלכות רבית, אז ככה בואו נתחיל, נעשה סדר בדברים. בואו נתחיל את הסדר של הדברים.

לפני כן, כשנתחיל את ההקדמה, יש הקדמה מאוד בסיסית.

באיסור רבית, יש רבית שיהיה אסורה מהתורה,

ויש רבית שיהיה אסורה מדבר בנן.

הרבית שיהיה אסורה מדבר בנן היא נקראת אבק רבית. כל רבית שהיא אסורה מדבר בנן והיא לא אסורה מהתורה, היא נקראת אבק רבית.

מה ההבדל אם זה רבית

מהתורה או שזה רבית מדבר בנן?

רבית מהתורה,

בית דין מקים אותו עד שהוא יחזיר את הרבית.

אדם שמלווה ברבית

הוא עובר שש להבים.

שש להבים הוא עובר.

זה המלווה. המלווה עובר שש להבים.

והלווה עובר שתי לאווים, הלווה שמביא את הכסף, הוא גובר על שתי לאווים,

ככה הגמרא אומרת בסוף פרק הזה, הוא נשך,

וכל מי שהשתתף בהלוואה, זה אומר, זה הערב,

העדים.

הסופר שכתב את השטר, פעם בזמנהם היה שרוצים לעשות עסקה או משהו, תמיד הולכים לסופר.

אין סופר עוד צדדי,

הולכים אליו, והוא כותב את זה עם קלף ודיו, זה לא היה כל כך מצוי.

אז הוא גם, זה שכותב את השטר, הוא גם עובר על איסור.

אבל הוא עובר על איסור אחד.

אז אדם שלקח רבית מהתורה, לפני עבר. לפני עבר, כן, לפני עבר.

אז אדם

שלווה ברבית מהתורה,

בית דין, לוקחים אותו ומקים אותו,

מקים אותו עד שהוא יחזיר את הרבית.

למה? כי כמו שכופאים על המצוות, וכאן יש לנו מצוות עשה,

וחי אחי חי עמך.

התורה לא רוצה שאדם ילווה לחברו ברבית.

מסכן אותו אדם, נצלח לדמעות,

לא רק שתעזור לו, אתה הולך ולוקח ממנו רבית, ועוד יותר מוריד אותו לטמיון.

לכן התורה מסדירה על זה שש פעמים.

לא לקחת על זה רבית.

ומי שלוקח רבית,

אם זה רבית מהתורה,

אז מכים אותו.

מכים אותו עד שהוא יחזיר את הרבית.

אבל אם זה רבית דה רבנן,

ואנחנו עוד מעט נסביר מה זה רבית דה רבנן,

אם זה רבית דה רבנן,

אז בזה הדין שאם הוא רוצה לצאת ידי שמיים,

הוא מחזיר.

אבל בית דין לא יכולים לבוא ולהכות אותו להחזיר כזה דבר.

וגם בבית דה רבנן יש כמה שלבים,

יש כמה דרגות באיסור רבית דה רבנן.

ויש סוג רבית בבית דה רבנן שאפילו לצאת ידי שמיים הוא לא צריך. זאת אומרת שאם הוא כבר קיבל את הכסף,

אז הוא כבר לא צריך לבוא ולהחזיר את זה.

אז יש לנו,

רבית מהתורה ורבית מדרבנן.

רבית מהתורה, כשאדם קיבל רבית מהתורה,

מקים אותו עד שהוא יחזיר את הרבית.

כשאתה רבית מדרבנן,

אז אם הוא רוצה לתת ידי שמיים.

כדי שיהיה איסור רבית מהתורה,

צריך שיהיה לזה כמה וכמה תנאים.

התנאי הראשון,

צריך שתהיה הלוואה,

בדיוק כמו הנקודה שהרב הזכיר פה. צריך שתהיה הלוואה.

מה זאת אומרת הלוואה?

כשאדם נצטרך לכסף,

הוא בא ואומר לי, אני צריך כסף, אני אומר לו, קח את הכסף שלך,

קח, אני מלווה לך כסף.

רק ריבית שניתנת על כזאת הלוואה,

זאת ריבית שאסורה מהתורה.

אבל אם נוצר חוב על האדם,

אדם הלך לקנות

וחייב כסף,

והמוכר אומר לו, תשמע, אם אתה רוצה לשלם לי את התשלום עוד שלושה חודשים, תוסיף לי על זה כסף.

זה ריבית, אבל היא אסורה מדבר בענן, היא לא אסורה מהתורה.

ריבית שאסורה מהתורה זה דווקא ריבית שבאה דרך הלוואה.

אבל ריבית שבאה דרך מיקח ומ״כ זה ריבית דרך רבנן.

ואמרנו שריבית רבנן זה רק לצאת ידי השמיים.

זה תנאי ראשון.

תנאי שני,

זה גם הזכירו כאן,

תנאי שני זה צריך שתהיה קציצה בין הלווה למלווה.

זאת אומרת,

שבשעת ההלוואה שאני בא להלוות לך כסף,

צריך שהמלווה יגיד ללווה, תשמע,

אני מלווה לך על תנאי שאני נותן לך 100 שקל,

אתה מחזיר לי 110 שקל.

אבל אם התנאי

הוא לא בשעת ההלוואה,

אלא התנאי נעשה אחר ההלוואה, או שהלווה,

זה שלקח את הכסף,

נותן את הריבית

מדעתו

זה אסור רק מדרבנן, לא מדרבנן.

זאת אומרת,

תנאי ראשון צריך שתהיה הלוואה,

ותנאי שני, גם בהלוואה צריך שיהיה קצוץ משעת ההלוואה, משעה ראשונה.

אבל אם הריבית נקצצת אחר ההלוואה,

זה אסור מדרבנן.

יש פה שתי דרבנן.

עכשיו,

מקרה שלישי,

וזה גם אם הזכירו כאן את המקרה השלישי, מה זה?

המתנת מעות.

זה בדיוק המקרה שאתה הזכרת.

התורה אוסרת המתנת מעות. מה זה המתנת מעות?

זאת אומרת, התורה לא רוצה שאדם יקבל ריבית בעד מעותיו.

זאת אומרת, אני יש לי כסף.

אני יש לי כסף,

אני יכול ללכת להשקיע בבורסה,

להשקיע ולהרווח מזה כסף.

אז בא בן אדם ואומר לי,

אני צריך כסף, בוא תלווה לי.

אני אומר בראש שלי, מה, אני...

לא חבל?

אני יכול עם הכסף הזה לעשות כן, להרוויח עוד.

מה אני צריך לבוא להלוות לו?

אני אומר לו, תשמע, אני עם הכסף שלי רוצה להרוויח.

בזמן שזה שוכב אצלך,

לא יוצא לי מזה כלום.

אני רוצה שבשביל זה תביא לי משהו.

אז הריבית היא ניתנת, באה את ההמתנה.

הוא מחכה זמן.

אבל כשאין המתנה, כמו שאמרת,

אתה קונה ואתה מי אתה נותן לו, אין פה המתנה.

אין פה המתנה.

כיוון שאין לזה המתנה,

אז זה לא ריבית בכלל, זה בכלל לא הלוואה.

הלוואה היא צריכה שתהיה בעד ההמתנה.

מה זה בעד ההמתנה?

שאני אדבוש את הכסף בעד מה שהכסף שכב אצלי והוא לא עשה כלום.

זה התנאי השלישי.

באים ראשונים ואומרים חידוש,

כך כותב הרבים מדגש בבאה בתוה.

אומר הרבים מדגש,

מה קורה, אדם מלווה לחברו.

אמר לו, תשמע,

אני מוכן להלוות לך כסף לשנה,

ואני לא אקח ממך אפילו גרוש, כלום.

לא לוקח ממך כלום, אבל תשמע,

אם אתה לא משלם בזמן,

אז אתה מתחייב 10% מדמי הלוואה. אני מלווה לך לשנה, נגיד, עד א' ניסן.

מגיע א' ניסן, אם אתה לא פורע,

אם אתה פורע, ב-א' ניסן,

בסדר, הסתדרנו.

פרעת לי את התשלום, לא לקחתי ממך כלום.

אבל אם אתה פורע אחרי א' ניסן,

אתה מתחייב 10% מדמי הלוואה.

אומר הרבים מגש,

אין בעיה.

זה לא ריבית, זה לא המתנת מעות.

למה זה לא המתנת מעות?

כי הרי אם הוא ישלם בזמן,

הוא יצטרך לשלם רבית?

הוא לא יצטרך לשלם רבית.

הוא סיכם איתו, אני מלווה לך כסף, אם אתה משלם בזמן,

אני לא לוקח ממך כלום.

אז אם הוא משלם בזמן,

הוא באמת לא, הוא לא ישלם כלום.

אז זאת אומרת, על מה? עכשיו, כשהוא עובר את הזמן והוא משלם, על מה הוא משלם?

כנס, כמו עונש, קנס. קנס.

אז זה המתנת מעות?

זה לא המתנת מעות.

אומר הרבים מגש, זה מותר,

זה רבית מותרת.

אז אדם שרוצה להלוות בבבית,

אומר רבי מגעש, הוא יכול לעשות כזה דבר,

ללכת לחבר שלו, להגיד לדבר על אותו. מה? אפילו, כן, ככה אומר רבי מגעש.

אחרי כך על הזמן. לא.

עכשיו בדיוק אנחנו נתחיל לדבר על המושג הזה.

אז ככה דעת רבי מגעש,

שאדם שרוצה להלוות לחברו,

יכול להגיד לו, תשמע, אם תפופו ליד אותו זמן,

אז אני נותן לך.

מי יבוא לזמן הזה?

תשלם לי.

מאיפה ראה יש לרעים מגעש?

זו משנה מפורשת במסכת ברבא בתרא, זה מצוין כאן.

אומרת המשנה,

זה בגט פשוט,

מי שפרע מקצת חובו, ככה אומרת המשנה,

והשליש את שטרו

ואמר לו,

אם לא אתן לך מכאן ועד יום פלוני,

תן לו שטרו, תן לו שטרו.

הגיע הזמן ולא נתנו.

רבי יוסי אומר, ייתן,

רבי יהודה אומר, לא ייתן.

מה היה פה?

אדם מלבד לחברו,

עשו שטרו.

בא הלווה לשלם למלווה,

אבל לא היה לו לשלם את כל הכסף.

אז הוא אמר, אני אשלם לו חצי מהכסף.

הלך למלווה, אמר לו, תשמע,

יש לי הזדמנה, לי כסף, אני רוצה לשלם לך חצי מהתשלום.

בסדר גמור.

הלך, נתן לו חצי מהתשלום.

עכשיו,

הלווה אומר למלווה, תשמע, אני לא רוצה שהשטר יישאר אצלך.

למה?

אם השטר יישאר אצלך,

אני שילמתי לך חצי מהשטר, נכון?

שילמתי לך חצי מהשטר.

אם השטר יישאר אצלך, תבוא אליי עוד מעט, תגיד לי, תשמע,

אתה חייב לי את כל ההלוואה.

אני אגיד לך, אבל אני פרדתי לך.

אז אתה תגיד לי, השטר אצלי?

אז מה עושים?

נסיכמו ביניהם, בוא נעשה כזה דבר חכם.

ניקח אדם שלישי,

נביא לו את השטר הזה,

והוא יודע שאני פרעתי חלק מהתשלום.

ועכשיו,

ככה השטר יהיה אצלו, ואני אבוא ואשלם לך את ההפרש,

וזהו, ואנחנו נקרא את השטר והכל יסתיים.

אז זה מה שאתה אומר, מי שפרעה מקצת חובו והשליש את שטרו, נתן את השטר ביד שליש.

ואמר לו, עכשיו הם עשו תנאי.

פה מתחיל הבלגן.

הם עשו תנאים, איזה תנאים עשו? ואמר לו,

אם לא אתן לך מכאן ועד יום פלוני, תשמע, אם אני לא אתן, ככה הלווה אומר לעולם מלווה,

אם אני לא אחזיר לך את זה עד יום פלוני,

אם אני לא אחזיר לך עד יום פלוני,

תן לו שטר בו.

אז השטר ביד האדם השלישי.

אנחנו הולכים ליד האדם השלישי, אז המלווה והלווה אומרים ליד האדם השלישי, תשמע,

התנאי הוא שהוא צריך לבוא אליך עד ראש חודש סיוון.

אם הוא לא מגיע בראש חודש סיוון, אתה יכול להחזיר את השתיו למי?

למלווה.

טוב,

מגיע בראש חודש סיוון, ככה התנאים ביניהם.

עכשיו, מגיע בראש חודש סיוון.

בא השליש, זה שהשתיו אצלו, מחזיר את השתיו למי?

למלווה.

מה מלווה עושה עם זה?

הוא פוגע את הכל.

הוא פוגע את הכל. זבותו הוא אסור.

אומרת הגמרא, הגיע הזמן ולא נתן.

הגיע הזמן, והלווה לא בא לשלם. אז המלווה הלך להחזיר את השטר למי?

למלווה.

רבי יוסי אומר, ייתן.

רבי יהודה אומר, לא ייתן.

האם השליש יכול לתת למלווה או לא?

תחלקו בזה. רבי יוסי אומר שהוא יכול לתת.

רבי יהודה אומר, לא ייתן.

מה המחלוקת שלהם?

המחלוקת שלהם

זה אם אסמכתה

קנה אם אסמכתה לא קונה.

מה זה אסמכתא?

אדם שמבטיח דבר שהוא לחוץ באותו שעה,

אבל תשאל אותו בצורה הגיונית,

הוא לא יעשה את זה.

זה נקרא אסמכתא.

אז אם נחלקים אם אסמכתא קונה, אסמכתא לא קונה.

לפי רבי יוסי אומר, שרבי יוסי אומר, ייתן,

אז השליש יכול לתת למלווה. למה?

כי הוא אומר אסמכתא קניא.

אבל כשרבי ידע אומר, לא ייתן,

אנחנו רואים שאסמכתא לא קניא.

אומר רבי יגעש, אנחנו רואים שמה המחלקת שלהם?

זה מחלקת אם אסמכתא קונה, אסמכתא לא קונה.

האם כשאני אומר דבר שהוא מופקע מהשכל,

האם אני מתכוון ברצינות או לא?

אבל אם אסמכתא קונה,

אז השליש,

זה שהשטרן נמצא אצלו, יכול לתת למלווה, נכון?

עכשיו, שהוא ילך למלווה וייתן לו, מה המלווה יעשה עם זה?

ילך ללווה ויגבה את מה?

את כל החוב.

אם הוא יגבה את כל החוב, אז מה קורה שהוא קיבל פירעון וחצי?

שואל אבי יגש, מה עם הריבית?

מה עם הריבית?

אומר אבי יגש, אתה רואה

שריבית דרך כנס מותרת.

כי הרי אם הוא היה משלם בזמן,

היה הולך לשליש, משלם את הכסף, לוקח את השטר, קובע אותו,

נגמר, נגמר הסיפור.

למה הוא משלם כאן יותר?

בגלל שהוא עבר את הזמן.

זאת רבית דרך קנס.

ורבית דרך קנס

אומר אבי יגש, היא מותרת.

כך פוסק רבי יגש.

בא הרשב״א ואומר, נכון,

שזה מותר,

אבל זה לא כל כך

כדאי

לעשות את זה לכתחילה.

זאת אומרת,

אומר הרשב״א,

למעשה יש לך משנה מפורשת שזה מותר.

אבל כיוון שסוף סוף המלווה נהנה מחמת ה...

ההלוואה,

כיוון שהמלווה נהנה מחמת ההלוואה,

אפילו שזה דרך קנס,

אומר הרשב״א

שלא לעשות את זה, לא לעשות את זה, כך אומר הרשב״א.

אה, כתוב במשנה שאין בעיה,

אומר הרשב״א,

הרי אנחנו יודעים,

שיש, אנחנו דירגנו, יש לנו רבית קצוצה שהיא יוצאת בדיינים.

יש לנו אבק רבית

של לצאת ידי שמיים.

אומר הרשב״א, זאת רבית כל כך קלה,

כי זה דרך קנס,

שאפילו לצאת ידי שמיים הוא לא צריך להחזיר.

אז לעשות את זה, לא כדאי לעשות את זה.

אבל מי שכבר עשה את זה,

אז הוא יכול לגבות את החור.

הוא יכול לגבות את החור? כן. הוא יכול לגבות את החור.

למה? כי אם אתה לא תגבר במינון תוך הפסק כאילו הוא מוציא ממנו.

כי אם תגבר על חצי, זאת אומרת את מה שהוא קיבל, אתה כבר, כאילו,

הוא קיבל את,

כשעבר הזמן,

אז יוצא שמה שהיה בידיים שלו, מה זה היה,

זה כבר נהייה שלו.

עכשיו, אם תגיד לו, אל תפעל את הכל, תפעל רק חצי,

אז את מה שהוא זכה, אתה אומר לא, לא.

זה דמי הלוואה, זה לא ריבית,

אז אתה כמו שאתה מוציא ממנו.

אז אה... אז מלכת אומר הראש, בשלכתחילה לא כדאי לעשות את זה.

אבל אם כבר עשינו את זה, יכול לפעול את כל החור.

ואני רואה, ככה פסק השולחן ערוך בסעיף י״ד.

אומר השולחן ערוך,

אומר לחברו,

אם לא הפרעך לזמן פלוני,

הרי אני חייב לך מעכשיו ולזמן העיכוב.

קח דינרים,

יתום ממה שהלווהו עשו מפני הערמת ריבית.

אומר הראש, בזה אין דין אפילו לצאת ידי שמיים,

אבל לכתחילה לא כדאי לעשות את זה.

זאת, אסור לעשות את זה. כן, כן, אסור לעשות את זה.

אסור לעשות את זה.

כך אומר הראש,

בא ריבש בסימן ש״ד, ש״ל״ה ושואל הראש בשאלה עצומה.

יש את המשנה, זה באיזהו נשך.

המשנה שם אומרת,

זה גם מקרה דומה.

הלווהו על שדהו

ואמר לו,

עם מי אתה נותן לי מכאן ועד שלוש שנים?

הרי היא שלי.

הרי היא שלו.

וכך היה פיתוז בן זוני נושא על פי חכמים.

אז מה היה שם במשנה?

אדם הלווה לחברו,

הלווה לחברו כסף.

ונתן לו משכון.

ונתן לו משכון בעד ההלוואה.

המשכון היה שווה יותר מדמי ההלוואה.

נתן לו משכון שדה.

ואמר לו, עם מי אתה נותן לי מכאן ועד שלוש שנים? אני מלווה לך לשלוש שנים.

אם אתה פועל בתוך שלוש שנים,

קח את הכסף, תחזיר את השדה.

סיימנו.

אבל אם אתה מתעכב אחרי שלוש שנים,

אין מה לעשות.

השדה הופך להיות שלי, אפילו שהיא שווה יותר.

אומרת המשנה, הרי שלא, הוא דחה בשדה.

עכשיו לכאורה למה?

כי זה ריבית דרך קנס.

כי הרי אם הוא היה פה והיה בזמן,

אולי משלם.

זאת אומרת, אני לא מבקש ממנו שכר ומתנת מעות.

כי אם זה שכר ומתנת מעות,

אז גם אם הוא היה משלם בזמן,

נגיד עוד שמע, שלוש שנים הכסף היה אצלך.

זאת אומרת, אני לא רוצה ממנו שכר ומתנת מעות, אז מה אני רוצה ממנו? שישלם בזמן.

אומרת המשנה, אז מה הרשב״א יכול להגיד? הרשב״א יכול להגיד שגם פה,

מדובר שאחרי שהם יתנו.

אומר האויבה, אבל סוף המשנה היא קשה לפי הרשב״א, למה?

כתוב במשנה, וכך היה עושה ביטוס בן זונין לפי חכמים.

לכתחילה. לכתחילה הוא היה עושה את זה.

אז אתה לא יכול להגיד לי זה רק בדיעבד,

אם עשית אתה יכול לקבל את הכסף.

כך שאל האויבה של הרשב״א.

באויבה שאומר, תשמרו, יש חילוק.

יש חילוק

אם אני נותן כסף

ומקבל כסף,

לבין אם אני נותן כסף

ומקבל קרקע.

מה ההבדל?

כשאני נותן כסף,

זו המשנה בבעבטבה לגבי מי שהשליש את שטרו,

מה היה שם?

הוא הלווה כסף,

וכשהוא לא פרה בזמן הוא לקח יותר כסף.

המשנה פה מדברת, כשאדם ילווה כסף

וכשהוא לא פרה בזמן הוא לוקח שדה.

אומר האויבה שיש חילוק בין אם אתה מלווה

כסף ומקבל כסף בחזרה,

לבין אם אתה מלווה כסף ומקבל שדה בחזרה. מה ההבדל?

כשאתה מלווה כסף

ואתה מקבל כסף בחזרה, אנחנו רואים שקיבלת יותר.

רואים.

אין לך מאה, עכשיו יש לך מאה עשרים.

אז זה נראה קצת רביעית,

זה לא נראה טוב.

אבל במשנה באיזשהו נשק מדובר שהוא לקח,

שילם, הלווה כסף וקיבל שדה, ואז מה?

כיוון ששדה

אין עונה לקרקעות.

מה זאת אומרת? אני יכול לתלות שהוא מכר לי את השדה היקרה הזאתי בזול.

אין עונה לקרקעות.

לכן אומר הרבי ועש,

במקרה הזה צריך להיות מותר.

ככה אומר הרבי ועש.

ונחזור לסעיף יד',

ונסתכל ברמה,

הרמה כותב,

ויש מתירין,

אם נותן לו מעות,

הוא מקבל פירות.

רבש.

ויש להקל בזה.

כך פוסק הרמה.

אבל, מה נעשה?

מרן,

בסעיף יד',

כותב שם ככה.

המלווה על המשכון,

ואמר,

אם לא הפרענו לזמן פלוני,

יהיה שלך.

אז המלווה על המשכון, ואמר לו, אם אני לא פורע לזמן פלוני,

המשכון יהיה שלך.

כל ששווה יותר על החוב,

יש מי שעושה משום מערמת ריבית.

אז בוא כותב הרעיון מפורש,

שאדם שמלווה לחבור על המשכון, והמשכון שווה יותר,

אז יש מי שעושה משום מערמת רבית.

לכאורה, פה, מה הוא קיבל?

הייתה הלוואה במעות,

ואיזה משכון הוא נתן לו? משכון.

זה לא היה כסף.

לכאורה, לפי הריבוש,

צריך להיות מותר.

וכאן כותב מרן שמע, שזה היה אסור.

אני אדבר ברור.

אז זכורה, זה לא כמו הלבש.

בא השח ואומר,

בא השח ואומר,

בסעיף קטן ל... בסעיף קטן למדעי,

אומר השח, צריך עיון.

לאש מטבעי נהל סעיף יד.

מה זאת אומרת לחולקים? כיוון שאינו נותן לו בסוף מעות.

בסוף, בסוף, בסוף, בסוף אשח,

בשורה האחרונה של סעיף קטן ל... ל... ה,

כותב שם אשח, ואולי יש לחלק

בין משכון דה שדה

לביטלטלין. מה החילוק?

כמו שהוא אמר.

שביש למה בקרקעות, אין עונה לקרקעות.

אז אתה יכול לתלות

שהוא קיבל עליווה בסך נמוך, וקיבל קרקע יקר, ואתה אומר,

אין עונה לקרקעות. אבל במטלטלין, כיוון שיש עונה למטלטלין,

אז זה לא יהיה מעניין.

אז ככה הסתכלו דברי מרן

עם דברי ערימה.

כי אם שיש כאלה שחולקים,

יש כאלה שחולקים על השח.

ככה הרב משה לוי, בלבי השם הוא כותב שלכאורה יש מחלוקת בין מרן לבמה,

ולפי מרן

השולחן ערוך,

אסור,

אם היה בהתחלה הלוואה,

אפילו שזה דרך קנס,

ואפילו שהוא נותן לו לא מאוד בחזרה, אלא משכון,

בין קרקע ובין בלם לטלטלין יהיה אסור.

מה?

שמה כתוב במשנה?

טוב, מה נעשה עם הראייה שהביאה ריבש?

לא, אז...

לא, הוא היה מלווה.

אז זה משהו שהוא תיאז איתו, וככה הם אמרו לו לעשות.

עשה את זה.

וככה היה עושה ביצות בנזונים, עושה על פי חכמים.

היה קובק. הוא עושה מנו עשרה פעם אחת, עושה כמה פעמים. עושה כמה פעמים, נכון? עכשיו אני לא יודע. חכמים כל פעם היה הלך לגבות ככה.

לא, הם היו מורשים ממנו כל פעם.

מה, לעשות ככה כל פעם? כן, ל...

הרשב... זה לא לקבוץ, פעם ראשונה הוא הלך, מה אמרו לו?

לא, אמרו ש... הוא אומר, טוב, תלך, עשיתה, תלך, אבל אל תעשה פעם הבאה. אם הוא יעשה פעם הבאה, לא יגידו לו עוד פעם.

הוא עושה מה שכן, הלשון עושה משמע הרבה פעמים.

טוב, אז זה באמת, באמת, טוב, אז...

או,

אז יש לטרו יבש.

אבל הם טוענים, מי שחולק על השיח טוען, כיוון שהרשב״ה,

כיוון שהרשב״ה פסק לאסור,

אנחנו שואלים עם הרשב״ה.

אבל בלי חילוקים.

וזה רשון למרן, זה ככה...

אני מתפלא למה הרמימה בסעיף י״ד לא כתב את ההגעה על סעיף י״ז.

האם יש מחלוקת ביניהם,

הרי המקרה של סעיף י״ד, על מה הוא מדבר? שקיבל כסף,

על מה הייתה כסף ומה הוא קיבל?

קרקע, נכון?

והמקרה של מרן, מה היה בסעיף י״ז?

אז אם יש מחלוקת ביניהם,

אז הרמב״ם צריך לכתוב את הדין של איפה.

בסעיף י״ז, צריך לציין שם.

זה יותר דומה.

אבל בסעיף י״ז הייתה הלוואת מעות

ותשלום מטלטלין, נכון?

זה בסעיף י״ז.

אבל מה בסעיף י״ד, על מה הוא מדבר?

על הלוואת מעות ופירות.

אז צריך לכתוב את זה בסעיף י״ז.

טוב, זה גם עוד דבר שקטנה שהתעורר אז לי.

אבל הסעיף שהכי קשוב עלינו זה סעיף י״ח.

כתוב בסעיף י״ח.

זה הסעיף שאליו אנחנו רצינו להגיע.

כל מה שעשה הרשב״א,

הריב״ש ועוד הרבה משונים עתירים דרך כנס, לכתחילה.

כל מה שמרן בא לאסור, הוא רק רצה לאסור את זה דרך הרמב״ם.

בגלל הרשב״א,

שהרשב״א אמר.

כל מה שהרשב״א עשה,

והוא עושה דווקא ברבית דרך הלוואה.

שהזרבית

שיכולה להגיע ל-20 דעות ביתה.

אבל בסעיף י״ח מה הוא מדבר מה קורה בדרך מרקח ומ.קו.

מה יש שם? המוכר סחורה לחברו

בשישים זעובים,

שקיבל מייד.

אז המוכר קיבל

שישים זעובים מהלוקח.

והתנא, הלוקח התנא עם המוכר, לתתה לו לחצי שנה.

עד חצי שנה תספק לי את הסחורה.

ואם יעבור על זה,

שייתן בעבור המאה זהובים.

אם אתה לא תעמוד בזמן,

תשלם לי קנס עוד ארבעים זהובים.

וקנו מידו.

עשו קניין, הכול, שהדבר יעמוד.

והגיע הזמן ולא נתן,

חייב ליתן לו המאה זהובים.

כך פוסק מעמד.

למה פה זה מותר?

מה זה שונים מהסעיפים הקודמים?

פה מרון מתיר, ובדרך קנס.

מה המקרה פה?

אני הולך לסוחר.

אני לוקח, אני אומר לסוחר, תשמע, תיקח שישים זעובים,

תספק לי סחורה עוד חצי שנה.

הוא אומר לי, בסדר.

אומרים לו, תשמע,

אני אבואן, אני צריך סחורה לפורים, תחפושות.

אם תביא לי את זה אחרי פורים, מה אני אעשה עם זה?

מה אני אעשה עם זה?

אני צריך את זה, שתביא לי את זה לראש חודש הדרך,

שאני יכול להתארגן עד פורים.

טוב,

מגיע חודש אדר, הוא מחכה, מחכה, הוא לא הגיע.

הוא אומר לו, תשמע, אני מתנה איתך, מההתחלה. אם אתה מאחל את הזמן,

לא רואה אותי את הסחורה שלך, ולא עוד, הפסדת אותי.

תשלם לי מאה זהובים.

אם הייתי לך שישים, תחזירו לי מאה.

אומר ממש, זה מותר. למה?

כי זה הוביל דרך קנס.

מה זה שונה מהסעיפים הקודמים?

הסעיפים הקודמים זה היה דרך הלוואה.

פה זה דרך מקח וממכר.

דרך מקח וממכר.

זה כיוון שכל יסוד וביט של דרך מקח וממכר זה מדרבנן.

בדרך קנס לא אסור.

זה הם הלו יסודי הדברים. עכשיו בואו נחזור לסיפור שלנו.

אבל אותו יהודי

שהלך למכולת,

כל חודש הוא משלם בזמן,

הוא אף פעם לא חושב להוסיף למוכר את העודף.

הוא אף פעם לא מנדב למוכר את העודף.

מה קרה? למה כל פעם הוא לא מנדב את העודף? הרי כל חודש יש שם מתנת מעות.

הוא כל החודש רושם, רושם, רושם. נהיה חוב, נכון?

כל החודש הוא מחכה למעות,

וסוף החודש

הוא מחזיר את החוב,

והוא לא מסיף שום דבר.

למה החודש

הזה שהוא עיכב את התשלום,

הוא החליט להוסיף למוכר את העודף?

למה הוא החליט? בגלל שמע שהוא עיכב את התשלום

מעבר לזמן המסוכן.

אז לכאורה,

הריבית ניתנה בעד האמתלת מה זאת דרך קנס?

דרך קנס. דרך קנס. דרך קנס.

דרך קנס. אז לכאורה... לא קנס אותו. הוא לא אמר את זה לפני, אבל לא קנס.

זו רעיון.

עכשיו, זה יותר טוב מקנס.

הוא קנה את עצמו. הוא קנה את עצמו.

עכשיו, כדי שיהיה רבי מצביעתו, אנחנו אמרנו שצריך שיהיה תנאי בין המלווה ללווה.

פה, לא היה תנאי בין המלווה ללווה.

אז זה עוד מניה אחת לבוא ולהגיד למה אין פה איסור.

כי כל איסור דאורייתא זה דווקא שיש קציצה בין המלווה ללווה.

פה הוא קנס את עצמו.

אז הוא מביא דרך קנס.

וזה דרך מקח וממכר.

וגם לא היה תנאי ביניהם.

לא המתנה, לא תנאי, מקח וממכר.

נכון, זה היה שלושה תנאים.

שיכולים לבוא ולהגיד שהוא לא עבר איסור.

עוד פעם, אני אומר את הדברים להלכה ולא למעשה,

ככה יוצאים דרך הלימוד,

כדי לפסוק כזה דבר צריך לשאול מבוא הוראה מוסמך,

אבל בכל אופן ככה יוצא,

שדרך קנס,

דרך המקר הרבה יותר מהם קר,

ולא בטענה.

אני ראיתי שיש כאלה שמתירים מפורש לעשות את זה דרך סוחרים,

שהסוחר יכול ללכת לחברו, להגיד לו, תשמע,

אני מתנה איתך שתשווק לי את הסחורה,

עד מרפלוני,

ואם לא,

אני קונס אותך, זה לא בבי, זה קנס.

זה התנעה, זה יותר טוב על מרפאה.

מה זה?

זה אין תפלוס של התנעה בין ה...

כן, אבל אתה רואה שמרון התיר גם בלי התנעה.

גם כשיש התנעה בעיניים, אתה רואה שמרון התיר. את האנשים מספיקים כבר ל... כן, אתה רואה שמרון התיר בלי התנעה.

המוכר הפרעה לחברו בשישים זהובים שקיבל מיד, והתנעה.

וגם בזה מרון מתיר, בדרך כלל כך הוא מהם קר.

בבריבית אבל רואים שעשו כל מיני דברים כאילו שהוא עושה מעצמו כאילו.

זה בביבית דרך הלוואה. אין התנעה ואין שום דבר. כן, אבל פה זה דרך קלאס.

זה בעיקרון לא בביבית בכלל.

אבל לפי הרבה מהראשונים בכלל אין... בביבית התנעה אין שם דרך המתנה ו... איפה?

במקום שהוא מראש שלום, וזה כל מיני איסורים כאילו להגביל.

יש איסורים שבאים להגביל.

כן, נכון.

יש איזה, כל המושג של קנס זה הגבלה.

אבל מסתרים הרביבית כאילו, יש כל מיני גם, לא יודע אפילו איסורים

דרבנן להגיד שלום. נכון, איסור דרבנן. זה לא המתנה ולא,

זה לא...

אבל כיוון שהראש בא אומר כיוון שזה הנאה שניתנת למלווה.

ביבית אסור לענות, לא רק בכסף.

זה לא רק בבית תפוצה.

נכון.

נכון, לכן זה רק בביבית דרבנן.

לכן, להגיד שלום,

יש תוספות בקידושין

שמה שאומר ממנו שזה איסור דרבנן,

אבל... זה לא קצוף. מה זה?

זה לא קצוף, זה לא המתנה מעות.

אבל זה רק דעת תוספות. כולם אומרים שזה רק איסור דרבנן, זה לא ידע.

אבל כאן בעיקרון זה לא... עוד פעם, כאן זה לא...

כאן זה קנס.

קנס זה לא המתנה טמאות.

שמה הוא כאילו, הוא כונס את עצמו, זה לא המתנה.

איפה?

שלום.

לא, אבל שמה המלווה נהנה ממך.

אתה מעלה את המלווה במחמת ההלוואה.

אבל פה מה זה נכון, זה כמו יום כמובן. כן, פה זה נכון, זה כמו יום כמובן.

זה גם דרך כנס.

אני חושב שבעיקרון מותר.

כן, ככה יוצא.

שבעיקרון, בכזה מצב מותר.

בסדר גמור.

מספח לכם, כל טוב.