מאיזו סיבה אנשים לא באים לפרסם נסים בהרצאות?
ופעם סיפרתי מעשה שלא אחזור עליו, איך נדלק וידיאו JVC שלא עבד בגזרת עליון כשהייתי בחוץ לארץ, וצעק מי שהיה איתי: "חנינא בן דוסא", "חנינא בן דוסא", זאת אומרת הכל זה גזרת עליון.
אז לכן יהודים יקרים כשמודים להשם צריך להודות בפרהסיא,
אתמול בנסיעה בדרך להרצאה, בהרצאה מישהו שם סיפר שהוא ביקש ברכה לפני כך וכך שנים וחמתו נרפאה ברוך השם מהמחלה וכו' ועכשיו חזרה לה אחרי שש שנים והוא מבקש שוב ברכה, ותוך כדי הוא מספר לי שהוא בעצמו לא היו ילדים שבע שנים, וביקש ברכה שאמרתי לו שילמד שלושה חודשים שעתיים בתענית דיבור ואז ברוך השם אשתו נפקדה שבועיים לפני שהוא סיים את השלושה חודשים, ויש לו כבר את הבן החמישי עכשיו בדרך.
שאל אותי יניב שנסע איתי בדרך שאל: למה האנשים האלה לא באים לפרסם את הדברים האלה בהרצאות שיהיה קידוש השם? למה הם לא באים?
נו מה אתם אומרים למה הם לא באים?
אין הכרת הטוב וכפיות טובה, וגם יש כאלה שכאילו פוחדים מעין רעה, ויש כאלה שכאילו מתביישים להגיד ברבים.
התירוצים האלה דחוקים ביותר, משום שאם מפרסמים את הנס, אז פירושו של דבר זה החיוב שכתוב פה, זה מה שלמדנו להביא קורבן תודה, וקורבן תודה בפרהסיה, ולהביא גם תלמידי חכמים שישמע העם ויתחזק, הרי כל המטרה להביא קורבן תודה ולעשות אותו בטררם גדול, למה? לפרסם את הניסים הגלויים שהקב"ה עושה, למה לא לעשות את זה?
הייתה אשה ממושב אחיעזר, בגיל חמישים היא עדיין לא ילדה, נתתי לה ברכה ילדה, בגיל חמישים, שאלתי אותה אם היא מוכנה לספר את זה בהרצאה?
אמרה כן,
אבל בעלה לא מסכים, הוא פוחד מעין הרע,
שמעתם דבר כזה? תכיר תודה לקב"ה, איפה נשמע דבר כזה שאישה לא ילדה עד גיל חמישים ובגיל חמישים ילדה.
אותו סיפור היה בלונדון: אישה בגיל ארבעים ושבע שאף פעם לא ילדה, מפחדת היא ובעלה מעין הרע, לא יאומן כי יסופר, אני לא רוצה להגיד שמות, אבל אתם מכירים כמה ניסים שהתפרסמו וברוך השם אלה שפרסמו לא ניזוקו, מאריכים ימים, וברוך השם עד היום ועד עכשיו עברו חמש עשרה וכו' וכו'.
מה אתה מונע טוב מהקב"ה! זה נס שהקב"ה עשה לך, ביקשת? קיבלת? למה אתה לא מודה ברבים?
בקהל: כשהם ביקשו לא פחדו מעין הרע
הרב: להודיע לא, שם הוא לא פחד מעין הרע, כן זו כפיות טובה ואי הכרת הטוב, והאדם מפספס דבר גדול שהיה יכול לזכות.
אבל זה מה שכתוב כאן: "שאם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות", אומרים לו: לא! לא קורבן תודה לא הולך רק הקורבן, אתה צריך להביא גם ארבעים לחמים, כדי לאסוף הרבה חברים שישמעו את הנס, וגם ארבע חלות לכוהנים כדי שיהיה תלמידי חכמים שיבואו ויסבירו את הנס ואת ערכו וכו' וכו' וכו'.
נו, אולי השיעור הזה כבר יוסיף לכמה אנשים הבנה? כדי שידעו כמה זה מצווה לפרסם: "על ניסך", אנחנו אומרים על זה "מודים" דרבנן, מה אנחנו אומרים: שאנחנו מודים להשם שאנחנו יכולים להודות. נותנים לך אפשרות להודות! ואתה אומר שאתה שמח שאתה יכול להודות, ואתה לא מודה!.
"ברוך אל ההודאות" איפה ההודאות איפה אתה מודה? נו, השם יעזור לעמו ישראל שישכילו ויבינו לעשות קידוש השם, שהשם זיכה אותם, שבהם יהיה קידוש השם בעצמם בגופם בנפשם, אז שיודו להשם יתברך על זה, והקב"ה גם כן מחזיר, מחזיר נותן עוד, עוד.
אתם רואים שאפילו יתרו ברך את עם ישראל על זה שהקב"ה הושיע אותם, הוא היה הראשון שאמר: ברוך השם, הראשון שאמר ברוך השם, ברוך השם, הראשון היה גוי: ברוך השם, אייייי. גם אצלנו אומרים ברוך השם, הרבה ביבי כולם אומרים ברוך השם, כן אבל צריך להודות בפרהסיה, "על ניסך ונפלאותיך שבכל עת ערב בבוקר וצהריים.