שאלה שבועית עולמית - הרב חנוך שוורץ - מס' 8

- - - לא מוגה! - - - 

שלום וברכה.

נקרא את השאלה ואחרי זה נראה מה הנידון.

שרה שהתייצמה בנערותה החליטה לתרום סידורים לבית הכנסת

שבשכונתה לעילוי נשמת אביה מכספה הפרטי.

מכיוון שבבית הכנסת היו כמה חדרי תפילה

והיא חפצה שהסידורים שתורמת יהיו רק בהיכל התפילה המרכזי,

החליטה לכתוב על גבי הסידורים שהם נתרמו על

מנת שלא להוציאם מהיכל בית הכנסת הגדול.

בנוסף. כן, ברור.

בנוסף, החליטה לחלק חינם כמות של ספרי החפץ חיים על הלכות איסור לשון הרע,

אותם הניחה במקומות ציבוריים.

היא רצתה לזכות את הרבים אז היא חילקה גם ספרים של החפץ חיים על הלכות לשון הרע.

אותם הניחה במקומות ציבוריים

כדי שאנשים ייקחו אותם בחינם.

וכדי לוודא שאחרי ייטול כל אחד רק אחד לשימושו ולא למסחר או למתנה,

הצמידה הודעה שהספרים ניתנים אך ורק לשימוש הפרט,

ולא ניתן לתת אותם או למוכרן לאחרים.

כן?

אז זאת אומרת, עכשיו כל אחד מקבל את הספר, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, לקרוא בזה או לא לקרוא, לשים בארון, מה שהוא רוצה, לתת לאחרים או לא יאכל.

ככה היא כתבה.

אחר זמן, נישאה שרה,

ואחר שנים מועטות חלתה ונפטרה למגינת לב.

בעלה שהתרשם בשעתו ממה ששמע על מעשי הנאצלים,

הוא שמע שהיא תרמה סידורים וספרים לעילוי נשמת אביה בשעתו,

אז הוא החליט לעשות לה גם אותו דבר,

החליט לתרום אף הוא סידורים לבית הכנסת המרכזי.

הוא גם רוצה לתרום סידורים לבית הכנסת המרכזי לעילוי נשמת שרה,

כדי שהציבור ישתמש בסידורים ויתפללו בזה, וזה יהיה לה לזכות.

יהיה לזכותה.

אבל עכשיו יש כאן בבית הכנסת כבר סידורים ישנים ששרה פעם תרמה.

פעמיים סידורים לא צריך, אבל הסידורים כבר התיישנו הסידורים ששרה אז תרמה.

אז הוא פנה לגבאים בטענה שמכיוון שהוא עתה יורש את כל נכסיה,

הרי הבעל יורש את האישה,

הרי כשם שהיא הייתה יכולה לבטל את ההגבלה שהטילה בשעתו,

כך גם הוא יוכל לבטלה,

ואת הסידורים הישנים שתרמה היא יעבירו לחדרי התפילה האחרים, כדי שהסידורים שתורם הוא עכשיו ישמשו להיכל המרכזי.

זאת אומרת, הוא טען כך.

הרי בזמן ששרה חיה,

אם מישהו רצה להוציא את הסידורים האלה מבית הכנסת המרכזי כדי שישמשו לשאר האגפים של בית הכנסת, לחדרים אחרים,

אז הוא לא יכל,

כי שרה כתבה מפורש שהסידורים יתרמו רק לשימוש בבית הכנסת המרכזי,

אז אי אפשר.

אבל מה יהיה אם שרה הייתה

חוזרת בה ואתה אומרת, טוב, מהיום אני כבר כן מרשה.

בסדר. מי שתרם

הוא זה שעשה. עכשיו,

היא בעצמה יכולה לבטל את זה, למה לא?

למה לא?

היא יכולה לבטל את זה.

אז הוא טען, עכשיו שרה נפטרה, אז הוא נהיה הממשיך שלה, כאילו הוא ירש את כל הנכסים שלה, נכון? הבעל יורש את אשתו.

אז הוא כאילו ממשיך את הזכויות שהיו שלה, ומכיוון שלה הייתה זכות לבטל את ההגבלה שהיא הטילה,

אז גם לו לא יש זכות לבטל את ההגבלה שהיא הטילה,

והוא עכשיו אומר שיהיה מותר להוציא את הסידורים מבית הכנסת המרכזי,

וכדי, ועכשיו התפנה לו מקום בבית הכנסת המרכזי,

לחדש את בית הכנסת עם סידורים חדשים.

הכל לעילות נשמת שרה, כמובן.

אז הוא פנה,

יחד עמו פנו הגבאים לרב בית הכנסת לברר אם אכן טענתו נכונה. האם אכן באמת הוא ירש,

קיבל את הזכות הזו

של ההגבלה שהיה לשרה, שכאילו שרה היה לה את הזכות הזו שהיא שמרה לעצמה את ההגבלה שהתרומה שלה בלתי ניתנת לשינוי,

שאי אפשר להוציא מבית הכנסת ואת הספרים אי אפשר לתת לאחרים.

אז האם הוא עכשיו קיבל את הזכות הזו של ההגבלה והוא יכול לבטל את ההגבלה הזו?

וכמו כן,

אם יוכל הבעל עכשיו לבטל את ההגבלה שהגבילה שרה, שלא לתת את ספרי החפץ חיים לאחרים?

האם, סתם, הוא רוצה גם לדעת את הדין. האם הוא יחליט לבטל את ההגבלה שהיא הטילה על מקבלי הספרים שלה, של החפץ חיים,

שהם קיבלו את זה בהגבלה, שאי אפשר לתת את זה לאחרים,

הוא כן רוצה שייתנו לאחרים,

אם הוא יוכל או לא.

טוב, זו השאלה. האם הבעל לא יורש זכויות של האישה?

את הזכויות הללו של האישה. נכון. אז כאן למעשה, יפה.

כאן למעשה השאלה, יש לנו כאן שתי שאלות עקרוניות ויסודיות לברר,

ונדון אגב זה בעוד נושאים, זה שאלות מאוד מאוד רחבות.

השאלות היסודיות שעומדות היום בפנינו הן כאלה.

א',

מה באמת תוכן ההגבלה ששרה מטילה על הספרים?

איך זה פועל? איך זה עובד, ההגבלה הזו?

איך זה עובד?

אנחנו יודעים שבן אדם נותן מתנה למישהו, אז זה שלו.

עד עכשיו היה שלא נותן, ועכשיו שלא מקבל לגמרי.

מתנה זה דבר שעובר העברת בעלות.

אני אומר שגם לאישה יש זכות לשם בדרך כלל. אוקיי, כן, כן, כן.

מתנה, בדרך כלל אנחנו מכירים העברת בעלות. עד עכשיו היה של הנותן,

אחר כך זה עובר למקבל.

ראובן

ראובן הביא מתנה לשמעון,

אז מהרגע שהוא נתן, עבר לגמרי לשמעון.

ראובן כבר יצא מהסיפור.

אבל יש דברים, הנה כאן אנחנו רואים, יש דברים שראובן שומר לעצמו זכויות במתנה שהוא מעניק למישהו אחר.

ששרה שומרת לעצמה זכות במתנה שהיא נותנת למישהו אחר.

איך עושים את הדבר הזה?

רק אם היא עשתה תנאי קודם.

או, או, או. אם היא לא עשתה תנאי וכתבה,

הספרים האלה נותניםו על מנת שלא יוצאים מהחדר המרכזי,

אין זכות לבוא אחרי זה לבוא ולהחליט את הדברים האלה. יפה. היא יותר באה, על דעת התורם, או... על דעתה היא התורמת, ואז מה? יש גם צורה של השאלה, ויש צורה של... לא, לא השאלה, היא נתנה מתנה, היא כותבת, אני נותנת מתנה על מנת שלא להוציא, או,

על החופץ חיים היא כתבה שהספרים ניתנים אך ורק לשימוש, ניתנים אך ורק לשימוש. האם אחרי זה הספרים יתברו?

ולא הבעל יצא לבוא, הבעל התנהגת עצמה.

יוצא לקנות ספרים חדשים עכשיו. אין להם זכות להעביר את זה לחדר אחר. אם זה בלש, ישימו את זה.

אז שישאלו אותם מה לעשות. היא התורמת, שישאלו.

זה השאלה מה הדין כשאין את הבן אדם. מי בעל הזכויות האלה עכשיו, נכון? הכבאים הם האחראים פה. זה נכון, זה נכון, אתה צודק. זה נכון שיכול להיות שאם זה לא לטובת בית הכנסת התרומה שלה, אז היא לא יכולה לעשות תרומה שאיננה לטובת בית הכנסת.

זה נכון.

לא, היה לטובה.

כשהיא באה...

כשהיא באה זה היה לטובה, אבל עכשיו זה כבר לא לטובת בית הכנסת.

אז שישימו את זה, שיקחו את זה לגניזה.

אם יש סיבה מוצדקת באמת לטובת בית הכנסת,

אז יכול להיות שאין לה זכות

לתרום תרומה שזה לרעת בית הכנסת.

ואז מה בית הכנסת יעשה? ילכו לשרה,

אם בית הכנסת ירצה לבטל את הסידורים שלה, ילכו לשרה, יגידו לה, תשמעי, את תרם סידורים, עד עכשיו זה היה בסדר גמור,

לא הוצאנו.

מעכשיו אנחנו כבר רוצים להוציא אותם, זה לא משרת את בית הכנסת.

התרומה שלך כאילו כבר לא משמשת, אז כל תרומה לבית הכנסת שאיננה משרתת את השימוש של בית הכנסת, להפך מפריע לשימוש בבית הכנסת,

אז בבקשה, אנחנו מחזירים לך את הזכויות, תעשי בסידורים כחפצך.

זה כבר לא לטובת בית הכנסת.

כאן הסידורים עדיין משמשים את בית הכנסת, זה לא שזה לא לטובת בית הכנסת.

לא, בוודאי ש... אבל לטובה עדיף שיהיה סידורים יותר טובים.

חדשים יותר, יותר טובים. יותר טובים, וזה גם נקרא טובת בית הכנסת.

גם אם לא, אם הסדורים הישנים יישארו עוד חצי שנה, בית הכנסת עצמך צריך לקנות חדר. עכשיו הם הרוויחו עוד חצי שנה קדימה שיהיה להם. עכשיו יש להם הזדמנות כזאת, אז מה אתה יודע את ההזדמנות הזאת? לא, אז יכול להיות, אולי כאן היה מצב שאפשר לחפוף, אפשר לשים את שתיהם ביחד עד שהסדורים שלה יתבלו לגמרי. זה לא מזיק.

אנחנו לא מדברים פה על סיפור שזה הזיק לבית הכנסת, המצב שהם,

כשהסדורים הישנים של שרה נמצאים פה רק הבעל רצה ששלא יהיה יותר הדומיננטי פה, שיהיה, הסדורים... שרק זה יהיה,

שיותר ישתמשו בהם.

ציבור המתפללים, אני לא יודע אם היה מעדיף בדווקא זה לא סידורים שכבר אי אפשר להשתמש בהם, סידורים טובים.

הבעל רצה שהתרומה שלו היא תהיה הדומיננטית.

אז הוא מנצל את זה שהוא כאילו קיבל את הזכות משרה,

כי כאילו הוא אומר אני ממשיך את שרה כמו ששרה הייתה הבעלים על הזכות הזאת,

אתה נשאר משאירה את זה פה, שרה עצמה...

שרה הייתה משאירה, אז הוא אומר, אבל עכשיו אני שרה. אני ירשתי את שרה, כאילו, אני ירשתי את כל הממון שלה, אני ירשתי כאילו את שרה,

ואני כאילו ממשיך אותה, ואני מבטל סתם, בלי שום... אבל יש פה סברה לומר שאפילו שרה עצמה, גם אם הייתה חיה היום... היא לא הייתה מבטלת את זה. נכון? אם היא יכולה לדבר על יום, אחרי שהיא נפטרה... יפה. יפה, אבל עכשיו שרה לא קיימת, ואני היורש שלו, אז אני אחליט.

מה יש? אנחנו מדברים מה היא את רוצה, לא? לא, מדברים מה אתה רוצה בתור יורש שלה, בתור מקבל הזכויות שלה.

אתה קיבלת ממנה את הזכות הזו, ועכשיו אתה יכול להחליט, אתה בעל הבית. עכשיו אם שרה תתנגד, זה לא משנה לנו אם היא בקבר מתנגדת, היא כבר לא בעלים.

אתה ירשת אותה,

נאמר, האבא היה לו כסף, הוא רצה להשתמש בו בשימוש מסוים,

בא הבן שירש אותו, אחי שהבע מת,עשה מה שהוא רוצה.

כי הוא עכשיו הבעלים. אותו דבר כאן, הבעל שירש את שרה, הוא עכשיו הבעלים. הוא אומר אני רוצה, סתם.

אני רוצה לבטל את ההגבלה.

אני רוצה להעביר את זה לבית הכנסת השני. מה יש? ככה.

יכול להיות שהוא יוכל.

יכול להיות שהוא יוכל. זו השאלה. גם יורשים יוכלו. יפה. אז דבר ראשון, אנחנו צריכים לדון מה זה הדבר הזה שנקרא להגביל דבר שלא להוציא מבית הכנסת, או להגביל

חפץ שאתה נותן שלא תמכור את זה לאחרים.

אפשר לעשות את זה בכלל.

מי אמר שאפשר לעשות כזה דבר?

או שאתה נותן, או שאתה לא נותן.

אתה נותן לי ואתה אומר, אני נותן לך, אבל אני מגביל אותך שלא תיתן את זה במתנה לאחרים.

אם זה שלי, אני אעשה מה שאני רוצה.

כשזה היה שלך, אתה עשית מה שאתה רוצה, עכשיו זה שלי, אתה נתת לי מתנה, זה שלי?

אני אחליט אם להקנות את זה לאחרים, אם להוציא את זה מהבית הכנסת.

מה אתה פה בעל הבית עכשיו?

או...

השאלה אם שייך להשאיר... אם היית בעלים 100% בחפץ.

היית בעלים. אני מחלק 50% ל... או, או, או, יפה, יפה, יפה. אני משאיר לי זכויות, לא... יפה מאוד, יפה מאוד, יפה מאוד.

אנחנו צריכים לדון האם שייך שאדם נותן בעלים ומשאיר לעצמו זכויות בחפץ שהוא נותן.

יפה, יפה, יפה, יפה. אז ככה, זה ודאי שמבואה בכל הגמרות לאין-ספור מבואה שאדם יכול לתת מתנה,

ולהשאיר לעצמו זכויות מסוימות שיש לו מזה תועלת. למשל,

אדם נותן, כתוב בגמרא, אדם נותן קרקע, מתנה לשני,

והוא משאיר לעצמו את הזכות לאכול את פירות הקרקע למשך שנתיים, למשך עשר שנים,

כן? למה לא?

הקרקע הזו שלך, מתנה גמורה,

אבל זכות השימוש בה, זכות אכילת הפירות, בינתיים היא שלי לעשר שנים.

למה לא?

זו זכות שימושית שאני משאיר לי בחפץ.

אדם נותן פרה מתנה לשני ואומר, תשמע, הפרה שלך,

אבל את החלב שבה, את הזכות בפרה לקבל ממנה חלב, את זה אני משאיר לעצמי.

כתוב בגמרא שאפשר.

כל זכות

שיש ממנה איזה שימוש, איזה תועלת, הנותן יכול לשייר אותה לעצמו. זה נקרא זכות שיעור.

זאת אומרת, הנותן מתנה משייר לעצמו בעלות מסוימת,

במובן זה שהגוף,

החפץ, שייך למקבל,

אבל לי יש זכות שימושים מסוימים בחפץ.

זה מבואר,

מבואר, וזה, לא על זה אנחנו באים לדון, זה דברים פשוטים.

אנחנו באים לדון על דבר מאוד מאוד מעניין.

מה הדין אם הבן אדם שנותן מתנה משאיר לעצמו זכות,

אבל לא זכות שימוש בחפץ, שום זכות שימוש.

הנותן לא יכול לעשות עם החפץ יותר מאומה,

כלום, שום דבר.

דבר אחד הוא רוצה,

שאני אוכל להגביל אותך שאתה לא תשתמש.

יש כזה זכות?

יש כזה דבר שאני יכול להשאיר לעצמי כזה דבר?

זכות לשלול ממך שימוש,

לא לי, לי אין מזה כלום.

לי כבר לא יהיה מהחפץ הזה כלום.

אני מגביל אותך לא להשתמש.

יש כזה דבר או אין כזה דבר?

אז זו באמת שאלה מאוד מעניינת.

אני משאיר לעצמי, אני נותן לך חפץ מתנה, ומה אני משאיר לעצמי? איזה בעלות אני משאיר לעצמי?

לא זכות שימוש בחפץ,

כי כל אפשרויות השימוש שיש בחפץ הן נתונות למקבל,

הקול של המקבל.

מה אני משאיר לעצמי זכות?

להגביל אותך שאתה לא תמכור לאחרים, שאתה לא תיתן את זה במתנה לאחרים,

או במקרה של הסידורים, שלא תוציא אותם מבית הכנסת.

יש כזה דבר או אין כזה דבר?

זה שאלה מעניינת.

זה, לא מצאנו גמרא לנושא הזה, גמרא מפורשת, לא מצאנו.

מצאנו

רמזים בראשונים לנושא הזה,

שמתייחסים לגמרות מסוימות,

ומחלוקת מפורשת באחרונים.

אז במקום ללמוד את כל הסוגיות שקשורות לזה,

זה דבר שייארך הרבה זמן.

נגיד רק את האחרונים שדיברו על זה מפורש.

קצות החושן, עוד מעט נראה אותו,

גם בסימן רע'ו בחושן משפט,

גם בסימן קי'א אומר מפורש שאפשר להשאיר כזה בעלות.

לא, סליחה, בסימן רע'ו הוא לא אומר את זה.

עוד מעט נראה מה הוא אומר שם שקשור לעניינינו.

בסימן קי'א הוא אומר מפורש שאפשר להשאיר את הבעלות הזאת.

אנחנו נראה את זה עוד מעט בעזרת השם.

אפשר להשאיר את הבעלות הזאת.

יש כזה דבר.

אבל בסופו של דבר שאפשר להעביר זכויות.

אפשר...

יורש הוא יורש עם זכויות. לא, אנחנו עוד לא מדברים על יורש. מדברים עכשיו על שרה בעצמה כשהיא הייתה חיה. עוד לא דיברנו על יורש.

האם אדם נותן מתנה

יכול להשאיר לעצמו את זכות השלילה,

זכות לשלול מהשני סמכויות,

לשלול מהשני

שימושים מסוימים.

זו השאלה שעומדת בפניהם.

יש כזה דבר או אין כזה דבר?

אז הקצות החושן אומר שאין כזה דבר, שיש כזה דבר,

שיש כזה דבר, ואז במקרה שלנו,

אז מה ששרה עשתה, אז היא עשתה טוב. היא הגבילה את השימושים בסידור שהיא תרמה לבית הכנסת, שלא להוציאם למקום אחר.

היא הגבילה את הספרים שהיא תרמה שלא יקנו אותם, זה בסדר גמור. אמנם היא נתנה אותם במתנה,

אבל היא שיירה לעצמה זכות בעלות מסוימת.

אמנם לא בעלות שיש בזה שימוש, אבל בעלות שיש בזה מניעה מהשני לא להשתמש.

דבר מעניין.

החזון איש

חולק על זה באבן העזר, סימן ה-ג',

סעיף קטן ד' וסעיף קטן י'ג'.

כמו כל בעלות שאפשר לשייר, אז גם את זה אפשר לשייר.

זה גם סוג של בעלות מסוימת.

החזון איש אומר, אין כזה מושג של בעלות.

בעלות זה נקרא שיש לי אפשרות שליטה להשתמש בזה, לנצל את החפץ, זה בעלות.

אבל שכל הנושא של הזכות שלי בחפץ הוא רק למנוע ממך להשתמש,

זה לא קשור לבעלות.

מה שאני מונע אותך מלהשתמש בחפץ שלי,

זה בגלל שזה שלי.

בגלל שאני צריך להשתמש בו, בגלל שזה תחת חסותי, וזה שלי, ואני שומר אותו לשימושים שלי,

לכן אתה לא יכול להשתמש בו.

אבל שיש לי בחפץ רק את האפשרות למנוע ממך להשתמש,

אין כזה דבר נכון.

אבל אם הוא כן הסכים, אם הוא כן הסכים או לא, זה לא חל.

מה ששרה עשתה לפי זה, לא חל. ישבו הסכמים, מה שביניהם.

אדם יכול לעשות הסכמים שלא יחולו, זה לא תופס.

אדם יכול להגיד שההסכם...

שתיהם הסכימו לזה. הסכימו, הסכימו, אבל זה לא חל.

זה לא חל, יש כללים איך הסכמים חלים.

אם זה לא חל על פי הדין, אז זה לא חל.

כן?

שרה אמרה שאני נותן, אני אתן לך דוגמה.

אני אתן לך דוגמה.

אדם יכול לתת מתנה לשינים, להגיד לו, תשמע, אני נותן לך מתנה גמורה מ... גמורה מוחלטת.

אבל ההסכם יהיה שאחרי יום זה יהיה שלי בחזרה.

יש כזה הסכם, אין, זה דבר כזה, כולם יודעים שלא יכול להיות. אם זה של השני, איך זה יחזור אליך?

החלטת הלכה אין, אבל מבחינת שתיהם ישבו וסיכמו דברים. שיסכמו דברים, אז אולי הם חייבים לישמור.

אבל זה לא תופס. ברגע שזה נהיה של הבית הכנסת,

אם זה של הבית הכנסת, באופן מוחלט, הבית הכנסת הוא הבעלים,

אין יותר לשרה זכות, לפי החזון איש, להגביל את השימושים של הבית הכנסת.

מדוע?

כי אם נאמר שלשרה אין מזה שום זכות, עוד מעט נראה אולי לא ככה,

אם נאמר שלשרה אין מזה שום זכויות,

או בספרי החפץ חיים שהיא תרמה,

שהיא חילקה לאנשים,

היא נתנה מתנה ספר,

והיא אומרת, אני נותנת לכם מתנה על מנת שאתה המקבל, לא תהיה לך זכות להקנות את זה לאחרים.

אני לא מבין. אם אני הבעלים, אז אני אקנה לאחרים בלי לשאול אותך.

מה התכתיבי לי מה לעשות? ברגע שנתת לי, זה שלי.

לא, השרה אומרת, השארתי לעצמי זכות בחפץ,

איזו זכות? למנוע ממך להקנות לאחרים.

אז הקצות החושן אומר, בסדר, אפשר לעשות כזה דבר.

החזון איש אומר, אין כזה דבר. ברגע שלא השארת לעצמי זכות שימושית,

אלא רק זכות למנוע מהמקבל

לעשות כחפצו, לתת לאחרים,

אין כזה שיעור ואי-אפשר לשער כזה דבר ממילא.

ממילא.

אז דבר ראשון, שלב א' התקדמנו.

מה ששרה עשתה בספרי החפץ חיים,

ובסידורים לכאורה, עוד מעט נראה אולי,

שבסידורים זה קצת אחרת,

לכאורה מה שהיא עשתה לפי דעת קצות החושן,

אם היא עשתה את זה בצורה שהיא שיירה את הבעלות,

זה מועיל,

אם היא עשתה את זה בצורה שהיא לא שיירה לעצמה את הבעלות,

אלא,

אה, סליחה, אם היא עשתה את זה בצורה של שיירה בעלות, אנחנו,

אם היא עשתה את זה בצורה שהיא שאירה לעצמה את הבעלות,

לפי קצות החושן זה מועיל, לפי החזון איש זה לא מועיל.

ואז אם זה לא מועיל לפי החזון איש,

אז בית הכנסת יכול לעשות בזה כחפצו,

המקבל יכול לתת את זה מתנה לאחרים, ומה שהיא צועקת, שאני לא נתתי לך זכות להקנות את זה לאחרים, היא יכולה לצעוק.

ברגע שזה שלי, אני אקנה את זה לאחרים ואת לא יכולה להגביל אותי.

דברים ברורים?

כן. מחלוקת ברורה, כן?

זה נושא א' שיש לנו.

עכשיו,

אחרי זה נגיע לנושא ב',

לפי קצות החושן,

שאומר שיש כזה שיעור שאדם יכול לשייר לעצמו כזה דבר.

האם יורשים את זה? האם הבעל יורש את הזכות הזו?

האם זה...

מה שרה השאירה לעצמה?

אם היא השאירה לעצמה דירה, השאירה לעצמה בגד,

כיסא, אז ברגע שהיא נפטרה,

בעלה יורש אותה. בסדר, היא יורשת כל מה שהיא השאירה.

היא השאירה לעצמה זכות בחפץ לאכול פירות?

גם בעלה יורש, אין בעיה.

כלומר, היא נתנה פעם מתנה למישהו קרקע

והיא השאירה לעצמה זכות לאכול פירות מהקרקע?

בסדר, זו זכות שיש בה בעלות, זכות ממשית.

בסדר, בעלה יורש.

או אם היא מכרה פרה לאחר והשאירה לעצמה את הזכות

לחלב של הפרה? אין בעיה, הבעל יורש, הכל בסדר.

כאן

היא לא השאירה לעצמה שום שימוש,

רק זכות מסוימת בחפץ להגביל את האחר מלהשתמש בו.

האם כזה דבר יורשים או לא יורשים?

אז כאן אנחנו מגיעים לנושא חדש.

האם איזה זכויות, האם שייך

שיהיו זכויות שיורש לא יהיה לו כוח לרשת אותן?

לא, כי לעצמו זכות, זה לא בעלות ממש.

זה לא בעלות ממש. היא השאירה לעצמה זכות בחפץ שהיה שלה.

זה שיעור, קוראים לזה זכות שיעור.

ברור לך הנושא, כבודו?

שרה נתנה מתנה והשאירה לעצמה זכות, לא שימוש,

אלא זכות רק לעכב על השני שלא יוכל להקנות.

אז דבר ראשון זה מחלוקת החזוניש וקצות החושן, האם יש כזה דבר?

עכשיו אנחנו שואלים, אם יש כזה דבר, מה קורה כשהיא מתה?

הבעל מקבל את הזכות הזו?

מה יש לו מהזכות הזו?

חוץ מלהגביל את השני, מה יש לו מזה? כלום.

הגבאים לא מקבלים כלום, הגבאים מקבלים את מה שהיא נתנה להם, את הסידורים בעצמם.

אבל את זכות ההגבלה הזו, מי מקבל?

הוא אומר שברגע שהיורש לא יורש, אז בית הכנסת יקבל את זה. יכול להיות, נכון?

אם הבעל לא יירש, אז אולי בית הכנסת יקבל.

גם צד, נכון?

אז זה נושא נוסף, שזה נראה שנחלקו בו עוד אחרונים.

נחלקו בו קצות החושן ונתיבות המשפט,

במחלוקת שנייה, זאת אומרת, יש עוד מחלוקת.

קצות החושן ונתיבות המשפט נחלקו, האם כזה שיעור, כזה זכות, יורשים היורשים.

זה מה שאנחנו עומדים ללמוד, דבר שני.

עכשיו,

דבר שלישי.

יותר מורכב.

שרה יכולה,

אולי קודם אנחנו נסביר למה,

למה, מה השוני שיש בין סידורים, בין התרומת הסידורים שהיא לא תוציא מבית הכנסת, שלא יוציאו את זה,

שלא יוציאו את הסידורים מבית הכנסת המרכזי,

לבין התרומה שהיא תרמה אצל ספרי החפץ חיים על מנת שהמקבל לא יוכל לתת את זה במתנה למישהו אחר.

כשהיא תרמה סידורים שהמקבל לא ייתן מתנה למישהו אחר,

באותו רגע אין לה מספרי החפץ חיים שום דבר, כלום.

היא נתנה את זה לאחרים,

אחרים לקחו את זה הביתה,

משתמשים בזה, יכולים לקרוע את זה,

לבלות את זה,

מה שהם רוצים. דבר אחד, היא הגבילה אותם, אל תטעו את זה במתנה למישהו.

או שהיא יכולה או שהיא לא יכולה. לדעת קצת החושן היא יכולה להגביל אותם,

לדעת החזוניש, היא לא יכולה להגביל אותם.

זה יש לבן.

בסידורים, שהיא נתנה מתנה סידורים לבית הכנסת. למה זה אחרת?

למה זה אחרת?

אני חושב שאולי זה אחרת.

זה צבעוני.

כי זה צבעוני.

צבעוני.

כי זה צבעוני.

למי אין בעלות?

לאנשי בית הכנסת.

זה בעלות של אנשי בית הכנסת.

זה דבר פרטי.

זה הכלל, הציבור. כן, כן, ואז מה?

נכון, אז למה זה אחרת?

אני חושב שאולי כאן, גם לדעת החזוניש...

כן, סתם אסור לקרוא לסידור.

לא, אבל גם אם זה לא היה סידור.

כי זה שייך לאחרים גם, כי זה כמה שותפים ביחד. אמת הדבר. נו, אז מה זה יותר טוב?

אני מתכוון לומר שגם לדעת החזוניש, שבאופן...

היא נתנה להם זכות שימוש.

כמעט, כמעט.

אני אסביר מה שהוא אמר.

הוא אמר, כמעט טוב.

אני חושב שגם לדעת החזוניש, שאין מושג שאדם שנותן מתנה יכול להשאיר לעצמו זכות לשלול את השימוש של המקבל,

בכל אופן,

במקרה דנן זה יהיה אחרת.

מדוע?

השרה הזו, שתרמה את הסידורים לבית הכנסת המרכזי,

למי היא תרמה את זה? הוא שואל.

הוא אמר, היא תרמה את זה לציבור.

מי זה הציבור?

ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון,

וגם שרה,

נכון? היא גם חלק מן הציבור.

היא מהמתפללות הקבועות של בית הכנסת, נכון?

נכון או לא?

אז זאת אומרת, היא השאירה את עצמה חלק מהכלל הזה.

היא תורמת את זה לכולם,

אבל גם היא חלק מהציבור,

נכון?

ברגע שהיא גם חלק מהציבור,

עכשיו ככה,

היא אומרת, אני נותן את הסידור לבית הכנסת, דהיינו, אני מקנה את זה לעוד שותפים,

על מנת שכולם ישתמשו, וגם אני,

וכולם לא יוכלו להוציא את זה מבית הכנסת.

חוץ ממני, כמובן. את עצמי לא הגבהתי, עצמי זה שלי, אני לא יכולה להגביל את עצמי.

כן?

היא ודאי יכולה להוציא את זה מבית הכנסת המרכזי.

אז היא מרוויחה מהסיפור הזה.

איזה רווח יש לה מהסיפור?

היא באה לבית הכנסת, תמיד יש לה סידורים.

הבנים שלה יגיעו לבית הכנסת המרכזי,

היא, יש לה רווח מזה, היא רוצה את זה בשביל עצמה.

והיא חלק מהבעלות של הסידור הזה, היא חלק מהשותפות הציבורית הזו.

אז זאת אומרת, היא השאירה לעצמה זכות שיהיה לה תועלת שימושית בזה, בזכות הזו.

אז גם לדעת החזון איש,

שאי אפשר, כשאתה נותן מתנה לאחר,

להשאיר לעצמך זכות רק להגביל את השני, זה הכול כשאין לך מזה תועלת.

אבל כשאתה חלק מן הכלל ואתה משתמש בזכות הזו,

כן?

אז ודאי שאתה יכול להגביל אותו.

נאמר, אני שותף עם עוד מישהו בעסק,

אני יכול להגביל אותו, אני שותף איתך בעסק,

בסדר, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אבל אל תעשה ככה ואל תעשה... ודאי שאתה יכול,

כי בגלל שאתה נהנה מזה, אתה חלק מהממון הזה, אתה חלק מהבעלים,

ויש לך תועלת בהגבלה הזו.

אבל אם היא לא מתפללת שם, אין לנו תעלה.

אז היא תשלח את בעלה להתפלל,

והיא רוצה שבעלה, תמיד כשיבוא לבית הכנסת המרכזי, יהיה לו סידור.

יש לה הנאה מהשימוש הזה.

היא חלק מהציבור, ויש לה הנאה מזה.

אז מכיוון שיש לה חלק,

היא חלק מהציבור, וכל אחד ששלו

חלק מהבעלות הציבורית יכול להגביל את השותפים.

למה לא? זה חלק מהשותפות, תנאי השותפות, אתה אל תוציא, אתה זה, ואני כן.

היא יכולה להוציא את זה החוצה,

היא יכולה ליהנות מזה שזה נמצא בבית הכנסת המרכזי,

למה לא?

ואתה מה הזוי למתכניס את זה אני יכול להוציא?

בגלל שהיא חלק מהציבור,

אז היא יכולה להשתמש בסידור.

אבל את עצמה היא לא הצליחה להגביל.

אדם לא יכול להגביל את עצמו לא להוציא את החפץ שלו.

זה שלי, מה, אני מגביל את עצמי לא להוציא את החפץ שלי?

היא תרמה לבית הכנסת, אבל היא חלק מבית הכנסת. אז היא כן יכולה להשתמש בזה באיזה צורה שהיא רוצה.

כן?

זה כמו שיש לי חפץ, זה החפץ הזה שלי,

ואני אומר, אני עושה את כולכם שותפים איתי בחפץ הזה, אבל אתם אל תוציאו את זה מכאן ואל תשתמשו.

אז לכן אני לא יכול.

אני יכול להגביל את עצמי שגם אני לא אציע?

במה אתה הגבלת את עצמך שאתה לא תוציא?

זה שלך, אם זה שלך, תוציא את זה לאיפה שאתה רוצה, תעשה מה שאתה רוצה. אז היא עצמה ודאי יכולה להוציא את זה, היא עצמה ודאי יכולה ליהנות מההגבלה של האחרים, כי זה מצוי לה בבית הכנסת, והיא נהנית מזה,

מההגבלה הזו.

אז אני חושב שכאן, במקרה הזה, גם לדעת החזון איש,

השיעור הזה שהיא שאירה לעצמה את הזכות הזו,

שהיא שאירה בתרומה הזו על מנת שלא יוצאו מבית הכנסת,

ההגבלה הזו כן תתפוס.

כך אני חושב.

אתם מסכימים? כמובן, אני חושב בתנאי שאתם מסכימים.

אתם מסכימים או לא?

נשמע לכם, נכון? יופי.

אז נמצאנו למדים שעכשיו יש חילוק בין שתי התרומות שלה.

התרומה של ספר החפץ חיים, שהיא תרמה

ושהיא תרמה אותם והגבילה על מנת שלא יוכלו להקנות את זה לאחרים, לתת מתנה לאחרים,

זה ברגע שהיא נתנה, היא הוציאה את עצמה מהסיפור,

היא לא בעלים יותר,

היא נתנה את הכל,

כל החפץ כולו שייך למקבל.

עכשיו, היא רוצה להשאיר לעצמה זכות להגביל את השני,

לא להקנות את זה לאחרים,

אז החזון שאומר,

מי אמר שאת יכולה?

ברגע שנתת, את לא תגידי לשני דעות.

קצות החושן אומר, לא, אני משאירה לעצמי בעלות, כמו שאני יכולה להשאיר לעצמי בעלות שימוש מסוים בחפץ,

אני יכולה להשאיר לעצמי גם בעלות של זכות

שלילת השימוש של המקבל, זה גם זכות מסוימת.

זה דעת קצת החושן והחזון איש חולה, כן?

זה לגבי החפץ חיים, ולגבי

הסידורים שהיא תרמה, אני חושב שלדעת כולם, גם לדעת החזון איש,

היא יכלה לעשות את ההגבלה הזו. ההגבלה הזו היא באמת קיימת.

זאת אומרת,

אם אדם

לפי זה אם בן אדם נותן סידור או ספר לכולל או לישיבה שאין לו שום קשר עם המקום הזה והציבור הזה הוא לא שייך אליו בכלל, ציבור אחר,

אז אם הוא כותב שאני נותן את זה בהגבלה שלא יוציאו את זה מהמקום,

אז לדעת החזונית שזה לא חל, לדעת קצות החושן ההגבלה תופסת.

ואילו אם הוא חלק מאנשי המקום וההגבלה הזו משמשת גם אותו,

אני חושב שגם לדעת החזונית שזה חל.

זה, עברנו את השלב הזה.

עכשיו אנחנו חייבים להגיע לנושא אחר,

מכיוון שאנחנו צריכים להשלים את התמונה ולדעת אם באמת

איך לדון את הסיפור הזה, אז חייבים לדון על עוד נושא.

עוד נושא מאוד מאוד מעניין.

עד כעת גם היה נושא מעניין, נכון?

שיעור של בעלות

שאדם אין לו מזה שימוש, רק להגביל את השני.

ועל זה דיברנו שתי שאלות. א', האם קיים כזה שיעור בעולם,

שייך לשער כזה דבר? גם במכירה, לא רק במכירה.

כן.

האם שייך להשאיר לעצמו זכות כזו בחפץ שהוא נותן? שאלה שנייה, האם,

על הצג שכן אפשר להשאיר בעלות,

האם שייך לרשת את הזכות הזו מהנותן?

וזה אנחנו עוד מעט נראה בפנים,

בעזרת השם, שתחלקו בזה קצות החושן ונתיבות המשפט. אפשר לקנות דבר שם, משהו שאני יכולה למכור על זה?

האם שרה יכולה למכור את הזכות הזו?

זה אתם מתכוון לשאול? ודאי שלא.

אז זה.

או, יפה. זה הנדון השני.

האם יש חילוק בין להוריש לבין למכור? למכור זכות כזו, ודאי שאי אפשר למכור.

זה לא דבר שיש בו ממש הזכות הזו. זה לא ש... למה היא עצמה יכולה להיות?

כי אדם לשייר לעצמו,

אפשר לשייר גם דבר שאין בו תפיסה עד כדי כך של בעלות שאפשר למכור.

לא, זה מצאנו הרבה פעמים, הרבה דוגמאות לזה, שאדם יכול לשייר לעצמו, ונראה את זה עוד מעט בפנים,

את הדוגמאות.

אדם יכול לשייר לעצמו זכויות של למכור לאחרים, הוא לא יוכל.

זה לא דבר בגוף אחר.

אנחנו נראה את הדוגמאות עוד מעט ותראה שזה קיים.

אנחנו נראה עוד מעט בפנים.

עכשיו אנחנו צריכים להעביר אתכם למחלקה אחרת,

ברשותכם.

אפשר לעשות את ההגבלה הזו באופן אחר לחלוטין,

לא באופן של שיעור בעלות.

ותשמעו פטנט,

פשוט עם פטנט.

אתם שמתם לב שאנשים נותנים

דבר לבית הכנסת, הוא כותב נתרם על מנת שלא להוציא, על מנת שלא לתת לאחרים, על מנת שלא.

אדם מפיץ דיסק על מנת שלא להעתיק.

מה זה על מנת?

על מנת, הגמרא אומרת ששייך

בזה לשון שיהיו הגמרא בבבא בתרא, בסוף מסכת חולין,

הגמרא אומרת ששייך בזה.

זה לשון שיעור,

כמו שדיברנו,

ושייך לשון תנאי, כמו שאתה אומר.

מה זה לשון תנאי?

אדם נותן מתנה למישהו, יכול לעשות תנאים. תשמע, אני נותן לך מתנה, אבל

אם תעבור את הכביש באדום, המתנה חוזרת אליי.

ואז המתנה שלו, הכל טוב ויפה.

אם פעם אחת עובר את הכביש באדום,

מתברר למפרע שמעולם לא נתתי לך את המתנה.

זה כאילו תלוי.

תנאי זה דבר שתלוי ועומד.

אני יכול לתת לך מתנה בתנאי

שאם אתה היום בלילה תלמד דף גמרא, זה יהיה שלך,

לא תלמד דף גמרא, זה לא יהיה שלך.

תנאי.

אדם יכול לעשות איזה תנאי שהוא רוצה.

כן?

עכשיו, שרה נתנה את ספרי החפץ חיים במתנה. אנחנו נתחיל עם ספרי החפץ חיים. נתנה את זה במתנה.

היא יכולה לעשות את זה בתנאי.

נאמר ששיעור לא קיים. אמרנו שלפי החזון איש אין אפשרות לשרה לשייר לעצמה זכות

בחפץ להגביל את האחרים מלהקנות את הספר במתנה למישהו אחר.

היא יכולה לעשות את זה, אבל בתנאי.

תשמע, אתה מקבל את הספר חפץ חיים במתנה מוחלטת.

אין לי שום זכות בזה. בסדר. לא שיערתי לעצמי שום בעלות.

הכל נתתי לך.

אבל בתנאי

שאם פעם אחת

אתה נותן את זה במתנה למישהו אחר, אם אתה מקנה את זה למישהו אחר,

לא נתתי לך את זה.

על מנת כן, לא הקנאתי לך את המתנה הזו.

ואז מה קורה?

נו, ואז מה קורה?

תתבטל המתנה.

ואז מה יקרה?

זה יחזור לשרה.

רגע, רגע. אם זה יחזור לשרה,

אז היא לא הקנתה את זה למישהו אחר.

עכשיו שימו לב.

אז המקבל לא, הוא לא הקנה את זה למישהו אחר, נכון?

אם זה חוזר לשרה, אז המקבל המתנה, מקבל הספר, לא הצליח להקנות את זה למישהו אחר.

אז הוא לא עבר על התנאי.

אה, הוא לא עבר על התנאי? זה מגיע לו.

אה, אם זה מגיע לו, אז הוא יכול להקנות את זה לאחר.

רגע, רגע, אבל אם הוא יקנה לאחר, אז יתבטל המתנה.

ואז אם תתבטל המתנה, זה יחזור לשרה.

ואז מעולם זה לא היה של המקבל, ואז הוא לא יכל להקנות את זה למישהו אחר.

מה עושים בסיפור הזה?

מה הצדדים שיכולים לעשות? עוד פעם,

אנחנו נחזור שוב על הפטנט, זה פשוט פטנט.

שרה נתנה מתנה ספר חפץ חיים, והיא אומרת, אני נותן את זה במתנה על מנת,

בתנאי

שאם פעם אחת מישהו אחר יקנה את זה ממך,

או תיתן איזה מתנה למישהו אחר והוא יקנה את זה במתנה,

באותו זמן שהשני יקבל איזה מתנה,

יתברר שמעולם לא נתתי לך את זה.

בסדר, תנאי.

כמו שאני יכולה לעשות תנאי שעל מנת שאם פעם אחת תקפוץ מהגג,

אז הספר יחזור אליי,

ואני יכולה לעשות כל מיני תנאים, אני עושה תנאי.

אם פעם אחת תקנה את זה למישהו אחר, זה לא שלך הספר.

אני לא נתתי לך את זה.

ואז של מי זה?

שלי.

אה, שלי? בסדר גמור.

ואם זה של שרה, אז יתברר שמעולם המקבל לא יקנה את זה למישהו אחר.

כי ספר של שרה, הוא לא יכול להקנות אותו.

אז להצליח להקנות אותו למישהו אחר, לעולם הוא לא יצליח.

כי אם הוא יקנה למישהו אחר, תתבטל המתנה וזה יהיה של שרה.

ואם זה יהיה של שרה,

אז זה לא שלו.

ואם זה לא שלו, הוא לא יכול להקנות את זה לאחר.

אז הוא לא יצליח לעולם להקנות את זה למישהו אחר. ואז מה יהיה הדין?

לעולם זה יישאר של המקבל.

להקנות למישהו אחר, המקבל לא יצליח ותמיד זה יישאר של המקבל. זה הפטנט. מה התיאוריה על הפטנט? גאונות. זה לא יחזור לשרה. לא יחזור לשרה, כי התנאי לא יתבטל לעולם.

כי אם...

שוב, אם יתבטל התנאי ואיזה... אם יתבטל התנאי ברגע שהמקבל יקנה את זה... לא עושים את המזבון השני. מה זה? לא עושים את המזבון השני. איזה חשבון?

אם הוא נתן את זה מתנה, יתבטא לתנאי, וזהו, וזה יחזור לסרה. וזה יחזור לסרה, אבל הוא לא נתן מתנה.

התברר שמעולם הוא לא נתן מתנה. זה היה חשבון של העם הזה, לא? לא, התנאי לא היה שלא תושיט יד ותיתן לשני. התנאי היה שלא תצליח, שלא תקנה לשני.

שהשני לא יזכה את זה. אז מה, שאני כן יכול, כן מאפשר אתו להקנות, אז אני אוסר את זה. אם אתה תקנה, אז זה חוזר. אם זה יקנה, זה חוזר, ואז מה? ואז אתה לא הקנית. ואז אתה לא הקנית. אז אני לא הקניתי לך, וזהו.

פה זה נעשה.

לא,

לא. אם לא תצליח...

שרה בסך הכול, מה רצתה למנוע?

את אפשרות הזכייה של אחרים?

זה מה שהיא רצתה.

היא השתמשה בפטנט הזה של תנאי, זה רק כל השתמשה בפטנט.

כבודו שומע את הפטנט? פטנט חדש.

שרה נתנה מתנה, שמע סיפור,

שרה נתנה מתנה, ספר חפץ חיים,

לאנשים,

והיא רצתה להגביל אותם, שלא ייתנו את זה במתנה למישהו אחר, שלא יקנו את זה למישהו אחר.

איך עושים כזה דבר?

איך היא יכולה להגביל אותם? פטנט.

היא אומרת להם, תשמע, אני עושה תנאי.

אם אתה תקנה את זה למישהו אחר, אז יתברר שמעולם אני לא נתתי לך.

בסדר.

ברגע שהוא הולך להקנות את זה למישהו אחר,

אז יתברר שמעולם היא לא נתנה לו את זה, ואז הוא לא הצליח להקנות את זה למישהו אחר.

מצוין, הוא לא יצליח להקנות את זה למישהו אחר.

הוא לא ביטל את התנאי, כי הוא לא הצליח להקנות את זה.

מעולם הוא לא יצליח לבטל את התנאי היהודי הזה, הוא לא יצליח להקנות את זה והוא לא יצליח לבטל את התנאי.

אז יישאר הדין שזה תמיד יהיה של המקבל ולעולם הוא לא יצליח להקנות את זה למישהו אחר. מה אתם אומרים על הפטנט?

קודם כל, לפני הפטנט, השאלה היא אם זו פרשנות שלך למה שהיא אמרה, או שמה שהרצון שלה, או מה שהיא אמרה? שאלה מצוינת, הוא שואל. מה היא אמרה בסוף?

שאלה מצוינת, האם הולכים לפי הלשון שהיא אמרה על מנת שזה... איך מתפרש הלשון על מנת, מתפרש ככה או ככה?

אז מבואר בגמרא בסוף מסכת חולין,

שלפעמים מפרשים את זה כך, לפעמים אנחנו מפרשים את זה כך, תלוי לפי העניין, לפי התועלת,

אפשר לפרש פעם ככה, פעם ככה.

זה יכול להתפרש תנאי.

בדיני תנאי כפול, כבר דנו בזה הראשונים,

שכאן לא צריך תנאי כפול, מסיבות מסוימות לא ניכנס לזה.

פטנט מצוין, את הפטנט הזה כתב הראש בתשובה והותק להלכה בשולחן ערוך את הפטנט הזה שכך אפשר לעשות.

אדם עושה פטנט,

אדם רוצה למנוע שאחרים ייתנו למישהו אחר, שיעשה את הפטנט, יגיד להם תנאי,

תיתנו למישהו אחר, אני לא נתתי לכם.

ואם לא נתתי לכם אתם לא תצליחו לתת למישהו אחר, כי אם לא נתתי לכם זה לא שלכם, אתם לא יכולים לתת את זה למישהו אחר כי זה לא שלכם.

אז תמיד זה יישאר שלו,

לעולם הוא לא יצליח להקנות את זה, וזה מה שהשרה בדיוק רצתה.

וזה מה שהיא הצליחה,

ובזה החוזנית לא התווכח על זה.

החוזנית שאומר שלהשאיר זכויות של בעלות אי אפשר, כמו שאמרנו, אבל זה לא זכות, זה תנאי.

תנאי. מצוין. הכל טוב ויפה.

יש בסוגריים שיטת הרמב״ן במסכת גיטין דף פג, חולק על התנאי הזה, הוא אומר שאי אפשר לבצע אותו,

אבל אנחנו לא ניכנס במסגרת הזו לכל השיטות.

אבל השיטה הזו נפסקה להערכה בשולחן ההוא.

זה משהו שהוא עוזר את הבעלות שלו. היא אמרה תנאי שאם אחר יזכה בזה.

אם אחר יזכה, אז אנחנו מבטלים את המתנה, בסדר?

אם אחר יזכה, זה יהיה לך שרה.

אם זה יחזור לשרה, ואז מילא אחר לא יצליח לעולם לזכות.

לא יצליח לעולם לזכות. כי אם יתבטל המתנה, ברור שזה לא היה של המקבל. אם זה לא היה של המקבל,

הוא לא יכל להפקיר את זה, הוא לא יכל להפקיר את זה, הוא לא יכל לזכות.

לעולם הגלגל הזה יתגלגל, ואנחנו לא נצליח להפעיל אותו,

ואם לא מצליחים להפעיל גלגל,

אז לא מפעילים.

ברור לכם מה פטנט?

פטנט נפלא.

טוב,

הפטנט הזה כתוב בשולחן ערוך. עכשיו יש לנו שתי שאלות לדון.

א',

מה קורה בסיפור של הסידורים?

גם אפשר לפרש שהיא עשתה את התנאי הזה או לא? מה אתם אומרים?

לא, לא, למה?

שמה אתם באים לתמורה, בסך הכול שאירה לעצמם. לא, בלי שיעורים. נאמר לי, תעשה את זה בתנאי על מנת שלא יוצאו מבית הכנסת. נו. זה עבר, עבר.

זה שייך לעשות את זה בתנאי שאני מגביל, שלא יהיה איזה חלות, שהשני לא יזכה בזה, שהשני לא יקבל את זה במתנה.

אני מבין.

אבל מה שרה רצתה? שאם מישהו בטעות פעם יוציאו את זה מבית הכנסת, תתבטל המתנה וזה יחזור אליה? זה מה ששרה רצתה?

ודאי שלא, לא זה מה שהתכוונה וגם אין בזה תועלת.

היא רצה להישאר בבית הכנסת ואנשים יקפידו שלא להוציא.

מה, אנשים, אם זה רק היה תנאי, אז אנשים יוציאו והיא תתבטל המתנה וזה יחזור של שרה ואז מה?

זה מה ששרה רצתה.

ודאי שהיא לא רצתה את זה. ואז זה גזל. ואז זה גזל. שרה לא רצתה את זה, שזה יהיה בבית הכנסת וזה יהיה שלה,

דבר שלה יהיה בבית הכנסת וזה יהיה גזל,

שאנשים ישתמשו בדבר שלה, בוודאי. בלי ספק שרה לא רצתה לזה.

אבל זה באמת, היא התכוונה שזה מה שיקרה.

היא לא התכוונה לזה, בלי ספק.

אין לנו ספק, אם כן,

שבסיפור של הקנאה של הספרי החפץ חיים,

שרה תצליח לעשות את זה בצורה של תנאי.

בסיפור הזה של התרומה של הסידורים לבית הכנסת, היא לא התכוונה לתנאי, היא התכוונה רק לשיעור.

ואז אם נסכם לרגע את הדינים שיוצאים,

אז יצא ששתיהם חלים.

מדוע?

כי הסיפור של הקנאת הספר חפץ חיים לאחרים שאמרנו שיש מחלוקת קצות החושן והחזון איש, האם שייך לשייר את הזכות למנוע את המקבל מלהקנות לאחרים?

בסדר, אתה אומר לי שלפי החזון איש זה לא חל? זה לא מועיל השיעור הבעלות הזו?

אני אעשה את זה בתנאי.

את הפטנט של התנאי אני אשתמש, אין בעיה.

תנאי שאם יקנו את זה לאחרים מתנה, היא תתבטל למתנה, ואז הוא לא יצליח לעולם לתת מתנה את הספר חפץ חיים במתנה. מצוין.

התרומה של הסידורים, אתה אומר לי שהיא לא התכוונה לעשות את זה תנאי. בסדר, אבל בזה כבר אמרנו שבזה היא יכולה לשייר לעצמה את זכות הבעלות, גם לפי החזון איש,

כי היא חלק מן הציבור.

אז בזה יש לה גם מיצה טובה.

מצוין, הסתדרנו עם שתי הסיפורים, פתרנו את כל הבעיות.

עכשיו רק אני רוצה שהציבור יגיד מה הדין אם היא עשתה תנאי בספר חפץ חיים,

שאם יקנו את זה לאחרים תתבטל למתנה ולא יצליחו לקנו את זה לאחרים.

ושרה נפטרה,

מה קורה?

התנאי ממשיך?

בעלה מקבל פה משהו?

בעלה יורש?

מה הוא יורש?

מה הוא יורש? את מה הוא יורש?

את דברים כאלה. את כל הדברים. אבל מה?

התנאי ממשיך?

לא, בסדר, אומרים לו, בחפץ חיים כן.

בחפץ חיים התנאי ממשיך. מדוע?

כי זה חוזר אליה.

אם יתבטל התנאי.

אם יתבטל התנאי, זה אמור לחזור אליה. שימו לב, שימו לב.

אתם שומעים מה שהוא אומר?

הבעל יורש דבר שלעולם לא תהיה לו מזה שום תועלת,

שום בעלות, שום ממון.

מה הבעל יורש?

הוא יורש כאן

דבר כזה, חפץ ששרה נתנה מתנה למישהו שאמרה שאם יקנו את זה למישהו אחר תתבטל המתנה ולכן אי אפשר להקנות את זה למישהו אחר.

והבעל יורש את זה. את מה הוא יורש?

הרי אם יקנו את זה למישהו אחר תתבטל המתנה וזה יחזור אליו, נכון?

אבל לעולם זה לא יחזור אליו,

בגלל שאמרנו שלעולם לא יצליחו לעבור על התנאי.

לעולם לא יצליחו להקנות את זה למישהו אחר.

אז בעצם הוא רק יורש את הפוטנציאל של התנאי.

דבר נפלא.

אתם שמים לב לנקודה הנפלאה שיש כאן?

אתה מבין את הנקודה?

הבעל יורש את מה?

מה הוא יורש? מה הוא קיבל?

שלו תתבטל המתנה זה יחזור אליו הסידור.

אבל לעולם זה לא יתבטל,

כי לעולם לא יצליחו לבטל את התנאי, לעולם לא יצליחו לחלל את דבריה ולעבור על התנאי,

כי לעולם לא יצליחו להקנות את זה למישהו אחר.

כי,

אם המקבל יקנה למישהו אחר, הרי יתברר שזה לא היה שלו והוא לא יצליח להקנות את זה למישהו אחר, כי זה לא שלו והוא יביא.

אם זה לא שהוא לא יכול לתת את זה למישהו אחר.

ממילא, לעולם אי אפשר להקנות את זה למישהו אחר. מעולם הבעל לא יכול לרשת ממנה,

ובכל אופן הבעל יורש. סתם הבעל יורש. גם בשלב הזה אין את הגלגל, זה לא נהיה גלגל.

לעולם לא, לעולם הגלגל לא יתגלגל, בגלל שאם יתגלגלו זה יחזור לבעל.

הבעל שומר פה על משהו, תראה

הבעל מקבל את הזכות בגלל שהרי אם היה ביטול תנאי זה היה חוזר אליו אז יש לו מה לרשת

אמנם לעולם במציאות לא יצליחו

הוא לא יכול להקנות למישהו אחר. הוא לא יכול להקנות אבל זה לא שהוא מקנה את זה לבעל. לבעל זה לא יחזור לעולם בגלל שהוא לא יצליח להקנות אבל לו לא היה הבעל פה אם לא היה את הבעל פה אז מה היה קורה?

אם לא היה את הבעל אם השרה הייתה מתה ואין לה יורשים אם היא הייתה גרה

ואין לה יורשים,

אין לה שום קרובים, היא הייתה גיורת,

אין לה יורשים,

אין לה קרובים והייתה מתה, היה בטל התנאי.

בבקשה, אנחנו נקנה את זה למישהו אחר, המקבל יקנה עכשיו למישהו אחר,

ואז המתנה תתבטל.

מצוין.

ואז המתנה תתבטל, שיתבטל, מצוין, שתתבטל.

אז זה יהיה שלי בתור סתם, זכיתי מאפקר,

מה הבעיה?

טוב, זה הנקודות,

אז כאן ודאי הבעל יורש, אין בזה ספק.

טוב, זה הנקודות שיש לנו כאן, מה?

כן, כי זה בעלות ממשית, זה את הסידור בעצמו.

כי אם יתבטל התנאי, יהיה לו את הסידור בעצמו.

וגם הדין הזה שאפשר לרשת את זה, כתוב בשולחן ערוך.

שיורשים, כן. בשולחן ערוך מופיע, כל הדינים שדיברנו מופיעים מפורש.

את הדוגמה של הפטנט הזה עם התנאי,

ואת זה שיורשים גם את הפטנט הזה. גם את זה כתוב.

ואנחנו נראה את זה עכשיו,

ברשותכם, בפנים.

הדבר הראשון אולי נפתח, מכיוון שכבר נכנסנו לנושא של התנאי,

נפתח את הדף האחרון,

עמוד 4.

עמוד 4,

יש פה סימן קי״א בחושן משפט.

סעיף ד'.

חבל שלא צילמו פה גם את סעיף ג', כי בסעיף ג' כתוב את הדין שדיברנו.

מה כתוב בסעיף ג' שלא צילמו לנו פה?

כתוב פה את הדין הזה.

תשמעו את הדין שכתוב פה.

פטנט מעניין.

אדם רוצה לתת מתנה לשני.

מה הוא רוצה לתת לו מתנה?

דירה.

הוא רוצה לתת לו מתנה דירה.

אבל הוא יודע שהבן אדם הזה חייב

מיליון דולר.

הבן אדם הזה חייב מיליון דולר.

ברגע שהוא יקנה לו, ייתן לו מתנה דירה, ייקחו לו את זה.

אבל הוא רוצה שהחבר שלו יגור בדירה, הוא רוצה לתת לו מתנה.

הוא רוצה לתת לו מתנה דירה.

כלומר, זה הבן שלו, הוא רוצה לתת לו מתנה דירה, אבל הוא יודע שברגע שיהיה לו דירה,

יבוא זה שחייב לו, אם זה הבנק או מישהו אחר, וייקח לו את הדירה.

מה הוא יעשה?

אומר השולחן ערוך, וזה מופיע בתשובות הראש, הפטנט הזה,

בשם הרמ״ה,

בשם הראשונים הקדומים יותר כבר זה כתוב.

אומר השולחן ערוך יעשה כך, ייתן לו מתנה על תנאי שלא ישתעבד לבעל חובך.

ואז מה קורה?

הוא עשה את התנאי הזה, מצוין. אם הבעל חוב ייקח לך את זה,

יתברר שזה לא שלך, אתה לא קיבלת.

יתברר שהמתנה לא הייתה מתנה.

אם המתנה לא מתנה, הבעל חוב אין לו מה לקחת,

כי זה של הנותן.

מבין הבעל חוב לא יצליח לקחת לו את זה,

והנה יש לנו כאן את הסיפור שסיפרנו.

האדם נתן מתנה על תנאי שאם מישהו אחר ייקח לו את זה,

תתבטל המתנה,

לכן הוא לא מצליח לקחת לו את זה.

והנה יש לנו כאן סיפור מעניין, שאדם יש לו דירה, והבעל חוב לא יכול לקחת לו את זה לעולם.

כי אם הבעל חוב ייקח לו את זה, יתברר שזה לא שלו.

כי זה היה תנאי שאני נותן לך רק על מנהג

שזה יישאר אצלך והבעל חוב לא ייקח.

אם הבעל חוב ייקח, אני לא נתתי לך מתנה, ואז יחזור לנותן.

ואם זה יחזור לנותן,

אז זה לא שלך, נכון?

ואם זה לא שלך, לא הצלחת לתת את זה לבעל חוב.

אם לא הצלחת להקנות את זה לבעל חוב, אז לא עברת לתנאי.

מצוין, יבוא הבעל חוב, ינסה לקחת, ינסה, הופ, יתבטל התנאי.

אם יתבטל התנאי אז הוא לא לקח את הממון של המקבל.

אז יש לנו כאן ממון ברשות הבן, ברשות המקבל הזה,

ולעולם הבעל חוב לא יכול לקחת לו את זה.

כן? זה מה שכתוב בסעיף ג', את מה שדיברנו.

אומר השולחן העור בסעיף ד',

עכשיו זה ההמשך של זה, מי שנתן קרקע לבנו על תנאי שלא יחול עליו שום שעיבוד,

כמו שהזכרנו בסעיף הקודם,

שאדם יכול להקנות קרקע לשני על מנת, על תנאי, עם תנאי שלא יחול שעיבוד.

אדם נתן קרקע לבנו,

ואין לו בן אחר. עכשיו, כאן היה סיפור כזה. אין לו בן אחר,

יש לו רק בן אחד.

הוא מת האב.

עכשיו, מת האב,

בעל חוב של הבן גובה ממנה.

מדוע?

מדוע?

כי אז הבן...

מי עכשיו מגביל את התנאי הזה?

מי עכשיו מחזיק את התנאי הזה שאם זה יח...

אם הבעל חוב... אם הוא צריך לגבות אז זה חוזר לאהבה. הוא חוזר לאהבה. מצוין. עכשיו, מצוין. עכשיו שהוא ינסה לגבות. נו, התבטל התנאי, ואז התברר שאין לו ממי לגבות כי זה לא של הבן? זה כן של הבן.

קודם אמרנו, לפני שהבן ירש,

אז אומרים לבעל חוב, תיזהר, אם אתה תגבה,

אז התברר שזה לא היה של הבן הזה.

אם זה לא של הבן, אז מה אתה גובה?

אז הוא לא יצליח לגבות. אבל כאן, בסדר, אני גובה,

והתברר שהמתנה שהבן קיבל היא לא מתנה. מצוין, אז לא מתנה, זה עכשיו יהיה לו בירושה מאבא.

מצוין, אז אני גובה את הירושה שלו.

זה מה שכתוב בסעיף הזה, ברור לכולם, נכון?

נפלא מאוד.

כל יורש.

בסיפור הזה זה כל יורש.

אבל השאלה שלך מצוינת ואנחנו כבר נגיע אליה.

בסיפור הזה הספציפי זה כל יורש.

אבל השאלה שלך מצוינת ואנחנו כבר נגיע אליה, בעזרת השם.

יש לנו כאן עוד הפתעות לערב, עוד סיפור מעניין,

אבל כבר בהמשך.

אומר על זה בדף הבא קצות החושן,

בסעיף ד', זה למטה, בעמוד שהדפיסו זה למטה, סעיף ד',

ואין לו בן אחר, כן?

זה הולך על הסיפור של השולחן, ואין לו בן אחר.

הין בתשובת מערה ששון

דמחלק באומר על תנאי דגובה בעל חוב מן הבן, אם הוא נתן מתנה לבן על תנאי, כמו שדיברנו, בתנאי שאם הבעל חוב יגבה,

תתבטל המתנה,

אז כן גובה בעל חוב מן הבן ברגע שהאבה מת,

כיוון שאם יתבטל התנאי, הראוי של הבן בתורת ירושה.

מצוין, כמו שהסברנו.

הוא יכול לבטל את התנאי, הוא יכול לגבות, ואז תתבטל המתנה, ואז יהיה של הבן בתורת ירושה, ואז אני גם גובה, מצוין.

אבל באומר חוץ מבעל חוב שלא יגבה,

או, הנה הוא חוזר לנידון שהזכרנו מקודם, אבל אם הוא לא אמר לו תנאי,

אלא הוא אמר לו, אני משייר לעצמי זכות בקרקע, הנותן הזה, האבא,

האבא הצדיק שנתן מתנה לבן את הדירה, את הקרקע.

הוא לא אמר לו, על מנת, בתנאי שבעל חוב לא יגבו, הוא אמר לו, כמו שאמרנו מקודם,

אני משייר לעצמי בעלות. איזה בעלות? מה אתה הרי, הרי אתה נותן לבן שלך את הקרקע. לא.

הבעלות שלי זה זכות למנוע את הבעל חוב מלגבות אותה.

זה הזכות.

אם הוא אמר לו, חוץ מבעל חוב שלא יגבה,

הרי קיימה לנחוץ שיוראו, אם אחד אומר, חוץ הכוונה שהוא משייר לעצמו את הבעלות,

והרי אב שייר לעצמו זכות זה שלא יחול בו חוב.

אבא שייר לעצמו את הזכות, איזה זכות? שימוש? לא, אין לו שימוש.

רק את הזכות הזו הוא משמר לעצמו את הבעלים, שאתה לא תיקח את זה מהמקבל.

וזה לא נפקע כלל.

אומר המערה ששון, שמביאה קצות החושן,

אומר, תדע לך,

זה לא נפקע כלל, אפילו כשאבא מת.

אפילו כשאבא מת.

מדוע לא נפקע כלל? מה הסוד פה?

מה הסוד?

וראיתי בתומים שהשיג על זה, למה ביקר דשייר לעצמו? וכי במותו פרח השיור.

אם כן, נקעתי לאחר מיטה, בן זוכה באותו השיעור.

מה אתה אומר לי?

שאם האבא הנותן השאיר לעצמו זכות בחפץ

שהבעל חוב לא יטרוף, והנה כאן יש לנו את קצות החושן, זה הזכרנו שיטת קצות החושן,

שאפשר לשייר את הזכות כזו,

זכות כזו אפשר לשייר.

אמרנו שהחזון איש חולק על קצות החושן הזה, הוא אומר,

מה אתה משמר, אתה נותן מתנה ואתה שומר לעצמך זכות לא להשתמש, אלא רק לעכב מישהו אחר?

מה זה?

לך אין מזה כלום, אז איך אתה יכול לעכב את השני? אין כזה דבר.

ככה דעת החזון איש.

אבל הוא חולק על קצות החושן. קצות החושן כאן אומר לנו שכן אפשר. בסדר, אפשר.

נו, אם אפשר, שואל התומים עליו,

ספר תומים, חיבר אותו רבי יהונתן אייבשיץ,

גאון הגאונים,

שחי לפני כ-300 שנה, גאון הגאונים,

שואל עליו,

השיג על זה דמא בגרדי שאיר לעצמו, וכי במותו פרח השיעור, אם כן, לאחר המיטה הבן זוכה באותו השיעור.

מה אתה אומר, הרב מהרה ששון? מה אמרת?

שאם האבא מת והוא השאיר לעצמו,

כשהיה חייה לו את הזכות הזו לעכב במתנה שהוא נתן לבן, שהבעל חוב לא יגבה.

נו, וכשהוא מת, מה קרה? אז הבן יקבל את זה. ואם הבן קיבל,

אה, זה בעל חוב גובה, גמרנו.

מה אמרת שהבעל חוב לא גובה עם זה שיעור?

אם הבן מקבל את זה, מצוין. עכשיו יש לבן הכול, קומפלט, בלי שום שיעורים, שדה.

קרקע גמורה, דירה גמורה, ואז בא בהלכו ולוקח לו את זה כשהאבא מת.

למה לא? מה קרה פה?

זה שאול התומים, הוא לא מבין את ה... מה אמר מוהרה ששון?

בשביל להבין את החידה הזו, מה אמר מוהרה ששון?

אז עכשיו אנחנו חייבים לעבור לדין חדש.

דין שמופיע בדף הראשון בעמוד ב'.

סימן רישא ענווה בכל של משפט.

זה בעמוד

עמוד אחד, מה שכתוב פה עמוד אחד, כן?

בצד השני של הדף הראשון.

סימן רישא ענווה בסוף

הסימן.

יש הגאה, זה הרמה, אומר ככה. אין היורשים יורשים דברים שאין בהם ממש.

או טובת הנאה בעלמה שאינו ממון.

יורשים לא יכולים לרשת רק ממון שיש בו ממש.

הם לא יכולים לרשת זכויות שאין בהם ממשות,

או טובת הנאה שאינו ממון. טובת הנאה זה הפירוש שממון שאין לי זכות, רק יש לי זכות להחליט למי לתת אותו. למשל,

אני הפרשתי כסף לצדקה,

הכסף הזה כבר לא שלי. אני אמרתי, הכסף הזה,

100 השקל האלה אני נותן לצדקה? זה של צדקה.

אמרנו, זה כבר לא שלי.

זה של צדקה.

אבל עדיין יש לי טובת הנאה. מה זה טובת הנאה? יש לי בעלות מסוימת

להחליט לאיזה אני לתת.

או לקופת העיר,

או לוועד הרבנים,

או לכל, לחסדי נעמי, למי שאני רוצה, אני אחליט.

זה זכות, אבל זה לא בעלות בבמה, להשתמש בכסף הזה,

חס ושלום, זה לא שלי, זה של צדקה.

זה נקרא טובת הנאה. יש לי טובה ליהנות מהכסף, להחליט למי לתת.

אם יש לי חפץ שלא עולה.

שאל? שלא עולה כסף.

חפץ שלא עולה כסף, יש לי בעלות שימוש, יש לי זכות שימוש עכשיו.

זה נקרא בעלות.

יש רשי שואל.

אז אין בעלות כזאת, אז מה יש לך מזה?

לא, בגלל ששם בגלגל.

אנחנו נחזור שנייה לגלגל. בגלגל אנחנו אומרים שמכיוון שהתנאי אומר שאם יתבטל התנאי הזה יהיה לך סידור, יהיה לך את הספר,

זה נקרא שיורש את החפץ על הצד הזה. אבל אין לי בחפץ שום דבר.

יש לך חפץ בעצמו.

את החפץ בעצמו.

אתה אומר שבפועל בגלל הגלגל לא יהיה לי אפשרות להגיע לזה.

זה משהו צדדי שמעכב עליי.

זה חיסרון צדדי.

נכון, זה הערה מצוינת.

מצוינת.

נחזור למה שכתוב פה ברמות.

אדם, אומר הרמה,

לא יכול לרשת מאבא שלו דבר שאין בו ממשות,

או טובת הנאה שאינו ממון.

כן?

לא יכול לרשת את זה. לאבא היה זכות, הבן לא יכול לרשת.

מה זה נקרא דבר שאין בו ממש?

את הדוגמה של טובת הנאה הבנו.

לאבא היה ממון שהפריש לצדקה.

האבא יכול היה להחליט אם לתת את זה לצדקה הזו, לאני הזה, לאני הזה,

לישיבה הזו, למוסד הזה. הוא יכל להחליט.

הבן, אחר כך, האבא נפטר לפני שהוא הספיק לתת, הבן כבר לא יכול להחליט על זה.

זה של צדקה,

ואתה לא ירשת את הזכות הזו שהיה לאבא בממון הזה, כי זה רק זכות, זה לא בעלות ממש.

זה אנחנו מבינים.

לכן, אם האבא מת,

יכול לבוא איזה צדקה שהיא, לקחת את זה הראשון וזהו.

כך כתוב.

מה זה עוד דבר שאין בו ממש? אז הדוגמה שמופיעה פה בפוסקים, שעוד מעט נראה,

זה למשל דוגמה מעניינת.

אדם שיש לו קרקע, יש לו חצר,

אז כמובן שכל האוויר שמעל החצר שייכת לו, שייך לו גם.

כן?

למשל,

הוא יכול להגביל את השכן ממולו, לא להוציא מרפסת לאוויר הזה.

כן? זה האוויר שלי.

אני גר פה, אני רוצה את הנוף דרך החצר, אני רוצה אוויר מהאוויר שלו.

כן? אם הוא גר בבניין ליד החצר,

זה החצר וזה הבניין, אני רוצה לשמור על האוויר פה, כדי שבחלון שלי יהיה אוויר

כל האוויר שייך לי, או אני רוצה להוציא מרפסת בעתיד, האוויר שייך לי.

מה קורה אם האבא נתן,

האדם נתן את החצר מתנה למישהו אחר?

נתן מתנה,

אבל הוא הגביל אותו, תשמע, אתה תבנה, אני נותן לך איזה מתנה, תבנה רק עד ארבע קומות.

יותר מזה, האוויר שייך לי.

אוויר.

מה תעשה עם האוויר?

מה תעשה עם האוויר?

אני אעשה מה שאני רוצה.

אני אוציא שם מרפסת,

אני איהנה מהנוף של האוויר הזה,

אבל זה לא ממון, זה אוויר.

על זה כתוב שאין הבן יכול לרשת.

האבא מת,

אומרים, תשמע,

האבא השאיר את זה לעצמו מהחצר שהייתה לו כבר.

מצוין, היה לו חצר, הוא מכר אותה,

השאיר לעצמו את האוויר, מצוין.

עכשיו הבן זוכה באוויר, אוויר זה לא חפץ שיש בו ממש, אי אפשר לרשת אותו.

והדין הזה גם כתוב בחידושי הריטווה, בבבא בתרא, שאי אפשר לרשת אוויר, כן?

מעל ארבע קומות, עכשיו השכן הטרטון יוכל לבנות כמה שהוא רוצה.

מעל ארבע קומות,

בן אדם אפשר יכול לבנות על זה, זה לא ארבע ממש שצריך לבנות.

מי יכול לבנות?

הנושא למטרה, הוא יכול לבנות על ארבע קומות.

על הקרקע? לא, אסור לו לבנות על הקרקע, על הגג הזה של ארבע קומות. הגג הזה שייך לקונה,

רק להוציא מרפסת מהצד הוא יוכל.

וזה כאילו,

לרשת אוויר אי אפשר, מה זה אוויר? אוויר לא יושיב.

אפילו שלאבא יש את הזכות הזו של אוויר,

לבן אי אפשר, הבן צריך לרשת דבר שיש בו ממש.

כך כתוב בחידושי הריטווה.

בסדר?

אפשר להסתכל על ההלכה.

רגע.

ההלכה ברמה.

אומר על זה

הקצות החושן, הקצות החושן בעמוד הבא.

או טובת הנא בעלמא שאינו ממון, בשלה בעניין צדקה ומעשר, האריך בפסק זה.

האריך על הפסק הזה שהרמה אמר שיורשים לא יכולים לרשת את זה,

והעלה דמעות מעשר שביד אדם,

אם אדם הפריש מעות של מעשר כספים, אם אדם הפריש מעשר מהכספים שלו כדי לחלק לצדקה,

יראה שיחלוק בחייו.

אדם זקן, חולה, הפריש מהכספים שלו מעשר כדי שילך לצדקה כדי שיהיה לו זכות לפני מותו,

מייעץ לו השלה הקדוש, תיתן את זה מהר לצדקה. למה?

כי אם מת ונשאר אחריו מעות מעשר, אין יורשים יורשים אותם,

כיוון לטובת הנא הינו ממון.

אחרי שאתה תמות,

הבנים לא יוכלו כבר להחליט מה שאתה רוצה, אתה תגיד להם, אני רוצה שזה ילך.

אחרי מותי תיתנו את הכסף הזה של מעשר כספים לישיבת סלובודקה.

אחרי שאתה תמות, הבנים לא יקבלו את הזכות הזו והם לא יוכלו לתת לאיזה מוסד שהם רוצים.

יבוא העני הראשון, ייקח את זה, ויש לו זכות. כי אי אפשר לרשת את זה, זה מה שאמרו כאן. זה מה שאמרו כאן.

עכשיו, לקוצר הזמן, נדלג רגע את הקטע הזה, נגיע לשתי שורות האחרונות של הקטע הזה.

ומדברי אשך מבואר,

דעת אין אדם יכול להקנות לאחרים ולהוריש טובת הנאה היינו כשהוא ביד אחרים,

אבל אם הוא תחת ידם זוכים בה ויכולים לחלוק למי שירצו.

אשך חולק על זה,

הוא מפרש שמתי אי אפשר להקנות רק אם זה לא נמצא ברשות האב.

אם זה היה,

מעשר כספים כבר היה ביד מישהו אחר.

אז אי אפשר להוריש את זה לבנים, אבל אם זה ביד האב, הבנים כן יורשים.

אז זה מחלוקת, יש לנו כאן מחלוקת,

ההקצות החושן והשך.

כן?

ועכשיו,

אומר על זה נתיבות המשפט בדף הבא,

נדפדף דף,

בעמוד הבא, אומר על נתיבות המשפט, זה כתב דפוס מאוד לא ברור.

כמובן, אבל אם יורשים את הזכות להחליט למי לתת.

לשיטת השך. לשיטת השך, יפה.

אומר על זה נתיבות המשפט, הכתב פה מאוד מאוד לא ברור לנו,

דפוס ישן נושן.

ממש מפליא לראות איך שפעם אנשים למדו מהדפוסים האלה, היום יש לנו כבר דפוסים מאוד טובים, שקל ללמוד.

דברים שאין בהם ממש, או טובת הנאה.

זה דפוס, גם הכתב לא ברור וגם מלא ראשי תיבות.

עיין שח, סעיף קטן ד', דווקא כשבאים להוציא מיד אחרים, אבל אם הוא תחת ידו, יורשים אותו, עיין שם.

והוא דלא כמו שכתב אשלה,

הביאוה בקצות החושן, שכתב שהצדקה ממאות מעשר שהניח,

אין היושים יורשים הטובת הנאה,

ומחויבים לתת לעניין נמצא ראשון ולפיה עד כאן הוא מעתיק את מחלוקת הפוסקים אשח וקצות החושן.

אומר הנתיבות המשפט,

הוא היה ידידו הטוב של רבי קצות החושן,

של רבי אריה ליב בעל קצות החושן.

הם היו גדולי הדור.

אומר הנתיבות המשפט, ולפי עניות דעתי נראה

להעביר ראיה לדברי אשח,

שכן יורשים.

מעד הסימן ר' יד' סעיף ח' בהגה שלא קנה שמעון האוויר של ביתו.

ונדלג קצת. מכל מקום האוויר שעל ביתו מ...

מילא משויר, דה לא נכנס בכלל למכרה, ולכך אין יכול למוכרו. וכי יעלה על הדעת שכשמת לא יהיה יורשים, יורשים את האוויר?

ויהיה עביר הפקר

כנכסי הגר?

הוא אומר, מה, יעלה על הדעת שכשאבא מת, האוויר הזה שהוא השאיר בחצר שלו יהיה הפקר?

להקנות את זה למישהו אחר אי אפשר, זה כתוב בשולחן העורך, אי אפשר להקנות למישהו אחר.

אם בן אדם מכר את הקרקע והשאיר לעצמו את האוויר כדי להוציא מרפסת או כדי ליהנות מהנוף ומהאוויר,

אם בן אדם רוצה למכור את האוויר הזה, אי אפשר. זה כתוב בשולחן אורך. אבל מה, בגלל, וכשהוא מת, אומר נתיבות המשפט,

יעלה על הדעת שהבנים לא הרשו את זה?

אין כזה דבר. מה, זה יהיה הפקר כמו נכסי הגר שמת?

אלא ודאי דיורש קרא דעבוהו,

ומשהו שלא היורש יורשו.

אומר על נתיבות המשפט,

תדע לך שזה לא כמו לתת לאחרים.

אם בן אדם רוצה להקנות את האוויר הזה לאחרים,

אומרים זה אוויר, אתה לא הצלחת להקנות את זה לאחרים. אבל יורש הוא קרא דעבוה.

הבן הזה שיורש,

הוא ממשיך את אבא שלו. מה שהיה של האבא ממשיך להיות שלו.

זה הכלל.

כך אומר לנו על נתיבות המשפט דבר נפלא.

אז נמצאנו למדים שדעת השח

ודעת נתיבות המשפט שהיורש ממשיך לרשת אפילו של להקנות את זה,

אומר נתיבות המשפט, אי אפשר,

אבל לרשת אפשר, כי היורש קרא דעבוע מה שהיה לאבא ממשיך לבן מצוין.

נחזור אם כן לענייננו לנידון של הסידורים והספרית.

האם היורשים יורשים את הזכות הזו?

אם זה דבר שאין בו ממש,

תלוי במחלוקת הזו.

האם הבן הבעל יירש את השיעור הזה?

זה תלוי במחלוקת, נכון? לכאורה.

ונראה את הדברים הללו מפורש בספר קצות החושן, שוב, בעמוד האחרון.

בעמוד האחרון,

שנחזור לשאלת התומים,

שלא הבין מה שאמר מהרה ששון. מה מהרה ששון אמר? שאם האבא לא נתן את הדירה לבן עם תנאי, אלא עם שיעור, הוא השאיר לעצמו את הזכות לעכב שהיורשים לא יירשו.

ש... סליחה, שהבעל חוב לא ייקח את זה.

אומר המהרה ששון, שמביא קצת החושן,

שברגע שאבא מת, היורשים כן יורשים.

היורשים לא יורשים.

היורשים לא יורשים.

שואל התומים, מה קרה? הבן ירש את זה.

הבן ירש את הזכות הזו שהיה לאבא...

את הזכות הזו לעכב על הבעל חוב שלא לגבות. ואם הבן ירש, אז זה הכול שלו, אז הבעל חוב עכשיו יכול לגבות את זה ממנו.

כן, ברור.

מה אתה אומר ש...

אצל מי זה נשאר? הרי אבא מת.

הוא אומר הקצות החושן,

נדלק שוב ונגיע לשורה האחרונה,

לשלושת השורות האחרונות בקטע.

ולפי מה שכתבנו בסימן רע, ובשם אשלה, שטובת הנהג כשם שאין אדם יכול להקנותו,

כך אין אדם זוכה בו בשום הקנאה,

אפילו בידו ממש,

אך הנמי אין הבן זוכה בשיעור ההוא ליתן לפלוני, אפילו בידו ממש.

מצוין.

אומר הקצות החושן, אתה יודע מה הפירוש במערה ששון?

מצוין. אבא יכל לשייר לעצמו את הזכות לעכב על הבעל חוב מלרשת. אמת הדבר, אתה צודק.

אבל ברגע שאבא מת, אתה רוצה שהבן יירש את זה?

אין בזה ממון, כמו שאמר הרמה,

כמו שאמר אשלה,

כמו שאמר קצות החושן.

אי אפשר לרשת את זה. עם מי אפשר לרשת?

אז מה זה נהיה?

באוויר, באוויר.

אז למי זה נהיה?

אז כאן הוא אומר שזה נהיה הפקר.

אבל אין מישהו שמגביל.

אין מישהו שמגביל, זה שאלה חזון איש על זה. מי מגביל את זה אבל?

למה שעכשיו בלחוב לא יגבה? אין מישהו שמגביל, זה קשת החזון איש. נכון.

אבל זה לא קשור לנידון שלנו של הסידורים.

ונחזור שוב.

ברגע, נחזור שוב לנושא של הסידורים. ברגע שהאישה הזו, שרה, עשתה הגבלה בסידורים ובספרי החפץ חיים, שלא יוכלו להקנות אותנו ממישהו אחר.

אמרנו שלפי קצות החושן ולפי מהרס אסון, שייך לשייר כזה דבר. לפי קצות החושן, אולי לא שייך.

בסידורים אולי כן שייך. אבל לפי קצות החושן, שייך לשייר זכות של, אני מגבילה את המקבל שלא יקנה את זה למישהו אחר.

הזכות הזו, אין בזה ממון.

אומר קצות החושן, אין בזה ממון.

להקנות את זה, אי אפשר, את הזכות הזו, את המילה שלך, אין בזה כלום. מה, אתה משתמש בזה משהו? לא. אתה רק יכול להגביל את השני שלא להוציא.

זה לא נקרא ממון. להוריש את זה אומר קצת החושן, אתה לא יכול.

לפי נתיבות המשפט, כן אפשר לרשת.

הנה, יש לנו כאן את המחלוקת.

לפי נתיבות המשפט, לכאורה הבעל ודאי יורש.

הבעל יורש את הזכות הזו, ואם הוא יורש את הזכות הזו, אז הוא ממשיך את ההגבלה של שרה.

הוא ממשיך את ההגבלה של שרה. עד עכשיו שרה הגבילה שלא להוציא מבית הכנסת.

עד עכשיו שרה הגבילה.

היא אומרת, אני בעלים על החפץ. מה, את בעלים על החפץ?

כבר הקנת את הספר חפץ חיי מתנה למישהו.

נכון, אבל אני בעלים רק לעניין זה שאני מעכבת עליו מלהקנות למישהו אחר.

כשהיא מתה, יורשת זה בעלה.

זה לפי נתיבות המשפט.

זה לפי התומים.

אבל לפי ולפי השח,

אה, סליחה.

אבל לפי השיטות האלה של לא יורשים,

אם לא יורשים,

אז לא יורשים.

אז הבא לא ירש את זה.

הבא לא ירש.

הבא לא ירש.

הבא לא ירש את זה.

אם הבעל לא ירש, לכאורה ההגבלה נשארת.

אתה שואל מי מגביל, שאלה מצוינת.

אי אפשר להיכנס יותר מדי.

אבל ההגבלה נשארת, הבעל לא ירש את ההגבלה הזו, לבטל את ההגבלה הזו הוא לא יוכל לפי השיטות הללו. הוא לא יוכל לבטל את ההגבלה.

כי הוא לא ירש את זה, אי אפשר לרשת דבר שאין בו ממון.

עכשיו, אני חושב שאולי,

גם לדעת נתיבות המשפט, שתמיד בן כן יורש את ההגבלה הזו מאביו,

כשלאב כן היה את הזכות הזו,

כשלאב היה טובת הנאה שאין בו ממון,

או לאב היה את הזכות הזו של השיעור הקטנטן הזה, הזכות הבעלות

האוורירית הזו שאין בה ממון,

רק להגביל את האחרים,

שהוא אומר שבן ממשיך את אביו,

אבל זה רק בבן.

ייתכן שבבעל זה לא כך.

בתוספות במסכת בבא בתרא,

דף קי' ד' עמוד ב' כתוב ששונה ירושת בעל מירושת בן.

בן הוא ממשיך שלאב במילה שהוא קרוב,

הוא קרוב של אביו, הוא קרא דאבוה,

כמו שאמר נתיבות המשפט.

בעל הוא לא קרא של אשתו,

הוא לא קרוב שלה בכלל.

הוא היה קרוב שלה. קוראים לזה בתורה שאירו,

והיה שאירו הקרוב אליו.

ירושת הבעל נרמזת בלשון שאירו הקרוב אליו.

יש להם איזה קשר,

קשר של אישות, אבל לא קשר של קרבה.

הוא לא קרא דאבוה.

זה אומר תוספות במסכת בבא בתרא, הוא לא יורש מדין קרבה.

הוא יורש כי הוא מקבל את הזכויות שהיו לו, הוא מקבל את הבעלות. ייתכן שאצל יורש כזה זה כמו מקבל,

אחר מקבל זכויות והבעל לא יוכל לזכות בזכויות כאלה זה כמו להקנות אותם למישהו אחר ייתכן שבעל זה גרע אני לא בטוח אבל ייתכן שגם לדעת נתיבות המשפט הבעל לא יוכל לקבל את הזכויות הללו

אז אם אנחנו באים לסכם את כל הדילים שיוצאים מכאן זה כך

יש לסופר את העיקרון של בעל החסד לאברהם שאומר שהאישה היא ברועה של הבעל לכן הבעל הוא מאה אחוז אישה

יותר ממה שהבן הוא קרא דערוע האישה היא מאה אחוז הבעל והבעל הוא מאה אחוז האישה

אני חושב שלפי החסד לאברהם הבעל הוא בבואה של האשתה גם לפני שהם התחתנו

כשהם נולדו ביחד ולא שמענו שבא לראש את אשתו לפני שהתחתנו

נכון? תודה.

הבעל לא יורש את אשתו לפני שהתחתנו כנראה שזה על פי קבלה זה נושא אחד

אבל הדיני התורה זה לפי מה שרואים בפועל בפועל בעל נהיה קרוב של אשתו רק בזמן הנישואים

בזמן הנשואים יש את הקשר, בזמן שהם כבר לא נשואים או בזמן שהאישה מתה כבר אין קשר.

הוא מקבל את הזכויות שלו, אז זה דין התורה שהוא מקבל את הזכויות.

לכן זה לא ממש ירושה כמו בן של נתיבות המשפט אומר,

קרא דאבואה.

ולכן ייתכן שבן לא ירוש.

נסכם בקצרה מה שלמדנו היום, דינים, המון דינים, המון נושאים מעניינים.

נסכם בקצרה.

אמרנו כך,

אמרנו כך, ההגבלה ששרה הטילה על הספרים,

ספרי החפץ חיים וספרי הסידורים שהיא תרמה לבית הכנסת, שלא להוציא אותם,

חלוקים במהותם.

ההגבלה שהיא הטילה על הסידורים,

ייתכן שזה נקרא שהיא שומרת לעצמה זכות שימוש,

כי היא חלק מהקהל.

אז היא רוצה לבוא לבית הכנסת ולהשתמש בזה בבית הכנסת המרכזי. יש לה מזה תועלת.

ייתכן שזה נקרא שיעור שקיים,

שיעור חיובי, זכות ממון.

ייתכן שזה יש לכול העלמה,

בין לפי החזון איש ובין לפי קצות החושן את האפשרות לשייר את זה וייתכן שאת זה יורשים לכול העלמה, כי זו זכות חיובית, זו לא זכות שלילה.

ייתכן שאם היא עשתה את זה בסידורים,

יורשים את זה לכול העלמה,

כי זו זכות חיובית, זו בעלות.

כמו שהיא מכרה פרה והשאירה לעצמה את הזכות לחלב,

כן? אז הבנים שלה יורשים, הבעל שלה יורש את זה.

אותו דבר,

אם היא השאירה לעצמה את זכות השימוש בסידורים בבית הכנסת המרכזי,

היא חלק מהציבור, כמו שדיברנו,

ייתכן שזה לכולה על מה הבעל יורש.

כן.

תנאי אמרנו, לא שייך בסידורים, כי היא לא עשתה תנאי שאם יוציאו, יתבטל המתנה.

ברור שלא התכוונה לזה.

בספרי החפץ חיים, הנושא מורכב יותר.

תנאי אפשרי, אפשרי שהיא עשתה את זה בתנאי,

שאם יקנו את הספרים האלה לאחר,

תתבטל המתנה, ולכן לא יצליחו להקנות את הסידורים למישהו אחר, ולכן לעולם לא תתבטל הקנה הזו,

כי לעולם לא יצליחו לעבור על התנאי.

ואם ככה,

התנאי קיים לכל העלמה,

וכשהיא מתה הבעל ממשיך כאילו להחזיק את ההגבלה של התנאי,

וייתכן שהבעל יוכל לבטל את התנאי הזה.

יש תשובות הראש שאומר שמי שעשה תנאי יוכל לבטל אותו.

ואם לא לבטל, הבעל יכול עכשיו להקנות שוב בלי תנאי.

כי הוא הבעלים,

הוא בעלים מוחלט, הוא יכול עכשיו להקנות לבית הכנסת שוב בלי תנאי,

הכנסת תוכל להוציא את זה למקום אחר כי הוא הבעלים,

הוא המשיך את הירושה של שרה.

אם לא עשו את זה בתנאי אלא בשיעור,

כי אז יש לנו בעיה.

אם זה שיעור לפי החזון איש,

אין כזה מושג לשייר זכות לעצמי שרק אני מגביל את השני,

לא להקנות את זה למישהו אחר.

לפי דת קצת החושן ומהרס אסון כן יש אפשרות כזו,

ואז מה ששרה עשתה

זה הואיל,

היה אסור להקנות את זה למישהו אחר.

זה הזכות של שרה, היא שומרת לעצמה את הזכות בעלות הזו.

ועכשיו השאלה, מה קורה כששרה מתה?

אז כאן אנחנו בבעיה.

בנתיבות המשפט כתוב שיורש, יורש את זה.

בקצות החושן

סובר שיורש, לא יורש את זה.

ואמרנו שאולי בעל, ייתכן שגם לפי בעל על נתיבות המשפט,

בעל לא יורש את הזכות הזו.

כי הוא לא ממש יורש כמו בן שהוכר דעבוע, הוא כמו מקבל את זכויות האישה,

וייתכן שאי אפשר לקבל את הזכויות הללו.

זה מה שיוצא לנו

להלכה ולמעשה.

יישר כוח.