שאלה שבועית עולמית - הרב שלמה רביבו שליט"א - מס' 1

- - - לא מוגה! - - - 

השאלה של השבוע,

שאלה מעניינת מאוד.

הסיפור היה באחד מהמושבים בצפון,

סליחה, בדרום.

באחד מהמושבים

ניסים,

הוא היה מושבניק,

הוא, ניסים,

תמיד עם סכין מתחת למיטה אצלו, מתחת לכרית,

למה יש גנבות, איש ערבים שמגיעים לשם,

יש כל מיני, אז הוא תמיד עם סכין מחמת כל הדברים האלה מתחת הכרית שלו.

פתאום הוא שומע באחד מהימים רעשים,

רעשים חזקים,

הוא כולו קופץ מהמיטה עם חזקים והוא רץ,

והוא רואה,

לא פחות ולא יותר, את החמור

של השכן שלו, משה,

החמור

הרס לו שם את כל הלוטוסים,

כל מיני עציצים מיוחדים שהביאים מכל העולם לפרחים, הוא היה אוהב פרחים מאוד.

זה אחרי הסיפור שלי כמה ימים לפני כן,

כבר הוא נכנס לגינת ורדים שלו, והחמור הזה זלל שם ואכל לו,

עכשיו שוב

הוא רואה אותו עוד פעם, אחרי כל הנזק שהיה לו אז, הוא כבר התרע בבעל-הבית,

ניסים, משה.

אמר לו, ניסים, תשמע, תשמור על החמור שלך.

תראה מה עשה לי נזק, הרסתי את כל הוורדים פה.

התרע בו כמה פעמים כבר. במקום שמשה ישמור על החמור שלו, משה אמר לו, תגדור את הגינה שלך אתה, מה אתה רוצה? תגדור אותה, החמור לא ייכנס.

אבל הפעם הזאת שהוא הקפיץ אותו מהשינה,

הוא יוצא החוצה, ניסים, בבעלה,

והוא רואה לא פחות ולא יותר את הנזקים שהחמור עשה לו, את כל הלוטוסים,

הרסיצים המיוחדים,

שהיה לו אוסף מכל המקומות בעולם שהוא קנה כל מיני דוגמאות,

שבר לו את זה החמור לרסיסים.

הוא לא יכול להתגבר על עצמו,

התסכול שלו גבר,

והוא הרגיש שהוא לא בשליטה, הוא רץ לעבר החמור בכעס,

והוא היכה את החמור בחוזקה עם הסכין שהיה לו בעורף,

ואז נהיה רעש, כל המושב, בלגן שלם,

ניסים, הרב את הראש של החמור,

של משה.

טוב,

כולם יוצאים בבלגן,

ויכוחים,

ואז

אחד השכנים שם, יהודה, שהוא כבר כמה ימים לא נרדם מהחמור הזה,

מהנעירות שלו,

וכמה פעמים הוא אמר למשה, תשמע,

עשה אותו ולקח אותו למקום אחר, לאורווה אחרת, לא ליד הראש שלנו, אנחנו שומעים אותו בלילה, לא נותן לישון.

הוא גם יצא לעסק, והוא רואה את הבלגן הזה,

אז הוא צועק לו, הוא אומר למשה, תגיד לי, משה,

החמור הזה זה לא החמור הראשון שנולד לכם,

זה החמור הראשון, הבכור.

אמרו לו, נו, אז מה, מה הבעיה?

אמרו לו, אם זה החמור הראשון,

אז יש דין של פטר חמור,

אז אם הוא ערף לו את הראש,

מה שעשה נסים וערף לו את הראש, הוא קיים את המצווה,

צריך לערוף את הראש של החמור.

החמור הראשון זה דין עריפת, לערוף לו את הראש.

אז הוא קיים את המצווה של עריפת ראש של החמור. עושים פדיון, לא? עושים פדיון. אפשר לעשות פדיון ולפטור את זה מעריפה,

אבל אם הוא עשה עריפה,

אז הוא ערף לו את החמור,

הוא קיים את המצווה,

אז אמר לו, מה אתה רוצה?

הוא אומר, מה אתה בא עכשיו וצועק עליו ותובע ממנו?

בין כל החמור הזה צריך עריפה,

החמור הזה אסור בהנאה, בחור אסור בהנאה בכלל. אם אתה מחליט שאני רוצה עריפה, אולי הייתי עושה פדיון, אני אענה למה.

אבל החמור הזה צריך או עריפה או פדיון, נכון? כן, אז למה הוא מחליט בשני? עכשיו הוא אסור בהנאה, אתה צודק.

זה לא נורא לגנזי. אז נדבר על החלק של ההפרש ביניהם, בסדר? אתה מדבר.

אבל גם זה עולה לו כסף.

עוד מעט נראית הטענה שאתה מדבר עליה,

ואז אנחנו הולכים לדבר עליה.

אז אם אלה אומר לו, זה חמור

שהבן פה צריך לערוף לו את הראש, כי זה פטר חמור!

אז הוא אומר, ככה משה שמע את הטענות האלה,

אז הוא אומר, רגע, רגע, אם ככה

פטר חמור הוא אסור בהנאה, זה לא שלי,

וצריך לערוף אותו,

אז גם אני לא חייב לשלם את הנזקים שהחמור שלי עשה לך.

הוא אסור בהנאה, לא שלי.

איסורי הנאה, לכאורה, הם לא בבעלות שלי,

כל איסורי הנאה זה לא שלי.

אז אומרים לו, אם ככה, אני גם אהיה פטור לשלם על כל הלוקטוסים האלה שהחמור שבר.

זה לא שלי. אתה אומר, זה איסורי הנאה.

מה עושים, רבותי?

יש לנו פה שתי בעיות.

א', בטענה אחת צריכים לדעת האם באמת

כיוון שהחמור הזה,

פטר חמור, אז הוא פטור ממה שהוא ערף לו את הראש, כי בין כה הוא צריך לערוף לו את הראש,

כי זה פטר חמור.

ואם נגיד באמת שהוא פטור,

אז השאלה גם אם הוא יהיה פטור מלשלם את הנזקים, כי זה פטר חמור, זה איסור ההנאה.

אז גם אני אהיה פטור מלשלם את הנזקים שהחמור שלי עשה.

את כל הלוקטוסים שלך שהוא שבר אני אהיה גם פטור מלשלם?

אלו שתי השאלות שאנחנו צריכים לדון עליהן היום, בעזרת השם.

אז ככה,

צריכים לדעת, יש גמרא בקידושין.

הגמרא נמצאת בדף פא עמוד ב.

הגמרא בקידושין, פא עמוד ב. לפני, נראה... שנייה, אפשר להגיד משהו? למה זה לא ממונו אם זה קודש?

מה?

אם זה חייב בפט, אם זה חייב בעריפה, למה זה לא ממונו?

לא, כל איסורי הנאה זה לא רק שחייב בעריפה, זה איסורי הנאה.

פטר חמור זה איסורי הנאה. הוא לא נהנה ממנו כשהוא ערף אותו, תגיד. לא, פטר חמור אסור ליהנות. אבל זה שלום, הוא בעלה והוא חייב. כן, רגע, רגע, כן, עכשיו פטר חמור הזה, לפני שהוא ערף אותו, לפני הכול, אסור ליהנות מהבהמה הזאת. הוא לא נהנה ממנו. זו חיה שהיא גודלת חיה ככה. יפה מאוד, אז אסור ליהנות. אבל של מי? מבחינת בעלות זה לא מפקיע את הבעלות ממנו. שנייה, בדרך כלל איסורי הנאה.

בדרך כלל איסורי הנאה. איסורי הנאה לא מפקיעה את הבעלות. למה? אם יש לי מעשרות זה שלי, עד שאני לא נותן את זה לכהן. זה לא עובר אליו. כי זה לא איסורי הנאה, חס ושלום. אם זה מעשרות זה לא איסורי הנאה. אם זה מעשר שהולך לכהן, תרומה. מה פתאום? זה לא איסורי הנאה. אסור להראות בתרומה, מה? מה זה שלום? איסור אכילה, זה לא איסורי הנאה. אכילה זה הנאה, מה זה אכילה? לא, יש איסורי אכילה ויש איסורי הנאה.

איסורי הנאה זה עוד שלב. איסורי יש אסור לכל דבר. בסדר, לא נפקא מיניה. נפקא מיניה זה האם זה בבעלותו או לא. זה מה שקשור. אז איסורי הנאה זה בדרך כלל לא בבעלותו.

אבל בדרך כלל מי זה?

כל איסורי הנאה זה, אני יכול לקדש בייסורי הנאה אישה? לא. למה?

מה זה? מה הבעיה? עורלה, פרות של עורלה. אני יכול לקדש בזה אישה?

למה?

איסור ההנאה, אין לך בזה שום דבר, זה לא בעלות, אין לך על זה שום בעלות. למה? כי איסור ההנאה לא שלמים כלום.

זה אפס אפסים, אז אין לך בעלות על כלום.

אז הפשטות של איסור ההנאה, עוד מעט נראה, זה נדון בהרחבה,

אבל הפשטות של איסור ההנאה זה לא שלו, זה לא כלום.

כל איסור ההנאה זה ככה, אם זה שור, כל דבר שהוא איסור ההנאה,

אז זה כלום. אתה חייב, הרי אסור לך להחזיק את זה אצלך.

כן, חמץ בפסח זה שני?

איסור, צריך לשרוף את זה. מה, מישהו שרף את זה? מצוין, זה איסורי הנאה.

אז פה זה איסורי הנאה, לכאורה. עוד מעט נראה.

אז ככה.

אז בואו ניכנס לאט-לאט לסוגיה הזאת. יש גמרא מאוד מעניינת בקידושין. איסורי הנאה מזיק ואיסורי הנאה לא מזיק.

עוד מעט נראה. אז יש גמרא בקידושין פא.

הגמרא שם מדברת,

גמרא מאוד מאוד ידועה. יש פה מסכת קידושין? אין פה. אז בואו נגיד בעל פה.

קידושין הוא צילם מפה?

לא.

קידושין, פה סנדרים.

עוד לא. לא משנה, אנחנו נסתדר בלי גמרא.

אז הגמרא בקידושין פי-א אומרת

וה' הפרם,

כן,

וה' יסלח לה.

אומרת הגמרא, מה זה

וה' יסלח לה?

אשה הפרם, מה זה אשה הפרם? הבעל יכול להפר נזירות לאשתו.

אם האשה נדרה בנדר או בנזירות,

אז הבעל יכול להפר לה את הנזירות, נכון?

הבעל יכול להפר לאשתו.

אז כיוון שהבעל יכול להפר לאשתו את הנזירות, זה דין אחד.

עכשיו, מה יהיה הדין אם האשה לא יודעת שהבעל הפר לה?

היא נדרה נזירות לא לשתות יין.

והבעל בא, והבעל הפר לה את זה, הוא לא ידע שהוא יפר לה.

אז זה מופר, היא לא חייבת על זה.

אבל אצלך הכפרה, אומרת הגמרא, וה' יסלח לה.

למה? כי את לא ידעת שהוא הפר לך את זה.

ואומרת הגמרא, כשרבי עקיבא היה מגיע למקרא הזה, היה בוכה.

רבינו התנא, רבי עקיבא,

למה היה בוכה?

אומרת הגמרא, רבי עקיבא אמר,

ומה רצה להעלות בידו בשר חזיר?

האדם רצה לאכול בשר חזיר,

ועלה בידו בשר טלה, והוא אכל בסוף טלה, לא חזיר.

אז הדין הוא שהוא לא אכל איסור,

אבל צריך הפרה כמו זה בנזירות,

שהיא חשבה שהבעל לא יפר לה.

אז היא חשבה שהיא שותה יין באיסור,

והיין מותר לה לשתות,

כי הבעל הפר לה, אז היא לא נזירה.

אז הוא חשב שהוא אוכל עכשיו חזיר, הוא רוצה לאכול חזיר, ובאמת זה היה בשר טלה. אבל אם הוא לא שמע באותו יום, מה זה היה זאת, שהוא אוכל? באותו יום שהיא הפרה לה,

אני מדבר נזירות. הגמרא שמדברת באותו יום שהוא הפר לה,

אז זה מופעל.

לא, אין את האיסור, כי הוא לא שמע, רק ברגע שהוא נשמע אני מקבל את האיסור. אם היה שומע הוא היה מפר. לא, לא, לא, לא, לא, יש קיום ואיסור, זה עוד נושא, ומה פתאום?

יש נושא של קיום,

אם הוא מקיים אז הוא מקיים את ההדר, ואם הוא לא מקיים,

הוא שמע באותו יום שהיא נדרה.

היא נדרה היום, הוא שמע והוא הפר. יש מצב שהיא באיסור.

מה הבנתי?

אם הוא מקיים את זה ודאי שהיא באיסור,

אבל הוא לא קיים.

כל לזהירות שהיא נישה נודרת, אני יכול להפר לה את זה.

אם לא הפרתי לה את זה, אני שמעתי ולא הפרתי לה, אז היא לזהירות והיא עוברת באיסור. לא שמעתי. שמעתי, מדברים על שמעתי. למה לא שמעתי?

שמעתי נזירות, למה לא שמעתי? הוא שמע שהיא נדרה והוא הפר לה, היא לא ידעה היה שהוא הפר לה.

הוא הפר לה את זה והיא לא ידעה שהוא הפר לה. אה, הוא הפר והיא לא ידעה. והוא הפר את הנזירות והיא לא ידעה.

אז על זה אומרת הגמרא שהוא הפר והיא לא ידעה שהוא הפר לה.

אז אם היא לא ידעה...

שהוא הפר לה. היא חושבת שהיא נזירה, והיא בכל זאת שותה יין.

אז עכשיו הוא הפר לה על זה אבל.

כיוון שהוא הפר לה, אז היא לא עוברת איסור של שתיית יין. בכל זאת כתוב בפסוק, אישה הפרה וה' יסלח לה.

מה זה וה' יסלח לה? ה' יסלח לה על זה כי עברה פה לכאורה איסור.

אז אין על זה מלקות, אין על זה עונשים,

אבל צריך רק כפרה.

ועל זה רבי עקיבא היה בוכה על המקרא הזה. הוא אמר מי שרצה לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה,

אסור לאכול חזיר.

הוא חשב שהוא אוכל חזיר,

הלך למנהל חנות חזיר,

תנו לי מנהל חזיר, השם ירחם.

והם לא היה להם חזיר והוא לא בשר טלה.

אז הוא לא עבר את האיסור בעצם, אכל בשר טלה.

בכל זאת הדין הוא שצריך כפרה,

מי שרצה לאכול בשר חזיר

ואכל בשר חזיר, אוי ואבוי איזה עונש, כן?

קודם כל, בגמרא כתוב אבל מפורש,

בקידוש יפ״א בסוגיה הזאת מבואר בגמרא מפורש

שאחד שרצה לאכול

בשר

חזיר ואכל טלה, בסוף לא אכל איסור,

אז הוא לא מקבל מלכות.

צריך כפרה מהקדוש ברוך הוא, אבל אין לו עונש מלכות של איסור של בשר חזיר,

נכון?

אז אותו דבר גם פה נגיד, מה הבעיה?

פה, מה היה אצלנו פה? הוא הלך, אתה רוצה לתבוע אותו על מה שהוא,

ארף לו את הראש.

בסדר, אבל הוא עשה פה בסוף מצווה.

אז זה כמו שרצה לעשות איסור בשר חזיר,

ועשה בסוף מצווה.

ארף את הראש, תהיה מצווה.

אז אולי גם פה היינו אומרים אותו דבר,

שכיוון שהוא עשה מצווה,

אז הוא יהיה פטור.

אז מה נגידו? הוא פטור. הוא עשה מצווה בסוף, הוא עשה לו עריפה,

אז הוא יהיה פטור מלשלם.

ככה לכאורה, גמרא מפורשת.

אבל לכאורה זה לא דומה המקרים.

למה?

שם

רצה לאכול בשר חזיר,

ועלה בידו בשר טלה,

אז הוא בכלל בכלל לא עשה שום איסור שם.

בעצם, הוא אכל רק בשר טלה, הוא לא אכל בשר כזה.

פה,

לכאורה,

הוא עשה גם איסור וגם מצווה. הוא הזיג את השני, ערף לו את הראש.

וגם אתה רוצה להגיד שהוא עשה מצווה של עריפה.

אבל הוא גם עשה פה איסור.

אז הגמרא שהבאנו זה לא דומה, שם הוא בכלל לא עשה איסור.

אז מפה אין לנו מה לפשוט.

אבל יש עוד סוגיה מעניינת.

יש לנו סוגיה במסכת מנחות,

סד.

שם, וזה ציינו פה,

שם הגמרא אומרת, במסכת מנחות,

דף סד. מה יהיה? בלישנא בתרא אני מדבר.

תראו את הלישנא בתרא בגמרא.

שם הגמרא אומרת,

שמע, ככה כתוב בברייתא, שימו לב טוב. כתוב ככה,

יש תינוק שטבע בים.

תינוק שטבע בים.

ובא דייג וזרק דגים, הוא רוצה. אני מדבר על לישנא בתרא. הגמרא מביאה לישנא כמה, ועל לישנא בתרא.

בישנא בתרא מדובר

כשהדייג זורק את הרשת למים ורוצה להעלות דגים.

העלה דגים, וגם אם מתוך הדגים האלה גם העלה תינוק,

כשזה נפל על המים.

אותו רגע נפל תינוק, הציל אותו.

מה הדין? חייב על משהו דג דגים מצד דג בשבת או לא?

אומרת הגמרא, נחלקו בזה רבה ורובה.

רבה אמר פטור,

ורובה אמר חייב.

והגמרא מסבירה.

רבה אמר פטור,

למה אומרת הגמרא, אזיל בתר מעשיו?

מה המעשה שהוא עשה?

לא מעשה של דיג. נכון שהוא דג גם דגים,

אבל הוא עשה מעשה של הצלה.

הוא בסך הכול העלה פה תינוק,

הציל את התינוק הזה ממוות,

הציל את הילד הזה.

אז הוא עשה פה הצלה, אז הוא פטור,

כי הולכים עם בתר,

המעשה שלו,

והמעשה שלו זה מעשה של הצלה.

רובה אמר חייב.

רובה אמר, אומרת הגמרא, חייב. למה?

אז לינן בוסר מחשבתו.

אנחנו הולכים בתר אחרי, בתר זה אחרי המחשבה.

המחשבה שלו היתה בכלל רק להוציא דגים.

אז כיוון שהמחשבה שלו היתה רק להוציא דגים,

הולכים בתר המחשבה,

והמחשבה שלו להוציא דגים משבת, לדוג דגים משבת, חייב.

נפסק להלכה,

הרמב״ם פוסק, וגם השולחן ערוך,

וציינו פה אותם.

הם גם פוסקים להלכה מפורש, רבותיי,

כמו הלישנא בתרא,

כמו המאן דאמר, איזה מאן דאמר בלישנא בתרא?

כמו המאן דאמר, שאומר,

שאם רצה לעלות דגים והעלה גם תינוק, שהוא פטור.

ככה נפסק להלכה, שהוא פטור, כי הוא העלה תינוק, אז הוא פטור.

למה? כי הולכים בתר המעשה.

אז פוסקים להלכה, כמו רבא, שהוא פטור, כי הולכים בתר המעשה.

זו המסקנה של הסוגיה,

וככה הרמב״ם פוסק,

וככה גם השולחן ערוך פוסק.

עכשיו, אם ככה, רבותיי,

אם זה הפסק להלכה,

ככה אנחנו פוסקים, אז בואו נעבור אצלנו.

פה אצלנו, שמה הרי הוא עשה, הוא העלה דגים. דגים זה איסור,

והוא העלה גם תינוק, כי זה מצווה.

אתה אומר שהוא פטור.

הוא עשה בו מעשה גם מצווה וגם איסור.

אתה אומר שהוא הולכים, כיוון שהמעשה הוא מעשה של מצווה, אז הוא פטור.

אז בוא נגיד גם פה אותו דבר. אתה צודק, הוא העזיק את חברו, הוא עשה פה איסור,

אבל הוא עשה פה גם מצווה,

ואם הוא עשה פה גם מצווה בפתח המום, אז הוא יצטרך להיות פטור.

אז הנה, בואו נפשוט מהגמרה הזאת לפחות,

שהמקרה והסיפור שלנו, שהוא יהיה פטור.

אבל, רבותיי, אי-אפשר להגיד ככה. התרגות הזה זה לא טוב. למה?

כל מה שמצינו בגמרא הזאת,

במנחות סד' שהזכרתי לכם,

כשאני עושה מעשה של איסור ומצווה ביחד, שאני פטור, זה דווקא כשהאיסור הוא כלפי שמיא,

אני דג בשבת,

אני צעד, דג, כן, כל הדברים. מה שאני עושה זה איסור חילול שבת, כלפי שמיא.

אבל איפה מצינו שכשהאיסור הוא לא כלפי שמיא,

כלפי בין אדם לשני,

פה הייתי מחלק ואומר, שמה פתאום.

כשהאיסור הוא לגבי השני,

אפילו שאתה עושה מצווה,

אתה תתחייב לו.

כל הגמרא פה זה רק כשהאיסור הוא כלפי הקדוש-ברוך-הוא.

אה, אתה נפטר מהאיסור, לא מאנשים אותך.

אבל איפה שכלפי השני אתה פטור.

מה הראייה שלנו?

צריך להבין, היה לה חילוק כזה. יש גמרא מפורשת.

יש גמרא בבבא קמא.

הגמרא פה ציינה, ציינו, הוא לא ציין את זה?

הגמרא שמה אומרת,

שבאימינא, ל' ב' עמוד א', כן?

הגמרא באמיניח, אומרת הגמרא,

באימינא

רבא בר נתן מרב הונא, רבא בר נתן שאל את רב הונא,

המזיק את אשתו בתשמיש המיתה, מה הוא?

מה הדין?

עכשיו שמה הוא עושה מצווה בעצם,

והוא הזיק,

והגמרא אומרת שהוא חייב.

אז רואים שלגבי שאתה מזיק מישהו, זה לא כמו האיסור כלפי שמיה.

לגבי היזק, אפילו שאתה גם עושה מצווה,

אתה חייב אם היזקת.

אפילו שאתה עושה מצווה,

אבל אם היזקת אתה חייב.

וכיוון שאם היזקת אתה חייב,

אז אותו דבר גם פה.

נגיד, כשאתה עושה מצווה אתה חייב. מה זה קשור? אז מה אם עשיתי מצווה אבל גם היזקתי, אני אהיה חייב, וזה בן-אדם לחברו.

מה תגידו לי לא, אבל שם אין ראיה מהגמרא הזאת. למה? כי שם

הוא מזיק את גופו.

אז איפה שזה מזיק את גופו של האדם הוא?

תשמעי שמיתה הוא מזיק את האישה עצמה, את הגוף, אולי לדינים אחרים,

אבל מאיפה אנחנו יודעים גם כשהוא מזיק את ממונו?

אתם יכולים לחלק לי, להגיד לי לא, שם זה מזיק את גופו,

אבל מאיפה אנחנו יודעים גם כשהוא מזיק את ממונו?

אז יש סוגיה, רבותי, בבבא קמא,

שאת זה גם ציינו לכם פה, בדף פא',

יש סוגיה, את בבא קמא, דף פא.

שם הגמרא אומרת, תראו,

דף פא,

הגמרא אומרת, דף פא עמוד ב ככה,

תנו רבונון,

ארויה חברו תוהה בין הכרמים.

אדם שרואה חברו תוהה בין הכרמים, או אדם עצמו, אני מסכם לכם את הסוגיה שם, אדם עצמו הולך ותוהה בין הכרמים.

הוא יודע שהוא מסתבך פה בדרך, אוי ואבוי,

מותר לו לשבור חלק מהענפים כדי שהוא יוכל לצאת החוצה.

אז מותר לו להזיק את הממון של חברו כדי שהוא יוכל לצאת החוצה.

נכון?

אז הנה רואים בגמרא שם

שמותר לבן אדם,

מותר לו, ככה הגמרא אומרת,

שמותר לו לשבור.

היי, כשאתה שובר אתה מזעיק את החבר שלך,

אתה מזעיק את החבר שלך, ובכל זאת אנחנו רואים

שמותר לבן אדם לשבור את זה.

למה? כדי שהוא יציל את עצמו, איש דין השבת אמידה לעצמו.

אני פה הולך לאיבוד נעלם.

אז מותר לו לעשות את זה.

עכשיו, ההיתר הזה לכאורה היה צריך להיות חייב, כשאתה שובר. יש תקנה של רבי ישוע.

הגמרא אומרת,

מתקנת יהושע בן נון, זה סוף הסוגיה,

מתקנת יהושע בן נון, אומרת הגמרא,

שכן,

שהוא פטור.

ככה הגמרא אומרת.

יש תקנת רבי ישוע בן נון,

שבחייה הגבנה מותר לך. אחד שטועה בין הכרמים,

אז מתקנת יהושע בן נון מותר לו לשבור. בלי זה היה אסור.

אתה מזעיק אותו.

בא רבי ישוע בן נון ותיקן לנו כמה תקנות. זה אחת התקנות שלו.

אז רק ניתן התקנה של רבי יהושע בן נון.

רואים שבלי התקנה,

אפילו שאתה רוצה מצווה להציל את עצמך, אסור.

אתה צריך לשלם לו.

ויותר מזה, רבותיי, יש סוגיה,

אני מקווה שהם צילמו אותה פה בדף ס',

כן, צילמו פה את הכל, יפה.

יש סוגיה בדף ס' ובבא קמא, יותר מזה.

שמה הגמרא אומרת, שמה שדוד המלך שלח לחכמים,

מה יהיה הדין אדם,

היו אז הרבה מלחמות עם הפלישתים, רבותיי, המון מלחמות עם הפלישתים.

והפלישתים היו מתחבאים להם בין השיבולים, בין השעורים. בתוך הגבהים של השעורים היו מתחבאים הפלישתים.

השאלה היא אם מותר לשרוף את כל השעורים האלה שלך, יהודי,

כדי להינצל מהפלישתים האלה.

מותר לשרוף את זה או לא?

בגמרא דנה, מה הוא? להציל עצמו בממון חברו.

מותר או לא?

זה הספק בגמרא, האם מותר או לא. אז שלחו

לדוד המלך, דוד המלך שלח את השאלה הזאת לחכמים,

זה גמרא, עוד מעט נראה, התוספות מוסיף עוד מה הלך פה.

הגמרא עצמה מסתפקת,

כי כשהגמרא מספרת שדוד המלך שלח את זה לחכמים,

ת'סב' תראו למטה,

ת'סב' שדוד המלך שלח את זה לחכמים,

ומה החכמים אמרו לו?

אמרו לו חכמים,

תדע שזה בעצם אסור, בעיה,

אבל אתה מלך ומלך פורץ גדר.

אומר טוסות על המקום, דיבור המתחיל מהו, תראו, מה כל הספק של הגמרא?

לא אם מותר לשרוף או לא מותר לשרוף.

ודאי אם מותר לשרוף, הם רוצים להציל את עצמם,

ודאי אם מותר לשרוף כשל החבר שלך.

השאלה,

רק השאלה אם אתה חייב לשלם לו על זה או לא. תראו טוסות דיבור המתחיל מהו.

טוסות אומר,

היא באה, היא חייב לשלם כשהצילה עצמו מפני פיקוח נפש. זה היה בעיה. כלומר, זה כל הספק, הוא רק בנימין חייב לשלם.

אני רואה שיש פה פלישתים מתחבאים, אני בבעיה,

מדליק לו את כל הגדיש,

שורף אותם פלישתים עם הגדיש הזה כדי להציל את עצמי,

אז הספק אם אני חייב לשלם על זה או לא.

אז מה הם אמרו לו? שבעצם אתה חייב לשלם.

רק אתה מלך, מלך פורץ גדר וכו',

אבל אדם נורמלי חייב לשלם.

אפילו שהוא עושה מצווה,

הוא רוצה להציל את עצמו.

זה פיקוח נפש.

אז אתה עושה מצווה,

ובכל זאת, מה הדין?

צריך לשלם.

אז הנה הבאנו כמה ראיות שכשאני עושה מצווה,

אפילו שאני עושה מצווה, אני צריך לשלם.

וזה לא דומה לגמרא שהבאנו בית תינוק עם הדגים, ששם הוא עושה מצווה והוא פתור, כי שם זה בן אדם למקום.

מי זה להציל לעצום בממון חברו?

בממון זה כאילו זה כלול בתוך, ואני מציל על חשבון חברי. בממון של חברו, שתעשו לנו את הממון שלו.

הלשון של הגמרא נשמע כאילו אני הולך

להשתמש עכשיו בגדיש הזה בשביל להציל את עצמו, ולא... לא, אם מותר לי...

היא באה, לא נשמע על האם לשלם או לא, היא באה איזה האם בכלל לא נשמע ככה. זה הלשון של הגמרא תקשר. לא, למה?

האם להציל את עצמו? האם מותר לי להציל עצמו? האם מותר לי להציל את עצמו בממון שלו ואני אהיה פתור או לא יהיה פתור?

להציל ויהיה פתור, זה הוא שאל.

הוא רוצה עכשיו לשרוף, הוא אומר ככה ככה,

מותר לי להציל את עצמי ואני אהיה פתור אם אני אעשה את זה, או שאני אהיה חייב אם אני אעשה את זה?

ככה אומר תוספות, וזה הספק בגמרא. ואנחנו רואים בגמרא הזאת

שבהדיא שהדין הוא צריך לשלם.

חייו אמרו לוחמים, רק מלך פורץ גדל.

אז הנה יש לנו עוד ראיה,

שאפילו כשאני עושה מצווה, מה הדין?

גם כשאני עושה מצווה

אני צריך לשלם.

גם כשאדם עושה מצווה הוא צריך לשלם.

ממילא, אם ככה, אז בואו נחזור אלינו עכשיו, רבותיי.

רגע, אז סיכוי על כל הדוגמאות והדוגמאות?

כן, הם עושים דוגמאות. מה איזה גמרא עוד לא הבאנו?

אתה לא הבנתי את הרואה והלא תועה בין הכרם, מפסיק מעולה ומפסיק מעולה. זה הבאנו שם, שהתועה בין הכרמים,

אז כתוב שאם אתה רואה, אדם שתועה בין הכרם,

מותר לו לשבור חלק מהענפים כדי לצאת

ולהציל את עצמו.

עכשיו מה, זה מתקנת ישוע בן נון רגל.

אז שם, מתקנת ישוע בן נון רק מותר לו, אבל בגלל זה היה אסור לו לעשות את זה, ואם הוא רוצה להציל את עצמו, אז בוודאי חייב, מ-10 תקנות שעשו בכנסת ארץ-ישראל.

אז רק מכלל התקנה הוא פטור,

התירו לו, אבל בלי זה הוא היה צריך לשלם את זה.

רק זה התקנה,

כשירתנו לארץ ישראל, עשו 10 תקנות,

וזו אחת התקנות שהיה, ישוע בן נון תיקן אותה.

אז רואים שבלי התקנה הזאתי הוא היה חייב לשלם.

כי כשאתה עושה המון חברך, צריך לשלם.

נראה לי, אז אצלנו זה פטר חמור. רבותי, כשאני עושה לכאורה עם המון חברו, אז אני צריך לשלם, כן?

לכאורה צריך לשלם.

רק מה טענו? מה צריך לשלם?

הרי הפטר חמור הזה... תקזזו, הרסנו את הציון.

רגע, לפני הקיזוז, הוא צילם פה את המנחת חינוך או שהוא לא צילם פה?

לא. איפה המנחת חינוך פה? מאחור, אבל אחד לפני הסוף. יש פה מנחת חינוך חשוב מאוד, שאני רוצה להגיד לכם אותו.

אז ככה,

או כמה.

כן.

כג קודם כול.

מצווה כב?

מצווה כג, לא כב, אמרנו כג,

אות A. הוא ציין את המנחת חינוך הזה,

זה בלי אותיות.

יש פה את, כן, מצווה כב ג, לערות פטר חמור. אז הוא אומר, המנחת חינוך פה.

מה הסיבה?

הוא דן פה, המנחת חינוך, ככה.

במנחת חינוך, בכך ג, אות A הוא דן בנקודה כזאת.

אין פה אותיות. הוא צילם את המכנס החינוך? איפה אני? אני לא רואה פה את זה. זה היה הת אווד ב', אין פה את A. יש פה את א', את א' ואת ב'.

כן, אז זה כנראה מלכנס החינוך לא הרגיל.

זה לא מלכנס החינוך החדשים,

מבחון ירושלים. זה אותיות. פה הם לא חילקו את זה לאותיות.

מכל מקום, במכנס החינוך כתוב דבר כזה.

המכנס החינוך מדבר,

על העניין הזה.

מייחס חינוך אומר שבעצם אתה יכול הרי לפדות, הוא מדבר, מייחס חינוך אומר, הרי אני יכול לבדות את השה, כמו שאתה טענת,

אני יכול הרי לפדות את זה בשה, נכון? אז מה אתה אומר לי? עשתה לי את המצווה, בטח אמרו, הרבה פעמים קודם כל הייתי צריך לעשות את זה.

אני יכול לבדות את זה בשה, שה הכי קטן. כן, יש לי אופציה אחרת, לפדות את זה בשה קטן.

אם הייתי פודד את זה בשה קטן, מה היה הדין?

פטור, נפטר, חמור שלי, מותר להשתמש בו.

עכשיו הוא אסור בענף, אבל אם אני פודה אותו בשה קטן,

זה הדין של פטר חמור,

שאו עורפים את הראש

או פודים בשה.

והפוך, עדיף לבדות בשה כתחילה, לא לערוף.

לבדות בשה?

אז אתה יכול לבדות את זה בשה קטן.

אז כמה עולה לי שה קטן? אני לא מבין. אבל כמה עולה שה קטן, הכי קטן היום?

שק קטן 800. כמה עולה חמור? טוב.

90 שקל, 100 שקל. מה?

חמור גדול? כן? 100 שקל. מתי? 100 שקל עולה חמור? אני קניתי ב-90 שקל פעם, חמור. לא הבנתי. אז החמור עולה יותר מהסה?

מה? נכון. זה פיש, פי ארבע מחמור. מה, סה זה הרבה יותר יותר. זה קטן, קטן, בן יומו. אין כאילו. 800, 900 שקל הם עולים. כן?

גם בן יומו, ודאי מה? מה הקשר בן יומו? בן יומו גם ככה. לא משנה, זה אם הוא גודל.

מה אתה אומר?

אז תראו ככה, אז ממילא לא היה...

עכשיו אני אומר לך, בוא איתי, מה?

אם ככה, אז זה לא עוזר מה שאתה אומר, הוא יכול לבדוק בכלל בשה.

בחז״ל תמיד החמור הרבה יותר. לא, אבל זה מציל אותו מהנזק.

לא, הוא צריך לשלם את החמור אבל, לתת את החמור, את השה.

זה ברור שזה לא משתלם לעשות את זה. נו. אבל זה משתלם מבחינת מצווה. לא משתלם.

מצווה זה גם יכול לערוף. לא, אנחנו אומרים שמה הרווחת?

הרי החלטתי להיפטר.

אמין לך, סחינוך טוען שהוא יוכל לבטור את עצמו בשה קטן בין יומו,

וזה קטן, כאילו משהו מזה הרבה הרבה יותר זול.

אם היום השתנה המחירים, אתה צודק. לתחופת המנחת חינוך, חמור זה כמו רכב, ושה זה כמו גלנדל. בדיוק, יפה מאוד. אז בזמנם החמור היה שווה המון. זה היה הציוד, הרכב של הבן-אדם, היה הכול.

החמור היה שווה המון.

כל דבר, המחיר שלו לפי גודל השימוש והביקוש והיציאה, כן.

והיה ביקוש גדול לחמור, אז המחיר היה יקר, ושה זה היה שום דבר.

לא היו אוכלים הרבה אז.

ההשה לא היה שווה הרבה, כן?

אז אומר המנחת חינוך, במקרה כזה, דן המנחת חינוך בכף ג',

אומר המנחת חינוך, במקרה כזה, אז הוא יכול להגיד לו, תשמע, הייתי פותה את זה בשה.

כמה עולה לי שה קטן? 200 שקל היה עולה אז, 100 שקל,

ואתה עכשיו לוקח לי חמור,

ערבת לי חמור של 1,000 שקל, תשלם את ההפרש.

אז המנחת חינוך רוצה להגיד שהוא התחייב לשלם לו את כל ההפרש.

ואנחנו גם אמרנו עכשיו, כיוון שהעסק הזה,

ואמרו לחברך, אפילו שאתה עושה מצווה, זה לא קשור.

אתה חייב לשלם את כל ההפרש.

אז הוא חייב לשלם לו את ההפרש.

אבל הם מתקזזים, הוא חייב לעכשיו על כל העציצים.

עוד מעט נראה מה לגבי העציצים. עוד רגע נדבר על העציצים, זה השלב הבא.

זה הנושא, לכאורה,

עדיף.

רק את זה אתם צריכים לדעת.

אם אמרו לו, רגע, סיכמנו שזה לגבי העציצים זה לא שלא היה. עוד רגע, לא לגבי סיכמנו, זו היתה רק שאלה.

תשובה זו עוד סוגיה, נדבר עליה גם.

אז יוצא, רבותי, שלגבי החמור הזה,

אם כמו במצב של היום, שהסיפור הזה קרה היום,

והחמור הוא הפוך, החמור הוא יותר זול מהסה,

אז הוא בין כה הוא היה חייב לעשות את החמור,

אז הוא לא יכול להגיד,

אתה הפסדת לי. הוא לא הפסיד לו,

כי גם אם היית פודה,

שזה עולה לך יותר מחמור.

אתה צריך לבדוק ולתת לכהן, שזה עולה לך יותר.

אז היום יצא שהוא יהיה באמת פטור,

אבל בזמן חזר שהחמור היה הרבה יותר שווה מהסה.

אז הוא התחייב לשלם לו את ההפרש מעשה לחמור.

ככה יצא לפי המנחת חינוך.

כל ההפרש הזה, מעשה לחמור.

אבל כל זה, מה שאנחנו אומרים שהוא יצטרך לשלם לו,

זה צריכים לדעת. זה דווקא, רבותיי, בחיי גבנה,

שהוא לא ידע שזה פטר חמור.

אבל אם הוא ידע שזה פטר חמור, משה,

והוא לא רצה לבדוד ולערוף, הוא רצה להעשות את זה, מה אני צריך לבדוד ולשלם את זה, או לערוף את החמור? לא רוצה.

הוא ידע שזה חמור, פטר חמור, והוא לא רצה.

צריך לעבור, חבל לו על הכסף של החמור.

אז אם הוא לא רצה לקיים את המצווה, נתפסים על המלה, אז בקיצור אז הוא יהיה פטור לשלם לו.

נתפסים על המלה. בין כול לא רצית לבטות, הוא אומר לו. מה אתה אומר? אתה לא רוצה לבדוט. אם הוא במפורש לא רוצה, כשאתה מחפש את הכסף, אין. אז פה יהיה פטור גם, לא חיי גמל,

כן?

אם לא רצית.

זה לפי מי?

גם לפי מלכס חינוך זה יצא ככה, אם הבן-אדם לא רוצה. המקרה שלנו, שהוא לא ידע, זה עניין אחר. כן, זה עוד נושא.

אבל אם הוא לא רצה, הוא רואה את זה במדינת חינוך.

לא, מה?

כי מלכס חינוך אומר מפורש, לא, הוא לא נכנס לזה אם הוא לא היה רוצה לעבוד את זה. הוא לא צריך להיכנס לזה. מספיק מה שמלכס חינוך אומר לנו,

שהוא יכול לומר למה הוא חייב, כי הוא יכול להגיד לו, הייתי פודה את זה בשה,

אז זה אם היית רוצה לפדות, אבל אתה אומר שלא. אבל במקרה שאמרתי שהוא מזהיר אותו,

כולם אומרים לו, והוא לא רוצה.

אז מה זה היית פודה? לא רוצה לו, הוא לא רצה לבדוק.

אתה רואה שהוא לא פדה.

אתה לא רוצה לבדוק, אז מותר, אז אנחנו מצווים כולם לעשות את זה. אנחנו מצווים לערוב את הראש שלו.

זה דין על החפצה עצמה שיעשה.

יותר מזה, רבותי, פה אתם יכולים לשאול אותי איזה מצווה הוא עשה.

הוא בכלל התכוון לערוב את הראש למצווה?

ניסים הזה כולו קם מהמיטה בכעס

ונתן מכה עם עסקים.

הוא התכוון,

כן, כל אחד יכול לעשות את זה.

מצד זכין לו.

כן?

אז הוא התכוון לעשות מצווה. הוא לא נכנס לרשותו, הוא בכלל קנף. אז כל אחד יכול לעשות לו את המצווה. לא, לא קונה דבר של מישהו אחר.

הוא יכול לעשות את המצווה, נכון?

עוד פעם,

אני מדבר על החלק הזה. פה, במקרה הזה, במקרה שהוא לא ידע,

זה אצלנו.

אם הוא ידע שזה חמור והוא לא רצה,

אז בחיי גבנה שידעת ולא רצית, אני ודאי פתור.

אתה לא יכול להגיד לסברה של המחסכים לו,

יכלת לבדות את זה בכף בספר. מה פתאום יכלת לבדות את זה? לא רצית.

דיברנו לך כמה פעמים, לא רצית.

אז קיימו את המצווה. רק מה אתם שואלים אם אפשר לשאול?

רגע, אבל הוא לא התכניס עם שערבתא חמור, הוא לא התכוון למצווה בכלל.

זה שהערבתא חמור, הוא בכלל לא ידע בכלל ניסי מכלום.

הוא לא התכוון למצווה. זה פה בכלל מצווה לכאורה, של פטר חמור אפילו.

למה אין פה מצווה של פטר חמור?

כי הוא בכלל לא התכוון לזה!

והתשובה היא פשוטה פה.

יש מצוות שתלוי מה התוצאה שלהן.

איפה שהתוצאה, שיהיה ערוך, גם אם לא התכוונת לזה,

מתקיימה פה המצווה. התוצאה פה, שיהיה הראש ערוך. זה דין בחפצא, זה לא דין על הבעלים שיעשו משהו.

זה דין שכל אחד מצווים לערוף את הראש של החמור או לבדוד אותו. אם הוא לא רוצה לבדוד אותו, אז מצווים על העריפה. כמו שאם לדבר נפל לו כסף ובא עני לקח את זה, אז הוא גם, כן. אפילו היום הוא מקיים מצוות סיימפ דקה בלי שהוא ידע אפילו, בלי כוונה.

למה? כי המעשה, החפצא של המעשה, נכון? החפצא של המעשה נעשה. יש מצוות, כן? יש מצוות שצריך לעשות, תלוי העשייה. עם זאת, שהחפצא שלהם יעשו. פה החפצא נעשית של המצווה, כן?

ממילא.

אז פה לכאורה בחיי גמנא, אז כאילו נתקיימה המצווה,

וכמו שדיברנו, אז תלוי. אם הוא רצה לבדוד אותו באמת,

רק הוא לא ידע,

אז הוא יצטרך לשלם לו את ההפרש.

כן? הוא אמר לו, אני רציתי לבדוד. אתה הפסדת אותי בסך הכל.

אתה מבין את ההפרש.

החלטתי לבדוד את זה בסך.

והיום כשהחמור יותר יקר, כשהעשה יותר יקר,

אז הוא בין כה הוא יהיה פטור.

אם כמו שאתם אומרים, שהיום באמת השא הקטן בין יומו יותר יקר מהחמור.

זה צריכים לדעת גם. החמור, אני דיברתי איתו בן שבועיים. זה מפורש, כתוב

בגמרא בבכורות, שלגבי לערוף אפשר גם,

לערוף חמור לא צריך שיהיה בן חודש.

כמובן בגמרא בבכורות לא צריך שיהיה בן חודש. זה נפסק להלכה.

שיש הבדל בין פדיעה לעריפה.

אבל לא, תראו את המנחס חינוך שמדבר על הנקודה הזאת, שאין הבדל בין פדיעה, בין עריפה,

אני יכול לעשות את זה גם בתוך 30 יום.

כן?

מילא,

אז אפילו שהחמור שלנו פה בן שבועיים,

אפשר לעשות את זה גם בתוך 30 יום,

את כל הדינס.

אז יוצא למסקנה למסקנה, בזה אנחנו מסיימים את החלק הזה,

כמו שדיברנו על המסקנה,

שהוא חייב לסיים לו רק את ההפרש, מתי שיש הפרש.

היום, כשעושה יותר הכר מהחמור, אז הוא יהיה פטור.

עכשיו, מה קורה עם החלק השני?

החמור הזה שבר לו את כל הלוטוסים שלו, את כל העציצים,

עשה לו נזק עצום.

האם בעל החמור חייב לשלם? הוא לא טוען רגע, זה איסורי הנאה, איסורי הנאה זה לא שלי.

אז זה צריכים לדעת בקצרה, אנחנו נגיד את זה.

סוגיה בבוקרמה צדיק א',

זה צריכים לדעת, ופה חזונית שמה מדבר על זה, אני לא אכנס לכל הסוגיה,

אבל הרעיון הוא פה שגם שאיסורי הנאה זה לא שלך,

אומר החזון איש, אבל אתה בעלים עליהם לגבי החיובים.

למשל, אני אתן לכם דוגמה, הגמרא אומרת בפסחים, שני דברים שונה ברשותו של אדם,

והתורה עושה אותם כאילו ברשותו.

אחד מהם זה החופר בור ברשות הרבים.

בור ברשות הרבים זה לא שלי הבור, אבל התורה עושה את זה ברשותך לגבי להתחייב עליו.

כל איסורי הנאה,

אתה נקרא הבעלים עליהם להתחייב עליהם, הם שלך.

גם שורה נסכל.

איסור הנאה מזמין. גם שהוא איסור הנאה, הוא נקרא שלך.

כן, הוא נקרא שלך לגבי החיובים של ההיזק שלו.

אפילו שהם איסורים או אסור בהנאה,

אבל אתה עוד בעלים עליו לגבי החיובים שהוא יעשה.

אז לגבי זה הוא יצטרך לכאורה,

אם הוא יזהיר אותו והיתרה בו והכול,

הוא יצטרך לשלם לו. מה הוא יכול להגיד? רגע, רגע, אבל התרענו בך שתשים גדר.

אמרתי לך שתשים גדר כמה פעמים. זה שום דבר,

יש תשובה של חוות יאיר לגבי תרנגולת שהייתה מכנסת ומזיקה, והוא אמר לו כמה פעמים התחרה פה לשים גדר.

הוא אומר לך, חוות יאיר, אין דבר כזה.

אפילו שלא שמתי גדר, לא בגלל שלא שמתי גדר אני צריך להפסיד.

לא שמתי גדר אפילו שהתרדת ואני לא חייב לשים גדר,

ואתה צריך לשמור על הבהמות שלך שלא ייכנסו אליי.

אם אלא אז הוא צריך לשלם לכאורה על הנזקים שהוא עשה לו.

הוא יצטרך לשלם על הנזקים שהוא עשה לו, אז כל הלוטוסים האלה שהוא שבר לו, הוא יצטרך לשלם עליהם.

זה מה שיוצא פה מהסוגיה.

למרות שיש עוד הרבה להעריך בנושא הזה בבא קמא צדיק א', יש פה חזון איש מעניין,

וגם מרן הרב שטיימן באיילת השחר מדבר על הנושא הזה באיילת השחר החדשים על בבא קמא בצדיק א',

אבל הזמן קצר ואנחנו צריכים לדבר משהו על הפרשה,

אז אנחנו נסיים פה את הסיכום.

איך זה מתקשר למקרה של פה?

מה?

הדוגמה שראיתי מהחזון איש, איך דוד התקשר? לא, הוא מדבר על איסורי הנאה, שכל איסורי הנאה זה שלך בשביל החיובים.

אז גם אם פטר חמור הוא שלך, זה כאילו שהוא איסורי הנאה, אתה חייב על החיובים שלו.

זה למסקנת הסוגיה.

נסיים בפרשת השבוע,

ואתה תצווה את בני ישראל,

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור.

שמן זית זה התורה, כתית, מה זה כתית?

אומרים חז״ל, אין אתה מוצא תנובתה של תורה,

אלא במי שקוטט את עצמו על התורה.

כן? רק מי שקוטט את עצמו, שובר את עצמו על התורה.

אתם יודעים

שיש

קושייה מאוד מאוד חזקה.

הרי הראש נמצא בפסחים, בברכות, סליחה,

הראש בברכות, בפרק ו' בברכות,

סימן ל'ה,

הוא כותב שם על ההלכה, הראש,

שאם נפל חתיכת שרץ,

לדבש.

אנחנו מחפשים, מסננים את הדבש ולא מוצאים את השרץ.

מה עושים עם הדבש הזה?

מותר לאכול אותו או לא?

מותר. אה?

מה אתה אומר, אלחנן?

נפתל, חתיכת שרץ לדבש. אתה מסנן את הדבש?

אין, לא מוצאת שרץ.

מותר לאכול את הדבש הזה או לא, אבל 100% ראית שנפל פה שרץ.

הראש פוסק להלכה שמותר בשם רבנו יונה.

למה מותר?

למה מותר? זה כבר חלק מהדבש. מתיקות של הדבש והכוח של הדבש להפוך כל דבר שבו לדבש.

שואל הרשבו

בתשובה,

חלק א', תשובה פ', הרשבו.

שואל שאלה עצומה.

שואל הרשבו בחלק א', תשובה פ'.

שואל הרשבו איך זה יכול להיות?

יש לנו גמרא בבבא בתרא, בדפים הראשונים של בבבא בתרא.

אורדוס, מי לא מכיר את הסיפור?

שהוא הרג את כל בית-חשמונאי.

היתה ילדה אחת מבית-חשמונאי שהוא רצה להתחתן אתה.

היא עלתה לגג, קפצה ומתה.

אז הוא רצה להראות שהוא התחתן אתה.

אומרת הגמרא, הוא הכניס אותה לאמבטיה של דבש,

ושמר עליה שבע שנים.

שתי סיבות למה הוא עשה את זה, אומרת הגמרא, להראות שהיא חיה מכל מקום והיא נשמרה שלמה.

זה שמר על כל השלמות שלה.

שואל הרשבו, מה אתה אומר? שהדבש הופך כל דבר

שנכנס בו לדבש?

בדיוק הפוך אנחנו רואים,

שהדבש שומר על הדבר, לא הופך אותו לדבש.

ככה שואל הרשבו על הראש ועל רבנו יונה.

מתרץ הרשבו,

יש הבדל מה נכנס לדבש.

אם נכנס

דבר חתוך,

הדבש הופך אותו לדבש.

אם נכנס דבר שלם לדבש,

אז הדבש שומר על השלמות שלו.

אשה שם היתה שלמה, זה שמר על השלמות שלה.

חתיכת שרץ שנופלת לדבש,

אז הדבש הופך אותו לדבש.

ואם נפל שרץ שלם, אז זה לא הופך אותו, אז אסור הדבש הזה.

שולחן ערוך, ביורה דעה.

פא פוסק להלכה, שולחן ערוך.

חתיכת שרץ שנפל לדבש, מותר? שרץ שלם, אסור.

באר הגולה, מה זה? תשובת הרשבו, להלכה.

באר הגולה מציין תשובת הרשבו להלכה.

וזה כל ההיתר של רגלי הדבורים בדבש, שלא ניכנס לזה, איך מותר לאכול דבש, יש רגלי הדבורים.

חתיכת שרץ, הדבש הופך אותו לדבש.

מתוקים על התורה כתוב, מתוקים מדבש ונופל צופים.

החפץ חיים באחד ההקדמות שלו כותב מה הפשט,

מה, התורה זה דבש, מתוק מדבש, דבש, זה הרעיון של התורה.

הוא אומר שכמו שדבש הופך כל דבר שבו לדבש, הרבי ניונה הזה שהזכרנו,

כך התורה, מי שנכנס לתורה, אדם שחוזר בתשובה.

כל עוד תראו אנשים שהיו לפני כן גסי הרוח,

חיות טרף,

חזרו בתשובה, נכנסו לתורה,

איזה עדינות, אתה לא מכיר את הבן אדם.

כמו שדבש הופך כל דבר שנכנס פה לדבש,

התורה הופכת את הבן אדם לבן תורה, לבן אדם אחר.

זה כוח של התורה להפוך את הבן אדם לבן אדם אחר.

אז זה, היה פה שאלה מאוד מהר, אני רוצה לשאול אתכם.

לכאורה, הבאנו עכשיו מהרשבו, לא ככה.

אם התורה היא כמו דבש, מתי הדבש הופך את הבן אדם? כשהיא חתיכה. כשהיא חתיכה, אבל האדם הוא שלם.

אדם שלם, מה זה אדם שלם? אדם שיש בו, הוא מביא איתו את כל מה שהיה איתו, את כל החלק שלו כחילוני, נגיד, לתוך התורה,

אז הוא יישמר ככה והוא יישאר ככה, הוא צריך לחתוך את עצמו מההתנתק,

אז להיכנס ככה. עוד פשט אתה אומר יפה, אבל אתם שומעים את השאלה.

כל מה שהדבש הופך זה חתיכה, לא אדם שלם, אדם שלם. אתה מדבר על בן אדם, אבל בן אדם הוא שלם.

אז רבי בן ציון אבא שאול,

מרן הרב בן ציון אבא שאול,

זה לא קשה.

מתי אדם,

התורה הופכת אותו לבן תורה?

אם הוא חתוך, הוא ענווה, הוא חצי, הוא מרגיש את עצמו חצי.

אדם שחוזר ובא, אני, אני שלם, מרגיש את עצמו גדול,

התורה לא תשנה אותו.

רק אם הוא חצי, הוא ענו, מה אני, הוא חותך את עצמו בענווה שלו, שהוא כלום, שהוא חלק,

אז היא תהפוך אותו לתורה.

ככה אמר רבי ציון אבא שאול בצד.

אני חשבתי על איזה פשט סתם פשוט.

רק אדם, הוא אדם שחוזר בגללו,

ונלמד פה ושם ועם כוס קפה וסיגר וחושב שהתורה היא כמו איזה חוכמה,

לא תראו שהבן-אדם הזה ישתנה. אבל אם אדם חותך את עצמו על התורה,

עומד, שובר את עצמו,

אז הבן-אדם הזה, התורה הופכת אותו לבן-אדם אחר.

וזה מה שהתחלתי אתכם, ליבתי את כל זה בשביל ההמשך.

קחו לך שמן זית, זך כתית למאור.

אין אתה מוצא תנובתה של תורה, אלא בכתית מי שקוטט את עצמו על התורה. אם אתה קוטט את עצמך,

אז אתה מוצא את התנובה,

אז אתה רואה חידושים של הבן-אדם,

אז אתה רואה שהבן-אדם, שהתורה משנה אותו.

אבל מרן הרב לישיב אמר,

בשבילך לא קשה ממה ששאלתי אותך.

הוא לא הבין מה הקושייה.

הוא אמר, איך כתוב בפסוק?

מתוקים מדבש ולא קיצוץ. התורה יותר מתוקה מדבש.

דבש הופך רק דבר חתוך ולא שלם.

התורה יותר מתוקה גם דבר שלם,

היא הופכת אותו לבן-תורה.

גם אדם שלם.

ואני אסיים בפרשה שלנו.

כתוב בירמיה, רבותי. בירמיה כתוב.

בירמיה, צריכים לדעת מה שכתוב בירמיה.

בירמיה כתוב,

פרי יפה תואר,

זית

קרחה השם.

הקדוש-ברוך-הוא קרא לכלל ישראל זית.

זית קרחה השם.

למה זית?

מה זה זית?

הרי כלל ישראל נמשלו לכל הפירות.

צדיק קטמר יפרח. למה לא קרחה השם קטמר?

כפלח הרימון רקתך. כלל ישראל נמשלו לרימון.

כתפוח בעצי היער. כל האילנות נמשלו כלל ישראל.

למה השם, מה הוא קורא להם?

זית קרחה השם. למה דווקא זית?

אלא כמו זית.

מתי אפשר להוציא ממנו את השמן?

רק כשקודשים אותו,

לוקחים

קורות כבדות וקודשים את הזית הזה.

אז יוצא השמן המיוחד, השמן הזעזך.

כך ישראל, כשקודשים אותם,

כשהם קודשים את עצמם על התורה, וכשקודשים אותם אז הם מניבים את הפירות שלהם.

כל השס חובר בגלות, לא כשהיינו ברווח.

רש״י כתב את כל הפירוש שלו ממסעי הצלב.

תורה שלמדתי, אומרת הגמרא, בחורי, בקושי אישה עמדלי.

כשהיה את כל הקשיים, אז התורה הצליחו, לא כשלגל על רגל.

עם כל הקשיים לומדים, אז מצליחים.

יש גמרא מעניינת במסכת חולין דף מו.

שם הגמרא אומרת

שרבה ורבי יהודה כמדומני רצו להרוג אותם מהמלכות. הם התחילו לברוח.

המלכות באה לשם, רצתה להרוג אותם,

אז הם ברחו מהעיר.

פתאום פוגש אותם רבזירה באמצע הדרך. אומר להם רבזירה, איש סוגיה בחורים, צריכים לדעת.

כבד, אם ניטל כל הכבד, מהבהמה היא טרפה.

אבל אם נשאר ממנה כזית,

מהכבד,

אפילו שרוב הכבד נעלם,

אז חתכו אותו,

בהמה לא טרפה, אם נשאר כזית, כי זה יחזור.

אומרת הגמרא, רבזירה שמה שאל אותם, כבד, כזית שאמרו שנשאר והבהמה לא טרפה, איפה אמרו? במקום מראה.

לא כל מקום, זה ככה מפסק להלכה.

לא כל מקום שנשאר כבד. אם הכבד, הכזית שנשאר, הוא ליד המרה,

בבהמה, ליד המרה, החלק של המרה, אז זה טהור.

תגידו לי, בן-אדם הולך לברוח,

רוצים להרוג אותו, מה אתה שואל אותו רבזירה עכשיו שאלות? תן להם לברוח.

רבזירה הלך ללמד אותם יסוד. אמר להם, כזית שאמרו, תדעו לכם, אם אתם עכשיו בשביל הסכנה, בורחים.

אבל כזית, כלל ישראל הם שירו לו לזית.

זית, מתי היא מוציאה את

הצנובה שלה?

כזית, במקום מראה.

כשמה, כשקשה לכם, כשרוצים להרוג אתכם, תדעו לכם,

אז תעסקו בתורה,

תצליקו הכי הרבה, כי תורה שלמדתי בכורי, שקשה, שרוצים אחריך, היא תעמוד, זה הוא רצה לרמוז להם.

כזית, במקום מראה,

כזית, שקראה ישראל, התנובה, השמן הטהור, התורה, מתי?

כשמר, כשקשה, לא רק כשנוח.

בכל המצבים יש חיוב ללמוד תורה,

והתורה שעומדת בקושי עומדת.

אתה עייף, חזרת מנסיעות, מהכול,

אבל הוא בא לשמוע שיעור, הוא נסע,

כמה שעות הוא לא היה פה, כמה יומיים הוא לא היה.

נסע הגיע לפה, הוא בא לשמוע שיעור. למה?

כזית, שאמרו,

במקום

הקדוש ברוך הוא יעזור באמת

שנתחזק בתורה, ביראת שמיים,

עם כל הקשיים לעסוק בתורת השם, בעזרת השם.