שאלה שבועית עולמית - הרב אונגר שליט"א - מס' 4

- - - לא מוגה! - - - 

כן,

בואו נתחיל.

אנחנו רואים בשאילה, אנחנו נחזור עוד פעם על השאלה

שהיא את המובן, בואו נצא את השאלה ביחד. מספר ימים לפני חג הפסח

הגיעה גברת מושקוביץ וביתה אימה

לגור בשכנותו של מר כהן.

מצוין פה שהגברת מושקוביץ לא הייתה מוכרת, לכן הסיפור מסופר בצורה כזו שהיא הגיעה כעת

בנוסח שאני ציירתי

ימים לפני פסח התדבקה גברת מושקוביץ על דלתו של מר כהן וביקשה עזרה,

בהיות שזה עתה עלתה מרוסיה ואין לה כעת כסף להוצאות החג.

הוא ביקשה ממנו הלוואה בסך אלפיים שח.

מר כהן נעתר לבקשתה והלווה לה את הסכום כשהוא מחתים אותה על שטר חוב שזמן פירעונו בעוד חודש.

שלושה חודשים עברו מאז וגברת מושקוביץ מתחמקת מתשלום החוב בכל פעם מסיבה אחרת.

אז נאלץ מר כהן לתבוע אותה לבית דין והציגו לפני הדיינים את השטר חוב.

להגנתה טענה האישה שהיא איננה גברת מושקוביץ.

מר כהן לא היסס, הוא פנה מיד אל הבת שהייתה נוכחת גם היא בבית הדין ושאל אותה איך קוראים לכם?

וכמובן שענתה מושקוביץ.

אך האישה לא נכנעה וטענת אי אפשר להביא עדות מהבת

שהיא גם קטנה וגם קרובה וגם אישה.

האם תתקבל טענת גברת מושקוביץ?

אז קראנו מהדף.

תוכן השאלה ברור.

יש לנו פה עדות של ילדה

עם כמה פסולים היא ילדה, היא אישה, היא קרובה.

האם היא יכולה להעיד שזה שם המשפחה שלהם? הצדדים שלנו מצד אחד לכאורה היא לא מתאימה לקריטריון של עדות.

מאידך זו שאלה בסיסית מה ששאלו אותה איך קוראים לכם? מה השם שלכם? האם זה עדות בכלל?

האם זה בכלל עדות או שזה סתם יומה שכך קוראים להם?

מה, מה לדעתך נורא?

מה הייתם אמורים מהשאלה כזאת?

בכל זאת נראה שזה לא העדות, זה, שאלו אותה מה השם, מי הוא ענה, זה לא...

היא לא באה להעיד שהיא קיבלה את ההלוואה או לא קיבלה את ההלוואה.

שואלים אותה מה השם, מי הוא ענה, משיחה לפי תאומה, הוא אמר.

ואם היא כן הייתה באה להעיד?

שמה? אם היו מביאים את הבת לצורה של עדות ממש.

נניח שהבת לא הייתה נוכחת במקום,

היו קוראים להם ואומרים להם, תשמעי,

בית הדין זקוק לשאול אותך שאלה חשובה בשביל הנושא שלנו.

לענות אם היא מושקובית או לא, זה לא נקרא עדות.

שואלים אותה מה השם,

זה לא נקרא עדות.

אולי זה, אם היא קיבלה הלוואה או לא קיבלה הלוואה.

זה נקרא עליה עדות.

אז איזה, מה יהיה הגדר של הדבר? מה כן נקרא לא בגדר עדות ומה לא בגדר עדות?

מה השם זה לא עדות?

ואם תהיה לנו שאלה,

אם תהיה לנו משמעות לשאלה מתי עלתה גברת משקוויץ מרוסיה והבת,

אתה תענה לנו על זה?

מתי זה קרה?

אם נשאל אותה בת כאן לגברת מושקוביץ,

כשהשאלה הזו תהיה משמעותית,

ביחס לביטוח שהיא לקחה או דברים מהסוג הזה,

איפה יהיו הגבולות של הגורמים האלו?

מה מחשיב כעידות ומה לא מחשיב כעידות?

כן, השאלה הזו,

השאלה מדברת בעד עצמה.

אנחנו צריכים קצת לפתוח את הנושא הזה.

ומופיעה פה בדף עוד שאלה,

ובזה נטפל בסוף השיעור.

אז ככה,

אנחנו ננסה להקדים קצת את הבסיס,

את הידיעות שידועות לכולנו, מה זה עדות,

מה נדרש מעד,

ואחר כך נעבור למקרה שלנו.

יש מה שידוע לכולם, יש לנו פסוק בתורה.

לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת.

עד אחד לא יכול להעיד,

להעיד על אדם, לחייב אותו, לזכות אותו, בשם עניין,

לא יקום עד אחד באיש.

על פי שניים עדים יקום דברו.

הרבה תדעים רוצים לדון על בן אדם, אם הוא הזיק,

אם הוא לבא,

אם הוא שילם.

בכל עניין אנחנו זקוקים לשני עדים.

שני עדים ועדים כשרים.

מה זה עדים כשרים?

יש כמה תנאים לעדים.

אנחנו צריכים שהעדים האלו לא יהיו קרובים.

שלא יהיו קרובים זה לזה.

שני אחים פסולים לעיד,

ושלא יהיו קרובים לבעלי דינים.

אם יש לנו, נידון בבית הדין, לווה ומלווה, העדים צריכים שלא יהיו קרובים לא ללווה ולא למלווה.

העדים צריכים להיות גברים, נשים פסולות לעיד.

לא ניכנס כעת לסיבות, אבל נשים פסולות לעיד.

העדים צריכים להיות גדולים, מגיל 13 ומעלה.

עד פחות מגיל 13, פסול עד.

וכמובן צריך שלא יהיו רשעים ושקרנים,

עד גזלן, פסול עד.

כן.

זה הבסיס. באיזה דברים הטרומה צריכה עדות?

בשלושה נושאים.

מצאנו שצריך עדות, ובנושא אחד לא צריך עדות.

כל נושא הוא נושא רחב, אבל בבסיס אנחנו אומרים.

כשבאים על נפשות,

נפשות זאת אומרת באים להרוג בן אדם.

אדם שרצח,

צריך להרוג אותו.

על פי דין תורה, לרצח מגיע מוות.

להעיד על אדם שרצח צריך שני עדים קשרים.

על ממונות,

בכל דיני ממונות שבאים לבית הדין צריכים שני עדים. עד אחד לא נאמן.

עד אחד נאמן רק לחייב אדם שבועה.

אדם שבא עד והעיד שהוא לווה,

אם הוא מכחיש,

הוא צריך להישבע שהוא לא לווה.

אבל בשבועה הוא יהיה נאמן.

עד לא יכול לחייב אדם.

הנושא השלישי זה נושאים של אישות.

באים בין העדים על אישה שהתקדשה.

אישה שהתגרשה.

בנושאים של אישות צריך שני עדים.

אבל באיסורים,

הכלל שיש לנו זה עד אחד נאמן באיסורים.

בכל האיסורים שבתורה.

לדוגמה,

יבוא עד אחד ויאמר לנו שדבר מאכל הזה הוא כשר.

הוא הפריש שם גם התרומות מהעשרות.

אין בו חתיכת הבשר הזו, היא לא טריפה ונבילה. עד אחד נאמן. בכל האיסורים עד אחד נאמן.

אין שהבגד הזה הוא לא שהתנאה, זה עד נאמן.

ככה גם מקובל.

זה מציא, אדם הולך לחנות.

אם המוכר אומר שזה כשר, אז הוא סומך עליו.

על אדם אחד סומכים שהמוכר הוא אדם נאמן,

ואפשר לסמוך עליו בכל דיני כשרות.

אבל כשמדברים על נפשות,

על ממון או על דיני אישות, צריך שני עדים.

זה הבסיס.

במקרה שלנו שאנחנו מדברים עליו, מדובר בדיני ממונות.

אנחנו כבר כן עוסקים בתחום שלפי הכללים היה נדרש שני עדים.

רק השאלה אם הנידון שעומד בפנינו הוא נידון יותר קל, שאנחנו יכולים להסתמך על עדות של הילדה.

אז נבדוק איפה מצאנו. מצאנו בשאס בכמה מקומות, מצאנו בגמרות,

דוגמאות שלא בהכרח צריך ניידים.

ננסה לבחון אותם.

פה בדפים שלפנינו

אין את כל מה שהיו צריכים לציין פה.

דברים שאני בעצמי לא ציינתי, וגם מה שכן כתבתי,

לא הביאו את הכל, הביאו חצי.

אז ננסה לראות בעל פה.

יש גמרא במסכת יבמות.

הגמרא במסכת יבמות אומרת שאישה שהבעל שלנו,

אישה שבעלה הלך.

נעלם השאיר אותה עגונה בלי גט,

לחזור הוא לא חוזר, וגט הוא לא נתן לה,

אז היא לא יכולה להתחתן, היא עגונה.

אחרי שנה בא עד, עד אחד,

ומספר שהוא ראה את הבעל שלה, והוא מת.

הוא פגש את בעלה באמריקה, הם נסעו ביחד

במכונית, והייתה תאונת דרכים, בעל המת.

אז כתוב בגמרא שהיא יכולה לסמוך על דברי העד הזה, ולהינשא.

אפילו שפה אנחנו עוסקים בנושא של אישות,

וישות אנחנו צריכים שני עדים.

בכל זאת, מספיק עד אחד.

מה הנימוק?

בגלל שזה נקרא דבר שעתיד להתגלות. בלשון הגמרא מילתא דאבידא לי גלויי.

דבר שעתיד להתברר.

אז מה, למה זה עתיד להתברר?

כי אם העד משקר,

אז יש לעד סיכוי שהבעל יחזור חי,

ואז התברר שהעד משקר.

אז הכלל שבידינו שהעד לא...

משקר בדבר שיכול להתברר.

עד שמספר שאת ההלוואה

אי אפשר לברור דבר כזה.

הוא מספר על מאורע שהיה, או שהיה או שלא היה.

אבל עד שמספר שהבעל מת, אם הבעל איכן חי,

הבעל יחבור.

לכן אנחנו מניחים שהעד מסתמן לא משקר.

אם ניקח את הכלל הזה ככלל,

אז כל עד שיעיד לנו על זיהוי של בן אדם,

זה גם דבר שעתיד להתברר.

אדם שמזהה בן אדם ואומר, זה ראובן, זה שמעון.

יש לו סיכוי גדול שאם זה לא ראובן זה שמעון.

יבוא מישהו ויגיד, זה לא כך.

זה לא ראובן, זה לא שמעון.

אם זה כלל גורף, אז יענה גם על המקרה הזה.

אין כאן עוד עניין שהגמרא אומרת שהיא בודקת, ש...

כן, נכון.

בוא, אתה מכיר עוד מה שכתוב בגמרא,

שכתוב שאישה מדייקת, לפני שהיא מתחתנת, מדייקת ומבררת האם בעלה מת.

הגמרא בתחילת פרק האישה שלום,

שאישה דייקה מנסיבה.

אז אני רוצה ביחד איתכם לקרוא את העמוד האחרון בקובץ.

בואו נראה את הרמב״ם בסוף הלכות גירושים.

הרמב״ם מתייחס לשאלה הזו, למה אישה

יכולה להינשא על פי יד אחד.

נראה את השנה של הרמב״ם,

ונראה איך אנחנו מתרשמים.

יש לכם?

כן.

אומר הרמב״ם ככה

אל יקשה בעיניך

אל תתפלא שהתירו חכמים הערווה החמורה בעידות אישה

או עבד או שפחה או גוי על מסיח לפי תומו.

הרמב״ם מתכוון לומר שיש לה שאלה גדולה.

מבוה רמב״ם בגמרא שאישה יכולה להינשא על פי עדות אפילו שאישה תבוא ותספר ראיתי שבעלך מת

או עבד או שפחה או אפילו גוי שהוא פסול העיד.

גוי לא תמיד נאמן.

אישה תמיד נאמנת לספר שהבעל מת.

וגוי הרמב״ם מתנה את זה או גוי המסיח לפי תומו.

גוי שלא התכוון להעיד, אלא סתם סיפר סיפור.

הוא סיפר שהוא ראה שהבעל מת. אם הגוי התכוון להתיר את האישה הזו להינשא אנחנו לא מאמינים לגוי.

וגוי נדרש גם שהגוי יספר את זה מסיח לפי תומו.

שהוא לא יודע מה המשמעות של הסיפור שלו.

ואז זה נשמע שזה אמין.

אז הרמב״ם אומר, לכאורה זה פלא גדול למה חכמים הקילו ונתנו אפשרות לאישה להינשא על פי כל הפסולי יהדות האלו.

וגם עד מפי עד,

הכלל שמסור בידינו שעד שבא לבית דין להעיד,

הוא בעצמו צריך לראות את המאורע.

אדם לא יכול להגיד, מישהו סיפר לי שכר מכך היה.

רק אם הוא בעצמו ראה.

או מפי הכתב, או בעוד... כן.

אז לכאורה שאל הרמב״ם, איך יתראו חכם את ערווה החמורה? כמובן, האיסור אשתי זה איסור חמור מאוד ונתנו לה אישה אפשרות להינשא.

אומר הרמב״ם, שלא הקפיד התורה על הדעת שני העידים

ושאר משפטי העדות,

אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעידותם.

מה שהתורה דרשה שני העדים,

התורה הקפידה ודרשה שני העדים,

זה רק בסוג דברים כאילו שאין לך שום אפשרות לברר את זה,

רק על ידי העדים ועל פי העדות של העדים.

כגון שהעידו שזה הרג את זה, או ללווה את זה.

העדים שמעידים על סיפור שקרה,

היה, הסיפור היה, ונגמר הסיפור.

איך נוכל לברר את הסיפור הזה?

רק על ידי שיבואו שני העדים לבית הדין ויעידו.

אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו,

שלא מפי העד הזה.

כאשר אנחנו רוצים לברר מצב,

יש פה סיפור, יש פה מצב, אדם מת.

אנחנו צריכים לדעת שהוא מת, הבן אדם הזה.

ואין העד יכול להישמת אם העד דבר מת.

למה הוא לא יכול להישמת?

כי אם הבן אדם לא מת, אז הוא יכול לחזור חי. כגון זה שהעיד שמת פלוני,

העד פה לא יוכל לברוח, אין לו שום תירוץ.

אם הוא יספר שהוא מת ובסוף הוא יחזור חי בהרוג ברגליו,

אין לעד שום תירוץ.

לא יקפיד התורה עליו.

כשדבר החוק הוא שיעיד בו העד בשקר,

אז התורה לא הקפידה שיעיד דווקא על פי שני עדים.

לפיכך הרי הקילו חכמים בדבר זה,

והאמינו בו עד אחד מפי שפחה או מן הכתב,

ובלא דרישה לחקירה.

חכמים נתנו פה נאמנות לכל

פסולי העדות.

לא נדרש פה שום דרישה שתמיד נדרשת מהעדים. לא צריך שני עדים.

גם העדים הפסילים בכל מקום.

ומי הם? אישה, קרוב, עד מפי עד,

שפחה נאמנת,

בלא דרישה וחקירה. לא צריך אפילו את כל הבירורים המיוחדים שנאמרו בעדים שבאים לבית דין. בעדים שבאים לבית דין יש שבע חקירות שחוקרים אותם.

באיזה יום, באיזה שעה, באיזה חודש,

בכמה בחודש,

באיזה מקום. כל השאלות שנדרשים פה לא דורשים את כל הדרישות האלו,

כדי שלא תישארנה בנות ישראל עגונות.

תודה רבה.

כדי שבנות ישראל לא יישארו עגונות, אז חכמים יקלו בכל הדברים האלו.

אז בעצם הרמב״ם פתחנו בדבר אחד וסיימו דבר שני,

כמו שאנחנו רואים.

הרמב״ם מתחיל עם זה שהעד פה נאמן כי אין לו אפשרות לשקר.

זה דבר ברור שהעד מעיד אמת. אין לעד אפשרות להישמט.

הוא לא יכול לשקר, אם הוא משקר הבעל יחזור חי.

ואז אנחנו נתפוס את העד בשקר.

זו סיבה להאמין לעד. התורה לא דרשה שני עדים. ככה רמב״ם בדרך.

כל מה שהתורה דרשה שני עדים,

זה רק בדבר כזה שהעדים מספרים על מאורע שהיה פעם ונגמר המאורע,

ואין אפשרות להכחיש את העדים.

לכן התורה דורשת שני עדים, זה מוסיף להם נאמנות.

אבל בעד שמעיד על מצב שתמיד נוכל להכחיש את העד, התורה לא דורשת שני עדים.

ככה של הרמב״ם וכל הערכות.

הרמב״ם מסיים, לפיכך, הכאילו חכמים בדבר זה כדי שלא יתישאר לבנות ישראל עגונות.

אז התירו בשביל שלא יישארו עגונות, או בגלל שאין מה לחשוש.

אז פשטות הדברים.

איך שהרמב״ם נקרא בפשטות?

כוונת הרמב״ם ככה.

אילו התורה הייתה דורשת שני עדים,

אז אנחנו לא יכולים להקל בדבר כזה.

גם הנימוק שלא יישארו במדינת ישראל עגונות,

אולי עזר לנו.

התורה דורשה שני עדים, וזהו זה.

וכאשר התורה לא דרשה דווקא שני עדים, במקרה זה,

מצד דרישות התורה יכלנו להתפשר על עד אחד,

כי העד הזה, איך אנחנו סימוכין לכך, יש רגליים לדבר שהוא מעיד אמת.

כשזה המצב,

אז פה היה מקום להחמיר.

חכמים לפעמים החמירו יותר מדברי תורה,

מפקומות של איסור חמור, פה זה איסור של רווח חמורה, איסור של אשת איש, איסור חמור מאוד.

היה מקום להחמיר, ואז אומר הרמב״ם,

כדי שלא יישארו בנות ישראל עגונות,

אז העמידו את הדברים על עיקר הדין, ולא החמירו פה יותר.

אי אפשר במקרה זה להחמיר,

כי אם אנחנו נחמיר אז היא תישאר עגונה.

שלום שלום.

ונחזור בקצרה על השאלה שיהיה בו הנושא.

השאלה שהשאלה שהשאלה לכם בהתחלה פה,

זה שתי מילים.

מסופר פה על אישה שהגיעה מרוסיה ולוותה כסף.

לוותה, ועשו אישה רחוב.

כתבו בשטר, גבעת מושקוביץ לוותה

2,000 שח.

כשהגיע זמן הפירעון היא הכחישה, היא טענה שזה לא היא, היא לא לוותה מעולם.

על השטר חוב היא טענה שכתוב פה גבעת מושקוביץ. לי לא קוראים גבעת מושקוביץ.

הם הגיעו לבית הדין, וכך היא טענה.

אז בית הדין שאלו את הבת שלה, איך קוראים לכם? הבת ענתה, קוראים לנו מושקוביץ.

יש פה בעצם ראיה ברורה נגדה,

אבל היא טענה שהבת לא נאמנת. הבת הזאת היא קודם כל

היא קרובה וקרוב פסול להעיד.

היא גם אישה ופסולה להעיד, היא גם כן ילדה,

היא עדיין לא הגיעה לגיל, היא ילדת לא בת מצווה.

היא לא יכולה להעיד. זה הטענות שהיו.

על זה אנחנו דנים כעת,

האם התקבלו טענותיה של גבעת מושקוביץ, שבמקרה הזה לא מדובר פה בעידוד של דבר חמור, רק השאלה איך קוראים להם,

השאלה לא כזו חמור.

אז עכשיו אנחנו הקראנו את הרמב״ם, מה שראינו פה,

שהרמב״ם אומר שיש,

הרמב״ם אומר שנתנו חכמים נאמנות לאישה, לעבד, אפילו לשפחה,

להעיד לאישה שבעלה על האח יכולה להעיד שהבעל שלה מת.

ולא צריכים שני דעים. למה? כי זה דבר שעתיד להתגלות, זה דבר שעתיד להתפרסם.

אז עד לא ישקר בדבר כזה.

אז גם במקרה שלנו יש מקום לומר שהדבר הזה,

דבר שעתיד להתפרסם. גם לילד,

לא תשקר בדבר כזה שאפשר לתפוס אותו עוד רגע.

כאמור, כן. כמו חכמים לא חששו,

כשאישה עגונה,

אם באה אישה ומעידה שבעלה מת,

אולי היא בשביל היא רוצה לקלקלה.

רואה אותה שתצא בסוף מזה ומזה.

חכמים לא חששו שובים.

או, אתה שואל מאוד נכון.

מצאנו שחכמים אמרו שיש חמש נשים שלא נאמנות להעיד.

לא נאמנות להעיד שהבעל מת,

וחמש נשים ששונאות את האישה, נכון?

והחמות,

הכלה.

חמות וכלה זה אותו דבר מאוד מאוד.

כל אישה שלא נאמנת לה,

כלומר שנייה לא נאמנת לה.

החמות היא כנגדה הכלה,

והבת של החמות.

והגיסה,

לבת בעלה,

וצרתה.

בגלל שיש לה שתי נשים, אז צרות זה לזו.

זה חמישה נשים ששונאות,

שנאות, אחת לשנייה.

עליהן חכמים חששו שהם ירצו לקלקל אותה. הם יעידו שהבעל מת, ואז האישה תלך ותנסה למישהו אחר.

ואחר כך כתוב שכונסים אישה כזו שהיא נישאה באיסור,

אז הדמי שלי צריכה להתגרש גם מהבעל הראשון וגם מהבעל השני.

אבל כל זמן שלא הגיעו למצב כזה, שלא מדובר על אישה ששונאת אותה, אישה רגילה, היא נאמנת.

לא יוצר לחשש.

הרבה מהראשונים נקטו שזה כלל שכל עדות בדבר שעתיד להתפרסם, עד אחד נאמן בו.

ויש לכם בעמוד האחרון,

סולם פה בספר כסוד החושן,

סולם רק חצי ממה שרציתי,

ובחצי הזה,

לענייננו יש פה מספיק.

תראו בספר כסוד החושן, פה בסימן מ״ט סעיף ב׳

אז הביאי כאן ככה, ועיין כנסת הגדולה בשם בני שמואל,

שדקדק מדברי הטור.

בספר כנסת הגדולה,

בשם ספר בני שמואל, דקדק מדברי הטור,

דסבירה ליה, אין לי יש פה דלת, סמלת,

ראשי תיבות, דסבירה ליה,

דעד אחד נאמן במילתא דאבידי לגלויי.

עד אחד נאמן במילתא בדבר, דאבידי שעתיד לגלויי להתגלות.

אפילו בממון.

וכדברי הרב רבי דוראן, הרב רבי דוראן הזה,

הוא בא למחבר ספר תשבץ, אחד מהראשונים.

ולא כריבש.

עוד מעט נראה מהאמר הריבש.

וכתב שכנראה מהרעבד,

שהוא גם כן כך סובר,

שעד אחד נאמן,

וראש, והרש בו,

והנימוקי זה הנימוקי יוסף.

אבל יש הרבה רשענים שכך סוברים,

ויש עוד רשענים.

יש עוד רשענים שככה נקטו הלכה להלכה,

שעד אחד נאמן בדבר שעתידי לגלות.

אבל דבר אחד אנחנו צריכים לדעת, שלענייננו,

אם מדובר באישה שהגיעה מרוסיה.

נגיד, ניקח לדוגמה לפני נפילת מסך הברזל,

לפני תשנון,

אז הסיכויים שיתברר שהאישה זו גברת מושקוויץ היא לא כזה דבר מוחלט.

אישה הגיעה עם הבת שלה,

והיה ברור בכלל שתהיה עלייה משם, וגם אם איכשהו תהיה עלייה, מי אמר שהקרובים שלה יוצאים שם.

אז באמת הכול יהיה לפי עניין.

אדם כזה שמפורסם,

אדם מפורסם,

יש לו קרובים פה, יש לו מכרים,

ניתן תמיד לברר את הדבר הזה.

זה דבר שעתידו להתברר,

אבל כאשר יהיו מצבים שייתכן שהדבר הזה לא יתברר אף פעם,

אז זה דבר שלא מדברר.

מה שעומד מולנו זה דברי הרמה בסימן למד שלא הוא עתה פה.

בסוף סימן למד

הרמה לא פסק כמו הראשונים האלו.

הרמה פסק

שעד אחד לא נאמן בממון גם בדבר שעתיד להתגלות.

כך שהרמה סגר לנו את הדלת.

אמנם יש עוד ראשונים כאילו,

אבל יש גם מי שחולק על זה, והרמה פסק שעד אחד לא נאמן בזה.

מה המקור של הרמה?

המקור הוא הריבה שבשביל זה אנחנו צריכים קצת להרחיב את המסך.

אנחנו עוברים להתחלת הדפים.

נושא חדש, אני אצטרך קצת להרחיב בו,

להסביר מה קורה.

אנחנו יודעים שיש מצוות חליצה.

מה זה מצוות חליצה?

אדם שמע יום בלי בנים.

אדם יום בלי בנים.

תדע למה זו מצוות ייבום.

שמה הייתה מצוות ייבום? לא.

אדם יום בלי בנים.

אז אשתו לא יכולה להביא לנסה למי שהיא רוצה.

התורה אומרת שהאח

של בעלה שמת, האח של המנוח,

יש עליו מצווה להתחתן איתה, לייבם אותה.

לפני הרבה שנים, לפני אלף שנה, עוד נהגו במצווה הזו,

וככה היה הסדר.

אם

אח מת בלי בנים, האח שלו יתחתן עם אשתו,

והבן שנולד יקום על שם המת,

וככה לא יימחש מישראל יצר לנשמה שלו שהוא נשאר בלי זרע, נשאר בלי להעשיר בעולם הזה שום דבר.

על ידי שהאח שלו

מתחתן איתה,

אז נשאר ממנו שארית, הבן יקלמה בשם המת. לא משנה איזה גיל הוא?

מה? לא משנה איזה גיל?

בשביל המצווה לא משנה. באופן עקרוני, תאורטי, לא משנה. גם אם הוא יהיה מבוגר מאוד, הוא יהיה צעירה או הפוך.

בשביל המצווה עצמו לא משנה כל מה שהם יכולים להוליד.

כן, אם הוא כבר בר-מצווה לפני בר-מצווה הוא לא יכול לייבם. אם הוא כבר בר-מצווה, אז הוא יכול לייבם.

כן.

עכשיו...

אני שמעתי שהספרדים עוד

מייצים להם שכן יעשו מצוות ייבום, אפילו בזמן הזה ומה שיכול להיות. יכול להיות שיש קהילות כאילו. אני מנסה ברוב הקהילות, לא מקובל מצוות ייבום.

אצל האשכנזים בטח לא,

וגם את זה הספרדים. אני לא שמעתי על מקרה כזה שנהגו כזה בפועל.

אבל יכול להיות שגם מצלול לא יהיה מאמי.

אם לא יהיה, אז אם יש אח שלישי, אז הוא יוכל להתחתן איתה.

ואת רואה, יש כזה סיפור על יהודה שהיה לו בן ער,

וער מת,

אז הוא אמר לעונן להתחתן עם אשתו.

וכשעונן מת, אז הוא אמר לה לחכות. אמר לתמר, תחכי עד ששילה יגדל.

הוא יהיה במותה.

אם רופאים אמרו שהיא לא יכולה לא ללכת עם אשתו, נכון, זה כתוב שאם היא לא ברת הולדה,

הגמרא זה נקרא העילונית. העילונית לא צריכה להתקבל.

זה שהרופאים אומרים זה לא... אז הכל לפי העיניים.

אם זה סתם רופאים אומרים, אז הרבה מפנים כבר היינו שאמרו, וזה השתנה, כן. והיו פרופסורים שאמרו שלא תלד, ובסוף ברוך השם על העשרה האלה.

יש, כן, יש הרבה סיפורים שנולדו בן ובן אדם אסורים.

בכל מקרה,

עכשיו, מה קורה אם זה לא מתאים,

היום שלא נהגו במצוות ייבום מכמה וכמה סיבות,

או במקרה הכי פשוט, בוא נגיד שלאח כבר יש אישה.

כלומר, ייקח עוד אישה? יש לו כבר אישה.

האם יש גם חרם דרע בן יוגרשון שאסור להתחתן עם שתי נשים?

אז על זה התורה אומרת שיש מצוות חליצה.

באים

האישה והאח של בעלה לבית הדין,

והיא חולצת לו את הנעל

מהרגלו,

וכולם עונים ואומרים, ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו.

זה מצוות חליצה.

עכשיו, המצווה הזו,

המצווה הזו גם כן משחררת את האישה מהכבלים שיש לה לאח של המת.

זאת אומרת, התורה עשרת על אישה שבעלה מת בלי בנים,

היא אסורה להינשא לכל אדם אחר,

עד שהיא או תתייבם או תקבל חליצה.

תקבל חליצה, הכוונה שהיא תחלוץ לאותנהל.

בלי אחד מהשניים האלו היא אסורה להינשא לשוק.

היא אסורה להתחתן.

אז זה בסדר, ככה עד היום הזה,

בכל המקרים שקורה דבר כזה, עד שנשמור,

האישה באה ומקיים מצוות חליצה.

אבל אם האלו לא הגיעו לבר מצווה?

אם האלו לא הגיעו לבר מצווה, אז מחכים עד שיהיה בו מצווה,

ואז היא חולצת לו.

זה באמת מקרה מאוד עצוב שקורה דבר כזה,

היא נמצאה מחכות עשר שנים.

מקרה מאוד עצוב.

אני שמעתי פעם, לפני כמה זמן היה כזה סיפור,

שאישה צעירה, הבעל מת בתאונת דרכים,

והאח שלו היה באמת ילד קטן מאוד, כמו שהייתם אומרים, שנתיים או שלוש, חשבו שהיא תצטרך לחכות איש השנים.

אבל אחרי כמה שעוד התבררשה שהיא כבר בהיריון,

כבר שהיא לא הייתה צריכה מחר לחכות.

יש לה בן?

יש לה בן. יש לה בן, יש לה בן.

טוב, בכל מקרה,

עכשיו, מה קורה אחרי החליצה?

אחרי החליצה בית הדין נותן אישור לאישה הזו שהייתה בפנינו, והיא קיימה מצוות חליצה, ואחרי מותרת להינשא למי שהיא רוצה.

כמו כל אישה שמתגרשת,

אחרי הגיע את בית הדין נותן לה אישור בידיים. האישה הזו גרושה, זה הסדר.

עכשיו, בשביל לוודא שאכן האישה הזו חלצה לאח של בעלה,

בית הדין צריך לברר שבאמת זה אח של בעלה, אולי היא שם חלצה,

אולי חלצת הנעל זה שם אדם אחר,

אולי זה ברור שבעלה שהאישה הזו מת, זה התפרסם.

האישה הזו

מתאמנה מבעלה,

אבל היא יכולה לסיפור סיפורים, נגיד אם באח של בעלה גר רחוק, גר ברוסיה, במקום שיבוא לפה,

היא לקחה בן אדם אחר וסיפרה שזה אח של בעלה וחלצה לו תנעל ונגמר הסיפור.

איך בית הדין ייתן אישור לאישה ש...

איך הוצאה לאח של בעלה,

וצריכים לוודא שזה יהיה מלך של בעלה.

איך מוודאים דבר כזה?

אז זו הגמרא במסרתי הבמות דף ל-ט.

הגמרא אומרת שלא צריך

להביא שני יעדים שזה אח של בעלה,

מספיק לדבר על זה אפילו מפי קרוב,

מפי אישה, מפי עבד.

לא צריך את דיני יעדות בשביל לוודא שזה אח של הבעל.

אם שמענו את זה מפי אדם שזה אח של בעלה, זה מספיק לנו.

נוכל לראות את זה בפנים?

הגמרא בשורה הרחבה, האמצעית,

יש פה שורות רחבות ממוצעות.

בשורה השנייה, אישת מודעינו,

אישת מודעינו, פליגי ברבחה ורבינה.

אישת מודעינו זה ההתחלה של נוסח השטר,

נוסח האישור שנותנים לבית הדין.

הנוסח, הנוסח של האישור שבית הדין נותנים לעם, כתוב בגמרא לפני כן.

אישת מודעינו דאחוה דמיתנא מאה בנינו.

אישת מודעין לזה, כמובן נדע לנו.

בית הדין נותן לה אישור, ובאישור כתוב ככה, נדע לנו שאח של אמת

בא ביחד איתה לבית הדין,

והיא חלצה לו את הנעל ולכן היא מוטלת לכל אדם.

אז אומרת, אישת מודעינו,

צורת הבירור שנודע לבית הדין, שזה אח של בעלה,

פליגי ברבחה ורבינה.

נחלקו בנושא הזה, רבחה ורבינה, נחלקו איך נודע לבית הדין.

אחד אמר בעידים, צריך שיעידים יעידו על זה.

אחד אמר אפילו קרוב אפילו אישה.

והיא הלכתה, להלכה,

גילוי מילתא בעלמה הוא ואפילו קרוב ואפילו אישה.

אז להלכה,

אמרת הגמרא לזרום, גילוי מילתא בעלמה.

זה גילוי הדבר, גילוי מילתא, גילוי הדבר בעלמא, זה איזשהו גילוי הדבר, זה לא דבר משמעותי כל כך,

אפילו קרוב ואפילו אישה.

המילים גילוי מילתא בעלמא זה מילים קצת סתומות,

לא מספיק ברור לנו מה הכוונה גילוי מילתא בעלמא.

הדין ברור,

לא צריך שיבואו עדים, מספיק שקרוב ואישה יגידו.

אבל מה זה גילוי מילתא בעלמא? בעצם הנושא שאנחנו עוסקים פה כעת זה דיני אישות.

דיני אישות, לברר שהאישה הזו מותרת,

להינשא למי שהיא רוצה,

ודיני שגם צריך שני עדים,

והנה פה הגמרא אמרה שמספיק בשביל לברר מי הבן אדם הזה, מספיק לנו קרוב ואישה.

דרך אגב, הנושא הזה, מלבד מה שהוא נוגע בדיני חליצה,

הוא משמעותי מאוד בכל בתי הדין,

בכל ה... בדיני גירושים.

באים זוג להתגרש.

איך הייתי כבר, ברור, לא יכולים להמשיך הלאה.

יהיו הסיבות אשר יהיו,

באים להתגרש.

והאישה כמובן רוצה אחרי הגירושים אישום בבית הדין שהיא התגרשה כדף וכדין ומותרת להינשא לכל אדם.

בית הדין אמרו, צריך לוודא שזה הבעל שלה, מי אמר שזה הבעל שלה?

אולי האישה הזו ברכה לבעלה,

אבל אני לא רוצה לתת לגט.

היא לקחה איזה אדם זר, שלמעלה מ-100 דולר,

באה איתנו לבית הדין והוא נותן לגט. מי אמר שהיא קיבלה גט בראה?

בשביל זה בית הדין צריך לדבר, צריך להיעשות לזה.

אז תעודת זהוי זה גם,

זה דרך, אבל היא לא מוחלטת.

אפשר גם כן לזייף תעודת זוי?

יש דרכים, זה לא כל כך קל, אבל אפשר.

יש מחיר לזייפנים של תעודת זוי.

אפשר לזייף אותם.

איך אנחנו נוכל לדעת בוודאות שזה הארכיבה?

אם היא תביא עדים, תביא עדים.

אבל זה לא קל בייעדים.

אז הדין הוא שאפשר לסמוך בדין הזה,

ואפשר להביא עד אחד, ואפילו אישה,

היא יכולה לבוא עם אחותה.

ואחותה תעיד שהיא האישה הזו היא אשתה של הבן אדם הזה.

אפשר גם כן שהעדים יעידו על השמות שלהם. בגטר כתוב את השמות.

את השם של הבעל ואת השם של האישה.

מי יזהה לבית הדין שזה השמות שלהם?

גם בנושא הזה, מספיק לבית הדין עד אחד,

אפילו קרוב ואפילו אישה.

אפשר שהדין הזה נפסק ונהג כל הזמן.

כשאנחנו רואים בגמרת המילים, אין לך את הגילוי מלכה בעד, ומה אנחנו יכולים להוציא מכאן למקומות אחרים?

אין פה, אין שום סימון, או, יש לנו בעמוד הבא, יש לנו את הריף.

תראו בעמוד הבא.

עריף לפני השורות הרחבות,

עריף אומר ככה

וכיוון דקאיימלן

וכיוון דקאיימלן, מכיוון שמוחזק אצלנו,

די מודיעינו לעדיין פלניה, שהבירור על הבן אדם הזה,

גילוי מילתא בעלמאו,

ואפילו קרוב ואפילו אישה מהאימי,

אפשר להאמין גם לקרוב ולאישה.

למה?

פה עריף מסביר לנו למה המאמינים,

תוריד ההסבר שלו, אז בואו מאוד מעניין.

למה מאמינים?

דלאווה מילתא דאיסורא כמסעדי ולאווה ממון המסעדי,

מכיוון שהיהדות היא לא עניין של איסור ולא עניין של ממון, אלא מילתא בעלמאו דמגלו,

רק איזה עניין באיזשהו עניין צדדי,

הם מגלים,

דעדי ניאו גברה פלן,

שזהו האדם הפלוני,

ואני העיטת פלניה,

פלניתה.

העידים מעידים על עניין צדדי, שזהו הבן אדם הזה וזוהי האישה הזו.

אנחנו צריכים להבין, מה הכוונה? זה עניין צדדי?

על פי הבירור הזה אנחנו קובעים שהאישה הזו חלצה ליוון,

חלצה לאח של בעלה.

אז פה מגיע הריבש,

פשוט הריבש.

הריבש, אנחנו נראה אותו בסימן קפ״ב,

זה הדף

השלישי,

הריבש בסימן קפ״ב,

והריבש מגביל את הדין הזה של הריף.

יש לכם בריבש שזה מתחיל, ואני אומר, סימן קפ״ב,

אתם רואים בריבש, ואני אומר,

שלפי לשן הריף,

נראה שאין אישה בכלוב נאמנים לומר זה החלשל פלוני,

כשמעידים כן בממון או באיסור בשעת מעשה.

זה הריבש שאנחנו אמרנו,

שהרמה מוציא מפה,

שעד אחד לא נאמן לספר שזו אדם זה, זו אישה זו,

לא נותנים נאמנות לעד אחד, ובטח לא לאישה בכלוב.

אין אישה בכלוב נאמנים לומר זה אחי של פלוני,

כשמעידים כן בממון או באיסור בשעת מעשה.

ומשנה שלמה שאינו בפרק יש נוחה לינור, אמר זה אחי אינו נאמן, ונוטה לימו בחלקו.

מה הכוונה?

שני אחים,

ירשו מאבא שלהם שדה גדולה.

ירשו מאבא שלהם ירושה גדולה, לא דווקא שדה, כל ירושה שהיא.

כן, נציין לעצמנו שני אחים, ירשו ירושה גדולה מאוד,

ולא ידוע שיש להם עוד אח.

שני אחים.

אז הם מתחלקים חצי, חצי, חמישים אחוז.

עובר חודש,

ומגיע אדם ממקום אחר,

אדם לא מוכר,

ואחד מהאחים אומר, אני זוכר אותו.

הבן אדם הזה הוא אח שלנו.

לפני הרבה שנים אבו מסר אותו לאימוץ,

מסיבות שאין.

הוא אח שלנו, מגיע לשליש מכל הירושה.

אז הוא מציע שעכשיו נחלק את כל הירושה, ויש שלושה חלקים שווים.

האח השני אמר מה פתאום? אתה אומר שהוא אח שלנו, אני לא מסכים.

מי אמר?

אין ראיות שהוא אח שלנו.

מה עושים במצב כזה?

אף אחד אומר הוא אח שלנו, אז צריך להתחלק

שליש-שליש.

האח השני אמון, לא מכיר בו.

אז מה כתוב? הוא חושב שבאמת הוא לא נאמן.

הוא לא נאמן לומר שהוא האח שלהם,

ולחלק את הירושה לשליש,

אבל מכיוון שהוא בעצמו מודה שהוא האח שלו,

אז הוא עצמו צריך לתת מהחלק שהוא קיבל בירושה, הוא צריך לתת לו.

אז הוא ייתן לו שישית.

שני האחים בהתחלה התחלקו 50% 50%. אילו היינו מקבלים

שהוא האח שלהם, אם האח השני היה מאמין,

אז כל אח היה נותן מהחלק שלו

שישית מהירושה.

שני שישיות זה ביחד שליש לאותו אדם.

עכשיו האח השני יישאר עם האחים מהחצי שלו, והוא מהחצי שלו ייתן שישית לאח שהגיע.

הכל פעם אנחנו רואים שהוא לא נאמן.

הנה יש לנו פה קרוב

שהוא מזהה אותו, הוא אומר, הוא אח שלנו,

ולא מאמינים לו.

אז אנחנו רואים שלדיני הממונות אין לו נאמנות.

מזה הירוש מוציא

שהיסוד הוא כזה,

אד אחד לא נאמן לספר בדיני ממונות

שהבן אדם הזה הוא ראובן, הוא שמעון, הוא אח שלנו, הוא קרוב,

כל הדברים האלו הוא לא נאמן,

רק באופן אחד. אם הוא מספר, לא בשעת מעשה.

כשאנחנו לא באים לדון על איזה דין,

אנחנו לא באים לדון...

ולא על דיני ממונות ולא על יסורים.

סתם הוא מספר סיפור, אתם יודעים, זה האח שלנו.

אז הוא יהיה נאמן.

האדם שמספר סתם, מזהה אותו, זה ראובן ושמעון הוא נאמן.

אבל אם עכשיו באנו לדון על איזה שהוא מקרה,

האם הוא הלווה?

האם הוא האח שלהם ומגיע לו בירושה?

האם החליצה הזו כשרה?

וכל מצב כזה, אם בשעת מעשה בא מישהו ומספר לו

ומזהה את האדם הזה, הוא לא נאמן.

זה שיטת הריבש, ואת זה הוא מוציא מלישון עריף.

שהעריף אומר שלמה הוא נאמן?

כי הם לא מעידים על ממון ולא מעידים על איסור.

זאת אומרת, אם הם מעידים ישיר על ממון,

אז הוא לא נאמן.

מה שנאמר בגמרא,

שאפשר לברר

שזה האח של אמת על פי אישה ועל פי קרוב,

הכוונה כאשר האישה והקרוב סיפרו את זה יום או יומיים לפני חנות.

רק באופן הזה ניתן נאמנות.

מה הרעיון בדברים?

הרעיון הוא,

אם סיפרו את זה יומיים לפני החיים, שזה להם משמעותי לשם עניין,

זה מסיח לפי תומו.

אין סיבה לא להאמין.

אבל כאשר מעידים על עניין שנוגע עכשיו לבית הדין, רוצים לקבוע הלכה,

כשיש משמעות לעידות הזאת,

אז אנחנו חושבים שאולי הוא משקר ולא נתנים נאמנות.

ככה,

איך שאני עכשיו מציג את דברי הריבש,

זה לא מוחלט בדברי הריבש, אני מציג את הפרשנות הזו,

היא מבוארת בשני מקומות.

ההסבר הזה בדברי הריבש מוזכר בבית יוסף,

באבן עזר, סימן קנז,

מוזכר גם בהגברות חוות יאיר,

שכך פירשו את הריבש, שהיסוד הוא

אדם שמעיד לפי תומו, מסיח לפי תומו, שלא בשעת מעשה,

סביר שהוא לא, סביר שהוא לא משקר ולכן מאמינים לו,

אם הוא מעיד בזמן שבה הניתון העברתי לפנינו,

הוא לא נאמן.

נחזור עכשיו לסיפור שלנו, כשאנחנו מדברים על זה.

מה עם הילדה שמעידה?

הילדה מעידה,

כשבא בבית הדין מדברים עם האמא חייבת או לא.

לפי הריבה, שהילדה לא תהיה נאמנת לכאורה.

אבל האמת היא שהכל לפי העניין.

אנחנו צריכים לוודא אם הילדה הבינה מה היה המשא ומתן בבית הדין.

הדיינים שאלו אותם מה שם המשפחה שלכם.

אם היא הבינה שהאימא פה מכחישה מה שם המשפחה שלהם,

ובעידות שלהם היא מחייבת את האימא,

אז יש מקום לחשוב, אולי היא משקרת.

אבל אם היא לא הבינה בכלל על מה מדברים,

אז זה נקרא שלא רגישת מעשה, היא מסיכה לפי תומו.

אין הבדל אם נמצאת בבית הדין כאילו שנמצאת ברחוב, וישר מישהו שואל אותה מה שם המשפחה שלכם.

אז התשובה תהיה הכל לפי עיניהם.

אם יגיד הילדה חיכתה בחוץ ואחד ההדיינים יצא החוצה וישאל אותה,

איך אומרים לכם? אני מספר את מרשקוביץ.

זה נקרא שאילה שלא בשלטת מעשה.

אז גם לפי הריבוש תהיה נאמנות.

כך שאנחנו כבר התקדמנו שלב, ראינו שישנם הרבה רישיונים שסוברים שבכל דבר שעתיד להתברר עד אחד נאמן.

גם הרמה שסובר שלא נאמן הרמה בסוף סימן למד זה על פי דברי הריבוש פה.

גם לפי דברי הריבוש

ישנם מצבים שהיא כן תהיה נאמנת.

מתי היא תהיה נאמנת?

אם הסיפור שהיא מספרת,

אין בו שום רישיון סיבה לחשוד אותה. זה לא בשעת מעשה, אם אין שום סיבה לחשוד אותה,

היא תהיה נאמנת.

ועוד פעם נחזור למה שאמרנו מקודם,

אנחנו לא יכולים להתעלם מהשיטות האחרות.

כלומר ישנם ש...

כל הרישיונים שאמרו

שעד אחד נאמן בדבר שעתידו להתפרסם,

הם יסבירו את הגמרא פה.

שמכיוון שזה דבר ש...

בקלות אפשר לברר אם זה אח של אמת או לא,

אז עד אחד נאמן בזה.

וזו תהיה הגדרת הדברים.

שעד נאמן בכל דבר שעתידו להתפרסם,

ואז אנחנו נצריך גם את התנאי שיש לנו אפשרות לברר

האם אחרי נגברת מרשקוויץ או לא.

אבל אם היא הגיעה מ...

כמו שאמרנו, מרוסיה היא הגיעה לפני נפילת מסך הברזל,

ולפי הצפייה שהייתה אז אין סיבה להניח שתהיה לנו אפשרות לברר את זה,

הם יסבורו שבמצב כזה היא לא תהיה נאמנת.

לפי הרישיונים האלו,

הדין שהתברר פה הוא שעד נאמן בדבר שעתיד להתברר.

אם לפי הנתונים שלנו, אם הדבר הזה לא אמור להתברר,

לא ברור שתהיה לנו אפשרות לברר אותו,

לא נוכל להאמין לו.

יש רישיונים,

כמה שיטות רישיונים,

שיש להם דרך נוספת פה,

רק במילה אחת נזכיר.

במילה אחת,

יש רישיונים שפרשו המורדכי ועוד כמה רישיונים,

שההגדרה של מילתא דאבידא לי גלוי,

זה כל דבר שבית הדין מצד עצמם עוד לפני העדות,

נראה להם שזה כך.

לפעמים בא עדן ומספר, נגיד, באה אישה לבית הדין,

ובא בן אדם לחליצה.

התפיסה הפשוטה של הדיינים שזה אח של אמת,

אפילו זה לא ברור לדיינים,

אבל אני לא יודעת אם קרה בכלל סיפור כזה, אי פעם,

שבאה אישה לחלוץ ליד המזר.

זה מוזר הסיפור כזה.

שיקרה סיפור כזה זה אחד לאלף.

עוד לפני שאנחנו מבררים שזה אח של אמת,

זו התפיסה הפשוטה שלנו.

להעיד על דבר כזה שזה הגישה הפשוטה,

עוד לפני העדות על זה,

אדם אחד נאמן.

ככה הוא.

מה זה גילוי מילטה בעלמא הוא הכוונה דבר כזה שאנחנו צריכים עוד תוספת גילוי, אבל ההנחה הפשוטה שלנו לפני הבירורים ולפני הדיבורים

זה כנראה כך.

לפי השיטה הזו,

אני חושב שאיך שזה נראה,

השיטה הזו לא נפסקה להלכה.

אבל לפי השיטה הזו, אז הם יפסקו שתלוי באמת מה הייתה התפיסה של הדיינים,

שבא בן אדם ומציג שטר על האישה הזו.

איך הדיינים מתרשמים במצב הזה?

יש מצב כזה שהדיינים מתרשמים שזו האישה הזו וזו סתם התחמקות שלה,

ויש מצב שבאמת זה ספק.

היא אומרת ככה, הוא אומר ככה, באמת זו שאלה.

כשאנחנו רוצים לקחת את הילדה ולסמוך עליה, הילדה לא תוכל להיות נאמן.

דרך אגב, אנחנו מזכירים כל הזמן שגם ילדה תוכל להיות נאמן,

בינתיים יש מצב שכל הזמן זה קרוב ואישה,

אבל ברמב״ם,

בהלכות עיבוב, כשהרמב״ם מדבר על ההדעה של קרוב ואישה

בעניין האח של המת,

הרמב״ם מזכיר גם קטן נבון,

ככה אומר הרמב״ם.

ילד בן שלוש, בן ארבע וחמש, לא יהיה נאמן.

הדיון שלנו על ילד בן 12, בן 11,

ילד חכם,

שכשהוא אומר,

הוא מספר שזה האח של המת, הוא מספר שזה של המשפחה שלהם,

זה נשמע אמין.

אם זה ככה, אז נוכל לאמין.

אז זה מה שיצרנו,

שהמסקנה של הדברים היא

כאשר הדבר הזה עתיד להתברר.

דבר שעתיד להתברר.

והילדה נצליחה לפתומה,

נוכל להאמין.

בשאלה הוספנו עוד,

אנחנו מסעיף ב' לשאלה.

אתם רואים סעיף ב' לשאלה, ומה הדין משטר חוב שמופיעים בו כל פרטי הלווה,

כולל מספר תעודת הזוי שלו,

והכל תואם, חוץ מהשם הפרטי שלו.

האם תתקבל טענתו שאין הוא הלווה?

אתם רואים סביב איתו שאלה?

והשטרן לפנינו, הכל תואם, שם המשפחה תואם.

מספר התעודת הזוי מתאים למספר התעודת הזוי שמציג,

אבל השם הפרטי שלו,

שנגיד כתוב בתעודת הזוי שם פרטי אחד,

והסטר חוב שם פרטי שונה.

מה יהיה הדין במקרה כזה?

נוכל לחייב אותו או לא?

כמובן כאשר הלווה אין זה לא אני.

הוא אומר זה אני, אז הוא מודה, אני מבין את השאלה.

מה הייתם אומרים לסיפור כזה?

הוא נתפס בזה שהשם הפרטי ישנה.

אז במילה אחת, מצאנו בשו״ת הראש סוף סימן סמי חטא,

ושם הוא מדבר על סיפור הרבה יותר קיצוני מהסיפור הזה.

הוא מספר על סטר חוב שהיה כתוב בו רחל והאישה זה קוראים ללאה.

בלי תעודת זוי.

אבל הנתונים, יש שם עוד כמה נתונים שעושים רושם שיש פה טעות סופר.

והרושם אומר שאפשר לחייב אותה על פי סטר חוב כזה.

נגיד אישה שעיירה קטנה,

היה כתוב את שם המשפחה.

אין עוד אדם עם שם משפחה כזה.

בשם הפרטי יש טעות.

כל מי שרואה את השם הזה, את השם המשפחה הזה, אני מבין שהכוונה לאדם הזה.

אז כתוב בשו״ת הראש אפשר לחייב אותה על פי סטר חוב כזה.

יוצאים איזה חידוש, היום אנשים שקורית טעות קטנה בכתובה היום אפשר.

אפילו בעוד אחת אנשים כבר בלחץ.

לפי מה שאנחנו אומרים בשו״ת הראש,

כל שהסבירות, הנתונים מסביב, כל הנתונים מתאימים לאדם הזה,

אפשר לחייב אותו במילה גם הכתובה תהיה קשרה.

כי כתובה זה שטר חוב.

ולכן גם במקרה הזה, אם הכל טעים חוץ מהשם הפרטי,

אתה יודע, יש השטר הזה קשר, ואפשר לחייב אותו.

ואולי תעודת דעות היא המספר של תעודת דעות הוא לא עוד פעם.

מה הוא טעות?

זה יכול להיות שזה טעות, אבל כשהמספר של תעודת זה מתאים לך לשם המשפחה ולרחוב שבו הוא גר.

שם המשפחה מתאים

ומספר תעודת זו היא מתאים. הרבה יותר קשה שבדיוק יצלף.

מספר תעודת זו של האדם הזה, זה מספר תעודת זו.

בוא נגיד, מה יותר יש סיכוי

שהשם הפרטי של האדם,

שהשם הפרטי שכתוב בשטר הוא האמיתי,

זה מספר תעודת זו היא בטעות,

סילפו לבן אדם המצרי הזה ואיכשהו יתלבש על הבן אדם הזה כשלא הוא הבן אדם

או שמספר תעודת זהוי הוא האמיתי וטעו בשם הפרטי.

הסיכוי שהשם הפרטי אמיתי והוא טעה במספר תעודת זהוי, איך שאתה מציע, כן?

אתה מציע ככה, אם נניח יש שטר אמיתי נכתב על שם אדם אחר והם טעו במספר תעודת זהוי ולכן זה פגע באדם הזה.

איך הוא מצא את הבן אדם הזה?

איך אני מספק? יש לי פה ספק, נכון? איך אני מספק יכול להוציא מגוון לתת לשימור? לא, אם הייתם מסתפקים,

אז אתה צודק, אז באמת הייתי שואל את זה מהר.

אבל הטענה היא שאנחנו אפילו לא מסתפקים בזה.

כשאתה אומר דבר כזה,

כבר יש איזו הגישה הפשוטה.

אם כל הנתונים מתאימים לך, יש לך מספר תעודת זו עם מספר ארוך, עם הרבה ספרות,

כולם מתאימים.

השם המשפחה מתאים.

אם כתוב עוד איזה נתון, זה מתאים.

יש לך תעוד אחת,

שם הפרטי.

לא צריך להסתפק.

הוא אומר, אנחנו יודעים. אפשר לקבל שהייתה איזושהי טעות,

זה לא קורה כלום.

זאת אומרת, שטר לא נפסל,

זה העיקרון שלנו הוא ככה,

שטר לא נפסל בטעות

כאשר אני לא מסתפק מהיום. אם אני מסתפק מהיום, אם באמת אני הגעתי למצב שאני מסתפק, אי אפשר לעשות ממנו. כאשר אני לא מסתפק, רק

הוא נתלה בזה, שבוע השטר, השטר לא, השטר הזה הוא שטר פסול.

יש בו טעות?

טעות לא מפחידות.

נוכל לחייב, נכון?

גם על סמך טעות.

שיש בו טעות שכל הנתונים מסביב אומרים שזה האדם.