שאלה שבועית עולמית - הרב שלום קייקוב - מס' 1

- - - לא מוגה! - - - 

אז בואו נקרא את השאלה.

באחד מכבישי הארץ נסעו זה לצד זה שני טנדרים.

האחד היה טעון ארגזי עופות משחיטה כשרה,

והשני היה טעון ארגזי עופות משחיטת טרפה.

ותוך כדי הנסיעה,

הרכב עם עופות הטרפה עשה תאונה,

וכתוצאה מהתאונה עשר עופות טרפה נפלו לתוך הטנדר של העופות הכשרים,

כך שלא הכירו ולא ידעו אילו עופות כשרים ואילו טרפה.

וכאשר נרגעו הרוחות,

בא בעל הטרפה לבקש את עשר עופותיו.

טען לו בעל הכשרות

שהטרפות התבטלו ברוב,

וממילא שוות כעופות כשרים,

וכיוון שזה נעשה בזכות העופות שלו,

אז לא שייכה ההשתפכות,

ואין לך אלא דמי עשר עופות טרפות,

או קח עשר עופות ותן לי בדמים את ההשתפכות.

האם צודק בטענתו?

נסביר את זה, נסביר את השאלה במילים שלנו.

זאת אומרת כך,

זה ברור שעל פי ההלכה מובא ביורה דעה בסימן קט,

שאיסור שנפל להיתר, אם זה מין במינו,

זאת אומרת זה אותו מין, אותו טעם, אז זה מתבטל ברוב.

וברגע, מה זה נקרא מתבטל ברוב?

אם נפל לי עוף אחד בתוך שתי, עוף טרפה,

בתוך שתי עופות כשרים,

כל העופות האלה מותרים באכילה, זה מתבטל ברוב.

אז זה למעשה מה שקרה פה.

עשר עופות הטרפה מהטנדר של הטרפות,

שנפל לתוך עופות הכשרים, הוא התבטל ברוב.

בוא נאמר, היו שם הרבה יותר מ-30-40 עופות,

אז העשר התבטלו ברוב.

ברגע שהם התבטלו ברוב, הם נעשו עשר כשרות.

וברגע שהם נעשו עשר כשרות, הן שוות יותר.

אז אם כן, נוצר פה ויכוח.

בעל הכשרות אומר לבעל הטרפות,

תשמע, עכשיו אתה, לך נפלו עשר טרפות, מה פתאום שתקבל עשר כשרות?

כי זה השתבח מכוחי,

מכוח העופות שלי.

ואילו הוא, מה טוען?

תשמע, אבל העופות שלי השתבחו.

אז שלי השתבח, זה שייך לי.

השאלה, מי צודק בטענתו?

מה, מה, איך אתם מסתכלים על ה...

יש לכם סברה לפה, סברה לשם?

אז בואו נתחיל עם גמרא מעניינת

במסכת בבא קמא, ותגידו לי אם זה דומה.

הגמרא בבא קמא מספרת סיפור

על אדם אחד שהיה לו צמר,

בבא קמא דף קא,

ולחברו היה צבע,

ובא קוף,

קוף לא של אף אחד, קוף הפקר,

לקח את הצבע ואיתו צבע את הצמר,

וגרם לצמר להשתבח.

הוא רוקן את כל הצבע בצמר.

עכשיו, דנה הגמרא,

האם בעל הצבע יכול לתבוע את בעל הצמר?

הרי נמצא שהצמר השתבח.

מכוח מה הוא השתבח?

מכוח הצבע שלי.

אז הגמרא דנה, הוא יכול לתבוע אותו.

בואו נראה את ה... אני אקרא את הגמרא.

אומרת הגמרא, כגון דצמר דחד,

וסימנים, סימנים זה צבע, דחד,

וקעאתי קוף

וצב אה ליהו צמר

בהנך סימנים.

עכשיו, הגמרא דנה שהספק הוא כזה.

האם יש שבח סמנים על גבי צמר?

דאמר להב לי סימנאי, דגבחנינו,

או דלמא אין שבח סמנים על גבי צמר?

ואמר ללת לך גבי כלום.

הגמרא דנה מכיוון כזה.

הגמרא דנה, האם

צבע צבוע הוא נחשב קיים או לא נחשב קיים?

זה נידון הגמרא.

האם צבע שהוא צבוע הוא נחשב שהוא כבר נכלא ואיננו?

ואז ממילא בעל הצמר לא חייב לבעל הצבע כלום,

או שמא צבע צבוע נחשב קיים.

ואני יכול לבוא ולהגיד לו, שמע, הצבע שלי אצלך, תן לי אותו.

זה הגמרא דנה.

אבל הגמרא לא דנה שאני יכול לחייב אותו מצד שהצמר ישתבח.

מה עם זה?

הנידון של הגמרא, האם צבע צבוע נחשב קיים או לא נחשב קיים,

זה נידון הגמרא.

הגמרא אומרת ככה.

יש סבך סמנים על גבי צמר? הכוונה, האם זה נחשב, האם הצבע שהוא צבוע הוא נחשב קיים,

או שמא הוא נחשב, הלך לו.

ואם הוא הלך לו, אז אין אצלך, אין משלך אצלי כלום.

אבל השאלה נשאלת, למה הגמרא לא דנה מצד עצם זה שהצמר שלך השתבח, והוא השתבח מכוחי?

ומי שואל את השאלה הזאת? תוספות.

תוספות במקום שואל, תסתכלו. תוספות בצד שואל כך.

תמה הרי נהנה.

שצמרו מעולה בדמים יותר,

וישלם לו מה שנהנה.

כך שואל תוספות.

למה הגמרא דנה מצד,

האם צבע צבוע נחשב קיים או לא נחשב קיים?

עזוב, הוא לא נחשב קיים,

אבל הצמר שלך השתבח מכוחי?

אז למה שלא יוכל לתבוע אותך מצד שהצמר שלך שווה יותר בגללי?

כך שואל תוספות.

מה הוא מתרץ?

וזה יפשוט לנו את הנקודה שלנו.

הוא מתרץ כך.

ויש לומר, אומר תוספות,

דהנאה דאחא אין בא על ידי מעשיו,

ולא על ידי מעשה בהמתו,

ולא על ידי מעשה בהמתו.

זאת אומרת ככה.

תוספות אומר יסוד,

שכיוון שהוא לא לקח את הצבע בידיים,

הוא לקח את הצבע שלי.

זה בא לבד.

זה לא היה על ידי מעשיו,

וגם לא על ידי מעשה בהמתו.

זה לא שדוגמה,

הבהמה שלו לקחה את זה.

זה קוף הפקר עשה את זה.

אז אין לחייב מדין נהנה.

כך אומר תוספות.

אפילו שאני נהניתי ממך,

אבל כיוון שזה לא נעשה על ידי מעשיי ולא על ידי מעשה בהמתי,

אין לחייב אותי מדין נהנה.

עכשיו תגידו לי גם אתם.

בואו נחבר את המקרה שלנו למקרה הזה.

גם פה, מה היה?

העופות הטרפה נפלו לתוך העופות הכשרים.

ועם אלה הם השתפכו.

אז יש לנו צד לומר

שההשתפכות שייכת למי?

לבעל העופות הכשרים, בגלל שהוא גרם לו את זה.

אבל זה לא בא ידי מעשיו,

ולא ידי מעשה...

בעל הטרפות, הוא גרם את זה? הוא לקח בידיים ושפך?

לא.

הוא לא לקח את ההנאה הזאת בידיים שנגיד שלם עליה.

הוא לא לקח את ההנאה הזאת בידיים, היא באה לו לבד.

אז זה דומה בדיוק למקרה של צבע שהקוף צבע את הצמר,

שההנאה באה לבד.

וכיוון שההנאה באה לבד,

אז לכאורה מה היה צריך להיות באופן כזה?

שהוא לא חייב.

לכאורה זה מה שרואים מפה.

מה אתם אומרים על הדימוי?

זה דומה או לא דומה?

המקרה של

קוף שלקח צבע וצבע צמר למקרה שלנו. גם פה זה אותו דבר.

המקרה שלנו שהופות הטרפה נפלו לתוך עופות כשרים והשתפחו.

כאילו, הגיע פה שבח ממילא.

הרי זה קרה לבד, זה לא קרה על ידי מעשה של מישהו.

וגם פה אותו דבר.

יש פה צבע שהקוף לקח

וצבע צמר.

הצמר השתבח לבד.

ותוספות אומר שבעל הצמר לא צריך לשלם על ההנאה הזאת, כי הוא לא עשה את המעשה הזאת בידיים.

אז גם פה אנחנו נאמר שבעל עופות הטרפה לא צריך לשלם על ההנאה הזאת,

כי הוא לא עשה את זה בידיים.

יש לזה חילוק אחד ודאי בין שני הדוגמאות. אני לא יודע אם יש נפקמיה בחילוק.

שבמקרה של הטבע אין לי שום עניין של טרפה וכשר וכסרות ובטל ו...

ופה יש לי עניין של בטל וכסרות וכל זה. לא יודע אם יש נפקמיה לעצם הדיון,

אבל יש הבדל בין שני הדוגמאות.

כן,

זה נכון שפה במציאות זה לא עופות ולא כשר וטמא,

אבל הרעיון של ההשתפחות הוא רעיון דומה.

הרי אנחנו עכשיו דנים מבחינת שבעל הכשרות אומר לבעל הטרפה, תשמע, אני העניתי אותך, תשלם לי על זה.

אני העניתי אותך, תשלם לי על זה.

לכאורה גם פה הדימוי בעל הצבע אומר לבעל הצמר, אני העניתי אותך,

תשלם לי על זה.

נכון?

ועם כל זה, הגמרא לא דנה, היא דנה רק מבחינה אחרת,

היא דנה האם צבע צבוע נחשב קיים או לא נחשב קיים.

אבל מצד זה שאני העניתי אותך, היא לא דנה.

וטוספת אומר למה היא לא דנה מבחינת שאני העניתי אותך?

כי ההנאה הזאת לא לקחת אותה בידיים, היא באה לבד.

אז אם כן רואים רעיון שכל מקום שההנאה באה אליך לבד,

אין מקום לחייב אותך.

רגע, רופאים לימדו משהו,

בשם החזרניש לפחות אני יודע את זה, ובשם עוד איזה גדול, אולי היה אורח, האם הקדוש,

שלפני שהם נכנסים לסוגיה,

אז קודם כל מה אני חושב?

אחרי זה מה הגמרא אומרת ומה הצנאים אומרים ומה המוראים אומרים. מה אתה אומר? אז אני אומר דבר כזה, אני יוצא מתוך נקודת מוצא שיכול להיות עם הכוח והטבע הזה שהוא הרס לו, הוא לא השביח לו.

לכן, מה הוא יבוא אליו אז במקרה כזה, הוא יביא לו, תפצה אותי?

ומילא,

כל אחד לנפשו, מה שנקרא. כאילו זה עם הצמר,

ההוא הפסיד את החומר,

אבל דיון, יש לנו עניין, יש נפקא מילולד, דיון אם זה קיים או לא.

או אם הצבע הפסיד את הצבע, הלך.

זה אם הצמר,

אם זה השתבח,

ישתבח ורוויח, אם הוא הפסיד, הוא הפסיד. נגיד שמישהו... לא, מדובר שהשתבח.

מדובר שהשתבח. קודם כל עצם העניין, נגיד שמישהי הזמין אצלו את הצמר הזה, ירצה את זה בצבע כחול, והקוף זה רק צבע אדום.

עכשיו הוא צריך לשאול לחוץ לארץ, להביא עוד פעם, הוא הפסיד.

כי הוא התחייב לאיל,

בכל זה הוא התחייב לו שהוא יביא את הצבע הכחול. כן, הבנתי.

היא עכשיו, הוא עשה לו איזה צבע, צמר אדומה, אז הוא הפסיד הרבה כסף.

סתם דוגמא. הבנתי, אתה צודק, אבל בוא, בוא, הגמרא מדברת במקרה שהוא כן השתבח, הרי אם הוא לא ישתבח אין מה לדבר בכלל.

אתה רואה שתוספות שואל מצד, אם זה ישתבח, למה הוא לא ישלם?

ותוספות לא ענה מדובר שלא ישתבח.

תוספות לא ענה כך.

תוספות ממשיך לדבר באופן שזה ישתבח באמת,

רק תוספות אומר שאם כל זה אין לחייב מדין נהנה,

כי הצמר הגיע לצבע לא על ידי מעשיו של בעל הצמר.

לכן הוא לא אמור לשלם על זה.

זאת אומרת, מדובר במציאות שהצמר השתבח.

בוא נגיד שהוא צבע את זה באופן אומנותי,

כי זה קוף מאולף,

כן?

והוא צבע את זה בדיוק בצבע שהוזמן.

מקרה, יצא מקרה.

עכשיו, במציאות זה השתבח, הצמר היה שווה.

כן, ודאי.

זה היה שווה, בוא נגיד, 100 שקל, עכשיו הצמר נהיה שווה 150 שקל.

כי זה צמר צבוע.

ותוספות אומר שאין לחייב את בעל הצמר על הצבע, כי הוא לא לקח את זה בידיים. לא הוא ולא הבהמה שלו.

זה קרה לבד.

זאת אומרת, שפה כתוב יסוד שכל מקום שאתה נהנה מהשני,

אבל ההנאה באה לבד,

אין לחייב.

אז בוא נתרגם את זה אלינו.

אני, בשאלה שאלנו,

אולי יש מקום לחייב את בעל הטרפות בגלל שאתה נהנה ממני.

נהנית ממני.

מי גרם לך שזה יעלה המחיר? אני.

אז נהנית ממני, תשלם לי על זה.

אבל אחרי שאנחנו רואים שתוספות אומר יסוד,

שכל מקום שזה לא בא על ידי מעשיו ולא על ידי מעשה בהמתו,

ההנאה באה ממילא, אין מקום לחייב.

אז לכאורה גם פה אין מקום לחייב.

לכאורה ככה יוצא, נכון?

זה מה שיוצא מקטע הגמרא הזה.

אבל תכף נביא גמרא אחרת,

שרואים אחרת.

ויש לנו סתירה בגמרות,

ואז צריכים ליישב את זה.

בואו נראה גמרא, זה כבר כן מצולם אצלכם.

גמרא בחולין, תראו גמרא מעניינת.

גמרא מעניינת בחולין.

אנחנו נראה את הגמרא,

ותגידו לי עכשיו אם זה לא סתירה, אם זה כן סתירה או לא סתירה.

ולפי זה נוכל לבדוק מה קורה אצלנו.

תשמא ברייתא.

הרי שאנסו בית המלך גורנו.

אם בחובו חייב לאסר,

אם באנפראות

פטור מלאסר.

מה היה המקרה שם?

אדם

מגדל תבואה,

וכל שנה הבן אדם הזה היה חייב למלך.

המלך היה לוקח מכל בעלי התבואות מס מסוים.

מס.

עכשיו, הוא שם,

הוא היה שם את הארגזים באיזשהו מקום מסוים, והמלך היה בא לוקח.

פעם אחת,

באותו מקום, בוא נגיד, היה מונח בלי כוונה,

העשירית של הכוהנים, מה שמגיע לכוהנים, המעשרות.

המעשרות היו מונחים בצד.

המלך בא ולקח את המעשרות במקום לקחת את העשירית ממנו.

עכשיו, הוא אשם בזה?

המלך לקח, נכון?

אז מה כתוב שם?

הגמרא אומרת

שהוא חייב לתת לכוהנים

את העשירית

שהמלך לקח.

ולמה?

למה הוא חייב לתת לכוהנים את העשירית שהמלך לקח?

כי... חדוש זה כבר קדושה.

איך? חדוש זה כבר קדושה. לא, המלך לקח את העשירית שלהם, עזוב.

נו, אז הוא חייב לקחו להם דווקא את העשירית הזאת.

המלך לקח את זה.

ללכת לבית של המלך, לקחת את זה. טוב, המלך לא ישמע לך.

זה המלך לקח, לקח. לא מעניין אותו עכשיו אם זה של כוהנים או לא של כוהנים.

המלך בא לאותו שדה,

לוקח עשירית, מה שהוא קצב לעצמו,

והלך לו.

עכשיו, התברר שהוא לקח את העשירית של הכוהנים, לא של הבן אדם הזה.

אז לכאורה, אומרת, מה היה הדין?

מה אתה היית אומר? מה צריך לפסוק באופן כזה?

אמרתי, הוא חייב להחזיר את העשירית הזאת, כי מלך לא מלך. אתה יודע, שמעון בן שטח אמר לי... לא, בסדר, אתה אומר שהמלך, המלך... ינאי, הוא אמר לי, ינאי תעמוד, ינאי לא רצה לעמוד, והוא הרג שם את כל הסנדרים.

הבנתי את זה. מלך לא מלך, הוא צריך להחזיר את זה קודם כל. מי, המלך? כן. זה המלך גוי, לא שומע לך.

עכשיו, השאלה היא,

האם אותו בעל השדה צריך לשלם לכוהנים עשירית?

מה אתה אומר?

עשירית אחרת, כאילו.

פשוט. מה פשוט שמה? שצריך לשלם. למה?

הוא לקח משהו אחר, והוא ייתן לו משהו אחר במקום. מה אתה רוצה ממני? המלך לקח ממך, הלך למלך, מה אתה רוצה ממני?

למה אני אמור לשלם על זה? לא, הוא לקח עשר כזה,

ממילא היית צריך לתת עשר על חברה. נכון.

זאת אומרת,

הכוהנים הענו אותך.

ממון הכוהנים הענה אותך.

ממון הכוהנים חסך לך.

הרי אילולא ממון הכוהנים, ממי הוא היה לוקח?

ממך.

מי גרם לממון הכוהנים?

מי גרם לממון שלך להיות קיים ולא להיעלם?

מי גרם לזה?

ממון הכוהנים.

אז מי הענה אותך?

ממון הכהנים. ממון הכהנים הענה אותך.

הרי אילולי שהיה כאן, ממון הכהנים היה פה,

אז ממי המלך היה לוקח?

הוא היה לוקח עשירית שלך.

עכשיו, בזכות שממון הכהנים היה פה, והוא לקח את ממון הכהנים,

אז העשירית שלך קיימת ונשארה.

אז מי הענה את, מי גרם שהממון שלך יישאר?

ממון הכהנים.

אז תשלם לכהנים, כי הם גרמו לך הנאה.

כך הגמרא אומרת, תסתכלו.

הנה,

הרי שאנסו בית המלך גורנו.

לקחו את זה, את המהגורן שלו, לקחו באונס,

בכוח.

אם בחובו חייב, אם הוא היה חייב,

אם זה חוק קבוע אצל המלך כל שנה ושנה,

אז הוא חייב להסר. מה זה חייב להסר?

חייב להביא לכהנים עשירית אחרת.

אם באנפראות פתור, הכוונה, אם זה חד פעמי המלך עשה את זה,

וזה לא חוק קבוע אצל המלך, זה נקרא אנפראות.

אז הוא לא חייב לכהנים כלום.

תראו את הרש״י בצד.

הרש״י אומר,

אם בחובו,

רש״י שורה שלישית,

שהיה חייב דבר קצוב ממון,

חייב להסר ממקום אחר וליתן לכהן,

שהרי הוא כמוכר.

עכשיו אני שואל אתכם שאלה.

למה נפסק, למה פה כתוב להלכה שהוא חייב לתת לכהנים ממון אחר?

למה? מדין מה זה?

בגלל שממון הכהנים הענה אותי?

אבל זה בא ממילא.

אני לא גרמתי לזה.

מה זה שונה מהגמרא שלמדנו?

הרי אנחנו למדנו לפני כן בבבקה מהגמרא,

שאם אתה הענית אותי,

אבל לא אני עשיתי את זה, זה בא לבד,

אז אי אפשר לחייב אותי. ככה התוספת שמה אמר.

הקוף לקח צבע,

צבע הצמר,

והצמר השתבח.

אי אפשר לחייב את בעל הצמר על הצבע,

על ההשתבחות, כי הוא לא עשה את המעשה הזה.

כך למדנו, נכון?

אז למה כאן אתה מחייב את הבעל השדה לתת לכהנים?

מה, בגלל שהכהנים גרמו להנאה הזאת?

אבל הוא לא יזם את זה, הוא לא עשה את זה.

זה לא בא, לא על ידי מעשיו,

לא על ידי מעשה בהמתו.

זה לא סתירה בין הגמרות?

יש לכם חילוק?

אתה מבין את ה...

עוד פעם, הרי לכאורה גם במקרה הזה,

למה אנחנו מחייבים את בעל הפרדס לתת עשירית אחרת לכהנים?

הרי הוא כבר איסר.

הכהנים כבר זכו בממון הזה.

המלך לקח את שלהם, מה אתם רוצים ממני?

אתה מלך גם לתפוצו, אתה יכול לקחת את המון? איך? המלך גם לתפוצו, זאת אומרת, יפה.

אבל אז במקום לקחת לי, הוא לקח לכם.

בסדר?

בסדר, נו.

מי אמר שזה, זה לא אותו דבר, הוא לקח ל...

הוא הניח פה לכהנים עשירית, הכהנים כבר זכו בזה.

זהו, זה כבר היה שייך לכהנים.

ובא המלך ולקח את העשירית הזאת במקום את העשירית שלי.

אז כתוב שאני חייב לתת לכהנים עשירית אחרת.

למה אני חייב להביא לכהנים עשירית אחרת?

מה, בגלל שהכהנים הענו אותי?

אבל אנחנו למדנו שכל מקום שההנאה באה אליי,

כאילו, הכהנים גרמו, ממון הכהנים גרם לממון הזה להישאר אצלי קיים,

אחרת הוא היה צריך ללכת לאיבוד,

אבל לא אני יזמתם.

מה אתה יודע?

זה לא מעשה גרמו,

זה לא מעשה יעשו את זה, לא אני יזמתי את זה.

ותוספות למעלה אמר

שכל מקום

שלא יזמתי את הפעולה הזאת,

אז אין מקום לחייב מדיני ענה.

אז למה כאן חייב?

זאת אומרת, אני רוצה לומר שלפי הגמרא הזאת יוצא שבמקרים העופות כן צריך להיות חייב.

כי מי גרם לעופות להשתבח? אני.

כמו פה, מי גרם לממון שלך להיות קיים ולא להיכלות?

הממון שלי.

אז לכן כאן כתוב, כאילו, הכהן מדבר, הכהן בא לפרדס ואומר לו, תשמע,

המלך היה צריך לקחת לך, במקום לך הוא לקח לי.

מי גרם לממון שלך להיות קיים? הממון שלי, אז תשלם לי.

וכתוב שהוא חייב.

אף על פי שהוא לא יזם את הפעולה הזאת.

אבל יש שם גם כתבי שני נגמרות.

או. זה מה שאתה חוזר לעשות בשני הגמרות. כן.

ועם הצמר...

עם הצמר הייתה פעולה

בקום ועשה,

כמו עם האורחות שלנו.

פה יש טעות, זה עניין של טעות, לא הייתה פה שום עשייה.

מה אתה מתכוון?

הייתה פה טעות, לא היה מעשה בכלל, לא מתחיל עניין של מעשה. אין פה מעשה, יש פה טעות.

עם הקוף יש מעשה, הוא לקח, הכוף לקח. אבל המעשה הוא לא של בעל הצמר. לא משנה, אבל יש מעשה, פה אין בכלל מעשה.

יש פה גם כן מעשה שלקחו, שבמקום לקחת את הפירות...

יש טעות, אין מעשה.

בסדר, יש טעות.

למה, למה, מסכים איתך, יש טעות.

למה בעל הפרדס אמור לשאת בתוצאות של הטעות?

קודם כל, עניין הדוגמאות.

אז הגמרא הראשונה, ובאבא קמא, היא מתאימה למקרה שלנו, מה עושה. גמרא תהיה לא מתאימה בכלל, כי אין מעשה בכלל.

אין מעשה.

יש טעות, אין מעשה.

אה, אתה מתכוון, אני מבין מה אתה מתכוון. אתה מתכוון להגיד ככה. אתה מתכוון לומר שהבנתי מה אתה מתכוון.

במקרה של העופות ובמקרה של הקוף,

אתה טוען, הייתה פעולה

על הממון של השני להשביח אותו.

הייתה פעולה על הממון, כמו במקרה של הצמר, לקחו צבע,

והצבע ניתן בצמר והשביח את הצמר. הייתה פעולה על הממון של השני להשביח אותו.

אותו דבר גם בעופות.

עופות הטרפה נפלו למקום שהם השתפכו.

זו פעולה שנעשית בעופות, להשביח אותם.

מה שאלקן פה,

בממון שלי לא נעשה שום פעולה,

כן?

רק הוא נהיה קיים בממילא, נכון?

מה זה קל וחומר? לא רק זה שום פעולה, כן? עכשיו אני שואל אותך, זה לא קל וחומר?

אז אם ככה זה קל וחומר.

במקרה של הגמרא בחולין,

לא נעשה בכלל פעולה על הממון של השני ואתה מחייב אותו.

ממילא זה השתבע, ממילא זה קיים.

ממילא הממון שלו קיים.

הרי הממון שלו היה צריך ללכת,

ובגלל שהייתה טעות, ממילא הוא נשאר קיים.

זה מקרה הרבה יותר גרוע מלחייב מאשר שנעשית פעולה חיובית על הממון שלך.

כאילו, אתה אומר חילוק מצוין, אבל זה חילוק שאמור לעשות תוצאה הפוכה.

אתה הבנת מה אני מתכוון?

זה רק מחזק.

זה רק מחזק. אם במקום שעל הממון שלי לא נעשתה שום פעולה,

אלא הייתה איזושהי טעות אנוש,

וגרמה לממון שלי להיות קיים בזמן שהוא היה צריך להיכלות,

ובכל זאת זה מחייב אותי,

אז במקום שנעשתה פעולה חיובית על הממון שלי והיא השביחה אותה,

לא קושקין זה אמור לחייב אותי?

אתה מבין מה אני אומר?

אתה מסכים איתי?

לא, לא הצלחתי לעשות את זה עצמם. רק המקום הזה אומר, זה מצטער. הנה, תסתכל, תקשיב.

תגיד לי אתה,

כשאני עושה פעולה על הממון של השני ומשביח,

אפילו פעולה לא בידי אדם,

אבל נעשתה פעולה על ההמון של השני והיא השביחה אותו.

או מקרה שני שלא נעשתה פעולה,

אלא פשוט

לא נעשתה פעולה שלילית, וממנה הוא נשאר קיים.

איפה זה יותר סיבה לחייב את השני? במקרה הראשון או במקרה השני?

במקרה הראשון זה יותר סיבה לחייב, כי במקרה... במקום שאתה אומר לחייב את השני, למה אתה מתכוון? לחייב על ההשתפכות.

פה, במקרה שלנו.

פה אני מחייב, במקרה של המלך?

לא, במקרה שלנו, שלנו בנימין. הנה, במקרה שלנו אני רוצה לחייב את בעל הטרפות לשלם על התשבוכת,

או שאני רוצה לחייב את בעל הצמר

לשלם על התשבוכת.

ובמקרה השלישי? במקרה השלישי שאני מחייב בפועל, כתוב שחייב,

אני מחייב את בעל הפרדס

לשלם לכהנים על מה שממונם גרם לקיים את ממוני.

לקיים הכוונה, להשאיר אותו חי וקיים ולא אבוד. מה הקלפח אומר לך? אז ככה.

אם במקרה כזה, המקרה השלישי,

שסך הכל הממון של הכוהנים לא השביח לי בפועל, אלא רק מה גרם,

שזה לא יכלה.

אתה מחייב את הכוהנים,

אתה מחייב את בעל הפרדס,

אז במקרה שצבע השביח בפועל,

לא כל שכן שבעל הצמר צריך להיות חייב?

לכאורה זה.

אז לכאורה זה סתירה בגמרות אם כך.

זה לא סתירה בגמרות, זה סתירה בין התוספות לגמרות.

אמת, יפה אמרת.

מצוין, כי תוספות אומר את זה שם.

חזק, אני נהנה מה...

כשאתה יורד ל...

אתה אומר שזה, שתוספות אשם פה כאילו. תוספות זה ראשון, והגמרה זה אמוראים, תנאים. יפה. מצוין. משהו אחר. יפה. אז אתה טוען, איך תוספות שמה אומר?

שאם ההשתפחות אצלי נעשתה לא על ידי הפעולה שלי,

אז אין מקום לחייב על ההשתפחות הזאת.

הרי, הנה, במקרה פה,

הרי זה במקרה פה לא רק שלא השביחו לי, אלא הממון של הקולים סך הכל גרם לממון שלי להיות קיים, סך הכל.

ובכל זאת אני חייב,

אף על פי שהפעולה לא נעשתה על ידי.

אם אנחנו ניישב את הגמרות,

אנחנו נדע איך לפסוק במקרה של העוף.

אתה מבין מה אני אומר?

כאילו, יש לנו פה סתירה בגמרות,

ואם נדע ליישב את זה נכון,

אז אולי בעזרת השם נדע לפסוק מה קורה במקרה של העופות.

אז אני רק, לפני שאנחנו נגיע ליישוב,

אני רוצה עוד פעם לסכם את שתי הגמרות בשביל לראות את הנקודה הבעייתית ולחזור לנושא שלנו.

יש לנו כך.

יש לנו גמרה אחת,

במסכת בבא קמא, דף קא,

שהיא אומרת שאם קוף לקח צבע של אברהם, בוא נגיד,

וצבע צמר של יצחק,

והקוף לא של שתיהם,

אז בעל הצמר, אף על פי שהצמר שלו השתבח,

הוא פטור מלשלם לאברהם על ההשתבחות הזאת.

כי זה לא נעשה על ידי מעשיו,

זה נעשה ממילא.

אז גמרנו, אז אני לא חייב לך כלום.

זה גמרה אחת.

ולכאורה, הגמרה הסותרת זה גמרה בחולין,

שהגמרה בחולין אומרת שאם המלך

היה אמור לקחת מ... המלך תכנן לקחת מאברהם פירות,

כן?

הוא ירד לפרדס של אברהם, ובלי כוונה לקח פירות של כהנים שהיו שם.

אז הגמרה שמה אומרת שאברהם צריך לשלם לכהנים.

כי ממון ה... כי המלך תכנן לקחת מאברהם,

לא מהכהנים, נכון?

ונמצא שמי גרם לאברהם שלא ייקחו לו?

מי גרם?

הכוהנים גרמו.

אז אברהם צריך לשלם לכהנים.

לא, המלך לקח מהכוהנים.

הם גרמו שלא ייקחו מאברהם.

הרי המלך תכנן לקחת ממי?

לא יודע אם הוא ראה. המלך לא יודע חוכמות.

המלך יש לו משרתים, הוא אומר, הנה, תרים, תרים את הארגזים האלה.

אבל למה הוא בחר בכל השדה? כי הוא חשב שזה של אברהם.

כן, אבל יש לו משרתים שזה שזה שזה שזה.

זה היה בשדה, זה היה בתוך השדה. למה דווקא הוא בחר בכל השדה? כי זה היה בתוך השדה. לא, כי הוא לוקח רק, הוא לא לוקח את הכול. המלך יש לו חוק קצוב,

הוא לוקח, בוא נגיד, עשירית.

דוגמה. אני לא יודע, למה הוא תכנן ארגזים האלה? לא, עכשיו הוא ירד, הוא ירד לפרדס,

פתאום הוא רואה שם בדיוק ארגזים מוכנים.

אז במקום לעבוד קשה, הוא אמר, תרים אותם.

קח את הזה,

תרים אותם,

העגלה הזאת, תרים אותו למשאית.

בסוף התברר לאברהם שאת מה לקחו?

מה שהכין לכהנים. מה שהכין לכהנים, זה של הכהנים, זה לא שלו.

אבל יוצא שהממון של הכהנים גרם לו רווח.

מה הרווח?

שלא לקחו ממנו.

הגמרא אומרת שאברהם צריך לשלם את זה לכהנים.

הרווח הזה,

אברהם אמור לשלם לכהנים.

זה לא משהו שלא מסתדר עם הרב בכלל. לא מבין איך הגמרא לא מתעקשת שהוא יחזיר המלך. טוב, דיברנו על זה.

לא כי...

גוי, לא גוי, יחזיר. תראה, זה ברור שאם הייתה אפשרות

לדבר עם המלך והמלך היה מחזיר, אז לא היה בכלל נידון.

ודאי, המלך היה מחזיר והמלך היה לוקח. פה מדובר במלך שהוא לא מלך יהודי, הוא לא ישמע לנו.

הגמרא מביאה דוגמה שהיא לא הגיונית בכלל.

גוי, לא גוי, הבעל השדה עכשיו.

תגיד לו, אתה צריך להחזיר. כאילו צריך להחזיר. אתה מלך, אתה מלך. אתה יודע למה אתה שואל?

לנו יש את ההלכות שלנו,

ולפי ההלכות שלנו מה שהקצבנו לכהנים, זהו, יש לזה קדושת כהן, יש לזה איזושהי קדושה. אז בוא אני אגיד לך.

אתה מדבר ככה, כי אתה לא יודע מה זה מושג של מלך. אנחנו ברוך השם חיים. למה אני לא יודע מה זה מושג של מלך? אתה יודע מה זה מושג של מלך במושגים של פעם?

אין מה לדבר איתו בכלל.

אתה טוען... אני לא מצליח לך את הזוגמה של בן שתה.

נו, במלך. ומה הוא עשה?

הרג שם את כל הסנהדרים. ראית?

נו, מה אתה רוצה?

לא המלך הרג. מי? שמעון בן שתה הרג את כל הסנהדרים. לא, המלך הרג.

שמעון בן שתה פידה לב הארץ מסולה. לא, המלך הרג.

המלך הרג את כל הכהנים,

לא שמעון בשטח.

מה פתאום, שמעון בשטח היה... אתה אוהב שני סיפורים.

יכול להיות, יכול להיות שאני לא זוכר טוב את זה. גם אני אוהב שני סיפורים.

יכול להיות, אני לא יודע, אבל...

לי מה שמונח, שזה לא שמעון בשטח, זה המלך.

אבל לא משנה.

איך היום שמעון בשטח הרג את כולנו. איך היום שמעון בשטח היה הרוג את סנהדרין חשמית? תגיד עליהם והרוג את כולם במקום.

למה הוא לא הרג את ינאי?

הוא ביקש מינאי לעמוד.

עיניי לא רצה לעמוד,

עיניי אמר, אם חברי הסנהדרין, החברים שלך,

הם יגידו לי לעמוד, אז אני אעמוד.

על זה הם פחדו מהמלך, אז הם שיחקו את הראש...

קטן, הם הורידו את העיניים שלהם, בספר כאילו הם קוראים

ולא אמרו כן ולא אמרו לא, כאילו שיחקו את הראש קטן, שמעון בן שטח התרגד אליהם והקפיד עליהם רק את כולם במקום

מלך לא מלך, צריך לעשות מה שצריך לעשות

כן, אני, יכולים להיות מקרים כאלה, ואגב יכולים להיות מקרים שהמלך לא שומע למה שמבקשים ממנו, כי הוא לקח ולקח

אז זה הנידון של הגמרא, במובן שהמלך לא שומע והוא לקח

עכשיו, זה נתון כבר שכתוב בגמרא

השאלה איך פוסקים הלאה

אז מה אומרת הגמרא?

שהפסק ההלכתי הוא שהבעל השדה, אברהם, בעל השדה, משלם לכהנים

את מה שהממון הכהנים הרוויח אותו, כן?

אז אם כן, זו סתירה בגמרות.

בעקבות הסתירה הזאת אנחנו צריכים לדעת איך ליישב אותה, וכשניישב אותה אז נוכל לפסוק מה קורה עם העופות,

כי מצד אחד אתה לא יודע איך לפסוק בעופות,

אם אתה לוקח את הגמרא בבבא קמא,

אז בעל הטרפות פטור מלשלם. אם אתה לוקח את הגמרא פה,

אז בעל הטרפות חייב לשלם.

אז מי שמיישב את הסתירה בגמרות זה בדף הבא,

השערי יושר.

רב שמעון שקופ,

תראו,

אני אקרא את השערי יושר ביחד,

ולפי זה תגידו לי איך אנחנו פוסקים במקרה של העופות.

הוא כותב כך,

והד דלא חשבינן משטר שלה כשצבע עקוף

את צמרו בסממנים של חברו.

זאת אומרת, משטר שלה זה המושג שכתוב בגמרא בחולין,

שהממון של הכוהנים גרם את הרווח

לבעל הפרדס, לכן בעל הפרדס חייב לכוהנים את מה שהכוהנים הרוויחו אותו.

זה נקרא משטר שלה. משטר שלה הכוונה,

זה השריש את הרווחים.

אז הוא שואל את השאלה הזאת, למה לא אומרים את זה בקוף?

במקרה של הקוף עם הצבע.

ועד דלא חשבינן משטר שלה כשצבע עקוף

את צמרו בסממנים של חברו,

דא הרי צמרו מעולה בדמים?

מחמת הסממנים?

נראה לעניות דעתי,

דא על כורחך לא חשיב משטר שלה,

אלא איך דא על ידי ממון חברו הושבח ממונו באיכות

או בכמות.

או שמחמת ממון חברו ניצול ממונו מהפסד וכיליון.

דכולו מושבח,

דלולא ממון חברו לא היה ממונו מתקיים.

וכן אם ממון חברו גרם שישאר ממונו תחת רשותו.

אבל בסממנים.

ואם אין שבח סממנים על גבי הצמר, לא חשוב היפוי מראה לשבח בכמות ואיכות.

ורק הוא מעולה בדמים,

כמו שכתבו תוספות בקושייתם.

אז לא שייך משטר שלי. אני אסביר מה הוא אומר. הוא אומר יסוד נפלא נפלא,

ולפי זה נוכל לפסוק במקרה,

אתה ראית את השאלה?

עם העופות?

אז הוא כותב ככה, רב שמעון שקופ, הוא אומר יסוד כזה.

הוא טוען,

מתי

אם אני הרווחתי אותך,

אתה יכול לחייב אותי?

סליחה, מתי אם אני הרווחתי אותך, אני יכול לחייב אותך? הפוך.

מתי אם אני הרווחתי אותך,

אני יכול לחייב אותך?

רק במקרה שאני גרמתי לממון שלך,

הוא היה צריך להיכלות והוא נהיה קיים, זאת אומרת גופו היה צריך להיעלם

ואני גרמתי לו להיות קיים,

או שאני השבחתי אותו בכמות או באיכות.

מה הכוונה בכמות?

לדוגמה, הוא היה קילו והוא נהיה שתי קילו,

והוא נהיה שתי קילו ממני,

אז אני יכול לתבוע את זה.

או אם הוא השתבח באיכות,

לא סתם על המחיר שלו, באיכות הכוונה זו הייתה עגבניה רקובה,

והיא נהייתה עגבניה טובה.

הוא השתבח באיכות שלו,

השתנה האיכות של הדבר.

באחד משלושה המקרים האלה אני יכול לבקש את הרווח אליי.

בואו נחזור על המקרים.

הממון היה צריך להיכלות,

גרמתי לו להיות קיים. זה המקרה של...

זה יותר דומה למה שאני אמרתי.

שמה? אני עשיתי קילו מיום שני המקרים.

ששם היה מעשה, כאילו הקוף לקח ועשה איזושהי פעולה,

או זה רק טעות.

לא, אבל שם הוא אומר שאין לך,

תכף תראה בקוף מה קורה בקוף. שנייה. הוא טוען כך.

במקרה שהממון שלך היה אמור להיכלות,

ואני גרמתי לו להיות קיים,

או שאני גרמתי להמון שלך להתרבות בכמות שלו,

או להיות יותר טוב באיכות שלו,

באחד משלושה מקרים אלו אני יכול לבקש ממך את הרווח.

אבל במקרה שהממון שלך לא השתבח באיכות,

סתם עלה המחיר שלו,

אבל מבחינת מרכיב החומר,

החומר לא השתבח ולא יתרע בכמות,

אני לא יכול לדרוש את הכסף הזה.

לא שייך בזה את החיוב של משטר שלהם.

כאילו, לא שייך להגיד שזה מתייחס אליי.

זה מה שהוא טוען שקורה בקוף.

בקוף הצמר נהיה יותר איכותי?

לא, הוא פשוט נהיה יותר יקר.

למה הוא נהיה יותר יקר?

כי הוא צבוע.

כי זה מוסכמה חברתית.

זה מוסכמה חברתית, בדיוק. אתה מסביר את זה מצוין.

הוא לא... האיכות שלו לא השתנתה.

זה פשוט מוסכמה חברתית

שדבר צבוע הוא פשוט יותר יפה. יופי,

זה לא עניין של איכות, זה מוסכמה חברתית. זה לא דבר שהאיכות שלו השתנתה.

זה לא שאם הצמר היה צמר חלש וגרמתי לו להיות חזק,

שינתי אותו באיכות.

או אם הצמר היה קילו ועשיתי אותו שתי קילו,

שינתי אותו בכמות.

אז אני יכול לדרוש את ההשתפכות הזאת.

אבל פה במקרה הזה, שאני סך הכל

גרמתי לצמר להיות יקר יותר,

לא שייך את היוקר להגיד אם הוא מתייחס אליי, כי יוקר

זה עניין של מוסכמה חברתית, זה לא משהו באמת.

מישהו שיזיק יהיה חייב.

כן, מזיק זה משהו אחר. כי התורה חידשה שהמזיק...

מה זה שבע מכאן? זה רק מוסכמה חברתית.

לא, אבל זה ודאי שגוף הדבר יחדתי להשתמש איתו והוא עכשיו איננו.

אני שומע מה שאתה שואל. אתה אומר, לפי היסוד שלו,

אז אתה שואל מי שישפוך צבע על הצמר וגרם לקלקל אותו... אבל אני אמרתי את זה מההתחלה. לא, אתה לא יכול לקרוא לזה. אני מסכים איתך שזו מוסכמה חברתית,

אבל זו מוסכמה חברתית שניכרת לעין.

אז זה לא נקרא היזק שלא ניכר.

היזק שלא ניכר זה היזק שלא ניכר לעין.

כמו המטמא פירות אף של חבר או טומאה,

לא רואים אותה בעיניים.

אז זה נקרא היזק שלא ניכר, והיזק שלא ניכר פתור.

אבל למה כתוב לזה שאלה ניכר?

כי, לא, כי זה גזירת הכתוב. מכה בהמה יש על מנה, מה מכה בהמה, היזק ניכר?

אבל זה לא היזק, אז צריך שיהיה היזק ניכר.

אתה מכיר את המושג הזה?

יש מושג הלכתי,

שאם אני מזעיק את הממון שלך בהיזק שאינו ניכר, לא נראה לעין,

אי אפשר לחייב על זה, הוא חייב רק בדיני שמיים.

לדוגמה,

לקחתי פרי שלך, טימאתי אותו.

טומאל, רואים אותה בעיניים?

זה משהו רוחני.

אז ברור שהבן אדם הזה, בדיני שמיים הוא חייב,

ויש גיהנום ומדור מיוחד לטיפוסים האלה.

כן, זה ברור.

אבל בדיני האדם הוא לא חייב.

כן, שלא נחשוב שהוא יצא נקי.

וזה ברור. בדיני האדם הוא לא חייב. אז הוא טען טענה בצדק,

שלפי היסוד שלו, שאני טוען שהתייקרות זה מין מוסכמה חברתית,

אז מי שגרם לך להוריד לך את היוקר,

את הערך,

וגוף הדבר לא השתנה,

זה הזק שהוא ניכר.

אז אני טוען שלא. בתו דברה של הזק שהוא ניכר.

הבנתי, אבל זה לא בדיוק. כי הזק שהוא ניכר, הכלל שלו זה לא מוסכמה או לא מוסכמה,

זה אם נראה לעין או לא נראה לעין.

וודאי.

אם אתה רואה את החיסרון הערכי שלו,

רואים את זה ומגלים את זה, בני האדם קלטו את זה וגילו את זה.

לא משנה, לא משנה, אבל אחרי שאני חי בחברה כזאת,

ולפי החברה שאני חי בה, ערכו של החפץ ירד,

אז זה נקרא שהזקת אותי.

אבל בדין משטר של, כאילו, בשביל להוציא ממך ממון,

זה לא.

זה מה שרב שמעון שקוב מחדש.

הוא טוען כך.

הוא טוען כך. מתי?

הרי סך הכול מדובר פה שהממון שלך השתבח מהממון שלי, אבל לא על ידי מעשיך.

זה קרה לבד.

אם הדבר היה קורה על ידי מעשיך,

אז אתה חייב.

כי אתה לקחת את זה ממני,

ועל הלקיחה אתה חייב.

אבל זה קרה בלי מעשיך.

הרי דיברנו בשאלה שהתאונה הייתה תאונה, והעופות עפו מאליהם,

כן?

ונפלו, אז ההשתבחות קראה,

לשון שבח, כן? ההשתבחות מלשון שבח היא קרה בימים אלה.

אז פה, בכדי לדרוש להגיד לך, תשמע, אני השבחתי אותך, תן לי,

צריך להיות את הגדרים שאפשר לדרוש בך באופן כזה. אז בא רב שמעון שקוב ואומר ככה,

מכוח הסתירה של הגמרות,

הוא טוען כך.

אם הממון שלי גרם לממון שלך להשתבח באיכות שלו,

או הוא היה אמור להיכלות והוא נשאר קיים,

אז אני יכול להגיד, תשמע מותק, זה ממני,

תשלם לי על זה.

אבל אם כל מה שהממון שלי גרם,

זה לא שינוי באיכות, יוקר, שזה מוסכמה חברתית,

על זה אין, אני לא יכול לדרוש את הכסף הזה.

זה לא נמצא.

זה לא נמצא.

רגע, אבל מעניין של הקוף,

הצבע, אז ממה נפשך? הצמר, המשקל שלו עלה.

כי הצבע לא הלך לאיבוי, הצבע נמצא עליו,

והמשקל שלו ממילא עלה.

הוא שואל טוב.

אתה שואל, מה, וצמר כבד הוא יותר איכותי?

לא, זה לא פירות.

כל סיבות, אתה באמת, כאילו...

התכוונתי, אתה צודק, התכוונתי שהוא השתבח, הכוונה, ונהיה לי יותר צמר.

כאילו, זה נהיה לי רק צמר. לא, זה אותו צמר, רק הוא נהיה כבד, אני חושב שזה רק מפריע.

אבל אולי אני מוכר את זה בטון בקילוגרמים.

אז ודאי שאתה צודק באופן כזה. אין ספק,

זה מאה אחוז, אין ספק,

שאם בעקבות הכובד של הצמר אני אמכור אותו יותר, ודאי שהיותר הזה,

אני ודאי אשלם לו.

כי על זה שייך להגיד את מה שהגמרא אמרה בחולין.

אבל מה שזה השתבח הרבה יותר, לא בגלל הכובד, בגלל המראה,

ולכן הוא סתם נהיה יותר יקר,

על היוקר הזה הגמרא אומרת שאני לא חייב.

ולמה בחולין כן? כי בחולין זה יסוד אחר. בחולין הממון היה אמור להיכלות והוא קיים בזכותי.

כשהממון אמור להיכלות והוא קיים בזכותי,

אז יש פה, זה כמו ריבוי בגוף החומר.

ואז זה מתייחס אליי.

עכשיו אני שואל אתכם שאלה. בואו נחזור לנידון, לשאלה.

עכשיו תגידו לי אתם.

עופות טרפה

שנהפכו להיות עופות כשרים,

זה שינוי ביוקר או באיכות?

באיכות.

ברור שבאיכות.

זה לא רק סתם יוקר.

לפני כן זה היה אסור היה באכילה,

עכשיו זה מותר באכילה.

אתה מסכים?

באיכות מוסכמה.

טוב, לכל דבר אתה יכול לקרוא איכות מוסכמה, אבל זה לא סתם מראה,

זה לא סתם יוקר.

לא מוסכמה, זה הלכה, זו פסיקה של מורה עולם. לא מוסכמה.

מוסכמה זה של בני אדם, אמרנו. כן, נכון.

אבל זה נקרא שוני באיכות, אני אגיד לך גם למה. כי לפני כן אי אפשר היה לאכול, עכשיו אפשר לאכול.

זה שתי מצבים,

אתה מבין?

שזה נקרא שינוי באיכות.

אבל אני לא דן עכשיו מדיני, הדין של איזק שמונה ניקח זה במאזיק וניזק, אבל אני לא יודע אם...

בדין... אם זה איכות סתם חברתית. אם אני גרמתי לך רווח,

והרווח הוא שינוי באיכות, רק האיכות היא... לא רואים אותם, איכות סתם חברתית.

אבל זה לא כמו יוקר. יוקר, גוף הדבר לא השתנה בכלל.

תראה, הדבר הזה, אתמול עשר שקל, היום חמש עשרה שקל.

אתה לא יכול להגיד שאיכותו השתנתה.

האיכות של גוף הדבר לא השתנה, אתה מבין למה מתכוון?

זה נניח שזה התנופה לא עושה את זה.

זה, האיכות השתנתה, כי עכשיו אפשר לעשות דברים שקודם לא יכלתי לעשות. עדך הייתי רואה. מצוין.

זה נקרא שאיכותו השתנתה, כי לפני כן אי אפשר היה לאכול, עכשיו אפשר לאכול.

זה ודאי שוני באיכות,

וכיוון שזה שוני באיכות,

יש לדמות את זה לאיזה גמרא?

לגמרא בחולין, ולא לגמרא בבבא קמא.

ואם כן, יש מקום לחייב את בעל הטרפה לשלם את ההשתפכות לבעל הכשרות.

הוא יכול לבוא ולהגיד לו, תשמע,

מי שגרם לך לשינוי האיכות זה אני.

כי אני גרמתי לבטל את העופות שלי, גרמו, הרי אילולא העופות שלי, העופות שלך היו נשארים עם טרפה.

אם סתם היו נופלים לארגזים ריקים,

היית מקבל בחזרה עופות טרפה.

מה גרם להם להיות עופות כשרים?

ונהיה להם יוקר, אבל זה יוקר מחמת שוני באיכות, אני.

אז יש לך לשלם על זה.

יכול להיות שזה גם נקרא איכות של מדינת כל העולם,

כל העולם מתייחסים לדבר כזה,

או שכל העולם, ויש חופשי סמורי דרום בכל העולם, נקרא את היכר, אפילו שלא רואים את זה בעלי זה.

אתה תמיד מדמה את זה לאיזה שונה ניכר, אני לא יודע אם מדין משטר שלי,

זה כל כך מתאים,

זה הולך בגדרים שניכר ולא ניכר.

זה הולך בגדרים של שוני באיכות או שוני סתם של יוקר.

אם אני סתם הייתי גורם לך לאיזשהו יוקר מסוים,

שגוף הדבר לא השתנה באיכות שלו, סתם יוקר גרמתי לך,

אז אתה לא יכול לבקש על זה כסף.

אני חושב שזה נקרא,

לדעתי זה נקרא בכל אופן שוני באיכות.

שוני באיכות, ואני גרמתי את זה,

ויש מקום לחייב על זה.

עכשיו תראו,

בסייעת דשמיא ראיתי איזשהו פוסק

שמדבר על זה, ומביא גמרא מפורשת בחולין.

ותראו גמרא מעניינת בחולין, לא בחולין, בירושלמי.

גמרא בירושלמי שלכאורה בדיוק מדברת על הגמרא שלנו,

והיא פוסקת קצת

אחרת ממה שאנחנו רוצים לפסוק,

ותכף נשתדל להבין למה.

תראו,

תראו ירושלמי.

אתם יודעים, יש הרבה דברים שבשאס הבבלי לא מובא,

וזה מובא בירושלמי, ואפשר להחקיא מזה.

טני,

שאה תרומה שנפלה למאה.

שאה תרומה, מסביר פה הרדבז והפני משה,

שמדובר בשאה תרומה טמאה.

אתם יודעים,

תרומת טמאה אי אפשר לכהן לאכול אותה, אסור לכהן לאכול אותה.

מקסימום, מה שהוא יכול לעשות איתה,

לתת את זה או לבהמה או להדליק בה את הנר,

כאילו לטהורה,

אם זה שמן.

אז שאה תרומה, תוסיפו בעל פה את טמאה, ככה מסבירים הרדבז וזה, שמדובר בתרומת טמאה,

שנפלה למאה.

למאה של מי?

למאה של מישהו אחר.

אומר לכהן,

ולא דמי עצים אני חייב לך.

טול לך דמי עציך.

זה של המאה, מה אומר לכהן?

תשמע, אתה יודע מה מגיע לך?

מה היית עושה עם התרומת טמאה שלך?

מדליק את זה, עושה מזה נרות, עצים. כאילו, מדליק את זה ממדורה, כי אסור לאכול את זה.

אז קח דמי עצים.

כאילו, לא מגיע לך יותר מאשר מה שזה היה שווה לפני כן.

ומה הוא אומר לו?

והוא אומר לו, וכי שאה תרומה שנפלה לפחות ממאה,

שמא אינה מדמהת את הקרי.

ועצים מדמים את הקרי.

ולא סופחה מפנינה לכהן או חרן, כאילו לכהן אחר.

והוא נותן לו דמי עצים.

אמרת הגמרא והכהן טוען לו,

אתה לא יכול להגיד שאתה תיתן לי דמי עצים.

סוף סוף

זה פירות תרומה.

סוף סוף זה פירות תרומה.

עכשיו זה נהפך להיות פירות תרומה.

אז איך אתה יכול לדחות אותי בדמי עצים?

זה בדיוק הנידון שלנו.

נפל לי תרומה טמאה לתוך מאה

של יהודי אחר.

היהודי, הוא אומר לי, קח דמי עצים. דמי עצים הכוונה, שווי של תרומה טמאה.

והוא אומר, וכי אתה לא יכול להביא את זה לכהן אחר? הרי הוא חייב להביא את זה לכהן אחר, כי בסך הכול זה קדוש.

הוא לא יכול לאכול את הכול.

יש פה תרומה קדושה. הגמרא היא נהייתה, במקום טמאה היא נהייתה טהורה.

אז הוא אומר, וכי אתה לא חייב להביא את זה לכהן אחר? זה עדיין תרומה.

אז זה כאילו, זה שלי.

אז הגמרא בסוף אומרת,

מהי קדום בה?

אז מה פוסקים?

אומרת לו, נותן לו דמי עצים והשאר יחלוקו.

הירושלמי פוסק, נותן לו דמי עצים, הכוונה תרומה טמאה. ובהשתבחות,

יחלוקו חצי אני, חצי אתה.

אני נראה לי שהירושלמי פסק יחלוקו בגלל כך.

נכון שאני צדקתי בדימוי שלי שלכאורה אני השבחתי אותך וזה שייך לי,

אבל אתה לא יכול להגיד שהכל ממך,

כי אילולא שהיה פה את הבשר שלי,

היה שייך שההשתפחות תחול על משהו?

אילולא הבשר שלי.

אז לא היינו מקבלים פה עשר עופות

של כשרים, נכון?

זאת אומרת, גם לי יש שותפות על מה יושב ההשתפחות?

על העופות הטרפה.

אילולא העופות הטרפה,

ההשתפחות לא הייתה באה.

זאת אומרת, זה בא משתיהם ביחד.

העופות שלי,

הטרפה

וכל העופות הכשרים שלך,

התערובת גרמה להשתפחות, אז זה בא משתיהם ביחד.

אז יש פה מקום להגיד יחלוקו.

וכך באמת פוסק

תסתכלו פה,

עמודי אור, תראו את העמודי אור,

אתם רואים סימן נ״ה?

תראו, אני קורא את השאלה.

כל דבר שבמניין, אפילו באלף לא בטיל,

ואם אותו דבר אסור בהנאה, ימכר הכל, כן, זה נעזוב.

ואם,

הנה.

ואם נחתכה בחתיכות דקות בגדרה בטלה, ואם הוא חתיכה נבלה שמותרת בהנאה, אין צריך לזרוק כלום לחוץ.

אך אם של ישראל אחר,

הוא יפרה לו דמים.

ויש להסתפק, כמה דמים יפרה לו?

אם דמי חתיכת נבלה,

כמו שהייתה שווה קודם, כשהתערבבה,

שהיו דמים מועטים, או כפי מה שהיא שווה עכשיו,

אחר התערובת. רואים את השאלה?

כל התשובה, האריכות הזאת מביא את הירושלמי, ובסוף תראו מה הוא כותב,

שתי שורות אחרונות.

ולפי זה, בנידון דידן,

נמי ישלם לבעל חתיכת הנבלה דמי חתיכת נבלה,

ומה ששווה עתה יותר, יחלוקו. כן נראה לעניות דעתי.

זאת אומרת, עמודי אור פוסק,

בנידון שלנו, הוא פוסק כך,

שהוא ייתן לו דמי נבלה,

וביתר הם יעשו חצי-חצי. למה חצי-חצי?

או, למה חצי-חצי?

אז כנראה שזה הולך בצורה כזאת. למה חצי-חצי?

למה חצי-חצי שם אני מבין?

אתה מבין על החופש הזה? באיזה מקרה?

בתרפה, זה הצפיח את התרפה, היה קשר, הצפיח את התרפה.

אבל תראה, אילולי שהיו פה עשר טרפות,

ההשתפחות לא הייתה בעולם.

צריך שיהיה עשר טרפות שעליהן יחול השבח.

אז אתה מבין מה אני מתכוון לומר?

זה נבע גם כן מכוח העשר שלי.

יש פה שותפות בהשבחה.

אז זה חצי-חצי.

השתפחות בחומר גלם.

בדיוק.

השתפחות בחומר גלם, זה משהו כזה.

שותפות בחומר גלם, אבל רק בחלק המושבח.

זאת אומרת,

אתה מבין מה אני מתכוון?

השתפחה היא תמיכה את עצמה.

בדיוק.

אילולי הטרפה,

על מה יושב השבח?

אתה מבין מה אני מתכוון?

זה, השבח יושב, בא, הוא נכון שהוא בא מכוח הכשרות, אבל הוא יושב על מה?

על הטרפה. ואם הטרפה לא הייתה בעולם,

לא היה לו על מה, לא היה דבר כזה.

הבנת מה אני מתכוון?

זאת אומרת, אם היו נופלים, אז לא עשרה עופות, עשרה מקלות.

שום תוצאה לא היית מקבל.

אתה מבין מה אני מתכוון?

אז זה, אז ממילא, בזכות,

יש גם זכות של עשרה עופות הטרפה שלי.

אז יש פה מקום להגיד יחלוקו.

זה פסק הלכה מעניין מאוד.

אז בואו, עוד פעם, בואו נסכם.

יוצא כך,

במקרה שלנו,

לכאורה הפסק הוא אמור להיות כך. זה כתוב מפורש, עמודי אור כך פוסק.

הפסק אמור להיות

שכיוון

שבעל הכשרות גרם להשתפכות שבאה מכוח שינוי באיכות.

זה לא סתם יוקר.

אם זה סתם היה יוקר,

דהיינו, העוף היה נשאר אותו עוף, רק סתם הוא נהיה יקר יותר.

אבל מה שאכלתי לעשות עם העוף לפניכם, אני יכול לעשות גם עכשיו.

אז על יוקר אנחנו לא אומרים, כיוון שזה בא ממילא,

אז לא מייחסים את היוקר למי שהביא אותו,

ולא משלמים לו על היוקר שהוא גרם לי.

זה אנחנו יודעים מהסוגיה שעם הקוף והצבע,

שאף על פי שהצבע גרם לצמר,

אתה מכיר את הגמרא? אתה לא היית...

אתה מכיר את הגמרא, כן?

אף על פי שהצבע גרם לצמר להתייקר,

אבל אין לחייב את בעל הצמר על ההשתפכות הזאת,

כיוון שזה בא ממילא.

ולמה לא אומרים שבעל הצבע מגיע לו?

כי שוב פעם, זה יוקר בלי שינוי באיכות.

הוא דיבר על טירוץ מחייבים, אבל זה להלכה, דרך אגב.

זה, השח פוסק את זה להלכה בשנט,

הוא פוסק את זה שאם זה לא היה די מעשה ולא היה די מעשה בנו, ככה הוא פוסק להלכה.

לכן נקטתי את התירוץ הזה, לא התייחסתי לתירוץ השני.

אבל אצלנו, כיוון שההשתפכות היא באיכות ולא סתם יוקר,

אז כן יש מקום לייחס אותה למי שעשה את זה.

אבל אנחנו מייחסים את זה בשותפות,

בגלל שסוף סוף, אילולי הבשרים,

הטרפה, אם זה היה סתם עשרה מקלות נפלו שם,

שום השתפכות לא הייתה קורה.

ואיזה תירוץ הראשון קודם פה?

באיזה מקרה?

של תוספות.

לא, אבל אם כל זה לא,

אז אין לכלל מדיננה, אבל מדין משטרשלה כן.

יש הבדל, שמה...

אבל תוספות לא דיבר מדיננה במשטרשלה? תוספות דיבר מדיננה. לא דיבר על משטרשלה.

ורב שמעינשקופ אומר שלמה שמה לא שייך משטרשלה?

כי זה מה שרב שמעינשקופ שואל.

תוספות השני שהוא אומר, תוספות רצה לאלה,

לא, תוספות דן מדין נהנה, אז תוספות דן מדין נהנה,

כן, לא, לא, אז יש קצות שמחלק בין נהנה למשטר שלה,

אבל זה נראה אותו סברה שכמו ש...

שמה?

אז לפי, הסוסות מחדש שנוי זה לא סיבה מדין נהנה ולא סיבה מדין משטר שלה.

אתה מבין?

זה... לא רק משטר שלה, גם נהנה לו. גם נהנה לו.

אבל מדין משטר שלה זה פשוט שלו, זה רבי שמשקופ מחדש.

ומתי כן יש לך מדין משטר שלה? מדין, כאילו, אני גרמתי לכל הדבר הזה?

רק כשזה השתפכות בגוף הדבר, באיכות.

וזה המקרה של העופות.

אז לכאורה, מה שנראה לעניות דעתי זה כמו שכתוב,

שהוא משלם לו את הדמי טריפה, וביתר הם עושים חצי,

חצי.

טוב, אנחנו נסיים בזה.