שאלה שבועית עולמית: הרב ברזל שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

שלום וברכה,

נראית השאלה השבועית

חמישים השקלים של ראובן כץ.

ראובן כץ היה אדם דל אמצעים.

בדוח הקרב היה מנהל את החזקת בני ביתו.

הגיע יום שישי ערב שבת קודש,

ובידי ראובן כץ היה סך חמישים שקלים בלבד.

עם החמישים שקלים הללו יצא ראובן לשוק לקנות מאכלים,

לענג בהם את השבת.

בדרכו לשוק

פגש את מר שמעוני,

כשבידו מעילו של ראובן כץ,

שנמסר לו אמש לתיקון.

מר שמעוני מוסר את המעיל לראובן,

ומודיע לו שדמי התיקון בסך חמישים שקלים בלבד.

כעת

חוכך ראובן כץ כיצד עליו לנהוג.

האם עליו לתת את כל הכסף שבידו למר שמעוני,

ולקיים בזה מצוות ביומות יתן שכרו,

אף שהתבטל מקיום מצוות עונג שבת?

או שמא ישתמש עם החמישים שקלים שבידו לקניית מאכלי שבת כדי לקיים מצוות עונג שבת,

אף שהתבטל מקיום מצוות ביומות יתן שכרו?

ראובן כץ פונה לרב,

כדי לשאול מה לעשות.

ואכן נשמע בעזרת השם

איך הרב

פושט לו את השאלה,

מהיכן הרב מכריע בדבר,

ונתחיל.

דבר ראשון שאנחנו צריכים לברר,

לראות

מהי מצוות

תשלום שכר שכיר ביומו,

ומהי מצוות עונג שבת.

המשנה ברורה בתחילת הלכות שבת,

כותב כך,

הנה,

עיקר מצוות עונג שבת מתפרש לנו על ידי הנביאים.

וכמו שנאמר,

וקראת לשבת עונג.

בנביא ישעיה כתוב,

וקראת לשבת עונג.

יש מצווה לענג את השבת.

יש פוסקים שסוברים שעיקרה היא מן התורה.

למרות שהפסוק שמלמד אותנו נאמר בנביא ישעיה,

וממילא מצווה זו אינה מן התורה,

אבל יש פוסקים שסוברים שהיא מן התורה.

מהיכן נלמד?

אומר המשנה ברורה לפי שהשבת היא בכלל מקראי קודש,

שנאמר הוא ביום השביעי שבת שבתון,

מקרא קודש.

מקרא קודש פרשו חז״ל בספרה

לקדשו ולכבדו בכסות נקייה,

לענגו בעונג אכילה ושתייה.

אז הנה מביא לנו בעל המשנה ברורה, חפץ חיים,

שיש בדבר מחלוקת בין המפרשים.

יש שאומרים שמצוות עונג שבת היא מצווה מן התורה,

מקרא קודש,

ויש שאומרים שמצווה זו היא מצווה מדרבנן,

שכתוב בנביא, וקראת לשבת עונג.

מעתה,

בעניין שאנחנו מסתפקים בו,

האם מצוות שכר שכיר גוברת על מצוות עונג שבת

ודוחה אותה, או להפך.

כיוון שמצוות שכר שכיר מפורשת בתורה,

כמו שנאמר בחומש דברים, ביומו תיתן שכרו,

ואילו מצוות עונג שבת לדעות הפוסקים שסוברים שהיא דרבנן

אינה מן התורה,

אז הדבר פשוט וברור שמצווה דאורייתא

דוחה מצווה שהיא רק מדרבנן.

ממילא לפי דעת הפוסקים הללו אנחנו כבר יודעים את התשובה לשאלה.

מצוות עונג שבת תתבטל מכוח מצוות

ביומו תיתן שכרו.

אבל עדיין נשאר לנו לברר מה יהיה הדין לפי הפוסקים שסוברים שמצוות עונג שבת היא מצווה מן התורה.

לפי הפוסקים הללו

יש לנו מצד אחד מצוות עשה של ביומו תיתן שכרו,

מצד שני מצוות עשה של עונג שבת מקרא קודש.

מה יעשה?

לקיים את שניהם הוא אינו יכול,

יש לו רק 50 שקל אחד.

השאלה איזו מצווה הוא יתפוס

ואיזו הוא יניח.

אז אנחנו נמשיך ונראה איך לדון את השאלה.

הרדווז שהיה אחד מהפוסקים הקדמונים נשאל בשאלה אחרת.

שממנה לכאורה נוכל לפשוט גם את השאלה הזאת.

והנה לנו לפנינו לשון הרדווז בתשובותיו חלק ד' סימן יג.

שאלה

ראובן היה חבוש בבית האסורים

ולא היה יכול לצאת להתפלל בעשרה.

התחנן ראובן לפני עשר

שיוציאו כדי לקיים את המצוות

שצריכים לקיימם בעשרה.

ולא אהבה השר לשמוע,

להניחו לצאת מבית הסוהר,

זולת יום אחד בשנה, איזה יום שיחפוץ.

אז הגיעה השאלה הזו לפני הרדווז,

איזה יום מכל ימות השנה יבחר ראובן ללכת לבית הכנסת?

עד עכשיו היה לו בעיה שהוא לא יכול לצאת.

הוא התחנן לפני השר, השר אמר לו, יום אחד אני מרשה לך.

עכשיו יש לו בעיה חדשה, איזה יום הוא יצא?

אולי יום שני שיש קריאת התורה?

אולי שבת?

יש קריאת פרשת שבוע שלם?

אולי ראש חודש?

אומר הרדווז,

הנה ראיתי אחד מחכמי דורנו בתשובה

שדיבר על זה

והעלה חרס בידו.

בתחילה כתב דה עדיף יום הכיפורים,

אחר כך החליפו ביום הפורים משום מקרא מגילה ופרסום מניסא,

ואין ראוי לסמוך על דבריו.

הרדווז מביא שיש מי שאמר

שיבחר איזה יום מיוחד במינו,

אולי יום כיפור,

אולי יום הפורים, יש מקרא מגילה ופרסום מניסא.

אומר הרדווז, זה לא נכון,

אבל מה שראוי לסמוך עליו, כותב הרדווז,

הוא מה שאנחנו פוסקים להלכה.

אין מעבירין על המצוות ואין חולק בזה שזו ההלכה.

כלל, אין אדם שחולק על זה.

לכן,

המצווה הראשונה שתבוא לידו שאי אפשר לעשותה כשהוא כבוש בבית האסורים,

היא קודמת.

ואין משגיחים מהמצווה שפגעה בתחילה, היא קלה או חמורה.

כך אומר הרדווז.

וזה פשוט מאוד אצלי.

כך מסיים הרדווז.

אז הרדווז דן איתנו פה אדם שיכול לקיים אחת מן המצוות.

פעם אחת הוא יכול לצאת החוצה,

להיכנס למניין בבית הכנסת ולקיים מצווה שצריכה מניין.

איזה יום הוא יבחר?

אומר הרדווז, שלא יפשפש ויחפש מה יותר חשוב ומה פחות חשוב.

הראשונה שמגיעה לידו, שיצא אליה.

אם ככה,

אנחנו לכאורה נוכל לפשוט לענייננו.

מצד אחד יש לפניו עשה,

ביומו תיתן שכרו.

מצד שני יש לפניו עשה, מקרא קודש, עונג שבת.

איזה הוא יקיים?

מה שקודם?

מה קודם?

מצוות ביומו תיתן שכרו, מתי הוא מקיים?

עכשיו.

מצוות עונג שבת, מתי הוא יקיים?

בליל שבת, שבת בבוקר.

איזה מצווה קודמת?

תשלום שכר שכיר.

אז דחורה מדברי הרדווז,

האילו אנחנו נוכל לפשוט את השאלה שלנו.

שעדיף לקיים מצוות שכר שכיר, שזו מצווה קודמת,

מאשר לקיים מצוות עונג שבת, שזו מצווה מאוחרת יותר.

מה אתם אומרים? אולי יש פה איזה חילוק. פה, אולי ההגמון או השר,

היום הוא מוכן לתת לו יום אחד על חלק. בעוד שבוע יגידו, לא, הדלום לא מוכן לתת. יפה מאוד אתה אומר.

מצוין אתה אומר, ואנחנו נראה בהמשך את הסברה הזאת.

אבל לפני שאנחנו נשאל שאלות על הרדווז,

אנחנו נראה בקצרה, במהר,

כמה ראיות יפהפיות לדברי הרדווז מהגמרא.

הפוסקים הרבה דנים על דברי הרדווז,

ובכלל הדברים מצאנו כמה ראיות מצוינות.

הראיה הראשונה מהגמרא במסכת סוכה, דף כעמוד ב',

אתם רואים, אצלכם זה מספר שלוש,

יש פה בתוך המוסגר גמרא.

אז לפני זה נקדים בקצרה.

הגמרא מדברת שמה על דין העוסק במצווה,

פטור מן המצווה.

הדין הוא שעוסק במצווה פטור ממצוות אחרות באותו זמן,

והגמרא מחפשת את המקור לזה.

והגמרא מביאה מקור בעמוד א',

ממה שנאמר בקריאת שמע,

בשוכבך ובקומך, בשבטך בביתך.

מזה הגמרא לומד שעוסק במצווה, פטור מן המצווה.

מתי חייבים במצווה?

אם אתה יושב בביתך,

לא עוסק במצווה אחרת.

אבל אם אתה עוסק במצווה ובא לך מצווה נוספת, אתה פטור.

כגון אדם שעוסק במצוות השבת אבידה,

ובא עני ומבקש ממנו פרוטה לצדקה,

פטור מלתת לו, כי הוא עוסק כעת במצווה אחרת.

הגמרא שואלת על כך שלחורה יש מקור אחר לעוסק במצווה.

מאיפה המקור?

כתוב בפסוק

ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם

ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא.

מה קרה?

היו אנשים שהיו טמאים בערב פסח,

לא יכלו להקריב קורבן פסח,

והם באו אל משה רבינו ואומר לו...

למה ניגרע? מה יהיה איתנו?

אמר להם, יש פסח שני.

מה קרה לאנשים האלה? למה הם היו טמאים?

מביאה הגמרא, רבי יצחק אומר,

היו עוסקים באמת מצווה.

עוסקים באמת מצווה היו.

היה להם מת לפני שבוע.

הם טיפלו בו, קברו אותו, הם נטמאו למת.

הדין הוא שמי שנטמא למת,

בשביל להיטער מטומאת מת,

צריך לעזות עליו פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי,

ואחר כך הוא נהיה טהור.

מתי? ביום השמיני.

ביום השמיני הוא נהיה טהור.

אז חל שביעי שלהם בערב פסח.

מתי מקריבים את קורבן פסח?

בערב פסח.

מתי אוכלים אותו? בליל פסח.

אבל בערב פסח, בי״ד, אז שוחטים אותו,

והם לא יכולים לשחוט את הפסח.

מדוע?

כי זה עדיין יום השביעי, הם עדיין לא טהורים.

חל שביעי שלהם להיות בערב פסח,

שנאמר, ולא יכלו לעשות את הפסח ביום ההוא.

ביום ההוא הם יכולים לעשות,

אבל למחר יכולים לעשות.

הנה לך מקור, אומרת הגמרא,

שהעוסק במצווה פטור מן המצווה.

איך המקור מכאן?

אז אנחנו נסתכל על מה שמפרש לנו רשי.

אומר רשי,

מכל מקום, אתם רואים בצד רשי במסגרת,

מכל מקום שמעינן מינה.

אנחנו יכולים לשמוע מהמקרה הזה,

שהעוסק במצווה פטור מן המצווה,

שהרי נטמאו במתיהם שבעה ימים לפני הפסח.

אף על פי שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהם.

לפני שבוע, כשנטמאו למת, הם ידעו שמה יקרה מכוח הטומאה למת,

הם לא יוכלו עוד שבוע לעשות את הפסח.

כי הם יהיו טמאים.

למה הם עשו את זה?

כי זו מצווה שהגיעה לידם בהתחלה.

הם עוסקים במצווה, למרות שמה?

שיהיה מצווה אחרת שתידחה מכוח זה.

עלמא,

הרי לפניך שמצווה קלה הבאה לידך,

כך אומר רשי,

אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא.

אז הנה לנו מסקנת הגמרא,

כתוב ברשי.

מה כתוב כאן?

עומדים לפניהם שתי מצוות.

או להתאמן למת שנמצא עכשיו לפניהם,

ואז הם יתבטלו מפסח בשבוע הבא,

או שיעזבו את המת

ויקיימו את הפסח ולא את המת.

מה הם יעשו?

אם הוא דן איזו מצווה עדיפה, מה המצווה שעדיפה?

קורבן פסח.

מי שמבטל קורבן פסח עובר באיסור כרת.

מת מצווה, אין בזה כרת.

ממצא שמת מצווה זה מצווה קלה,

וקורבן פסח זה מצווה חמורה.

אם אנחנו נעשה חשבונות,

צריכים להגיד, אל תגעו במצווה הקלה, כדי שתוכלו לעשות את המצווה החמורה.

מה אומרת לנו הגמרא? לא.

מצווה קלה באה לידך,

אל תדחה אותה מפני חמורה עתידה לבוא.

מפורש כמו מי?

כמו דברי הרדווז.

אפשר להביא עוד רעיה, ממיקורת גדול.

שם יש פסוק מיוחד שמדבר על מת מצווה. שם זה רעיה הפוכה, אבל זה פסוק מיוחד.

המת מצווה פה זה לא מת מצווה שנמצא שאין לו קוברים,

כך רש״י כבר לפני זה מסביר.

זה יש להם מת, אבל יש מי שיטפל בו.

ראיה שנייה, נפוך דף, מסכת מועד קטן, דף ט' עמוד א'.

שם כתוב בגמרא למטה שתי שורות אחרונות כך.

רבי יהונתן בן אסמאי ורבי יהודה בן גרים,

קורא מוקרא יהדדי.

הם שאלו שאלה סתירה משתי פסוקים.

כתיב

פלס מעגל רגלך וכל דרכיך ייקונו.

מה זה פלס מעגל רגלך? כלומר, מסביר רש״י

שכל המצוות

ועיין בהן איזו מצווה גדולה ועשה את הגדולה.

פלס, כמו פלס, תבדוק, תבדוק

מה המצווה הגדולה, תעשה אותה. יישר כוח.

וכתיב אורח חיים פן תפלס.

מה זה אורח חיים פן תפלס? אומר רש״י,

משמע כל מצווה שתבוא לידך,

עשה אותה בין גדולה, בין קטנה,

ואל תניח קטנה מפני הגדולה.

אז זו שאלה.

מצד אחד, משמע, תבחור איזו מצווה חשובה.

מצד שני, משמע, תעשה מה שיש, בלי לבחור.

מה שמגיע, ישר תעשה.

מה עושים הסתירה?

עונה הגמרא, לא קשיא.

כאן במצווה שאפשר לעשות על ידי אחרים,

וההמשך הוא כאן במצווה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים. מסביר רש״י,

מצווה שאפשר לעשות על ידי אחרים, תפלס.

כלומר, תבדוק, תמדוד,

תעשה אתה גדולה וחבריך יעשו את הקטנה.

אבל מצווה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים,

תעשה מה שבא ראשון ואל תבדוק מה יותר גדול, מה יותר קטן.

מה כתוב פה בגמרא? מסקנה שמצווה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים, כמו הדוגמה של הרדווז.

מה אחרים? מישהו יתפלל במקומו בבית הכנסת?

זו מצווה של בגופו, ללכת למניין.

או הדוגמה שלנו,

מצוות שכר שכיר.

אי אפשר לעשות על ידי אחרים, אתה צריך שלם.

או מצוות עונג שבת. מישהו יאכל בשבילך את הדגים?

זה אי אפשר לעשות על ידי אחרים.

מה כתוב על זה? מה עושים?

לא בודקים מה גדול, מה קטן,

אלא מה הראשון שמגיע, זה מה שעושים.

הנה לנו ראיה נוספת לדברי הרדווז.

והראיה השלישית, ואחר כך נתחיל עם הקושייה ונמשיך הלאה.

הראיה השלישית מגמרא, מסכת יבמות, דף ל״ט עמוד א',

כתוב במשנה כך

מצווה בגדול ליבם.

מצוות ייבום,

שאחד מן האחים של המת מייבם את אשת אחיו,

מצווה שהגדול שבאחים הוא ייבם.

זו המצווה לכתחילה.

אבל אם הגדול לא נמצא כאן,

הגדול נמצא בחוץ לארץ,

לא אומרים ימתין בגדול עד שיבוא מדינת הים,

לא מחכים לגדול עד שיגיע כאן ויעשה את המצווה מן המובחר,

אלא אומרים לו, עליך מצווה,

כלומר אתה מי שנמצא פה,

אתה מצווה עכשיו.

או חלוץ או ייבם, לא מחכים לגדול.

שואלת הגמרא למטה, שורה שנייה מלמטה.

ובגדול עד שיבוא מנת הים, אין שומעים לו,

לא מחכים לגדול שיגיע.

אמה היא?

מדוע, שואלת הגמרא, לא נחכה?

מינטר דיל מעטי ומייבם וחליץ.

נחכה שמא יגיע הגדול, עוד מעט יגיע,

ונייבם ונחלוץ.

אלא, אומרת הגמרא, אתה יודע למה לא מחכים?

כל שהוא יהיה עם מצווה, לא משעינן.

לא משעים את קיום המצווה.

זאת אומרת, מה כתוב לנו פה בגמרא?

שלמרות שאם תחכה, תקיים מצוות עיבור מן המובחר,

לא עושים את החשבון הזה.

עכשיו אתה יכול לעשות,

תעשה מה שאתה יכול לעשות עכשיו. אל תחכה לעשות את זה מן המובחר.

מה שאתה יכול לעשות עכשיו, תעשה.

הנה לנו ראיה דומה נוספת.

ועכשיו נפתח ונראה את הגמרא במנחות,

שליחורא מכאן יש קושייה עצומה על דברי הרדווז.

אומרת הגמרא,

בא מיני רבי חייא בר אבין מרב חיסדא.

רבי חייא בר אבין שאל שאלה את רב חיסדא.

ציבור שאין להם תמידים ומוספים,

איזה מהם קודם?

ציבור שהקופה הציבורית הידלדלה, אין כסף.

נשאר כסף לבהימה אחת.

או תיקח ממנה קורבן תמיד,

או תיקח ממנה קורבן מוסף.

מה תבחר?

תבחרת מוסף על חשבון התמיד,

או תבחרת תמיד על חשבון המוסף.

אומרת הגמרא,

איך ידמי?

איך מדובר הצורה של השאלה שלך?

אילי מתמידין דיומי ומוספין דיומי,

כלומר של אותו יום

מגיעים שתי תמידים, תמיד של שחר,

תמיד בן ארבעים, ועוד מוסף באמצע.

אם אין לך מספיק או לתמידים או למוסף של אותו יום,

פשיטא שתמידין עדיפה.

ודאי שעדיף

להשקיע בתמידים.

מדוע?

כי יש להם שתי מעלות יותר מאשר

המוסף שיש לו רק מעלה אחת.

דאבל הוא תדיר, הוא יותר תדיר מהמוסף,

והוא גם מקודש שזה בשבת.

אז לא בזה הספק שלך.

אז מה הספק שלך? אלא

תמידים דלמחר, של יום ראשון,

ומוספים דהאידנא של שבת.

אז מה הספק שלך?

האם תמידים עדיפי, מדוע שכן תדיר?

תמידים הם יותר תדירים מאשר מוסף. מוסף מגיע פעם בשבוע,

תמידים דבר יום ביומו.

תמידים כסדרם.

או דיל מהמוספים עדיפי,

דאבל לאו מקודש.

אולי מוספים עדיפים מאשר מי,

מאשר תמיד. מדוע?

כיוון שזה מקודש.

אז הנה לנו גמרא מעניינת מאוד,

שהגמרא דנה.

מה יעשו ציבור

שיש להם אחת משתי אפשרויות?

או לקנות באימה בשביל התמיד,

של יום ראשון, או בשביל המוסף

של שבת.

מצד אחד יש מעלה במוסף שהוא מקודש.

אנחנו עוזרים בעמוד שש כעת.

מצד אחד יש מעלה במוסף שהוא מקודש.

מצד שני יש מעלה בתמיד שהוא תדיר.

מה עושים?

אבל רק רגע.

מה אמרנו הרדווז?

זה לא משנה מצווה חמורה או מצווה קלה.

מצווה באה לידך, אל תחמיצנה.

אין מעבירין על המצוות.

אז מה אכפת לך, המוסף קדוש יותר,

או התדיר קדוש יותר?

אפילו המוסף לא קדוש, אבל מי...

שבת, מי נמצא לפניך? המוסף.

התמיד של יום ראשון צריך לחכות עוד יום שלם.

כתוב פה מפורש, לא כמו הרדווז.

כתוב פה שלמרות שמצוות המוסף היא עכשווית,

יש צד בגמרא שנעדיף לחכות, להמתין ולהקריב את התמיד למחרת, על חשבון מי?

על חשבון המוסף.

שאלה עצומה.

למה המוסף יותר נקודש מה...

כי המוסף הוא בא בשבת, שבת זה שבת קודש.

כמו שהשבת קדושה, היא מקדשת את כל מה שבתוכה.

אבל התמיד של יום ראשון זה כבר אחרי השבת,

זה יום חול, כך מסביר רשי.

זה פירוש ראשון ברשי.

יש פירוש נוסף,

אבל לא נאריך עכשיו, כי הזמן קצר והמלכה מרובה.

לפי הפירוש הנוסף גם כן קשה.

אותו שאלה גם קשה.

ליישב את השאלה הזאת,

אנחנו נאמר כזה חילוק,

מה שאתם אמרתם בהתחלה.

הרדווז מדבר,

כשאנחנו צריכים לבחור יום כיפור, אולי פורים,

זמנים מרוחקים אחד מהשני.

אומר הרדווז, אל תעשה חשבונות.

אם תעשה חשבונות, בסוף תישאר קרח מכאן ומכאן.

יש לך מצווה, ישר תחטוף אותה.

חטוף ואכול, חטוף ושתה.

אי עלמא כבי הילולא דמיא.

אל תחכה מדי הרבה.

עוד מעט יעבירו את הדברים האחרים.

אולי השר עכשיו נתן לך חנינה ליום אחד, עוד שבוע,

יקום על צד שמאל, יבטל הכול.

אז אם אתה תחכה יותר מדי,

אתה בסוף תקבל לא את זה ולא את זה.

על זה דיבר הרדווז.

וגם הגמעות שדיברנו למעלה,

גם מדובר בכזה מקרה.

שאם תחכה, אתה עלול להפסיד את הכול.

על זה כתוב, אל תעשה חשבונות.

אבל במקרה שזה סמוך, כמו מוסף של היום ותמיד של מחר.

סמוך, יממה אחת ביניהם.

כזה מקרה לא חוששים שמא תתבטל מזה.

עכשיו, ההמצאה הזאת, החילוק הזה,

זה לא המצאה פרטית.

אנחנו מוצאים את זה בהרבה מקומות.

עוד מעט נביא ראיות מוכחות לזה.

אבל יש לנו את הנושא הזה, גם במסכת יומה,

לגבי אישה של כהן גדול.

אומר רבי יהודה, מעמידים לו אישה אחרת,

נוספת, שתהיה מוכנה, כדי, כתוב וכיפר בעדו ובעד ביתו,

אם היא תמות הראשונה, שיהיה את השנייה.

אמרו חכמים, אין לדבר סוף.

אז מה אומר תוספות? אומר תוספות, מה רבי יהודה ענה על זה?

הוא אומר, יש חשש גדול, יש חשש קטן.

חשש לאישה, אחת חוששים, שתי נשים שימותו לא חוששים.

יש גמרא ביבמות בדף יח, יט.

אומרת הגמרא,

יש לנו אופנים שיש חשש שאם ייאבם אחד,

עד שהוא ייאבם ימות השני, ואז יתבטל יבום לגמרי. יש אופנים שם בגמר, לא ניכנס לזה.

אומר תוספות יסוד, בדף יט ביבמות,

מיתה לזמן מרובה חיישינן.

חוששים, אדם בטווח של שנה, טווח של חצי שנה, טווח של חודש,

חוששים שמא ימות.

אבל זמן מועט לא חיישינן.

זה היסוד שאנחנו רוצים להעתיק אותו גם לנושא שלנו.

הרדווס שאומר, תפוס את המצווה הראשונה,

זה איפה שזה זמן מרובה.

אם לא תתפוס את זה, שמא תפסיד הכול.

אבל לזמן מועט, כמו הדוגמה פה בגמרא,

לזה לא חוששים.

ולזה כן עושים חשבון.

אם יש לנו מצווה מחר של תמיד שהיא תדירה,

אולי עדיף לחכות.

למה להיות פזיז? חכה יום אחד.

עכשיו נביא ראיה לדבר.

יש ספר תרומת הדשן,

אחד מהקדמונים,

מסוף הראשונים.

הוא דן בשאלה הזאת.

הרואה לבנה בחידושה בימי החול.

יש מצווה שנקראת מצוות

קידוש לבנה, מצווה גדולה.

קידוש לבנה, כשיש את הזמן שלו,

מקדשים את הלבנה.

עכשיו יש שאלה כזאת.

אדם רואה לבנה בחידושה בימי החול,

ואומר, נמתין לברך על חידושה על מוצאי שבת.

כך הרבה נוהגים.

מתי עושים קידוש לבנה? מוצאי שבת בבית הכנסת.

אבל מתי אפשר לעשות קידוש לבנה?

מהזמן שאפשר.

יש נוהגים שלוש ימים אחרי המולד, יש שתי עונות, יש נוהגים שבעה ימים.

כל אחד לפי דרכו.

אז התעוררת השאלה האם לעשות מיד כשזה מגיע.

זריזים מקדימים ומצוות.

או לחכות מוצאי שבת, זה זמן שנמצא ברוב עם הדרת מלך,

זמן שנמצאים עם בגדים מכובסים,

בגדים מבוסמים, כמו שנראה.

כך שאלו אותו.

מה ענה על זה תרומת הדשא?

הוא כותב ככה, ייראה,

די יש לחלק בדבר.

איך הדלל מוצאי שבת הבא בקרוב,

עוד מעט יהיה מוצאי שבת,

אז בכזה מקרה תחכה למוצאי שבת.

יפה עושים, נמתין עד מוצאי שבת.

אבל אם ליל מוצאי שבת יהיה ללא תרבה בחודש,

תחכה למוצאי שבת,

זה יצא סמוך לסוף הזמן של קדוש לבנה.

בכזה מקרה אין להמתין.

לפי שכל מקום שראוי להסתפק שתעבור המצווה,

אין משעים אותה אפילו כדי לעשות מן המובחר.

וראיה מהגמרא ביבמות שראינו מקודם.

לא אומרים נחכה עד שהוא יבוא,

כי אולי בסוף לא הוא יבוא ולא אתה תעשה,

לא תתייבן בכלל.

והוא מוכיח את זה בהמשך הגמרא,

שזה תלוי. אז מה כתוב לנו פה בתרומת הדלשין את היסוד הזה?

אם יש הבדל קטן בין הזמן הזה לזמן הזה,

תחכה, תעשה מצווה מן המובחר.

אבל אם יש הבדל מרובה, תיזהר, תעלול להפסיד את הכול.

זה מה שאנחנו רוצים לומר גם כן בדת הרדווז.

ונביא דבר נוסף לזה.

סליחה, אפשר להגיד כאן דבר כזה במרכאת אילנות.

רואים שהיא נוסמה יותר לבן אמריקאי אילנות, ברוב העם.

שהיא תהיה מחוץ להם, באילנות שמחוץ להם. כן.

הוא עכשיו,

בהתחלה של החודש, הוא יכול לברך עם כולם.

כן, יכול להיות שאותו דבר.

אבל צריך לדון, אם זה פה עם כולם, אז זה ברוב עמדות המלך, גם כן. צריך לבדוק את הדברים.

יש שאלה נוספת שנשאל עליה רבי אליהו מלובלין, אחד מהקדמונים גם כן, בתשובות יד אליהו.

הוא נשאל על ידי אדם כזאת שאלה, שאלה מאוד אקטואלית.

הוא אומר, בא עליו אדם, אמר לו ככה, תשמע רב,

אני מהדר להתפלל תפילה כוותיקין,

בימות החול או בשבת.

התעורר לי שאלה השבת.

ותיקין אין הרבה אנשים,

יש מניין וחצי, יש.

רוב הציבור

מהדר בשינה, במיוחד בשבת,

וכתוב, לקום קצת יותר מאוחר מימות החול, כתוב בהלכה,

וקם למניין בשעה שבע, שמונה.

נמצא שברוב עמדת מלך, איפה נמצא? במניין השני.

אבל תפילת ותיקין עדיפה על זה.

וזה הכל טוב לתפילה שחרית של ותיקין.

שם נאמר ותיקין.

אבל מוסף,

האם אני אתפלל מוסף עם המניין וחצי שאני נמצא בבוקר בוותיקין?

או שאני אחכה,

אחרי שאני גומר שחרית קריאת התורה,

אני ילך לביתי ויחזור כעבור שעתיים-שלוש למניין הגדול, המשובח, רוב עמדת מלך, להתפלל שם תפילת מוסף.

אומר לו הרדווז,

ליחורא דיבר בזה כבר, אומר לו יד אליהו,

ליחורא דיבר בזה כבר הרדווז, זאת אותה שאלה.

תחטוף מה שמגיע ראשון, אל תחכה למאוחר.

אבל הוא אומר, הרדווז, אומר עדיה לו, לא. מה כתוב בתרומת הדשן?

שאם זה זמן מועט, כן מחכים.

אז הרדווז על מה מדבר?

הזמן מרובה.

השאלה שלך על השעתיים האלה, שלוש שעות האלה, זה זמן מועט.

ולכן הוא פסק לו, שמה יעשה?

שאחרי ותיקין, הוא לא חייב, אבל אם הוא רוצה להיעדר,

שיתפלל תפילת מוסף במניין הגדול ברוב עם כעבור שלוש שעות.

אבל אם ככה,

אנחנו עכשיו הפסדנו מהחילוק הזה.

כי עד עכשיו הרדווז הזה היווה לנו מקור לפשוט את

השאלה ולומר שעדיף לקיים מצוות שכר שכיר שהיא עכשווית,

על פני עונג שבת שהיא בלילה.

אבל לפי מה שאנחנו אומרים עכשיו, שבמקום כזה שזה סמוך,

כן עושים חשבונות,

אז לא נוכל להשתמש עם הטעם הזה להקדים שכר שכיר,

אלא נצטרך לעשות חשבונות,

לראות אולי עונג שבת במצווה חשובה יותר,

מצווה מקודשת יותר,

צריך לבדוק.

זה הסיכום של החלק הראשון.

דהיינו,

החלק הראשון שאנחנו דנים,

שכר שכיר עכשווי מול עונג שבת שבלילה.

יש מעלל העכשווי, אנחנו רואים ברדווז.

אנחנו רואים אפילו ראיות לזה מגמרא מכמה מקומות,

אבל אנחנו מגלים מכוח הגמרא במנחות שזה לא סוף פסוק.

זה נאמר רק במקום כזה שיש זמן מרובה בין שתי המצוות,

שאז יש לחשוש לביטול כל המצוות.

אבל במקום שאין זמן מרובה,

מה אומרים אז?

אז אומרים שמה יעשה?

שיעשה חשבון ויעשה את המהודר יותר.

אם ככה, נבדוק. הוא לא עונה כשבת מהודר יותר.

אז אנחנו עכשיו יוצאים לדרך חדשה.

יש

סברה נוספת להעדיף את מצוות שכר שכיר.

מדוע?

יש כלל בתורה,

עשה דוחה לא תעשה.

אם יש לבן אדם עשה, מצוות עשה מצד אחד,

אבל זה על חשבון לא תעשה,

יעשה את המצוות עשה, ידחה את הלא תעשה.

אבל זה בתנאי שבצד שנדחה יש רק לא תעשה.

אבל אם בצד שנדחה יש גם כן עשה,

אין עשה דוחה, לא תעשה ועשה.

עכשיו בואו נבדוק.

מצוות עונג שבת,

יש אומרים בחז דרבנן, אמרנו.

גם לפי האומרים זה דאורייתא,

מקרא קודש,

איחלו היום, יש כמה מקורות, זה הכל מצוות עשה.

אין בזה לא תעשה.

אבל את מצוות שכר שכיר, מה כתוב בתורה?

לא, ביומו תיתן שכרו, זה מצוות עשה.

לא תלין פעולת שכיר איתך עד בוקר,

זה מצוות לא תעשה.

לא תבוא עליו השמש, גם כן, לא תעשה.

אין עשה של עונג שבת,

דוחה לא תעשה ועשה.

כך מבואה בגמרא בבבא מציע, דף כב,

דף ל״ב,

כך מבואה בגמרא בייבמות דף כא,

אין עשה דוחה לא תעשה ועשה.

אז לכאורה יש לנו בזה טעם ברור לומר לו,

תקיים מצוות תשלומי שכר שכיר ואל תאכל דגים בשבת.

אל תקיים עונג שבת.

כי זה לא תעשה ועשה, וזה רק עשה.

אבל בואו נבדוק, עדיין לא להתייש מהדגים.

בואו נבדוק את העניין.

בגמרא במסערת בבא מציע, דף קי״ב עמוד א',

כתוב ככה,

תענו רבנן,

לא תאלים פעולת שכיר,

לא תלין פעולת שכיר.

זה הלא תעשה שדיברנו עליו.

יכול אפילו אין לו.

מה יעשה אחד ששכר בן אדם ואין לו?

אין לו לשלם.

עובר על לא תלין או לא?

תלמוד לומר,

לא תלין פעולת שכיר איתך,

שיש איתך.

אם יש לך כסף

ואתה לא משלם, אתה עובר על לא תלין.

אבל אם אין לך,

אתה לא עובר.

כך כתוב בגמרא, נכון?

מה זה נקרא אין לך?

כתוב בשולחן ערוך,

אין לך הכוונה שאין לך כסף.

משמע, אומר הגאון רבי עקיבא איגר על המקום,

משמע שאם אין לו כסף,

אבל יש לו מטלטלין,

יש לו כלים,

הוא לא צריך למכור אותם,

הוא לא צריך, לא חייב לשלם איתם,

לא עובר על לא תלין.

אפילו ששווה כסף ככסף,

הוא יכול לשלם עם זה,

לא חייבו אותו.

וכך כתוב בחינוך, אחד מן הראשונים.

שאם בשביל לפרוע הוא יפסיד הרבה,

יותר מהסכום שהוא חייב,

יש לו כלי, צריך למכור אותו בהנחה, בזול,

אז הוא לא חייב.

ויש לזה גם כן ראייה מגמרא במסכת שבת, דף קכז עמוד ב',

מעשה באדם אחד שנזכר אצל בעל הבית בדרום,

עבד אצלו שלוש שנים, אומרת הגמרא,

לסוף שלוש שנים

רצה ללכת לביתו,

הלך לבעל הבית לבקש שכרו.

אמר לו, אין לי.

אמר לו, אבי לי מעות, אין לי.

אבי לי קרים וקסתות,

אמר שם הכול.

הלך לביתו בפחי נפש.

כעבור זמן,

הבעל הבית הזה לקח שלושה חמורים, מילא אותם בכל טוב,

הלך לשלם לשכיר שלו.

ואמר לו,

כשאמרתי לך, אין לי מעות, מה חשדתני?

ענה לו השכיר,

חשבתי שמה פרקמטיה נזדמנה לך.

מה זה פרקמטיה?

סחורה.

נו, איזו תשובה זאת.

אז שאני אשלם מהסחורה.

אומר המנחת חינוך, מה רואים מכאן?

שאין חיוב לשלם מסחורה.

רק ממה? מכסף מזומן.

עכשיו, בוא נשאל שאלה כזאת.

מה קורה אדם,

בעל הבית של שכר שכיר,

יש לו כסף,

יש לו, 50 שקל יש לו.

אבל מה זה? צחוק 50 שקל.

הוא צריך איזה ארוחת בוקר, צהריים, ערב של מחר, נגמר הכסף.

זה נקרא יש לו או אין לו?

יש מקום לומר שאם הוא צריך את זה בשביל האוכל, זה נקרא אין לו.

כמו שאם יש לו לא מטלטלים, זה נקרא אין לו.

כמו שאומר החינוך, שאם הוא יפסיד הרבה מה שהוא ישלם, זה נקרא אין לו.

גם אם הוא צריך את זה בשביל הארוחת ערב היום,

זה גם נקרא אין לו.

אם ככה,

במקרה שלנו יש לו חמישים שקל בלבד.

צריך לקנות דגים בשבת.

אתה רוצה שלא יהיה לי דגים בשבת, זה נקרא אין לי.

ככה יש מקום לומר.

ואז אין אתה לא תעשה,

יש רק תעשה.

אבל אחרי חיפוש, חיפשתי, לא מצאתי על זה מקורות מפורשים,

אבל מצאתי שהמערית,

המערית גם כן היה אחד מהקדמונים,

בחידושים שלו למסכת חידושים דף כ עמוד א',

הוא כותב בצורה פשוטה, פשוט לא,

שאדם ששכר פועל,

למרות שאין לו כסף למזונות,

יש לו כסף רק למזונותיו,

צריך לקחת את הכסף הזה, לתת לפועל.

זאת אומרת שמדברי מערית מבואר,

שזה לא נקרא אין לו,

זה נקרא יש לו.

אז חוזר פה לא תעשה.

נמשיך הלאה, לא נתייאש.

נמשיך הלאה.

יש גמרא נוספת.

באותו עמוד שאנחנו אוחזים, דף שמונה,

יש לנו גמרא נוספת למטה.

מתי עוברים על לא תלים?

נתנה לו בחצי היום,

אם הפועל נתן את החפץ שאותו הוא תיקן, החייט,

נתן את החליפה בחצי היום.

מתי עובר הבעל בית על לא תלים?

מי ששקעה עליו חמה עובר משום בלטלין.

הוא לא עובר ישר אם הוא לא משלם.

אם הוא לא משלם עד שקיעת החמה,

אז הוא עובר על בלטלין.

ככה ההלכה.

עכשיו נשאל שאלה כזו.

מה הדין אדם

שהיה לו כסף בשעה שהפועל נתן את הסחורה,

אבל לפני השקיעה הוא בזבז את הכסף הזה?

קנה אם זה מאכלים,

קנה אם זה כלים,

קנה אם זה ריהוט.

נמצא בשעת שקיעת החמה, לא היה לו כסף.

הוא עובר על בלטלין או שאינו עובר על בלטלין?

יש מקום לומר, נסביר עוד מה זה תלוי.

יש מקום לומר,

יש לכם שמה,

יש מקום לומר שכיוון

שהדין הוא ככה,

בשעה שהשכיר גמר את הפעולה שלו ובא לטבות את הכסף, מגיע לו כבר הכסף.

יש לך את הכסף? יש לך את הכסף? מגיע לו הכסף.

אלא מה?

התורה נותנת לך אפשרות

להשיג כסף עד סוף היום,

אבל אתה לא יכול לבזבז כסף שלך.

הכסף שיש לך משועבד למה?

משועבד לשכיר.

אם היה לך כסף ובזבזת אותו,

אז אתה לא, אתה עובר על בלטלין.

זה צד אחד.

צד שני, יש מקום לומר שלא.

התורה קבעה.

מתי עוברים על בלטלין?

מי שבשעת שקיעת החמה, אין לו כסף.

היה לך קודם, מה זה משנה?

הספק הזה,

מסתפק בזה החפץ חיים.

יש לו ספר אהבת חסד

על הלוואה וחסדים. יש שם פרק על תשלום שכר שכיר.

ושם הוא מסתפק בדבר.

האם בכזה מקרה הוא עובר על בלטלין או שהוא אינו עובר על בלטלין?

ככה מסתפק החפץ חיים.

ולמעשה, יש בזה מחלוקת גם של קדמונים.

הכנסת הגדולה, שהיה אחד מן הקדמונים,

הוא אומר שאדם שהיה לו כסף בהתחלה ואחר כך בשעת שקיעת החמה אין לו כסף,

לא עובר על בלטלין.

והוא עצמו, הכנסת גם מביאה מספר חסידים של רבינו יהודה החסיד,

שמשמע ממנו שכן עובר על בלטלין.

נמצא שיש לפנינו מחלוקת בדבר.

עכשיו בוא נבדוק.

האדם הזה, ראובן כץ,

נמצא לפנינו עם חמישים שקל.

מה הוא רוצה לעשות עם זה?

ללכת לשוק, לקנות דגים לשבת.

נכון?

מה עכשיו תוקע אותו?

בא שמעוני,

קח את החליפה, תשלם כסף.

הוא מצוות שכר שכיר.

אבל מה אנחנו אומרים? למה זה ידחה שכר שכיר?

כי שכר שכיר זה עשה ולא תעשה.

אומר ראובן כץ, רק רגע, שמעוני, רק רגע.

חכה רגע שאני אחזור מהשוק.

חכה פה.

ילך ראובן כץ לשוק, יקנה דגים,

חוזר למר שימון, שמע, אין לי כסף.

עוד לא שקה חמה.

יש עוד שעה לשבת.

אין לי כסף.

אין לי כסף, אז אין בלטלין.

אבל איך הכסף מפני שהיה לך?

מה זה משנה?

כתוב בגמרא מתי עוברים בלטלין?

שקה חמה.

זה תלוי במחלוקת שדיברנו.

לפי הדעות שבכזה מקרה יש בלטלין,

אז ראובן כץ לא הרוויח בפטנט שלו.

כיוון שהיה לך כסף כשטבעתי אותך,

אז אתה עובר בלטלין גם אם בזבזת את הכסף הזה.

אבל לפי דעת הכנסת הגדולה,

שאם בשעת שקה חמה אין לך כסף, למרות שלפני זה היה לך כסף,

אתה לא עובר בלטלין.

אז נמצא שוב פעם, לפי הדעה הזאת, שמה?

שזה רק עשה מול עשה.

זה לא עשה מול לא תעשה ועשה.

נכון?

יופי.

אז הנה הגענו שיש דעות שסוברים שזה עשה ועשה.

עכשיו, עדיין אנחנו עוד לא בסוף הדרך.

מדוע?

גם אם זה עשה ועשה,

עדיין אין עדיפות מיוחדת לאחד מהם.

אז אם עשה ועשה, שתיהם שווים,

הכלל הוא שיעשה מה שרוצה.

מה שרוצה שיעשה.

הוא אוהב דגים, שיקנה דגים.

הוא אוהב לשלם לשכיר, שישלם לשכיר מה שרוצה.

ואנחנו רוצים לבדוק, אולי יש פה כן עדיפות למשהו על השני?

אז אנחנו עכשיו נגיד כזה רעיון.

הדגים האלה שיקנה ראובן כץ בשוק,

מי יאכל מהם?

מי יתענג בהם על השבת?

ראובן,

אשתו,

חמש ילדים שלו.

שבע אנשים, שבעה אנשים יקיימו מצוות עונג שבת.

זה אם ראובן יבחור מה?

לקנות דגים לשבת.

אבל אם ראובן ישלם שכר שכיר, כמה אנשים יקיימו מצוות שכר שכיר ביומות אין שכור? כמה יקיימו?

כמה?

אחד. אחד, ראובן.

האם יש עדיפות?

מצווה שיקיימו אותה שבע אנשים.

מצווה שיקיימו אותה איש אחד.

יש כזה דבר עדיפות?

אנחנו נראה עכשיו בגמרא מפורשת שכן.

אומרת הגמרא מסרת ברכות דף נז.

עמוד תשע כאן.

מעשה ברבי אליעזר.

נכנסת להעמיד שהאומן הזה גם לא דף.

האומן הזה הוא תופר חליפות לכולם ונכנס לו הרבה כסף.

הוא מסודר כבר.

אני אעשה שבתך אחורה למסדרג הבריאות.

זה אם אין לי כסף. תראה את הכללים במשנה אבורה בהתחלה.

זה אם אין לי כסף. פה יש לי את חמשים שקל ביד.

צריך לתת לך את זה או לא?

אם אני לא צריך לתת לך את זה,

אני אעשה שבתים דגים.

אם אני צריך לתת לך את זה,

אתה צודק.

זה הכללים במשנה ברורה בעמוד הראשון פה.

שיחזיר לו יום אחר עשרה. זה הוא יכול אבל הוא לא יקיים את המצווה. הוא לא יקיים את המצווה כבר.

מצוות גבוהות ושכרו זה רק באותו יום.

גם אם ימחו לו, אין בעיה, אין בעיה, ראובן,

יום ראשון תשלם.

אז ראובן יפסיד את המצווה של במותה זכרו.

הוא לא יקיים אותה.

אז אנחנו באים כעת לבדוק האם מצווה שנעשית על ידי רבים דוחה מצווה שנעשית על ידי יחיד.

מעשה ברבי אליעזר,

שנכנס לבית הכנסת

ולא מצא עשרה. אתם רואים את זה?

עמוד תשע,

למטה במרובה, בטבלה.

מעשה ברבי אליעזר, שנכנס לבית הכנסת,

ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה.

שואלת הגמרא, איכי עביד אחי?

איך הוא עשה? שחרר עבד כנעני.

ואמר רב יהודה,

כל המשחרר עבדו,

מי שמשחרר עבד כנעני, עובר על מצוות עשה.

איזה מצוות עשה?

לעולם בהם תעבודו.

אומרת הגמרא, לא, זה דבר מצווה.

אמרת הגמרא, מה זה דבר מצווה? זה מצווה באה באווירה.

זה מצווה?

אומרת הגמרא, כן, מצוות דרבים שייני.

מה כתוב פה בגמרא?

מצוות ונקדשתי בתוך בני ישראל, שזה מניין עשרה, כמה יקיימו את זה?

עשרה בני אדם.

מצוות לעולם בהם תעבודו, כמה יקיימו את זה?

רק רבי אליעזר.

עומד לנו, לעולם בהם תעבודו מול ונקדשתי.

מה עדיף? מה דוחה את מה?

המצוות ונקדשתי, שנעשית על ידי עשרה אנשים,

דוחה את מצוות

לעולם במי תעבודו שנעשית עד איש אחד.

למה?

מצוות דרבים דוחה.

אם ככה בענייננו, מה כתוב לנו פה?

שמצוות עונג שבת,

שהיא מצווה של רבים,

דוחה את מצוות שכר שכיר, שהיא מצווה של יחיד.

אז הנה זכינו למצוא עדיפות

למצוות עונג שבת מעל מצוות שכר שכיר.

אבל זה בתנאי.

באיזה תנאי?

בתנאי שבשכר שכיר, הן גם לא תעשה.

כלומר, לפי הדעות הללו,

שאם הוא יוציא את הכסף הזה לדגים, אז בשעת שכת החמה לא יהיה לו כסף,

והוא לא יעבור על בלטנים.

עכשיו נראה דבר נוסף.

כל מה שדיברנו עד עכשיו,

זה הכול,

אנחנו מבינים שאם הוא לא ישלם

באותו יום, הוא יעבור גם על בלטלים.

רק אמרנו, יש דעות שאם הוא יוציא את זה לא יהיה לו כסף.

אבל יש דעות נוספות שבכלל ביום שישי אין איסור בלטלים.

איך ייתכן כזה דבר?

יום שישי, מה זה יום שישי לא טוב? יום שישי?

יש כאלה דעות.

אומר החינוך, אחד מן הראשונים,

פה זה מצוות מנצחה עשרה באור, מצוות תקפח.

אומר החינוך,

והסוחר, אתם רואים למטה יש שם קו,

והסוחר,

בערב שבת,

אדם שסוחר פועל ביום שישי

ונדחה מלפרוע שכר בשביל שבת,

הוא לא פרע לו שכר.

למה?

מגיעה שבת, איך אתה רוצה,

יביא לך כסף בשבת? זה מוקצה.

יש לדון שאינו עובר בשל תורה.

הוא לא עובר על בלטלים.

אז הנה החינוך כותב,

האור שמח להסתפק בזה, אבל החינוך כך כותב, הוא מביא אחר כך שהוא רואה בחינוך,

שמסתפק בזה,

שיש מקום לומר שאדם שסוחר פועל

ביום שישי

לא יעבור על בלטלים.

לעולם.

מדוע?

כיוון שסמוך לשקיעת החמה הוא כבר קיבל על עצמו שבת,

יש תוספת שבת מדאורייתא,

הוא לא יכול כבר לשלם.

אז הנה בשקיעת החמה הוא לא יכול לשלם.

מה למאנושים אין לו?

הוא לא עובר על בלטלים.

לפי הדעה הזאת, אם נגיד ככה,

אז נמצא שתמיד ביום שישי לא עוברים על עוד טלים.

אז תמיד זה רק יהיה עשה ועשה.

רק השאלה תהיה קיימת, איפה?

ביום חמישי למשל.

אם הוא הלך ביום חמישי לקנות דגים לשבת,

כמו שראוי לעשות,

ללכת מוקדם, לא ללכת לדגים שנשארים ככה.

אז במקרה כזה יש את השאלה.

אבל במקרה שזה יום שישי, לפי דעת החינוך, אין את השאלה.

עכשיו נגיד דבר נוסף.

יש

ספר זבח השלמים,

של אחד מהקדמונים, מהמקובלים,

ומביא אותו על שדה חמד

ועל החידה בספר אין זוכר,

שהוא מביא בשם האריזל,

שהאריזל כותב.

שימו לב, דבר מעניין.

ביומו תיתן שכרו אותיות, ראשי תיבות, שבת.

ביומו

תיתן שכרו

בתש

אותיות שבת.

אומר האריזל,

שהמשלם שכר שכיר לשכיר ביום שישי, ערב שבת,

זוכה לקבל תוספת נשמה יתירה ומתענג בה לשבת.

אומר האריזל, מי שמשלם שכר שכיר ביום שישי,

הוא מקיים בזה גם מצוות עונג שבת,

כי זה מוסיף לו את הנשמה היתרה שהוא מתענג בה לשבת.

אז יש מקום לדון שאולי מצד אחד שכר שכיר זה גם שכר שכיר וגם עונג שבת.

מצד שני, אבל פה ברור למי זה מוסיף נשמה יתרה? רק לאראובן.

מה עם הבנים?

לא דגים יהיה להם ולא עונג שבת של נשמה יתרה.

מה עושים בכזה מקרה?

ובכלל, מי שמרגיש את הנשמה היתרה, עוד אפשר לדון עליו שזה חשבון,

אבל מי שלא מרגיש את זה,

אולי לא. אולי עצם זה שזה קיים זה גם מספיק.

צריך לדון על זה.

עכשיו, השאלה הזו שדיברנו עליה,

דן בה גם כן החפץ חיים, במשנה ברורה.

וזה אנחנו נראה שוב פעם בעמוד הראשון.

בביאור ההלכה, כותב על זה המשנה הברורה ככה,

ביאור הלכה לכבד.

ביאור הלכה לכבד.

אתם רואים? זה בטור השני, באמצע יש שם הכוכב, לכבד.

אם יש לו רק מעט טמאות,

הוא בא השכיר לתבוע עבור פעולתו שגמר לו היום,

לא אתמול, אומר, גמר היום,

נראה

שצריך לתנם לפועל כדי לקיים מה שכתוב ביומו תן שכרו ולא תבוא עליו השמש,

אף שעל ידי זה לא יישאר לו,

במה לענג את השבת?

או שיפייסנו, כמו שאתם אומרים.

אם הוא יפייס אותו,

אז הוא מרוויח,

אמנם הוא לא יקיים את העשה, אבל הוא לא מבטל אותו.

יפייסנו שיתרצה להמתין עד אחר השבת.

מדוע אומר החפץ חיים

ששכר שכיר ידחה את עונג שבת?

כיוון שחיוב תשלום שכיר בזמנו הוא מדאורייתא.

וזה, מה זה זה?

מצוות עונג שבת,

זה רק מדברי קבלה.

ואפילו לפוסקים

שסוברים שזה גם כן מדאורייתא, כמו שכתבנו במשפטה ברורה ממקרא הקודש,

אבל מכל מקום אומר החפץ חיים

שם לגבי שכר שכיר זה עשה ולא תעשה,

ולא יבוא עשה וידחה לא תעשה ועשה.

חושב החפץ חיים, רק רגע, אולי זה נקרא כמו אין לו, כי הוא צריך את זה?

לא, לא, זה לא נקרא אין לו, כמו המערית.

זה לא נקרא אין לו, וזה לא מקרה כתבנו ואין לו.

דן אובר בלטלין, זה לא נקרא אין לו.

אולי זה נקרא אין לו, למה? כי הוא יוציא על זה?

אמרנו, החפץ חיים מדבר על זה במבת חסד,

הוא מסתפק בזה,

והוא מביא מהרטווה במציע שאחד שיש לו כסף,

אם הוא יוציא את זה לפני שקיעת החמה,

הוא עדיין יעבור בלא תעשה.

אז זה טוב מאוד, הוא אומר.

זה לא נקרא כמוהן לו.

אבל הוא אומר, כל דברינו זה דווקא אם כבר הביא הפעולה לבית בעל הבית. נתן לו כבר את המעיל,

וקיבל ממנו.

אבל אם לא כך,

אם הוא רק אמר לו, שמע, המעיל שלך מוכן.

אה, מוכן?

יש לבעל בית עצרה אחרת, שלא יקבל ממנו.

לא, אני אבוא, יום ראשון אני אבוא לקחת, לא היום אני אקבל.

ואז אינו עובר,

אפילו אם הפועל אומר לו, בוא, תיקח את החפץ. אני לא רוצה לעכב את זה על השכירות.

גם הדין הוא שרק ממתי שהוא מקבל את החפץ ביד,

אז יש במותן שכרו.

אבל שימו לב, בזה נסיים,

לפעמים יש פה בעיה.

אם המעיל הזה הוא מעיל מיוחד של שבת,

אז נמצא שאם הוא לא ייקח את זה,

הוא יתבטל מכבוד שבת.

הרי לומדים, כתוב במשמע מורה, מקרא קודש,

קדשהו וכבדהו בכסות נקייה.

יש עונג שבת שהם כבוד שבת.

אז הוא יפסיד מצד אחד את זה. מצד שני, אם זה באמת חליפה של שבת,

אז אם הוא ישלם על שכיר ויקח את החליפה,

אז הוא יקיים גם שכר שכיר וגם כבוד שבת.

רק מה הוא יפסיד?

עונג שבת.

מה עושים כשעומד כבוד שבת מול עונג שבת? מה עדיף?

מה עדיף?

יש שאלה אקטואלית.

אלה שהולכים בשבת עם עניבה.

אלה שאתם הולכים עם עניבה בשבת.

אה?

עכשיו מתחיל הקיץ, לפעמים בקיץ זה מחמם העניבה

אבל מה, יוריד את העניבה?

זה לא יפה.

אז כבוד שבת, ללבוש את העניבה.

עונג שבת, להוריד את העניבה.

כי זה לא עונג שבת ככה סגור בקיץ שמזיעים.

מה יעדיף?

הנה שאלה.

עומד לו כבוד

שבת מול עונג שבת.

האם עדיף כבוד שבת וילבש את העניבה?

למרות שמה? שאין לו עונג שבת. או עדיף עונג שבת,

ויוריד את העניבה.

אז דנו בזה, וזה לא העניין שלנו עכשיו,

רק אנחנו מעירים, כשדיברנו על חליפה,

אם זה חליפה של שבת,

יש מקום לדון גם לכיוון הזה.

אז מסקנת הדברים, רק נסכם,

מסקנת הדברים פוסק המשנה ברורה בביאור ההלכה,

שיקיים מצוות שכר שכיר,

כי זה לא תעשה ועשה.

לפי דעות שאומרים שזה לא לא תעשה ועשה, אלא רק עשה,

יש מקום לדון.

אמרנו על סדר רבים גם כן,

וכולי.

אבל מה שהמשנה אמורה אין ראיה לסדר רבים, הוא לא מדבר שיש בנימי טופו, לא ראיה מפה.

אבל כל פעם הוא אומר שיש בזה עשה ולא תעשה,

ואם יש בזה עשה ולא תעשה, אז הדין הוא ברור שאין עשה דוחה,

לא תעשה ועשה.

יש לו עצה, אם באמת הוא יבוא לקראתו,

הוא יכול לקיים הכל. לא כדאי שיפייס אותו,

שייתן מוצאי שבת את הכסף.

אבל להגיד לו ככה, תשמע,

ידידי מר שמעוני, תשמע,

כמה זה עולה, אתה אומר, 50 שקל? בסדר.

אתה 49 שקל זוקף לי להלוואה למוצאי שבת, ליום ראשון, בסדר?

שקל אחד אני אשלם לך עכשיו.

כיוון שהוא זקף לו בהלוואה את ה-49 שקל,

כמה נשאר על השכירות לשלם?

שקל.

בשקל הזה הוא מקיים מצוות

ביומו תיתן שכרו.

אז הוא גם קיים במותו תיתן שכרו,

וגם יאכל דגים, רק את הזנב ישאיר בחנות את השקל,

ישאיר משהו קטן, אבל יקנה ב-49 שקל.

וגם יש לו כבוד שבת עם החליפה לכבוד שבת.

זה אם הוא בא לקראתו.

זאת אומרת שאם אנחנו רוצים לפייס אותו, עדיף לפייס בצורה הזאת שהוא ישלם גם עכשיו משהו.

כי אם יפייס שימחו לו את הקול שלם אחרי שבת,

את מצוות במותו תיתן שכרו הוא לא יקיים.

כי רק מקיימים באותו יום, לא למחרת.

זו האיצה הכי טובה שיש לנו, אם באמת הוא בא לקראתו.

הוא יכול להגיד לו, נשמע, אני אפרע לך, מגלבל.

וכן, מצוין.

אבל יש לחשוש, אחרי שיהיה לו את הכסף ביד זה כבר אחרת.

לא, אם הוא סומך. זה כבר אחרת.

בסדר.

יישר כוח לכולם.