שאלה שבועית עולמית - הרב חנוך שוורץ מס' 7

- - - לא מוגה! - - - 

כן, השאלה שנעסוק בה היום זו שאלה שקרתה במציאות, כולם יודעים את הסיפור.

רק מה שלא מציאותי פה, שהשאלה הזו תגיע לבית הדין.

זה מה שהדבר היחיד שלא מציאותי.

את השאלה כולם יודעים, נכון?

הסיפור היה לפני כמה חודשים,

שנער ערבי הצית אש ליד הכפר שלו,

ועזב את זה, והאש הלכה והתפשטה. היה שם, היה אז יום של הרבה רוחות חמות,

רוחות מאוד חזקות.

כלפי אותו יום, זה היה נקרא רוח מצויה, הרוחות החזקות שהיו אז,

והשרפה הלכה והתפשטה במהירות עצומה,

והשרפה את יערות הכרמל, המון המון עצים,

והגיעה להמון יישובים, שרפה בתים, המון המון נזקים.

ולגודל האסון היה שם גם אוטובוס

של אנשים שנקלעו לאזור,

והם חשבו שיצליחו לעבור לפני שהאש תגיע, והאש תפסה אותם,

לא הצליחו להימלט, וכולם נשרפו חיים.

טוב, זה הסיפור שקרה, סיפור עצוב.

אבל השאלה שנשאלה,

אם היינו חיים היום בדור שהמשיח שופט את כל

בני האדם, גם את הגויים,

והיו צריכים לשפוט את הערבי הזה בבייס דין, על-פי דין תוארת,

אז צריכים לדעת האם הערבי הזה חייב לשלם על הנזקים האלו.

כן, זה מה שצריכים לדעת. מה השאלה? למה לא?

הרי כתוב בתורה שמי שמצית אש חייב לשלם על הכול.

השאלה שנשאלת,

האם יש פה כימלא בדרבא מיניה.

מה זה כימלא בדרבא מיניה? כימלא בדרבא מיניה זה נקרא שיש דין

שאם בן-אדם עשה מעשה שיש בו שני חיובים,

חיוב ממון,

אני מסביר גם את הדברים הפשוטים,

אולי יש כאלה שלא יודעים,

אם אדם עשה מעשה שיש בו גם חיוב ממון וגם חיוב

שהוא חייב על זה מיטה,

אפילו שבפועל הוא לא מקבל את העונש מיטה מכיוון שהוא עשה את זה בשוגג או מסיבות אחרות,

גם דורשים מהפסוק שהבן-אדם הזה, לא דנים אותו בכלל על המעשה של הנזק שהוא עשה,

דנים בבית-דין רק

על העונש החמור, רק על עונש המיטה.

אפילו אם אין בפועל עונש מיטה, אבל לא מתייחסים לנזקים.

בדיני שמים חייבים, אבל בדיני אדם, בבית-דין לא מחייבים אותו.

אז מכיוון שכך,

אז בציור שלנו הערבי הזה בסופו של דבר גרם גם שיישרפו אנשים,

וגם גוי חייב,

אחד משבע מצוות בני-נוח זה איסור רציחה,

אז ממילא הגוי הזה התחייב,

התחייב מיטה כנראה, אולי, עוד מעט נראה, אולי הוא התחייב מיטה,

ומכיוון שיש לו עונש מיטה, אפילו אם בפועל נאמר שזה לא נקרא שיש עונש מיטה, כי הוא לא עשה את זה בכוונה,

זה היה בשוגג,

אבל מכיוון שיש פה מעשה שיש עליו עונש מיטה,

ובמעשה אחד, באותו מעשה, הוא גם הצית אש

שגרמה לנזקים,

אז אולי בית-דין לא ידונו אותו על העונש ממון, ואז לא יחייבו אותו ממון. זו היתה השאלה.

האם אומרים כאן קים ליה בדה רבא מיניה,

שדנים אותו רק ברבא, בעונש הגדול?

זו השאלה.

מה יש פה לדון? הרי יש דין של קים ליה בדה רבא מיניה, אז מה השאלה?

אז הנידונים שהועלו הם,

יש כאן א', ב', ג'.

הנידון הראשון,

האם גם בגוי נאמרה הלכה של קים ליה בדה רבא מיניה?

אולי זו הלכה מיוחדת שנאמרה רק בדיני ישראל. מי אמר שבדיני בן נוח, בדיני גוי?

זה גם נאמר.

שאלה שנייה,

האם זה נקרא שעשה גם מעשרת שיחה כאשר האוטובוס נקלע לדלקה אחרי שכבר האש בערה?

למי אמר שזה נקרא מעשרת שיחה? בן-אדם הדליק אש,

ואחרי זה באו אנשים ונכנסו לשם.

הוא יגיד, הם הרגו את עצמם, זה לא מעשה שלי בכלל, זה לא מתייחס אלי בכלל.

הנידון כמובן רק אם יתברר שהאוטובוס נקלע לשם לפי תומו, ואף אחד אחר לא היה אשם בכך שהוא לא יצליח להימלט מהאש.

זאת אומרת כך,

אם יתברר ויש צדדים שבאמת האוטובוס יכל היה לעבור את הדלקה ולא להישרף.

כי היה שם מישהו שברוב חוכמתו החליט לעצור את האוטובוס ולא לתת לו להמשיך לנסוע,

ובגללו האוטובוס נשרף.

אז ודאי שכל המעשה של המיטה,

כל הרציחות האלה שנגרמו, זה לא קשור לזה שהדליק את האש.

כאילו בא מישהו אחר כך והכניס את האנשים לאש. זה לא קשור לזה שהצית את השרפה.

אבל אם יתברר שזה לא ככה,

אנחנו מדברים עכשיו על הצד שזה לא ככה.

באמת אף אחד לא עיכב אותם,

אלא האוטובוס עבר, ובאופן טבעי הם לא היו אמורים לדעת

שהאש תתפוס אותם.

הם נכנסו לפי תומם,

ופתאום האש תפסה אותם

ולא הצליחו להימלט.

אז אולי הכול מתייחס לזה שהצית את האש, שזה נקרא כן שהוא רצח אותם,

או שלא,

מכיוון שבזמן שהוא הצית את האש עדיין לא היו שם אנשים.

אנשים באו אחר כך,

אומנם הם נכנסו לדליקה לפי תומם,

כי הם חשבו שיצליחו לעבור, הם לא שיערו את גודל האסון,

את גודל

חוזק האש, את מהירות הרוח, הם לא חישבו, הם נכנסו לפי תומם,

וברגע שראו שהם מסתבכים הם כבר לא הצליחו להימלט.

אז אולי כן זה נקרא שההוא אחראי לכל התוצאות, גם התוצאות שנגרמו אחרי שהוא הצית את האש.

הגם שהרציחה הזו אירעה,

מחמת פעולה שנגרמה אחרי שהוא הציל את האש. זו השאלה השנייה.

והנדון השלישי, האם שייך כאן לפתור משום דין קמלה בדרא במיניה כאשר הרציחה והנזק לא אירעו בזמן אחד ממש?

יש כלל שקמלה בדרא במיניה, אם אחד עושה שתי פעולות בזה אחר זה, אז זה לא קמלה בדרא במיניה. אז אומרים, יש.

יש בהתחלה את המעשה הזה, אחרי זה את המעשה הזה.

עכשיו כאן,

הנזקים קרו בזמן אחר מאשר הרציחה.

בזמן הרציחה אולי היו במקרה כמה נזקים באותו זמן,

אבל לא על זה אנחנו מדברים. בגדול, כל הסיפור הזה היה בזמן ארוך.

היו נזקים, ואחרי זה האנשים נשרפו.

אז מי אמר שיש על זה קמלה בדרא במיניה?

מי אמר שזה נקרא שנעשה בזמן אחד? זה לא נעשה בזמן אחד, זה נעשה בשתי זמנים. האם גם על זה יש הפטור של קמלה בדרא במיניה?

זה הדברים שאנחנו צריכים לברר בסיפור.

אז נראה נידון-נידון.

את שתי הנידונים הראשונים רק נגיד בקיצור על קצה המזלג, לא ניכנס לזה.

הנידון השלישי, בעיקר נתמקד עליו.

הנידון הראשון, האם יש בגוי את הכלל של קמלה בדרא במיניה דאינו, שלא דנים אותו על שני עבירות בבת-אחת אלא רק על החמורה שבהן?

אז לכאורה נחלקו בזה רשי ותוספות.

מסכת עבודה זרה, דף א' עמוד ב'.

אז כתוב כאן כך, יש בגמרא למטה,

ארבע שורות לפני הסוף,

תשמד אמר רבי חייא ברבא ואמר רבי יוחנן, בן נוח נהרג על פחות משווה פרוטה ולא ניתן להישבון.

בן נוח נהרג על פחות משווה פרוטה, זאת אומרת, אם

הוא גזל, אחד מאיסורי בן נוח זה גזילה,

אסור לו לגנוב.

אז בן נוח נהרג על פחות משווה פרוטה,

זה איסור

שהוא נהרג עליו,

אפילו על פחות משווה פרוטה, ואינו ניתן להישבון.

הוא לא חייב בהשבת הגזלה הזו.

אומר תוספות,

בן נוח נהרג על פחות משווה פרוטה ובן נוח מצווה על הגזל ואזרן זו הוא מיתתן.

כל מקום שבנוח מוזהר, יש על זה חיוב מיתה.

אז ממילא בנוח חייב מיתה על גזל.

על כל השבע המצוות בני נוח הוא חייב על זה מיתה.

בישראל שגוזל הוא חייב להחזיר, הוא לא חייב מיתה.

ובנוח שגוזל חייב מיתה על זה.

ולא ניתן להישבון,

והוא גם לא חייב להשיב את הגזלה הזו.

ודווקא ישראל דבר-מכילה הוא.

דווקא בישראל

זה ניתן להישבון.

אבל עובד כוכבי,

לאו בר-מכילה הוא.

סליחה, דווקא ישראל דבר-מכילה הוא, לכן אין לו איסור על פחות משווה פרוטה.

בישראל אין איסור על פחות משווה פרוטה, כי הוא מוחל.

אבל עובד כוכבים, לאו בר מחילה הוא, הוא לא יכול למחול על הגזל,

ממילא הוא נהרג על זה.

ורש״י פירש שזה לא ניתן להישבון משום דקים ליה בדרבא מיניה.

הוא מביא שיש פירוש רש״י, הרש״י הזה לא נמצא כאן,

שלא שהרש״י הזה נמצא במסכת

עירובין,

מסכת עירובין,

דף סב,

רש״י זה נמצא,

ושם הרש״י מפרש שלא ניתן להישבון משום דקים ליה בדרבא מיניה.

רש״י אומר, מכיוון שבנוח נהרג על פחות משווה פרוטה, הוא נהרג על זה, על הגזל הזה,

אז איך אתה יכול לחייב אותו גם להחזיר את זה?

קים ליה בדרבא מיניה.

ולא נראה.

ואם כן, לא יתחייב עובד כוכבים לשלם גזלו בשום עניין.

אם תגיד שיש קים ליה בדרבא מיניה, אז אף פעם עובד כוכבים לא חייב להשיב גזל.

כתוב פה שרק פחות משווה פרוטה לא ניתן להישבון.

ככה אומר תוספות.

אז בדיוק איך מסדרים את כל הדינים,

מה ההבדל בין פחות משווה פרוטה ליותר ומשווה פרוטה, לא ניכנס לזה עכשיו.

זה לא מענייננו. רק מענייננו הוא שתוספות נחלק פה על רש״י. רש״י אומר שיש קים ליה בדרבא מיניה גם בגוי,

ותוספות חולק עליו.

אז יש לנו את השלב א' של הנידון,

האם יש קים ליה בדרבא מיניה בגוי? זו מחלוקת רש״י ותוספות.

לפי רש״י אף פעם גוי לא משלם אלא תמיד יש קים ליה בדרבא מיניה.

אומרים שהוא נהרג וממילא הוא לא משלם.

ולפי תוספות אין כזה דבר, הוא נהרג ולפעמים משלם, לפעמים לא, זה תלוי בדינים, אנחנו לא נכנסים לזה.

אז במחלוקת רש״י בתוספות עיקר הדבר הם בגויש כאילו הם דרע מיניהם.

זה גם מבואר בתוספות בעירובין, זה גם מבואר המחלוקת הזו.

טוב, אז נדון אחד נניח בצד.

עכשיו הנדון השני.

הנדון השני,

מה הדין אם הוא נכנס אחר כך?

האם

זה נקרא מעשה רציחה או לא?

אז יש על זה במסכת בבא קמא, דף ל״א עמוד ב׳, לא הדפיסו לנו את זה,

זה לא מודפס כאן, אבל במסכת בבא קמא, דף ל״א עמוד ב׳,

שם כתוב כך, שאם

בן-אדם זרק אבן

ואחרי זה עבר מישהו במקום שהיה מותר לו לעבור, ברשות הרבים, בחצר,

שהיה מותר לו שמה לעבור,

הוציא עליו

את ראשו וקיבל את האבן,

אז כתוב בגמרא שהוא חייב.

הגמרא רק אומרת שבמקומות שהיה אסור לו להיכנס, אז הוא פטור.

אז הזורק פטור.

אבל במקומות שמותר לו להיכנס, הזורק חייב, אפילו שהוא נכנס אחרי שהוא זרק את האבן.

ולא חייב רק בנזקים מדין אש או מדין, כתוב בגמרא שהוא חייב בארבעה דברים.

דהיינו שיש לו דין אדם המזיק. זה נקרא כוחו, זה נקרא מעשה שלו.

לא, זה לא רק ממונו שהזיק, זה לא רק כאילו,

הוא לא חייב רק על התוצאה שהאבן שלו נמצאת באוויר, ולכן אני חייב באחריותה עד שהיא תיגמר להיות באוויר. לא זה, כי כתוב שזה נקרא אדם המזיק, הוא חייב בארבעה דברים.

זאת אומרת

שזה נקרא מעשה שלו, פעולה שלו,

אפילו שהתוצאה הגיעה למקום אחר כך,

אחרי זריקת ה...

זאת אומרת,

אז מה לומדים מהגמרא הזו?

שמכיוון שהאבן שאני זרקתי בזמן הזריקה, היא אמורה להגיע לאותה נקודת מקום,

אפילו שהאיש

שניזוק עדיין לא היה שם,

אבל למקום הזה היתה אמורה להגיע האבן,

מכיוון שכך זה נקרא מעשה של הזורק,

והאיש שקיבל את זה נקרא שהוא קיבל את זה מכוח הזורק וחייב. זה לא כמו שאדם זרק אבן ואחרי זה התפנה מקום לאבן לעבור,

כשבהתחלה היתה גדר ואחרי זה הגדר נפלה,

כשאנחנו אומרים שזה לא נקרא מעשה של הראשון,

כי שם, בזמן הזריקה,

האבן לא היתה אמורה להגיע לאותה נקודת מקום.

אז זה נקרא שיתחדש אחר כך

המצב שהאבן עלולה להגיע למקום ההוא. זה נקרא מעשה חדש.

זה לא מתייחס לפעולה של הזורק.

מה שאין כן, כשהאבן כן היתה עלולה להגיע לאותה נקודת מקום,

אפילו שהניזוק

הגיע אחר כך, זה לא משנה.

אנחנו לא אומרים שלראש שלו זה לא היה אמור להגיע, ממילא זה לא מעשה של הזורק.

לא אומרים ככה. אומרים, הרי למקום הזה כן היתה אמורה להגיע האבן,

מכיוון שכך זה נקרא מעשה של הזורק,

ומתחילה ועד הסוף, והפגיעה הזו, אפילו שאירעה

מכוח הכניסה אחר כך של הבן-אדם, זה נקרא מעשה של הזורק והוא חייב.

זה מה שמובהר שם בגמרא, זה נקרא אדם המזיק.

ואם זה נקרא אדם המזיק,

זה נקרא שהוא הזיק בכוחו ממש, זה נקרא שהוא הזיק מכוחו, אז אותו דבר לעניין רציחה.

אי-אדין, אין שום סברה לחלק.

זה נקרא רציחה, זאת אומרת שאם בן-אדם זרק אבן ואחרי זה

כשאנשה הגיע לשם בן אדם אז הוא חייב, ובאמת שם בגמרא כתוב

שלעניין גלות פטור, אז הגמרא אומרת שיש איזו דרשה, הגמרא

שמה או במקום אחר היא אומרת שיש דרשה. לא, זה לא שמה, זה גמרא במסכת מכות.

שיש דרשה, מצה פרט,

בתורה כתוב

שהוא מצא איש,

שאדם שנשל על הגרזן מצא את האיש.

זאת אומרת הגמרא מצה פרט ל... שהמציא את עצמו.

שמי שהמציא את עצמו אחר כך פטור מגלות, אבל זה רק פטור מגלות.

דהיינו, מזיק בשוגג, פטור מגלות.

אין עליו חיוב גלות בצורה הזו.

אבל כשהרודנים, האם זה מעשה שלו?

כן, זה כן מעשה שלו. ואדרבה, מזה שצריכים פסוק למעט שאין גלות,

סימן שהוא לא לאיזה, הוא כן היה חייב, זה נקרא מעשה שלו. אז רואים שמעשרת שיחה זה נקרא מעשרת שיחה.

אולי הוא פטור מגלות,

אבל כבר אמרנו שבקימלי בדרבא מיניה מספיק,

מה שיש,

מעשה שיש בו מעשרת שיחה, אפילו שבפועל הוא לא יקבל עונש, אפילו שבפועל לא יהרגו אותו ולא תהיה לו גלות ולא שום דבר.

אז מכיוון שהחלטנו שזה נקרא מעשה שלו,

אז זה מעשרת שיחה.

מכיוון שכך, כשאנחנו מדברים על הציור שלנו, צריך להיות קימלי בדרבא מיניה,

לפי שיטת רשי,

שיש קימלי בדרבא מיניה בגוי.

טוב, אם נשאר עד פה בינתיים,

אז לכאורה יוצא לנו שהאם הגוי הזה חייב לשלם או לא.

זה מחלוקת רשי ותוספות.

מחלוקת רשי ותוספות.

ואם נשאר בזה שזה מחלוקת רשי ותוספות ולא נכריע את זה, אם לא נמצא שיש הרבה ראשונים לצד אחד, לא נכריע את המחלוקת הזו,

וכנראה שאין בזה עוד ראשונים,

אז יישאר ספק.

ואם זה ספק,

אז אי אפשר לחייב את הגוי מספק.

מספק לא מחייבים ממון.

ככה נקטו האחרונים, לא כמו שרצו כמה מחברים לומר שבקימלי בדרבא מיניה בספק מחייבים,

כי זה נקרא ודאי חיוב,

וספק אם הקימון לדרמלי פתר אותו, זה כאילו יש פה חזקת חיוב.

הספרה הזו לא מקובלת בפוסקים.

הדין הוא שמכיוון שנקרא ספק אם הוא התחייב, ספק אם בכלל חל חיוב,

ומספק פטורי.

טוב, עד כאן

זה שני הנקודות הראשונות שאמרנו שנדבר עליהן בקיצור.

סליחה?

אתם לא התגיעו לזה, למה ספק פטורי?

למה ספק?

גם אצל יהודי גזל זה איסור,

אבל כשדנים אם הוא חייב לשלם,

אז אומרים שהם רוצים לחבור עליו בראייה.

גם אצל יהודי גזל,

ספק גזל אסור לגזול,

לעשות מעשה גזלה מספק אסור.

על אחרים שבן-אדם עשה, אומרים לי ספק, בית-דין לא יכול לחייב אותו.

בית-דין לא יכול לחייב ממון מספק.

מכיוון שכך,

בבית-דין לא יכולים לחייב את הגוי מכיוון שיש ספק אם קיבלי בן-אדם ייפטר אותו.

ספק אם קיבלי בן-אדם ייפטר אותו.

עד כאן שני החלקים הראשונים. נעבור לחלק השלישי,

שזה בעיקר החלק הבעייתי פה בסיפור. הרי חיוב הממון ומעשה הרציחה היו בשני זמנים שונים.

הוא הצית את האש בבוקר, זה דלק כמה ימים,

ובאחת מנקודות הזמן האוטובוס נשרף עם האנשים.

אבל נזקים קרו בזמן ארוך.

האם קיבלי בן-אדם ימין זה חייב להיות באותו זמן או לא באותו זמן?

אז העיקרון הזה שזה חייב להיות באותו זמן, זה ודאי, זו גמרא מפורשת.

כתוב בגמרא במסכת כתובות, דף ל״א.

גופא

אמר רב חיסדא

מודה רבי ניחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חברו,

רבי ניחוניא בן הקנה סובר שגם חיוב כרת,

לא רק חיוב מיטה אלא גם חיוב כרת, יש קיום לרבא מיני.

בכל אופן, אומר רב חיסדא, מודה רבי נחוניה בן הקנה

בגונב חלבו של חברו ואכלו שהוא חייב,

שהוא חייב,

שכבר נתחייב בגניבה כל יום שיבוא לידי איסור חלב.

אומרת הגמרא

שמי שגונב חלבו של חברו

ואכל לו חלב זה דבר שאסור באכילה,

כן?

חלב של בהמה

אסור לאכול.

ואדם גנב חלב,

החבר שלו היה צריך את החלב, בשביל מה הוא צריך את החלב?

למה זה שווה לו החלב? כי החלב מותר בהנאה, הוא רוצה לעשות בזה סבון.

הוא גנב לו את החלב ואכל.

עכשיו, על האכילה הוא חייב כרת,

והגניבה מחייבת אותו בתשלומים.

בכל אופן, כתוב שהוא חייב על הגניבה. למה?

שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור חלב.

זה לא היה בזמן אחד.

ברור, נכון?

אומרת הגמרא, לימה פליגא דרבי אבין

דאמר רבי אבין זורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרא שיראים בהליכתו, פטור,

שעקירת צורך הנחה היא,

הכנה מהקבעת צורך אכילה היא.

שואלת הגמרא, אולי נגיד שהוא חולק על רבי אבין.

איזה דין אמר רבי אבין?

לא שחלילה רבי אבין חלק על היסוד

שצריכים שהמעשה שמחייב מיתה והמעשה שמחייב ממון יהיו בזמן אחד.

בוודאי, היסוד הזה נכון, אמת ויציב.

אף אחד לא מעז לפקפק

שהדין הזה של קימלי בן דרבי מיניה זה אך ורק

אם המעשה של הממון והמיתה זה אותו מעשה בזמן אחד.

אלא מה?

מה אמר רבי אבין?

רבי אבין אמר כך,

שמי שזורק חץ בשבת,

בשבת יש דין שאסור להעביר ארבע אמות ברשות הרבי.

מה זה נקרא אסור להעביר?

אסור להרים חפץ, להוליך אותו ארבע אמות ולהניח על הרצפה.

אז יש שלושה מרכיבים במלאכה.

ההגבהה, שזה העקירה,

הולכת ארבע אמות והנחה על הרצפה.

אם חסר אחד משלושת התנאים הללו, הוא פטור.

אין מלאכה.

זאת אומרת, אם בן-אדם מרים והוליך ארבע אמות ואחרי זה מישהו לקח את זה ממנו,

הוא פטור.

לא הוא הניח.

עכשיו אמר רבי אבין כך,

אם אחד זרק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע הוא חילל שבת.

רחמנא ליצלן, דקה-חץ ברשות הרבים,

הרים אותו וזרק ארבע אמות וזה נח.

ובדרך קרא שיראים בהליכתו.

בדרך היה תלוי בגד, שיראים זה בגד יקר,

ממשי,

והחץ חדר דרך הבגד והזיק אותו.

עכשיו, האם הוא חייב לשלם על הנזק הזה או לא?

לכאורה, במבט הראשון הוא חייב. מדוע?

כי באיזה שעה,

באיזה זמן הוא מתחייב את הנזקים?

ברגע שהוא הזיק את הבגד, באותו זמן שהחץ חדר בבגד.

ובאיזה זמן הוא מתחייב

על חילול שבת?

אחרי שהחץ נח.

זה קרה בזמן יותר מאוחר.

אז זה לא קרה בזמן אחד.

בכל אופן, אמר רבי אבין שכן פטור מלשלם על השיראין. כן, יש לנו כאן את הכלל שכי מלא בדרב אמיניה,

שמחייבים אותו רק על המיטה והוא לא חייב לשלם על הבגד.

מדוע?

אז הוא אמר שעקירה, צורך הנחה היא.

הוא אומר דבר כזה, מכיוון שכל הפעולה נצרכת

כדי להגיע לחיוב המיטה,

שהרי אם הוא לא יעקור ויוליך ארבע אמות ויניח,

הוא לא יתחייב.

המעשה חייב להיות מושלם על-ידי שלושת השלבים, עקירה,

הולכה והנחה.

מכיוון שכך, כל שלושת השלבים משלימים את החיוב שלו.

מכיוון שכך,

אז זה נקרא שכל הזמן הוא עוסק בחיוב שמחייב אותו מיטה.

ואז

מחדש רבי אבי שאפילו שבפועל הוא מתחייב מיטה,

החיוב שלו חל, מתי שנגמרה עבירה.

כאשר נגמרת המלאכה, אז חל חיוב המיטה.

בכל אופן,

מכיוון שכל המעשה נצרך כדי לחייב אותו חיוב מיטה, זה מכיוון שהוא עוסק עכשיו במעשה שמחייב אותו מיטה, עוד רגע זה ייגמר ואז הוא יתחייב מיטה על כל המעשה.

הכל עזר לו לחיוב המיטה.

מכיוון שכך, אז כשהוא מזיק באמצע אותה מלאכה,

הוא גם פטור.

יש גם קמלה בדירה במיניה. כך אמר רבי אבי.

שואלת הגמרה, נו,

אז מה, אתה אמרת שגונב חלף של חברו, מי שגונב חלף זה מכניס אותו לפה.

אתה אומר שהוא

חייב לשלם על החלב, ולא אומרים קמלה ברמיניה. הכנה מהגבהת צורך אכילה היא, איך הוא יאכל?

הוא מגביה והוא מכניס לפה.

אז מה אכפת לך שהוא גנב?

מה אכפת לך שהוא גנב את החלב לפני שהוא יכניס את זה בפה אבל הוא רוצה לאכול? הבן-אדם הזה עסוק עכשיו במלאכת, באיסור אכילת חלב.

אומנם החיוב בפועל יבוא כשהוא יבלע את החלב, נכון,

אבל עכשיו הוא עסוק באכילת חלב. מה, איך הוא יאכל?

צריכים להרים את זה ולהכניס את זה בפה.

אז נגיד, הגבהת צורך אכילה היא.

ואז נאמר שאם הוא בדרך עשה דבר שמחייב אותו ממון,

דהיינו הוא גנב כאן את החלב, בזמן שהוא מגביה זה גניבת החלב,

שיהיה פטור על זה.

נגיד, כן לב דרבא מיניה.

כי אפילו שזה לא בא בזמן אחד חיוב המיטה וחיוב התשלומים, אבל מכיוון שהכול נצרך בשביל חיוב המיטה, זה נקרא שהוא כבר עוסק בחיוב המיטה,

אז זה יפתור אותו מתשלומים,

ככה שואלת הגמרא.

ההכנה מהגבהת צורך אכילה היא,

אומרת הגמרא, לא, שני חילוקים יש.

אחי אשתא, זה לא דומה בכלל, אומרת הגמרא.

אטאב, אי-אפשר להנחה בלא עקירה.

שם זה נצרך.

מדוע?

הוא לא יצליח בשום אופן לעשות מלאכת שבת

בלי להרים את החץ, להעיף אותו 400 ולהניח.

הוא חייב לעבור את המסלול הזה.

אם בן-אדם רק היה מניח בסוף על הרצפה, הוא לא יהיה חייב.

ממילא כל התהליך הזה נצרך בשביל החיוב,

מכיוון שכך,

אז הכול חלק מחיוב המיטה,

ואם הוא הזיק בדרך,

הוא פטור. זה נקרא קים לבד רבא מנה.

אבל מה שאין כן בציור של גונב חלבו של חברו,

מה אתה אומר? שכל התהליך הזה נצרך, התהליך של הגבהת החלב, דהיינו הגזלה,

נצרך בשביל להכניס אותו לפה לאכול? מה פתאום, הוא היה יכול לוותר על זה.

אומרת הגמרא, אחא, אפשר לאכילה בלא הגבהה. דהי, ביי, גחין ואחי.

מה, הוא חייב להגביה את זה בשביל לאכול חלב?

הוא יכול בלי לגזול.

הוא יכול להתכופף לרצפה, להכניס את החלב ולבלוע.

הוא לא חייב את כל התהליך הזה של ההגבהה.

מכיוון שכך,

אז נקרא שהגזלה לא הייתה בחלק מהתהליך, זאת אומרת,

ההגבהה לא היתה בחלק מהתהליך שמחייב אותו מיתה.

כי התהליך הזה של ההגבהה לא נקרא חלק מהתהליך שנצרך

בשביל המעשה שמחייב אותו מיתה.

דהיינו הבליה, בליעת החלב,

אלא זה נקרא שבא קודם

הגזלה ואחר כך

בליעת החלב שמחייבת אותו מיתה,

ואין את הכלל של קימלי בדירה במילא.

זה תירוץ אחד.

תירוץ שני, אומרת הגמרא,

אינמי.

אא תמי בעילא הדור לא מוציא מעד הר-ליה,

אך אמצי מעדר ליה".

אומרת הגמרא, בזורק חץ,

זה דווקא בחץ, אומרת הגמרא, לפי התירוץ הזה.

דווקא בחץ, שאחרי שהוא זרק את החץ, גמרנו, הוא כבר לא יכול לעצור אותו.

הוא לא יכול לעצור אותו מכיוון שכך, יצא מתחת ידו, גמרנו, הוא כבר כאילו גמר מצדו לעשות את המעשה שמחייב אותו מיטה.

הוא זרק את החץ, החץ הלך ונח,

מצדו הוא גמר לעשות את כל המעשה שמושלים לו את חיוב המיטה.

מה שאין כי בגונב חלבו של חברו, הוא גנב את החלב והוא הגביה את זה,

הוא עדיין

לא גמר לעשות את המעשה שמחייב אותו מיתה. הוא עדיין צריך להכניס אותו לפה, להמשיך לעשות פעולה.

מכיוון שכך,

זה לא נקרא שהתחיל המעשה שמחייב אותו מיתה. זאת אומרת, בזרוק חטא זה דווקא בגלל שהוא מצדו גמר לעשות את המעשה שמחייב אותו מיתה.

זה החילוק השני שהגמר אומר.

מה היכא ביניה לישנא לאי לישנא?

מה ההבדל בדין ביניהם?

היכא בעיניו מעביר סכין ברשות הרבים וקרא שיריים בהליכתו".

מה הדין? שהוא לא זרק חץ, אלא העביר סכין,

הגביה סכין בשבת, העביר אותו וקרא שיריים בהליכתו, ואחרי זה הניח.

להחליש את האדם עמיתי, אפשר להנחה בלא עקירה, אך אינם אפשר להנחה בלא עקירה. לפי החילוק הראשון שאמרנו,

שכל המעשה הזה נצרך, כל התהליך הזה נצרך בשביל המלאכה,

לכן זה נקרא שהנזק נגרם בזמן שהוא עסק בחיוב מיתה,

אז גם פה אותו דבר, הנזק נגרם בזמן שהוא נצרך לחיוב מיתה,

כי הוא חייב את כל התהליך של הולכת הסכין.

אבל להחליש נדע אמרת לו מצי מעד ארלה,

אך המצי מעד ארלה.

לפי התירוץ השני שאמרת, שזה בגלל שבזורק חץ ומצדו כבר גמר לעשות את כל המעשה שמחייב אותו מיתה, הוא כבר לא יכול להחזיר את זה,

הוא כבר לא יכול לעשות כלום,

הוא גמר לעשות את כל התהליך,

הוא כבר לא יכול לעצור את החץ, זה נקרא שהוא כבר גמר לעשות את כל

המעשה שמחייב אותו מיתה את כל העקירה וההנחה,

אבל אם הוא העביר סכין,

אז הוא צריך להמשיך לפעול את המעשה, אין בזה,

זה עוד לא נקרא שהוא גמר מצדו את המעשה שמחייב אותו מיתה,

ולכן אין בזה כמלה ובדרה מיניה. אז יש שתי התרוצים בגמרא, אה?

לפי הסירות הראשון, גם בסכין הוא היה יכול לקחת את זה בשתי אמות ולהניע לזה עוד שתי אמות.

לחיוב מיתה נצרך הכול.

מדברים, מה נצרך בשביל להתחייב מיתה?

בשביל להתחייב מיתה אני חייב להעביר את זה,

להגביה ולהעביר את הכול ולהניח,

לא בשביל להגיע למטרה שלי סתם, בשביל הרצון שלו.

מה נצרך פה בשביל חיוב המיתה, בשביל המעשה שמחייב אותו מיתה?

הוא צריך להרים, להעביר אותו 400 ולהורים.

אם המתכופף והוא חייב, הוא לא היה מגניבה?

זאת שאלה מצוינת, הרי את הגניבה הוא חייב עליה בזמן הבליעה,

אז הוא היה זה.

התוספות וכל הרשימים אומרים שהוא לא היה חייב,

מכיוון שהוא היה יכול להניח את זה על מקל נעוץ

ולדחוף את הפה שלו עד בפנים ולבלוע,

שבזמן שזה כבר בגרון,

אז זה כבר מאוס.

ואז הוא לא חייב על גניבה.

יש בראשונים.

היי, למה הוא לא חייב על זה שהוא המיס את זה?

הראשונים מדברים, כן.

ותוספות מדבר על זה בדף ל' עמוד ב',

אין לנו את זה כאן. והראשונים פה מאריכים ב...

נכון.

טוב,

מה יוצא לנו לפי הגמרא פה? נחשבן עכשיו אם נרצה לעבור לסיפור של השרפה בכרמל.

אתה מכיר את הסיפור של השרפה בכרמל?

כן.

אדם הדליקש, נער ערבי ציטש,

השרפה הלכה והתפשטה והתפשטה והתפשטה, כילתה עצים ויערות והתפשטה והתפשטה,

איבדו שליטה על זה, לא היה שייך לשלוט על זה יותר,

ושרפה בדרך גם אוטובוסים ואנשים יהודים,

וזהו. קרה גם נזקים וגם מיטה.

נחזור לשאלה הזו, האם יש כאן קמלה בדרב מיניה?

אנחנו עכשיו מדברים על הצד הזה שבגוי יש קמלה בדרב מיניה.

האם יש קמלה בדרב מיניה או לא? בואו ננתח את זה לאור הגמרא שלמדנו כרגע.

צריך להיות קמלה בדרב מיניה או לא?

מה אתם אומרים?

בואו נחשבן לאט-לאט

לפי התירוץ הראשון של הגמרא.

יש לנו כאן בגמרא יוצא מן הכלל, שלא תמיד נצרך שחיוב המיטה וחיוב הממון יהיו בזמן אחד.

נכון?

לא תמיד.

יש לנו כאן יוצאים מן הכלל. אפילו שזה לא בזמן אחד, גם יש קמלה בדרב מיניה.

מתי?

אומרת הגמרא שתי דברים שיוצאים מן הכלל, שתי תירוצים.

לפי התירוץ הראשון של הגמרא,

אם זה צורך או לא צורך. דהיינו, האם כל הפעולה הזו נצרכת בשביל חיוב המיטה או לא נצרכת בשביל חיוב המיטה.

נכון?

בואו נחשבן לרגע בסיפור שלנו.

היה נצרך לשרוף את כל הבתים בשביל חיוב המיטה או לא? מה אתם אומרים?

בואו נרבה, אם אנחנו נזרוק רגע סברה ראשונית,

נגיד ככה.

נגיד ככה.

את כל האש שהתפשטה מהבית שלו, של הערבי הזה, עד האוטובוס,

זה נצרך, אחרת האש לא תוכל להגיע לשם, נכון?

האש לא הייתה אמורה לשרוף, לא תצליח לשרוף את השערים הללו,

את האוטובוס הזה,

בלי שתעבור ותתפשט מכל הסדות מסביב,

אבל רק במסגרת הזו שהיא צריכה בשביל להקיף את האוטובוס.

כל מה שיתפשט לצדדים ולכל הכיוונים.

ומאחורי האוטובוס זה כבר לא נצחק, נכון?

נכון?

אז נאמר שלפי זה יצא ככה, שכל מה שבקו

עד האוטובוס שנשרף שם על הנזקים הללו, הוא יהיה פטור.

על זה נגיד קים לבדרה במיניהם.

אבל כל מה שמסביב זה מיותר. זה לא היה צריך בשביל להגיע לאוטובוס,

נכון? בשביל לשרוף את האנשים.

זה מיותר.

אז נגיד שכל זה,

הוא יתחייב.

זאת אומרת, יצטרכו בדין ללכת עם מטר ולמדוד.

בקו ישר עם סרגל.

כל מה שבדרך של הקו, בקו מהבית של הערבי עד האוטובוס,

זה אומרים, זה נצטרך בשביל לשרוף את האוטובוס.

על זה אומרים, איך כתובה בגמרא?

עקירת צורך הנחה היא.

כל מה שנצטרך בשביל להגיע לחיוב המיטה,

אז יש קים לבדרה במיניהם.

וכל מה שמהצדדים,

מה הדין?

אז הוא יהיה חייב על זה.

יהיה מעניין.

חלק מהנזקים יהיה חייב, חלק מהנזקים יהיה פתור.

כן, יצטרכו לאמוד כמה נצרך בשביל להגיע לאוטובוס.

תראה, לפעמים היו רוחות שלא קשורות לזה שזה הגיע לאוטובוס.

נכון?

יצטרכו לאמוד איזה סוג רוחות היו צריכים בשביל שהאש תגיע לאוטובוס.

וכל הרוחות שקרו באמצע, שפישטו את האש לצדדים,

זה לא קשור לסיפור. זה במקרה היה, זה לא קשור לזה שנסתף באוטובוס.

עכשיו הדוגמה בין חרפי. גם שאין לגמרא המעשה מבחינתו, כאילו.

נדמה לי להתקרב.

הוא הצית אש. הציור של הגמרא או הציור של ה...? פה הוא הצית אש. איזה פה? מה זה פה? בגמרא? פה, בסיפור שלנו.

כן. כן, הוא הצית אש. הוא הצית אש. ומבחינתו נגמר המעשה.

כן. גם שלח מצרך עוד...

איזה עוד מעשה שהוא עשה? כמו זורק חץ. הגמרא אומרת, זורק חץ

וקרא שיראינו.

הגמרא אומרת, מכיוון שזריקת החץ נצרכת בשביל חיוב המיטה, כי אם הוא לא יזרוק את החץ, יעביר אותו ארבע אמות ויניח, הוא לא יתחייב מיטה, זה נקרא שהוא כל הזמן עוסק עכשיו בחיוב המיטה.

זה נקרא שהוא עוסק עכשיו במעשה שמביא לו את חיוב המיטה בסוף.

ומכיוון שהוא פועל עכשיו את חיוב המיטה שלו,

אז יש קבלה בדרה מינייה על כל הנזקים שקרו בדרך.

אז אותו דבר נגיד פה.

האש הולכת כל הזמן, כל הזמן לכיוון האוטובוס, זה מלחמתו ביטחון. זה האש כאילו מצידו הוא שלמה המעשה שהאש כבר... גם כשהוא זרק חץ, מצידו הוא שלמה המעשה. גם כאילו...

גם זה זורק חץ, מה ההבדל בין זה לזורק חץ? זה דיברנו שזה זרק חץ, זה אומר שזה כן נקרא חץ. כן? למה זה נקרא חץ שם? כי הוא זרק את החץ ונצרך בשביל חיוב המיטה,

בשביל השלמת המלאכת שבת.

כן, לכאורה.

זה לא נצרך?

מבחינת המעשה שלו, מה שנצרך או מה שלא נצרך. מבחינת מה שהחץ שינתה מחזור. אם זה במקרה הרוח הוא זיז את החץ לצדדים וחזר?

אני לא חושב שזה נקרא נצרך.

לא חושב.

מה החינוך בין נצרך או לא נצרך? זה נקרא שעכשיו כל המעשה הזה זה מעשה שמחויב,

המעשה הזה מחויב בשביל להביא לו חיוב מיטה.

כמו שבחלב אז היה יכול לגחון ולאכול גם?

ככה גם כן, הוא היה יכול להטיף את הארציות הזה?

אוי, יפה מאוד.

יפה מאוד, יפה מאוד, יפה מאוד.

הוא אומר כך,

כתוב בגמרא שבחלב זה לא נקרא שזה הוצרך בשביל אכילת החלב כל המעשה של ההגבה והלקיחה לפה, מכיוון שהוא יכול לגחון ולאכול.

כן?

הוא יכול לגחון ולאכול.

אז אותו דבר,

נגיד שבאוטובוס גם,

בשביל האוטובוס הוא לא צריך את כל הסיפור הזה של האש.

הוא יכול לגשת לאוטובוס ולהדליק אותו.

זה הטענה שהוא טוען. יפה מאוד, טענה נפלאה.

טענה נפלאה.

למה אתה חושב אחרת?

הוא זרק חץ, הוא חייב את זה בשביל חיוב מיטה.

למה הוא יכל?

מה הוא יכל? הוא יכול ללכת ישר ולבצע בוכר. לא, אבל אז הוא לא יהיה חייב מיטה.

האם הוא הולך בדוקר שט? בבגד?

הוא זורק חץ, מעביר ארבע מתחילת ארבע לסוף ארבע, בשביל חיוב המיטה נצרך כל הולכת החץ.

אתם רוצים להיכנס?

הוא חייב את כל התהליך בשביל לחייב אותו מיטה. כאן את כל התהליך הזה הוא לא חייב

בשביל לחייב אותו מיטה.

הוא לא חייב את כל התהליך הזה.

זה מה שטוען הרב שוקולד.

הוא לא חייב את כל התהליך.

הוא יכול ללכת לאוטובוס ולהצית אותו.

זה מה שהוא טוען.

אבל עדיין אפשר לטעון אחרת. הנה, הוא לא כך מסכים. למה אתה לא כך מסכים?

יכול להיות ששם האוטובוס שיכול לעשות, שהוא יכול לעשות את זה,

שהוא יכול לקבל את זה. אז ההורים, השאלה מצידו, מה הוא מביא לעשות?

מה הוא רוצה? זה סתם רצון של האוטובוס. זה סתם החלטה.

כן. מה שאין כאילו. זה היחידה שלו להראות את ההוא. יפה מאוד. יפה מאוד. יפה מאוד. יפה מאוד. להצית את האוטובוס זה לא מציאותי.

לא מציאותי להצית את האוטובוס.

איך בן אדם הולך להצית אוטובוס? מה, האוטובוס ייסע?

זה לא מציאותי.

האפשרות היחידה להרוג, בפועל, להרוג את אנשי האוטובוס זה להצית אש מרחוק,

כשהאש תתפשט ותקיף אותו מהצדדים וככה תבלע אותו.

נכון? גם כן, זה לא מהבית, זה לא מהבית.

יפה מאוד.

אז עכשיו נקצץ

את הנזקים.

עד עכשיו אמרנו שמהבית שלו

עד האוטובוס מודדים בקו ישר ועל כל זה הוא פטור.

עכשיו, נכון, צריכים לקצץ,

להוריד. אם זה מאוד רחוק,

נגיד ככה, הוא חייב, חייב, חייב לשלם על הנזקים עד

שיעור שאם הוא היה מצית פה כבר האש יכלה להתפשט ולהקיף את האוטובוס ולשרוף אותו,

עם הרוחות ועם כל הסיפורים שהיו שם.

זה יהיה נפלא.

אז לפי זה העומד של בית-דין מצטמצם

לפחות מזה.

מצטמצם לפחות.

יפה.

יצטרכו לאמוד מרחק שאם הוא היה מצית את האש,

האש הייתה מתפשטת ומקיפה את האוטובוס ושורפת, כי זה הדרך היחידה כאן להגיע לשרפת האוטובוס,

וככה לאמוד וככה לפתור.

נכון?

יפה מאוד.

יצא חידושים גדולים,

דברים מאוד מעניינים.

זה לפי התרוץ הזה של הגמרא.

רק עדיין אני לא משוכנע שזה ככה, כי ייתכן שמה שהגמרא אומרת עקירה צורך הנחה,

כוונת הגמרא שזה נצרך בשביל החיוב, זה נצרך בשביל הדין.

הגמרא מתכוונת עכשיו לחלוק על כל הדבר הזה של צורך ולא דומה. היא אומרת, אם זה נצרך לדין, זה נקרא שמעשה האיסור התחיל.

אם זה לא נצרך לדין, זה נקרא שמעשה האיסור לא התחיל.

וככה לשון התוספות פה למטה, וככה לשון הרמב״ן

על המקום,

ועוד ראשונים.

התוספות פה למטה אומר,

דיבור המתחיל הכנה מיניה מהגבהה לצורך ההוצאה היא, כן?

נדלג את כל המילים של התוספות, נקרא שורה לפני הסוף, ומכל מקום האיסור מתחיל משעת הגבהה.

אם ניקח רק את המילים האלה שתוספות,

יש פה עוד בעיה במילים שתוספות קצת לפני כן ואחרי כן,

אם נתפוס את המילים האלה כפשוטן,

אז כתוב פה שמה זה נקרא עקירת צורך הנחה?

שהאיסור מתחיל משעת הגבהה. דהיינו צריכים את כל חלקי

התהליך הזה, את ההגבהה

וההולכה וההנחה,

בשביל להשלים את מלאכת שבת.

זה נקרא עקירת צורך הנחה. אז הגמרא כאילו חולקת, זה לא צורך ולא צורך.

מה שהגמרא אומרת היא, ביי גחין ואכיל,

זה רק בשביל לספר לנו שאיסור חלב לא קשור להגבהה.

אבל זה לא בשביל זה. אפילו אם לא היה איביי גחין ואכיל, הוא לא יכול להשתחוות לרצפה. הבן-אדם הזה לא יכול לזוז.

הוא חייב, רק היד שלו פעילה.

גם יהיה אותו דבר.

גם נגיד איביי גחין זה רק תיאורטית.

גם בשביל איסור חלב לא נצרך החלק הזה.

זה ככה נראה בלשונות הראשונים,

אבל זה לא מוכרח.

יכול להיות שהם יתבטאו ככה, כי זה ההסבר הפשוט בגמרא.

אבל אם היינו מציגים להם שאלה אחרת, כמו שלנו,

מה הדין באופן שבשביל הייצור לא נצרך,

אבל המציאות הזו מצריכה את זה ואי-אפשר להימלט מן החייבים את כל הסיפור מסביב,

אולי היו מפקפקים בזה.

אולי היו דנים על זה.

כי אין סיבה שהראשונים ימציאו כזו הגדרה

אם אין להם לחץ מהגמרא.

דהיינו, אם הגמרא מחייבת את ההגדרה הזו, אז הם יגידו אותה. אם לא, אז מאיפה הראשונים

היו אמורים להחליט כזה דבר שהגבול הוא בזה?

אולי באמת. אה? סליחה?

זה דבר שהוא עוסק על זה, גם אם אולי הכול טכני.

לא. זה ברור שיש יותר התעסקות במלאכה כשאני באמת חייב אותה בשביל ה... שזה חלק מכללי החיוב. זה חלק מתנאי החיוב.

ברור שזה נקרא יותר עוסק במלאכה. ברור שזו רמה יותר.

השאלה, מי אמר שצריכים את הרמה הזו?

בסדר.

נניח את זה בספק.

אפשר לחשבן לפי הצד השני של הגמרא.

מה כתוב בצד השני של הגמרא,

בתירוץ השני?

אי-אפשר להדורי ואפשר להדורי. דהיינו, אם בן-אדם כבר עשה מצדו את כל הפעולה והוא כבר לא יכול לחזור בו,

זה נקרא שמה שהוא השלים את המעשה.

השלים את המעשה.

אבל אם נאמר שהוא יכול לחזור, דהיינו, אם הוא מוליך סכין,

פרשו את הרבים,

או שהוא מגביה חלב, שהוא יכול להפסיק את זה. זה לא נקרא שהוא גמר מצדו את כל המעשה,

וזה נקרא עדיין שהוא עשה את זה בשני זמנים,

את מעשה הנזק ומעשה ה... זה בשתי שלבים.

כן. מה לפי התירוץ הזה של הגמרא במקרה שלנו?

מה צריך להיות הדיל?

מה אתם אומרים?

יהיה פטור או יהיה חייב?

יהיה כאילו בן אדם מינאי.

למה?

אתה לשלב את הראשונה באמת. או, יפה מאוד. אפילו שאחר כך האש, יצא מכלל שליטה.

אפילו כל המכבה האש שבארץ ישראל לא הצליחו לעצור את האש.

ממש היה אפשר להדור, אי אפשר היה לעצור את האש.

אבל ברגע הראשון שבן אדם שלח את הדלקה,

בן אדם הצית,

היה יכול עם דלי אחד לכבות את הכול.

דלי אחד הלכה לכבות את הכול, אז היה עדיין אפשר להדור. זאת אומרת שבן אדם גמר

את המעשה מבחינתו,

עדיין היה אפשר להדור,

נכון?

אבל מזמן שכבר היה אי-אפשר להדור,

שכבר לא היה אפשר לעצור בו, אולי נגיד שמאז

מתחיל לקים לבד הרע במיניהם.

מה הדין שבאמצע הדרך יהיה אפשר להדור?

מה הדין?

אולי נגיד שמנקודת הזמן הזו שעכשיו הוא כבר לא יכול לחזור, הוא כבר לא יכול להחזיר את הדבר,

הוא לא יכול לעצור את זה.

זה נקרא שמצדו עכשיו נגמר המעשה של שניהם, גם של המיטה וגם של הנזקים.

אולי?

זה מתייחס אליו.

זה מתייחס אליו.

זה מתייחס אליו עדיין, זה נקרא חיצה, זה נקרא כאילו,

אז זאת אומרת שכן נדון מהזמן ההוא,

נכון?

אז לפי זה מה היה הדין במקרה דנען?

הבית-דין יצטרכו לאמוד.

מאיזה שלב הגיע האש שמשם כבר לא היתה שליטה ומאז הוא יהיה פטור,

אבל עד אז הוא יהיה חייב.

מה זה נקרא אם תקבל לעבור על-פי עסק תמיד זה נגמר?

אם יש מציאות שאפשר להחזיר את זה. אם כל ה... אז היו מתמדים על כל בית ובית, בטח שהיה.

אבל עדיין אי-אפשר היה להחזיר את האש שלא תעשה את חיוב, את המיטה.

האש של המיטה עדיין, זה מספיק לנו.

אם מצדו כבר נגמר הפעולה ש... אתה רואה שלא הצליחו.

אז אין כאילו מטוסי כיבוי להטור, אם אני שכרו מטוסי כיבוי ולא הצליחו.

אם אני אשכור לעשות את המטוס הכיבוי להטור.

אתה שואל אם זה דבר לא...

מה הדין אם הוא יוכל לעצור את זה באופן לא רגיל?

לא יודע.

לא יודע.

אולי הולכים לפי דרכו של אדם. על כל בית ובית שבא נקבע אותו, זה היה שעד חמוד.

לא, אבל מספיק שאי-אפשר להדור מבחינת החיוב מיטה.

אם אני עשיתי פעולה, שלחתי חץ, שאני לא יכול להחזיר את הרציחה שבזה, אפילו שאת הנזקין אני יכול למנוע,

את השיריים הוא יוכל לקחת משם.

אדם זרק חץ, את השיריים הוא יוכל לקחת.

את החץ הוא לא יוכל לעצור.

אתה רואה שלא.

הם לא הצליחו להגיע

לאזור.

בקיצור, הצליחו לאמוד, נכון.

הצליחו לאמוד.

אם באמת זה היה בזמן שעדיין היה אפשר,

שבזמן שעוד נשרף עוד היה אפשר לעצור את האש. אתה צודק, נכון.

נכון, אתה צודק.

הצליחו לאמוד.

בקיצור, לפי כל תירוץ של הגמרא יצא שהוא חייב על קטע אחר מהנזקין.

נו, עכשיו באים שתי המושבים.

מושב אחד נשרף,

המושב השני נשרף. מושב אחד אומר, לפי התירוץ הזה של הגמרא,

אתה חייב לשלם לי.

מושב השני אומר, לפי התירוץ הזה של הגמרא אתה חייב לשלם לי.

מה יעשו?

כל מושב תובע אותו מכוח התירוץ השני של הגמרא.

הצדה לדעת כמו מי פוסקים, נכון?

אז דעת תוספות בגיטין, דף נג, עמוד ב',

שפוסקים כמו התירוץ הראשון של הגמרא,

ודעת הרמב״ם שפוסקים כמו התירוץ השני של הגמרא.

נדמה לי, שוב אנחנו בספק.

אבל גם לפי התירוץ הראשון. נדמה לי, כל מושב, הוא אומר לו, תשמע, לכל מושב, הוא אומר, תשמע, אני חושב שההלכה כמו

השיטה השנייה,

המושב אור אומר, אני חושב שלך כמו את הרשידה הראשונה, הוא פטור.

אין ספק פטור, הוא מוציא בחברו עליו הראייה.

גם לפי התורות השני,

כל מיני הוא לא יכול לחוות את זה עכשיו, זה רק בגלל

האש שהצטרפה שבעצם לא קשורה להם, אני חושב שבעצם,

הרי אם היינו מורידים את האש... יכול להיות שזה לא משנה לנו,

זה לא קשור.

אחרי שנהיה מצב סביבתי שאי-אפשר להדור את,

יכול להיות שזה מספיק.

כרגע אני לא יכול לעצור את זה.

נכון? אתה מסכים?

לא כל כך?

יש מצב סביבתי שכרגע אני לא יכול לעצור את זה.

זה מספיק. מה הדין אם אני לא יכול לעצור את זה בגלל שיש לי בור ליד זה?

אני כרגע לא יכול להגיע לזה.

זה דבר מציאותי, זה לא עניין דיני. זה דבר מציאותי, אני לא יכול לעצור את זה. זה נקרא שזה יצא משליטתי.

זה נקרא שאני מבחינתי כבר לא שולט על זה.

ואז נקרא שנשלמתי את כל המעשה.

כן?

אז זה לכל מה שיוצא,

אם נקרא רק את הגמר מסרט כתובות,

זה מה שיוצא, דברים מאוד מאוד מעניינים,

שנצטרך לדון כל מקרה לגופו.

לפי התירוץ הראשון,

אולי נצטרך לדון

האם זה נצרך לשרפה או לא נצרך לשרפה, הבתים האלה שנשרפו בקו האש,

בקו מהבית שלו עד האש.

ואמרנו אולי צעד, לפי לשונות הראשונים, שאולי זה לא משנה לנו, אלא מספיק,

זה לא נצרך מבחינה דינית,

כל השרפה הזו,

כאילו תיאורטית מספיק שהוא יוכל לשרוף את האוטובוס אפילו שבמציאות זה לא מציאותי,

אלא מספיק שזה לא נצרך בשביל הדין של החיוב מיתה,

זה לא דומה לעקירת צורך ההנחה שנצרך כל העקירה וההלכה וההנחה בשביל עיקר המלאכה, אחרת הוא לא חייב.

כאן מספיק שיש יכולת תיאורטית, אפילו שזה לא מציאותית,

והסתפקנו בזה.

לפי התירוץ השני של הגמרא אמרנו שיכול להיות שהוא חייב מהרגע הזה שהוא לא מוציא להדורת.

ואיך פוסקים? זה מחלוקת ראשונים לכאורה, התוספות והרמב״ם.

אז בעיה, אז מספק, אי אפשר לחייב אותו.

כן?

מספק אי אפשר לחייב אותו.

לא כל כך פשוט שמספק אי אפשר לחייב, כי יש כאן ספק ספקה.

יש ספק שאתה חייב לפי שיטה אחת, לפי תירוץ אחד בגמרא.

ואפילו לפי התירוץ השני שאתה פטור יש את הצד של

תוספות שבגוין קמלה בדרמב״ם.

יש ספק ספקה לחייב אותו.

אבל ספק ספקה לחייב זה דבר לא פשוט.

אמנם בתוספות במסכת כתובות דף ט' עמוד ב' כתוב שספק ספקה מחייב ממון,

אבל לאחרונים נקטו שלא מחייב ממון, ונדברי תוספות פירשו בצורה אחרת.

הימים אלה למעשה מספק ספקה לא מחייבים ממון.

לא מוציאים ממון.

הימים אלה מספק הוא פטור.

טוב,

זה שלב א' של הסיפור הזה של זמן אחד. עכשיו נראה עוד גמרא

שהוא רק כתוב הפוך.

כתוב הפוך מכל מה שלמדנו עכשיו.

כל מה שלמדנו עכשיו

כתוב עכשיו הפוך.

איזה גמרא?

מסכת בבא קמא.

בבא קמא דף כב עמוד ב'.

אנחנו מניחים הנחה שמי שהדליק אש, עד עכשיו הנחנו הנחה שמי שהדליק אש

הוא חייב חיוב מיתה על הרציחה שהוא רצח את האדם.

למה חיוב אש זה רציחה? מה, אני רצחתי אותו? אני עשיתי ככה עם סכין? זה לא אני.

זה האש.

למה הוא חייב?

למה חייב?

אז כולנו יודעים שרבי יוחנן אמר במסכת בבא קמא,

אשו משום חיציו.

אשו משום חיציו.

שכשהתורה מחייבת על אש,

התורה מתכוונת לחייב אותו על חיציו,

כמו חיציו, כאילו אדם שמדליק אש והאש הולכת זה כמו שהוא זרק חץ.

ככה שיתת רבי יוחנן. ואם אילו הוא חייב גם

על רציחה, אם הוא הדליק אש והאש הלכה ושרפה מישהו,

וגם על נזקים, וגם על כל דבר.

כל דבר זה נקרא כאילו מעשה של הבן-אדם.

ככה שיתת רבי יוחנן.

אש לקיש חלק על זה,

וסובר לו, אישו רק משום ממונו הוא חייב.

על הנזקים הוא חייב כאילו שממונו הזיק.

אבל זה לא נקרא מעשה של האדם.

מעשה שבן-אדם זרק אם הוא זורק חץ.

אבל אם הוא מדליק אש והאש הלכה והתפשטה,

כאן אישו על האש הזה, זה לא נקרא מעשה שלו.

זהו. כל מה שדיברנו עכשיו,

שיהיה קימלם דרמיני, כי זה נקרא איסור רציחה,

כמובן זרק אליבא דה רבי יוחנן, שסובר שאדם שמצית אש והאש מתפשטת ושורפת,

זה נקרא מעשה של האדם, כאילו הוא זרק חץ והרג את האדם.

אש זה כמו חיציו, אישו משום חיציו, כמובן.

עכשיו נקרא לזה קטע גמרא,

במסכת בבקה דף כב עמוד ב.

הגמרא דנה על מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, מי צודק?

אומרת הגמרא, תשמע בתחילת העמוד, תשמע

המדליק את הגדיש והיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו, חייו.

עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו, פטור.

היה סיפור כזה, אומרת המשנה הזאת.

אדם הדליק גדיש,

גדיש של תבואה, ערימה של תבואה, והיה גדי כפות לו,

גדי היה קשור

לערימה הזו, על יד הערימה, הוא לא יכול לברוח,

ועבד סמוך לו,

עבד עומד שם סתם, שומר על הגדיש,

ונשרף עמו.

הוא הדליק את הגדיש, הבן-אדם הזה,

שרף את כל הגדיש עם העבד עם הגדיש.

אז הוא חייב.

למה הוא חייב?

הוא חייב על הגדיש.

למה הוא חייב? זה פשוט

כי על העבד הוא לא חייב על הרציחה שלו.

אני לא רצחתי את העבד, העבד רצח את עצמו. מי ביקש ממנו להישאר פה?

הוא כל כך הסתקרן לראות איך יש דולקת עד שהוא חייב להישאר עד שתצא נפשו?

בשביל מה הוא עומד פה? בשביל מה הוא נשאר לעמוד פה?

כזה טמבל, אומרים לו לשמור על הגדיש, אז הוא חייב לשמור עד שהשיבולת האחרונה נשרפת, שיברח.

אני לא חייב לשלם עליה, אני לא חייב על הרציחה של העבד. זה נקרא שהעבד

איבד את עצמו לדעת.

אז העבד לא קשור אליו.

מילא אני השרפתי את הגדיש, הגדיש לא יכל לברוח.

והגדי לא יכל לברוח, היה כפות.

מילא אני חייב על הנזק הזה. מצוין, הכל מובן.

מה כתוב אחר כך?

עבד כפות לו, וגדי סמוך לו, ונשרף עמו פטור. אבל אם העבד היה קשור...

העבד היה קשור.

בעל הגדיש רצה שהשומר לא יברח,

אז הוא קשר את העבד לשם.

מה שווה שומר כפות? אני לא יודע.

אבל ככה החוכמה של הבעל הגדיש הייתה, לקשור שם את העבד,

וגדי סמוך לו,

תגדי הוא לא צריך שישמור על הגדיש, הוא השאיר אותו חופשי.

ונשרף עמו, פטור.

מי נשרף?

העבד והגדי.

למה העבד נשרף?

כי הוא לא יכל לברוח, הוא היה מסכן,

היה כפות.

מסכן, נשרף.

אז עכשיו הוא רצח את העבד.

האש שלו שרפה את העבד.

הוא אחראי לזה, הוא אשם בזה.

זאת אומרת, הגמרא פטור.

למה הוא פטור?

בגלל שאתה עשית מעשה של רציחה.

רצחת עבד. זה עבד כנעני שהוא חייב במצוות קצת, כמו אשה.

יש לו דין של יהודי, מי שהורג אותו חייב מיתה.

יהודי שהורג אותו חייב מיתה.

אז מכיוון שכך,

אתה עשית מעשה שמחייב אותך מיתה.

אתה רצחת.

אם עשית מעשה שמחייב מיתה,

וגם באותו מעשה שרפת את הגדיש,

אז אתה פטור, כי אם לב דרבא מיניה.

כי אם לב דרבא מיניה. אומרת הגמרא, בישלמי למדא אמר אישור משום חיציו,

משום מה הכי פטור?

לפי רבי יוחנן שאומר שאש,

זה נקרא כוח של הבן-אדם כמו חץ,

משום מה הכי פטור? כי זה נקרא שאני הרגתי,

מעשה שלי הרג את העבד.

אלא למדא אמר אישור משום עמונו, מהי פטור?

אילו קטל תורה עבדך אינם זה לא מחייב.

מה, זה הממון שלי הרגעי שלי, זה לא אני, זה לא המעשה שלי.

לפי אשלקי זה לא נקרא מעשה שלו.

אשלקי שאמר אישו, זה לא חיציו.

למה הוא חייב על העבד, כשאתה אומר שישקיעים לבדרה מיניה? למה הוא פטור על הגדיש?

אומרת הגמרא, אמר לך רבי שמעון בן-לקיש,

מתרץ את הגמרא,

אכא במאי עסקינן בשאיצית בגופו של העבד,

דקאם ליה בדרה מיניה.

אתה יודע למה הוא חייב על העבד?

לא בגלל שהוא הצית את הגדיש והאש התפשטה והשרפה את העבד.

לא.

הבן-אדם הזה הדליק את הגדיש, אומר, יאללה, הנה העבד קשור, אני רוצה להצית את העבד עם הגדיש.

הלך, הדליק את העבד בעצמו.

כאן ודאי חייב.

כן? לא אומרים שהאש התפשטה מכאן עד הלב של ה... זה נקרא שהוא הצית את כל העבד,

וזה נקרא מעשה של הבן-אדם, הוא הרג אותו בידיים.

אז כאן זה ודאי מעשה שמחייב אותו מיטה.

ומכיוון שכך, אז גם אם האש התפשטה ושרפת הגדיש,

שאומרים אתה עשית מעשה שמחייב אותך מיטה וממון ויש קמלה בדרבא מיניה.

עד כאן הגמרא שאנחנו רוצים לקרוא היום.

נו,

נוח לכם הגמרא? טוב לכם? מסודר?

מבינים?

נסתדר עם הגמרא בכתובות?

נסתדר עם הגמרא שאמרנו בכתובות?

נכון.

ראשית כול, מה הגמרא אומרת?

ניקח, הוא עדיין התחיל מהסוף. הגמרא אומרת שלפיריש לקיש מדובר שהוא הצית בגופו של עבד.

בשביל להצית את העבד, בשביל לשרוף את העבד, הוא חייב שיישרף אגדיש אחר כך?

אם האש תכבדה אחרי העבד, הוא חייב על העבד. מה זה קשור מה שאגדיש נשארף אחר כך?

בכלל קרה אחר כך. איזה קמלה בדרמיני יש פה?

לפי התירוץ של מאצילא דורא או לא מאצילא דורא?

ודאי שמאצילא דורא, יכול היה לכבות את האש.

מה קרה פה? איפה נעלמה כל הגמרא

שקמלה בדרמיני זה רק על פעולות שנעשים בזמן אחד.

מה כתוב כאן בגמרא? הגמרא אומרת, לפי רבי יוחנן, הבן-אדם מצית את אגדיש,

אגדיש נשרף,

אחרי זה העבד, יש קמלה בדרמיני. למה?

זה לא בזמן אחד.

ולפי ריש לקיש, הוא הצית את העבד, ואחרי זה אגדיש גם פתור כאילו בבדרמיני. למה?

החיוב מיתה נגמר כבר, העבד מת. מה עכשיו? למה עכשיו אתה פוטר אותו?

מה קרה פה?

הגמרא הזו

לא מסתדרת לכאורה בכלל עם הגמרא בכתובות.

הפלא ופלא.

את הקושייה הזו שואלים פה תוספות, זה הרשבו.

ספר חידושי הרשבו ותוספות.

כל אחד יש לו את המהלך שלו שונה לחלוטין.

תוספות יש לו את המהלך שלו.

הרשבו יש לו מהלך שונה לחלוטין.

והדברים מאוד מעניינים.

לקראת התוספות,

התוספות בדיבור המתחיל והיה גדי כפות לקראת הסוף.

זה נמצא ארבע שורות לפני סוף התוספות.

ואף על גב דשרפת העבד מחמת חיציו,

ושרפת גדי מחמת ממונו.

שייך בי שפיר,

קימלה בדרבא מיניה, הואיל ועל ידי מעשה אחד בהקול.

למה זה נקרא בזמן אחד?

הואיל ועל ידי מעשה אחד בהקול.

לפי רבי יוחנן, תוספות מתחילים עם רבי יוחנן, שאמרנו

שזה חיציו,

שעל שרפת העבד הוא חיה משום חיציו,

שכאילו הוא הדליק את הגדיש ואחרי זה נשרף העבד זה חיציו.

ועל האש שהיא שרפה בהתחלה,

היא שרפה קודם.

אומרת לו שפות, הואיל ועל ידי מעשה אחד בהקול.

למה הוא נפטר על הכול? הואיל ועל ידי מעשה אחד בהקול.

ותדע,

דלמנט דמא משום המונות. תוספות אמר, אני אוכיח לך שהסברה שלי טובה,

תדע,

אני אביא לך ראייה. דלמנט דמא משום המונו או מוקי כשהצית בגופו של עבד

הוא פטרין עלי אף אגב דלא הצית בגופו של גדי.

למה פוטרים אותו כשהצית בגופו של עבד לפי ריש לקיש?

הרי הוא לא הצית בגופו של גדי. הגדי תשרף אחר כך.

למה?

הוא לא הצית בגופו של גדי.

למה אתה אומר שהוא...

הרי זה ודאי רק, זה משום המונו, זה קרה אחר כך.

התוספות הניח ככה שאם זה משום חיציו אז כאילו הוא חייב על הכל מההתחלה.

כבר שמתם לב התוספות, נכון? התוספות אומר, הואיל זה משום עמונו, אין משום חיציו.

אם על שתיהם הוא חייב משום חיציו,

אז הוא חייב על נקודת ההתחלה,

כי כאילו אני מתחייב על שליחת החץ.

אם זה משום עמונו, אומר התוספות, זה לא מובן,

והתוספות אומר, אני אגיד לך תירוץ,

הואיל ועל ידי מעשה אחד באה הכל. עוד מעט אנחנו נסביר יותר.

קיצור, התוספות מניח פה הנחה, אנחנו ניכנס לזה עוד מעט יותר.

התוספות מניח הנחה שאם על-ידי מעשה אחד בא הכול,

אפילו שהוא מתחייב בשלבים, בהתחלה הוא שלח את החץ,

הוא הצית בגופו של עבד, ואחרי זה, מכוח זה האש הלכה והתפשטה ושרפת אגדיש,

הוא פטור, הואיל ועל-ידי מעשה אחד בא הכול.

התוספות בא כדי להשיב על הבעיה.

מה קרה פה בקימין אבי-מיני? הרי זה לא בזמן אחד.

זאת אומרת, התוספות, הואיל ועל-ידי מעשה אחד בא הכול.

עדיין אנחנו מביאים וטמאים.

הגמרא בכתובות מדברת על מעשה אחד בא הכול.

על עקירת חץ

שקרא שיריים,

ועל

לקח חלב והכניס לפה.

והגמרא עושה חילוקים,

מציל ההדור, אם הוא יכול להחזיר את זה באמצע, או שזה יקבע עצה משליטתו,

או שזה בא עד צורך עקירה או לא עד צורך עקירה.

הגמרא עושה חילוקים.

אז מה אתה אומר לי עכשיו, אם זה בא לידי מעשה אחד,

אז הוא פטור על הכול, ולא משנה לך באיזה שלב נהיה חיוב מיטה ובאיזה שלב חיוב עמוד.

מה קרה פה לתוספות?

זאת אומרת שאם על-ידי מעשה אחד בא הכול,

אני עשיתי מעשה ועל-ידי זה התרחש הכול,

אז אני פטור על הכול. למה?

אולי הכוונות התוספות שלא מצאי להדור היו שואלים אם על-ידי מעשה אחד בא הכול אני כבר לא יכול להחזיר את זה,

וכאילו זו כבר עצה משליטתית,

וכוונות התוספות שלא מצאי להדור, נו, ומה התוספות יעשה עם התירוץ הקודם,

שרפת העבד זה נצרך לשרפת העבד? מה פתאום?

מה קרה פה?

מה הפשר לדברי התוספות?

כוונת התוספות פשוט.

התוספות אומר רעיון כזה.

התוספות אומר בנזקין,

למה אני מחייב אותך?

אתה יודע למה.

לא בגלל שקרה בסוף השרפה.

בגלל שאתה אחראי על מה שעשית בהתחלה.

מה שבסוף נשרף,

זה לא זה המחייב.

סיבת החיוב, כי אתה אחראי על מה שעשית בהתחלה.

כשאתה עשית בשבת, מלאכת שבת, הגבהה,

עקירה, הנחה,

על מה אתה חייב?

על זה שאתה לא אחראי, על זה שאתה זרקת.

על זה שבסוף החפץ ננח ברשות הרבים.

על זה אתה חייב.

כשאתה גונב חלבו של חברו, אכלת אותו, על מה אתה חייב?

על זה שבסוף בלט החלב.

כל השלבים הקודמים לא מעניינים אותם.

אתה לא חייב בגלל תחילת המלאכה.

מה שאין כן כאן בנזקין,

כשאתה רוצח,

אתה חייב בגלל שאתה אחראי לתוצאות.

אז אם על-ידי הדלקת האש זה מה שהביא אותך לאחריות לתוצאה, שבגלל זה נשרף הגד איש, שבגלל זה נשרף העבד,

אז כבר מההתחלה אומרים שהתחיל המעשה שבגללו אתה אחראי לחיובים שייגרמו בסוף.

אז לא אכפת לי שמעציל ההדורי, וזה לא צורך.

זה לא צורך שרפת העבד שישרף אגדיש.

זה בכלל לא צורך.

אבל מכיוון שהסיבה שאתה מחייב אותי זה על ההדלקה הראשונה, אז כאילו בהדלקה הראשונה אני עשיתי דבר שאני אחראי עבור שני דברים.

אם אני לא אכבה את האש, בסוף ישרף העבד,

בסוף ישרף אגדיש ואגדי,

והכול תחייב אותי בגלל שלא הייתי אחראי בהדלקה.

אז מכיוון שהואיל על ידי מעשה אחד בהכל זה נקרא שכבר...

הכל קרה בהתחלה.

אתה צודק אם יש שם שהוא כתב ואין קרית שם שהוא חלוק. לא, לא זה.

אתה זאת אומרת שאין חילוק, אפילו משום המונופ.

קרית השיריים בדחיון של מאדי?

כן.

אבל גם זה הוא רק חלף.

הוא לא היה חייב, ומי זריקה את החלף? יפה.

אבל על ההנחה, ההנחה קרתה בסוף. אתה צודק.

הסיבה שאתה מחייב אותו על קרית השיריים זה מחמד זריקת החץ מההתחלה, נכון.

אבל למה אתה מחייב אותו על ההנחה בסוף?

לא בגלל שהוא לא היה אחראי בהתחלה שהוא זרק חץ. מה פתאום?

עדיין אין שום שם של תחילת מלאכה בכלל בשבת עד שיקרה ההנחה בסוף.

עדיין אין שום תחילת מלאכה.

מי זה חייב מונופ?

אז מה? אדם שיתקה באש ולא יתחייב?

למה לא? מי אמר שלא?

כי אין אמורים.

לא, הוא חייב גם על זה שברגע שהוא יודע שהאש שלו

מזיקה

והוא לא שומר עליה, זה גם סיבה לחייב.

אפילו אם הוא לא הביא את זה.

אפילו אם הוא לא הביא.

או, עכשיו אתה שואל שיש פעמיים סיבת חיוב.

שאני יודע שהאש שלי דולקת,

יפה.

הוא שואל שעכשיו, ועכשיו אני אגיד שחל עוד סיבת חיוב,

שאחרי שהאש דולקת עכשיו אני חייב לשמור עליה.

מה אכפת לי שפתרת אותי על הסיבה הראשונה?

אפשר לדעים מעשה אחד בהכול,

אבל עכשיו יש פה עוד אש שלי שאני חייב לשמור עליה.

שאלה מצוינת.

את השאלה הזו אני חושב שכוונת הרשבול לשאול עוד מעט נראה. שאלה מצוינת.

אני רוצה להגיד שבאש יש גיל מה זה אומר.

אם נגיד שבאמת באש...

מה, שבאש לא חייבים, על אש שלא.

זה לא נראה.

זו לא השיטה הפשוטה, נכון?

כן. כן. זה לא כל אדם, זה לא כל אדם. אבל אתה שואל שאלה מצוינת.

אם על אש יש עוד סיבת חיוב לזה שלא שמרת עליה אחר כך, אז מה אכפת לך שפתרת אותי על הסיבה הראשונה, שאני הדלקתי?

בסדר, על המעשה הראשון תפתור אותי, אבל עדיין,

כן.

יכול להיות שהתשובה לזה היא מכיוון שבמעשה הראשון

שאני שלחתי את האש כבר היתה סיבת חיוב למיטה,

ועל זה אני לא חייב משום המון נוח, זה רק משום חיציו.

אז כאילו כלפי המיטה כבר התחילה סיבת החיוב מההתחלה,

וזה נמשך כל הזמן.

וזה נמשך כל הזמן. סיבת החיוב שלי זה נמשך כל הזמן. ממתי שאני עזבתי את האש, כל הזמן נמשך סיבת החיוב.

אז עדיין יש סיבה לפתור גם אחר כך, אבל נראה עוד רגע ברשב״.

בגדיש נשרף אחרי זה, אבל התוספות אומר ככה, שמכיוון

שסיבת החיוב למיטה ולנזקים זה בגלל חוסר השמירה שלך בהתחלה,

אחרי שהוא נחייב כבר נתחייב כמו רשב״? אתה אומר לא יעזור מה שעניתי לו עכשיו.

כן, זה נכון.

בגדיש לא יעזור. אנחנו כבר נראה את זה ברשב״. יפה מאוד, אתם מדברים נפלא, נראה את זה ברשב״.

אתם מדברים מצוין, ממש מצוין.

כל פעם, התוספות אומרות שיש כלל שאם במיטה ונזקים על-ידי מעשה אחד באה הכול,

אז הוא חייב.

ירקו לזה כשישב״ם גם אחד זה עדיף. לפי תוספות, אם אחד, מה שכתוב בגמרא, המוליך זרק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרא שרעים בהליכתו,

אז כתוב בגמרא שייתכן שפטור, תלוי אם הכירה צורך ההנחה או לא צורך, כן, תלוי.

מה אומרת?

שרק בגלל שמוציא להדורי, לא מוציא להדורי, כן, את כל הסברות האלה, אבל אם הוא ייקח,

אם הוא יזרוק חץ ויהרוג

עבד ובידי ריקרא שריים,

אז זה פשוט שהוא פטור, זה פשוט שיש כאילו נבדרה מינית.

כי סיבת החיוב על הריגת העבד זה חוסר השמירה שלך בהתחלה.

האחריות שלך על ההתחלה היא זו שגרמה לך לחיוב של הסוף.

כל מה שאומרת דיברת על חילול שבת, ששם המלאכה נגמרת בסוף, ולכל השלבים הקודמים אין שום תחילת חיוב,

אין שום סיבת חיוב.

סליחה?

כל התמונה משתנית, כל התמונה.

נכון.

לפי תוספות, בואו ניקח עכשיו, לפי תוספות, מה יקרה בציור שלנו?

לפי תוספות בציור שלנו

לא קשור לכל הגמרא בכתובות שלמדנו עד עכשיו,

לא קשור.

במיטה ונזקין לא משנה השלבים. אם הדלקתי אש ולא שמרתי עליה,

זה פוטר אותי על הכול.

זה נקרא שבגלל חוסר השמירה שלי מההתחלה,

זה מה שגרם לי בסוף את האחריות למיטה ולנזקין.

אז זה נקרא על ידי מעשה אחד בה הכול,

ויש קימלי בתרא מיני על הכול.

כל סוגיית הגמרא בכתובות מדברת על מלאכת שבת.

אבל במעשים של אחריות,

כשסיבת החיוב היא אחריות, אחריותי למעשה,

הואיל על ידי מעשה אחד בה הכול, אז יש קימלי בתרא מיני והוא פטור.

נכון?

מסכימים שככה יוצא לפי שיטת תוספות?

קילפ פלאים? אז כל מה שדיברנו לפי הגמרא בכתובות,

נמחק.

נמחק.

תוספות אומר שבו יש כללים אחרים.

במיטה ונזקין זה כללים אחרים.

אז יוצא לפי זה עד עכשיו שיש קימלי בתרא מיני באופן ודאי,

על כל פנים לפי שיטת רש״י שיש קימלי בתרא מיני בגוי.

יש קימלי בתרא מיני באופן ודאי,

ומחייבים אותו מיטה ופותרים אותו על כל הנזקים שקרו אפילו אחרי שריפת האוטובוס.

אפילו הנזקים שקרו אחרי שריפת האוטובוס,

יומיים אחר כך,

כמו שכתוב פה שאחרי שריפת הגדי,

אחרי שריפת העבד נשרף הגדי,

בשלב יותר מאוחר גם פותרים אותו, גם השקיעים לבית דרמיניה. חידושים נפלאים לפי תוספות.

יש כאילו דרמיניה אפילו שהעבד כבר גמר מזמן למות.

עדיין השקיעים לבית דרמיניה הואיל על ידי מעשה אחד והכל.

חידוש עצום ונפלא.

עדיין השארנו כמה שאלות פתוחות, השאלות שלכם מצוינות.

נראה ברשב״א.

יש פה, ידפיסו רשב״א.

חידושי הרשב״א,

נקרא את הרשב״א. הזמן מאוד מאוד מאוחר.

נעשה את זה כמה שיותר מהר.

אנחנו כבר צריכים לסיים,

ותצטרכו להשלים את הלימוד של זה בישיבה אחר כך, אבל...

כבר לא נצטרך להתרחב ולהסביר פה את כל הפרטים.

נעשה את זה בקיצור,

מה שלכאורה יוצא מהרשבוא. עבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור מהרשבוא.

דף כב עמוד ב, הקטע השני של חידושי הרשבוא.

עבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור, כלומר משום דקים לבד רבא מיניה,

כן?

שאם הוסרף את העבד והגדי גם נשרף, פטור.

קשע אליעמאי פטור, המתחייב בגדיש,

קודם שהתחייב בנפשו על העבד.

וכדי אמרינן בגונב כיס של חברו בשבת, שכבר נתחייב בגניבה, קודם יבוא לידי איסור שבת.

יש גמרא,

שכתוב שמי שגנב כיס של חברו,

גנב בשבת כיס של חברו והוליך אותו לרשות הרבים,

הוא מתחייב מיתר, הוא

עשה עקירה מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת.

אסור, זה מלאכה,

אבל הוא כבר חייב בגניבה קודם, הוא הגביה את זה.

אז לכן הוא חייב גם על הגניבה וגם על זה.

הוא כבר התחייב קודם בגניבה, קודם שעבדי איסור שבת.

וכי דאמרינא נמי בגונב חלבו של חברו ואכלו לדברי רבי נכוניה בן הכנאה, כי דהיתא בפרק אלו נהרות,

שכתוב שאם מתחה לב

הוא אכל אחרי הגניבה, אז הוא חייב.

כן, אז למה פה הוא חייב,

למה פה אנחנו אומרים שהושקיעים להם בדרם מיני אפילו שאת הנזקין

הוא גרם לפני שיהיה את החיוב מיתה.

ונראה לי את המסקנה, סמיר, כן, הלאה.

בואו נדלק את הברשבו, לא נקרא את הכול.

והכאתי לא ניחא לי, הוא מנסה בכל מיני אופנים דחוקים.

אחר כך הוא שואל עוד שאלה, והכאתי לא ניחא לי,

דאפילו הצית בגופו של אב, דאפילו לפי התירוץ השני של הגמרא,

שהגמרא תרצה לפרש לה כי שהצית בגופו של עבד.

עמאי פטור על אגדיש, עטו מי שיתחייב בנפשו ואחר כך קרא את השירים שלך, וראו מי לא מתחייב.

אדם, בגלל שפעם אחת הרג מישהו,

אחרי זה קרא שירים, עכשיו הוא יהיה פטור לעולם?

אז שרפת אגדיש קרתה אחרי שכבר נשרף העבד. מה קרה פה?

והכנע ממי ישנדל, לכול עמי בחיי אגב נחייב.

דעת כל הפליגם של אמר בלילים, בואו נדלק שוב.

ואחר שרפת העבד לאף צורך שרפת אגדישו.

הנה הוא מתייחס לגמרא בכתובות.

מה אתה אומר, שלפי צד אחד בגמרא, הגמרא אומרת שמה שזה צורך, נכון? הכירה צורך הנחה.

הוא אומר, פה שרפת העבד לאף צורך אגדישו,

ויבי נמי מסירש. מה ישות רוץ בגמרא, שהיבי להדורש, הוא יכול להחזיר או לא יכול להחזיר בחץ?

פה כן יכל להחזיר, ויבי נמי מסירש מעל גבי גופו של עבד.

ובין למאן דאמר בפרק גלוי אמר כי את טעמה או כי היא טעמה,

כביה גונב כיס של חברו ואכל חלבו של חברו לחייב על אגדיש". בין לפי הטעם הזה צריך להתחייב פה, בין לפי הטעם הזה צריך להתחייב פה. אין קבלי בדירה מיניה

לפי הגמרא שמה. מה פתאום פה יש קבלי בדירה מיניה?

אומר הרשבו תירוץ כזה. את התירוץ של תוספות הוא לא קיבל.

הוא לא קיבל שנעשה על-ידי מעשה אחד.

הרשבו לא מבין.

מה פתאום על-ידי מעשה אחד זה מחייב? מה פתאום?

אומר הרשב״א תירוץ אחר.

ואפשר דל רבי יוחנן

דאמר אישו משום חיציו, כל שהצית אפילו בגדיש

ועבד קפוץ סמוך לו שאי-אפשר לו לברוח,

אב אלי משעת הצתת האש בגדיש רודף.

העשה על הגדיש כרודף ששיבר כלים בין של נידם ובין של כל אדם שהוא פטום כשמשעת רדיפתו מתחילה בנפשו והמזיקה.

אומר הרשב״א כך.

יש עוד דין, חוץ מרוצח יש עוד דין, יש דין רודף.

יש דין שרוצח חייב מיתה, ודין שרודף חייב מיתה. מה זה רודף?

אדם שעושה פעולה שעל-ידי זה ייגרם בסוף

שמישהו ייהרג,

אז מותר להרוג אותו באותו זמן.

אפילו שהוא לא חייב מיתה עדיין. הוא לא חייב מיתה.

זאת אומרת, בבית-דין עוד אי-אפשר לחייב אותו. למה? כי ההוא עוד לא מת.

ההוא עוד לא מת בכלל.

עוד אי-אפשר לחייב אותו משום רוצח, הוא לא רצח.

הוא עכשיו עושה מעשה שסופו שיהרוג מישהו אחר.

כן?

מותר עכשיו להרוג אותו כדי למנוע את ההריגה,

למנוע את הרציחה שלו.

קוראים לזה רודף.

זה נקרא רודף מתחייה בנפשו, מותר עכשיו להרוג אותו.

עכשיו ככה, ברגע שהבן אדם הצית את האש,

הצית את האש, על מה הוא מדבר?

הצית אפילו בגדיש ועבד כפות סמוך לא שאי אפשר לא לברוח.

הבן אדם מדליק את הגדיש.

אומרים, אדוני, אתה הורג פה בן אדם, מה זה פה?

מותר להרוג אותו כדי להציל את העבד.

מותר להרוג אותו כדי שהוא לא ידליק את הגדיש,

אז הוא מתחייה בנפשו.

מתחייה בנפשו?

הבן אדם הזה מתחייה בנפשו.

עוד מעט הרשבוי ידבר על זה גם, על החלק השני.

מתי הרשבוי אומר שהוא הצית את הגדיש והחיל נשרף העבד?

עוד רגע, אתה צודק.

הוא הצית את הגדיש, אומר הרשבוי, מותר עכשיו להרוג אותו, הוא רודף.

נכון?

ברגע שהוא מצית מותר להרוג אותו. עד מילא עכשיו יש לו חיוב מיתה,

עכשיו ברגע הזה חל עליו, חל עליו בפועל עכשיו חיוב מיתה.

אומנם זה לא חיוב מיתה בבית דין,

אבל זה כבר מספיק בשביל קימינא בן דרמינא שמותר להרוג אותו.

מאיפה יודעים את זה?

זה כתוב בגמרא בסנהדרין, שאדם שרודף במחתרת,

שמותר להרוג אותו כי הוא רק מתכנן שאם אחרי זה בעל הבית יעמוד עליו, הוא יהרוג אותו.

מותר להרוג אותו עכשיו במחתרת או לפני שהוא רצח את בעל הבית?

אז כתוב בגמרא בסנהדרין שיש עכשיו כמלה ודרם מיניה.

בזמן שהוא מצית, עוד לפני שהוא הספיק להדליק.

בזמן ההצתה ממש.

שאם אני אהרוג אותו, האש לא תיתפס.

יש שלב כזה, בשלב הזה הוא...

יפה מאוד, זה שואל החזון איש.

שואל החזון איש את השאלה שלך,

מה פתאום מותר להרוג אותו כדי שיכברו את האש?

ייכברו את האש.

אחרי שהוא עבד לגמרי... לא, כתוב שמותר להרוג מישהו רק כשאין לך אפשרות אחרת להצית,

אבל יש אפשרות הסכם.

אלא מה, אחרי שהוא הדליק וכבר אי אפשר לעצור, אחרי שהוא הדליק הוא כבר לא רועדף.

אחרי שהוא הדליק הוא כבר לא רועדף, הוא עכשיו יושב במיטה, הוא הלך לישון.

הוא יושב בבית, הוא לא רועדף בכלל.

הרועדף זה רק ברגע הצתה.

מה החזון איש שלה לפי הרשב״ו,

מדובר כאן שהבן אדם הזה עומד מרחוק והוא לא יכול לכבות את האש.

הוא רק רואה את הרשע הזה שמצית,

הוא יכול לזרוק עליו חץ מרחוק.

ככה צריך להאמין לפי הרשב״ו. אין ברירה.

מדובר שבאמת אי אפשר לכבות את האש, לשפוך מים מרחוק אי אפשר,

והוא רועדף בזמן ההצתה והוא יכול לזרוק עליו חץ ולהרוג אותו, ולכן

הבן אדם הזה מחויב מיטה בזמן ההצתה, ומכיוון שהוא מחויב מיטה בזמן ההצתה,

אז הוא נקרא שבאותו הזמן הוא פטור,

הוא פטור על כל מה שייגרם

אחר כך

מהנזקים. למה?

למה הוא פטור על הנזקים?

זה עוד לא הסברנו.

פתאום פטור על הנזקים.

הנזקים נגרמו אחר כך.

כן, כמה שמתחייב בינם עכשיו.

אבל נכון, עכשיו יש לו חיוב מיטה, אבל חיוב תשלומים זה אחר כך.

או,

אלא מה? שוב אנחנו הולכים לפי רבי יוחנן,

זאת אומרת שום מישהו מחיציו.

שום מישהו מחיציו אתה לא מחייב אותו על מה שאחר כך יש צרפת, אתה מחייב אותו על עכשיו.

על עכשיו.

והוא עוד מעט ישאל, הרי אם מחייב אותו גם על אחר כך, נכון?

הרי יש גם חיוב של ממונו או דריגוי שם, נכון?

יש גם חיוב של ממונו,

אבל נחכה רגע.

ראה, אנחנו עכשיו מדברים לפי ההתחלה של הגמרא, שגמרא דיברה על פי רבי יוחנן שהצית את הגדיש ואחרי זה העבד נשרף.

אז למה אתה מחייב אותו על העבד?

משום שבאותו רגע שהוא הצית, הדליק את האש,

באותו רגע הוא רודף.

מותר להרוג אותו כדי שהאש לא תידלק.

מותר להרוג אותו.

עכשיו יש לו חיוב מיתה.

ובאותו רגע הוא גם מתחייב על הנזקים. למה? למה אני מתחייב על הנזקים? משום חיציו.

כי באותו רגע שהוא מדליק את האש,

הוא זורק את החץ, כאילו כביכול הוא מצית את האש שהולכת עכשיו לשרוף ולעשות את כל הנזקים.

על הרגע הזה אני מחייב אותו גם נזקים.

ומכיוון שהנזקים והמיתה ממש בזמן אחד, בלי שום קונצים עכשיו, זה ממש בזמן אחד.

אז ממילא יש כאילו דברה מן הכל מצוין.

יופי.

אומר הרשב״א, נו, ומה עם המשך הגמרא? מה שאתה שאלת.

הגמרא מדברת לפי ריש לקיש שאומרת שום משום עמונו שזה לא חיציו.

מה אומרת הגמרא?

אלא דאקת היקאה שלי.

לריש לקיש דעה ולבישת הצתת האש על גופו של עבד מתחייב בנפשו.

ואחר שמת העבד נשרף הגדיש, והמי פטור על הגדיש.

לפי ריש לקיש יש שום משום עמונו, אז אתה אומר, הוא שרף את העבד.

בסדר, הוא חייב מיתה באותו זמן. לא רק רודף, זה גם רוצח ממש.

בסדר.

אבל את הנזקים הוא עושה אחר כך. למה אתה פוטר אותו על הגדיש אחר כך?

התוספות אמרה על-ידי מעשה אחד בהכל.

הרשבו לא מכיר את התרוץ הזה. מה זה?

כתוב בגמרא בכתובות שצריכים שזה יהיה ממש בשעת מעשה,

אלא אם כן באופנים מסוימים שאי-אפשר להדור.

אבל כאן, זה לא בזמן אחד. למה אתה?

איך שאל הרשבו קודם? את ומי שבהתחלה הרג ואחרי זה הלך לקרוע דברים ופטור על זה? זה בשתי זמנים. מה הקשר?

מהרשבו, ויש לומר,

הרשבו כל כך כל כך כאב לו הקושייה הזו, עד שהוא מעמיד כזה עוקים. אתה תשמעו איזה סיפור מספרת הגמרא הזו.

די נשרף הגדיש קודם שמת העבד.

די כל שעת ושעת חשבילי לרודף עד שמת העבד.

עוד פעם, אתה יודע מה קרה פה? הוא הצית בגופו של עבד.

העבד היה כפות מסכן. דולק, דולק, דולק העבד, דולק, דולק, דולק, דולק, דולק. מתי יצא נשמתו בטהרה?

כשנגמר להשרף הגדיש.

הוא לא רוידף.

הוא לא רוידף,

אבל הוא רוצח.

מה שהרשבו אומר פה,

חשבילי לרוידף זה לאו דווקא, הכוונה חשבילי כאילו הוא כל הזמן הורג, הוא כל הזמן עושה פעולה של הריגה.

יש בו חידוש.

בן אדם שכל הזמן עושה פעולה שהיא ממש פעולת הרציחה, אפילו אם זה לוקח זמן,

אז הקים להם דולר בני זה רק בזמן הוצאת הנשמה.

בן אדם חתך למישהו את הצוואר ולקח כמה שניות עד שהוא מת,

אז כבר באותו זמן זה נקרא פעולה של רציחה.

אז מהרשבו יש כאן פעולת רציחה ארוכה.

אתה הצטת בגופו של עבד, והעבד כבר חייב למות עכשיו.

הוא מתייסר, מתייסר, מתייסר, מתייסר, מתי יוצאת נשמתו?

אחרי שנגמר להישרף הגדיש.

אז כל הזמן הארוך הזה, זה נקרא שכל הזמן אתה עושה רציחה, אתה עושה רציחה. יש לך חיוב מיתה כל הזמן.

זה כאילו אתה רוצח בהמשך זמן, אתה הורג וזה לוקח זמן, הרציחה.

ובאותו הזמן נשרף כל הגדיש, הספיק כל הגדיש להישרף,

לכן שוב המי הרשבו בזמן שאתה מתחייב מיתה,

באותו זמן בדיוק יש לך חיוב ממון. אז הרשבו לא רצה לנטות מזה שיש פה כללים אחרים, שאם זה לא באותו זמן גם ישקיעים להבדרה מינית. לא, הרשבו צמוד לכלל

שצריך שהחיוב מיתה יחייבו נזקין ממש בזמן אחד.

מהרשבו זה ממש בזמן אחד,

כי החיוב מיתה מתארך,

העבד לקח לו זמן להישרף,

כל הזמן נקרא רוצח,

ואגדיש בינתיים נשרף,

אז כל מה שקרה באותו זמן שיצא נשמתו,

באותו זמן יש חיוב מיתה, באותו זמן יש קיום ידרה מינית.

כן. אבל אפשר לראות אותו בזמן אחד.

החיוב מיתה לו בזמן מוגבל, זה לא היה... החיוב מיסה זה רק בסוף, כשיצא נשמתו.

אבל כל הזמן אני הורג אותו, כל הזמן אני הורג. הוא כבר לא יכול להימלט מהמיתה הזו, הוא כבר היה מותוודה, אז כל הזמן אני הורג, הורג, הורג, מהרשבו זה גם נקרא שאני כל הזמן עוסק בהריגה.

זה כל הזמן, אני, חל עליי עכשיו חיוב המיתה.

דבר מעניין, יוצא לפי הרשבו שצריכים כל הזמן לעסוק במיטה בשביל חייבי תשלומים, נכון? אבל אם לא, אז פטורים.

זה לפי, כן, או לפי התנאים של כתובות, נכון. זה לפי ריש לקיש.

נחזור רגע לרבי יוחנן, שאמר שום משום חיציו.

שום משום חיציו.

אז מהרשבו לא, זה גם בזמן אחד. למה? כי באותו זמן של חיוב הזריקת החץ, שעל זה אני מחייב אותך מיטה,

כי אתה רודף,

באותו זמן שהדלקת את האש, שאתה רודף, אומר הרשבו אז, כן, שבאותו זמן חל עליי חיוב התשלומים,

כי אז באותו זמן אני מתחייב גם בתשלומים. למה אני מתחייב בתשלומים?

למה אני מתחייב בתשלומים?

זה הכול הולך רק עם חיציו. אם חיוב זה משום חיציו.

אם חיובו משום חיציו, לפי רבי יוחנן, משום חיציו, אז אני חייב על הרגע הראשון של זריקת החץ. כאילו כבר אז חל החיוב. זה כמו שאמר נימוקי יוסף,

שהשיבוט מתחיל מהזמן הראשון.

כי סיבת החיוב זה באמת בזמן הראשון של זריקת החץ,

אבל זה חייב להיות לפי רבי יוחנן שהגמרא חושבת שלפי רבי יוחנן חייבים רק משום חיציו.

אין חיוב של ממונו לפי רבי יוחנן, אבל לפי מסקנת הגמרא שרבי יוחנן סובר גם משום ממונו,

שיש גם חיוב של אש משום עמונו,

אז כן יהיה חייב. למה? כי אפילו שעל סיבת החיוב הראשונית אתה לא יכול לחייב אותי, אבל אחרי זה,

אחרי שאני גמרתי להיות רודף בזמן ההדלקה, איך הוא אומר? בזמן ההדלקה אתה רודף, הדלקת את העבד? סליחה, הדלקת את הגדיש,

אחי זה ישרף לעבד? אתה רודף בזמן ההדלקה.

ואז יש לך חיוב מיטה.

אבל במשך כל זמן דלקת הגדיש, אתה כל הזמן חייב ממון.

גם לפי רבי יוחנן, כי הגמרא אומרת בסוף שרבי יוחנן סובר גם משום ממונו.

מילא כל התירוצים של תוספות ושל הרשב״א זה רק לפי אהבה אמינא.

שרבי יוחנן סובר רק משום חיצה, אין ממונו.

אז הכל חל בזמן הראשון. אבל אחרי מסקנת הגמרא לכאורה, גם לפי הרשב״א צריך לומר שאחרי מסקנת הגמרא

שגם לפי רבי יוחנן חייב גם משום ממונו וגם חיצהיו,

מכיוון שכך,

אז לא יהיה קמלה בדירה במיני,

והוא יהיה חייב על כל מה שמשרף.

אם ככה, יוצא לנו ככה, שלפי שיטת הרשבו לכאורה,

לכאורה, איך שאנחנו הסברנו את הרשבו,

הסברנו את זה מהר ובקיצור,

אבל אני חושב שככה יוצא מהרשבו,

שלפי משקלת הגמרא שלפי רבי יוחנן חייב גם משום ממונו וגם משום חיציו,

אז לא יהיה כמלב דרה מינית,

כי אפילו שעל אריקת, על התחלת הדלקה, אני אומר שהוא רודף, יש עליו חיוב מיטה מההתחלה,

מותר להרוג אותו, אבל אחרי זה הוא חייב משום ממונו.

זה חיוב שבא אחר כך.

ההתקעה משום אמונו, כל מה ש...

הרשב״א דיבר שהוא פטור רק לפי אבו בניש לגמרא, שרבי חנן לא סבר חיצה שיש גם עמונו.

סבר רק חיצה.

ברור.

מילא יוצא לדינה לפי הרשב״א שכאן אין בכלל כמלה בדירה מיניה.

אין בכלל. כי אפילו אם נאמר שהוא רודף בהתחלה,

הוא רודף בהתחלה,

אבל אחרי זה הוא חי משום עמונו.

יוצא לנו מחלוקת, תוספות והרשב״א.

לפי תוספות יש כמלה בדירה מיניה, כי על ידי מעשה אחד בא הכול,

ואז לא צריכים את כל הכללים של מסכת כתובות.

לא כמו שאמרנו בהתחלה שייצא דינים מוזרים שהוא חייב רק על כל מיני חלקים

כאלו ואחרים,

אלא לפי תוספות על ידי מעשה אחד בא הכול. יש כמלה בדירה מיניה על הכול,

לפי הרשב״א אין כמלה בדירה מיניה על שום דבר,

כי הוא חייב משום עמונו על אחר כך.

אנחנו לא בתוספות ורשב״א אם יש כמלה בדירה מיניה.

עכשיו כשה...

אנחנו נגמור רק, נסיים.

עכשיו מה יצא לדינה, אם הגוי הזה יבוא לבית הדין?

יחייבו אותו או לא?

יוצא ככה, לפי תוספות יגידו לו יש כמנה אתה פטור,

לפי הרשבו אתה חייב,

ועכשיו יש לנו שתי צדדים לשעוד מחלוקת רש״י ותוספות האם בכלל יש כמנה בגוי,

אז הוא אומר, יש לך שתי צדדים לחייב אותך,

אבל אמנם תוספות בכתובות אמר שבספק ספיקה מחייבים המון, אבל הנתיבות ועוד פוסקים פוסקים

שלא מחייבים המון בספק ספיקה, מספק אומרים לו שהוא פטור.