שאלה שבועית עולמית - הרב יצחק אונגר - מס' 5

- - - לא מוגה! - - - 

אז אנחנו מפחידים

עם השאלה השבועית בפרשת ועירה.

כפי שאנחנו רואים בדפים,

בשבת בבוקר כשהתבונן יואב ללכת לבית הכנסת,

נוכח לראות ששכח טרם צייתו לשבת מחנה את הסידור והחומש שלו בבית.

ביקש יואב מפנחס שישאיל לו סידור וחומש,

ופנחס נעטר ברצון.

כשחזר יואב מבית הכנסת והחזיר את הספרים,

תוך שהיא ממלמדת הודעה,

הבחין פנחס שהסידור והחומש נפגמו במקצת.

יואב התנצל כי עם כניסתו לבית הכנסת,

צריך, יש פה מילה בטעות, פגע בו ילד ששעט במרוצה פנימה,

והספרים נפלו מידו, והוא איננו אשם בכך.

אם ברצונך תוכל לתבוע את הילד.

פנחס לעומתו טוען כי יואב הוא שואל,

וחייב גם באונס,

ואין זה מעניינו כיצד נפלו הספרים.

למעשה מה הוא רוצה פה כשהוא רוצה לשלם לו או הוא מבקש ממנו משהו או הוא מבקש ממנו אותו?

פנחס רוצה שיואב ישלם לו על הפגימה של הספרים, הספרים נפגמו,

אז תשלם לי ספרים חדשים.

על הילד אין שום קשר,

הילד הוא אותו חייב.

זה מה שהוא טוען, אם אתה רוצה מקסימום אתה יכול לתבוע את הילד.

זה לא שייך.

אם לא,

אז מה אתה רוצה ממני? לא אני איפלתי את הספרים.

השיר היה מומחה או הוא עולה פטור?

אכן, מה הדין ומדוע? זו השאלה שמה יש בפנינו.

בעצם יש לנו כאן ילד שאין ממי לתבוע,

ילד הרי פטור,

ילד שמזיק פטור.

מצד שני,

אם הוא פטור,

אז אולי נוכל לחייב את השואל, את יואב, שהוא שאל ספר?

מה לא אומרים?

אני חושב שהוא לא פטור.

אם אילד פטור, זה לא יותר, לפי דעתי.

אילת פטור אבל בלי ספק.

אילת פטור.

אילת?

אפשר לחייב את הילד. ויואב?

לא, אפשר לחייב אותו. אני חושב שהוא גם לא צריך לשום. שהוא גם פטור, איך אתה אומר? זה פה שאלה אחרת. כיכול הוא כבר טוען בהתחלה שהוא דרגם במבטל.

אבל מי שהפיל את הספרים באמת זה ילד. ילד, נכון.

אבל זה יותר יחד שאילת פטור, אז יש פה שאלה של כבשה שמי היה ילד.

אם אילת פטור אז הוא כבשה

אז יחזור בחזרה חיוב ליואב.

אז החיוב יהיה על יואב.

יצא מחששת פטור, יצא מחששת פטור, כן? אבל זה ברור, שאם אנחנו נאמר ש...

זאת אומרת ככה,

כל הצדדים שלכם זה או שגם הילד וגם יואב פטורים כי הילד הפיל,

ואם אנחנו לא נפטור את יואב בגלל שהילד הפיל, אז ברור שיואב מתחייב.

הצד היחיד לפטור את יואב זה כי הילד הפיל.

אין עוד צד נוסף.

זה, אתם גם מסכימים.

גם אם הילד פטור הוא אי אפשר לפטור את יואב, כאילו הוא הפיל.

כן, כן, כן.

כלומר, הצד היחיד לפטור את יואב, איך שאתם אומרים, זה כי הילד הפיל.

השאלה מה? ואחרי השאלה, או שאנחנו נגיש מכיוון שהילד הפיל, אז גם יואב פטור, ואם לא, אז יואב חייב. אבל אין עוד צדדים לפטור את יואב.

או שימן את המחמקים.

מה הוא צריך לשלם לבוא?

שיביא לו... שישלם לו את ההפרש אולי.

ספר שלם עולה 50 שקל,

ספר פגום על ה-30.

20 שישלם לו.

או שיקנה חדש.

חדש פצוח, שישלם לו את ההפרש.

אתה חושב שיש פה עוד צד, כי אולי יוכלו לילד לאהורים של הילד ויגידו, תשמע,

הילד שלך פגם לי בספרים,

ואולי האהורים של הילד הם ילד שבאמת צריכים, כי הילד,

הוא גרם לו לעשות כל ניפול,

זה דבר גם בסדר. למה ההורים צריכים לשלם על מה שהילד עשה?

למה ההורים צריכים לשלם על מה שהילד עשה?

לא, אז מי ישלם?

זה מה שכתוב.

ילד שהזיק, הילד פטור.

יש כמו ש... אתה מעורר מה שכתוב בספרים שילד שגדל,

ראוי שישלם על מה שהוא הזיק בתור ילד.

לא שהוא חייב.

אבל אם הוא רוצה שהנשמה שלו תהיה נקייה לגמרי לגמרי כשהוא מגיע לבית דין של מעלה,

כדאי לו לשלם.

אבל זה עניין,

זה לא חובה.

אבל אם נחזור לעניין שלנו פה,

ברור שאת ההורים אי אפשר לחייב.

הילד, כמו שאתם אומרים, ודאי פטור.

השאלה שלנו כאן, מה עם יואב?

אז למעשה, אנחנו, לפני שאנחנו מתחילים את התשובה,

התשובה קצת מורכבת,

והתשובה לא נוגעת ממש בשורש השאלה הזאת אומרת כך.

התשובה על השאלה,

כמות שהיא הוצגה כעת,

שוודאי שכאשר אנחנו פוטרים את הילד,

הילד ודאי פטור.

כמו שכתוב במפורש בגמרא,

חרש, שותה וקטן שהזעיקו.

חרש, כמובן החרש אילם, שהוא לא בר דעת,

או שותה,

או קטן שהזעיקו,

הם פטורים.

בוודאי שכעת החיוב היה אמור לחזור ליואב,

ויואב יצטרך לשלם על הנזק שקרה.

למה?

מאחר ויואב הוא שואל, ושואל חייב באונסים.

אדם ששואל חפץ,

קיבל חפץ בהשאלה, חפץ נזעק,

בין באונס, בין ברצון, בכל מצב שהוא, אשר חייב. זה כלל שאנחנו כולנו יודעים.

אז בעיקרון ודאי, ודאי שיואב היה אמור להתחייב.

ובכל זאת אנחנו רוצים עכשיו לדון בשיעור הזה מכמה וכמה כיוונים לפטור את יואב בכלל, מכיוונים שונים לחלוטין.

וזה מה שאנחנו נראה, אפשר לפטוח את הדף הראשון בגמרא.

ואנחנו נקרא,

באמצע, ממש באמצע העמוד,

אנחנו רואים פה איזה גימל קטן.

יש פה גימל קטן של המסורת ה...

לא מסומן.

כן, לא מסומן.

אבל אתם יכולים לומר עוד גימל קטן?

שאלה, נכון? זה איזו שאלה. כן, כן.

אז כך. שאלה להיראות בה מהו? יש לכם?

כן. שאלה להיראות בה. מה הכוונה שאלה להיראות בה?

פה מדובר על אדם שהוא לקח פרה בהשאלה.

שאלה? הכוונה הוא שאל אותה. את מי זה אותה? את הפרה.

להיראות בה, מה זה להיראות בה?

פה מדובר על בן אדם ששאל פרה לא בשביל לחרוש בה, לא בשביל להשתמש בה,

אלא בשביל שכולם יראו שהוא אדם עשיר, שהוא אדם עמיד.

מה הוא ירוויח מזה?

אם הוא אדם עמיד אז הוא יוכל לעשות עסקים יותר גדולים, ייתנו לו באשראי,

אפשר להתעסק איתו.

זה מה שהוא רוצה, אתם יכולים לומר ברשי,

להיראות שיהיה נראה עשיר חשוב ולא ימשכו בעלי בתים ידיהם ממנו להקיפו באמנה ובאשראי.

בעלי בתים יסכימו לעשות איתו עסקים ולתת לו באשראי כי יש על מי לסמוך בן אדם שיש לו כסף.

מה השאלה של הגמרא?

ברור שאדם ששואל פרה בשביל לחרוש בה והפרה נאנסה,

הוקרה לכל נזק שהוא,

הוא חייב ואונסים.

השאלה אם זה נקרא שאילה,

אדם שלקח פרה למטרה כזו שהוא לא מסתובב בפרה,

הפרה תעמוד ברפת,

הוא לא ייגע בה.

כל המטרה שכולם ירואים שיש לו פרה.

זה לא משנה מה הוא עושה איתו.

הוא לא אומר לזה שהוא לוקח ממנו, אני עכשיו חולש איתו ואני רוצה לראות אותו,

אני ציינתיים של הביתים.

הוא לא אומר לו מה הוא עושה איתו.

הוא משכיל את זה ממנו.

כן, זה ברור שאם אדם ייקח פרה

ולא יגיד לו מה אני עושה עם זה.

הוא ישים את זה ברפת,

הוא ודאי שואל רגיל,

הוא ודאי חייב ואונסים.

אבל פה מדובר שההסכם מראש היה,

אני לא מרשה לך להשתמש בפרה.

אתה רוצה פרה בשביל זה? אין בעיה.

אבל זה כל מה שאתה יכול לעשות עם הפרה.

זה היה הסיכום מראש.

הפרה אצלך רק בשביל זה.

במושגים שלנו היום ניקח בן אדם ששואל מהשני רכב,

רכב נוצץ, כשכל המטרה שהרכב יעמוד ליד הבית שלו וכולם יראו שיש לו כזה רכב, זהו.

להוציא את העיניים לכל השכונה.

אבל הוא לא מרשה לא להשתמש בו.

והם קובעים את האוטו? זו השאלה.

אם הם קובעים את האוטו, האם הוא חייב לשלם, או שהיא לא נתת לי רשות להשתמש באוטו.

אז אני ככה שואל.

אם זה השימוש

זה השימוש שהוא ביקש ממנו,

אבל ברור שזה לא שימוש של אוטו.

אם זה השימוש הכללי של החפץ אפשר.

אם נמצא כזה חפץ, אם נמצא חפץ שזה השימוש שלו, יש לו שעון פרפורמקיסט ויש לו שעון על כלל יראות.

יש לו שעון, יש לו כל מיני דברים יש על השעון. כן, זה בעצם הסיפור פה.

פה, לאדם הזה ששאל פרה, יש לו כבר פרה משלו שאיתה הוא חורש.

הוא רוצה שיהיה עוד פרה שמנה וגדולה לשים אותה ברפת, שזהו.

אם זה שימוש בעולם של הדבר הזה, זה השימוש הזה.

הדבר החיצוני הזה.

אתה שואל, מה יקרה אם אנחנו נמצא איזשהו סוג חפץ

שבשביל זה קונים אותו?

קונים אותו בשביל להראות לכולם שיש לי אותו.

כן, יש כאלה כאלה.

אם נמצא כזה דבר, אז זה תהיה.

התמיד הערה מאוד נכונה,

ובהמשך של השיעור אנחנו נוכל להתמקד על זה. אבל הבעיה היא שזה דבר חיצוני,

הבעיה היא שזה לא שימוש, הוא שומר, במקרה הוא מקבל איזה דבר חיצוני, איזה ענת צדדים. ממש, נגעת בכל מה שאנחנו רוצים להמשיך הלאה. ממש, אנחנו נראה בהמשך

את ענת צדדים שלך באחרונים.

אתה נראה מאוד נכון.

אז זה מה שהגמרא מסתפקת.

שאלה להראות במה הוא. מה הדין אדם ששאל פרה רק בשביל להראות לכולם שיש לו פרה?

מסבירה הגמרא.

ממונה בעינן והאיכה.

האם מה שנדרש בשביל לחייב בן אדם על...

מה שנדרש לך...

בן אדם בשאילה זה רק שהוא ישאל ממון ואכן הבן אדם הזה שאל פרה שישבה ממון

או דילמה ממונה או שנאמר ממונה דאית ליה הנאה מיניה בעינן וליקה או שאנחנו צריכים שהוא ישאל ממון דאית ליה שיש לו הנאה מיניה בעינן שיש לו הנאה ממנו

ופה וליקה פה אין לבן אדם הנאה מגוף הפרה

מסביר רשי הנאה מיניה שנהנה בבהימה עצמה. פה הבן אדם לא נהנה מהבהימה עצמה.

הוא נהנה שכולם רואים שיש לו, והוא לא משתמש בפרה. בוא נגיד לך, הוא לא משתמש בפרה.

וודאי שהוא נהנה, אם הוא לא היה נהנה אז הוא לא ישאל אותה.

אבל הוא לא נהנה ממנה.

הוא נהנה מזה שהפרה עומדת אצלו ברפת. הוא לא משתמש בה. הוא לא נהנה מגוף הפרה.

כן, לא נהנה מגוף הפרה.

הפרה נמצאת אצלו ברפת ויש לה עיניי מזה, אבל הוא לא נהנה מגוף הפרה.

זה הספק של הגמרא

והגמרא לא פושטת את הספק.

לפי הכללים שבידינו כשהגמרא שואלת ומסתפקת ולא פשטה את הספק

אז הדין צריך להיות שיהיה פטור.

אם קרה משהו לפרה הוא צריך להיות פטור. למה? כי הם יוצאים מחברו עליו הראייה.

אם האדם בא ורוצה להוציא מהשני מהמעון הוא צריך להוכיח, צריך להביא מסמכים שהשני חייב לו.

אם הגמרא מסתפקת אם הוא חייב או פטור, אי אפשר לחייב עם ספק.

מה כל זה קשור לעניין שלנו? אם הגמרא עולה דרגה, זה אומר שאין פשוט. אם?

הגמרא עולה דרגה בשאלה.

לפעמים כן.

אבל השאלה הזו מובאת בפוסקים כספק ואין לו פשוט.

ככה זה נשאר בפוסקים שהשאלה הזו לא נפשטה.

כך שאדם ששאל רכב מהשני,

ולא למטרת שימוש ברכב אלא רק שכולם יראו שיש לו את זה,

וקרה משהו לרכב הוא פטור.

מכוח הגמרא הזאת,

איך יכול להיות פטור? מה, אני לקחתי את זה ממנו.

אבל הוא מסכים ש...

הוא ודאי חייב להחזיר את הרכב. הם יגנבו אותו אותו?

להחזיר את הרכב הוא ודאי חייב, אבל אנחנו לא יכולים להגדיר אותו כשואל.

מקסימום נוכל להגדיר אותו אולי כשמר שכר.

בואו נחזור על דברים שאנחנו יודעים. אנחנו יודעים שיש ארבעה שומרים.

יש אדם ששומר בחינם, יש אדם ששומר בשכר,

אדם ששואל, ואדם שהוא שוכר.

שוכר הוא משלם כסף על השכירות, השואל לוקח לשימוש בחינם.

מה הדינים שלהם? אדם ששומר בחינם,

הוא חייב רק אם הוא פשע בחפץ,

הוא פשע בפיקדון.

אם הוא לא פשע בשמירה

וקרה משהו לחפץ, נגנב או נעבד, הוא פטור.

אדם שהוא שמר בשכר, הוא קיבל כסף על השמירה ונגנב או נאבד, הוא חייב.

אבל אם קרה אונס, הוא פטור.

שוכר, גם כן דינו כמו שמר שכר.

הוא חייב בגניבה ואבידה ופטור באונס.

ואילו השואל חייב בכל האונסים.

עכשיו, מה שאתה שאלת, אם יקרה משהו למכונית,

אז תלוי מה יקרה לה.

אם המכונית הזאת תיגנב,

אז אפילו אם הוא,

אפילו אם נגדיר אותו כשמר שכר,

והוא ודאי לפחות שומר שכר.

הוא הרי לקח את המכונית

וקיבל על עצמו לשמור אותה, והוא נהנה מזה.

הוא ודאי נהנה.

אולי זו הנה חיצונית ולא נוכל להגדיר אותו כשואל,

אבל שומר שכר הוא ודאי.

ולכן אם היא תיגנב או תעבד, היא תהיה חייבה.

הנידון שלנו, מה קורה כשהיא נאנסה? קרה רעידת אדמה, כמו שקרה עכשיו,

והמכונית נעלמה.

אומרים שלא, שזה פטור.

על זה אנחנו מדברים,

על זה אמרנו שבגמרא פה מבואר,

שהגמרא נשארת בספק,

ולדינה, אם זה ספיק, אז הוא פטור.

מכוח הגמרא הזאת,

שומר שכר זה חידוש, הוא לא חייב באונסים? או שזה פטור?

לא. התורה לא חייבה שומר שכר, לא חייבו אותו או פטרו אותו?

לא, לא חייבו אותו. לחייב באונס זה חידוש.

כי בעצם הבן אדם הוא לא אשם.

הוא לא אשם שזה קרה.

התורה חידשה ששואל חייב באונסים, ונעמוד על זה בהמשך, למה?

אבל זה חידוש.

שומר שכר,

מכיוון שהוא לא שואל,

התורה לא חייבה אותו באונס.

לא תטרו אותו, כי אני רוצה, אני מעוניין בשמיעה.

כן, אבל, כמו שאני אומר, החיוב באונס זה חידוש.

כי הבן אדם לא אשם שקרה אונס.

אז כל מי שהתורה לא אמרה במפורש שהוא חייב באונס, אין לנו שום מקור לחיוב.

עכשיו, אנחנו נראה בדף הבא,

העמוד הבא,

יש לנו ספר קצות החושן.

קצות החושן זה ספר מאוד מוכר בישיבות,

בישיבות מאוד מערבים ללמוד אותו.

זה חיבור סביב השולחן ערוך.

פה אנחנו רואים בסעיף קטן ל'ד'.

נתחיל ב...

אני אתחיל עם הרקע.

נתחיל עם הרקע, ואחר כך אנחנו ניכנס למילים בפנים.

נסתכל בפנים איפה...

אנחנו בעצם רוצים להיעמד על הטור השני.

באמצע הטור יש לנו מילה עוד.

המילה הראשונה בשורה זה עוד יראה לעניות דעתי.

יש לכם עוד יראה לעניות דעתי?

מישהו רואה אצלי? זה פה.

עוד יראה לעניות דעתי.

אנחנו יודעים שיש דין,

דין כללי בתורה.

מצוות לאו ליהנות ניתנו.

מה הכוון המצוות? לאו ליהנות ניתנו.

כשהקדוש ברוך הוא ציווה אותנו לקיים את המצוות, אולי רק מצוות,

וגם מצוות דרבנן,

אנחנו לא מגדירים שאדם שקיים מצווה הוא נהנה מהמצווה. אפילו אם הוא נהנה מהמצווה,

ההגדרה של הדבר,

לעולם לא נגדיר שהאדם הזה נהנה שיש לו עכשיו עוד מצווה.

אדם שקיים מצווה זכה לקיים את רצון הבורא,

שציווה אותנו לקיים במצוות, ואנחנו עבדים שלו וחייבים לקיים את המצוות.

אפילו אם האדם נהנה,

המצוות לא מוגדרות כהנאה.

אנחנו עושים את המצוות כי זה קיום חובה.

המשמעות של זה שמצוות לאו ליהנות ניתנו,

זה כאשר אדם מדיר את השני הנאה ממנו.

מה הכוונה?

בפרשת נדרים מבואו כרטיב בתורה שאדם יכול לומר לשני אני אוסר עליך ליהנות ממני בנדרו.

אם אדם אומר ככה לשני אני אוסר עליך ליהנות ממני בנדר,

אז אסור לשני ליהנות ממנו באיסור נדרו.

זה איסור

נדר שאדם יכול להטיל על השני.

אני לא יכול לאסור עליך ליהנות מדברים אחרים, מהעולם. אני יכול לאסור עליך ליהנות ממני.

מכיוון שאני בעלים על עצמי,

אדם יכול לומר לשני, אני אוסר עליך ליהנות ממני בנדר, ואז אסור לך ליהנות ממני. אל תבקש ממני שום דבר.

כן, אפילו אם אני מסכים.

אפילו אם אני אסכים,

יש איסור נדר, יש אפשרות להטיל את הנדר, התרעת נדרים.

אבל כל הזמן שלא הטענו את הנדר, יש איסור נדר.

אסור ליהנות.

עכשיו מה קורה, האם אני יכול, אדם שאסר על השני בנדר ליהנות ממנו, האם הוא יכול ללמד אותו תורה?

ראובן אמר לשמעון אני אוסר עליך בנדר ליהנות ממני.

עכשיו שמעון מחפש מישהו שילמד אותו תורה.

רוצה לשמוע שיעור אצל ראובן.

האם מותר לשמעון לשמוע שיעור אצל ראובן?

אז זה תלוי בשאלה הזאת, אם אנחנו מגדירים שמצוות לאו ליהנות ניתנו,

אז זה לא ענר, לימוד תורה זה לא ענר.

דוגמה נוספת

ראובן תוקע בשופר בבית הכנסת.

אמרנו שאסור לשמעון לענות ממנו.

האם מותר לשמעון לשמוע תקיעת שופר אצל ראובן?

כולם צריכים לשמוע, אבל שמעון נהנה מכוח התקיעה של ראובן.

אם אנחנו מגדירים את זה כהנאה, הנה הוא רביעי ארוחות מצווה,

אז אסור לו.

אבל כיוון שאמרנו שמצוות לאו לענות ניתנו,

אז הוא יוכל לשמוע ממנו תקיעת שופר. זה לא הנאה, זה מצווה.

זה סוגיית הגמרא בנדרים.

וכוח זה אחר כך נקרא בפנים. עוד יראה לעניות דעתי.

ושואל ספר אינו בדין שואל. אדם ששואל ספר מהשני,

אין לו דין של שואל מטעם אחר. מה הטעם האחר? והוא משום,

לכיוון דקיימלן,

כיוון שאנחנו מקובלים.

שמצוות לאו לענות ניתנו, מי שמקיים מצווה הוא לא מוגדר כנהנה.

ומאי טעמה? במודר הנאה מותר ללמדו מקרא?

אדם שאסר על השני הנאה,

מותר ללמדו מקרא, הוא יכול ללמד אותו.

זה לא נחשב שהוא נהנה ממנו.

ומותר לתקוע תקיעה של מצווה.

מותר למדיר לתקוע תקיעה של מצווה, אפילו שהמודר שמע את התקיעה ויצא,

זה לא נחשב שהוא נהנה ממנו.

ואם כן, אז מוסיף עכשיו לחדש את קצת החושן,

ואם כן, שואל ספר לא אבי נהנה.

אדם ששואל ספר הוא לא נחשב שהוא נהנה.

הוא לא נהנה מהשאלה הזאת.

היסוד של... הוא נהנה מהספר עצמו, מהתוכן שלו. הוא לא נהנה בכלל.

זה לא הנה, זה לימוד תורה, זה מצווה.

לימוד תורה זה מצווה.

ועכשיו בהמשך אנחנו רואים פה שהוא מביא, ולעניין שואל נראה דלו ענאי, ובפרק השואל, דף צדיק וו, מה שקראנו קודם,

בפרק השואל, דף צדיק וו, בה היא הגמרא מסתפקת,

המשכתי כמה שורות הלאה, שאלה להיראות בה מה הוא.

ממונה בעינן והאיכה,

אוהדילמן ממונה דעית ליה נאה מיניה בעינן וליכה.

הגמרא מסתפקת על אדם ששואל פרה בשביל להיראות בה, בשביל להראות לכולם שהוא עשיר, האם זה נחשב שאילה או לא, האם זה נחשב שהוא נהנה מה...

בהכנה מכיוון המצוות לאו לילנות ניתנו, לית ליה נאה מיניה.

זה לא נחשב הנאה לגבי שאילה לראות בעלה בתייקו, הגמרא נשארת בספק.

ופסקו דה פטור,

כמובאר בשולחן ערוך,

כיוון שהפוסקים פסקו ששאלה לראות בה הוא פטור,

אז גם אדם ששאל חפץ, אז גם אדם ששאל ספר מהשני בשביל ללמוד תורה,

מכיוון שההנאה שלו זה הנאה של מצווה ללמוד תורה או להתפלל.

אז הנאה כזו לא נחשבת הנאה והוא לא יהיה חייב באונסים. אז אמרנו לה קצת החושן שיואב יהיה פטור בין אל הסידור ובין אל החומש.

לפי ההבנתו של קצת החושן,

אנחנו פוטרים את יואב ולא משום שהילד פגע בו,

שזה לא סיבה לפטור אותו,

מאחר והילד פטור אז העברנו את החיוב וחזרה ליואב,

אבל יש כאן סיבה אחרת לגמרי, שאילת ספר היא לא שאילה,

היא לא מחייבת באונסים.

הוא לקח ממנו בשביל ללמוד.

הוא לקח ממנו ללמוד.

את הסידור להתפלל ואת הספר ללמוד. הוא שם את הספר שנייה,

והדבר כזה חזון אין ספר.

אז פה זה תלוי איפה הוא שם את הספר.

יש מקומות של לשים את הספר שם,

זה מקום שמור פחות או יותר,

ואנחנו נגדיר את זה כגניבה.

לפעמים אפשר להגדיר דבר כזה כפשיעה.

אדם שלא שם ברחוב

הניח ספר על הגדר ונכנס לחנות לקנות לו משהו לעשר דקות וחזר ואיננו,

זה לא גניבה אלא זה פשיעה.

ככה אני מגדיר דבר כזה, אפילו שמרתי למה.

במקום טוב,

אז לפי הקצות החושן אנחנו נפתר אותו.

לפי הקצות החושן, רק שנייה, לא.

אמרנו שהוא לא שואל,

אבל אמרנו שהוא לפחות שמר שכר.

ושמר שכר חייב בגניבה ואבידה.

איך שאתם מציגים את זה,

הוא לפחות יהיה כמו שמר שכר.

הוא לא נענור.

אז לכן אנחנו לא ניתן לו דין של שואל,

לא נחייב אותו באונס, אבל הסיפור שקרה פה זה לא אונס,

נגנב לו.

לא נהנה בכלל. בלי להנאה. מה, אתה אומר שזה בכלל לא הנאה?

הקצות החושן לא אמר שזה לא הנאה בכלל.

הוא אמר שזה לא נחשב הנאה שהוא נהנה מגוף החפץ ממש.

זה כמו שעלה להיראות בה. גם אדם ששאל פרה להיראות בה, אנחנו לא אמרו שאין פה הנאה בכלל.

זו לא הנאה חשובה שמחייבת בו אונס.

זו לא הנאה חשובה שמגדירה בן אדם כשואל.

שואל, הגמרא מגדירה כל הנאה שלו.

הוא משתמש בו כמו בעלים,

כל השימושים שלו.

ההנאה זה לא הנאה חשובה.

מוגדר הנאה, זה לא...

מוגדר הנאה...

הרב בן רגב, אם הוא קיבל את הסידור והוא שם את הסידור,

יש לו מקום פרטי והוא טפסט, הוא שם את זה שמה ולקחו לו.

קודם שאלו לי שאלה דומה, מה קורה כשהוא הניח את זה ולקחו לו.

אז צריך לדעת כמה המקום הפרטי הזה שמור.

ישנם מקומות פרטיים שהם מחטטים בהם, ולוקחים מהם מקומות פרטיים שהם פתוחים.

פתוחים לציבור, וילדים מחטטים שמה,

ומצוי מאוד שבן אדם מניח וזה נעלם משמה,

במצב אחד, ויש מקום פרטי שמור שאף אחד לא נוגע.

זה הכל לפי העניין, אי אפשר לתת בזה כללים.

זה לא אותו דבר כמו של מכונית אופרה?

כן, זה אותו דבר.

במכונית אופרה כבר אמרנו שבגניבה ועמידה יהיה חייב.

מה שכתוב בגמרא ששאלה לראות בפטור הכוונה על אונס,

הוא פטור על ירידת אדמה, הוא יהיה פטור,

אם דברות שריפה, הוא יהיה פטור,

על אונס הוא יהיה פטור.

אבל גניבה ועמידה יהיה חייב.

הרי אם הסידור הזה, כמו הציור שציירנו פה, שילד רץ והפיל לו את זה,

אנחנו לא נגיד דבר כזה כגניבה ועמידה, זה אונס.

הוא לוקח את הסידור ואת החומש,

מחזיקו אותם חזק ובא למישהו ודוחף אותו וזה נפל, זה אונס לכאורה.

אם זה אונס,

אז כפי שראינו באקצות הפרשן,

הוא לא מוגדר כשל,

ולעזור פטור גם על הסידור וגם על החומש.

זה החידוי של אקצות החושן, אבל זה לא מוסכם.

יכול להיות שהוא חייב להשמר שכר ומודר להפקיד אם זה לא הנאה, אם זה מודר וזה חלק כסף,

יכול להיות שכן יהיה שמר שכר.

כל תשלום, אפילו תשלום מינימלי לשמר שכר,

ברוטה אחת נתנו לעשרה אגורות לשמר שכר,

זה כבר נחשב שהוא שמר בשכר ומחייב אותו בפניבה ואבידה.

והשימוש הזה של... זה גם הנאה של מודר הנאה.

נכון, נכון. אבל יכול להיות שאפילו אם זה לא מודר הנאה, אבל אם זה שווה כסף, אז לא שמר שכר זה שכר, בלי קשר להנאה.

זה לא מעניין.

אתה מבין הערה נכונה מאוד.

שבאמת אנחנו צריכים לדון לפי עקצות החושן, האם

נגדיר את זה כלא הנאה בכלל,

ואז הוא אפילו לא יהיה שמר שכר?

כלומר, בשאלה להיראות בה, ודאי שדין ההור כמו שאומר שכר.

כי זה הנאה, רק הנאה חיצונית.

אבל בציור שלנו, שאדם שאל ספר,

או אפילו שופר לתקוע בו,

והנאה שלו זה לקיים מצווה,

שאומר על עקצות החושן שאין על זה,

אין איסור למודר הנאה ליהנות מזה, כי אנחנו לא מגדירים את זה כהנאה, אולי זה לא יהיה חשוב בכלל לנאה.

זאת אומרת, נקודה לעיון.

הערה נכונה.

עכשיו אנחנו נראה בעמוד הבאה,

יש לנו פה ספר,

ספר נתיבות הנשפט.

נתיבות הנשפט היה חבר של עקצות החושן,

אבל בהרבה מקומות הוא משיג עליו.

גם פה לא סימנו.

זה אמור להיות בסעיף קטן יוזין.

בסעיף קטן יוזין.

זה באמצע.

כן, זה באמצע.

זין זה שוב.

או,

זה מתחיל באמצע,

המילה הראשונה בשורה זה לכאורה, אם אתם רואים.

עשרה שורות מלמטה בערך.

המילה הראשונה בשורה לכאורה,

ואנחנו מתחילים עם המילה השנייה בשורה, לכן.

לכן נראה, יש לכם לכן נראה.

המילה הראשונה בשורה זה לכאורה,

ואנחנו מתחילים, לכן נראה.

לכן נראה זה ודאי שואל ספר חייו באונסים.

למה? שלוש נימוקים נתן לנו נתיבות המשפט.

הסיבה הראשונה, די כשנעשה שואל,

שנייה, אני רואה שפה הוא מתייחס לטענה נוספת

לטענה נוספת שאנחנו נגיע אליה כבר בהמשך

אנחנו אמורים להגיע לזה בהמשך

נראה בסוף הסעיף, בסוף הסעיף ממש

תראו

שש שורות מלמטה

שש שורות מלמטה?

יש פה מילה, בסוף השורה ובספר קצות החושן בראשי תיבות

שש שורות מלמטה?

בסוף השורה ובספר קצות החושן כתב לפתור

שואל ספר מטעם דמצוות לאו לילנות ניתנו.

יש לכם איזה?

כן.

והווה היא כשאלה להיראות בה דמובר בסימן שמ״ו דפטור.

והשתמיץו היא.

כלומר נתיבות המשפט מעיר עליו השתמיץ עם מה שכתב התז

ביורא דעה, זה בשולחן ערוך,

דתלמוד תורה לילנות ניתן.

זה בראשי טובות.

הנתיבות המשפט טוען שאומנם מצוות לאו לילנות ניתנו,

אבל התז מחדש

שמצוות לימוד תורה בשונה משאר המצוות היא כן ניתנה לילנות. אדם שלומד תורה אנחנו מתעסקים פה ולומדים תורה

אנחנו יושבים ונהנים, נהנים מסביב השכינה, נהנים מכל רגע.

זה לימוד תורה שונה מכל המצוות.

אדם ששומע שופר אפילו אם הוא כן שמח בתגיעת שופר אבל זה מוגדר כמקרה מצווה בלבד.

אדם שלומד תורה התורה היא משמחת את הלב?

נהנה מזה. זה נחשב ענר.

זה טענה ראשונה.

טענה שנייה ועוד אומר הנתיבות המשפט

יכול ללמד מתוכו לאחר בשכרו. גם כאילו זו סיבה יש מצבים שאדם לא יכול ללמוד תורה אבל זה משמח. יש כל מיני זמנים כאלה. באדם אבל או ב...

עכשיו בארץ הוא ללמוד תורה שזה משמח.

לימוד תורה היא מצווה שמשמחת.

יש עוד מצוות שמשמחות.

ארבעת המינים כתוב בספר החינוך שזה משמח את הבן אדם.

אבל בכל זאת אין כמו לימוד תורה.

לימוד תורה זה משמח באופן מיוחד.

משמח בגלל המצווה זה לא שמחה חיצונית שיכול להימד גם בענייני העולם.

זה הנאה אמיתית. זה לא רק הנאה בגלל קרבה לשם. זה הנאה שהשואה של הספר. נכון, נכון, כן.

לכן נכון, אבל לוקח ארבעת המינים וללמוד תורה אסור לו. נכון, ההנאה שיש מלימוד תורה זה שמחה מיוחדת ולימוד תורה

הוא אומר עד אז, ניתן ליהנות.

זו טענה ראשונה. הטענה השנייה שאומרת אז,

ועוד, הטענה השנייה שאומרה נתיבות המשפט.

דוי יכול ללמד מתוכו לאחר בשכר, הוא יכול למסור שיעורים מתוך הספר הזה.

הוא יכול לקחת את הספר שהוא שואל, ולמסור שיעורים,

ואז הוא מרוויח כסף על ידי הספר.

אפילו אם נניח שהלימוד תורה בעצמו זה לא נחשב הנאה,

אבל אדם שיכול לקחת את הספר ולמסור שיעורים, אז הנה, יש לו שימוש

שהוא עדיין נחשב הנאה?

טענה שלישית, ועוד יכול להשכירו לאחר בתוך ימי שאילה.

הוא יכול להשכיר את הספר ולקבל כסף מהסוכרו.

אמנם אנחנו יודעים שאדם ששואל ספר,

אסור לו לא להשאיל ולא להשכיר את זה למישהו אחר.

אין השואל רשאי להשאיל.

אבל נתיבות המשפט מתכוון לומר, כמו שכותב בהמשך, שיכול להשאיל את זה לאחד מהמשפחה שלו.

אדם לוקח ספר מספרייה,

זה ודאי ילדה שיכול גם לתת לילדים שלו לקרוא.

ככה מקובל.

ילדה לוקחת ספר מספרייה, אז גם האחים קוראים בבית.

הביא לו בכסף.

מה?

הביא לו בכסף.

אז הוא יכול לבקש כסף על זה.

אדם ששאל ספר, יכול לבקש מהאח שלו. אתה רוצה לקרוא?

שלם?

אז אם יש לו אפשרות לבקש כסף

עבור השימוש בספר,

אז כל מי שיש לו אפשרות כזו, כבר נחשב שואל.

אם הוא היה מזכיר,

הוא היה מזכיר את הספר הזה, אם אולי משאיל,

אז הוא היה מרוויח כסף.

אז הוא הרוויח כסף מזה שהוא היה צריך להזכיר.

אותו בן אדם שישי,

הוא היה מרוויח כסף מזה ש... מעצם העובדה שהוא לא צריך לזכור את הספר.

נכון. נותר לה נאה, זה לא מותר לה נאה.

אולי יהיה אסור להשיג ספר.

האחרונים מדברים על מה שאתה אומר,

ובאמת כך כתוב,

שלהשתמש בספר של מישהו אחר,

יש אחרונים שאוסרים.

אתה יכול לראות בקצות החושן,

ושתי ישיבות שדילגנו.

אף אגב די כתב ביורה דעה, די אם אסר ספרו על חברו אסור לנאסרה ללמוד בו?

היינו מטעמה די כיוון שהיינו משאילים מספרים אמיתיים שמתקלקלים, ויש לו להשכיר ספרו,

וזה לא עומד בו בחינם, ואביאנה.

עכשיו, אז אנחנו נחזור לסכם את דברי הנתיבות.

נתיבות במשפט פן יש שלושה טענות.

טענה ראשונה, לימוד תורה ניתן ליהנות בו.

לימוד תורה זנה. טענה שנייה,

הוא יכול להשכיר את הספר למישהו אחר,

זו טענה שלישית, והטענה הנוספת,

שהוא יכול ללמד שיעורים בסחרו.

עכשיו נבחן את הטענות האלה במקרה שלנו.

יואב לקח סידור וחומש.

לפי הטענה הראשונה,

של נתיבות המשפט,

אז על חומש אנחנו נחייב אותו,

כי אם על חומש הוא נהנה,

הוא לומד בתורה.

הוא שומע פרשת השבוע.

זה לימוד תורה, ולימוד תורה ניתן ליהנות בו.

אז הוא מוגדר כשואל.

על הסידור...

קריאת התורה, זה הכול נקרא לימוד תורה. על הסידור, בשביל מה לקח את הסידור? בשביל להתפלל בו.

להתפלל זה מצווה, אבל מצוות להבלינות ניתנו.

אז אם כך, אז הוא לא השאלה על הסידור, אז על הסידור יהיה פתור,

ועל החומה שיהיה חייב.

רק הנתיבות המשפט נתן לנו פה עוד שני טענות.

שיכול להשכיר את הספר,

אבל בשבת הוא לא יכול להשכיר.

בשבת הוא יכול להשכיר את ה... הוא קיבל את זה לשעתיים לתפילה.

אפילו אם הוא ירצה נגיד להשכיר את זה לאח שלו שנמצא לידו, אבל בשבת אי אפשר להשכיר.

בשבת הוא גם לא יכול ללמד בשכר.

אנחנו יודעים שאפילו אם הוא רוצה לקבל את הכסף במוצאי שבת, גם כן הוא לא יכול.

שכר שבת אסור לקבל,

מלצר שעובד בשבת אסור לו לקבל

שכר על העבודה בשבת.

יש אפשרות, אדם שהוא עובד כל השבוע, יוכל לקבל כסף גלובלי על כל השבוע,

כשהשבת נכללת.

אבל לקבל כסף על שבת בפני עצמה אי אפשר.

מה?

יש מלצרים שמגיעים כבר לפני שבת, הם מסדרים את המוצרים.

אז יש פה עבודה בערב שבת, יש פה עבודה בשבת.

מוצאי שבת הם צריכים לארגן את המקום,

אז הם לוקחים מחיר גלובלי.

אבל כשבן אדם עובד עבודה רק בשבת, רק בשבת,

הוא לא יכול לקחת על זה כסף.

וגם אי אפשר לקחת, אדם שיש לו חפץ,

הוא משכיר אותו.

בא מישהו ומבקש מהשני, תשאיל לי ארון, תשאיל לי שולחן לשבת.

אי אפשר לקחת על שבת בפני עצמה כסף.

אדם ששכר שולחן לשבוע, לחודש,

אפשר לקחת.

אבל אדם ששכר לשבת בלבד, אי אפשר לקחת על זה כסף, זה שכר שבת.

כך שבמקרה שלנו, שני הטענות של נתיבות המשפט לא מתאימות במקרה שלנו על הסידור.

נשאר לנו רק הטענה הראשונה, והטענה הראשונה,

כמו שהנתיבות בעצמו, חילק בין לימוד תורה למצוות אחרות.

אז יצא שבנקודה הזו חלוקים בהקצת החושן ובהנתיבות המשפט.

לפי ההקצת החושן

הוא יהיה פטור גם על הסידור וגם על החומש,

ואילו לפי נתיבות המשפט על החומש יהיה חייב, ואילו על הסידור יהיה פתור.

בינתיים שני דעות ראינו. עכשיו אנחנו נגיע לשלב שלישי, מה?

זה לא חשוב כמו שהוא קורא בביטוי ובפיתוי, שאתה אומר שזה מצווה,

שהוא נהנה. לומרות השם מצוות זה לא ענה. מצוות זה לא ענה. לכן על הסידור אנחנו פתרנו. ואילו לימוד תורה זה כן ענה. הלימוד תורה זה... מה? אם הוא מפרק הוא נהנה, אבל זה נהנה. אפילו שהוא נהנה.

אפילו שהוא נהנה, כל המצוות, לאו ליהנות ניתנו. זה חיוב, מה זה מתכונן?

ודאי שזה חיוב, הוא חייב, הוא מקיים את המצווה והוא ירמיח מצווה.

ההנאה תהיה בשמיים, שם נקבל את השכר על המצוות.

השאלה אם מצוות ליהנות ניתנו או לא,

זו שאלה הגדרתית. איך מגדירים את האדם שקיים מצווה?

יש לו הנאה או אין לו הנאה?

זה לא משנה אם בפועל הוא נהנה או לא נהנה.

איך אנחנו מתייחסים לאדם שקיים מצווה?

אני חושב שהוא קיבל פה הנאה או לא.

בלימוד תורה מגדירים את זה שהוא קיבל הנאה.

בשאר המצוות,

בתפילה בשאר המצוות, זה לא נחשב שיש לו הנאה.

אם הוא היה מתפלל גם בלי סידור,

עכשיו הוא נהנה שיותר קל לו.

אתה בהחלט צריך להתאמץ, וזה.

אז איך בחיוב? אבל למה זה עזר לו? זה עזר לו לתפילה. איך בחיוב? עזר לו לתפילה. כן, אם הוא לא ירצה להתפלל בכלל, אז זה לא צריך גם להתאמץ.

זה עזר לו למאמץ שנגרם בגלל התפילה.

הוא היה בטח מתפלל.

הוא מתפלל יותר קל.

אתה חושב שיש פה הנועות נלוות.

אם אדם ניתן להם, נגיד, כיסא לשבת בבית כנסת,

איך נתייחס לזה?

הוא יכול להתפלל גם בעמידה.

הוא נתן לו כיסא. פה ודאי שאנחנו נגדיר על זה שהוא נהנה מהכיסא.

אפילו שהכיסא עזר לו לשבת בבית כנסת ולהתפלל.

אז אתה רוצה לומר שהסידור הוא מעבר למצווה עצמה. זה לא כמו שופרו.

זה עזר לו גם...

הוא יכל לקיים את המצווה בלי זה, והסידור הקל עליו.

או אולי עבדת זה גם במצוולת יותר.

יותר בכוונה. אבל בוא נגיד שאם הוא יציע... יותר בנוח.

היה במצוולת יותר בנוח. אם הוא רוצה להתאמץ אין בעיה.

שיתפלל איך שהוא רוצה.

אם הסידור לא יוסיף לו שום דבר בכוונה... אסור להפריע להתפלל לו בנוח,

שבדרך כלל כשאדם לא נוח לו,

כן, בדרך כלל כשאדם לא נוח לו, אז הוא לא מצליח לכוון.

אז באמת יהיה תלוי לפי העניין.

אם המצב הוא שהאי נוחות גורמת לו לידי כוונה,

אז יוצא שהסידור כל כולו בא לשמש אותו למצווה.

אבל כאשר יהיה מצב שהוא מתפלל באותה כוונה בדיוק, לא משנה אם סידור מבלי וזה רק מוסיף לו נוחות, אז זה נכון.

אז יהיה פה גם את ההיבט הזה.

נחזור בקיצור על הנושא.

הנידון שלנו כאן זה אדם ששאל סידור רחום מאש,

וזה נאנס.

שלא בפשיעתו הסידור נפל לו מהידיים, מישהו דחף אותו, הסידור נפל מהידיים.

השאלה שלנו אם הוא חייב או פטור.

ראינו בספר קצות החושן

שהוא פטר אותו.

למה הוא פטר?

כי בשביל שהשואל יהיה חייב באונס,

צריך להגיד שיהיה מוגדר שהוא נהנה מגוף החפץ שהוא לקח בהשאלה,

ופה זה לא נחשב שהוא נהנה כי מצוות לאו ליהנות ניתנו,

ואילו בספר נתיבות המשפט

הוא בא עם טענה חדשה שלימוד תורה כן ניתן ליהנות ממנו.

עכשיו, יש ספר משובב נתיבות.

זה ספר שהקצות החושן עונה בחזרה על נתיבות המשפט.

ושם הוא כותב שאומנם אתה זומר שלימוד תורה ניתן ליהנות,

אבל בראשונים, בתשובת מימוני,

שם כתוב שגם לימוד תורה לא ניתן ליהנות.

בנקודה הזו מצאנו,

לא צילמו פה,

ספר קצת נדיר, יש ספר של חידושי רבי אברהם מנהר על מסכת נדרים, דף מ״ג,

ושם הוא כותב במפורש

שלימוד תורה כן ניתן ליהנות.

לימוד תורה מוגדר כהנאה,

בשונה משאר המצוות.

ויש ספר, עגלי טל,

עגלי טל זה של האדמור מסוכן,

טוב,

ספר חשוב מאוד, בהקדמה של הספר

הוא מפתח את זה עוד יותר, הוא אומר שיש אנשים שחושבים

שמכיוון שראוי לקיים את כל המצוות לשמה, מה זה לשמה?

לשם הקדוש ברוך הוא שציווה אותנו,

אז מי שנהנה מהלימוד תורה הוא קצת מפסיד מהמצווה, ככה אם הוא לומד רק לשם שמיים,

אז המצווה היא גדולה, אבל אם הוא נהנה מזה, אז הוא משתף גם את ההנאה שלו,

אז הרמה של המצווה יורדת.

הוא אומר שזה בדיוק הפוך, זה לא נכון.

הוא אומר שזה נכון שאם אדם ילמד רק בגלל ההנאה שלו, רק בגלל שהוא נהנה,

אז באמת המצווה שלו לא כל כך חשובה.

אבל אדם שלומד בגלל שזו מצווה, והוא גם נהנה,

אז הלימוד תורה נדבק בו וחודר לו לתוך הנשמה שלו,

והנאה ומענה בעצמה היא מצווה.

אדרבה, לימוד תורה ניתן להתענג וליהנות ממנו, לשמוח בלימוד תורה. רק בצורה הזו הלימוד תורה הופך את כל הבן אדם שבו לאדם יותר זך, יותר נאצל.

זו הצורה, על זה שאדם שמח ומתענג בלימוד תורה.

כן, יכול להיות שהוא לא יתקדם גם מהלימוד.

שהוא לא יתקדם בלימוד, אדם שלא נהנה מהלימוד ובאיזשהו מקום הוא יעזוב את הלימוד.

אבל הוא אומר גם יותר מזה, הוא אומר שהסגולה של המצווה זה כאשר האדם מתאחד עם הלימוד, זה שמח ונהנה ממנו,

אז הלימוד פועל עליו הרבה הרבה יותר.

והוא הופך לאדם יותר נעלה.

נכון, כל הלימוד, כל התורה זה החוכמה של הקדוש ברוך הוא.

עכשיו,

אנחנו רוצים לראות עכשיו את הדעה השלישית שגם כן לא צילמה פה,

זה חבל,

זה דעת אור שמח.

יש ספר אור שמח,

התחבר לפני מאה שנה על ידי הרב של דווינסק,

והוא מרסים לכם מדווינסק.

והמהלך שלו כך.

הוא טוען שאין קשר בין הסוגיה שראינו מקודם,

ראינו סוגיה של אדם ששאל פרה רק בשביל להיראות בה,

בשביל להראות לכולם שיש לו פרה.

שיחשבו שהוא עשיר, ששם יצא לנו מהגמרא שהוא פטור, הוא לא נחשב שואל,

ומזה קצת החושן הוכיח שגם בענייננו אדם ששאל ספר יהיה פטור. אומר האור שמח שזה לא קשור.

והוא מקדים ככה.

למה באמת התור החליבה הייתה שואל באונס?

הרי השואל הוא לא אשם, אדם ששאל חפץ.

אדם שאל מכונית,

והתנגשה בו מכונית אחרת, לא באשמתו בכלל.

למה באמת מחייבים אותו באונס?

מה הסיבה לזה?

הוא אחראי על ידי האוטו. הוא אחראי, אבל זה לא אשמתו. באמת, אם יתברר בלי שום ספק שהסיבה שרכב התנגש בו זה לא היה אשמתו בכלל.

הוא שמר מרחק, התנהג כמו כל כללי תנועה.

גם אם האוטו עומד ליד הבית שלו.

ומי שדפק אותו גם כן הוא חייב. מה ההיגיון בזה? למה באמת החליב אותו? כי הוא אחראי על האוטו. הוא אחראי, אבל מה הוא יוכל לעשות?

מה? מה הוא יוכל לעשות? הוא חשב על הכל, אבל מה זה יעזור? זה לא יעזור למה שהוא חשב. בא מישהו ודפק אותו, מה הוא יעשה?

אם אותו אדם רע, זה היה שלו, אז מה הוא עשה?

נו, זה בעיות.

מאוד מאוד דומה למה שאתה אומר. הוא אומר ככה, זה ברור שאדם שיש לו חפץ אישי שלו,

הוא משתמש בו וקרא לחפץ אונס, אז מי מפסיד?

הוא לא יכול לבוא לאף אחד בתביעות.

אם החפץ שלי נאנס, אז אין לי מה לעשות.

הלך הלך. סליחה, אפשר גם להוסיף.

למה כל שומר, מטילים עליו יותר או פחות?

לפי האדם שומר חינם,

מה אתה מעמיס עליו? הוא אין לו שום הנעה ממך.

אז אתה...

נכון מאוד, נכון. אבל כשאמר שכר שהוא קיבל כסף, אז הוא חייב איתו.

אבל פה השאלה שלנו היא שפה אנחנו מחייבים לאדם באונס, שאין לו שום שליטה על זה.

אין לו שליטה על זה, אז למה כי אוהבים אותו? בגלל שאותו אדם שהוא שאל עם...

אין לו שום הנעה ממך.

נכון, אז מה יש?

אין לו שום הנעה, יש לך יותר מחויבות אליו. יותר מחויבות על דבר שבשליטתי, פה זה לא בשליטתי, מה אני יכול לעשות?

אז הוא מסביר ככה, בוא, זה דומה למה שאתם אומרים. הוא ישנה, הוא שומר לו. אם מישהו נתן לו,

הוא היה שומר חינם ונתן לו את הסידור.

הוא שמר את הסידור והוא הרתקה להתפנות והשאיר את זה כאן, אז הוא היה חייב על הסידור ונתן לו את זה.

שומר חינם חייב רק על פשיעה,

רק מופשה.

מה זה פשיעה?

שהוא,

הוא לא שמע בכלל, הוא הניח את זה במקום שיבוא אנשים ויקחו.

אז תלוי איפה הוא הניח את הסידור. אם הוא הניח את הסידור, נגיד בבית כנסת, שאנשים באים ולוקחים ולא מתחשבים,

אז זה ממש פשיעה.

אם הוא הניח את זה במקום כזה שבן אדם, לפני שהוא מרים סידור, אז הוא מסתכל אם יש שם, אם אין שם, אם זה שייך לבית כנסת או לא,

ולא קורה דבר כזה שבא בן אדם ולוקח את הסידור.

ופתאום זה כן קרה,

אז אין עכשיו איזה גניבה, זה דבר שאולי היה צריך

לחשוב עליו בצורה רגילה

על זה שמר חינם פתור. שמר חינם פתור על גניבה ואבידה,

אבל צריך שיהיה גניבה שלא מאשימים אותו כמו פשיעה.

אם המקום שהוא הניח את זה זה מקום שהוא לא אמור לשים את זה אם אתה שמר.

איך אתה מניח את הסידור במקום כזה?

כל אחד יכול לבוא ולקח את זה, זה פשיעה.

זה לא גניבה, ועל זה שמר חינם פתור.

כן, עכשיו נחזור לנושא שלנו.

כן.

הוא השתמש בו.

הוא היה שמר חינם והוא השתמש בו.

או, זה לא טוב.

אז הוא גנב.

אסור לשמר חינם להשתמש בסידור.

אם הוא ביקש רשות אז הוא שואל,

אבל אם הוא שמר חינם והשתמש בסידור הזה,

אז הוא נחשב גזלן.

אדם שהשתמש בו. הוא אומר, אני אשתמש בזה.

הוא ירשה לו? הוא ירשה לו? כן. אז הוא שואל? אז יש לו דין של שואל חייב ואונס.

מה? לפי מה שדיברנו כעת, אז אנחנו, לפי מה שדיברנו כעת, אז זה קשור לכל השיעור שלנו,

מה הדין של מי ששואל ספר?

כבר דיברנו שלפי הקצות החולש שאנחנו אמרנו, נפתור אותו לפי ה... הוא מבקש ממנו, הוא יהיה שומר בשבילו,

הוא אומר שהוא יתפלל בזה, אז אולי זה הסחר,

הוא יתפלל והוא שומר,

אם הוא כל המטר.

כן, זה תמיד כש... אם אני בא לבן אדם ואני אומר לו, אני רוצה לשאול ממך את הסידור,

הוא אומר, או בדיוק אני גם כן חיפשתי מישהו שישמור לי על זה.

טוב מאוד,

קח את זה, תשתמש ותשמור, מצוין.

איך תגדיר במקרה כזה?

הוא שומר או שואל?

הוא שומר.

מה? זה שמר זרה או או שזה שואל?

תשמור על זה. כן, אבל בטח כל שאל אמור לשמור על זה.

כל שואל שמר על זה. אבל הוא אמר לו במפורש, תשמור על זה. אבל כל שואל שמר על זה. אמור היה לשמור על זה.

אבל הוא לא אמר לו פה, הוא אמר לו, זה ככה.

הוא שמח להביא את הסידור, את הממש.

הוא לא אמר לו, תשמע, תשמור על זה.

אני חושב שזה לא הלך לפי מי שיזם את השאלה.

את השאילה.

איך שאתם אומרים, אז זה יצא ש... תלוי מי היוזם. אם אני פונה לשני ואני אומר לו תשמור על זה, והוא מבקש ממני להשתמש,

אז יהיה שמור שכר. אם זה יהיה הפוך,

אם זה יהיה מצב כזה שהוא יוזם, ואני אומר לו טוב מאוד, אבל גם כן שיפשתי מישהו שישמור על זה,

אז יהיה שאלה.

אני חושב שכל איש הבן אדם משתמש בזה, הוא שואל.

אם הוא משתמש בזה בעצמו, זה לא שכר.

במקרה של הגברה, אם הוא היה מבקש ממנו תשמור, הוא היה אומר לו, אני יכול להתפער בזה?

אפילו לא היה אומר.

זה שלא עונה לה, הוא יהיה שלא... אם נגיד...

כן. ברור שאני לא זוכר.

נכון, כי שמה הגמרא אומר שהוא לא שואל, שאלה להיראות בה זה לא נחשב שימוש שמחייב שואל. אז זה לא שאלה.

אם שאלה להיראות בה כן היה שימוש שמחייב שואל,

אז באמת היה חשוב?

אפילו שהשני בא וביקש ממנו תשמור עליה לפרה, ואומר לו, טוב, אז זה מצוין כי אני יכול לענות אותה.

אם אני בא ומבקש ממנו לשמור ואני מתפאר, אז עכשיו אני איך פתאום שואל?

לפי הצדדים של הגמרא? לפי הצד, לפי הצד ששאלה להראות בזה נחשב שימוש

אם ינחשב שימוש. אז גם במקרה של כל שמות חרור יש כל משיב הביתה ויהיה שואל. עוד מעט נגיע למשיב הביתה. עוד מעט נגיע למשיב הביתה. אני מקווה שיספיק לנו הזמן ולא נגיע למשיב הביתה.

אנחנו רוצים להרחיב את זה. בואו, אז נזדרז קצת עם הסברה המעניינת של אור שמח.

נסביר לנו אור שמח ככה.

למה אדם ששואל חפץ הוא חייב אונסים?

כי מכיוון שכל הבעלים שקרא אונס לחפץ שלו,

אדם שיש לו חפץ,

והחפץ נאנס,

אין לו ממי לתבוע את האונס של החפץ.

אתה משתמש, אתה נהנה, אז אם קרה אונס אתה מפסיד.

כאשר אדם שאל חפץ,

לזמן הזה אתה הבעלים עליו.

מי אם אתה עכשיו משתמש ולבעלים אין את החפץ, עכשיו אתה הבעלים שלו אז אתה בעלים זמני.

תיקח על עצמך מה שהבעלים לוקח על עצמו כל הזמן,

כשהחפץ אצלו.

אם קורה משהו לחפץ, אז הוא מפסיד?

כרגע אתה בעלים.

לא בגלל שמאשימים אותו.

גם אדם שיש לו חפץ הוא לא אשם בזה שקרה לחפץ משהו, ובכל זאת הוא מפסיד.

אז התורה היתה שואל כבעלים לזמן.

כל זה, כאשר השימוש של השואל הוא שימוש ממש בחפץ, הוא שאל כוס, הוא שותה בה.

זה שימוש של בעלים.

אדם ששאל פרה, רק כשכולם יראו שיש לו פרה,

פרה לא נועדה בשביל שירוש יש לך פרה.

פרה נועדה בשביל לחוש בה, בשביל להשתמש בפרה.

השימוש הזה זה לא שימוש של בעלים,

זה איזשהו שימוש חיצוני.

אפשר גם להרוויח את ההנאה הזאת,

אבל אנחנו לא רואים את השימוש הזה כשימוש של פרה.

אדם לא קונה פרה בשביל השימוש הזה. הוא לקח את זה בשביל השימוש הזה. הוא לקח את זה, כן, אבל כשאדם בא לקנות פרה,

הוא קונה פרה או בשביל לשחוט אותה,

או בשביל חלב, או בשביל לחרוש איתה.

אדם לא קונה פרה בשביל שימוש של פרה.

אז אם הבן אדם הזה נהנה איכשהו מהדבר הזה,

אי אפשר להגדיר אותו כשל, כי זו הנעה קלושה, הנעה חיצונית,

הוא לא יכול לחשב כשל.

לעומת זאת, אדם ששואל ספר, אפילו אם נגדיר שלימוד תורה ותפילה מצוות לאו ליהנות ניתנו,

אמר הרב סמבר זה לא משנה.

כשאדם בא לחנות וקונה ספר, בשביל מה הוא קונה ספר?

בשביל ללמוד בספר, בשביל להתפלל בו.

אם אנשים הולכים וקונים ספר בשביל זה, אז אם אני שאלתי ספר, למטרה הזו יש לי את כל השימושים של בעלים.

אני בעלים גמור על הספר.

אם יש לי את כל השימושים של בעלים, זה מחייב אותי באונסים.

כך שהשאלה הזו, אם אני כן נהנה מהספר או לא נהנה מהספר, מצוות ליהנות ניתנו או לאו ליהנות ניתנו,

לא משמעותית פה, כי יש לי את כל השימושים שבשבילם הספר נוצר.

אז אם כן, אנחנו נחזור ונסכם.

לפי הקצות החושן, אמרנו שיהיה פתור אין על הסידור ואין על החומש.

לפי נתיבות המשפט, על החומש יהיה חייב.

ואילו על הסידור יהיה פתור, ואילו לפי אור שמח, על שניהם הוא יהיה חייב.

זה היבט אחד של הנושא הזה. עכשיו נעבור לנקודה שנייה,

אנחנו חוזרים בחזרה לספר קצת החושן.

אם אתם יכולים לפתוח ספר קצת החושן בהתחלה,

הוא דן מכיוון ה...

אחר לגמרי.

כמו שאתם רואים, אנחנו פתחנו את השאלה עם הטענה של יואב

שהוא רצה לפתור את עצמו כי הילד דחף אותו,

אבל הוא לא ידע עם מה להתגונן.

הוא היה צריך לבוא עם טיעונים אחרים לגמרי.

אנחנו חוזרים לקצת החושן.

בתחילת סעיף ל״ד.

הוא מביא פה בשם תשובת הר״ן על ראובן שהשאיל ספר לשמעון

ושמעון הניח בידו ספר אחר למשכון.

ובאו שוללים בבית שניהם.

ראובן השאיל ספר לשמעון

ושמעון הניח למשכון על הספר.

באו גזלנים לעיר וגנבו גם לאובן וגם לשמעון, גנבו להם את הכל.

לימים החזירו לראובן אותו ספר שהיה ממושכן.

יחזירו את המשכון לידיים של ראובן.

ראובן אומר, אני לא מוכן להחזיר את המשכון כי שמעון לא יחזיר לי את הספר שהוא שאל. שמעון שאל לספר

והספר נגנב, נאנס.

טוב, אז שמעון חייב באונסים?

ראובן אומר, אני לא אחזיר את המשכון לשמעון כי שמעון לא יחזיר לי את הספר.

אומר הר״ן והשיב שחייב להחזיר לשמעון. למה?

דיין שמעון חייב באונסו של ספר, ראובן שיביא ידעו.

הר״ן פטר את השואל לספר באונסים.

מה הסיבה שהרן פטר?

אז בתשובות הרן, כמו שממשיך הצד החושן לצטט,

הוא מבסס את זה על סוגיה בנושא אחר לגמרי שקשורה גם לעניין שלנו.

יש מחלוקת בגמרא בין רבי יוסף לרבה,

שני המורים בגמרא.

מה הדין של אדם שמצא אבידה?

אדם מצא תיק ברחוב,

מביא את התיק הביתה

על מנת להחזיר אותה, יש מצוות השבת אבידה, אדם מוצא חפץ ויש עליו סימנים

אפשר על פי הסימנים לדעת של מי זה

אז התורה מצבה אותנו להחזיר את אבידה

וכך הוא עשה, לקח את זה הביתה על מנת להחזיר את זה לבעלים

בינתיים עד שהוא יחזיר זה נגנב

באו גנבים וגנבו לו

יומיים אחר כך מגיע דופק אותו בדלת בעל אבידה ואומר לו נתן לו סימנים של התיק

אילו ואילו הסימנים של התיק אז התיק שלי אומר לו נצטער זה נגנב

מה נגנב? למה שאמרת?

היית צריך לשים סורגים?

איפה הספר?

איפה התיק?

אז נחלקו בזה שני המורים בגמוהה, רבא ורב יסף. לכאורה מושכל ראשון היינו אמורים לפתור

כי הוא לא יותר משמר חינם

מה יש לו מהשבת אבידה? הוא לא קיבל כסף על זה

אז הוא טענת רבא

שיהיה פטור

שמר וחינם פטור מגניבה אבידה

רבי יוסף סובר שחייב. למה?

כי הכלל בידינו ששמר שכר אפילו אם הוא מקבל

שכר קטן מאוד, אם הוא מקבל שכר של פרוטה, עשר אגרות, הוא כבר נחשב שמר שכר והוא חייב בגניבה ואבידה

ואדם שמטפל באבידה יש לו איזושהי הנאה מזה. הנאה אומנם קלושה מאוד אבל בכל זאת משהו יש.

מה ההנאה?

אנחנו יודעים שעוסק במצווה פטור מהמצווה.

אדם שכרגע מקיים מצווה אחת

אם יזדמן לו עוד מצווה

הוא פטור ממנו. עוסק במצווה, תתמקד עכשיו במצווה שבידיך,

אז תסתה למצוות אחרות. עכשיו רק המצווה הזאת.

אם בזמן שהאדם שמצא את האבידה,

נגיד הביא את זה הביתה, עכשיו הוא צריך לטפל בתיק, אי אפשר לשים אותו מזמן לזמן, צריך לטפל בו, לארגן אותו, לסדר אותו,

בדיוק דופק בדלת אני ומבקש צדקה.

התורה חייבת לתת לעני צדקה, אני שצריך

מזונות צריך לתת לו צדקה.

אבל אם עכשיו אני מתעסק באבידה, אחר אני עוסק במצווה.

עוסק במצווה, פטור מהמצווה.

אז יוצא שכל אדם שמחזיר אבידה,

הוא הרוויח משהו מהאבידה הזאת.

הוא הרוויח שהוא פטור מלתת צדקה לעני שידפוק אצלו בבית בזמן שהוא מתעסק באבידה. עוסק במצווה, פטור מהמצווה.

אמנם זה לא רווח גדול מאוד בדיוק, כי הסיכוי שבדיוק בזמן שהוא יתעסק באבידה אז יבוא עני, זה לא סיכוי גדול, אבל בכל זאת יש איזו אפשרות כזו.

שמר שכר זה אפילו פחות משווה פרוטה?

לא, שמר שכר צריך שיהיה פרוטה.

כי זה עכשיו, אין לי עכשיו משהו, אולי יהיה... נכון.

הקצוב החושן רוצה לומר שבנקודה הזו חלוקים רבא ורב יוסף.

שרבא סבור שההנאה הזאת לא שווה פרוטה שלימה,

כי זה רק סיכוי,

סיכוי שהיא תצטרך לתת פרוטה, וממילא הסיכוי הזה לא שווה פרוטה.

אז צריך להבין מה סברת רב יוסף,

למה הוא מבין שזה...

רב, למה תראו ששכר

והוא קיבל מקומפולנט העבודה לשמור ואותו חדר נשרף, מה אם נתיק על זה? אם זה נשרף אז הוא פטור. שמר שכר פטור מגבי אונס.

אם זה קרה אונס הוא באמת פטור. רק אם זה נגנב,

כי בגניבה הוא יכל איכשהו להשתלט על זה, הוא יכל לשים...

כיבוד. כן. אולי יהיה סכר.

או ששתת כללי, ועם יכולת שיהיה לו רווחים.

כל שיכול להיות שיהיה רווח, והרווח אז בזמנו יהיה שווה פרוטה.

שעשו אותו שמר שכר. אה, למה הם עשו מסטורגיה?

יכול להיות שהשורה התחתונה עולה, שעשו אותו כו כללי, ששומר עבודה, בגלל שיכול להיות רווחים וזה.

נכון, אבל אם הרווחים שלו זה פרוטה, האמת היא שיכול להיות שיהיו כמה עניים.

לא חייב לי שיגיע עני אחד,

ואולי יבואו כמה.

אז כל עני ועני זה פרוטה, אז אולי סך הכל מתייחס לעניים חשובים שזה פרוטה.

חכמים קבעו את דינו כשומר שכר, אבל יכול להיות שהסיעדו.

בגלל הסטטוס הכללי.

בגלל שייתכן שיבוא עני, ואני מוסיף, אולי יבואו כמה עניים. נתנו קו, נתנו...

למה קבעו את הקו הזה? קבעו את הקו בגלל האופנים, לא חייב להיות שהאופן הזה ספציפי יהיה באמת... איזה רווחים יש לו? מה הרווחים שיש לו? אלו הם הרווחים.

שפטור מלתת צדקה לעני,

שיגיע בזמן שמתעסק במציאות.

אז אם כל הרווחים זה רע, אם מקסימום הרווחים שלו זה היה רק פרוטה,

אז סיכוי להרוויח פרוטה לא שווה פרוטה.

זה רק סיכוי להרוויח פרוטה. אבל יהיו אופנים,

עכשיו הוא לא שמור שכר. יהיו אופנים שהוא שמור שכר, אז אסור אותו שמור שכר. כאילו קו כללי, שלבגלל ש...

משמע עדיני שמור. למה למה לעשות את הקו הזה? באמת למה לקבוע את הקו הזה? אם עכשיו אין לו פרוטה, אז למה קבעו כזה קו?

טוב, זה הגמרא, מחלוקת רבי יוסף רבא לעניין שמר אבידה.

לפי זה בונה ערן, גם בענייננו, אדם משאיל ספר לשני ללמוד תורה, להתפלל, למה שלא יסתדרו להתפלל,

אז הוא מקיים מצווה שמשאיל לשני ספר לקיים מצוות.

אם יבוא אני,

בדיוק בזמן הזה שהוא משאיל את הספר, יבוא אני ויבקש ממנו צדקה.

רגע, עכשיו אני מתעסק במצווה, עכשיו אני משאיל ספרים?

אז אם כן, כל אדם שמשאיל ספר,

הוא לא מוגדר כמשאיל, אלא כמשכיר.

זו המצאה של הרן פה.

למה הוא משכיר?

יש לך הנאה מזה. מה ההנאה?

אם יבוא אני ויבקש צדקה, לא תצטרך לתת לו, אתה עוסק במצווה פתרום מהמצווה. כל שואל ספר. אז יוצא שכל אדם שמשאיל ספר,

לא ספר סיפורים, ספר של לימוד.

כל שואל ספר.

לפי הרן, הוא נחשב כמשכיר ולא כמשאיל.

אז אם הספר יגנב,

כן, אז סוחר חייו בגניבה ואבידה, כמו שמר ספר.

אבל אם הספר יאנס, הוא לא שואל.

למה הוא לא שואל? כי יש למשאיל ישנה.

ככה מביא עקסון חושן בשם תשובת הרן.

גם פה מגיע נתיבות המשפט,

והוא לא מסכים עם זה.

הטענה שלו ככה.

הוא אומר,

מתי, באיזה שלב,

אפשר לראות את הנתיבות המשפט, גם פה אני רוצה קצת להזדרז, לכן אני לא מצטט מבפנים,

אבל נתיבות המשפט נמצא.

באותו סעיף שראינו מקודם.

אפשר לצטט את המילים שלו, לכן נראה,

זה שורה רביעית מתחילת הסעיף.

דוודאי שאל ספר חייו באונסים, וכשנעשה שואל.

דהיינו במשיכת חפץ לידו,

כבר נעשה המצווה, ונתחייב שוב המשאיל בפרוטה דרב יוסף.

מה הכוונה?

השלב הזה שאנחנו אומרים, שאם יבוא אני ויבקש צדקה,

הוא לא יצטרך לתת את הצדקה, זה בזמן שהוא הולך לארון ספורים,

מוציא את הספר, ומגיש להשאל.

אבל בזמן שהשאל לקח את החפץ, קיבל את הספר לידיים,

מעכשיו גמרנו, נגמרה המצווה שלו.

הוא כבר גמר את העבודה שלו.

אם עכשיו ברגע, אם בשנייה שהשאל קיבל את הספר לידיים,

יבוא אני, הוא כבר צריך לתת את זה לה צדקה.

אז הוא אומר, אני נהנה לפני שהשאלתי,

אבל מרגע השאלה ואילך, אני כבר לא נהנה.

לכן זה עוד פעם מוגדר כשואל,

לא כסוחר אלא זה שואל, כי מרגע השאלה אני...

אז ראיתי ששואלים,

אפילו זה מעצם השאלה. ראיתי ששואלים,

אז מה נגיד שכל אדם שסוחר חפץ,

ושילם לפני הסחירות,

אדם בא לחברה להשכרת רכבים, שילם לפני כן.

אז נגיד, הוא שילם לפני כן,

ממתי שהוא מקבל את המפתחות ומתניע את הרכב,

מעכשיו הוא כבר לא משלם כלום, אז נגדיר אותו כשואל ולא כשוכר, זה לא נכון.

כי אדם ששילם לפני כן,

התשלום מותנה בכך שאני אקבל את הרכב. אם אתה לא תיתן לי את הרכב, אני לוקח לך כסף בחזרה.

אז יוצא שההשאלה

הזו היא זה שמזכה את המשכיר בתשלום.

לכן הוא מוגדר כשוכר ולא כשאל.

אבל פה, אם נגיד אני נותן לך ספר להשתמש בו,

וברגע שאני מביא לך את הספר, אתה אומר, בעצם אני לא צריך.

אבל כשאני הלכתי להביא ספר, אני קיימתי מצווה, אני הלכתי מצד עצמי, אני רציתי לקיים מצווה, ועשיתי, פעלתי בנושא.

אני השתדלתי והתאמצתי לצורך מצווה.

מחשבה כזאת. זה יותר משהו מחשבה, זה גם מעשה.

אמנם המעשה...

זה לא הביא לתוצאות המצופעות. זה לא מצווה.

אבל זה מצווה, זה מצווה שאני עושה השתדלות לצורך העניין הזה של להשאיל לבן אדם ספר.

אז אם יבוא אני בזמן ההוא,

אני אבקש שאני פטור, אבל מכאן ואילך, מזמן השאילה ואילך,

כבר אין לי את המצווה,

ולכן הוא סבור שזה נחשב שאילה ולא שכירות.

בא ספר אהבת חסד,

עם טענה חזקה מאוד,

הוא אומר לפי הבנת הנתיבות המשפט,

אז יצא שלעולם אין לנו מושג של שואל.

אין שום אדם שדינו כשואל כי כל אדם שמשאיל השני חפץ.

אם אתה בא לשאול ממני

כל כלי שהוא,

אני קיים מצווה שאני משאיל לך ניסה חסד.

אז אם אני מקיים מצווה,

הוא מקשה על הבנת הקצות החושן.

לפי הבנת הקצות החושן,

שכל אדם שמשאיל חפץ,

הוא מקיים מצווה והוא נפטר מלתת צדקה,

אז יוצא שלעולם אין מושג של שואל שחייב באונסים, כי תמיד אני מקיים מצווה ותמיד אני נפטר מלתת פרוטה לאני.

ככה אפשר לראות את זה בפנים,

זה נמצא ב...

אני רואה שלא צילמו את העמוד הנכון.

זה סעיף קטן זין ופה הם צילמו עד סעיף קטן גימל.

אין לנו את הצילום הנכון, אבל

זו השאלה שלו.

מה הוא עונה?

הוא עונה ככה, הוא עונה שאנחנו צריכים להבחין בדרגות במצוות.

ישנם מצוות שנכתבו בתורה במפורש.

מזוזה, תפילין, תקיעת שופר,

אפילו השבת הוועידה, מצוות שהתורה הגדירה אותן כמצוות.

ישנם מצוות כלליות יותר, לעשות חסד, זה מצווה גדולה מאוד שהעולם עומד על זה.

על שלושה דברים העולם עומד,

תורה, עבודה, גמילות חסדים, זו מצווה גדולה מאוד וחשובה,

אבל הגדרת המצווה כמצווה

היא בדרגה משנית.

אפילו שהיא חשובה מאוד,

אין לה את כל הדינים הכלליים שמצאנו על מצוות אחרות.

וממילא יכול להיות שלהשאיל חפץ לשני,

אפילו שהאדם קיים בזה מצוות חסד, זה לא יפתור אותו מלתת צדקה לעני. הוא לא יכול לומר, עכשיו אני עוסק במצווה, אני פטור מהמצווה.

זה נאמר רק על מצוות שהתורה הגדירה אותן באופן מיוחד כמצוות.

חסד זה מצווה כללית יותר,

שהיא לא תפתור אדם מלתת צדקה לעני.

אם נגיד בא עני שדופק בדלת ומבקש שאני אשאיל לו חפץ שאין לו.

העני רוצה לנסוע מעיר לעיר ומבקש שאני אשאיר לו את החמור לנסוע, נגיד פעם.

להשאיל לעני זה כמו לתת צדקה לעני.

וכמו שאני צריך לתת לעני, אני צריך לתת לו כסף

בשביל לקנות מזון,

אני גם צריך

לתת לו חפצים שהוא חייב בשביל הצרכים הבסיסיים

שלו.

אז אם זו מצווה כמו צדקה,

אז זה גם כן יפתור אותי מלתת פרוטה לעני.

אז אם כן יוצא שכל פעם שעני מגיע לבקש חפץ, אפילו לא ספר, כל חפץ שהוא,

לא יהיה לו דין של שואל, רק דין של סוחר.

וזה גם נראה מחודש מאוד.

להגיד שבעניים אין דין של שואל, רק דינים של סוחר.

אז הוא אומר סברה מאוד מעניינת. הוא אומר,

מה הרווח שיש

שהיא אמרה לנו ארצות החושן.

הרווח של אדם שמשאיל ספר,

שהוא לא צריך לתת צדקה לעני.

אבל איזה פעולה עכשיו אני עושה? אני לא פעם משאיל כלי לעני, גם זה צדקה.

אתה לא יכול להגדיר אותי שאני הרווחתי משהו, לא הרווחתי כלום, החלפתי את הצדקה לעני בזה שאני נותן כלי ואני משאיל לעני.

זה אותו דבר בדיוק.

מה ההבדל אצלי אם אני נותן שקל לעני או שאני משאיל חפץ לעני?

אתה לא יכול להגדיר שהרווחתי משהו, לא הרווחתי כלום.

אותה הצדקה שיכלתי לעשות עם העני שבא לבקש כסף, אני עכשיו עשיתי עם העני שבא לבקש כלי.

זה לא נחשב כרווח, אם זה לא נחשב כרווח אז מילא...

זה נכון, אבל לפעמים להשאיל לשני חפץ

זה שווה יותר מאשר לתת צדקה.

אדם מוכן לתת יותר בקלות לתת שקל לצדקה מאשר להשאיל חפץ שאיתכן שיצטרך אותה.

אנחנו נסכם את הנושא הזה ונחזור בחזרה לשאלה שפתחנו בה ונראה איך אנחנו רואים את זה.

יואב לקח סידור וחומש ללכת לבית כנסת.

בא קצת החושן ואומר שאדם ששואל ספר אז לא נחשב כשואל, לא נחשב כסוחר.

כי המשאיל הרוויח פרוטה שהוא לא צריך לתת לעני.

איזה פרוטה הרוויח פה יואב שלקח את הספר?

לא יואב, המשאיל, פנחס, שהשאילו.

הוא ירוויח פה משהו פנחס.

זה היה בשבת.

בשבת עניים לא באים לבקש כסף, זה מוקצה.

פעם עוד יכול להיות שאני מבקש לחם לאכול, היום לא מקובל שאני בא לבקש לחם לאכול.

או כסף או כלום.

אז אין לנו מציאות כזו שירוויח משהו, פנחס לא ירוויח כלום מהסיפור הזה.

כך שגם לסברת הקצות החושן,

לכאורה אנחנו לא יכולים לפתור אותו מהסיבה הזו.

לא רק לפי נתיבות המשפט שדחה את הסברה הזו,

אלא גם לסברת הקצות החושן,

כשזה בשבת אי אפשר לפתור אותו.

יש כאן, ולזה אנחנו מסיימים עוד מילה אחת.

אנחנו עכשיו חוזרים בחזרה לעמוד הראשון בגמרא, עוד שורה אחת בגמרא, ובזה סיימנו.

כיוון נוסף,

לפתור את יואב.

הגמרא פה מסתפקת, יש פה אות ד' קטנה,

אם אתם רואים, אות ד' קטנה, שעלה לעשות בה פחות מפרוטה מה הוא.

האדם לוקח את הפרה בשביל לעשות בה שימוש,

הוא רוצה נגיד לרכוב, סתם לשבת עליה לחצי דקה.

ותוך כדי שהוא יושב על הפרה לחצי דקה, הפרה מתה.

או לא תוך כדי, נגיד, עד שהוא יספיק להחזיר, לא נגיד שיהיה מיתה מחמת מלחם.

נגיד, הוא לא יספיק להחזיר את הפרה, והפרה מתה.

כמה עולה לשבת על פרה חצי דקה?

אגורה,

אם בכלל.

זה לא יושב פרוטה.

הגמרא מסתפקת, האם שאלה מהסוג הזה מחייבת את השואל באונסים.

והגמרא נשארת בספק, והדין יהיה שהוא פטור.

מזה אנחנו יכולים להוציא דין. למשל, אם אדם ביקש מהשני, תביא לי כוס.

אני רוצה לשתות כוס מים.

תשאיר לי את הכוס.

הוא לוקח את הכוס, הכוס נפלה לו,

הכוס נפלה, באונס, נפלה לו הכוס,

והיא התנפצה.

אנחנו נפתור אותו.

כי שימוש בכוס, לשתות כוס מים לא שיהיה פרוטה.

אם זה לא באונס.

אונס דרמה יותר פרוטה.

אם אנחנו לא נגדיר את זה כאונס,

אז הוא לפחות יהיה שמר שכר, הוא לקח את זה בשביל להנות.

פחות מפרוטה.

אה, זה נכון. זה השכר שלו פחות מפרוטה.

נכון, נכון, נכון. אז אולי אפילו לא יהיה שמר שכר, רק בפשיעה אנחנו נחייב אותו, נכון.

אבל, כן, אז זה הדין שאנחנו יכולים להוציא מהגמרא. עכשיו,

בשאלה שלנו, אדם לקח סידור וחומה אל תלך לבית כנסת.

פה אנחנו צריכים להתבונן איך להגדיר דבר כזה.

אני חושב ששום אדם לא לוקח כסף.

לא לוקחים את השלום על דבר כזה.

כשבאים לבקש מבן אדם סידור וחומה ללכת לבית כנסת,

אם הוא אדם טוב, הוא משאיל. אם הוא אדם לא טוב, אז הוא לא משאיל.

אבל לא לוקחים כסף על דבר כזה.

האם תביא לו כסף, האדם לא מת או הסכם משהו? יכול להיות, אבל זה דבר שלא מקובל לקחת עליו כסף.

האם דבר כזה שלא מקובל לקחת עליו כסף,

הוא לא שווה פרוטה?

או שנאמר שזה דבר כזה, כמו שאתה אומר, אנשים מתביישים לקחת כסף, או אנשים בדרך כלל טובים,

מוותרים על הכסף שמגיע להם.

עקרונית היה ראוי שיקחו על זה כסף, אבל אנשים שהם משאילים,

הם מוותרים על הכסף.

בנקודה הזו נוכל לתלות את השאלה שלנו.

אם נוכל להגדיר

את שאלה, אדם ששואל ספר

בבית כנסת כדבר שלא שווה פרוטה,

אז עוד פעם אנחנו נוכל לפתור אותו מזווית שלישית

מצד שאלה של פחות משווה פרוטה.

אבל אם נגיד שלא, זה כן שווה פרוטה, רק אנשים מוחלים על זה.

אז פה יוצא שהבן אדם הזה שאל ספר,

קיבל שימוש ששווה פרוטה,

אז מהנימוק הזה לא נוכל לפתור אותו.

וזה סיימנו את ה...

תודה רבה.