שאלה שבועית עולמית - הרב טטרשוילי - מס' 3

- - - לא מוגה! - - - 

במפעל מסוים התגלה ויכוח כספי בין ראובן בעל המפעל לשמעון אחד העובדים,

ואותו פועל תבע את מנהל המפעל לדין תורה.

פנה שמעון לחברו העובד גם כן באותו מפעל,

היות הוא מכיר את פרטי המקרה מקרוב, שיבוא ויעיד לטובתו בבית דין.

החבר רוצה להשתמט מלהעיד בטענה שכתוצאה מעדותו נגד ראובן בעל המפעל ייווצר מתח ביניהם,

אשר בסופו עלול אף לגרום להפסד ממוני על ידי פיטוריו מעבודה

או על ידי הורדה במשכורת וכיוצא בזה.

האם יש בטענה זו בכדי לפותרו מלהעיד את טובת חברו או לא?

התורה להעיד.

השאלה היא מה הגדר של החיוב להעיד,

באיזה מקרים כן, באיזה מקרים לא.

בכל מקרה אדם חייב להעיד.

אז באמת אנחנו צריכים לברר דבר ראשון

מה הגדר של החיוב שאדם חייב להעיד בבית דין

לטובת חברו.

הגמרא במסכת בבא קמא בדף נ״א עמוד ב׳ אומרת

הגמרא שם מונה מספר דברים שאדם שעושה אותם הוא פטור מדיני אדם

וחייב לדיני שמיים.

זאת אומרת

יש דברים חיובי ממונות

שהאדם באמת חייב אותם,

הרי בסופו של דבר הוא עשה נזק לחברו,

אבל אנחנו הבית דין לא יכולים להוציא את זה

ממנו בגלל שהוא לא עשה את זה בידיים.

הגמרא מונה מספר דוגמאות.

הדוגמה האחרונה שהגמרא מביאה

זה היודע עדות לחברו ואינו מעיד לו.

זאת אומרת, אחד שיודע לחברו עדות,

הוא ראה נניח שחברו הזיק לחברו.

הוא ראה שפלוני למשל עשה תאונת דרכים בדרך

והזיק את חברו באוטו ואף אחד לא היה שם חוץ ממנו, והוא ראה,

החבר הזה מבקש ממנו לבוא ולהעיד לו.

הוא ראה את התאונה, הוא יכול להעיד שפלוני הזיק לו.

הוא לא רוצה לבוא.

אותו אדם,

אי אפשר לחייב אותו בדיני אדם, רק בדיני שמיים.

הגמרא בהמשך מעמידה את המקרה כאן באופן

שהוא היה היחיד שנמצא שם באותו מקום,

וזה לא שתי עדים.

למה? כי אם זה שתי עדים,

אז זה פשוט שהאדם הזה חייב בדיני שמיים, כיוון שעל ידי שתי עדים אפשר להוציא ממון בבית דין.

כל החידוש כאן בגמרא שאדם חייב בדיני שמיים זה אפילו במקרה שהוא רק עד אחד.

במקרה שהוא עד אחד,

הרי לכאורה אי אפשר להוציא ממון על פי עד אחד, אפשר רק לחייב שבועה.

אז אפשר לומר שכיוון שרק אפשר לחייב שבועה, וזה לא ברור שעל ידי שהוא יבוא ויעיד את העדות שלו בבית דין,

אז חברו ירוויח ממון, זה לא ברור.

אז יכול להיות שבאמת גם בדיני שמיים הוא יהיה פטור, כיוון שהנזק שהוא גורם לחברו בעקיפין זה לא כזה ברור.

יכול להיות שבאמת,

גם כשהוא יבוא לבית דין זה יהיה רק שבועה וחברו יישבע ולא יישלם.

אז על זה באה גמרא ומחדשת שהוא חייב בדיני שמיים אם כי הוא פטור מדיני אדם.

מדיני אדם אי אפשר להוציא ממון במקרה כזה כיוון שסוף סוף הוא לא הזיק את חברו בידיים.

הנזק כאן הוא רק בעקיפין על ידי שהוא נמנע מלהעיד

אז כתוצאה מזה שהוא נמנע מלהעיד אז חברו מפסיד את העדות הזאת וממילא הוא מפסיד את הכסף.

אבל זה לא שהוא מזיק לחברו בידיים.

עכשיו מה באמת השורש של החיוב שאדם חייב

להעיד לחברו?

לכאורה אדם שראה תאונה,

אדם שראה הלוואה שפלוני העלבה לחברו או כל עדות אחרת, כל עדות ממונית שהוא יכול לבוא ולעזור לחברו.

הוא יכול להגיד אני ראיתי נכון אבל מה זה נוגע לעדות שלי בבית דין? אני לא חייב לבוא ולהעיד בבית דין.

ראיתי את המקרה ונגמר.

השאלה מה באמת הגדר של אדם שבאמת חייב למה אנחנו מחייבים אותו בכלל בדיני שמיים?

לכאורה הוא ראה את העדות, מה אתה רוצה ממנו? אני לא רוצה לבוא ולהעיד.

למה שיהיה חייב בדיני שמיים?

אז לכאורה מה שאנחנו מעיינים בראשונים אנחנו רואים שיש

שתי הסברים שיש בהם כמה נפקא מינות לדינה, זאת אומרת שיוצא מזה כמה הבדלים למעשה לפי איך שאנחנו נסביר מה באמת שורש החיוב שאדם חייב לבוא ולהעיד בבית דין.

השלטי גיבורים על הריף

בבבא קמא שמה

הוא כותב בשם אריעז, אריעז זה היה אחד מהראשונים,

והוא כותב שם שלמרות שהגמרא אומרת שאדם פטור מדיני אדם

במקרה שהוא רק עד אחד שהוא בא לחייב את חברו

והוא נמנע מלהעיד,

מחדש אריעז שבאמת הנה חינם היא, האדם הזה פטור מדיני אדם.

אבל יש עצה לנתבע שהוא באמת יכול לגרום לאותו עד לבוא ולהעיד לו את העדות הזאתי,

אפילו שבאמת מדיני אדם כמו שאמרנו, העד הזה פטור, הוא לא חייב.

אבל הוא יכול לגרום לו לבוא ולהעיד בבית דין. איך?

אומר אריעז, הוא יכול לבוא לבית דין ולומר,

אני טוען שפלוני חייב לי כסף,

אין לי שום ראיה לזה,

אבל יש לי עד אחד שראה את ההלוואה והוא יודע שאני הלוויתי כסף,

רק מה, הוא לא רוצה לבוא להעיד בבית דין.

הב�ית דין ילכו, יזמינו את אותו עד לבית דין

ויגידו לו, אתה חייב, אתה יודע את המקרה של ההלוואה?

אם הוא יגיד לא, ישביעו אותו.

ישביעו אותו,

תגיד שבועה שאתה באמת לא יודע על ההלוואה שהייתה כאן, או את הנזק שהיה כאן.

אם יש לו יראת שמיים,

אז הוא יודע, באמת, אני יודע על העדות, ויעיד בבית דין, והוא הרוויח.

אם לא, יישבע וילך הביתה.

אז הוא יכול לגרום לו לבוא ולהעיד. כך כותב אריעז.

ממשיך אריעז ואומר,

והרי תביעה זו כשאר תביעות של ממון.

זאת אומרת, לומד אריעז

ששורש החיוב של אדם שיודע עדות לחברו,

והוא לא רוצה להעיד לו,

יש כאן חיוב ממוני

על אדם שיודע עדות לחברו לבוא להעיד לו בבית דין. ולכן, כיוון שמתי, באופן שהוא לא רוצה לבוא להעיד,

אז חברו יכול לחייב אותו על זה שבועה,

כיוון שיש לו חיוב ממון אצלו.

כמו שיש לאדם חיוב ממון, למשל, אדם שמזיק לחברו, הוא חייב לשלם לו.

אדם שחייב לחברו ממון, אדם שלווה מחברו כסף, הוא חייב לשלם לו.

יש חיוב ממוני אחר.

אדם שראה את פלוני מזיק לפלוני והוא יכול לבוא ולהעיד,

יש לנזק זכות ממונית

לתבוע את העד לבית דין. כמו שאחד שחייב לחברו ממון, הוא יכול לתבוע אותו בבית דין,

את הלווה,

הוא יכול גם לתבוע את העד לבית דין, ואם הוא לא רוצה, הוא יכול לבוא לחייב אותו שבועה.

כך לומד אריאז.

אם כן, מה יוצא מדברי אריאז?

שהגדר של החיוב של אדם שיעיד בבית דין לטובת חברו זה חיוב ממוני.

זה דעת אריאז.

לעומת זאת, הנימוקי יוסף בבבא קמא שמה מביא בשם הרעה.

הרעה לא נגעה בנקודה הזאת אם אדם יכול להשביע את העד בבית דין,

אבל הוא מדבר על נקודה אחרת,

ולפי זה יוצא שהוא חולק גם בנקודה הזאת על אריאז,

ויש לו הסבר אחר בחיוב למה אדם חייב להעיד לחברו בבית דין.

הוא כותב

ועד המחייבין אחא בכובש עדותו

היינו בדיני שמיים,

אבל בדיני אדם לא,

ואפילו למדידא הן דינא דגרמא,

לפי שאין אדם חייב להעיד לחברו אלא ממידת גמילות חסדים.

הפירוש הוא,

יש מחלוקת בגמרא בין רבי מאיר לחכמים האם דינים דינא דגרמא או לא דינים דינא דגרמא.

מה זאת אומרת?

יש נזקים שאדם עושה אותם בידיים. למשל, אדם חבל בחברו,

אדם הזיק את חברו,

אדם לווה מחברו כסף.

יש חיובי ממונות שאדם עושה אותם בידיים, נזקים שאדם עושה לחברו בידיים.

אבל יש נזקים שאדם עושה אותם לחברו בדרך גרמא, הוא גורם לחברו נזק.

באופן כזה,

יש לדון האם באמת חברו חייב לשלם לו, שהוא יכול להגיד לו, אני לא עשיתי שום דבר, הנזק קרה ממילא.

נחלקו בזה החכמים ורבי מאיר.

רבי מאיר היה דן דינא דגרמא, הוא היה אומר שבאופן כזה, כיוון שסוף סוף החבר נזק ממך,

למרות שלא עשית את זה בידיים,

אז סוף סוף היה פה נזק,

אתה חייב לשלם על זה. חכמים אומרים שלא.

אין דינא דגרמא, לא דנים דינא דגרמא.

אומר הרעה,

שאפילו לפי רבי מאיר,

שמחייב בדינא דגרמא,

גם הוא יודע במקרה הזה שעד שלא רוצה להעיד לחברו בבית דין,

שהוא יהיה פטור מדיני האדם. אפילו שלכאורה אפשר לומר שלפי רבי מאיר,

כאן הרי הוא גורם לחברו נזק בעקיפין.

הרי מתי שהוא נמנע מלהעיד בבית דין,

מה יוצא?

מפסיד את הכסף שהחבר הזה חייב לו, שהוא מפסיד את הדמי נזק שהחבר הזה הזיק לו על ידי שהוא נמנע מלהעיד. אם הוא יבוא להעיד,

אז אפשר להוציא מהחברת את הכסף.

אז על ידי זה שהוא נמנע מלהעיד,

הוא גורם לחברו נזק בעקיפין.

אז לפי רבי מאיר, מה צריך להיות? לפי רבי מאיר שמחייב על נזק שקורה בעקיפין,

מה צריך להיות? שגם במקרה כזה יהיה חייב, אפילו בדיני אדם,

אדם שלא רוצה להעיד לחברו בבית דין.

אומר הרעה, לא.

כאן גם רבי מאיר יודה שאדם שלא רוצה להעיד לחברו ועל ידי זה ייגרם נזק לחברו שהוא לא מעיד לו,

בזה גם רבי מאיר יודה

שהאדם הזה פטור מדיני האדם, אותו עת.

למה?

הלשון של הרעה לפי שאין אדם חייב להעיד לחברו אלא ממידת גמילות חסדים.

זאת אומרת, כל השורש של החיוב

שאדם חייב להעיד לחברו בבית דין, אין כאן שום חיוב ממוני,

לא כמו שאריאז לומד,

אלא יש כאן פשוט...

עניין של אדם לחברו, גמילות חסדים.

חברך נמצא במצב כזה שהוא אין לו שום ראייה,

שום שטר, שום דבר,

ואתה האדם היחיד שאתה יודע שפלוני חייב לו כסף, או שפלוני הזיק אותו,

אתה חייב לבוא ולעזור לו, מידת גמילות חסדים.

אבל לא יותר מזה,

גמילות חסדים. כיוון שזה רק גמילות חסדים, אומר הרע,

אז ממילא מובן,

למה גם לפי רבי מאיר אי אפשר לחייב באופן כזה את החבר,

לחייב אותו בדיני אדם?

כיוון שהנזק הזה

הוא נגרם על ידי גרמה,

וגרמה כזאתי שהוא בכלל לא חייב לעשות אותה.

זה רק גמילות חסדים. גמילות חסדים, אי אפשר לחייב את החבר לגמול חסד. אדם לא יכול להגיד לחברות,

בוא ת... לחייב אותו, שיעשה איתו חסד.

אם הוא רוצה מרצונו, הוא יעשה איתו חסד. אם הוא לא רוצה, הוא לא יעשה חסד.

לכן גם כאן,

למרות שעל ידי זה שהוא נמנע מלהעיד, יוצא לחברו נזק מזה,

אבל אותו חבר יכול להגיד לו, נכון, יוצא לך נזק מזה, אבל אני לא חייב להעיד לך.

לכן אומר הרעה שגם לפי רבי מאיר,

במקרה כזה הוא יהיה פטור מדיני האדם, כיוון שכל החיוב זה רק ממידת גמילות חסדים.

לפי זה,

אפשר לכאורה לפשוט את הספק שלנו.

מה היה הספק?

האם אדם חייב להעיד לחברו במקום שיש לו נזק, במקום שיצא לעד נזק מזה?

לכאורה, הדבר הזה תלוי במחלוקת של הרעה והאריאז.

לפי דעת אריאז שלמד שהשורש של החיוב שאדם חייב להעיד לחברו בבית דין זה מצד חיוב ממוני שיש לעד כלפי הנתבע או כלפי מי שהנזעק,

אז אפשר לומר שגם במקום שיש לעד נזק מהעדות הזאת, הוא גם כן יהיה חייב להעיד.

למה?

יש לך נזק מזה, זה סיפור אחר.

אתה יש לך חיוב ממוני לבוא להעיד לטובת חברך.

זה כמו שאתה תהיה חייב לחברך כסף.

ואותו חבר תגיד, אם אני אשלם לחבר את הכסף, יצא לי נזק מזה, זה נזק אחר.

זה לא משנה, אתה חייב לשלם לחבר שלך את הכסף.

למה? אתה חייב לו את הכסף. יצא לך נזק מזה, זה חשבון אחר.

אותו דבר גם כאן.

אתה יודע עדות לחברך,

אתה חייב להעיד לו את העדות הזאת מכוח חיוב ממוני שיש לך כלפיו.

כדי שייצא לך נזק מזה, זה עניין אחר,

אבל אתה חייב לבוא להעיד בבית דין.

זה לפי הרעה.

אבל לפי הרעה, שהוא אומר שכל החיוב זה רק מצד גמילות חסדים,

אם כן,

אי אפשר לאדם לחייב את חברו לעשות לו חסד

אם יצא לו נזק מזה.

הוא יכול להגיד,

אני יכול לעשות חסד עד שזה נוגע אליי, מתי שזה נוגע אליי, שזה מזיק אותי,

אני לא עושה חסד.

לפעמים אם מאימי נוכחות, אז זו הוכחה פוכה.

למרות שאתה בעקיפין מוכיח עדות שקל.

מה זאת אומרת?

למה בגלל ש... אם אין עדים, זה מה זאת אומרת?

שזה לא היה הסיפור הזה.

זאת אומרת שאתה מעיד שלא היה הסיפור הזה, בעקיפין.

לא, אני לא ראיתי.

לא ראיתי את הסיפור.

הוא מכחיש? אין לי שום קשר למקרה הזה שקרה כאן. לא ראיתי את ההלוואה, לא הייתי במקום, הייתי באמריקה.

זה מוכיח לבית הדין. זה לא מוכיח שום דבר, הוא פשוט נמנע מילה עדות.

אם אין עדים זה מוכיח שאני לא הייתי מקרה. לא, על ידי זיגר...

זה לא ראייה שלא היה המקרה. יכול להיות שבאמת היה המקרה, רק שאותו אדם לא ראה.

העד בא ואומר, אני לא ראיתי את המקרה. מה אתה טוען?

פלוני חייב לך אלף שקל, נכון?

מה הוא בא לתבוע באותו בן אדם? אמרו, הוא חשב, יש לו עדים, למה אתה בא לתבוע?

מי יבוא להעידך?

לא,

הוא בא לבית דין וצועק, פלוני חייב לך להביא כסף. הוא חשב שאולי על ידי הבדים הוא יותר מפחד להכחיש מול הבית דין, אני יודע מה. תבוא אותו לבית דין.

רק מה, עכשיו הוא הולך להביא עד.

הוא אומר, יש לי עד.

אז אם הוא יכול להגיד, לא ראיתי את ההלוואה הזאת.

יפה מאוד, שאלה מצוינת, אנחנו ניגע בזה בהמשך.

אז שוב, לפי דעת אריאז,

אמרנו שאדם, במקרה שיש לו נזק מהעדות, גם כן הוא חייב. למה? כי יש לו חיוב ממוני לבוא להעיד.

אבל לפי הרעה שאומר שזה רק מיעוט חסדים, אי אפשר לחייב בן אדם לעשות חסד ברגע שזה מגיע על חשבונו.

מה הראיה לזה?

יש לנו משנה במסכת בבא ומציע, בסוף פרק כאילו מציעות.

שם המשנה מדברת לעניין השבת אבדה.

אדם שהולך ברחוב, הולך במדבר,

ורואה שם את הפרה שלו מסתובבת,

ורואה שם גם את פרת חברו.

עכשיו, הוא לא יכול להביא את שתי הפרות, גם את הפרה שלו וגם את הפרה של חברו.

אז מה הוא יעשה?

האם ייקח את של חברו?

אם הוא ייקח את של חברו,

הוא עושה בזה מצוות השבת אבדה.

אם הוא לוקח את של עצמו, הוא לא מקיים שום מצווה, הוא בסך הכל מציל את הממון שלו.

מה עדיף שיעשה? האם שיעשה מצווה ויחזיר את הממון של חברו,

או שיחזיר את הממון של עצמו?

אומרת המשנה, אבדתו קודמת לאבדת כל אדם.

אדם, דבר ראשון, צריך להציל את הממון שלו.

אפילו מתישהו רואה את אבידתו ואת אבידת אביו.

אפילו שהאבידה השנייה זה של אבא שלו או של הרב שלו,

לא משנה.

כל אדם בישראל,

האבידה של האדם בעצמו קודמת לכל האבדות של העולם. אדם חייב להציל קודם כל את הממון של עצמו.

הגמרא לומדת את זה מהפסוק

של אפס כי לא יהיה בך אביון.

אדם חייב, דבר ראשון, לדאוג שהממון שלו יישמר.

אחרי שהממון שלו יישמר, הוא צריך לדאוג מצד גמילות חסדים לממון של השני.

אבל לדאוג לממון של השני על חשבון הממון שלו בעצמו,

על זה אין לאדם חיוב.

אבל אם זה לא בטוח שיעבד לו, זה רק ספק.

הוא יכול לדעת? מה זה משנה?

אז לשתיהם זה ספק.

גם הממון של חברו זה ספק אם ייעבד או לא.

אז לשתיהם זה שקול.

אם יש איזה משהו שיש לי שיקול עתידי שאני אסתמסך עם איזה בן אדם,

ואולי אני אפסיד מזה כסף. ועכשיו

אני עומד לי פה אבדה, אם אני מוסיף אבדה,

אני אסתמסך עם אותו בן אדם.

אני חייב לחזור לו את האבדה.

כי זה לא משהו ממוני.

חייב לתלמידות הקטנים על זה.

אם יוצא לו נזק מזה... אם יוצא לו נזק לא בטוח אבל.

יכול להיות שיהיה לו אבדה בנגיד ב... לא משנה. מה זה משנה? מה ההבדל בין נזק גמור לבין ספק נזק?

זה בעל חשבוני.

אתה חייב למסוך את הממון שלו למקום.

אבל כשעדיין לאבד את הממון שלו... אדם יכול לעשות מצוות הצדקה, אדם יכול לעשות מצוות לקנות תלוליו, לעשות הכול.

אדם מוציא כסף על מצוות.

אבל השורש, הגמילות חסדים,

אנחנו רוצים להוכיח מדין של השבת אבדה שבגמילות חסדים זה שונה.

בגמילות חסדים אתה קודם כל צריך לדאוג לעצמך.

חסד לא על חשבון.

מה עדיף הפרה שלו על הפרה שלך?

הרי בעצם מה אתה בא לעשות פה במצוות... מה זה מצוות גמילות חסדים?

לעזור לחבר שלך להציל לו את הממון שלו.

קודם כל תציל את הממון שלך.

אם זה מצוות צדקה,

אז אתה אומר, על דעת כן אני מוציא מהכסף שלי ורוצה לתת לחברי, אני רוצה לעזור לו.

אבל פה,

שיש לך או להציל את הממון של חברה או להציל את הממון שלך, עד שאני אציל את שלו, אני אציל את שלי.

הרי זה ממון שלי.

זה לא יכול להיות סתם אי-נעימות, כי זה לא כסף. אי-נעימות זה באמת צריך לתת את הדעת על אי-נעימות. לכאורה זה גם כן אותו דבר.

מה ההבדל? הרי אי-נעימות גם כן

יכול לצאת גם נזקים המוניים, ואפילו בלי זה, סתם אי-נעימות זה גם כן,

אנשים מוכנים לשלם הרבה כסף בשביל שלא יהיו להם אי-נעימויות עם אנשים.

אז מילא, אז יוצא לנו פה שהשאלה הזאת היא לכאורה תלויה במחלוקת של הרעה והריעז,

מה השורש של החיוב שאדם חייב להעיד לחברו בבדים.

אם זה מצד גמילות חסדים,

אז במקום שיש נזק, כמו שאמרנו,

אין חיוב,

אדם לא חייב לעשות גמילות חסדים על חשבונו.

אבל במקרה,

אבל סליחה, לפי דעת הריעז שאומר שהחיוב זה מצד חיוב ממוני שיש לעד

כלפי הנתבע,

אז לפי הריעז יצא שגם במקום שיש לעד נזק מזה, הוא גם כן יהיה חייב להעיד לו.

מה באמת ההלכה?

האם העיקר כמו הריעז,

או העיקר להלכה כמו הרעה?

מה העיקר?

הבית יוסף, בחושן משפט, בסימן כח,

מעתיק את דברי הרעה,

מעתיק אותו ככתבו וכלשונו,

ולא מזכיר שום חולק. הוא לא מזכיר לא את הריעז ולא שום חולק,

מה שהוא נוקט כמו דברי הרעה להלכה.

שהשורש של מצוות עדות שאדם חייב להעיד לחברו בבית דין,

השורש של המצוות זה גמילות חסדים,

ולא יותר מזה, אין לאדם שום חיוב חוץ מגמילות חסדים להעיד לחברו.

הדברים יותר מפורשים בשו״ט של מרן הבית יוסף.

יש למרן הבית יוסף ספר שאלות ותשובות שנקרא אבקת רוכב,

ושם מרן הבית יוסף דן בשאלה ממש כמעט כמו השאלה הזאתי,

באחד שידע העדות לחבר שלו,

ועל ידי העדות הזאתי הוא יכל להסתבך, שם הוא מדבר, מרן הבית יוסף מדבר במקרה שיכול לצאת לו מזה נזק גופני,

שאותו אדם שהוא בא להעיד נגדו הוא אדם מאוד אלים, הוא יכול לצאת לו או לחס ושלום או לרצוח אותו או שלפחות להכות אותו,

יצא לו נזק הגוף מזה.

אז שם מרן הבית יוסף

חותר למצוא הרבה סניפים לפטור את אותו עד מלהעיד.

הוא מוצא שם שמונה סניפים.

אחד מהסניפים זה הסניף, מה שאנחנו אמרנו כאן,

דעת הרעה.

לפי דעת הרעה שאומר שזה מצד גמילות חסדים,

אז במקרה שיכול לצאת לו נזק מזה,

אז הוא כבר פטור מלהעיד לחברו.

אז שוב, כדברנו,

שלפי דעת הרעה שזה מצד גמילות חסדים,

אז אדם לא חייב להעיד לחברו במקום שיצא לו נזק מזה.

ולכאורה אנחנו רואים מדברי מרן הבית יוסף שהוא נוקט ככה להלכה, כמו דעת הרעה,

לא כמו דעת הרעה,

כמו דעת הרעה, שהמצווה זה מצד גמילות חסדים,

ובמקום שיש לו נזק מזה,

אז הוא לא יהיה חייב להעיד לחברו.

אבל מה שיש לברר כאן,

גם לפי דעת הרעה... מה קובע מה גמילות חסדים?

מה לא מצווה? מה ממוני?

למה שיהיה ככה? מי אמר שיהיה ככה?

הרעה לומד שזה מצוות גמונות חסד. למה ש... למה? למה שזה יהיה חיוב ממוני? למה כבד אביך האבד, אמך זה מצווה וזה לא? למה... אמרו, זה שתי מצוות.

מצוות גמונות חסד, אבל לכל מצווה יש שתי גדרים שלה.

יש, יש... אם אנחנו נסביר שהשורש של החיוב של העדות

זה מצד חיוב ממוני.

למה שיהיה ככה ממוני? מי אמר כאילו? למה שיהיה ככה?

ככה דעת אריאז. הוא לומד שאדם שראה עדות,

אז יש פה בעצם, יש אדם שחייב לחברו כסף?

יש אדם שחייב לחברו עדות.

אתה רואה עדות, אתה חייב להעיד לחברך. זו דעת אריאז.

התורה עשתה פה חיוב. התורה עשתה פה חיוב. אם לא יגיד ונשא עוונו, יש כאן בעצם חיוב

ממוני שאדם חייב להעיד לחברו.

אדם לא יכול להימנע מזה, זה לא, גם במקום שיהיה לו נזק מזה. יש לך חיוב ממוני, זה כמו שאתה חייב לחברך כסף, אתה חייב לשלם לו,

לא משנה מה השיקולים ולא משנה מה יצא מזה אם אתה תחזיר לו, אתה חייב להחזיר לו את הכסף שאתה חייב לו.

אותו דבר, אדם שיודע לחברו עדות, אפילו שיוצא נזקים מזה, הוא חייב... מה השיקולים? מה השיקולים? למה ש... מי אמר לו?

מי אמר שמה? למה שיהיה ככה, מה הקריטריונים לדין ממוני?

איך אנחנו הופכים את זה לדין ממוני?

בעצם הרי זה ספק.

אפשר להסתכל על זה גם שזה חיוב ממוני וגם שזה גמילות חסדים.

הרי הרעה נקט יותר, זה היה נראה לו יותר שזה חיוב ממוני.

לדעת אריאס, הראשונים יכלו לקבוע דברים כאלה.

כן, תוכן, תוכן כל הזמן ממוני, כאילו, כבד הרכב יתאים לך, זה כיבוד, חלק מהכיבוד זה ממון.

השורש אבל של המצווה זה כבוד.

כאן השורש של עדות, תראה, עדות יכולה להיות בהרבה דברים. עדות יכולה להיות גם לאו דווקא בדברים ממוניים.

עדות יכולה להיות גם בדברים אחרים.

אבל מתי שזה נוגע לממון,

אז יש פה, כמו לשון אריאז, אריאז כותב את זה בצורה ברורה, והרי תביעה זו כשאר תביעות של ממון.

כמו שאדם חייב לחברו ממון,

הוא יכול לתבוע אותו בבית דין? אדם יכול לתבוע את העד בבית דין,

תבוא תעיד לי.

הוא יכול להשביע אותו על דין אם הוא לא רוצה.

זה לא דומה להשבת אבידה, השבת אבידה, זה...

שוב, לפי הראייה זה לא דומה, זה לא שייך להשבת אבידה.

כל מה שאנחנו מדמים זה רק לפי הרעה.

למה פתאום שיהיה ממוני? למה? אדם שרואה את אבידת חברו, הוא מיד מתחייב להחזיר אותה.

אבל למה שיהיה ממוני?

מה זאת אומרת למה שיהיה ממוני?

לא, אם אנחנו נגיד,

אנחנו רוצים להוכיח ש... אני חייב לך את זה,

לא, לא, לא. מהדין של השבת אבידה אנחנו רק רוצים להוכיח שלפי דעת הרעה... גמילות חסדים. שאם זה גמילות חסדים,

אז במקרה כזה, במקרה שיצא לו נזק מהעדות הזאת, אז הוא לא יהיה חייב להעיד לחברו.

זה כל מה שאנחנו רוצים להוכיח.

לפי דעת הראייה זה לא שייך. לפי דעת הראייה זה...

בכל מקרה הוא יהיה חייב להעיד לחברו, כי זה חיוב ממוני.

לא משנה, זה חיוב ממוני. זה כמו שאדם חייב לחברו כסף, הוא חייב לשלם לו. לא משנה מה שיהיה.

כל מה שאנחנו דנים עכשיו זה רק לפי דעת הרעה.

אנחנו רצינו להוכיח, לפי דעת הרעה,

שהוא סובר שזה גמילות חסדים,

שאנחנו רואים לגבי השבת אבדה שאם זה גמילות חסדים, כן?

אז הוא לא חייב שזה יהיה על חשבונו.

אדם לא חייב לעשות חסד על חשבון הממון האישי שלו.

באופן כזה,

אז אם יצא לו נזק מהעדות הזאת, אז יהיה פטור מלהעיד.

אבל מה שאנחנו צריכים... מה שכתוב על נשא בנו,

באמת זה מדבר על סתם עדות?

לא על בנו? על שתי עדים.

זה כמו שהגמרא, הגמרא בהמשך שם מעריכה בזה, באיזה מקרה באמת מדובר?

בעד אחד או בשתי עדים?

בשתי עדים שאפשר, הרי על פי שתי עדים אפשר להוציא ממון.

על פי עד אחד אפשר רק לחייב שרועה. באמת, אם שתי עדים אז... אז אם זה שתי עדים,

אז הנזק הוא גמור.

הנזק הוא גמור, אם זה שתי עדים. זה עדיין ממוני. אז אם זה שתי עדים, זה בוודאי יהיה ממוני.

אבל זה לא יהיה, אבל אי אפשר לחייב אותו בדיני אדם, כיוון שזה רק נזק של גרמה.

הרי זה לא היזק בידיים. גם אם זה שתי עדים,

למרות שאם הם יבואו להעיד בבית דין,

אז זה היזק ודאי.

כי אם הם יבואו להעיד, אז ודאי שיוציאו ממון.

על פי שתי עדים אפשר להוציא ממון.

אבל סוף סוף כרגע, כשהם לא באים להעיד, מה זה?

זה היזק בשל ואל תעשה, הם לא עושים כלום.

הם לא הזיקו, הם לא הלכו והזיקו לחבר,

הם פשוט נמנעו מלהעיד,

ומזה יוצא נזק.

זה לא שמל...

וזה שאפי הרעה אז אין הבדל בין שתי עדים לעד אחת. לא, לפי הרעה, אם זה שתי עדים... לפי אריעז.

לפי אריעז?

לא, לפי אריעז,

במקרה של עד אחד הוא יכול לחייב אותו שבועה לחייב אותו בבית דין.

בשתי עדים, סתם מה שזה הרבה יותר,

אפילו בלי שבועה, הוא סתם יכול לקפוץ אותם לבוא לבית דין.

בעד אחד, שהחיוב שם הוא לא ברור,

גם אם העד הזה יבוא לבית דין ויעיד,

כן?

אז הוא בסך הכול רק יחייב שבועה.

אז הנזק שהוא גורם,

הוא גם גורם נזק בשבע אל תעשה וגם הוא לא ודאי.

הוא גם גורם נזק בשבע אל תעשה. למה זה ממוני?

מה זאת אומרת? איך זה יגיע לממון? כי על הצד, על הצד שבאמת הוא כן יתחייב,

על הצד שהוא כן יתחייב, זה יהיה ממון.

זה יהיה חיוב ממוני.

אבל אין פה ממון כאילו שיצא מזה. מה ממון? איפה ממון פה? אם הוא לא ירצה להישבע, אם הוא לא ירצה להישבע, הוא ישלם.

אבל זה ייגרר.

נכון.

אז יש פה צד ממון.

יש כאן בתביעה הזאת... זה עולה כסף כאילו להעיד, כאילו?

זה עולה כסף להעיד, ואני חייב את זה.

לא שזה עולה כסף להעיד.

כאילו זה עולה כסף. זאת אומרת, אם אתה לא טעית... אין פה שום כסף בתמונה.

אין פה שום כסף. הוא בסוף לא ישלם.

גם זה גם בחיר ממוני.

אני יודע בסוף שהוא יישמע.

אתה לא יכול לדעת.

100%. אז 50%. 50%. 50%. 50%. מצוין. 50% שזה יהיה ממוני.

אבל איך זה הגיע לממון ודאי? למה? לא ודאי, אפילו ספק ממון.

זה לא משנה, יש פה צד של ממון לתביעת ממון.

אדם שתובע את חברו לבית דין, אדם שחייב לו כסף,

אדם שהזיק את חברו, כן?

זה גם כן לא ברור שעל ידי התביעה בבית דין הוא בסוף יוצא ממון.

יכול להיות שהבית דין יפסקו לרעתו.

זה לא ברור, זה 50-50. כל דיון בבית דין זה 50-50.

זה ברור שעכשיו הוא הוריד לממון.

נכון, אבל בגרמה.

בגרמה.

הוא רק גרם לו נזק ממוני.

בסדר, אבל בדין זה אותו דבר.

היה שתי דין בבית אחד.

בשתי דין בבית אחד זה אותו דבר, לפי המאז.

זה אותו דבר באיזה נקודה?

בדין, שחייב ל...

ודאי, ודאי, ודאי. בשתיהם, ודאי. השורש, היסוד של הראייה הזו הוא כזה,

שאדם שחייב לחברו, כל חיוב עדות,

כל חיוב עדות זה חיוב ממוני.

אדם שיודע לחברו עדות זה חיוב ממוני שיש לאותו עד.

ממוני? מה ממוני?

הוא מפסיד את הממון. הוא חייב... אנחנו מגדירים את זה. מה זה חיוב ממוני?

אנחנו מגדירים את זה. נכון, זה ספק, אבל איך אנחנו מגדירים את הספק הזה?

יש עכשיו לפניך ספק.

ספק. זה כאילו עולה כסף, לא? בסדר, תגדיר את זה ככה. כאילו עדות עולה כסף, כי היא שווה כסף. נגיד, אני הייתי מוכן לשלם בן אדם,

לא, זה לא הנקודה, זה לא הנקודה, זה לא הנקודה.

זה לא בגלל שעדות שווה כסף, זה לא הנקודה. זה לא בגלל שעדות שווה כסף, אבל זה כאילו עדות שווה כסף. לא, לא, זה לא הנקודה.

זה לא בגלל שהעדות הזאת שווה כסף, שאנשים מוכנים לשלם כסף על עדות, זה לא הנקודה. זה לא בגלל שהם מוכנים לשלם... לא, לא, לא, לא. אתה חייב את זה. לא, הנקודה היא אחרת. הנקודה היא, כיוון שעל ידי העדות הזאת

הוא יכול לגרום לחברו להרוויח את הכסף שהחבר חייב לו,

אז יש פה צד ממוני.

על ידי זה שהוא נמנע מלהעיד,

הוא גורם לחברו נזק ממוני.

אז אומר אריאז, אני קורא לזה חיוב ממוני.

אתה נמנע מלהעיד,

אני קורא לזה חיוב של ממון, זה כמו תביעה של ממון.

אתה חייב לבוא להעיד לחברך.

ואם לא ידתי על בטן. ואם לא ידת, אז גרמת לחברך בעקיפין נזק ממוני.

ספק אם גרמתי. ספק, בסדר, ספק.

אבל זה נקרא חיוב ממוני.

לכן אומר אריאז שאפשר לחייב שבועה על זה.

מה אריאז בסך הכל אומר? אריאז אומר שעד שלא רוצה לבוא, אז אפשר לחייב אותו שבועה על זה בבית דין.

אפשר להביא אותו לבית דין ולהגיד לו,

תישבע שאתה לא יודע את העדות הזאת. זה בסך הכל מה שאריאז אומר.

לפי דעת הרעה, לא שייך לחייב.

האדם שלא רוצה לעשות חסד, אי אפשר לחייב אותו על זה שבועה.

רק אם אנחנו נאמר שזה חיוב ממוני, כן?

אם אנחנו נגיד שעד שרואה עדות, יש לו חיוב המוני לבוא ולהעיד, ברגע שהוא לא רוצה לבוא,

אז אני יכול לומר,

כיוון שזה חיוב המוני, אז אני יכול לחייב אותו על זה שבועה.

אם זה לא חיוב המוני, אין שבועה.

זה ברור.

אז אם הם שקעים ולא רוצים להעיד, לפי הרעה אפשר לחייב אותו... הם אומרים, אנחנו לא יודעים את העדות.

כן. אפשר לבוא ל... גם לא. בית דין לא יכולים להשביע אותם? לא, לא. כי כל מה שהם חייבים לבוא להעיד זה מצד גמילות חסד.

אם רוצים להגיד, אנחנו לא רוצים לעשות איתך חסד. גם אם הם שתיים? כן.

הם לא חייבים לעזור לו.

אז מה זה אם לא יגיד ונשא עוונו לפי ה...

בסדר, עוון בדיני שמיים, ודאי.

ודאי שהם עשו פה נזק. הוא חייב,

מה כתוב בגמרא?

פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים.

הוא חייב בדיני שמיים.

זה ברור, גם לפי דעת הרעה הוא חייב בדיני שמיים.

רק אנחנו בדיני האדם,

כל הנידון כאן בין הרי אז לבין הרעה זה רק על הצד של דיני אדם.

בדמי השמיים, ודאי שהם עושים פה עבירה גדולה.

הם לא היו חייבים לפי אריאז, דיני אדם.

לא הבנתי.

למה לפי אריאז הם לא היו חייבים גם בדיני אדם? כי זה רק גרמי.

זה רק גרם. הם לא עושים פה נזק בידיים.

הם לא עושים פה נזק בידיים.

לא משנה, הם יגרמו,

מה שהם לא יעשו,

גם אם יגרמו נזק, אפילו נזק ודאי, הם יגרמו על זה שהם לא מעידים.

אבל בשביל אל תעשה.

כן? גם לפי הרייץ שאין עבודה בין שתי עדים ליד אחד.

ינא חינמי, נכון. ודאי, ודאי. זה לא הנקודה כאן. זה הגמרא.

זה ארגונה יכול להיות גם על יד אחד. לא, זה הגמרא אומרת בפירוש שזה עולה לך כאן שתי עדים.

למה? מדינת שמה יכולת עושה...

אבל על יד אחד בספר כלום הוא רק מחייב שבועה.

אז לא ברור כאילו זה. זה הקטע פה.

אז זה בדיוק מה שהגמרא אומרת. לא, זה גם לא ברור. שבעד אחד, שהחידוש הוא שאפילו בעד אחד,

שזה רק ספק,

הוא רק מחייב שבועה.

במקרה כזה, גם כן הוא חייב שבועה.

הוא היה חייב לשבוע.

אז על כל פנים, בואו ננסה.

נסכם את הדברים.

איזה אחד שמחייבים אותו שבועה זה מתאורייתא?

לא, מתרבנן.

אז בואו נסכם את הדברים.

הייתה לנו שאלה.

עד שיודע עדות לחברו,

וחברו רוצה לבוא ולהעיד ולחייב אותו שבועה, ולחייב אותו עדות בבית דין.

אותו עד אומר לו, לא, יצא לי נזק מזה.

לפי דעת הרעה שהשורש של החיוב של עדות

לחברו זה רק מצד גמילות חסד. אם כן, במקום שיש נזק, אי אפשר לחייב.

אבל לפי דעת הראייה, שזה חיוב ממוני,

אז אפילו שיצא לעד נזק מזה,

הוא עדיין יכול לחייב את חברו לבוא ולהעיד לו.

מה שאנחנו צריכים לברר כאן, וכמו שאמרנו,

סליחה, לפני זה,

כמו שאנחנו אמרנו, שאנחנו רואים מדברי מרן הבית יוסף בשולחן ערוך,

שהוא נוקט להלכה כדעת הרעה,

שהחיוב של עדות לחברו בבית דין זה מצד גמילות חסדים.

ובמקום שיהיה נזק, אדם לא חייב להעיד לחברו בבית דין.

רק מה שאנחנו צריכים לברר כאן,

גם לפי דעת הרעה,

שאומר שזה מצד גמילות חסד,

ובמקום שיש נזק,

הוא לא יהיה חייב להעיד לחברו,

מה יהיה הדין אם חברו יגיד לו, תשמע,

נכון, אתה צודק, אתה לא חייב להפסיד בשבילי.

אבל בוא, אם יקרה לך נזק מזה,

אם למשל בעל המפעל, במקרה שלנו,

יוריד לך מהמשכורת אחר כך, אני אשלם לך את כל ההפסדים שלך.

מצד אחד אפשר לומר,

ודאי שכן.

הרי מה הסיבה שהוא לא רוצה לבוא להעיד?

בגלל שיהיה לו הפסד.

אם אין לך הפסד,

חברך יחזיר לך את כל הכסף שאתה מפסיד.

אם כן, מה הסיבה שלא תבוא?

תעיד.

מקסימום, אם אין לך הפסד, הוא יחזיר לך אותו. הוא חייב להעיד מגמילות חסדים? מה? הוא חייב להעיד. או, יפה מאוד. או שנאמר, סתם ככה, כמו שאומרים כאן, נכון, נכון.

או שנאמר, שנכון שבאמת אין לי שום הפסד מזה, אבל אני סתם לא רוצה לבוא להעיד.

האם לפי דעת הרעה,

שהוא לומד שזה מצד גמילות חסדים,

באופן שאדם לא יצא לו נזק מזה,

הוא יחזיר לו את כל הכסף שהוא יפסיד,

החבר הזה יחזיר לו את הכול, האם במקרה כזה אפשר לחייב אותו לבוא להעיד בבית דין לפי דעת הרעה שלומד שזה מצד גמילות חסדים?

או שגם במקרה כזה, שלא יצא לו נזק מזה,

כי גם אם יצא לו נזק חברו יחזיר לו את זה,

יש להסתפק האם אפשר לחייב אותו לבוא להעיל בבית דין.

אז לכאורה אפשר להביא לזה ראייה מסוגיה במסכת בבא קמא.

הגמרא בבא קמא בדף קטו,

המשנה אומרת שמה,

במקרה של שתי אנשים שהולכים בדרך,

לאחד יש לו חבית של דבש.

לאחד יש לו חבית של דבש.

הדבש כידוע הוא מאוד יקר,

ולאחד יש לו חבית של יין.

מה יותר יקר? היין הוא הדבש, ודאי שהדבש.

והחבית של הדבש של החבר נסדקה,

ומתחילה לטפטף,

ועוד מעט כבר כל הדבש שבחבית ייגמר.

מה עשה אותו אחד שיש לו את היין? הלך, שפך את היין,

לקח את הדבש ושפך אותו לתוך החבית של היין, והציב את הדבש.

זה שווה, למה? כי הדבש שווה יותר מהיין.

האם הוא יכול לקחת את דמי היין שהוא הפסיד? הרי הוא שפך הרי את היין.

האם הוא יכול לקחת מהדבש שהוא הציל לחברו, האם הוא יכול לקחת שיעור

של היין שנפסד ממנו?

או שחברו יכול להגיד לו,

תודה רבה שהצאת לי את הדבש, אבל מה נהיה שם שהפסדת את היין?

מישהו אמר לך לעשות את זה? לא.

האם הוא יכול להוציא את זה או לא? אומרת המשנה, אין לו אלא שכרו.

מה זאת אומרת?

הוא לוקח רק את השכר של הפעולה.

כמה הפועל לוקח כסף להעביר חבית, מחבית לחבית?

לוקח שתי שקל, הוא ישלם לו שתי שקל. על היין שהוא הפסיד, הוא לא חייב לשלם לו. למה?

הוא לא אמר לו לעשות את זה.

אבל אומרת המשנה,

אם הוא סיכם איתו מראש,

הוא אמר לו, תשמע, אני אשפך את היין ואני מציל לך את הדבש, ואחר כך אתה תשלם לי על היין שלי.

אומרת המשנה, הוא חייב לשלם לו על היין.

עכשיו, מה יהיה הדין במקרה שבאמת הוא מסכם איתו?

הוא אומר לו, תשפוך את היין, אני אשלם לך את הדבש.

האם אותו אחד בעל היין חייב לשפוך את היין בשביל להציל את הדבש של חברו?

הוא יכול להגיד לו, נכון, בסדר, תודה רבה, אתה תחזיר לי איתה את היין אם אני אשפוך אותו,

אבל אני לא חייב לשפוך את היין, לא רוצה להפסיד את היין שלי.

האם הוא יכול להגיד דבר כזה או לא?

על זה יש גמרא בבא קמא בדף פ.

שם הגמרא אומרת,

רבי יהודה ורבן גמליאל אומרים

שמתקנת יהושע,

שיהיה אדם, בציור כזה,

שיש חבית של יין וחבית של דבש, בציור שאנחנו אמרנו עכשיו,

במקרה שיש חבית של דבש שנסדקת והולכת להיפסד כל רגע,

וחברו אומר לו,

אני אחזיר לך את הדמי יין שלך אם אתה תציל את הדבש שלי,

במקרה כזה אומרים רבי יהודה ורבן גמליאל, שיהושע תיקן שאדם חייב

לשפוך את היין שלו בשביל להציל את הדבש של חברו,

וחברו אחר כך ישלם לו את זה.

חובה גמורה.

חובה גמורה להציל את ממון חברו, למנוע נזק מחברו,

שיהיה חייב, תקנת יהושע, שאדם חייב לעשות את זה, חייב.

ברגע

שחברו מתחייב

להחזיר לו את כל ההפסד,

אז למה שלא תציל את הממון של חברך?

בסדר, אז אני חייב לעשות זאת על גמילות חסדים,

בטח לא היה לי גמילות חסדים ‫או, מצוין, מצוין, יפה מאוד, זו בדיוק הייתה השאלה שלנו.

אם על הצד שלי, זה גמילות חסדים,

כן? זו בדיוק הייתה השאלה.

גמילות חסד,

אם הוא לא יהיה לו הפסד מזה,

האם הוא יכול לחייב אותו לעשות לו את החסד

בשביל שלא ייגרם להפסד?

כלומר, אם הוא לא, הוא עובר עבירה למשל.

עבירה, ודאי שהוא יעבור.

השאלה אם הוא יכול לחייב אותו.

לחייב אותו בבית דין, להגיד לו,

לתפוס אותו, להביא אותו לבית דין,

להגיד לו תשפוך את היין, או להגיד לו, לחייב אותו לשפוך את היין ולהציל את הדבש שלו. ואם לא, ואם אני לא אעשה לו מה אני אעביד,

יכול להיות שהוא יהיה חייב לו על הדבש.

גם.

כי אתה יכול להציל.

או, מצוין, יפה מאוד.

זו בדיוק הראיה.

יפה מאוד.

אז מהגמרה הזאת, משמע,

שאדם

שבאופן שלא יצא לו נזק מזה,

כי גם אם הוא ישפוך את היין,

אז חברו יחזיר לו את הדבש,

באופן כזה אדם חייב לשפוך את היין בשביל להציל את הדבש. למה?

הרי נזק לא יצא לך מזה.

למה שלא תציל את הממון של חברך?

על זה בא יהושע ותיקן שאדם יהיה חייב לשפוך את היין בשביל להציל את הדבש של חברו. זה לא היה לזה, אתה יודע. מצוין, יפה מאוד.

אז לכאורה, מדברי הגמרא האלה,

לפני שאנחנו נגיע להלכה שבזה,

אבל מדברי הגמרא הללו

אנחנו יכולים להוכיח שבאופן שלא יוצא נזק לחבר מתי שהוא עושה חסד לחברו,

הוא חייב מתקנת יהושע

לבוא ולהציל את הממון של חברו.

כמו ששם הוא חייב להציל את היין של חברו,

אז גם פה הוא חייב להציל את התביעה של חברו, או שהוא יודע עדות לחברו,

וחברו מתחייב להחזיר לו את הממון אם יהיה לו נזק מזה, הוא יחזיר לו את כל ההפסדים שייצא לו.

אנחנו רואים מכאן מהגמרא

שאדם חייב לעשות את זה, להציל את ממון חברו. אולי הכוונה שהוא לפני זה לא היה חייב לגבות את זה?

בשאלותי כן, שיהיה חובה גמילות חסדים.

גמילות חסדים זה מדאורייתא.

רק יהושע בא ואמר שבמקרה כזה שהגמילות חסדים לא יוצא לך נזק,

אתה חייב לעשות את זה בשביל לבנות הנזק.

אם אני, אין לי נזק,

אבל יש לי מיני אימוֹת ואני עכשיו צריך לתמוע ממנו כסף.

כן. כן, אין לי כוח.

זה יכול להיות שאני לא חייב בכלל לתת גמילות חסדים.

בא ישוע אמר, אין משפט, אתה חייב. נכון. גמילות חסדים, אבל לא כספי.

‫ברשימה על הסטט, פתאום מתחילה להוציא ‫את ארנק ולשלב? ‫-אז במה זה יתבטא שזה חייב? ‫-שבלי זה אין לי מצוות גלירות חסדים. ‫גם ככה לא יהיה לך. ‫-כי נעימות יש לי. ‫גם בלי יהשע לא היה לך מצוות גלירות חסדים? ‫גם בלי התקנה של יהושע, ‫אם אדם לא עושה חסד, ‫הוא לא מקיים חסד. ‫-לא אבל... ‫כל מה שיהושע תיקן זה ‫שבמקרה שאין לך נזק מהחסד, ‫לא.

יהושע רק תיקן שבמקרה שאין לך נזק מהחסד, שחברך... נכון, אבל יש לי אין-נעימות,

צריך לתבורר ממנו. יפה מאוד, נעימות נקודה אחרת. אז יש לו שדרג את זה לגמילות חסדים,

אבל לא לחיום המוני.

לא הבנתי. כאילו, אנשים לא ידעו שחייב במקרה שיש לי אין-נעימות.

כן. וישוע בא ותיקן, או שאין מצווה מהתורה. ישוע בא ותיקן, יש לך מצווה,

גמילות חסדים,

ויש לך אין-נעימות, אבל לא חיוב כספי.

אז מה זה שיהיה חייב?

חייב גמילות חסדים. לפני זה, אם יש לי נעימות,

אין מצווה.

ואת אגנת ישוע,

זה נעימות אין מצווה.

אז אתה אומר שיכול להיות שבאמת,

גם לפי יהושע,

אז הוא לא חייב להפסיד את ממונו.

אבל יהושע אומר,

שאדם חייב לשפוך את היין.

הוא חייב מצווה.

אה? חייב מצווה. כאילו, גמילות חסדים. אבל פה איזה אין-נעימות יש? זה גם חייב גם למנהל.

אבל איזה אין-נעימות יש במקרה של יין ודבש?

שאני צריך לגמור ממנו עכשיו כסף.

אין-נעימות?

למה אין-נעימות? מה זה אין-נעימות? זה אני כוח. מה, אני צריך לגמור ממנו באימא, הוא יגיד לי עוד חודש, עכשיו אין לי כסף.

זה המצווה של גמילות חסדים, אין מה לעשות.

בסדר, מה היה... עכשיו, פה החסד... זה אין-נעימות, מה זה? זה נקרא אין-נעימות. לא, בדיוק, זה לא נקרא אין-נעימות.

קודם כל, למה שהוא לא יחזיר לו את הכסף? אם אתה דורש מבן אדם ממה שמגיע לך, זה יהיה לי, אני צריך את היין הזה עכשיו. נכון. הלכת עבדת אצל בעל הבית, אתה מבקש ממנו כסף. נעימות, מה. עבדתי אצל מישהו. עבדת אצל מישהו.

עכשיו אתה בא לבקש ממנו את הכסף. אז הנה, נעימות. זה מצד בושה.

מצד לא בא לי טוב.

למה שיעשה לך את זה?

מה שיעשה לי, זה, ואם אין לו כסף, ואם, ואם, לא יודע מה, ואם אני צריך את היין עכשיו, ואם... או, או, רגע, יפה מאוד, יפה מאוד. אתה נוגע ב... או, עכשיו אתה נגעת בנקודה טובה. אם אני צריך את היין הזה או לא, יפה מאוד.

זו נקודה שאנחנו תכף נתייחס אליה.

אבל מה השורש שאנחנו רוצים להוציא מכאן?

שיהושע בא ותיקן שבמקרה שהגמילות חסד לא גורמת לך לנזק,

אתה חייב לעשות את החסד בשביל להציל את ממון חברך.

אז לכאורה, גם במקרה שלנו,

ברגע שהעד הזה לא יוצא, ברגע שהחבר יגיד לעד,

אם יצא לך נזק, אני אשלם לך על הנזק הזה,

אז הוא יהיה חייב לבוא להעיד לו,

כיוון שהוא יגיד לו,

איזה סיבה יש לך לא להעיד? נזק לא יצא לך מזה, אני אחזיר לך את כל הנזקים.

בוא נלמד מהמקרה של יהושע.

יהושע, מה אמר במקרה כזה? שאתה חייב לשפוך את היין בשביל להציל את הדבש שלי,

ואחר כך אני אשלם לך. אותו דבר גם פה,

אתה חייב לבוא להעיד לי, ואחר כך אני אשלם לך את ההפסדים שלך, אם יהיו.

אבל הדבר הזה, התקנה של יהושע,

זה לא כזה פשוט שככה הלכה.

למה?

הגמרא שמה, בבבא קמא בדף פ', שמביאה את התקנה של יהושע הזאתי,

לפני זה הגמרא הביאה עשר תקנות שתיקן יהושע,

בברייתא אחת.

הגמרא הביאה עשר תקנות שתיקן יהושע, עשר תקנות שתיקן עזרא, יש שם בגמרא אריכות בזה.

לאחר מכן, הגמרא מביאה בשם רבי יהודה ורבן גמליאל עוד כמה תקנות שהגמרא שם מזכירה,

בשם יהושע,

שרבי יהודה ורבן גמליאל אומרים בשם רבי יהושע, שהוא תיקן

את מה שאמרנו עכשיו, שאם אדם יש לו יין ודבש,

הוא חייב לשפוך את היין בשביל להציל את הדבש.

אומרת הגמרא, למה הברייתא לא הזכיר את התקנה הזאתי?

בברייתא של העשר תקנות,

הבאנו שם עשר תקנות, שיהושע תיקן.

למה שמה הגמרא, למה שמה הברייתא לא הזכירה את התקנה הזאתי של יין ודבש?

אומרת הגמרא, הלשון של הגמרא, ביחידאי לא קמיילא.

הברייתא לא מדברת ביחידים,

בתנאים יחידים.

באים שתי תנאים ואומרים שיהושע תיקן שאדם חייב לשפוך את היין.

בסדר, ככה הם אומרים שיהושע תיקן.

אבל הברייתא מביאה רק דברים שהם הוסכמו מפי כל חכמי ישראל.

כל חכמי ישראל קיבלו שיש עשר תקנות שיהושע תיקן.

יש דברים שרק רבי יהודה ורבן גמליאל קיבלו. שאר חכמי ישראל לא שמעו על התקנה הזאתי.

רק רבי יהודה ורבן גמליאל. הברייתא לא מביאה דברים

שהם לא מוסכמים מפי כל חכמי ישראל.

יש מהראשונים,

הריף ועוד כמה ראשונים, הרעה ועוד כמה ראשונים,

שלמדו מהלשון של הגמרא הזאתי, ביחידה אלוקא מיירא,

שהגמרא בעצם באה לרמוז לנו שההלכה לא כמו רבי יהודה והרבן גמליאל.

שכיוון שהברייתא לא הביאה את הדין הזה של רבי יהודה והרבן גמליאל בהתחלה,

ביחד עם כל העשר תקנות,

בזה הגמרא באה לרמוז לך. תדע לך, נכון שרבי יהודה והרבן גמליאל אומרים שככה רבי יהושע תיקן, אבל ההלכה לא ככה.

ההלכה זה רק העשר תקנות שהזכרנו מקודם,

שיש עשר תקנות שונות שיהושע תיקן.

אבל התקנה שרבי יהודה ורבי גמליאל מזכירים,

ככה לא הלכה.

זה דעת העריף והרעה.

לעומת זאת, דעת הראש,

שלא,

באמת הראש מעתיק גם את דעת רבי יהודה ורבי גמליאל להלכה,

שהתקנה הזאת של יהושע, שאדם צריך לשפוך את היין ולהציל את השמן,

להציל את הדבש,

היא גם להלכה.

וזה שאנחנו לא הזכרנו את זה בברייתא שמה,

זה רק בגלל שהברייתא לא מביאה דברים שלא מוסכמים, אבל זה לא אומר שזו לא הלכה.

מרן בשולחן ערוך,

בחושן משפט, סימן ר' סד',

פסק

כדברי הראש,

שבאמת

אדם חי... שבאמת באופן כזה אדם חייב להציל את ממון חברו באופן שזה לא גורם לו נזק.

הרמ״ה כותב ויש חולקים.

מי זה החולקים האלה?

הרעיף והרעה,

כמו שאמרנו,

הרעיף והרעה לומדים, שהברייתא,

כיוון שהיא לא הזכירה את מה שרבי יהודה והרמב״ם גמליאל אומרים,

אז הברייתא למדה שזה לא הלכה ככה.

אז ממילא אי אפשר לחייב אדם במקרה,

גם במקרה שלא יצא לו נזק מזה, אי אפשר לחייב אותו לעשות חסד.

אפשר להביא סתם ראייה לאריאז,

מה במקום כזה צריך לעשות תקנה, כן? תקנו תקנה כל מילות חסדות,

אחי וממוני, כל האידדות, אחי וממוני.

במקום כזה שיש פיקפוק,

וכתוב שבן אדם לא חייב להציל ממון בממוני של השני,

הוא היה צריך לעשות תקנה, משהו שבכל מקום

תקריאו ממוני.

למה לא עושה תקנה בכל דבר?

מה למשל? תגיד, למה פתאום הוא נזכר במקרה הזה?

להעיד עדות, אלף מקרים, גבילות חסדים, כל גבילות חסדים, מחיר ממוני, אני חייב לו,

חייב לו כסף,

ואני יכול לעזור לו לסחוב סלים, אני לא סופר בשלים.

לא, לסחוב סלים לא יצא לו נזק מזה.

לא יצא לו נזק.

אם אתה לא תסחוב לו סלים, אתה לא תעזור לו.

אתה לא תעזור לזקן. אני חייב לו ממוני. לא משנה, אני חייב לו ממוני. לא,

ודאי שזה לא הולך, ודאי שלא, כל חסד עכשיו נהפך לחיוב ממוני.

זה ברור, גם לפי דעת אריאז.

זה לא שכל חסד נהפך,

זה לא שחסד נהפך לחיוב ממוני. עדות...

פעולות זה ממוני, פעולות. לא, לא, לא, לא, מחילה. הוא עכשיו מסכן, אני יכול לעזור לו עכשיו, זה עולה כסף, אבל אני יכול לעזור לו. אני יכול לעזור אותו טרנט.

מה, אני עכשיו זה ממוני?

מה יקרה אם לא תשיאה אותו?

תהיה חל בו כסף. למה?

כי מה, לקחת לו ממון. לא לקחתי לו שום דבר.

וגם לא ייגרם לו מזה שום נזק.

נזק ייגרם לו, הוא ילך ברגל.

כאן, אם אתה לא מעיד לו, ייגרם לו נזק.

בסדר, אבל לא יעיד, בלייק. כן.

ייגרם נזק.

אם הוא לא יעיד, ייגרם נזק.

אם אדם לא יעזור לחבר שלו לסחוב את השקיות, לא יקרה לו נזק מזה.

לא ממוני ולא גופני ולא שום דבר. פשוט יהיה לו יותר קשה.

במקרה כזה זה נשאר חסד.

אבל במקרה שיש בחסד הזה גם כן ממון... נשאר חסד ממוני, אבל אי אפשר לתבוע את זה. כן, מצוין.

אז נמצא

שלפי... אז

השאלה שלנו שאנחנו הסתפקנו, לפי דעת הרעה,

שבמקרה שיש

שחברו אומר לו שהוא יחזיר לו את כל ההפסדים שיהיה לו,

האם במקרה כזה אפשר לחייב את החבר לבוא ולהעיד? זה תלוי במחלוקת מרן השולחן ערוך והרמה.

לפי דעת מרן השולחן ערוך שפסק,

כמו דעת הראש,

שחייב לשפוך את היין ולהציל את הדבש,

אותו דבר גם פה, הוא יהיה חייב

להעיד לחברו,

כיוון שהרי נזק לא יצא לו מזה, הוא כבר יהיה חייב לבוא להעיד מתקנת יהושע.

אבל לפי דעת הרמה שהוא פסק,

כמו הריף

והרעה שסוברים,

שהתקנה של יהושע הזאת היא לא להלכה,

ואדם לא חייב לשפוך את היין בשביל להציל את הדבש,

אדם יכול להשאיר את השמן, את היין שלו,

אז ממילא במקרה שלנו, לכאורה צריך להיות מעדין,

שאדם יהיה פטור מלהעיד לחברו.

סליחה, גם נזקים עקיפים מוצע לשלם לו.

מה זאת אומרת נזקים עקיפים? בדוגמה שלנו, הוא יבוא ויעיד,

ובעל הבית יפטר אותו.

כן.

טוב, הוא יגיד לו, טוב, קיבלת פיטורים. הוא מקבל עליו.

החבר הזה יקבל עליו, הוא יגיד לו, תשמע, אם בעל הבית יפטר אותך, אני משלם לך משכורת חודשית כל חודש,

עד שתמצא עבודה אחרת.

אני משלם לך.

את כל הנזקים.

מה?

מה זה משנה?

הוא לא רוצה לעבוד, הוא רוצה להרוויח כסף.

שישאר את כתבי פעיל מוצע.

אה?

שישאר את כתבי פעיל מוצע.

למה? אבל אם אני הייתי עובד, הייתי מרוויח.

אז זה אומר שהוא מסכים איתו מראש.

דמי פועל בטל, אני יכול להגיד במקרה שהוא לא מסכים איתו מראש.

למשל, אתה צודק לגבי השבת אבידה.

שאם הלך אדם והשיב אבידה,

ולמעשה הוא התבטל בינתיים מהעבודה שלו, אז הוא נותן לו דמי פועל בטל.

אבל אם הוא הולך לחברו ואומר לו, תשמע, האבידה שלך נמצאת במקום הזה והזה.

להחזיר לך אותה

ותשלם לי על זה את השכר של העבודה שלי, אני מרוויח 100 שקל לשעה.

אתה תחזיר לי? הוא יגיד לו, כן, תחזיר לי, אני אשלם לך 100 שקל לשעה. ודאי שהוא יחלט בשלום על 100 שקל,

אם הוא מסכים איתו מראש.

במקרה כזה הוא לא ישלם לנו דמי פועל בטל.

אבל מה שכן,

לכאורה זה פשוט, כן.

מחלוקת

רמה

ומחלוקת מרן השולחן ערוך והרמה.

לפי דעת מרן השולחן ערוך שפסק כמו הראש,

אז באמת, אם כן יהיה חייב להעיד,

לפי דעת הרמה לא יהיה חייב להעיד.

אבל מה שכן, אסמה,

יש ספר, ספר מאירת עיניים על השולחן ערוך שם. הוא כותב שכל מה שהרמה כתב,

שיש חולקים,

דהיינו, שאדם לא חייב להעיד לחברו,

אדם לא חייב, סליחה, לשפוך את היין של חברו בשביל להציל את הדבש,

זה רק במקרה כזה שהוא יכול להגיד לו,

אני יש לי רצון דווקא בדבר שיש לי. זאת אומרת, אדם יש לו חבית של יין.

הוא יכול לבוא ולהגיד, אני רוצה את היין הזה.

אני לא רוצה להפסיד, אני לא רוצה גם את הכסף הזה.

הכסף לא יכסה לי את הנזק.

למה? אני רוצה דווקא את היין. החפץ הזה הוא יקר בשבילי.

זה יין שנייה. במקרה כזה, אוח, זה יין יקר בשבילי, זה יין טוב בשבילי, זה יין משובח. גם אם תיתן לי את השווי שלו כמה שהוא עלה לי, זה לא משנה לי.

אני רוצה את היין.

אני צריך אותו לחתונה של הבן שלי,

למשל, כן?

אז גם בשביל אתה תחזיר לי את הכסף,

אבל זה לא יעזור.

אני צריך את היין, אני רוצה את היין הזה.

במקרה כזה...

אדם שעצמו, בעצמו עשה את היין. הוא נותן לרעיין עכשיו. מצוין, אדם רוצה בכף שלו יותר מתשע קווים של חברו. מצוין.

אדם רוצה את הדבר שהוא יגע עליו, שהוא עשה אותו, תשלם לו גם כסף, כמה שזה ש...

זה לא משנה, הוא רוצה את הממון שהוא טרח עליו.

מאוד מובן.

במקרה כזה רק,

אומר הרמה,

אי אפשר לחייב אותו.

על זה אמרו הריף והרעה, דווקא במקרה כזה,

אדם יכול להגיד,

אתה, במקרה כזה, אני לא חייב לשפוך את היין, אני רוצה את היין הזה.

אבל באופן שלמשל, הוא עובד,

הוא עובד במפעל,

ויש אבדה,

כן? להשיב אבדה.

וההוא של השבת אבדה אומר לו שמי שהחפץ שייך לו, הוא יגיד לו,

תחזיר את האבדה. הוא יגיד לו, לא, אני מתבטל מהעבודה עכשיו, אני לא אקבל על זה משכורת.

על זה הוא יגיד לו, אני אשלם לך.

בזה, גם לפי דעת הרמה, הוא יהיה חייב. למה?

מה הוא יגיד לו? לא, אני רוצה לעבוד, מה אכפת לך? אני אשלם לך את הכסף.

פה אין לך משהו מיוחד שאתה יכול להגיד, אני רוצה דווקא את החפץ הזה. בזה, לפי כולם,

הוא יכול להכריח אותו לשלם לו.

סליחה, הוא יכול, גם בציור כזה, הוא יכול להגיד לו, שאני אגיד הוא פקיד בבנק,

הוא עכשיו צריך ללכת לרדוף ולרדוף אחרי

הבהמה שלו, להריג, הוא לא בן אדם בנוי לזה.

הוא יכול להגיד לו, שמע, אני מעדיף לשבת פה במשרד.

ייתכן, ייתכן, נכון?

אם יש לו איזו סיבה מוצדקת להגיד להישאר בעבודה,

אפילו למרות שתחזיר לי את הכסף, אבל

זה לא שווה לי מצד דברים אחרים,

כמו היין, כן?

אתה תחזיר לי את השווי של היין,

אבל אחרי הכל, את היין נפסדתי, אין לי יין עכשיו. יש לי כסף, אבל אין לי יין, אני צריך יין,

נכון?

אז אותו דבר גם כאן,

הוא פקיד בבנק,

הוא ישלם לו את הכסף של מה שהוא צריך לעבוד,

אבל הוא יושב בחדר וממוזג, זה משהו אחר, כן?

אז מילא אותו דבר גם כאן.

אז לענייננו, בואו נסכם את הדברים.

במקרה שיש נזק לעד, אם הוא יעיד, סתם, במקרה רגיל,

אז הבאנו את דברי הרעה שסובר שכל החיוב הממוני

שיש לאדם להעיד לחברו

זה רק חיוב מצד גמילות חסדים.

ובאמת, כשיש נזק,

כמו שהוכחנו מדין השבת אבדה, במקום שיש נזק לעד,

הוא כבר לא חייב יותר לבוא להעיד.

למה? אדם לא חייב לעשות חסד על חשבון השני.

במקום שהחבר הזה יבוא ויגיד לו, אני אשלם לך את כל הנזקים שיהיו לך,

אז בזה זה תלוי.

אם הוא עובד במפעל, למשל, והנזק שיקרה לו

זה רק בזה שהוא יבטל את העבודה שלו, ויוצא לו מזה נזק שהוא לא יקבל משכורת כתוצאה מזה שהוא לא עובד באותו זמן,

וזה לפי כולם, הוא יכול להגיד לו, הוא יכול להכריח אותו לבוא ולהעיד לו. למה? יגיד לו, אני אשלם לך את הכסף.

אבל אם הוא יטען לו, יפטרו אותי מעבודה,

אם יפטרו אותי מעבודה יותר,

כן, אני לא אעבוד.

וגם אם תחזירי את הכסף ואני רוצה את המקום הקבוע שלי,

אני רוצה את המקום שלי, זה לא יעזור לי הכסף שלך, אני רוצה את העבודה שלי, אני נהנה מהעבודה הזאתי, למשל, כן?

במקרה כזה, באמת, אי אפשר יהיה לחייב

אותו לבוא להעיד.

חזקים וברוכים תהיו.