שאלה שבועית עולמית - הרב שלום קייקוב שליט"א - מס' 3

- - - לא מוגה! - - - 

טוב, נקרא את השאלה.

ראובן,

היה לו זיכוי מהצרכניה השכונתית על סך מסוים,

ובטעות ראובן השליך לכביסה את מכנסיו עם הזיכוי שקיבל מהצרכניה,

והזיכוי

קובס ונשחט

כתוצאה מכך.

וכשבא ראובן הצרכניה לקנות מוצרים בזיכוי הזה,

אין בעלי הצרכניה מוכנים לתת לו מוצרים בשווי הזיכוי,

כיוון שאין לו את שטר הזיכוי.

וכעת ראובן בא לשאול

אם מותר לו לקחת מעצמו מוצרים בשווי הזיכוי,

כיוון שידע בעצמו שהדין עמו,

או שאסור לעשות דבר כזה.

כן, שאלה די ברורה.

ברורה. לכאורה, הדיון הזה מתחיל בסוגיה בבא קמא בפרק שלישי.

הגמרא בבא קמא בפרק שלישי דנה האם עבד איניש דינא לנפשי.

זאת אומרת, האם אדם יכול לעשות דין לעצמו

כשהוא יודע שהוא צודק.

אז בואו נראה את הגמרא ב'המניח'.

נקרא קטע גמרא ונראה איך זה משתייך אלינו.

הגמרא אומרת כך

ההוא גרגותא דה בית ראה,

דכל יומא האוה דל אחד מנאיו.

גרגותא זה בור של מים,

שהיה משותף לשתיים.

ובכל יום השותפות חולקה בצורה כזאת שכל יום אחד דולה.

אני היום, אתה מחר, זה ההסכם בינינו.

אט אחת

כדלה ביומא דלא דילה.

בא השותף ודלה ביום שלא שלו.

אז זאת אומרת, הוא גונב, הוא גוזל.

לא מדובר בבאר שלא פוסקים עימיו.

זה בור מים שפוסקים עימיו, אז הוא לוקח ומחסיר.

אמר ליה יומא דידי הוא.

אז חברו אומר לו, זה יום שלי.

מה אתה לוקח ביום שלוש שלך?

לא אשגר בן.

לא התייחס אליו.

צפצף על ההתרעה שלו.

שקל פדנא דמארה מחיה.

אז הוא לקח מקל והרביץ לו ופצע אותו.

אז השאלה כעת נשאלה, האם המכה חייב?

כיוון שהוא הזיק אותו.

אמר ליה,

השאלה הזאת נשאלה לפני רב חיסדא.

אז רב חיסדא פסק,

אמר להם

מאה פדנא בפדנא למיחיה.

היה מותר לו להכות אותו אפילו מאה מכות.

למה?

אפילו למאן דאמר, לא אביד איני איש דינן נפשי,

אפילו לפי הדעה שהאדם אסור לעשות דין לעצמו והוא צריך ללכת לבית-דין,

שבית-דין יעשו את זה,

ואין לו רשות ליטול את החוק.

במקום פסדא, אביד איני איש דינן נפשי.

כל המחלוקת, האם מותר לאדם לעשות דין לעצמו ולא ללכת לבית-דין, זה במקום שאין פסדא.

מה הכוונה? לא יהיה לך הפסד אם תלך תתבע אותו לבית-דין,

ובסוף יוציאו ממנו את הממון.

אז למה לך לעשות את זה בעצמך?

בזה יש מחלוקת.

אבל במקרה הזה,

שיש לו הפסד,

למה יש לו הפסד?

הוא מחסיד את המים עד שהוא יתבע אותו לבית-דין, ובית-דין ירצו לקחת ממנו. מדובר באדם שאין לו כסף לשלם את זה.

הוא אדם תפרן.

גם הוא צריך לשלם את המים, להשקות את השדות שלו. או בגלל שהוא צריך עכשיו את המים להשקות את השדות,

כי בואו נגיד עכשיו השדות צורכות מים,

ואם הוא יחכה והוא יתבע אותו, בינתיים כל היבוד שלו ימות.

אז יש לו פה הפסד.

אומרת הגמרא, בציור כזה כולם מודים שהוא יכול לעשות דין לעצמו ואפילו להכות אותו.

אפילו שבמכות הוא מזיק לו.

מדובר שאין לו ברירה, בלי המכות הוא לא יכול למנוע אותו,

מותר לו לעשות את זה.

כעת הגמרא מביאה את המחלוקת במקום שאין פסדה. הרי אמרנו שיש מחלוקת, נכון?

דה איתמר, אומרת הגמרא,

רב יהודה אמר, לא אביד אין אשדיה נפשי.

רב נחמן אמר, אביד אין אשדיה נפשי.

זו המחלוקת של רב נחמן ורב יהודה, האם אדם יכול לעשות דין לעצמו.

אז אומרת הגמרא, איך הדה איכא פסדה,

איפה שיש הפסד,

עד שאני אלך לבית-דין,

כולה עלמא לא פליגא דאבי דין אשדי עיניו שם.

כולם מודים שאני יכול לקחת את הדין העצמי,

כי אם אני אלך לבית-דין אני אפסיד.

כי פליגא, איכא דלכא פסדא,

מחלוקתם במקום שאין הפסד.

רב יהודה אמר, לא אבי דין אשדי עיניו שם,

כיוון דלכא פסדא לי סילקא מדיאנא.

רב יהודה אומר, למה לך לקחת את הדין לעצמך?

הרי אין הפסד אם תלך לבית-דין.

לך לבית-דין, תתבע אותו, ובית-דין אחרי זה יוציאו לנו את הכסף.

למה לך לקחת את החוק לידיים?

הרי אין הפסד, זו סברת רב יהודה.

אבל רב נחמן אמר, אבי דין אשדי עיניו שם,

כיוון דבדין כאבי לא טרח.

אבל רב נחמן אומר, לא, מותר לך לעשות דין לעצמך,

אף-על-פי שאין הפסד.

כיוון שאתה עושה על-פי דין

ועל-פי ההלכה, אתה לא צריך ללכת לטרוח לדיינים.

כל אחד חושב שהוא צודק.

לא. או, יפה.

יפה.

אז כמובן,

מדובר פה,

שאתה ברור לך שככה ההלכה,

שהדברים ברורים,

שאין פה מקום בספקות.

זה לא משהו שתלוי ב... שהדברים ברורים ופסוקים בהלכה.

כן?

זה ברור שככה מדובר.

בואו נראה את הרשי, מה הוא אומר, כיוון דבי בית-דין כאביד,

אין על זה רשי.

אבל זה ברור, זו הכוונה. פה מדובר לא בדברים שנתונים לשיקול דעת,

להכרעה של אומדן דעת,

של לדמות דברים לדברים,

שפה צריך להיות אדם מומחה לדמות.

מדובר בדברים ברורים כמו המקרה הזה.

עשינו הסכם,

אני לוקח יום אחד, אתה לוקח יום אחד. הוא לוקח ביום לא שלו.

אין פה דיונים.

הבן-אדם גונב בצורה ברורה.

באופן כזה,

רב נחמן סובר, אתה יכול לעשות דין לעצמך אפילו אם אין הפסד.

אם יש הפסד, אז זה ויכוח,

אבל שיטת רב נחמן, אפילו שאין הפסד.

והרי ידוע שהלכה כרב נחמן.

אז אם כן, בוא נחזור לדין שלנו.

נראה אם זה דומה.

במקרה שלנו,

ברור שהדין עם בעל הזיכוי.

אין ספק שמגיע לו 100 שקל מהצורך הנייה.

הדברים ברורים.

פשוט הראייה נשחטה.

כל אחד יבוא ויגיד, תשמע, היה לי זיכוי 100 שקל,

זה עבד, תן לי 100 שקל.

לא, זה ברור שגם בעל צרכנייה צודק שהוא לא נותן לו רשות, כי הוא לא אמור להאמין לו.

אבל האדם שיודע שהדין עמו,

הוא יודע שהדין עמו, השלם מותר לו לקחת.

זה שהאדם מרמה את עצמו ומשקר ולוקח בגניבה,

אז כמובן שיש מנהיג לבירה. לא על זה דובר.

אבל מדובר על אדם שיודע שפשוט לא חסר את הראייה, אבל ברור לי שהיה זיכוי והוא נשחט.

אני לא אומר שבעל הצורך הנייה לא בסדר, הוא לא אמור להאמין לו.

השאלה אם הוא, כיוון שהוא יודע שמגיע לו 100 שקל

בצורה ברורה,

פשוט הזיכוי נשרף או נשחט,

אז לכאורה זה דומה למקרה שלנו.

זה דומה למקרה שהאדם יודע במאה אחוז שהדין עמו,

השאלה אם מותר לו לעשות דין לעצמו.

אז לכאורה, פה זה גם נקרא מקום שיש הפסד,

שהרי אם הוא לא יעשה דין לעצמו הוא לא יוכל לקבל את הכסף לעולם.

אז לכאורה, לעת עתה זה נראה שמותר.

אלא שהבעיה היא שיש בזה מגבלה הלכתית. כשרואים את הראשונים אז רואים שיש כאן מגבלה הלכתית לדין הזה.

בואו נראה את הראש

בעמוד הבא.

הראש ציין בסוגריים.

הראש כותב כך

ובדבר דלית פסדה

אין לה הצלת טורח

שלא יצטרך להוציא ממונו בדין

בהפליגר.

זאת אומרת, המחלוקת של רב נחמן ברב חיתא במקום שאין פסדה,

רק הוא רוצה להציל את הטורח הזה ללכת לבית-דין.

רבי יהודה סבר בשביל הצלת טורח,

אין לו רשות לחבול בו.

והרב נחמן סבא, כיוון דינא אבייד,

ויכול לברר שבדין הוא יכול להוציא ממונו,

יש לו רשות להציל את שלו אפילו בהכאה,

אם אינו יכול להציל בגלל אחר.

אבל אם אין יכול לברר שבדין יכול להוציא ממונו,

להפקול כמיני לומר שלי הוא ולהציל ממוני עשיתי.

פה, בראש, יש קצת מגבלה לדין הזה.

הראש כותב

שמתי אני יכול לעשות דין לעצמי?

רק אם אני יכול להוכיח בבית-דין שאני צודק.

רק מה, אני לא רוצה לטרוח ללכת לבית-דין.

היום כשהולכים לבית-דין יש סחבת עד שפותחים תיק, זה סיפור.

אבל מדובר שאני יכול להוכיח שאני צודק.

אם אני יכול להוכיח שאני צודק וכשאני אלך לבית-דין, בבית-דין יזכו אותי,

אז אני יכול לעשות את הדין לעצמי.

אבל במקרה שאיני יכול להוכיח שאני צודק,

אפילו שברור שאני צודק,

הראש אומר שאסור לאדם לעשות דין לעצמו.

זה מה שרציתי לשאול, אם הוא ילך לבית-דין או...

בואו נקרא את זה עוד פעם, תראו איך זה כתוב בראש.

בשורה הרחבה, אבל אם איני יכול לברר שבדין יכול להוציא ממונו,

להפקול כמיני לומר שלי הוא ולהציג ממוני עשיתי.

אז אם כך,

כיוון שיש פה תנאי,

שמתי אדם יכול לעשות דין לעצמו? רק אם הוא יכול להוכיח שהוא צודק.

אם כן, במקרה שלנו,

הרי מדובר שהוא לא יכול להוכיח שהוא צודק.

הרי הזיכוי נשפט.

אם הוא יבוא לבית דין,

בית דין מה יגידו לו?

הוא מוציא מחבור עליו הראייה.

תוכיח

שחייבים לך.

אז אם כן, לכאורה הוא לא יכול לעשות דין לעצמו.

כך יוצא.

כן, זה ברור, כן?

גם בסברה?

זה גם בסברה.

גם בסברה חדקה.

הוא ילך לבית דין, יגיד, אני, מגיע לי. טוב, מגיע לך. מה, איך תוכיח שאתה מגיע לך?

כן, אפילו שאני יודע ביני לבין התשעתי נמי.

וכל דברי הגמרא שעווה דין יש דיין אף ש,

כשהוא יכול להוכיח. אז נצטרך להעמיד שמה ששם כתוב בגמרא,

שההוא דלה מים ביום לא שלו, היו עדים לזה.

חייב לומר שהיו עדים, אה? ככה צריך לומר.

זה קצת הוקים את מה שהראש מעמיד,

כי בגמרא לא כתוב שהיו עדים שראו שהוא לוקח לו מים ביום לא שלו, אבל ככה צריך לומר לפי הראש.

ככה הראש מעמיד, שכל מה שהגמרא אומרת,

שעבד איני שדיע עיניו ש,

זה רק במקום שהוא יכול להוכיח את צדקת דרכו בבית דין.

אבל,

גם לא קשה לו להוכיח דבר כזה.

הוא דולם, הוא יכול להביא שתי עדים באותו רגע,

והוא לא מוכיח לי מים.

כן, נכון.

נכון, נכון, זה מצב שקורה עכשיו,

הוא יכול להביא עדים, אמת.

יש דבר שזה תוך כמה שניות, עבר הלך.

מי אמר שיש פה אנשים,

ויש פה יראו...

אבל תראו עכשיו,

דבר מעניין מאוד שכתוב בשח ובסמא,

ולפי זה יוצא שהדין לא פשוט.

בואו נהפוך

לשולחן ערוך.

נקרא את השולחן ערוך, שהוא גם כן מביא את הראש הזה להלכה,

אף-על-פי שהראש הזה הוא לכוח חידוש,

כי בגמרא לא הוזכר שהמקרה היה בנוכחות עדים,

והוא יכול להוכיח שהוא צודק,

אבל הראש הזה מוסכם להלכה.

השולחן ערוך צולם באמצע, אבל ההמשך, זה מה שחשוב לנו, כן?

יכול להכותו עד שיניחנו. הוא מביא את המקרה של הגמרא,

שהוא דולה מים ביום לא שלו,

ואומר השולחן ערוך, עביד אין איש דענפשא, ויכול להכותו עד שיניחנו.

דרך אגב, סתם אומר הרמ״ה, אם לא יכול להציל בין אחר, זאת אומרת, אם אתה יכול למנוע אותו בלי להרביץ לו,

אז ודאי שבחיי כוונא לא אומרים עביד אין איש דענפשא. הכוונה, אין לי ברירה. הבן-אדם הזה הוא אלים,

זאת אומרת, הוא לא מוכן להרפות, ועד שאינו יכה בו הוא לא יעזוב. זה ברור.

וממשיך השולחן ערוך אומר,

אפילו אם הוא דבר שאין בו הפסד,

עביד אין איש דענפשא, כהלכה כרב נחמן,

אם ימתין עד שיעמידנו בדין,

והוא שיכול לברר ששלו הוא נוטל בדין.

כן?

זאת אומרת, השולחן ערוך הביא את הראש להלכה,

שמתי עביד אין איש דענפשא, זה בתנאי

שהוא יכול להוכיח שאת שלו הוא לוקח בדין.

כמו שכתב הראש.

אבל תראו מה כותב אסמה. אסמה כותב דבר מעניין מאוד, ולפי זה יש לנו פתח להתיר במקרה שלנו.

תסתכלו, אסמה ועכשיו שתיהם מסכימים לזה.

אבל נתחיל עם אסמה.

אסמה כותב ככה,

והוא שיכול לברר ששלו הוא נוטל פירוש.

ואם אינו יכול לברר

ששלו

הוא לוקח

לא מבעיה דאסור להכותו ולהוציא מידו,

אלא אפילו בלא הכאה, הנמי אינו רשאי להוציא מידו.

זאת אומרת, הוא אומר, אם אתה לא יכול להוכיח שאתה צודק,

לא רק שאתה לא יכול לתת לו מכות,

אלא אפילו לקחת,

בלי לתת לו מכות, אתה לא יכול. לך לבית דין.

כי אתה לא יכול להוכיח שאתה צודק.

נמשיך.

וכן רוכח מלשון עטור, וכמו שכתבי הפרישה.

מיהו?

זה דווקא כשבא להוציאו בעדים.

ובלא עדים יכול לתופסו.

דהיה נאמן לפני בית דין במיגו, הטענתו.

מה אתה מבין מהמשפט הזה? מה אתה מבין מהמשפט הזה? מה הוא אומר?

מה אומר עצמו?

נקרא עוד פעם, מיהו?

זה דווקא כשבא להוציאו בעדים.

אם היו לו עדים.

אם היו לו עדים.

לא, הוא אומר, אם אני בא להוציא בעדים,

אסור לי,

כי אני לא יכול להוכיח שאני צודק.

אבל בלא עדים,

אם אני לוקח לו ביני לבין, אף אחד לא רואה שאני לוקח לו.

אין עדים על זה.

אני יכול.

למה?

תהיה נאמן לפני בית דין במיגו.

אני אסביר מה הוא אומר. הוא אומר ככה.

הוא אומר, מתי... הוא זאב שלא הראו אותו, והוא ייקח.

למה?

אבל הוא לא יכול להוכיח...

הוא לא יכול להפריע. בגלל שהוא לא יכול להפריע. אני אגיד,

לא הייתי אומר לך כלום,

לא היית יודע שאני לקחתי.

אני אומר לך שאני לקחתי,

ושנה לקחתי.

הוא אומר חידוש עצום.

הוא אומר כל מה שכתב השולחן ערוך הראש,

שאם אני עושה דין לעצמי,

אם אן-הוא לא יכול להוכיח את זה בבית-דין, אז אסור לי לעשות דין לעצמי,

הוא כותב שזו במקרה שאתה לוקח בנוכחות אנשים.

אז מה יש?

האנשים האלה יעידו עליך שלקחת,

ואתה לא תוכל להיות צודק בבית-דין.

אם אתה לוקח בנוכחות אנשים,

אז מה יקרה?

זה שלקחו לו יתבע אותך לבית-דין, יביא עדים,

ויגידו, בבית-דין הוא לקח לי.

עכשיו, הוא יספר לבית-דין סיפורים שההוא חייב,

ובית-דין יגיד, מה פתאום תוכח שאתה חייב לך?

חזקה, מה שתחת יד אדם שלא הוא.

אתה לקחת ממנו?

יש עדים שלקחת.

אתה לוקח את שלך? תוכיח.

חזקה, מה שתחת יד אדם שלא הוא.

אתה לא יכול לקחת בלי ראיה.

אז אם כן, איך אני אעשה דין לעצמי בזמן שעל-פי בית-דין הם יוציאו ממני?

הרי אני שליח של בית-דין, מה זה דין יש דייה נפשי?

אני כמו שליח של בית-דין, אבל עם בית-דין לא ירשו לי לעשות את זה,

לא משנה למה,

אפילו בגלל שחסר להם פרט בהוכחה.

אבל הם לא ייתנו לי לעשות את זה, אז איך אני אהיה שליח שלהם לעשות את זה, נכון?

זה מובן.

אבל אם אני לוקח לא בנוכחות עדים,

אפילו בפרצוף של הבן-אדם,

עכשיו, הוא לא יוכל לתוועות מבית-דין ולהוציא ממני. הרי אם הוא יתווע אותי מבית-דין, אני יכול להגיד לבית-דין, לא היו דברים מעולם,

לא לקחתי לו.

ואז אם אני כבר אגיד לקחתי, בעת שלי לקחתי,

אז אני אהיה נאמן לבית-דין במיקו.

במיקו, שמה יכלתי להגיד?

לא היו דברים מעולם. אז זה נקרא שיש לי ראייה.

אתם מבינים מה יוצא מפה?

זה נקרא שיש לי ראייה.

אז עכשיו, לפי זה גם לא צריך להעמיד בגמרא שהוא מקל,

מכה בו ויש ראייה שלוקחים ממנו.

כאילו, הרי זה בינו לבין עצמו. גם אם הוא יספר שאין לדמיין, לא לפה ולא לפה, ותמיד יש לו מיגו.

כי אם הוא יספר לבית דלמדין הוא יכר אותי, אני יכול להגיד לו, לא הכיתי אותו.

הוא מדמיין.

ואז מה? אפילו אם אני יודע שהכיתי אותו,

אני נאמן, נכון, הכיתי אותו, אבל הבן אדם גנב לי, מיגו.

תמיד כשיש לי מיגו זה נקרא שיש לי ראייה.

אז אם כן יוצא לפי זה,

לפי דברי השח,

וגם השח מסכים איתו.

תראו מה כותב השח בעוד ב'.

אבל לכאורה, מה מגובו?

הכל גזלן, נגיד, חייב לב.

אז אני רואה גזול, להגיד, יש לי מיגו,

היא היתה גזלת אותי.

זה האמת, רק מה? בסדר, אז הוא יצליח לרמות את האנשים,

אז הכספור יתחשבן איתו,

אין מה לעשות.

אתם צודקים מה שאתם אומרים.

זה אמת.

הרי אם אדם גונב בסתר ויתבעו אותו,

ולא יהיה עדים שהוא גנב,

הוא יהיה נאמן להגיד,

שאת שלי אני לוקח,

במיגו שיכול להכחיש

עם אומר רמה. אבל פה אני יודע שהדיל איתי.

מדובר באדם שיודע, ושוב פעם,

כל הדין של עבד איניש דה נפשי זה רק כשהדבר ברור על-פי ההלכה,

שהדין נדחה, וזה לא דברים שנתונים לשיקול דעת

ולדימוי מינטה למינטה,

שצריך אדם מומחה.

זה ברור.

כמו המקרה של הגמרא.

הבן-אדם לקח לי מים ביום שהסכמנו שהוא לא לוקח.

הדברים פה ברורים

שהוא גונב אותי.

אז השאלה היא אם אני צריך ללכת לטבע אותו לבית-דין ולהשתגע עם הזמן,

ולטרוח,

או שאני רוצה לעשות מיידית דין לעצמי,

כיוון שהדין איתי.

אז הגמרא אומרת שאתה יכול, והראש מגביל אותנו בתנאי שאתה יכול להוכיח.

אז במקרה של השאלה אתה לא יכול להוכיח, אבל בא השח,

וגם אסמה,

ואומרים

אם אף אחד לא רואה מה שאתה עושה, אתה תמיד יכול להוכיח שאתה צודק.

זה תמיד נקרא שהראייה איתך ביחד.

והרי הדין נדחה.

הנה, בואו תראו גם את השח.

השח כותב כך.

אם ינתין עד שיעמידנו בדין, העין בטור,

לא, לא, לא זה, ג.

והוא שיכול לברר, ובלא עדים יכול לתופסו.

דהיה נאמן לפני בית-דין במי גוהתנתו.

כן כתב אסמה סביב קטנבל, וכן בתשובת הראש.

זאת אומרת, מקור דברי אסמה זה תשובת הראש.

שיטה בראשונים.

אז אם ככה,

בואו נחזור לדיון.

אנחנו שאלנו בשאלה

אדם

שהצרכנייה חייבת לו 100 שקל. זה ברור.

והיא כתבה לו זיכוי.

והבעיה הייתה שהזיכוי נשרף, נשחט.

אבל מגיע לו 100 שקל.

הוא בא לצרכנייה,

הם לא רוצים לתת לו, ובצדק.

השאלה, כיוון שהוא יודע בוודאות שהדין,

והוא יודע שגם בעל הצורכני, אם היה יודע, היה נותן לו.

ברור שבעל הצורכני לא רוצה לעבור על גזל.

הוא היה נותן לו.

שאלה חסר פה את הראייה, האם מותר ללקחת מעצמו?

כיוון שהוא יודע שמגיע לו מ-100 שקל.

אז לכאורה, לפי מה שאנחנו רואים,

אם הוא ייקח את זה בנוכחות עדים,

יהיה לו בעיה,

אסור לו.

נכון? כיוון שבמצב הזה בין דינו הם נותנים לך.

אבל אם אתה לוקח בינך לבין עצמך, לכאורה מותר.

אבל זה ברור,

תכף נראה שיש בו עוד נידונים,

אבל זה ברור שכשמותר לקחת, מותר לקחת רק דברים שהמחיר שלהם ברור, כן?

אחרת מן שם לך.

לכאורה זה לא במילה, בן אדם אמר.

כמו שאמרת סביר, זה דבר שברור לי שבית-דין

שולף אותי אל המקום, כי זה הסכם שכתוב וכן ידוע.

אבל פה באמת גם בית-דין כביכול לא יודע את המציאות, אם הוא חייב לך או לא חייב לך.

אז מה יעזור לי פה עמיתו?

או, אז חסר להם בראייה,

אבל בדין, זאת אומרת, אם הראייה היתה,

או, אז זה יחסר לי בראייה.

אני יוצא ראייה, אני יוצא ראייה במיגו.

הרי גם הוא אומר,

מה הוא אומר?

הוא אומר, אם אתה לוקח לא בנוכחות הדין, ואין לך ראייה, הרי הוא מדבר על הקטע שאין לו ראייה.

הוא אומר, והוא שיכול לברר, על זה אומר האסמאומי הוא,

מתי צריך שתהיה לך אפשרות שתוכל לברר? אם אתה לוקח בנוכחות הדין,

אבל אם אתה לוקח לא בנוכחות הדין, תמיד יש לך ראייה. הראייה היא אמיגו.

זה חידוש עצום, כי אני לא הייתי אומר שאפשר לעשות דבר כזה.

כי לכאורה הראייה צריכה להיות לפני שאתה לוקח.

אבל אחרי שאתה לוקח ואתה יוצר ראייה, איך לקחת בכלל?

אבל ככה כותב עצמא והשאח.

אז ככה יוצא שמותר.

אולי אפשר לדמות את הדין של הגמרא,

יש מקומות שהם רושמים זיכוי תוקף שלא עד שלושה חודשים.

כן.

בא בן אדם ואחריו שלושה וחצי חודשים, הם לא ייתנו לו.

נכון.

מפה נשמע מהגמרא, אם הוא ילך לבית דין, בוודאי שיגידו.

אז מה אם עברו שלושה וחצי חודשים?

אתם חייבים להישאר את ה...

אני שילמתי, מגיע בית דין.

פה נראה שהוא יכול ככה לעשות דין לעצמו.

שם לא הייתי מסכים איתך.

אני אגיד לך גם למה.

בגלל שכך, אתה באת לצרכנייה הזאת,

אתה יודע את החוקים שיש פה?

זה החוקים?

אבל בן אדם לא יכול להמציא חוקים מה שהוא רוצה. לא משנה. אני בעל העסק?

אני אומר לך ככה, תשמע.

הרי איך נוצר זיכוי?

אתה החזרת מוצרים, נכון?

כן. ככה נוצר זיכוי.

יכול להיות שגם הם עשו טעות.

יכול להיות שהצורחניה עשתה טעות ונתנה זיכוי.

הצורחניה עשתה טעות ונתנה זיכוי. אתה צודק, אבל בוא נאמר גם על המקרה הזה.

כיוון שיש פה את הכללים הידועים,

יכול להיות שאתה באת על דעת, כן,

על דעת לקבל את הכללים האלה.

אתה מבין למה אני מתכוון?

אבל במקרה שלנו,

הסיבה שהוא לא נותן לי היא לא בגלל איזה כלל מסוים,

הוא פשוט לא סומך עלי.

אבל גם אם הייתי מביא לו עדים שהיה לי זיכוי, הוא היה נותן לי.

כאילו, פה ממש חסר בראייה.

במקרה שלך זה לא ברור לי.

תראה,

אם זו טעות אני יכול להסכים אתך,

כי אין להם שום אפשרות סתם לחייב אותי בדבר שלא היה ולא נברא.

בוא נגיד, הם עשו טעות, אבל איזה סברה, נגיד,

עבר שלושה וחצי חודשי עונה,

אני מבקש ממך יותר, אני מבקש ממך, אתה יודע מה הסברה?

אם זה סיכוי שבא מכוח שהחזרת מוצרים, הרי אני לא חייב לקבל את המוצרים שהחזרת,

כי אתה קנית אותם במשיכה.

אם נגיד, קנית אותם כבר, זה טובה שאני עושה לך.

היום, אם, על דעת זה היום, כל בעל זה מוכרים.

אם זה קפואים, הם רושמים במפורש, לא מחזירים קפואים.

אם שאר הדברים, זה על דעת זה מוכרים. או, על דעת זה, וגם על דעת זה, אני אומר לך, חגים על חודשים.

הכל מונח ב-על דעת זה. זאת אומרת, אם אתה כבר הולך על דעת זה,

יש פה מין מוסלמה. השאלה היא, אם בעל העסק יכול לקבוע כללים,

בממונות,

בעל עסק, כשאתה עושה איתי עסק,

אני יכול לקבוע כללים איזה שאני רוצה.

בממונות.

הרי בממונות זה עניין של הסכמה בינינו.

אם אני עושה איתך תנאי כזה,

אז מה לך קטעלים?

אתה על דעת כן באת לכאן. אתה יודע שפה יש את הכללים האלה, וזה השיגרונות שלהם. אתה לא רוצה,

אל תקנה. או אתה לא רוצה, אל תחזיר את המוצר.

צריכים להגן על עצמם, כי אין כל הערך. יש הרבה זיכויים, ברשת גדולה.

ואלפי זיכויים בשנה, מאות.

כל אחד ידע מתי שהוא רוצה,

במצב שלפני החגים יהיו כולם עם הסיכויים, והסופר יישאר ריק, ולא יקבלו כסף על זה.

את האמת שאדם שהולך ועושה זיכוי, הוא לא הולך ועושה זיכוי לכל הדברים שהוא הלך כאן.

יש איזה מוצר שנראה לו יקר, או שפתאום הוא לא רוצה, הוא מחזיר. זה לא, פה מדובר בכל כך מחזור כזה גדול, שזה משנה להם כל מיני דברים והדברים כאלה.

כן, אבל במחזוריות כזאת גדולה, אפילו רזית, זה נבלע, זה לא...

אבל עם כל זה, זה קצת שונה מהמקיאה שלנו. אתה מסכים איתי?

כיוון שיש פה איזשהם כללים מסוימים,

אז יכול להיות, תשמע, אתה על דעת כן באת לקנות.

אבל פה,

שהזיכוי פשוט נשחט. אין בזה שום כללים. זו הסיבה שהוא לא נותן לי, כי הוא פשוט לא סומך עלי.

אני קראתי את זה של רגל,

קניתי אותו הלוך-חזור ושילמתי הלוך-חזור.

בסוף חזרתי לכרטיס, ואחרי שחצי שנה אני חושב שיש לי כרטיס נסיעה.

אז הסתכלתי והייתי שפע לתוקף, אז אין לי מלא דברים.

לא, לא, שם אין לך מה להתלונן.

שם קיבלת הנחה.

שם קיבלת הנחה בשביל שאתה לקחת הלוך-חזור.

וזה העניין, זו הריזיקה פה.

אתה לוקח פה סיכון.

זה לא דומה.

פה פשוט מגיע לי,

אני בתוך שלושה חודשים, אני, הכול פשוט,

הרעיה הלכה, אבל אתה חייב לי, אתה מסכים את זה שאתה חייב לי.

כאילו, אם היית יודע את האמת, היית נותן לי. רק אתה אומר, שמע, כל אחד יבוא, הוא צודק, כל אחד יבוא ויגיד, היה לי זיכוי ונשחק.

השאלה היא מלא חושדים לעצמי.

אבל הבעיה היא, יש כאן עוד נקודה

שצריכים אנחנו להתמודד אתה היטב.

אז אנחנו אמרנו לעת עתה, לכאורה, שאם אני לוקח ביני לבין עצמי ואני יוצר את הרעה במיגו,

אז זה בסדר, נכון?

זה נקרא שיש לי רעיה.

אבל בואו נראה את המורדכי שקצת גם כן נותן לנו מגבלות בדין הזה,

ואז יצא שהדין שלנו בכלל לא פשוט.

תראו את המורדכי בסוגריים,

באות ל'.

הוא כותב כך

כימה לען כי הרב נחמן דאביד איני איש דינן עיניו שם.

פסק רבנו מאיר

דאנה מילא בחפץ המבורר שהוא שלו.

הוא מחזיק בו ומסרב להחזיר לו.

אבל בשאר מילא לא.

שאין ידוע אם זה,

לא, לא ככה. אבל בשאר מילא, שאין ידוע אם זה שלא, אם לא, לתרשות.

אפילו הוולה פסדה,

לפי דברו.

ואם כן, לא שבק תחיה לכל בריאה,

וכל אחד יאמר לחברו,

ודאי דידי מגזל גזלת,

ויכה אותו,

ויחטוף אותו,

ויאמר אביד נא דינן ענף שי,

מה הוא אומר כאן?

הוא אומר, כל הדין

של אביד אימיש דיני נפשה זה רק לקחת את מה שהוא לקח לך,

את החפץ המבורר

שאותו הוא לקח.

אבל לקחת חפץ אחר,

שזה לא החפץ המבורר,

והוא ידוע שזה שלו.

איך?

זה ידוע שזה שלו.

של השני.

כן. ולא שלי.

כאילו, מה שידוע שהוא שלי,

וזה בידיים שלו, אני יכול לקחת

את החפץ המבורר.

אבל חפץ אחר לא.

הוא אומר לי, אם כן, לא שבק תחיה לכל בריאה.

כאילו, חזל לא נתנו תוקף לעבד איניש דיני נפש עד כדי כך.

אחרת לא שבק תחיה לכל בריאה. מה הכוונה? כל בזמן יעשה ככה. יהיה אנדרמוס יהיה בעולם. כל אחד יעשה דין לעצמו,

והוא מביא ראייה לכך.

תראו את הראייה שהוא מביא.

הוא מביא את זה בשורה אחת,

אבל אנחנו ניכנס לזה.

תמשיכו קצת הלאה.

הוא אומר, וראייה מפרק כמה דברכות,

דאמר בתר גן וגנו וטעמה טעים.

ראיתם את זה?

מה שם כתוב?

יש לו ראה מעניינת.

יש גמרא מסכת ברכות.

הגמרא שם מספרת על רב הונא,

ש-400 ינות

החמיצו לו.

זוכרים את הגמרא?

ואז הוא בא לחכמים ושאל למה זה קרה לו.

אמרו לו, מה,

אתה חושב בקדוש ברוך הוא שהוא עושה דין בלא דין?

אז הוא אומר, מה, וכי משהו לא בסדר איתי?

הוא שואל אותם,

אם אתם מכירים משהו שאני לא בזבז, תגידו לי, שאני אתקן את עצמי.

למה הקדוש ברוך הוא הביא לי כזה עונש?

אז הוא סיפר להם, אה, אז אחד האמוריהם אמר לו, כן,

מגיע לך את העונש.

הוא אמר, על מה?

הוא אמר, שאתה לקחת מהעריס שלך זמורות.

היה לו עריס

שעבד בשדה,

ובזמן החלוקה הוא לקח קצת זמורות יותר. רב הונא,

הוא לקח קצת זמורות יותר.

אז מגיע לך על זה עונש.

הוא אמר, מה, אבל העריס גנב אותי הרבה?

ככה אמר להם רב הונא, מה אתם אומרים? העריס הזה,

הוא גנב אותי הרבה.

אז הם ענו לו, זו השורה שהוא מביא.

בתר גרן והגנוב טעמה טעים.

הגונב מן הגנב טועם טעם גנבה.

ולכן נענשת.

עכשיו בא והקשה הרב קלונימוס,

בואו נמשיך לקרוא,

הלו מן הדין לקח?

דקאים על אבי דינשניאה לנפשה.

שואל הרב קלונימוס,

מה הם אמרו לו בתר גן וגנוב טעמה טעים?

הגונב מן הגנב טועם טעם גנבה ועל זה הוא נענש, אבל מותר לו?

מה עם אבי דינשניאה לנפשה? הוא שואל.

הרי נכון שהארץ הזה גונב אותו,

כנראה שהיה לו עדים שהוא גונב אותו.

הוא יכל להוכיח את צדקת דרכו,

כי פה הוא כן לקח בו נכחות אנשים, הרי ראו אותו.

הוא יכל כנראה להוכיח, נכון?

נו,

אז מה אתה רוצה?

אבי דין איש דין נפשה,

כיוון שהארץ הזה גונב אותו,

אז הוא לקח בחזרה.

למה הוא נענש? למה אמרו לו, בתר גן וגנוב טעמה טעים?

מכאן הוא מוכיח את היסוד שלו.

ויש לו מהר,

דהיינו דווקא את אותו דבר עצמו שנלקח לו,

לאדם מותר לו לקח הנה

בכל מקום שיכול, להשיגו.

דומיה דמידא דבן בגבג

דאמר שלו הוא נוטל.

שם בהמשך הגמרא, איפה שקראנו, אנחנו נקרא את זה עוד בהמשך,

בן בגבג שמה אומר,

אל תיכנס לחצה חברך שלא ברשות ותיקח,

אלא שבור את שיניו ואמור לו, את שלי אני לוקח.

דומיה דזש הוא לוקח את שלו, ממש.

זה מותר לך.

כמו ההוא עם הגרגותא.

הוא לוקח לי מים,

מים שלי,

ואני מכיר אותו שלא ייקח את המים.

אני משיב את מה שהוא לוקח, את שלי, אבל לא משהו אחר.

לכאורה, האם זה אותו אמין,

זה גם בגלל של מים?

זה אותם מים שחקות, זה גם בענבים, זה אותו אמין.

זאת אומרת, אין לך דווקא את השי אצלו, את הספציפי שאצלו בבית,

או הענבים אחרו, בהנחה שזה עוקב באותה איכות, פחות או יותר?

לכאורה, למה פה?

אני מבין,

הוא לקח לך פטיש, אתה לוקח לו מקדחה, זה לא בסדר. אבל אם זה אותם מים, אז מה זה... אני לא יודע, לא סופר בגמרא מה בדיוק הארץ לקח לו.

זמורות, לא.

לא כתוב בגמרא, מה.

בגמרא, מה שהוא בונה, זה משהו אסור לו, את האחוזים, שהוא צריך לקחת, הוא לקח לו דבר. אולי הוא לקח,

אולי הוא לקח ענבים, הוא לקח לו זמורות.

בכל אופן, זה קצת שונה, כן?

אבל מה כתוב כאן?

רק נגמור את זה,

אז שואל רבנו כלונימוס,

כן?

אבל אחלה, זה מה שהוא אומר.

דומי דמידא דמי בן בקבק, דאמר שלא הוא נוטל. אבל האחה לקח זמורות אחרים.

הוא אומר זמורות אחרים, שימו לב.

אפילו זמורות אחרים.

משהו כמו שאתה אמרת,

הוא לקח לו זמורות,

רק הוא לוקח זמורות אחרים, שמת לב?

אם גם זה הוא לא מתיר, תראי עד כדי כך.

רק רק מה שהוא לקח לך.

אבל האחה שלקח זמורות אחרים,

שלא גנב לו העריס,

זהו.

ומכאן הביא ראייה רבנו מאיר לדבריו.

דאחה ידע רב הונא בוודא שגנב לו,

דחלילה לא לרב הונא לעכב מספק.

הרי אין ספק שרב הונא, כן,

ידע בוודאות שמגיע לו שהדין עמו.

רב הונא צדיק, לא מספקות עשה מעשה כזה.

וכן משמע לשון,

מי כשב עיקלי מן היו,

והגנב כולה,

ורק הגנב כולה,

פירוש הוא גנב יותר מכדי חלקו,

וכו' וכו'.

אז אם כך,

לפי דברי המורדכי, אנחנו קצת מסובכים בפסק,

כיוון שסוף-סוף אתה רוצה לקחת מוצרים אחרים.

אתה רוצה לקחת מוצרים אחרים,

וכיוון שאתה רוצה לקחת מוצרים אחרים,

זה לא מבורר, זה שלא מבורר. זה לא מבורר, זה שלא.

אז בחייגה לא אומרים אביד אם יש דהי עיניו ש...

פה זה מהות הזיכוי שאתה תקח דברים אחרים.

זה לא שצריך שתיקח אותו דבר, זה כבר תלך דבר מהעולם הזה.

מצוין,

מצוין, ממש נפלא הספרה שאתם אומרים.

מצאתי סמך למה שאתם אומרים.

אני בכלל הולך להגיד עכשיו שעליך לא כמו המורדכי בכלל, כי תכף אני אראה שיש עוד טעם בראש.

אבל מה שאתם אומרים זה חזק מאוד. אני ראיתי בשו״ת רב-פעלים.

בשו״ת רב-פעלים, חבל שלא צילמתי אותו פה,

אבל בשו״ת רב-פעלים, בחלק של חושן משפט,

חלק ג', סימן ה'.

זה תשובה לא ארוכה.

הוא שמה דן גם כן על שתי שותפים,

שאחד גנב אותו כסף,

והוא עכשיו, הוא אדם אלים, זה שגנב אותו הוא אדם אלים,

אוי ואבוי אם הוא ידע שהוא לוקח לו,

אבל הם המשיכו להיות שותפים, וכעת ממונו בא לידו.

אז הוא בא לשאול אם מותר לו להעלים את הממון הזה

על סמך מה שהוא לקח לו.

אז הרב-פעלים,

הוא מביא את כל הדין של אביש דעי נפשה,

הוא מביא את כל הדין הזה,

והוא מביא שהמרדכי לא מתיר משהו אחר,

כן?

אבל הוא כותב,

הוא מביא את תשובת שואל ומשיב.

כשהשואל ומשיב, דן,

האם כל מה שהמרדכי לא מתיר משהו אחר זה רק חפץ אחר?

כיוון שחפץ, יש סברה לומר,

שגם אם אני חייב לך,

אולי את החפץ הזה אני לא רוצה להביא לך,

כן?

אבל כסף

שמל יהא נזוזה ומל יהא נזוזה

אין מקום להקמיר, והוא נשאר בספק.

והשוט רב-פעלים מקל.

השוט רב אומר, נראה לעניות דעתי שבכסף אין מקום להקפיד.

ולכן הוא פסק להתיר.

הוא פסק שם להתיר.

אז אם כן, אני רוצה לומר שזה דומה למקרה שלנו.

אפילו אם נאמר שלפי המורדכי אסור לקחת חפץ אחר,

אבל זה רק בחפץ

שהוא לא מיועד לכך.

כמו חפצים ביתיים,

שפה יש סברה לומר שגם אם אני חייבך, מי אמר שאני רוצה לתת לך את החפץ הזה? מה זה, זה שלי.

מה? כאן לפי המורדכי זה צריך להיות ברור שזה שלי. העט הזה שייך לי, אצלך.

אז מותר.

רק אז מותר. אבל חפץ אחר לא.

אז בא הרב-פעלים ואומר שהסברה שחפץ אחר לא,

הסברה בגלל שגם אם הוא חייב לך,

יכול להיות שהוא מקפיד שאת זה לא.

הוא ייתן לך משהו אחר. הוא ייתן לך כסף נזיל.

אבל הוא לא מתיר לקחת ממנו כסף.

אז השו״ת רב-פעלים כן מתירה. אני אומר לך, העיין שם בחושן נשפט,

בחלק ג', סימן ה',

שהוא רוצה לפסוק להלכה שאם זה כסף תמורת כסף,

גם לפי המורדכי מותר.

אז אני אומר ככה, גם אם נגיד שההלכה כמו המורדכי,

כן,

יש מקום לומר שכל מה שהמורדכי הקפיד זה דווקא בחפצים ביתיים,

שיש הקפדה.

אבל פה בזיכוי,

שכל מהות הזיכוי מה אומרת?

כך חפצים מהחנות.

זה דומיה דמעות.

זה ודאי דומיה דמעות.

איך?

זה קצת קשה להגיד שאם המורדכי היה רוצה לחדש לנו כזה חידוש גדול,

אז היה הוא חושב שאין דבר כזה.

אני מילא בחפץ, אבל בדברים אחרים שהאדם אינו מקפיד. אז כאילו אתה אומר שההלכה לא כמו הרב, אתה לא משחק עם הרב-פעם להלכה.

לא, אני לא חושב כלום.

אני אומר, אם... אפשר לסמוך על הרב-פעלים. אבל אני אומר, אם המורדכי היה

משכים לבינה ד... הוא בוודא היה רושם עליו. זה לא טענה מה שאתם אומרים.

הרבה פעמים מצינו בראשונים שהם לא פירטו כדי הצורך.

הם דיברו עניינית ל... לא, הם דיברו עניינית, אבל ד...

מסכים איתך שזה חידוש, אבל זה מילדה דמסתברא.

אני מסכים איתך, זה מילדה דמסתברא.

אבל אני אומר יותר מזה.

לא מבעיה,

דרך אגב, הרב-פעלים פסק כמו המורדכי,

ואני מתפלא על הרב-פעלים.

מחילה, אני ממש לא מבין אותו. למה?

אני תכף רוצה להוכיח שההלכה לא כמו המורדכי.

אבל לפני כן, גם אם ההלכה כמו המורדכי,

לפי שיטת הרב-פעלים יהיה מותר.

ככה לכאורה. כמו שאתה אמרת, הסברה מצוינת,

שכל ההקפדה, אם הרב-פעלים מתיר כסף תמורת כסף מהסברה,

מה עלייה הנזוזה מה הנזוזה,

אז אין מקום לחלק במוצרים שעומדים למכירה.

אתה הולך מהמוצרים האלה.

הפוך, הפוך. כסף אני לא רוצה להביא לך.

אם הייתי יודע שאני חייב לך, מה הייתי מעוניין להביא לך?

דווקא מוצרים, לא כסף נזיל.

אבל זו מטרת הזיכוי, לא להביא לך כסף.

יש דברים, נכון? שתיקח את המוצרים.

איך?

יש דברים שהסובר מפסיד,

מה?

הוא עושה מבצע או משהו בשביל למשוך לקוחות,

ואתה תבוא ותיקח ממנו דווקא את המוצרים האלה שהוא עשה זיכוי.

זאת אומרת שהבעל הסופר... אבל הוא חייב, הוא קיבל ממני 100 שקל.

הוא לא מפסיד כלום. הרי אם הייתי בא עכשיו ומשלם 100 שקל, הייתי לא ככה. אם הוא היה יודע שאתה מפסיד, 100 שקל שלי בכיף שלו, מה אתה רוצה?

הוא לא נותן לי לא מתנה ולא צדקה.

זה 100 שקל שמגיע לי כדף. אם הוא עכשיו רוצה לקחת את המוצרים האלה דווקא,

הוא יהיה עדיף לתת לך כסף ולהגיד לך,

תניח פה אני מוציא פה כסף. זה שהוא עושה... לא, לא נכון. ואתה זה שמוציא, אתה מרוויח,

אז אתה יודע את זה.

למה? מה זה זיכוי?

100 השקל שלי יושב אצלו בכיס.

אם הייתי יותר מ-100 שקל, הייתי לוקח את זה?

פשוט, 100 השקל שלי יוצא אצלו בכיס, זה אותו דבר.

הוא לא נותן לי עכשיו יותר מוצרים בגלל זה.

הוא נותן לי מוצרים ב-100 שקל.

אני שקל אחד לא לוקח ממנו יותר.

כן, אבל כל השמח שאנחנו מתירים, כאילו,

על זה הוא מקפיד,

על זה הוא לא מקפיד פה.

כאלה דברים שהוא, אם זה מבצע וזה, וכבר בן אדם ולוקח בזיכוי שלו... נו, ואם הייתי בא עם 100 שקל, אולי הייתי דברים מהמבצע?

הוא ייתן לך בגלל שהוא... זה נקרא שהוא באתי עם 100 שקל, 100 שקל שלי אצלו.

רק לא באתי עכשיו, באתי אתמול.

באו לכיס שלו, מה, מה, מה... כן, אבל אתה רוצה, כאן אתה בא עם 100 שקל.

כן, אתה יכול לעשות דוגמה שאתה עובד. פה, כל ההיתר שלנו שאנחנו אומרים שזה,

שוב,

חפץ אמרנו שזה, הוא מקפיד, הוא לא מסכים,

מוצרים הוא נותן לך, הוא רוצה. מה, אני שואל אותך שאלה, אם באמת הייתי בא עם זיכוי, הוא היה אומר לי, אל תיקח מהמוצרים שלו.

לא, אין לו ברירה, הוא חייב להתאם. בסדר, אז זה נקרא שהוא לא מקפיד, מה זה אין לו ברירה? תמיד זיכה, תמיד אדם היה רוצה את כל הבן שקל במטרה ובחינם,

בלית ברירה הוא נותן לך, ואל תיקח שום מוצר.

בסדר, מה, יש לו פה חנות, ושילמתי, אז מגיע לי, אתה מבין?

אז אני חושב, פה זה סברה.

אבל אני בכלל טוען,

זה מציאות בדרך כלל המטבלים את הזיכוי, לא למבצעים וכו', בדרך כלל, לא תמיד. יש כאלה שמטבלים את זה לא למבצעים או למשהו.

בדרך כלל לא ראיתי שרשמו.

אם זה זיכוי, אז גמרנו, כאילו שילמת, אתה מבין?

ואני בכלל רוצה לטעון,

אז תזכרו, באמת, הרב-פעלים הוא פוסק שחפצים אחרים לא.

חוץ מכסף בכסף, או כמו שאנחנו אומרים, המקשר הזה קדומי ידי כסף בכסף.

כי הוא מביא להלכה הלכה כמו המורדכי, הוא מחמיר כמו המורדכי.

אבל אני קצת מתפלא, כי לדעתי ההלכה לא כמו המורדכי. למה?

בואו נחזור לראש,

נחזור שנייה לראש, ובואו נקרא את הראש. גם הראש מגביל אותנו,

אבל הוא כותב מטעם אחר.

נחזור שנייה לראש.

אחרי איפה שגמרנו לקרוא אותו, הוא ממשיך כמה משפטים.

הוא גם אומר שחפץ אחר אסור, אבל הוא אומר, מטעם אחר,

ויש נפקמינה ביניהם.

תראו, איפה שיש את הפסים, אני קורא.

אומר הראש כך,

ודווקא אם בא לגזול ממנו או שרק חפץ שלו בידו,

הוא דמרי אנכי,

אבל למשכנו,

למשכנו זה לקחת משהו אחר,

בשביל חוב שחייב לו,

לת לרשותה.

הוא לא אומר, בגלל לא שווק חייה לכל בריאה. תראו מה הוא אומר, מה הטעם.

ותנן פרק המכבל,

המלווה את חברו לא עם אשכננו אלא בבית-דין.

ואמר שמואל האטם,

ואפילו שליח בית-דין מאן תכנתוכי בשוק.

אפילו שליח בית-דין מותר רק לחטוף לו מהשוק, אבל לא להיכנס לבית שלו,

דווקא.

אבל לא ייכנס לביתו.

והמלווה עצמו, אפילו בשוק לא.

וכיוון שאין לו רשות לקחת משהו אחר, כי זה אסור למשכן,

אם חבל בור או הזיק במונו חייו כמו על אחר.

והלכת הכרב נחמן. מה הוא אומר?

גם הראש אומר, כמו המורדכי, שאסור לקחת משהו אחר ורק את מה שהוא לקח לי.

אבל הוא כותב טעם אחר.

הוא כותב טעם

שלמה אסור לקחת משהו אחר?

כי פשוט אסור לקחת, אסור למשכן.

מותר למלווה למשכן את הלווה?

הוא עובר עליו.

לא תבוא אל ביתו,

לאבות אבותו.

בחוץ תעמוד,

והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את האבות.

כן?

ואפילו שליח בית דין,

כשהוא רוצה למשכן, אז מותר לו רק לחטוף לו חפץ בשוק,

אבל לא להיכנס לביתו.

אז הראש נוקט שאתה, בגלל הלוו,

שאסור למשכן.

אתה רוצה שהוא יעשה את זה בסוף ולא יהיה אנשים?

אבל יש דבר של אשמה שפועית מפה לשותף מבו על זה?

אני אומר, יותר מזה,

מתי יש לוו שאסור למשכן?

רק בחובות של הלוואה.

אבל חוב

שבא לא מכוח הלוואה,

אין איסור.

זה נפסק בשולחן ערוך,

סימן צדיק ז'.

אולי אני אביא שנייה שולחן ערוך. איזה יש פה?

שולחן ערוך, סימן צדיק ז', לא צילמתם את זה פה.

שולחן ערוך, סימן צדיק ז',

תראו שהוא כותב

שכל הלאו

של נטילת משכון זה רק

בחוב שבא מכוח הלוואה,

אבל חוב שבא מכוח שכירות,

מכוח מקח וממכר, אין איסור למשכן.

אז לפי זה,

אצלנו זה חוב שלא בא מכוח הלוואה,

מכוח מקח וממכר.

אני אקרא לכם שולחן ערוך.

הוא לא אומר בכלל את הטעם שלא שבקת חיי לכל בריאה.

המורדכי לידיה לא מחלק, כי הרי המורדכי דיבר בחוב שבא מכוח גניבה.

רב הונא.

והוא אסר לקחת משהו אחר.

אז דהיינו, לפי המורדכי, לא משנה איזה חוב, אסור לך לקחת משהו אחר.

גם הוא אומר, טעם אחר.

לא שבק תחיי לאכול בריאה.

זאת אומרת, לפי המורדכי, שהקבלה בה אבי דין אש דיה אין נפשא.

אבל לפי הראש זה לא הקבלה בדין אבי דין אש דיה אין נפשא,

אלא

שנייה, צדיק זין. זה בחלק ב'.

הנה, בסימן צדיק זין, סעיף יד.

אבל לערב מותר למשכן בזרוע,

שלא על-פי בית-דין, ולהיכנס לביתו, ליטול המשכון,

אלא אם כן הוא ערב קבלן,

שאז דינו כלווה. וכן מי שיש לו שכר אצל חברו,

בן שכר עצמו,

בן שכר בהמתו.

הבאתי לו את הרכב שלי, והוא חייב לי שכירות על הרכב,

או כליו, או שכר ביתו.

מותר למשכנו,

שלא על-פי בית-דין, ולהיכנס לביתו, למשכנו.

ואם זקף עליו במלווה, אסור.

זה כמו הלוואה.

זאת אומרת, מה כתוב כאן בסולחן ערוך?

זה למשהו גמרא מפורשת בפרק המכבל.

כן? זה לא חידוש של הראשונים.

יש גמרא מפורשת שאת הערב,

כיוון שהערב לא חייב לי מכוח הלוואה.

הערב זה...

למה הערב השתעבד?

כי הוא קיבל כבוד.

אני סומך עליו, אני מלווה.

הערב הוא חייב לי מכוח, לא מכוח הלוואה.

אז כתוב מפורש שאת הערב מותר למשכן. ואומר השולחן הערוך הוא עדין גם כן, מי שחייב לי, מכוח שכירות חפציו, שכירות ביתו.

כל החובות בעולם, מי שחייב לי, אני יכול למשכן אותו.

אז אם הראש כותב שהסיבה,

שאבי קניש דהיין אף שאסור לקחת חפץ אחר, שבגלל הלאו של לא תבוא אל ביתו, לאבות אבותו,

אז בחובות שלא קשורים ללווא, אז זה מותר.

עכשיו, ולכאורה, הלכה כמו הראש.

עכשיו, תכף תראו שהדריש המפורש אומר את זה,

שלפי שיטת הראש,

חובות שלא מכוח הלוואה מותר.

בואו נראה את הטור.

צילמתי פה את הטור.

היה אמור בכי.

צילמתי פה את הטור. אז כאן כתוב ככה, תראו.

תראו את הטור.

הטור הביא את דברי אביו.

אומר הטור כך,

ודווקא כשבא להציל את שלו, של גזלו,

כזה פרישית,

או כשבא לגוזלו והוא עומד עליו להציל שלו,

אבל אין לו רשות למשכנו בשביל חובו.

אז הוא אומר, כאשר יתבאר בעזרת השם,

אומר הפרישה, הנה, שמתי את הפרישה בסוגריים,

אומר הפרישה,

אבל אין לו רשות למשכנו בשביל חובו, כאשר יתבאר בעזרת השם בסימן צדיק ז',

ודייק רבנו וכתב בשביל חובו ללמדך,

הא בשביל שכירותו,

מותר למשכנו,

וכן מותר למשכן מבית ערב.

והוא מדבר פה על דין של עבוד עם שדי ענפשיה, זאת אומרת שאם הבן אדם חייב לי שלא מקרוא החוב, אני יכול לקחת למשכן, לקחת משהו אחר.

כן, זה גם כתוב בדרכי משה, תראו את דרכי משה ג',

וירי בר ששת, ריבש.

ראיתם את דרכי משה?

העריך בזה וכתב, דווקא בשביל חוב ממש

אסור לתופסו, אבל אם חייב לו בלא הלוואה,

או שאין אפשר לקחת מידו,

שיקחו אצלו את פיקדון, או מוצא ביד אחרים, לכל ימי בה דינא לנפשיה.

אז מפורש בדרכי משה,

שאם הוא חייב לי לא מכוח הלוואה, אני יכול לעשות דין לעצמי ולקחת חפץ אחר.

מה אתם רוצים לדין?

כבר הכול כתוב למשכנו.

פה הוא לוקח את זה, מה אתם יכולים לעשות עד שאתה

כשאתה רוצה להחזיר לי, תקבל תכנית סביבה זרה.

אבל לחנות פה לא לוקח את זה משכון. הוא לוקח אפילו לפרה. אני לוקח את זה, והמשכון נגמר עוד בשנייה, ברגע שאני יכול להתחיל את החלב, אני יכול להתחיל. אז זאת אומרת שזו עוד סיבה להתיר.

זו עוד סיבה לא לעבור עליו.

כי אין את הלוואה. מה אתם מתכוונים להגיד? לא, זה יכול להיות שזה לא דומה למשכון.

כי משכון זה כאילו, אני לא הבנתי נכון, שומר איזה צדי,

ושיהיה לך סיבה לרצות להחזיר את הכסף.

לא, זה לא מדבר על הלוואה, שזה בגלל של סבירות, לא של חום,

שזה בומקר מהקול.

אבל דווקא אם השיר נכאורה ידעתי בבית,

זה ישמיעו... אבל אם אני לוקח לגמרי מה יש, אז מה הבעיה?

זה לא נקרא משכון, זה נקרא חירעון אולי, לא משכון. נו, ומה תהיה הבעיה בזה?

נכאורה אם אנחנו דווקא נדבר ראשון של משכון, זה קצת קשה. אני אומר, אתם אומרים יותר טוב, אתם טוענים שאפילו אם זה חוף של הלוואה,

אסור למשכנו, אבל להיפרה לגמרי,

שאז אני לא עובר על הלוואה,

כי אני בכלל לא לוקח משכון, אני לוקח פירעון.

זה נותן לדעת ליתר קל.

ליתר קל, אבל לא צריך להגיע לזה.

אצלנו זה בכלל לא חוב מכוח הלוואה.

אז אביד איני שדיעה עיני עכשיו, אני יכול לקחת חפץ, אפילו אם נאמר

שזה ניקח חפץ אחר,

בלי הסברה שמה, זה כמו כסף.

אבל לפי הראש, הסיבה היא לא...

לא כמו המורדכי,

שזו מגבלה בבקוח של אבי דשני הנפשה,

משום לא שלא תחייה לאכול בריאה, אלא זה בגלל שאתה עובר על הלאב.

ובחוב כזה אני לא עובר על הלאב.

עכשיו בואו נראה מה להלכה נפסק.

לדעתי נפסק כמו הראש.

תסתכלו, נחזור על השולחן ערוך, איפה שצילמנו את השולחן ערוך,

נראה את לשם השולחן ערוך. וזה למעשה כתוב ברמה,

והרמה אומרת את זה בתור פרשנות לדברי מרן.

השולחן ערוך אומר ככה, אני אקרא אותו עוד פעם, יכול להכותו עד שיניחנו,

אפילו הוא דבר שאין בו הפסד, אם ימתין עד שיעמידנו בדין,

והוא שיכול לברר ששולו הוא נוטל בדין,

מכל מקום אין לו רשות למשכנו בחובו.

אומר הרמה,

הגה מטעם שיתבהר לקמן סימן צדיק ז',

שמה הבעיה, איזה לאו?

לאו של משכון.

ויש אומרים,

עכשיו, השמה פה אומרת שאת היש אומרים מוחקים, כי זה לא יש אומרים, זה המשך ההסבר.

דווקא בחובו ממש,

אבל אם חייב לו בלא הלוואה,

או שעצר למשכנו כי הוא כבר אצלו בפיקדון,

או מצאו ביד אחר, מותר לתופסו ריבש.

ותראו את השמה בצד,

השמה ג',

מטעם שיתבהר בסימן צדיק ז', משם מבואר דאכול למשכן לערב

גם להשוכר בעד שכירותו, וכן הוא מבואר בברית הפרק המכבל,

וכמו שהוא כתב אחר כך.

ולא היה צריך מורם להסיק ולכתוב זה כאן בשם יש אומרים.

ראיתם מה הוא אומר?

הוא אומר שהוא לא היה צריך לכתוב יש אומרים.

דאם חייב לו בלא הלוואה דאכול למשכנו.

לכן נראה להגיע.

מותר למה בדי הנפשי, לרצונו אפילו בהכרם.

הוא אומר שהיש אומרים זה לא מתאים, כי זה הסבר במרן.

אז הנה רואים מפורש, גם מרן נקט את לשון הטור,

ובטור זה ודאי זה כמו אביב.

אז מסתבר שמרן פסק, כמו דברי ה...

וגם הרמה אומרת את זה בתור הסבר במרן.

הרמה אומרת על מרן, כאשר התברר בסימן צדיק זין.

ומה התברר בסימן צדיק זין? שמה הסיבה?

משום עליו.

אחרי זה הרמה מביא את המורדכי, אחרי זה תראו את המורדכי, ויש אומרים,

זה לא אמרי נמי דיר שנפשי, אלא בחפץ שמבורר שהוא שלו,

והציון זה מורדכי.

זאת אומרת, מי זה הדעה הראשונה?

זה הראש.

אז אם כן, אני קצת מתפלא למה

הרב פעלים תפס בפשוט שההלכה קיימת מורדכי.

לפי מה שנראה,

שהרמה מסביר את מרן, שהסיבה היא בגלל הלאו.

אז אם כן, כאילו מה שלעת אתה יוצא כך,

שבמקרה של השאלה שההוא חייב לו בצורה ודאית,

ואני רוצה לקחת מוצרים,

ואני לוקח את זה ביני לבין עצמי, הכוונה לא בנוכחות עדים,

שאם אני אקח בנוכחות עדים אז אני לא יוכל להוכיח שאני צודק,

אבל אם אני מתרפלים בין זה יש לי את המיגו,

כמו שדיברנו, הבאנו את השח ואת הזמן,

אז לכאורה יהיה מותר.

אף-על-פי שהמורדכי אמר רק אותו חפץ על חפצים אחרים, לא.

א',

לכאורה ההלכה לא כמו המורדכי,

ההלכה כמו הראש, שהסיבה היא בגלל הלאו ופוינט עליו,

וב', גם לפי המורדכי, גם אם נגיד שההלכה כמו המורדכי,

אבל לפי הרב-פעלים זה רק בחפצים שהוא יכול להקפיד עליהם, אבל כסף בכסף מותר.

וחפצים של חנות זה כמו כסף בכסף, שהרי הזיכוי נועד

שתיקח בדווקא חפצים מהחנות,

ולא כסף נזים.

אז לכאורה,

עד כאן יוצא שמותר.

אבל יש לנו לברר עוד נקודה,

ובואו שניה נחזור לגמרא ונראה את הנקודה הנוספת שצריכים להיזהר בה,

לראות אם זה מפריע לנו להלכה.

בהמשך הגמרא כתוב כך,

אחרי הסוגריים, אחרי הריבוע של אאו גרקוטה,

יש פרייטה של בן בגבג.

מיטיב,

רב כהנא,

מיטיב, רב כהנא,

בן בגבג אומר,

אל תיכנס לחצך רביך ליטול את שלך שלא ברשות.

שמא תיראה רק כגנב,

אלא שבור את שיניו ואמור לו, שלי אני נותן. מה כתוב פה?

זה נראה כמו ראה.

יפה.

בן בגבג אומר, אסור לך לקחת בסתר.

אסור להיראות כגנב.

מה הוא אומר? הוא כאילו אומר,

אתה לא צריך להיראות כגנב.

הוא אומר שאסור להיראות כגנב.

הוא אומר, אל תיכנס לחצך רביך שלא ברשות.

בסתר. אפילו שאתה לוקח את שלך.

קח בגלוי, שבור את שיניו, תגיד את שלי אני נוטל,

כי על-פי דין מותר לך.

אבל בסתר אסור.

זאת אומרת שבמ... אה?

אם הוא יבוא בגלוי, יש לו בעיה בבית דין.

אם הוא יבוא בסתר. לא, היה מקום, תבוא בגלוי, אבל לא ליד הדין.

כאילו, תגיד לבעל הצולחן, שמע, אני לוקח לך עכשיו.

מגיע לי.

אבל אם הוא יעשה ככה, יש בחוץ שומרים.

ובתוך שניהם יביאו אותם, הם זורקים אותם עם האוזניים החוצה.

ואם הוא ייקח בסתר... במצלמה זה לא טוב. איך?

במצלמה זה לא,

זה לא בתור הידים.

זה לא יכול להוכיח.

איך? שהוא לקח.

מה הייתה רגשה?

זה בעיה של חיוב השם.

זאת אומרת, אסור לקחת בסתר.

אם אתה לוקח, קח בגלוי.

תגיד לו שאתה לוקח,

לא לוקח את בסתר.

תגיד לו, את שלי אני נוטל,

היה לי סיכוי, והסיכוי הלך.

בן בדבר אומר, אסור לקחת בסתר.

יש שיטות בראשונים שזה איסור דאורייתא.

בואו נראה את מלכת חינוך. זה לא פשוט בכלל. לקחת בסתר זה לא פשוט. הקדוש ברוך הוא מתאב לקיחה בסתר, גם אם זה שלך.

בואו נראה את זה.

סליחה,

אסור לקחת בסתר.

נגיד, הוא הולך, קונה כל הזמן,

והוא יודע, מגיע לו 100 שקל.

הלך בכביסה, הוא לא...

כן.

עכשיו הוא קונה מוצרים ודברים שבעל הבית לא רשם לו.

טעריו, הוא לקח חמישה, הוא רשם אחד.

הבנתי, הייתה פה טעות.

אין פה בני בר, אין פה גדלה, הוא יודע שבית דין מגיע לו. אני שומע מה שאתה אומר.

אבל בואו תראו את הנקודה של הלקיחה בסתר.

אתם רואים מלכת חינוך, תראו את מלכת החינוך בצד, מה שציינו.

והנה מבואר כאן על מנת למיקת.

אתם יודעים שלב דלא תגנוב,

נכפל בתורה כמה פעמים,

וחזר ריבוע.

לא תגנוב,

אפילו בשביל צערו.

דהיינו, אסור לבן אדם לגנוב,

אפילו כשהוא לא מתכוון באמת לגנוב.

הוא רק רוצה להרכיז אותו, עובר עליו דאורייתא.

זה מעניין.

אדם שגונם מחברו,

לקח לו בסתר,

ולא על דעת לגנוב,

פשוט קצת לעצבן אותו, עובר עליו דאורייתא.

הרבה לא יודעים את זה.

זה לא די רב עליו, זה דאורייתא.

שנאמר, לא תגנוב, לא תגנוב, וגנוב, אפילו על מעט למייקאט.

אז המשיכה מלכת החינוך. בהן בשס,

פרק כמה,

בבא קמא,

דף כז עמוד ב', בן בגבג אומר,

דה אסור לגנוב

שלו מהגנב.

אסור לגנוב את שלו מהגנב.

הגנב גנב לך,

אסור לקחת ממנו את זה בסתר.

פלא.

אל תבוא לחצך עביך בסתר ותאמר את שבו את שיניו, קח לו בגלוי.

אל תיקח בסתר.

אל תיראה, השם לא רוצה להיראות.

תגידו, אני מבין ככה, שהקדוש ברוך הוא,

פעולת הסתר נאסרה.

צורת הלקיחה, שהיא צורה של גנב,

אז איך שהוא מתאר את זה.

נמשיך.

ואין רמב״ם,

וגם הרר רמי חבר,

מי זה?

מרן,

אינו מביא דין זה.

בכל הרמב״ם

הוא הביא, על מנת למייקאט הוא הביא, זה הוא הביא.

הוא לא הביא את בן בגבג, הוא לא הביא.

כלומר, הרמב״ם לא הביא באף מקום שאסור לקחת את שלך בסתר.

וגם לא המחבר, גם לא מרן.

ואפשר דעתם

כיוון דה מבואר שם דף כח עמוד א' דרבנן פליגה.

אף דה לא מבואר דה פליגה על זה.

שם השקלא וטריא הוא ככה.

הרי רב יהודה אומר,

אם יש דה ענף שרק במקום דהיקה פסדה, איך הדלקה פסדה לא?

נכון?

ורבי נחמן אומר, אפילו אחא דלקה פסדה.

ואז מעיטיב.

הגמרא מביאה קושייה על רב יהודה,

שרואים מבן בגבג שאביד עם יש דה ענף שזה לא מקום פסדה.

ומה אומר לו רב יהודה?

עמך הבן בגבג יחידא ההוא.

רבי ראשון עונה לו,

הבן בגבג הוא יחידאה.

הוא אמר את הקטע של יחידה, לעניין מה? לעניין דין של אביד עם יש דה ענפשה, אבל לא לעניין דין של לקיחה בסתר,

ייתכן שהלקיחה בסתר גם הרבנן מודים.

אבל יכול להיות שהרמב״ם ומר״ן הבינו שבן בגבג יחידי

וההלכה לא כמותו.

זאת אומרת שלפי רבנן,

התורה לא אשרה לקיחה בסתק מהתוצאות יחיד שלך,

כן?

ככה מנסה המשרד החינוך לומר,

כי הוא תמה למה מר״ן והרמב״ם לא הביאו את הבן בגבג הזה להלכה.

מכל מקום,

כיבא דא בלשון יחיד מתניע נירא דא רבים פליגי,

על כן אינו פוסק כבדיה.

אך הסמ״ג בלא תעשה קנ״ה מביא גם כן דין זה בשם בן בגבג ונירא דא פוסק כבדיה ונירא בדבריו דרום מן התורה.

דנכלל בלאו.

אם כן צריך לראות למה לא ילכו על זה?

הוא שואל לפי הסמ״ג, הרי מה הסיבה שלו לא כמעט לגנבה? כי זה לאו הניתן להישבון.

אבל אם אתה לוקח את שלך זה לא ניתן להישבון, כי זה שלך.

אז הוא שואל למה לא ילכו על זה?

אז זאת אומרת, יש כאן ספק אם יש מחלוקות.

אבל לפי הסמ״ג זה ודאי שורדור הייתה, כן?

לפי אסמך זה איסור דאורייתא. אז אם כן, אנחנו קצת צריכים לדעת מה עושים. זאת אומרת,

גם אם אנחנו נגיד שאם יש דעייה ענב, שמותר לו לקחת מוצרים בשווי הזיכוי, אבל לא בסתר.

כי לקחת בסתר

פעולת גנב

זה בעיה הלכתית, אפילו כשאתה מגיע לך על-פי דין.

לפי אסמך זה איסור דאורייתא,

לפי הרמב״ם לא ברור שיש איסור.

אבל מה,

מתוספות על הדף גם מוכח שהוא לא סובר כמו אסמך.

איך?

תראו תוספות על הדף. נחזור על הדף שלנו.

תראו תוספות על הדף.

התוספות על הדף,

זו הברכת אברהם. הברכת אברהם

רם בכל תאירם.

הוא דייק

מהתוספות

שהוא לא סובר שזה איסור דאורייתא,

כי תראו מה התוספות אומר.

על אותו קטע בן בגבג הוא אומר, אל תיכנס לחצר חפך לתועלת שלך שלא ברשות, שמא תיראי כגנב אל השבור את שיניו. אומר התוספות למטה, אל השבור את שיניו

דלכה פסדה איירה,

מדי אסר להיכנס שלא ברשות.

מה הוא אומר?

הוא אומר, מדובר במקום דלכה פסדה,

כי אם זה מקום דליקה פסדה, איך הוא אסר להיכנס שלא ברשות?

מה התוספות אומר לנו?

שכשיש הפסד,

אז אולי האופשר להיכנס ללוברשות.

והתוספות אומרת, מתי אסור לך להיכנס ללוברשות אם אין הפסד?

אם יש הפסד, מותר לך.

קודם כול רואים, אם תוספות מחלק,

יש הפסד או אין הפסד, זה לא איסור דאורייתא, כי באיסור דאורייתא אין חינוקים כאלה.

אז אם נגיד שההלכה כמו תוספות, אז במקרה שלנו יש הפסד, הרי אם אני אגנה לו,

הוא יביא את השומרים בחוץ,

ואני לא אוכל לקחת.

אז יכול להיות שלצי תוספות

יש כאן מקום להטיל.

אז לכאורה היה מקום להטיל מדינספקסטיקה.

זה הולך כגון מים, שהוא שואב לו מים,

אבל אם זה בסט פיזי, זה בסט של רוחקס,

זה בגוף הדבר,

לא הבנתי.

אז אם כן, יכול להיות שיש פה מקום להטיל מדינספקסטיקה.

אולי הלכה בכלל לא כמו אסמג,

כי הרי הרמב״ם שלך אנחנו לא הביאו את זה.

ואם הלכה כמו אסמג, הלכה כמו בן-בגב״ג, אולי הלכה לא כמו בן-בגב״ג.

ואפילו אם הלכה כמו בן-בגב״ג,

אולי אפשר לדבר בבן-בגב״ג לא כמו אסמג,

אלא כמו תוספות,

שבמקום פסידה מותר.

אז פה, זה צריך לבדוק את הנושא. זאת אומרת, אפילו אם נגיד שלהלכה מותר,

אבל מה שצריך להיות זה לא בסתר.

בסתר זה בעיה, מסתבכים מבין בגבוג עכשיו

על הרעיון של בסתר.

כן?

ויכול להיות שבמקום שאין לי ברירה,

אז אולי כן יהיה מותר.

כן? אבל עדיף

שהפעולה הזאת תיעשה שלא בסתר. אז בואו נסכם את מה שנראה.

מה שנראה לכאורה מהמקרה שלנו,

שכיוון שיש דין של אבי, דין איש דין העיניו,

והוא יודע שהדין עמו,

אז יהיה מותר לו לקחת מוצרים.

אבל אם יהיו עדים שרואים שהוא לוקח את המוצרים, אסור לו,

כי במצב הזה הוא לא יוכל להוכיח שהוא צודק בדין,

אלא הוא יוכל לקחת את המוצרים שלא בנוכחות עדים,

כדי ליצור אצלו מצב של מיקו,

כמו שאמרו האסמה והשאר.

אבל מרדכי לא מטיל לקחת מוצרים אחרים,

אז קודם כול יש לנו פה מקום להתיר בגלל דברי הרב-פעלים,

שבמקרה שלנו זה לא כמו מוצרים אחרים, זה כמו כסף בכסף.

ויתרה מזו, ייתכן שההלכה בכלל לא כמו מרדכי, כי אנחנו דייקנו מהשולחן ההוא שהלכה כמו אבוש,

שהסיבה שעצור ככה מוצרים אחרים זה מדין עליו,

שלא תבוא את ביתו לאבות אבותו,

אז במקרה שלנו יהיה מותר.

אלא מה שכן מסתמן להלכה, אבל לא לקחת את זה בצורה של גנב.

זה ודאי שלא.

לא בסתר.

תגיד לבעל הבית אני לוקח, אם תגיד לבעל הבית אתה לוקח אז לא תהיה בעיה.

שאני אעזור שזה על פי דין בעזרת השם.