שאלה שבועית עולמית - הרב שלמה רביבו - מס' 2

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

עקיבא הוא סוחר עתיקות.

הוא כל חודש עושה חיפוש בגניזה של שכונה סנחלה סמוישה.

הוא עושה שם חיפוש למצוא כל מיני מציאות, דברים נדירים.

ובאחד המציאות שלו באמת הוא מצא הוצאה של רמב״ם.

אתם יודעים שהוצאה לפני 400 שנה הייתה הוצאה של מארם פדווי,

כן?

מארם פבדה,

מארם פבדה הוציא הוצאה של

לפני 400 שנה

של רמב״ם, וזו הוצאה מאוד מאוד עתיקה.

המחיר של ההוצאה הזאת מסתכם היום בכ-35,000 שקל.

אז הוא מצא את ההוצאה הזאת, כל כך שמח עקיבא על המציאה,

והוא מוכר את זה לסוחר בשוק היודאיקה.

הקונה זה חיים, חיים שמתעסק ביודאיקה.

חיים הזה שקנה את המציאה הנפלאה הזאת,

הוא יודע ורגיל בזה שלפעמים איש מציאות בתוך המציאות.

אז הוא כל איזה ספר עתיק שהוא קונה,

הוצאה ישנה, הוא מחפש, עובר דף על דף.

אולי יש שם דברים מעניינים.

והנה ברמב״ם הזה שהוא קנה,

הוא מדפדף,

ובאמצע הרמב״ם עובר דף על דף, באמצע הרמב״ם הוא מוצא שם

הערה שכתובה על הרמב״ם.

ההערה היא מהחידו.

ההערה של החידו עם חתימת ידו.

דבר כזה מייקר את הספר בעוד עשרים אלף דולר.

מה?

לא שומע.

מייחדים לו בפרופורציה.

הרמב״ם, אתה אומר, עשרת אלפים דולר.

כן, כי זה ההוצאה,

לא של הכתב של הרמב״ם. זה הוצאה, רק הוצאה לפני ארבע מאות שנה.

אבל פה זה כתב ידו של החידו.

כתב ידו וחתימה, זה לא כתב ידו של הרמב״ם. זה מציאות זה המחיר. כן, אז זה המחיר.

אני מדבר איתך על המחירים של היום. זה המחירים של היום.

כתב יד של החידה עם חתימה שלו זה עשרים אלף דולר.

מילא,

אז עכשיו השאלה של חיים הקונה,

הוא שואל שאלה כזאתי. הוא קנה את הרמב״ם ב-35 אלף שקל.

אבל עכשיו שיש פה כתב יד של החידו שזה מייקר את זה בעוד עשרים אלף דולר,

אז הוא שואל האם הוא חייב להודיע למוכר, האם הוא חייב להודיע למוכר שמכר לו, לעקיבא,

תשמע, מה שמכרת לי פה זה מכרת לי פה חפץ יקר, יש פה מקח טעות.

מכרתי לי את זה ממש ממש במחיר אפסי ביחס למחיר שזה שווה.

אז האם הוא חייב להודיע לעקיבא על זה?

או בכל אופן,

וממילא אז המקח בטלה יחזיר לו את זה,

או אם הוא רוצה את זה בכל זאת להוסיף לו את ה-20 אלף דולר?

או שלא, חיים זכה בזה.

חיים שמצא את המציאה הזאת, הוא זכה בספר הזה.

יותר משטות, אבל שזה השלפה, אם פה זה מבטל המקח כי יותר משטות.

כן, או שפה לא, כי פה הצד השני, עקיבא בעצמו, זה שמכר לך,

לא ידע מהחתימה הזאת בכלל, לא ידע מכלום.

זה צדדי הספק שיותר ינתח אותם בעזרת השם.

עוד מעשה שהיה,

וגם בואו נדון, ואולי נראה קצת שיש שינויים בין המקרים.

היה עוד מעשה באברך,

שהזדמן לו להיות בשוק הפשפשים,

ושם יש חנות ספרים, כל ספר הם מוכרים,

חמש שקל.

כל ספר ישן, חמש שקל, עשר שקל, ספרים ישנים,

כל סוגי הספרים.

אותו אברך ראה שם ספר של הנציב.

הוא, ספר של הנציב, בסדר, זה מחיר רגיל, עשר שקל, חמש שקל, אבל אין לו נציב, אמר, נקנה את זה.

קנה אותו בחמישה שקלים.

כשהוא מגיע הביתה,

הוא פותח את הספר, בעמוד הראשון יש הקדשה,

הקדשה שהנציב כתב לאחד מתלמידי החכמים שהיו באותו דור.

אוהו, הקדשה של הנציב זה כמה עשרות אלפי דולרים גם.

אז עכשיו, השאלה גם שלו, אותו שאלה, האם הוא צריך להגיד למוכר שמכר לו את זה, תשמע ידידי,

הספר הזה שמכרת בחמש, עשר שקל,

הוא שווה עשרות אלפי דולרים או שלא, הוא זכה בזה.

אלו השאלות.

אם זה היה במונדימה אחרי שנים, אז במוכר היה אמור לשים לב. המוכר לא שם לב. אתה צודק שהוא היה אמור לשים לב, הוא לא שם לב.

יש עוד נראה שהוא מכר את זה, יש עוד נראה שהוא רצה למכור את זה גם ככה.

לא, זה לא ידידי, זה שוק הפשפשים, לא? זה, הוא לא מבין בזה גם.

הוא לא מבין, גם אם הוא ראה את זה, הוא לא מבין בזה.

הוא לא מבין את זה.

אם הוא מוכר עתיקות, אז הוא... לא, נשק כנב, ודאי. ההוא מוכר איזשהו פשפשים סתם. לא, הוא במקרה הראשון.

כן.

במקרה הראשון. זה באמצע הספר, הוא לא ראה את זה. אם הוא היה יודע שיש שם, הוא בוודאי היה רואה את זה.

הוא ידע גם לחפש.

מי? השני, זה עובר על דף על דף. הוא מוצא עתיקות, הוא מוכר מיד. אם היה לוצת שיש בפנים באמצע הרמב״ם, איזה עמוד.

לא אכפת לו.

אבל הוא לא חושב שיהיה, זה לא מודע, לא בכל הוצאה, כאילו אין בכל הוצאה הערות של אחידו,

זה אחד לכל ההוצאה, הייתה הערה של אחידו.

אחידו כתב את ההערה שלו רק בספר אחד, ברמב״ם אחד מאותה הוצאה.

אז אין את זה, הוא לא צריך לחשוש לזה, רק ההוא, חיים, הוא אחד שתמיד מחפש מציאות.

תפקידו לא לחפש בגניזה, תפקידו לקנות ספרים עתיקים ולחפש בהם מציאות. זה התפקיד של חיים.

מילא, אז חיים עלה על זה.

אז מה אתם אומרים רבי ישי?

מה הדין?

מה הדין פה?

זה לכאורה שתי מעשים שלכאורה אותו נידון, אבל נראה קצת שיש שינויים ביניהם.

אז בואו נראה.

יש שאלה אחרת שעליה לא דיברנו פה, אבל זה שהיה עכשיו,

מעשה שהיה עכשיו בשנה האחרונה או שנתיים האחרונות,

זה היה בלונדון,

היה מעשה שהיה פסק של הרב של לונדון, הרב דונר, לגבי הפסק ההוא.

היה שם מאייסה שאדם ירש את הירושה מאביב, ספרייה גדולה עתיקה, עם הרבה ספרים ישנים,

והוא אמר לאחד החברים, הוא אחד שלא מתמצא, לא מעניין אותו ספרים,

אחד שהוא עסקן וזה, כלומר סוחר,

ספרים זה לא מעניין אותו בכלל בעוד שנים.

אז הוא פגש איזה אחד, תלמיד חכם שם, אמר לו, תשמע, אתה מוצא ספרים,

זה סתם מפריע לי בבית, כמות ספרים. לי זה זלזל, זה מפריע לי בבית, זה

הורס את כל היופי והעיצוב של הדירה, אם אתה רוצה בוא תיקח.

וההוא בא, אמר לו בשמחה, לקח,

ובין הספרים שהוא לקח היה ספר של נועה מלימלך עצמו,

ההוצאה שלו עצמו, שהייתה שהוא השתמש בזה,

וזה שווה גם מאוד יקר.

והוא בא בשאלה על הרב דונר, מה הדין?

אז הרב דונר,

רבה של לונדון,

פסק לו פסק, וזה פסק מאוד מעניין,

אבל אנחנו נראה שלכאורה קשה להגיד את הפסק הזה,

אבל ככה הוא פסק לו,

הוא אמר לו, יש בעלי התייספס.

בעלי התייספס,

רבותינו בעלי התייספס,

מביאים על המכירה של איסוב, מפרשת תולדות,

שם כתוב שאיסוב מכר את הבכורה.

מכורי ראש אבווה המון,

הוא מכר לו את זה רק בנזיד הדשים.

המחיר הוא פער עצום.

איך מועילה המכירה?

וכתוב שהמכירה מועילה.

למה המכירה מועילה?

אז אומר,

אומרים בעלי התייספס,

אומרים בעלי התייספס,

אומרים בעלי התייספס, יסוד גדול.

אומרים בעלי התוספות,

יסוד גדול.

אומרים בעלי התוספות,

איך זה מועילה המכירה?

איך מועילה המכירה, כן?

אומרים בעלי התוספות יסוד.

שימו לב איזה יסוד מדהים של בעלי התיספס.

מביאים בשם רבי יהודה החסיד, שהוא מוציא מזה דין.

כתוב בעלי התוספות.

ונמצא בספר רבי יהודה החסיד.

מכאן אתה למד שאם יש ביד רשע ספר תורה או מצווה אחרת,

מותר לצדיק לרמותו ולתלום ממנו.

מותר לצדיק לרמותו ולתלום ממנו. כך כתוב בבעלי התיספס, בשם רבי יהודה החסיד.

שאם אתה רואה ספר תורה או איזה מצווה אצל אדם רשע,

אז לצדיק מותר לרמות אותו ולקחת את זה.

הוא לא רצה להחזיק את הספרים אצלו בבית.

או, או, או, או, אז אתם אומרים טוב מאוד, אבל הוא רצה להגיד הרב דונר, זה שזיזל בספרים ולא רצה אותם,

לכאורה זה מבחינת רשע,

ואז הוא אמר להם, הרב דונר, כיוון שהוא מבחינת רשע,

אז מותר לך לרמותו ואתה לא צריך להחזיר לו.

אבל זה חידוש גדול מאוד, רבותיי. גם אדם שהוא רשע,

והחידוש הזה זה חידוש גדול מאוד.

גם אדם שהוא רשע בעצם,

או אחד שהוא לא בסדר, מה, מותר לרמות אותו, לקחת ממנו ספרים?

אה, עם הפשט בעלי התוספות, מפה הוא הוציא את הדין הזה?

אני חושב שהפשט בעלי התוספות הוא פשט אחר לגמרי.

אם נקרא את בעלי התוספות, נראה.

הפסוק הזה של בעלי התוספות, שמביאים, על מה הולך הפסוק?

ואיבז עשיו את הבכורה.

אז בואו אני אקריא לכם את הלשון של בעלי התוספות.

אומר בעלי התוספות, פירוש,

מכבר היה מבזה אותה.

עשו כבר מזמן היה מבזה את הבכורה,

ועל כן לקחה יעקב ממנו.

ולכן יעקב לקח ממנו את מה?

ולכן יעקב לקח ממנו את הבכורה. למה?

כי כבר מזמן

הוא היה מבזה את הבכורה, עוד לפני זה.

אז בבעלי התוספות מבואר,

פירוש,

אם היא כבר היה מבזה אותה ועל כן לקחה יעקב ממנו רואים פה שבגלל שהוא ביזה אז יעקב לא רצה ש...

אז ספר תורה שאצל מישהו

אומר, זה רבי יהודה החסיד אומר, אתה רואה ספר תורה אצל מישהו, והוא מזלזל בספר תורה,

מזלזל בו, מניח עליו דברים, עושה בו זלזול,

פה יש מצווה באמת לקנות לרמות טוב, לקנות ממנו, לקחת ממנו את זה, בצורה, באיזה צורה שתהיה,

כי הוא מזלזל בדבר.

אבל סתם אדם שלא רוצה את הספרים,

אבל הוא לא מזלזל במצווה, אין פה ביזיון לעצם המצווה,

הוא לא רצה את הספרים, הוא לא צריך אותם,

אבל אם זה שווה כסף, איך מותר לקחת לו את זה?

איך מותר לקחת ממנו?

אפילו מגוי.

הוא מכר לו את הספרים. הוא נתן לו את הספר, אבל פה אם זה...

הוא מכר לו את כל הספרים, את הסיפוריה שלו. הוא מכר לו או שהוא סתם נתן מתנה?

מאיזה מקרה?

מקרה עם הרדונר, מה שאמרתי ב... שם, בלונדון, לא, הוא נתן לו.

מתנה. מתנה.

נתנו את זה מתנה.

כן, נתנו את זה מתנה.

אז אני אומר, שמה זה בכלל נושא אחר, זה לא שייך לו.

קשה, קשה מאוד לומר שאחד שהוא לא צדיק, אז מותר לך לקחת ממנו ברמאות את דברי מצווה שיש בו?

ספר תורה או מצווה, זה מאוד מאוד קשה.

זה ממונות, זה דיני מומנס, איך מותר לקחת?

אצל יעקב זה עוד נושא בפני עצמו. אנחנו אומרים אצל יעקב סתם, שמה זה בחוירו. מה זה בכורה?

בכורה זה לא ממונות בכלל, כן? אין פה ממונות, זה עניין.

אבל מרבי יהודה יחסית כל הבעיה, ששם מדובר על ספר תורה.

ספר תורה זה ממונות.

אז מפה המקור, בסדר? ואני אומר ששם הפשט הוא בגלל, כמו שהוא מביא את זה ממש מלא התוספות,

שבגלל שמזלזלים בזה,

אז אדם שמזלזל במצווה, בספר תורה, ואתה לא רוצה שימשיך לבזות את זה, אז מותר לך את האפשרות הזאת.

בכל מקום,

לכאורה משמה אין ראיה לסיפור שלנו בכלל,

והסיפור שלנו זה בכלל בכלל, שאנחנו דיברנו על שתי השאלות שאני הצגתי לכם היום,

זה בכלל גם לא קשור לנושא שמה, וגם הסיפור שהיה שמה,

לכאורה זה לא פשוט הדין.

אבל כן, כי זה לא מסתבר שבגלל זה מותר.

אז מה יהיה כן הדין? בואו נדון בכל הסוגיה הזאת,

מה לכאורה צריך להיות הדין.

אז בעצם יש סוגיה בבאומציא.

המשנה אומר את זה בבאומציא, דף כה עמוד ב',

כתוב במשנה, נראה לי שצילמו פה את המשנה.

כן, יש לכם את המשנה בדף כה עמוד ב'.

כתוב במשנה

למטה, מצא בגל ובכותל ישן, הרי אלו שלא.

אם אדם מוצא מציאה בגל או בכותל ישן,

בתוך כותל אתה מוצא איזה מציאה בפנים,

אז מצא בגל או בכותל ישן, מה הדין?

הרי אלו שלא.

המציאה הזאת היא של המועצה.

תוספות בדף כו עמוד א',

דיבור המתחיל דשתיך,

תוספות שואל למה זה של המוצא?

הרי הוא מצא את זה בתוך כותל,

אז תקנה החצר של בעל הכותל, תקנה לו את המציאה.

אה, אני לא יודע, קיימן,

שחצר הוא שלא דום, קונה לו שלא מדעתו.

ממילא אם החצר של האדם קונה לו כל דבר שלא מדעתו,

אז אותו כותל שנמצא שם המציאה,

למה המוצא את זה בכותל זכה בזה?

למה הוא זכה בזה?

הרי החצר, הכותל הזה שייך לאדם מסוים,

אז בעל הכותל יקנה את זה מדין חצר. יש כלל שחצר של אדם קונה לו. אדם שיש לו חצר, אז החצר קונה לו, אם זה חצר המשתמרת,

אז היא קונה לו, אז גם פה החצר תקנה לו, הכותל יקנה לו.

אומר תוספות,

שאלה עצומה,

אומר תוספות חידוש, תראו מה מתרץ תוספות. ויש לומר,

דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם.

חצר קונה זה דווקא דברים שיכולים להגיע אליך,

אבל דברים שיכולים לא להגיע, שלא תמצא אותם אף פעם,

אז החצר בכלל לא קונה.

חוצר קונה רק דבר שיכול להיות שתמצא אותו פעם,

אבל דברים שזה מופקע, שתמצא אותם,

החצר לא קונה, וטוסט מביא לזה כמה ראיות

של חוצר קונה דווקא דברים שיכול להגיע, ודברים שלא יכולים להגיע, חצר בכלל לא קונה.

השיטה מקובצת.

אני חושב שגם במורדכי, שנדבר עליו עוד מעט, תחילת,

זה תלוי בגרסאות,

אבל גם במורדכי יש את המילים האלו,

שכל מה שחוצר קונה זה דווקא מה שנכנס לחצר אחרי שהיא הייתה שלך.

אבל אם הדברים נכנסו לחצר לפני שהחצר הייתה שלך,

אז חצר לא קונה לך.

אחרי שהחצר שלך נכנסו דברים, אז החצר קונה לך.

כך מבואר בשיטה מקובצת,

וככה לכאורה קצת מתחיל לשון המורדכי,

שרק דברים שאחרי שהחצר שלך,

אז היא קונה.

אבל דברים שקודם החצר זה נכנס, קודם שהחצר הייתה שלך,

אז לכאורה החצר לא קונה.

אם נעצור פה לפני שנמשיך הלאה את הנושא ונדון בנושאים שלנו,

לכאורה

במקרה שדיברנו,

הרי החצר

של המוכר הזה, דוגמה בשוק הפשפשים שמוכר את הספרים,

הספר הזה הגיע אליו אחרי שהחצר הייתה שלו.

אז לפי השיטה המקובצת הוא ודאי קנה את זה.

אז אותו מוכר קנה את הספר הזה עם כל מה שיש בו.

אז הוא קנה גם את מה?

את ההקדשה, שזה השווי היקר, המחיר היקר.

וממילא אם הוא קנה את זה, אז הם מכרתי לך את זה, אז יש פה מקח טעות, אתה צריך להחזיר לי את זה.

אז אני קניתי את זה כבר.

אבל לפי התייסווייס,

דבר שאתה לא עתיד למצוא אותו,

הנה החתימה של אחידו באמצע הרמב״ם.

מי עתיד למצוא דבר כזה?

אז כמה זה דבר שאתה לא עתיד למצוא אותו?

אז המוצא הראשון שקנה את זה במציאה,

שהוא מצא את זה בגניזה השכונתית,

אז הוא לכאורה שמצא את הספר הזה ולקח את זה לביתו,

הוא לא קנה,

אם הסברה היא שהחצר לא קנה דבר שאתה לא עתיד למצוא אותו,

אז הוא לא קנה את זה.

אז אם אנחנו מדברים על המקרה הראשון,

על המציאה בגניזה השכונתית בנחלס מוישה,

אז פה רבי עיסאי יצא לכאורה, לכאורה, אני אומר, נפקא מינא,

שלפי התייספס,

כיוון שזה דבר שלא עתיד למצוא אותו,

אז את החתימה באמצע הרמב״ם זה לא עתיד למצוא,

אז המוצא הראשון שמצא את זה, הוא לא זוכה בזה בכלל.

למה? כי זה לא עתיד למצוא דבר כזה באמצע הרמב״ם.

ממילא החצר בכלל לא קנתה לו את זה.

היא קנתה לו רק את הספר בלי הכתב המיוחד של החידום עם החתימה.

ממילא את זה היא לא קנתה לו בכלל,

אז מה שהיה לי זה רק ספר, ומכרתי לך ספר.

אז פה ודאי אתה לא חייב להחזיר לי,

זה יהיה של הקונה.

כן?

לפי התוספות.

אבל גם לפי התוספות,

מה יהיה במקרה השני של הנציב?

אז שם אני אומר אותו דבר,

גם זה לא עתיד למצוא, כי מדובר במוכר בשוק הפשפשים,

אז זה לא מעניין אותו. אם זה היה חנות בבני ברק והקדשה היא בראש הספר,

אז בזה כל אחד היה, זה עתיד למצוא אותו.

אז החצר של מוכר הספרים בבני ברק הייתה קונה את זה.

אבל כיוון שמדובר באדם שלא מבין בזה,

בשוק הפשפשים המוכר, מה זה שהיה,

זה היה בשוק הפשפשים שהוא לא מבין בכלל,

אז גם אם הוא רואה את ההקדשה הוא לא מבין מה הוא רואה פה בכלל,

אז זה לא עתיד למצוא,

האדם הזה לא עתיד למצוא את זה.

אז אם המקרה הזה יהיה שווה למקרה הראשון של הרמב״ם לפי תוספות.

אלא אם כן זה ישתנה במכללות בבני הברק,

שפה מוכר שמבין בספרים,

אז העתיד נמצוא את זה.

זה 95 אחוז, אני לא יודע, זה 100 אחוז שהוא לא ימצא את זה? מי?

ההוא שלא שומר... לא צריך 100 אחוז שהוא לא ימצא, אם זה רחוק מאוד, דרשתו, זאת אומרת,

זה לא בדרך רחוקה שהוא ימצא, זה לא נורמלי,

מסתומה הוא לא ימצא. תלוי, לא, אני אומר, אם הוא יחבב את זה,

אז בדרך כלל אנשים שיש להם תחביבים,

אז, אז, אז, או, אתה צודק. כן. אז זה מוכר תחביב אצלו, הוא פותח את זה, כן, הוא פותח את זה 100 פעמים,

הוא יחבב את זה, והוא עלול ל... הרב צודדנו, אתה אומר, טוב,

אבל אני אומר רק נקודה אחת, אני רוצה להוסיף פה נקודה. זה אמרתי, שזה שמצא את זה,

עקיבא,

הוא תפקידו לא לחפש בדברים האלה, הוא רק לחפש את המציאות.

חיים הוא אחד שמחפש בכל דבר בספר, זה מה שמעניין אותו.

עקיבא זה רק אחד שמחפש ספרים עתיקים, והוא מוכר. הוא בכלל לא... הוא לא... אף פעם הוא לא מדפדף.

כל תפקידו זה למצוא עתיקות ולמכור אותן בשוק. דברים שהוצאה ישנה של לפני שנים, זו הוצאה של הרמב״ם לפני 400 שנה, את זה הוא מוכר בכלל, הוא לא מחפש...

הוא בכלל לא עושה ביקורת בכלל. אז זה דבר שלא עתיד למצוא.

זה המקרה שלנו.

ממילא,

ממילא, רבותיי,

אז לכאורה יצא

שלפי תוספות

אז

פשוט שאני לא קונה,

עקיבא לא קונה את העיירה של אחידו,

וגם המוכר בשוק הפשפשים לא קנה את ההקדשה, כי הוא לא מבין בכלל בהקדשות,

אלא אם כן זה היה בבני ברק, אז במקרה השני, כיוון שזה בתחילת הספר,

אז הם רצוי שימצאו את זה, ואז הוא היה קונה את זה.

אבל לפי השיטה המקובצת,

הרי זה בא לחצר, או אחרי שהחנות שלו הוא קונה את הספרים.

המוכר בשוק הפשפשים,

וגם עקיבא שהכניס את זה לבית שלו,

אחרי שיש לו דירה, הוא מצא את זה בשוק הפשפשים, הוא מכניס את זה לדירה שלו,

ואז הוא קונה את זה.

אז פה חצר, ודאי תקנה לו את הדבר הזה.

זה לכאורה בפשטות.

בואו ניכנס עכשיו יותר לסוגיה,

ונראה פה את המורדכי.

המורדכי,

בבואו נמציא, פרק ראשון,

באות רנח.

אז המורדכי באות רנח, יש לכם את המורדכי?

הביאו שם את המורדכי?

הביאו, הביאו, הביאו את המורדכי עמוד, אבל לא הקדישו את זה. בסדר, אז תראו שם באות רנח את המורדכי.

יש אות רנח, אתם רואים?

איפה זה בעמוד? איזה דף כ?

רנח דף כ הרי בעמוד של המורדכי רנח

אז תראו שם יש שורה רחבה פתאום יש שורה ריקה ומתחיל שורה רחבה בשורה זה באמצע השורה אנחנו נתחיל מהשורה זה נראה שלא הביאו

לא הביאו אצלכם הביאו מורדכי אבל פה האות ברגעי סמכי

אז כנראה יש אולי מורדכי בהמשך

בהתחלה רנח רואים?

כן כן. אז כתוב במורדכי ככה

המורדכי אומר

בשורה הרחבה אני מתחיל

שחצרו קונה לו בדבר הבא לחצרו אחר כך קצת אפשר לדקדק פה כמו השיטה

שרק אם זה בא אחר כך אבל בדבר שלא היה

יש גרסאות פה אנחנו ניכנס לגרסאות לא בהזדמנות הזאתי

ולחשבן את הגרסאות אבל כאן כתוב במורדכי את היסוד הזה לכאורה

שבפשטות שרק אם בא אחר כך אז אתה קונה

אבל ממשיך פה המורדכי ואומר פה רעיון מאוד מאוד נפלא

אומר המורדכי

רעיון היי למה כשאני מוכר לך אומר המורדכי את החצר

אז אני לא מוכר לך את כל מה שיש בתוכה

אגב החצר תקנה גם את המטלטלים

ככה שואל המורדכי תראו אומר המורדכי הוא מטלטלה אגב בקרקע נמי לא אקנלה הוא לא מקנה לו את המיטלטלין אגב הקרקע

ודוגמתו מעשה דה אלכסנדרוס מוקדון אתם רואים מה הוא כותב? באגדה בסוגריים באגדה

כן אומר המורדכי פה רעיון כזה אומר המורדכי בסדר אז אדם לא קונה רק מה שבא אחר כך ולא מה שבא לפני בסדר אבל למה

כשאני מוכר לך את הקרקע אני לא מוכר לך את כל מה שיש בה זה בא לפני זה אבל אני עכשיו מוכר לך את הקרקע

כל מה שיש בקרקע אני מוכר לך

המטלטלים עם כל הדברים שנמצאים זה אגב הקרקע אני גם מוכר לך אותם

אז כל מה שיש בקרקע אני מוכר לך

למה זה לא מועילה המכירה על כל מה שיש בקרקע?

אומר המורדכי משהו מעניין

כי מה ייסד אלכסנדר מוקדון אתם יודעים מה ייסד אלכסנדר מוקדון

אני מבין שהוא מתכוון בהגדה בהגדה אולי זה מתכוון לירושלמי

יש ירושלמי, אין לנו פה את הירושלמי, אבל יש ירושלמי בממציא פרק ב', משנה ה'.

זה גם בעצם מדרש רבה,

קצת בנוסח אחר, המדרש רבה על הפסוק

אדם הוא בהמתו שיהיה השם,

על הפסוק הזה, אז המדרש מביא מאיסא נורא עם אלכסנדר מוקדון, מה היה שם, מה היה שם, אלכסנדר מוקדון

הוא נסע לעבר, אחרי ערי החוישך

אז הוא הגיע שם לאחד מהמלכים

והוא רצה לראות איך הם דנים שם

והנה הוא נכנס לאחד הדיונים שם של המלך מעבר להרי החושך

והוא רואה שם מאיסא מאוד מעניין

שתי אנשים מתווכחים אצל המלך, מה הוויכוח?

אדם מכר לחברו קרקע

ובתוך הקרקע, החבר שקנה אותה

הוא מוצא מטמון

אז מה הוויכוח? לא למי המטמון, הוויכוח הוא ויכוח אחרת לגמרי

המוכר אומר, אני מכרתי לו קרקע עם כל מה שיש בפנים

אז המטמון שייך לקונה והקונה אומר, מה פתאום?

קרקע קניתי, מטמון לא קניתי.

הוויכוח מעניין מאוד שמעתם פעם ויכוח כזה? אף אחד לא רוצה, זה לא שייך לו.

המוכר אומר, מכרתי לו קרקע עם כל מה שבתוכה

אז גם המטמון שייך לאותו קונה והקונה אומר, מה פתאום? אני רק רציתי לקנות קרקע, המטמון הוא שייך לך לא רוצה חס ושלום לקחת דבר שלא שייך לי לעבור על גזל

באים לפסק.

אלכסנדרס מוקדון שומע את השאלה, מתחיל לצחוק.

המלך שם שואל אותו, מה קרה? אתה צוחק.

מה קרה?

אומר לו, מה זה מה קרה?

שאלה כזאת אצלנו?

אומר לו, מה היה?

אומר לו, מה פשוט מה היה?

הייתי הורג גם אותו וגם אותו, והכסף למלוכה.

מה זאת אומרת? מטמון כזה גדול,

את שתיהם היינו הורגים ולוקחים את הכסף למלוכה.

אמר לו אותו מלך, תגיד לי,

בסדר, בירושלמי מבואר יותר.

בירושלמי מבואר שהוא ביקש לעשות למלך סעודה,

ואלכסנדר היה רעב, רצה לעשות לו סעודה.

אז הוא אמר להם להכין לו סעודה, לחם מזהב, כל האוכל מזהב.

באים לאכול, אלכסנדר אומר, מה אפשר לאכול פה? זהב? מה אתה מביא לי לאכול?

אמרו לו, אתם אנשים שרוצים רק אחרי זהב, כסף, הורגים אנשים.

נו, אז תאכלו את זה גם.

מכל מקום ממשיך שם הירושלמי ואומר,

אומר הירושלמי,

שהוא שאל אותו,

אלכסנדר שאל, אותו מלך שאל את אלכסנדר מוקדום, תגיד לי,

יש אצלכם שמש?

הוא אמר, בוודאי.

מה, שמש, גשם, הכל?

הוא אמר, ברצינות,

שמש יש, גשם יש?

הוא אמר לו, ודאי, יש שמש, יש גשם.

הוא אומר לו, רגע, רגע, רגע, אולי חסר לי משהו בחשבון,

יש אצלכם גם בהמות?

הוא אומר לו, ודאי, גם בהמות יש.

הוא אמר לו, אה, עכשיו הכל מובן.

אלכסנדר אומר לו, מה, מה עכשיו מובן?

אמרנו, תראה,

לא הבנתי איך זורחת לכם שמש, איך יורד לכם גשם.

האנשים שככה מתנהגים,

רוצים להרוג בן אדם בשביל לקחת כסף?

אבל אחרי שאתה אומר לי שיש בהמות אצלכם, נו, מה הם אשמים?

להם צריך שמש, להם צריך גשם.

וזה הפסוק, אדם הוא בהמה תושיע השם.

כשברוך הוא לפעמים הושיע את האדם בגלל הבהמה.

לא מגיע לאדם, אבל איש בו בהמות שבמילה הם צריך לתת.

אז עוד אמו בהמה תושיע השם.

זה המייסה שמביא המורדכה פה אצלנו.

מכל מקום, המורדכה רק מביא לנו את הרעיון שהנה הוא אומר קרקע קניתי ומה שבתוכה לא קניתי.

אז רואים שאתה לא אומר שאני מוכר לך את הקרקע, מחייב להיות שאני מוכר לך את הקרקע עם כל מה שבתוכה.

מוכר לך את הקרקע ומה שבתוכה לא, הנה היא סברה כזאתי.

זה כל מה שהמורדכה רוצה להביא לכאורה.

אבל פה המורדכה נכנס פה לנושא מאוד מאוד מעניין וזה קשור, ומפה אנחנו נפסוק את הנושא שלנו.

נגיע להלכה בשאלות שלנו.

אמורדכי פה מביא

אמורדכי מביא פה

דיון כזה. אומר אמורדכי

הוא מעשה באחד שקנה בדיל מן האויב את כוכבים לכסות גגו.

בדיל זה מין מתכת מסוימת,

אז הוא קנה מהאויב את כוכבים בדיל לכסות את הגג שלו.

סוג מתכת כזאתי,

שמישהו יודע מה זה בדיל זה ממש דומה לכסף אותו צבע של כסף.

הבדיל זה המתכת כזאתי זה ממש כמו כסף אותו צבע אבל זו מתכת זולה זה לא כסף

אבל זה ממש דומה.

אז אומר המורדכי הוא מעשה באחד שקנה בדיל מן העובד כוכבים לכסות גגו

ושוב נמלח

ומחרו לישראל חברו.

אותו יהודי קנה אחרי זה הוא אומר למה אני צריך את זה ומחר את זה לחבר שלו אחר.

אחרי שהוא קנה ושילם וזה שייך לו

הוא מכר את זה לישראל אחרת.

מה הדין?

מה היה שמה הסיפור? נו,

ונמצא שכולו כסף מבפנים.

הבדיל הזה, המתכת, האהבה הזאתי זה רק החלק החיצוני בדיל אבל בפנים זה גוש אי כסף הכל כסף טהור.

זה סכומי עתק,

כמות כזאתי של כסף ענק.

בדיל עצום לך לעשות את כל הגג, הכל כסף בפנים, רק מבחוץ זה בדיל.

נו, אז יש ויכוח, הישראל שמחר אומר לקונה, תשמע,

מקחתאות, הרי אני קניתי את זה, זה שלי.

הגוי היא מקחתאות, גוי אין לי בעיה, אבל עכשיו אתה קונה ואתה ישראל,

קנית ממני, ממני יש מקחתאות.

לגוי אין מקחתאות, בסדר.

כן?

נכון.

אז לגבי הגוי זה מקח, אז זה... זה לקום אסור, זה רק לגנוב בפויאל.

כן. אבל זה, זה בוודאי מותר.

כן, וגם מקח אקום אין אצל גוי, אין מקח תועש.

אין כל המושג של מקח תועש. אז הישראל שקנה מהגוי אין מקח תועש בשלו,

אבל אומר הישראל השני, אבל אתה קנית את זה ממני.

אתה קנית ממני.

מכרתי לך בדיל בשווי של...

בדיל, אבל זה כסף, זה מקח תועש, תחזיר לי את הכל.

מה הדין?

אומר המורדכה,

אומר המורדכה פה,

ופטרו אבי העזרי,

שאמר שלא זכה בו

כשקנאו מן העובד כוכבים,

כיוון שלא ידע ולא נתקבל לקנות את הכסף.

אומר האבי העזרי, וגם אבי המורדכה, שרבנותם מודה לו,

לדין הזה, גם רבנותם מודה לו לזה,

גם אמורדכה מסכים לזה,

אתה ישראל, מה קנית מהגוי?

בדיל, את הכסף בכלל לא קנית.

אתה הלכת לדרך לקנות בדיל, והוא מכר לך בדיל,

אבל כסף בכלל לא חשבת לקנות.

ומה שכן קנית זה בדיל, מה שמכרת לי,

אבל את הכסף בכלל לא קנית.

ממילא אומר האבי עזר, וגם רבנו תם,

שהדבר הזה שייך לישראל השני, הוא זכה בזה.

הישראל הקונה זכה בזה,

וכיוון שהישראל הקונה זכה בזה, אז זה שלא.

הישראל הקונה הזה זכה בזה, והבדיל הזה של מי?

של הישראל הקונה.

וככה תראו באגור סוישרי הוא מביא בשם רב בלייזר ממיץ, שגם פה עושה ככה.

אז כולם בדעה אחת רווחת,

שהרי כל מה שהוא מכר לך הוא מכר לך מה?

בדיל,

כל מה שהוא מכר לך הוא מכר לך בדיל, אבל כסף הוא אף פעם לא מכר לך.

ממילא אז אתה, ישראל הראשון, לא זכית בכלל בכסף.

ומה שהגיע אליי,

אז גם מכרת לי בדיל ואת הכסף, אני זכיתי.

למה שלא התנהלת לי מצטער?

מי?

הראשון.

זה לא הגיע אליו, עוד פעם.

לא, הראשון זה הגיע, זה לא רחוק.

מה?

עוד פעם.

הבדיל הזה זה הבדיל בפנים כסף, נכון?

איפה הגיע?

מה היה מקרה?

תקראו את המקרה. גם אם זה הגיע, זה לא יעזור,

עוד מעט נדבר על זה, אבל בואו נראה את המקרה פה.

תראה את המקרה.

הוא מעשה באחד כשקנה בדיל מן העובד כוכבים בכנסות גגו ושוב נמלח ומכרו לישראל חברו.

בחזקת בדיל.

אבל גם אם זה הגיע אליו, אנחנו מדברים בדיוק על המקרה שלנו, זה אני אומר.

אתה דבר כזה, אתה לא חשבת בכלל שיש פה כסף, נכון?

זה רק נראה לך בדיל. אז את זה אתה בכלל לא חושב לקנות.

מה אתה חושב לקנות, מה כל מה שחשבת לקנות זה רק תבדיל,

בכלל לא חשבת לקנות את הכסף,

כן?

אז כסף הוא בכלל לא חשב לקנות,

בסדר, ולכן הדין הוא של מי זה? של הישראל השני.

ארמו פוסק להלכה את זה, ארמו תראו,

פוסק ארמו להלכה

שהבדיל עדיין הוא בדרך,

הרי הוא קנה את הבדיל בשוק

ובאמצע הדרך הוא נמלח, אבל לא הפצת שהוא נמלח. זה אמרתי לו, שבמילים פה משהו אפילו לא הגיע אליו, אבל גם אם זה לא הגיע אליו הביתה, זה הפשטות של המורטחי, זה מה שאמרתי, אבל גם אם זה הגיע, אנחנו יכולים גם לדון בזה.

אז זה המחלקת שדיברנו מקודם, יפה מאוד.

אבל פה מדובר שזה נמלח בכלל.

בדרך הוא נמלח בזה

תראו את הרמו,

הרמו פוסק

אתם רואים את הרמו למטה?

הרמו למטה ממש בסוף בסוף בסוף הלוך יח פוסק הרמו בסוף הלוך יח מקרה מעניין, תראו

אומר הרמו

אם קנה סרסור דבר בחזקת בדיל, זה שתי שורות אחרונות של הרמו

אם קנה הסרסור דבר בחזקת בדיל,

הוא מכרו

הוא קנה דבר בחזקת בדיל והוא מכר את זה

ואחר כך נודע שהיה בו כסף או זהב, זכה הלוקח

שלא זכה בו הסרסור מעולם, הואיל ולא ידע בו

הסרסור הזה, זה המתווך, לא זכה בזה אף פעם, למה?

כי הוא לא ידע מזה,

כן?

אומר השח על המקום,

לאו דווקא סרסור, גם אם אדם קנה את זה לעצמו,

אותו הדין אומר השח.

בשח כתוב שלאו דווקא הסרסור,

אלא גם אם הוא עצמו קנה, אל תאמר שזה דווקא בסרסור, שהוא לא,

אלא אפילו אדם קנה לעצמו גם,

גם הדין הוא אותו רעיון שהוא לא זכה בזה.

כתוב שהוא לא זכה בזה, אוקיי.

עכשיו בואו ניכנס לנושא הזה.

אז אם אנחנו רואים פה את הרעיון הזה,

אפילו שהוא קנה את זה לעצמו, הוא לא זכה בזה.

אז אנחנו,

אם ניגש לפי הטעם הזה,

אז לכאורה במקרה שלנו, בספרים,

כיוון שהוא בכלל רצה רק לקנות בדיל שמה,

והוא לא חשב שיש פה כסף,

הוא לא ידע על שיש בפנים,

הוא לא ידע על הספרים שיש שם חתימה והערה של אחידו,

אז ממש המקרה הזה,

שהוא מתכנן לקנות רק את הספר,

והוא קנה רק את הספר.

כמו ששמה מפורש, הוא קנה רק את

האדם הזה שמכר, רבותיי.

זה הישרול שמוכר לשני.

מה הוא קנה עצמו?

הוא קנה רק את הבדיל.

אז מכרת לי רק את הבדיל.

ואם יש כסף, אני זכיתי בזה.

אותו דבר גם פה.

המוכר, המוצא הראשון,

כשהוא מצא את הספרים,

הוא חשב שהוא מוצא רק מה?

ספר.

והוא מכר את זה ספר.

השני שקנה את זה, זכה בזה במה?

זכה בחתימה.

אז לפי זה יצא,

זה לא מכך טעות,

והקונה השני יזכה לכאורה בספר הזה.

אם החתימה יקרה,

הקונה השני זוכה בזה.

ככה יצא לפי השח,

כי הרי השח מדבר גם כשהוא קנה את זה לעצמו.

אבל יש לחלק בבדיל וכסף, זה שני גושים, שני דברים שונים, מופרדים. כאן זה קליפי ספר. יש בזה הרבה, הרבה מילים יש בזה. חלק מזה זה החתימה.

כן, אבל החתימה לכאורה זה עוד חלק.

עוד מעט אני אנגר בסברה שלך ואני אבאר שזה שונה,

אבל עוד מעט אני רוצה להיגע, אתה אומר סברה יפה,

עוד מעט ניגע בה.

אני ניגע בה מפורש.

אבל זה עוד קשור לעוד נקודה.

אבל פה, לכאורה,

הפשטותי זה אותו רעיון כמו ששם יש לנו פה.

רק יש פה, יש אבידס הגרשוני.

אבידס הגרשוני אומר פה סברה נפלאה,

ובוא נחשבן לפי אבידס הגרשוני.

אבידס הגרשוני אומר, תדע לך.

כל הרעיון אומר אבידס הגרשוני בתשובה.

כל הדין הזה.

שאם מכרתי בדיל ונמצא בפנים כסף,

שהדין הוא שמכרתי רק את הבדיל

ואת הכסף לא זכיתי ואתה הקונה זכית בכסף,

זה רק בחיי גבנה שזה היה מכופה בדיל בחוץ ובפנים זה היה כסף.

אבל מה הדין אם הכל היה כסף?

כל החפצה הזאת של המתכת הייתה כל כולה כסף.

הכל היה פה כסף. רק מה?

הוא חשב שזה בדיל.

אבל כל החפצה הזאת הייתה כסף טהור.

רק הוא חשב שזה בדיל.

פה אומר העבודה סגרירשייני, פה הוא קנה את זה.

למה?

למה הוא קנה את זה? הוא אומר, סברה נפלאה.

אומר העבודה סגרירשייני,

אתה רצית לקנות את החפץ הזה, את החפצה הזאת ירצת לקנות.

טוב, אתה חשבת שזה בדיל, אבל את כל החפצה הזאת ירצת לקנות.

קנית אותה.

שם אתה רצה לקנות את הבדיל, אז אנחנו רואים שקנית רק את הבדיל מבחוץ.

אבל פה מה תקנה? הרי הכל פה כסף.

אז ודאי שרצית את החתיכה הזאת בעצם.

כי הרי מה הוא מכר לך פה? הוא מכר לך את החפץ הזה.

אז אם זה מכופה בדיל, אומר העבודה סגיר שוני,

אז המכירה הלכה על הבדיל, אז את זה קנית ואת זה בפנים ולא קנית.

אבל אם כל החתיכה פה היא,

הכל הכל פה זה כסף, רק הוא טעה ולא שם לב שזה כסף והוא הבין שזה בדיל,

בחיי גבנא מחדש העבודה סגיר שוני,

שפה אני לא אומר שהשני, הישראל השני,

זכה בזה, אלא זה מקח טעות וזה יחזור לראשון.

למה? כי הוא מכר לך את החפצה הזאתי, ופה יש מקח טעות.

עכשיו, לפי זה רבותיי, בוא נעבור לספרים.

אם נלך לפי העבודה סגיר שוני,

אז בוא נעבור לספרים גם.

בספרים שדיברנו עכשיו.

אותו רעיון לכאורה.

אחרי הסברה של העבודה סגיר שוני. אז מה, אני המוצא הזה,

או המוכר הראשון, מה הוא מכר לו?

הוא מכר לו ספר, נכון?

הוא מכר לו ספר.

וזה היה ספר.

רק זה ספר, הוא שווה יותר.

הוא מצא ספר, והוא מוכר לו ספר, וזה ספר שווה יותר.

יש פה חתימה.

אז זה כמו כל החתיכה,

חתיכת כסף.

כי הוא מכר לו ספר,

והתכונית שלו הייתה למכור ספר.

אז הוא מכר לו ספר,

והספר הזה הוא ספר שמה?

ששווה יותר.

כן?

לפי הרעיון של אבודס הגרשיני שיש חילוק

ואומר אבודס הגרשיני זה דווקא אם מכרת לי דבר בתור, מכרת לי את הדבר עצמו בתור שהוא בדיל ונמצא שבפנים יש כסף,

אז אני אומר שאתה קנית רק את הבדיל ולא את הכסף אבל אם כל החתיכה היא כסף אז קנית את החתיכה הזאתי,

נו פה מכר לו את החתיכה או את הספר והוא קנה את הספר, זה ספר אחד אין פה שתי חלקים בספר אז הוא קנה את הספר

הזה אז אם הוא קנה את הספר הזה אז לכאורה פה יצטרך להיות שזה שהראשון שלקח את זה הוא מכר לך פה את הספר באמצעים את כל הספר הזה שהוא זכה בו ואז יש פה מקח טעות כי זה שווה יותר ותצטרך להחזיר את זה לראשון

ככה יצא לכאורה לפי אבודס הגרשואין אבל מה

זה אמור להיות ככה לא לא לא, בדיל כולו בדיל זה לא

מה פתאום הכיסוי הבדיל הזה כולו בדיל צריך להיות

בסדר זה כל בדיל לא משנה אבל פה זה לא אמור להיות בבדיל זה גם לא אמור להיות

שכסף יהיה בבדיל זה לא אמור להיות

בדיל הוא בדיל בא לבד אבל זה חלק מהבניין של ההדבר הזה לא לא לא לא לא הגגות זה רק מבדיל נטו

לא כסף רק בדיל נטו במקרה שלנו הזדמנת שהיה בבפנים כסף

זה היה מציאה

כן אבל מה רבותיי עבודס הגרשואין אחרי שהוא מביא את החילוק

הלבוש לא מחלק בזה

הלבוש אומר מפורש שאין הבדל בין אם הכל היה כסף

והוא חשב שזה בדיל,

לבין אם היה רק הציפוי בדיל והיה בפנים כסף.

אומר הרב עבודה סגירשיני, מי יכול לחלוק אחרי המלך?

הלבוש אומר ככה,

מי יכול, ואף אחד לא מעיר עליו, לא עצמה ולא זה על הלבוש,

אז מי יכול לחלוק אחר המלך?

ואם הלבוש אומר,

אז גם העבודה סגירשיני מסכים לסברה של הלבוש,

והוא אומר שכיוון שהסברה של הלבוש אף אחד לא חולק, אז אין הבדל בין

כסף שזה בפנים והחיפוי הוא בדיל,

לבין אם הכל כסף ורק הוא טעה.

כן?

הוא חשב שזה משהו אחר, זה מקח טעות, הוא מכר במשהו אחר, דיברנו על זה, הוא מכר במשהו אחר, אז אני... לא, לא, עוד פעם, אם זה שלי, עוד פעם אני אומר,

אם זה דבר שהוא שלי בעצם,

ואני מוכר לך,

אז ודאי שיש בו מקח טעות, אבל פה, איך אתה זכית בזה, זו כל השאלה?

הרי אתה לא התכוונת לזכות בזה גם.

אם זה דבר, דוגמה, בירושה הספר,

היא ספר שירש מאבותיו, וזה המקרה שם,

אז ודאי ירש את הספר עם כל מה שיש בו.

אז ודאי, מה שמכרת זה מקח טעות ומחזירים לך.

אתה לא ידעת שיש, אדם שירה ספר עם הירה של אחידו,

זה ודאי שאם הוא מכר את זה, בסוף התברר שזה הרע של אחידו,

מחזירים לו וזה מקח טעות,

כי הוא ירש את הספר עם כל השביות שלו.

פה מדובר שהוא קנה, אומרים לו, מה אתה קנית? קנית ממישהו את זה. מה התכוונת? מה קנית פה? קראת רק את הספר, את זה לא התכוונת לקנות.

לא חשבת ולא ידעת שיש את זה.

אז את מה שקנית, מכרת.

אז עכשיו, אז הוא זכה בזה, כי זה לא קשור אליך. את מה שאתה קנית, מכרת.

מה שהיה פה עוד דבר, אתה בכלל לא זכית בזה.

אז לכן אצלנו המקרה הוא מקרה אחר לגמרי, כן?

רק מה,

פה מה אתה טענת מקודם?

ופה יש

שהעובדה הסגירשויני בעצמו נוגע בנקודה הזאת,

שאולי יש לחלק מה אתה טענת לפני הטענה הקודם שאמרתי שאני אחזור אליך. מה אתה טענת?

מה השם שלך?

יונתן, מה טענת?

זה ספר לגוש אחד, וגם לשני גושים.

ספר זה חלק אחד,

כן?

אז עבודת הסגירשויני אומר, אולי נגיד שספר,

גם לפי הלבוש,

כשהלבוש אומר שאין חילוק,

אבל זה דווקא כשזה שתי חלקים שונים.

יש בדיל ויש כסף.

אז שתי חלקים שונים.

פה אומר הלבוש, פה אומר הלבוש הוא מחלק,

כן? והלבוש

הרי לא מסכים לחילוק אמנם,

אבל הוא אומר, בשתי הדברים האלה יש את הסברה,

שזה שתי חפצים שונים,

אז פה אני יכול לומר את הדין,

שהמכה החדשה לא קנית את החלק הזה, רק קנית את החלק הזה,

כמו שהוא אומר.

רק את הבדיל קנית, אבל את הכסף לא קנית.

אבל בספר שכולו חפצי אחת, כן?

גם אפשר להגיד ת'חליט בספר.

מה?

בתוך הספר יש שם, אם הערך הזה של החתימה יהיה יותר גדול,

זה צריך להיות נכון. אבל זה ספר אחד, שהשווי שלו טעות,

שהשווי אחר.

זה ספר שהשווי שלו אחר.

זה ספר אחד.

אז אתם אומרים, טוב, אולי אתם מתקדמים לנקודה, אתם גם נוגדים. מה השם שלכם? מה השם של הנקודה? מה? דניאל. דניאל. אם יגזול את החלק הזה. אני אגיד לכם, עזוב, בואו אני אגיד לכם. אתם אומרים, טוב, יונה, אתה כיוונת לעבודת סגירשוני, אבל אומר עבודת סגירשוני,

שאין להגיד את החילוק הזה, למה?

כי הוא אומר, גם פה זה נקרא שתי חלקים,

כמו שאתה טוען, רק הוא מגדיר את זה יותר.

אומר עבודה סגירשיני, את ההגדרה שלך, אבל הוא מגדיר את זה.

אומר עבודה סגירשיני,

ספר בלי הערה של החידות, זה ספר יש שם.

אם הערה זה כבר לא ספר, זה יודאיקה.

יש פה עוד דבר, יודאיקה!

זה שתי דברים, יש ספר ויש פה יודאיקה, חלק שהוא יודאיקה.

ככה.

זה חפצה אחרת!

או, הרב תולדנו.

זה נמוך.

כן, אז...

אה? הרב במצור גם יודאיקה.

כן.

כן.

אבל כשיש כתב, זה...

זה עוד יודאיקה חדשה. יש פה, יש הרבה גדולה באיזה שתי...

כן. ממילא יוצא לפי זה, רבותיי.

יש בזה עוד הרבה מה לפלפל בנושא הזה.

הזמן כבר

מסתיים לנו.

אבל יש בזה עוד אריכות גדולה לפלפל גם בעבודה סגירשיני, ויש פה עוד כמה נקודות חשובות.

יש את הרב אביגדור. תראו את המורדכי בפנים.

יש בזה עוד אריכות נפלאה, במורדכי,

שהוא דן פה בעוד כמה נקודות שהן קשורות לנושא הזה.

מה שיוצא לנו להלכה לכאורה לפי זה,

שבמקרה הזה הדין הוא שזה שמצא,

למסקנה, זה שמצא את הספר,

כיוון שהוא לא ידע שיש את החתימה,

אז הוא בעצם לא... הוא זכר רק בספר ולא בחתימה.

וממילא הוא זכר... הוא מכר מה שהוא מכר.

הוא מכר ספר.

אז הקונה השני זכה בספר עם החתימה,

ואין פה מקח טעות.

זה שלא, כי כל מה שאתה זכית,

זה זכית רק בספר.

והדבר הזה, בכלל לא חשבת לקנות אותו, לא קנית אותו.

חצר לא קונה, כמו שדיברנו.

ממילא,

אז מכרת את זה והשני זכה בזה.

אבל כל זה רבותיי, דווקא אם, כמו שדיברנו,

שזה הראשון מצא את זה, קנה את זה,

כן? אם הוא קנה את זה, מישהו מצא את זה,

אז הוא זוכר מה... אבל אם הוא ירש את זה

מאבותיו ומאבותיו, אז היה להם את כל הממון בזה.

הם ידעו מה שיש פה, והיה להם את כל הממון.

והוא ירש דבר שיש בו את כל הממון.

אז פה בחיי גבנה, לכאורה, יהיה פה מקח טעות.