שאלה שבועית עולמית - הרב יורם נעמן שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

שלום, קהל קדוש, היום אנחנו נדבר על שאלה שנשאלה

בראובן בעל מכולת

שהכין את חנותו לסגירה בגמר עבודת היום,

הוא כבר עמד בפתח החנות כדי לסוגרה.

בעל המכולת כבר החליט לסגור, כבר

עמד בפתח החנות.

בעודו עומד שם הגיע שמעון לחנות

וביקש מראובן בעל המכולת לקנות גלידות לצורך אורחיו.

שמעון, הגיעו לו האחיינים שלו,

ורצה לקנות ארטיקים,

לשמח אותם,

אז ביקש מבעל המכולת, תן לי להיכנס למכולת כדי לקנות גלידות.

ראובן בעל המכולת נענה בחיוב לבקשתו,

ונתן לו להיכנס לחנות להוציא את הגלידות מהמקרר של הגלידות,

וביקשו שיבוא מחר לשלם עבורם, כיוון שהוא ממהר לסגור וללכת,

ואינו רוצה להתעכב כדי לקבל את התשלום.

וכך היה.

שמעון הוציא את הגלידות מהמקרר,

לקחם לביתו.

למחרת,

כאשר הגיע ראובן,

שהוא בעל המכולת לפתוח את החנות שלו,

והנה לתדהמתו הוא רואה בתוך המקרר של הגלידות

שכל הגלידות נמסו והתערבבו הצבעים זה בזה, ירוק עם צהוב, כחול, אדום,

והכל נמס,

כמו שכתוב במם, וחמה שמש ונמס.

הכל התנמס.

והיו למים.

הסיבה לכך,

בגלל שדלת המקרר לא נסגרה ונשארה פתוחה כל הלילה,

בגלל ששמעון, מהמהירות שלו, הוא שכח לסגור את הדלת של המקרר.

ראובן בא למכולת,

חיכה שיבוא שמעון לשלם עבור אותם ארתיקים שהוא לקח,

אותן גלידות שהוא לקח,

והנה שמעון אכן מגיע למכולת

ובא לשלם עבור עשרה ארתיקים שהוא לקח.

אמר לו המוכר, אני רוצה ממך 200 ארתיקים.

אומר לו, אני לא לקחתי 200 ארתיקים, אני לקחתי רק עשרה ארתיקים, מה פתאום אני אשלם לך על 200 ארתיקים?

מיד הוא לקח אותו והראה לו את המקרר של הארתיקים

ואמר לו,

כשאתה רואה את כל הארתיקים האלה שהם נמסים,

זה בגלל שאתמול אתה לקחת את הארתיקים, פתחת את המקרר של הארתיקים והשארת את המקרר פתוח.

ובגלל שיש במכולת, כשסוגרים אותה,

המקררים מפיצים הרבה הרבה חום והמקום סגור,

אז החום הזה נכנס לתוך הארתיקים והתנמסו הארתיקים.

אז אמר לו, תשמע, תשאל רב,

אם אתה חייב על פי הדין לשלם,

אני דורש ממך את כל ה-200 הארתיקים לשלם.

אם במידה ואתה פטור,

אז גזירה היא משמיים ואני אשא באחריות.

הוא כמו שאומרים, כפרת עוונות.

עד כאן השאלה. השאלה נשאלת, האם שמעון שנכנס לחנות של המכולת ופתח את המקרר של הארתיקים

ולא נעל אותו והשאיר אותו פתוח בחיפזון

ויצא מהחנות ובגלל זה הארתיקים התנמסו, האם

הדבר הזה נחשב כמזיק בידיים,

כביכול הוא לקח את הארתיקים האלה והזיק אותם,

או שנאמר שהדבר הזה,

אומנם זה לא רצוי,

אמנם שאסור לעשות את זה,

אבל זה רק בגדר גרמה בנזקין, שגרמה בנזקין פטור,

פטור מדיני אדם, שבדין של מטה לא יכולים לחייב על גרמות.

שהואיל, וזה רק נגרם בגרמה,

הוא לא לקח את הארתיקים וזרק אותם לאש,

אלא הוא לא נעל את הדלת של המקרר.

על זה אנחנו נדון היום בשיעור בסייעתא דשמיא.

תחילה,

היה מקום לומר,

בסברה פשוטה,

רגע, אי אפשר להגיד שזו האחריות של המוכר?

או, אי אפשר להגיד שהאחריות של המוכר,

מסיבה פשוטה, הואיל ומדובר פה,

שהוא כבר סגר את הכל,

כמו שהדגשנו בשאלה, הוא כבר הכניס את כל המקרים בפנים, הוא כבר היה על הדלת לצאת.

שמעון בא אליו, תעשה לי טובה, תן לי להיכנס,

להשתחל פנימה, כדי להוציא ארתיקים, הגיעו לי אורחים.

אז הוא אמר לו, לך תיקח ארתיקים, תבוא תשלם מחר, כי אני נועל.

זאת אומרת ששמעון יודע שהוא לא יכול להשאיר דלת פתוחה על סמך שבעל המכולת יסגור את הדלת.

מאידך גיסא, שמעון לא השאיר את זה בכוונה תחילה.

הוא מהמהירות, שאומר לו, תעשה את זה מהר בזריז,

תפס את הארתיקים והלך בלי משים לב. שהוא גרם לו, הוא לחיץ אותו. הוא גרם, אז השאלה,

הוא לא אמר לו, אל תסגור את הדלת, תשאיר את זה פתוח. הוא אמר לו, תגמור מהערב, תצא, תגמור.

כמו שאתה יודע לקחת ארתיקים. הוא גם לא אמיס לו את הארתיקים. כן, אבל כמו שאתה יודע לקחת ארתיקים,

תדע גם לסגור את הדלת.

אתה ידעת לפתוח, מצאת את זה סגור, אז תסגור.

אתה פתחת, אתה תסגור.

אבל הוא אומר, אתה יודע מה, אני לא סגרתי.

אבל בזה שלא סגרתי, לא נגעתי לך כביכול בארתיקים. הארתיקים נמסו לבד, אז זה רק גרמה.

או נאמר לו,

היום אתה העמסת את הארתיקים בזה שפתחת להם את הדלת.

אז ככה, לכאורה היה מקום לומר,

‫שהואיל, ובעל המכולת הרשה לו ‫לפתוח את המקרר של הארתיקים. ‫זה היה לו עם רשות.

וכל הבעיה נוצרה זה רק בגלל ‫שהוא לא חזר וסגר את הדלת ‫שנמצאת על המקרר של הארתיקים.

‫אז לכאורה, מה שהוא לא סוגר, ‫זה רק בשבי אל תעשה.

‫זה לא בקום ועשה.

‫ואם זה בשבי אל תעשה,

‫אז לכאורה,

‫אז זה נקרא גרמה.

‫אבל אני חושב

‫שאדם שפותח דלת של מקרר של גלידות,

‫כמו במקרה שלנו,

‫ולא נועל אותו חזרה,

‫זה נידון כאילו מתחילה ‫לא הייתה לך רשות לפתוח.

‫אני מרשה לך לפתוח אם אתה סוגר.

‫אם אתה פותח ומשאיר את זה פתוח, ‫לאדם כמוך אני לא מרשה לפתוח.

‫ונביא על זה ראייה ודוגמה.

‫מצאנו בנתיבות המשפט ‫סימן רצ״א, סעיף קטן, י״ד.

‫הנתיבות שם מביא מקרה,

‫שזה אומנם לא מופיע במראה מקומות, ‫אנחנו עוד מעט נגיע ‫לדברים שמופיעים במראה מקומות.

‫זה רק הקדמה לשורות.

‫נתיבות המשפט מביא מקרה כזה,

‫הוא אומר שהיה ראובן, ‫הלך לבית של שמעון,

‫וראה ששמעון לא נמצא בבית שלו, ‫והבית פתוח,

‫ויכולים גנבים להיכנס, ‫והוא ראה שיש לו כסף על השולחן.

‫הוא, בתום לב, כדי לעזור לשמעון, ‫לקחת את כל המטבעות שיש לו על השולחן,

‫וכמו שאתם יודעים, בזמנים ההם ‫לא היה בלטות בדירות, היה עפר.

‫חפר איזו חפירה באיזו פינה בבית,

‫וכיסה את הכול בעפר,

‫וזה הוא אמר שלפחות ‫לא יגנבו לו גנבים.

‫ותכנן שיבוא אחר כך לספר לבעל הבית ‫איפה המטבעות.

‫הוא צדיק גמור, הוא איך התכוון לשמור לו, ‫ולאו לגנוב ולא שום דבר.

והנה באמת,

‫שמעון הגיע לבית, לא מוצא את המטבעות.

‫פתאום ראובן הגיח לעומתו, ‫אומר לו, סליחה, המטבעות שלך,

‫אני שמתי לך אותן, ‫שמרתי לך אותן, אל תדאג,

‫הם פה בחור, אני אפתח לך. ‫הוא אומר, טוב, איפה הם?

‫ואז פתאום הוא שכח איפה הוא שם אותם.

‫הוא מתחיל לחפור מפה, הוא לא מוצא.

‫לחפור מפה, הוא לא מוצא. ‫בית גדול, רחב ידיים,

‫כבר חפך, אמרו לו, ‫שמע, מילאת לי את הבית בחפירות, ‫בסוף אנחנו ניפול בבורות?

‫איפה הכסף?

‫שכח, הוא לא זוכר באיזה פינה הוא שם אותם. ‫הוא לא סימן, לא כתב, לא, שכח.

‫עכשיו, יבוא המה אומר ויאמר,

‫כשהרי שמתי,

שמתי מטרה נכונה ‫ומטרה טובה לשמור לך.

‫וכששמתי, הרי ידעתי איפה שמתי.

‫מתי נוצר הנזק? ‫כששכחתי איפה שמתי.

‫כששכחתי, זה נידון כבש ואל תעשה.

‫זה לא מעשה בידיים.

‫מה זה שכח?

‫אפשר להתפוסס על זה. ‫זה מועד לעולם, מה זאת אומרת? ‫-מה? ‫שאתה פועל נזק. ‫אדם מועד לעולם זה שהוא בא ומזיז ‫את היד שלו ושובר לך חלון.

‫אתה אומר, לא שמתי לב, רציתי להתמתח.

‫אדוני, אתה אדם עם שכל.

‫לפני שאתה מרים את היד, ‫תסתכל אחורה, ‫אולי עומד בן אדם עם משקפיים, ‫תעיף לו את המשקפיים.

‫זה אדם מועד לעולם.

‫פה אנחנו פשוט צריכים ‫לחלק את הסיפור הזה לגורמים. ‫כשהוא קבר את המטבעות, ‫כביכול, הוא לא עשה שום נזק, הפוך.

‫עשו לו משברך. ‫הוא בסך הכול,

הוא בא להציל את המעות של שמעון.

‫הוא בא לשמור לו עליהן.

‫מתי נוצר הנזק? ‫כשהוא שכח משכלו היכן המעות נמצאים.

‫אז יבוא האומר ויאמר, הוא פטור.

‫הוא פטור. זה שב ואל תעשה.

‫-מה לא פטור?

‫כי הוא לא עשה מעשה בידיים.

‫אם יש לך במדל של ראשי השכן שלך, ‫תדעו מהם כתובים מקשורים לזה. ‫-או אומר על נתיבות המשפט,

‫על ההלכה הוא חייב לשלם,

‫ואתה,

למי ששם מטבעות בחול

‫ובסוף שוכח אותן,

‫אז מההתחלה זה נידון כפשיעה. ‫אל תשים אותן בחול.

‫אתה אדם שכחן, אל תשים בחול.

‫-אבל אחי, הוא ירשום בחול. ‫-אתה רוצה, תרשום לך על פתק. ‫אתה רוצה, אל תשים כלום, אל תיגע, אף אחד לא ביקש ממך.

‫אתה רוצה, תשמור מבחוץ, ‫תשבו בעל הבית. ‫אבל לקבור אותן בחול,

‫ואחר כך לשכוח, ‫זה נידון כאילו מלכתחילה ‫זרקת אותן לאש,

‫זרקת אותן לים.

‫אותו דבר, לכאורה... ‫-זה לא מגיעה, זה לא מגיעה. זה לא מגיעה. זה לא מגיעה. זה לא מגיעה. זה מבצעים, האש והחור. זה לא מבצעים. ‫נידון. תחפש יותר, תמצא אותם. ‫כן, אבל לא מצאו אותם. אתה רואה כבר...

שעות מחפשים. מה הם מצאו? הם תמצאו, הם תקפו, הם תמצאו. הם תמצאו, הם תמצאו. הם תמצאו, הם תמצאו. הם תמצאו. הם תמצאו. הם תמצאו. הם תמצאו. הם תמצאו. הם תמצאו. הם תמצאו. הם הרסו את כל הבית שלו. אומרים לו, תשמע, גם לכסות את הב... לא היה שם מיליון דולר. הבעיה שלו. הבעיה של מי? הבעיה שלו. הבעיה שלו. הבעיה שלו. הבעיה שלו. הבעיה שלו. הבעיה שלו. הבעיה שלו. הבעיה שלו. הבעיה שלו. הבעיה שלו. הבע

‫הוא תצלול תמצא, אבל אין.

‫לא מוצאים אותם, אז מה? ‫-אין. לא, היה משהו אחר לגמרי. ‫טוב, פה זה לא בדיוק כמו הים. ‫בוא נשאר באותו מקום. ‫-פה זה לא בדיוק כמו הים, ‫אני מסכים איתך, ‫אבל אם לא מוצאים, אז אומר לו, ‫הנה, קח את הביתה, ‫תחפור, חפר פה. ‫הוא תהיה, אז אומר לו, ‫אני לא יכול עוד לחפור.

‫כבר כואבים לי ידיים, ‫אי אפשר לחפור עוד. זה מקום ענק.

‫אז אומר הנתיבות, למעשה הוא חייב.

‫זה ששם אותם הוא חייב. ‫למה?

‫באדמה אתה מזיק.

‫אז ממילא הבעל הבית, ‫זה הדימוי לארטיקים. ‫-אני לא מסכים לך.

‫אז עכשיו השאלה שלנו היא מתמקדת ככה. ‫אומר לו הקונה, אומר לו, אתה יודע מה, ‫מה הדין אם אני בכוונה,

‫באתי, נכנסתי, פתחתי לך ‫את המקרר של הארטיקים,

‫ונשאר בגללי פתוח.

‫על זה נשאל רב, האם אני חייב או לא.

‫כי למעשה,

‫בארטיקים אני לא נגעתי בכלל.

‫אני רק נגעתי במגן שמגן על הארטיקים,

‫במכסה שעל ה... ‫-אז נזק בידיים, מה זאת אומרת?

‫לא, כבודו צריך להבין.

‫בהגדרות של מזיק הדברים הם ברורים.

‫מזיק בידיים זה לקחת פטיש ושבור חלון.

‫אם אני עושה דברים שהם רק גורמים נזק,

‫כדוגמה,

לפתוח דלת של מקרר,

‫והתהליך מתמשך, ‫החום נכנס והגלידות מתנמסים,

‫זה נידון או כגרמה או כגרמי. ‫זה השיעור שלנו.

‫אבל אי אפשר לקרוא לזה מזיק בידיים. ‫אתה יודע מה זה נקרא מזיק בידיים? ‫לקחת את הארטיקים,

‫לשים אותם באש, זה מזיק בידיים. ‫לקחת את הארטיקים, ‫זרוק אותם לים, מזיק בידיים.

‫אבל כשאני עושה פעולות חיצוניות,

‫שהן לא... לא נגעתי לך בכלל בארטיקים, ‫פתחתי דלת של מקרר. ‫-איך? זה פסיק רשע פה, מה? זה פסיק רשע, אבל אם אתה... ‫עוד מעט כבודו ישמע דוגמאות

בגמרא שהרבה יותר פסיק רשע ‫מארטיקים ופטורים עליהם, ‫ונדבר על זה, ובשביל זה יש שיעור.

‫אז הנושא שלנו היום, נכון לעכשיו, ‫האם אדם שפותח את המקרר של הגלידות

‫ושוכח לנעול אותן, ‫או אפילו לא נועל אותן בכוונה,

‫האם אפשר לחייב אותו לקרוא לו מזיק,

‫בגרמי,

‫או שמא אפשר לקרוא לו גרמה בן זקין ופטור?

‫ועז זה אנחנו באים לדבר.

אז ככה,

‫יש לנו מקרה שהוא מופיע בגמרא בסנהדרין, ‫דף ע״ז עמוד ב', צילמו לכם את זה פה, ‫אפשר לקרוא את זה פה.

‫ע״ז עמוד ב',

בסוף העמוד בשליש התחתון.

‫אומרת הגמרא, אמר רב פאפא,

‫הימן דקפטה לחברי,

‫והשקיל עליה בתקה דמיה,

‫גירא דידהו ומחייב.

‫ענמילא בכוח ראשון,

‫אבל בכוח שני גרמא בעל מהו.

‫אז נסביר את דברי הגמרא. ‫רב פאפא בא ואומר, ‫הימן דקפטה לחברי, ‫והשקיל עליה בתקה דמיה.

‫אחד לוקח את חברו, קושר אותו בחבל גדול,

‫ושם אותו ממול מקום שיש בו סכר ‫של מים זורמים בצורה אדירה.

‫אבל כשהסכר סגור, אין מים.

‫והוא בא ופותח את המחסום של המים.

‫היה שם איזו דלת שמרימים אותה,

‫ואז כשפותחים את הדלת, ‫המים יוצאים בשצף-קצף, ‫בכוח גדול או ביד חזקה,

‫ופשוט הורגים את האדם ‫שנמצא כפות ממול המים.

‫בהלכות רציחה

צריכים לדעת כלל אחד,

‫אדם שרוצח עובר על לא תרצח. ‫זה דבר ידוע.

‫כדי להרוג אותו, כדי שהוא יתחייב ‫מתה רוצח,

‫הוא חייב לרצוח בידיים.

‫אם הוא ירצח לא בידיים, ‫על אף שהוא הורג אדם בגרמה,

‫אז הוא חייב בדיני שמיים, ‫הקדוש ברוך הוא יטפל בו,

‫אבל בדיני אדם, סנהדרין, ‫לא יכולים להרוג אותו. ‫-בכדור לא? ‫-ואם הוא ירה עליו חצות אותו דבר? ‫אם הוא יורה עליו ירייה בכדור,

‫אז זה זורק חץ, זה מזיק בידיים. ‫בידיים זה לא דווקא בידיים שלו,

אלא אם הוא זורק אבן, האבן מתרוממת והולכת אליו.

למה היא הולכת? בגלל כוח הדחף שאתה דחפת והכנסת באבן.

אז זה גם נקרא מזיק בידיים.

אבל למשל, אם הוא ישים איזה סם המוות

באיזה צלחת והוא יאכל את זה,

אז פה אי אפשר להרוג אותו.

אומנם הוא נגרם, מה שהוא מת זה בגללו,

אבל הוא לא הרג אותו בידיים.

כן, מה אתה שואל?

רצית לשאול משהו?

אותו דבר אם הוא זרק חץ, אז זה גם מגיע לבחיזיה.

לא משנה, זה רק חץ, זה נקרא מזיק בידיים. לא מספיק כוח גומי של החץ. זה לא גרמה, זה נקרא מזיק בידיים, זה כוחו.

איך? הוא שחרר את הגומי של החץ. מה זאת אומרת? שחרר את הגומי, זה הסוגיה.

לשחרר מחסום, יפה.

לא, אם הוא שחרר את הגומי.

יש חץ בקשת? הוא עוזב, הוא מותח אותו.

אז מי יטמן את הכוח הזה בחץ? המתיחה שלו.

כשהוא עוזב,

כל הכוח שלו. זהו, אז מתיחה שלו מגיעה להרוג את ה... נכון, זה נקרא מזיק בידיים על ידי כוחו.

נכון.

עכשיו... ואם זה לא, ואם הוא פתח את הדלת, זה סרבא. נכון, פה הוא פתח, זו הגמרא אומרת.

אם הוא פתח את הדלת של הסכר,

והוא שם שם אדם, קשר אותו בחבל ליד המים,

המים הראשונים,

אם הם יהרגו אותו, אז זה נקרא מזיק בידיים.

והוא חייב.

ולמה באמת, עוד מעט נדבר,

אבל אם זה יהיה בכוח שני, אומרת הגמרא, זה גרמא בעלמא הוא.

מה ההבדל בין כוח ראשון לכוח שני?

אז תראו,

רש״י אומר,

כוח ראשון, תראו בסוף שלוש שורות מלמטה,

כשפינה להם דרך לצד זה, מיד נפלו עליו דאבי כוחו.

אבל בכוח שני, שליחור רחוק קצת, ולא נפלו המים מיד בצאתם מגדרותיהם עליו,

אלא לאחר מכן הלכו על המקום שהוא שם, גרמא הוא ולא מכוחו.

רש״י פה עושה לנו הבדלה ברורה.

רש״י אומר שאם המים הראשונים שיצאו בזה שהוא הרים את הסכר הזה,

המים הראשונים יצאו, זה כוח ראשון.

זה נידון כאילו לקחת את המים וזרקת אותם עליו בכוח, והוא מת.

אבל אם שמת את האדם למרחוק, המים כבר יידרדרו ברצפה,

ולאחר מכן הוא מת,

אז רש״י, תראו מה רש״י אומר,

שניחור רחוק קצת,

ולא נפלו המים מיד בצאתם מגדרותיהם עליו,

אלא לאחר מכן הלכו על המקום שהוא שם,

זה נידון כגרמא והוא פתור.

יש מהראשונים שמסבירים קצת אחרת.

אומרים שהמים הראשונים זה כוח ראשון,

אבל המים שבאים אחר כך

הם כוח שני.

זאת אומרת,

המים שהם תקועים

בדף של הסכר ורוצים להתפרץ החוצה,

והם לא מתפרצים החוצה בגלל שאותה דלת עוצרת אותם,

כשאתה מרים את המחסום,

אנחנו דנים את המים הראשונים כאילו לקחת אותם בידיים וזרקת אותם עליו.

למה?

נאמר פה בגמרא חידוש דין,

שחרור מחסום נידון כזריקת חץ.

הרי בהיגיון יש הבדל גדול בין זריקת חץ וזריקת אבן לבין שחרור מחסום.

ההבדל הוא פשוט.

באבן, הכוח שלך טמון באבן.

האבן היא דוממת, היא עומדת.

למה היא מתעופפת באוויר לכיוון האדם הזה והורגת אותו?

בגלל שאתה השקעת כוחות באבן,

ומהיד שלך, בזרוע, מהשרירים עברו לאבן,

וזה נהיה כוח אנרגיה שמעיף את האבן ונותן לו מכה.

במים של הסכר, הכוח הזה טמון במים,

זה לא היה בגללי, אני לא נגעתי במים בכלל.

למה?

אני לא נגעתי במים, אני רק הרמתי את הסכר.

אבל במים,

המים היום הם זורמים מכוחם.

אני שחררתי מחסום, שים לב.

כשאני זורק אבן,

האבן, אני טומן בה את הכוח, אני משקיע בה את הכוח, זה הרבה יותר חזק.

זה האדם המזיק הרגיל, כוחו כגופו.

אבל כשהמים מצד עצמם יש להם כוח אדיר, הם זורמים,

רק יש משהו שעוצר אותם מלצאת.

ואני משחרר להם

את השסתום, את המציל שמציל אותם מלצאת.

בגמרא פה כתוב שאם זה כוח ראשון, זה נידון כאילו תפסת את המים וזרקת אותם על האדם.

זה נקרא כוח ראשון.

הדין הזה נפסק להלכה.

הרמב״ם מביא את זה בהלכות רוצח, פרק ג', הלכה יג'.

אנחנו נקרא את זה פה מהדפים שצילמו לנו פה,

מארגני השיעור שיהיו.

אז תראו, הדף האחרון

כתוב כאן ברמב״ם ככה.

חובל ומזיק פרק י״ל, נכון, אני רואה שצילמו את הקטע הזה. זה גם מתאים.

אחד המזיק בידו,

או שזרק אבן,

או ירח עץ והזיק בו,

או שפטר מים על חברו, או על הכלים והזיק,

או שרק עונה והזיק בכיחו ונראו בעת שהלכו מכוחו.

הרי זה כמזיק בידו, והם תולדות של אדם.

אבל אם נחרוק ויקיח על הארץ,

ואחר כך נתקל בהם אדם, הרי זה חייב משום בורא,

שכל תקלה תולדה של בורי כמו שביארנו.

אז הרמב״ם אומר דבר ברור.

אחד, המזיק בידו.

זה המכה בהמה ישלמנה.

זה אדם המזיק

שכתוב בתורה מפורש.

מכה בהמה ישלמנה. אדם לוקח בהמה, נותן לה מכה על הראש,

הורג אותה. זה המכה בידו.

או זרק אבן או ירח עץ. שימו לב.

זרק אבן זה גם הכוח שהוא הכניס באבן ונתן בה את התאוצה לתת מכה לאדם. זה גם כן אדם המזיק.

או שפטר מים על חברו או על הכלים והזיק.

כשהוא פותח את המחסום של המים ונותן למים לצאת

מהכוח אל הפועל,

אומר הרמב״ם, הרי זה אדם המזיק וזה תולדה של אדם.

אז שימו לב, הרמב״ם הלך בצורה מסודרת.

המזיק בידו הרגיל שהוא לוקח פטיש ושומר.

התקדם לזרוק אבן שהוא לא בגופו ממש, אלא כוחו כגופו.

אבל את האבן הוא עשה אותה לכוח בזה שהוא זרק אותה ונתן בה את הכוח להתעופף באוויר.

והחידוש היותר גדול, שזה המתבאר בגמרא ע״ז שראינו עכשיו בסנהדרין,

זה נקרא פותר מים על חברו.

הסרת מציל.

עכשיו,

היה מקום לומר

שהואיל

ולמדנו שהסרת מציל נחשבת כאדם המזיק.

עכשיו בואו ניקח את זה לשפת המעשה,

למקרה שלנו בגלידות.

מה קורה בגלידות?

כשאדם בא למקרה של גלידות וזה סגור עם זכוכיות למעלה,

מה קורה?

החום בחוץ הוא הרבה יותר מאשר בפנים, בפנים קר, יש קיפאון.

בחוץ באים גלים של חום.

מה מונע מהגלים של החום להיכנס לארתיקים האלה?

המחיצה הזאת, הדלתות שנמצאים על המקרר.

עכשיו,

כשאני פותח את דלת המקרר, מה אני עושה?

החום שכביכול כל הזמן לוחץ על הדלת, רוצה להיכנס,

הוא נכנס פנימה.

החום הזה,

נידון

כמו המקרה של הגמרא בסנהדרין,

שאדם הביא אדם ושם אותו וכפת אותו ופתח את הסכר.

המים שהיו עומדים על המחסום,

הרגו את האדם, זה נידון כאדם שהרג אדם בגופו,

הוא חייב משום רציחה.

מה זה סיפור אמיתי?

ארתיקים?

ארתיקים זה סיפור אמיתי.

זה קשה לי, כי בדרך כלל קורה יכול להישאר גם על דלת פתוחה.

אבל הדגשנו בתחילת השיעור שמדובר פה בחנות מכולת סגורה.

וכשסוגרים את המכולת ויש בה מקרירים של החלב,

הכל עובד,

אז בתוך המקרה קר, אבל מבחוץ האוויר מאוד רותח.

תראה מכולת שפותחים אותה בבוקר, יוצא חום אדיר. למה?

אני רוצה להגיד לזה משהו. בעצם משהו הוא השאיר את זה פתוח,

זה לא אמור לקרום נזק. רק בגלל שזה במכולת,

שזה כזה, בצורה כזאת שיש לו שם כזאת כמות של חום. בגלל זה זה נגרם.

אבל אנחנו נמצאים במכולת, הוא לא פתח מקרר בתוך מקפיא.

בסדר, אבל... זה הציור שעליו אנחנו מדברים.

כן? מקרר בתוך מקפיא, אבל הוא פתח את המקרר בתוך פתיחה רגילה. בתוך פתיחה רגילה, והוא שכח לסגור אותו,

אז אנחנו היום באנו,

אז בנינו את השיעור בצורה כזאת, משהו שכח לסגור בשבילי הוא כמו אדם שפתח והשאיר בכוונה פתוח, זה פשיעה, אין בעיה, לא קורה עם ארתיקים אבל, אז במקרה שלנו אתה רואה שקרה, אתה רואה שהארתיקים נמסו, לא לא לא לא, זה הנידון שעליו מדברים, בחנות הזאת הארתיקים האלה אם אתה משאיר אותם פתוח הם מתנמסים, מייצר כוח, הם נמסים, הם נמסים, כן, מה אתה אומר?

לפי הראשונים שמסבירים, בחמה שמש ונמס, כמו שכתוב במאן,

מה אתה אומר? לפי הראשונים שמסבירים שכוח שני זה ארבעים ושניים לסגור, זה לא הגרחון. או, או, יפה, אתה אומר דבר יפה, נכון.

אז אנחנו באים ואומרים ככה,

אם היה רק החום הראשוני שנמצא מתדבק על הדלת,

שרוצה להיכנס פנימה,

ומה שעוצר אותו זה המחסום, והייתי פותח והוא נכנס,

אז זה נידון ככוח ראשון,

ואז הייתי מחייב אותו על הארתיקים מדין,

בשבילי הוא כמו שהביא אש ושם אותה על הארתיקים,

אותו דבר.

כי בשבילי החום בחוץ,

חום בשביל ארתיקים, זה אש לבגדים,

זה אש לגדיש,

זה אש לחיטה, זה אש לבדים.

חום לארתיקים זה מזיק,

ארתיק צריך להיות קפוא.

כדי לשמור עליו הוא חייב להיות בקיפרון.

אבל מכיוון

שלא החום הראשוני הוא זה שהרס את הארתיקים,

הוא בתור התחלה, אבל הוא לא הזיק להם שום דבר.

התחלופה של האוויר,

זאת אומרת, נכנס חום ויוצא ונכנס חום חדש,

ויוצא ונכנס חום חדש,

אז אחרי הרבה הרבה הרבה פעמים שנכנס,

אז הוא מתחיל לפרק את הקיפאון והופך אותו למים, את כל הערתיקים.

אז לכאורה פה זה נידון ככוח שני.

אז אנחנו עוד פעם חוזרים על השאלה שלנו,

אז שאי אפשר לחייב אותו מדין, בית קדמיה, זה נקרא מהפוסקים בית קדמיה.

הסרת מחסור.

בגלל שזה לא כוח ראשון, זה כוח שני.

עכשיו, בא מישהו,

שנייה אחת, בא מישהו ואמר דבר מאוד מעניין.

הוא אמר שאפשר לחקור.

הוא אומר, מה אתה חושב?

מה הורס את הארטיקים?

החום שנכנס ועוד נכנס ועוד נכנס ועוד נכנס?

או מה שהגלידות לא נמצאים בקיפאון,

הם נמסים מעצמם.

אז הוא בא ואמר, רגע,

תראה איך שהוא פתח את הדלת,

הקור של המקרר יצא החוצה.

נביא על זה משל.

אחד הולך לאקווריום שיש בו דגים.

הוא, יש לו פקק למטה, כשרוצים להחליף מים, מוציאים אותו והמים זורמים.

הוא אומר, אני רוצה להזיק בצורה כזאת שלא יחייבו אותי בבית הדין.

רשע, כמו שאומרים,

רשע שלמד קצת.

אז מה הוא עושה?

הוא מוציא את הפקק מלמטה,

המים יוצאים, הדגים נשארים בלי מים,

ומתים.

עכשיו הוא בא ואומר, תראה, אני בדגים שלך לא נגעתי.

תסלח לי, אני מעולם לא נגעתי בהם. אני בסך הכל הוצאתי את הפקק, והמים ירדו וירדו וירדו וירדו,

והדגים נשארו בלי מים.

כמו, אני יודע, היה סיפור, היה פעם מריבות בין שתי שכנים,

ואחד מהם,

מה עשה? הוציא לו אוויר מהגלגלים.

אמרתי, אני לא רוצה להזיק לו בתור מזיק כזה, לשבור לו חלון, לשבור לו, לא רוצה.

אבל הוציא לו אוויר מהגלגלים, לא הזקתי לו כלום, האוויר עולה בחינם.

אלא מה? זה טרחה. לך עכשיו,

כשהולך לך גלגל אחד, אז יש לך ספייר, אתה מחליף,

אבל כשהולכים לך שתיים או שלוש או ארבע,

הפירוש הוא שאתה תקוע.

אתה צריך ללכת למעלות האוויר לראשון, להחזיר אותו, ואת השני,

את השלישי. אולי ברביעית תשים את הספייר ויהיה לך ארבע.

אז הוא בסך הכל אומר, לא עשיתי לו כלום, רק הוצאתי לו אוויר.

אז אם הוא מוריד אוויר מהגלגלים,

אני יכול לקרוא לו בגרמה.

הוא לא הזיק לו ממש, אני יכול להבין איזה.

בפקק שאדם מוציא מהאקווריום,

אני יכול לבוא לומר דבר כזה.

את המים הראשונים שהיו כביכול לוחצים על הפקק,

כמו המים האלה שלוחצים על הדלת של הסכר,

אז זה נידון ככוח ראשון.

אבל שאר המים שהתגלגלו ויצאו,

זה המקום לומר שזו גרמה,

באמת אי אפשר לחייב אותו.

אותו דבר גם פה.

אנחנו באים ואומרים, בואו נגיד שפתיחת הדלת גורמת לבריחת הקור,

אבל הקור הראשון שיצא הוא עדיין לא הזיק לארתיקים.

צריך שיצא עוד קור ועוד קור ועוד קור ועוד קור, עד שהם יתנמסו.

אז זה בדיוק השיעור שעליו אנחנו באים לדבר.

האם משהו לא סגר את הדלת של המקרר?

האם אנחנו נדון אותו כמזיק

בידיים?

זה אמרנו, לכאורה אי אפשר לקרוא לו מזיק בידיים.

לקרוא לו גרמה, בפשוטו זה גרמה,

אבל אולי נדון אותו כגרמי ונבהר את הדברים.

מה הבעיה?

עוד מעט נראה, עוד מעט נראה שיש כל מיני דוגמאות

שסותרים את זה קצת. מה אתה רוצה לשאול?

מה הבעיה? שגם הכוח ראשון וגם הכוח שני עוד... אז אני חייב אותו מצד הכוח הראשון.

מה שהוא הזיק בכוח הראשון, נשלם, מה שבכוח השני...

מה הוא הזיק בכוח הראשון? פה לא הזיק כלום.

החום הראשון לא עשה כלום לארתיקים. כשאתה בא לקנות את הארתיק אתה קונן את הארתיקים. גם כשאתה קונה את הארתיקים אתה פותח, מה, הזקת לו את הארתיקים?

גם הוא... אחרי זה אתה סוגר אותו.

לא רק כוח... לא רק החום הראשון, גם החום הראשון... כן, אבל החום הראשון לא מזיק שום דבר.

לא מזיק שום דבר.

זו התחלה, זה לא מזיק שום דבר.

בא שואל ושואל אותי שאלה.

הוא אומר, אני לא מבין בכלל על מה השיעור הזה נסוב ועל מה אתם מדברים.

הרי כתוב בתורה, שאדם שמבעיר אש

כי יבעיר את שדה או כרם או קמה,

אדם שהוא הולך להבעיר אש,

מדליק לו גחלים,

והגחלים עבים ברוח ושורפים את הגדיש או את הקמה של החבר שלו.

שלם ישלם המבעיר את הבעירה.

יבוא אומר ויאמר, זה גרמה,

אני לא נגעתי לך בגדיש, אני עשיתי פה גחלים למנגל,

הרוח הייתה רוח חזקה,

העיפה לי אותם לשדה שלך.

מה התשובה?

התשובה היא, התורה אמרה

שהאדם

שהוא מזיק באש

בור באש הוא חייב

על אף שהוא כביכול בגדרים הוא רק גרם, אבל הוא חייב

כמו למשל, אדם שחופר בור ברשות הרבים

גם כל בור זה גרמה, אני חפרתי בור, והאדם נפל, נשבר לו הרגל

הוא תובע אותי נזיקין

אני בא ואומר, רגע, נגעתי בך?

פשוט דחף אותך? זרקתי עליך אבן?

אני פתחתי בור, אתה נפלת

איש שם השם מבורך מעתה ועד עולם

כשם שמברכים על הטובה, מברכים על הרעה, מה אתה רוצה ממני?

התשובה היא לא.

אתה פתח את הבור,

אתה אחראי עליו, אתה אחראי לסתום אותו,

אתה אחראי לשמור אותו מנזקים,

אם אתה לא שומר אותו אתה חייב לשלם.

ועיקרי שבוע בישראל בור,

בור.

בור מזיק בגרמה, זו גזירה, אתה כתוב שחייב.

עכשיו, אש היא גם כן מזיקה בגרמה, ויותר מזה,

הרי מי מעיף את הגחל שהגיע על השדה שלך?

הרוח.

אומר לו ידידי, לך לרוח,

שהרוח תשלם לך. למה אני אשלם לך?

אני הדלקתי פה גחל, פה לא מזיק.

מי העיף אותו הרוח?

התשובה היא פשוטה.

התורה היא חסה לך את מעשה הרוח

כאילו שאתה זרקת בידיים.

וזה בעצם רבי יוחנן בגמרא,

בבבקמה אומר, אישו משום חיציו.

כמו שאם אתה זורק חץ,

אתה לא אומר, החוד של החץ נתקע לך בבטן.

לא אני, החוד, יש לו חוד.

אדוני, אתה לקחת את החץ

והשקעת בו כוחות והפכת אותו מחץ דומם לחץ פעיל.

הכוחות שלך טמונים בתוכו, הרי אתה מזיק בידיים.

התורה אמרה, אתה לוקח

פטיש חמש קילו ושם אותו על הזכוכית והיא שוברת.

אתה אומר, הפטיש שבר, זה הכוח שלו. לא, אבל אתה הבאת אותו לפה,

אתה הפכת אותו מדומם למזיק,

אתה נקרא מזיק.

אותו דבר גם אש.

אבל זה הכול כשאתה הבארת אש.

התורה אמרה, השלם ישלם, המבעיר את הבעירה.

זה שהבעיר את הבעירה, הוא צריך לשלם.

למה? כי הוא הבעיר את הבעירה.

אבל פה,

הרי אני את הבעירה, את החום לא הבערתי.

החום היה בחנות, במכולת, לא בגללי, זה היה מלפנייך.

הבערת אותו במקום, במקום איזה הבעירה?

אני לא הבערתי אותו במקרר, אני פתחתי את המחסום שמציל,

שמציל את החום מלהיכנס. אבל מה שהיא אש בשלה שלך, היה פה אש. מה יהיה הדין באמת?

אש דלוקה שלא אני הדלקתי אותה,

והיא עומדת ליד קיר,

ליד דלת ברזל,

ואני פותח את הדלת והיא עפה ושורפת.

אז כתוב בחזון איש בבקמה סימנו את בית ספקת יא שהוא פטור,

והסיבה שהוא פטור,

אנחנו עוד מעט נראה עוד גמרא,

שעל ידי הגמרא השנייה שנראה,

נבין עוד דבר.

ככה,

צילמו לנו פה המארגנים שיחיו עוד גמרא חשובה,

אנחנו נפתוח אותה ונראה.

דף עז עמוד א',

הגמרא מביאה עוד מקרה,

איתמר,

תראו, סתומן לכם באמצע בשליש ה...

איתמר, כפה עליו גיגית

ופרה עליו מעזיבה.

רבה ורבי זרח, חד אמר חיה וחד אמר פטור.

כפה עליו גיגית, אדם יושב

באיזשהו מקום

והוא בא וכופה עליו,

כפה עליהם הר כגיגית,

כופה עליהם את הגיגית.

מה קורה כשכופים גיגית על אדם?

פשוט החמצן הולך ונגמר עד שהוא נחנק ומת,

חסם לו את ערכי הנשימה,

כפה עליו גיגית אטומה, חזק, הוא לא נושם.

מקרה שני,

פרה עליו מעזיבה.

אז תראו, רש״י,

רש״י אומר, כפה עליו גיגית ומת בהבלה.

האוויר החנוק,

שהוא בלי חמצן,

נקרא בלשון התלמוד הבלה.

או שפרה עליו מעזיבה, וזה היה ישן,

ונכנסה שם הצינה,

פטור שההורג בא לאחר זמן.

תראו איזה מקרה מעניין.

אדם ישן בסיביר,

באיגלו שלו,

בא אדם, פתח לו את התקרה.

ההוא היה עייף, עבד קשה מאוד,

לא הרגיש שאין לו גג, הוא נמצא בבית עם ארבע קירות בלי גג,

ונכנס קור איום לבפנים,

בגלל שהוא רדום,

הוא נפטר מרוב קור,

קיבל קור,

קיפאון בדם שלו, ומת.

עכשיו, בואו ננתח את הסיפור.

בא אדם ואומר,

אני לא הרגתי אותו, לא נגעתי בו,

לא יריתי בו חץ, לא כלום.

אני בסך הכל הוצאתי מעליו את התקרה.

ומה קרה אם הוצאתי את התקרה?

זה גרם לאוויר הקר שנמצא בחוץ להיכנס פנימה

ולהרוג אותו.

אז ככה, לפי מה שלמדנו עד עכשיו,

אם האוויר הקר שנמצא על הגג, הראשוני,

איך שאתה פותח את הגג, הוא נכנס והורג אותו,

אז כולנו היינו אומרים שמה הדין?

הוא חייב. זה נקרא כוח ראשון.

אבל פה הבעיה היא שהקור ראשון לא הרג אותו.

זה החילוף האוויר, נכנס ויוצא, ונכנס ויוצא, עד שהוא כפל המוות.

פה נחלקו בגמרא.

רבה ורבי זרע, אחד אמר חייו, אחד אמר פטור.

ההלכה היא שפטור, כך הרמב״ם פוסק להלכה,

בפרק ג', הלכות רוצח, הלכה י',

הרמב״ם פוסק את זה להלכה.

תראו בסוף החוברת את הרמב״ם.

הלכות רוצח, פרק ג', הלכה י', אני מקריא את זה כלשונו.

כל הורג נפש בן אדם עובר בלא תעשה,

שנאמר לא תרצח.

ואם רצח בזדון בפני עדים, מיתתו בסייף,

שנאמר נקום ינקם.

מפי השמועה למדו שזו מיתת סייף,

בין שהרג את חברו בברזל,

בין ששרפו באש,

מיתתו בסייף.

אז דין רציחה רגיל שמיתתו בסייף

זה כשהוא רוצח בידיים.

עכשיו,

כשהוא לא רוצח בידיים,

אני רואה פה שלא,

זה לא צולם פה,

אבל זה מובא ברמב״ם. הרמב״ם פוסק

שאם אדם הוריד את המעזיבה ועל ידי כן האדם הזה מת,

הוא פוסק אימן דה עמך שפטור והוא לא נקרא רוצח.

והסיבה לכך, כמו שאמרנו, כמו שרשי אומר,

שההורג בא לאחר זמן.

האוויר הקר לא הרג אותו מיד, אלא רק לאחר זמן. אז זה נידון ככוח שני והוא פטור.

לנידון דידן.

לכאורה,

המקרה הזה כל כך מעניין, הוא דומה בדיוק לגלידות.

במקרה של הגמרא, הוא פתח את התקרה, נכנס קור.

במקרה שלנו,

הוא פתח את הדלת של המקרר ונכנס חום, זה היה נוח.

ואם אנחנו באים ואומרים שהוא פטור מדיני רציחה, כי זה נקרא גרמה,

כי לא הקור הראשון הורג אותו,

ואצלנו, במקרה שלנו, תמיד אנחנו צריכים כל הזמן להשוות בין מה שכתוב בגמרא לבין המקרה שעליו אנחנו באים לדמות ולבדוק אם זה דומה.

החום הראשוני, כמו שאמרנו כמה פעמים, הוא לא הזיק את הארטיקים.

מה שהזיק את הארטיקים זה החום שבא אחר כך.

ואז

אנחנו באים ואומרים,

לכאורה, כמו שבהלכות רציחה הוא פטור,

אז גם אצלנו אי אפשר לקרוא לו מזיק בידיים ופטור.

אז אנחנו עדיין לא מצאנו סיבה לחייב אותו.

יותר מזה,

יש לנו עוד דין בגמרא, בדף ע״ו עמוד א',

ואנחנו דרך המקרים האלה נלמד מושגים

חדשים

ומאוד מאוד יסודיים,

שחשוב שכל יהודי ידע אותם.

יש לנו גמרא בדף ע״ו עמוד ב', נכון, ע״ו עמוד ב',

בדין מצמצם.

הנה זה מסומן לנו פה, ע״ו עמוד ב', סנהדרין.

זה נקרא סוגיה דה מצמצם.

מה זה הדין של מצמצם? נקרא את הגמרא.

ההוא גברה דמצמצה לחיותה דחבריה בשמשה ומתה.

היה אדם

שמצמץ את הבהמה של חברו בשמש. מה זה מצמץ?

מצמץ,

פירושו, צמצם לה את המרחב החופשי שלה.

זאת אומרת,

הוא גרם לה שתישאר בפינה ונעל עליה שלא תוכל לזוז משם.

עכשיו, מה קורה?

השמש שוקדת לה על הראש,

ולאט לאט החום של השמש הורג אותה.

בהמה שנמצאת

בחום היום, לא הולכת למקום צל.

אז היא פשוט,

היא תמות.

עכשיו, הוא למעשה לא לקח פטיש והרג אותה.

הוא לא נתן לה לצאת.

היא הייתה באיזה מקום, באיזה פינה,

נעל עליה את השער. זהו, השער היא פה.

הוא גרם שהיא לא תצא.

הוא לא הלך ושם אותה במקום.

היא הייתה פה.

אותו דבר,

יש לנו מצמצם באדם.

למשל,

זה אדם שנמצא בתוך מים בים,

הוא צולל לראות דגים,

וחבר שלו חמד לצון,

הוא שם את היד מלמעלה. נגיד הוא נמצא בפינה שאין לו אפשרות לברוח ימינה ושמאלה.

יש שם איזה קיר,

הוא שם...

הוא אמר רק יד, הוא לא נותן לו לצאת.

הוא נכנס לבד.

רק לצאת הוא לא נותן לו. שם לו מחסום. הוא בא לצאת, בום, נתקע ביד שלו.

בום בום בום, בולע המים מת.

יבואו אומר ויאמר,

אני לא זרקתי אותו לים. הוא נכנס לים, אני לא נתתי לו לצאת.

אני צמצמתי לו את המרחב.

אז זה הדין שמצמצם.

בעתיד, יש חוק טבע שהמים הרוגים, אתה צריך... נכון, אבל... כמו שיש חוק טבע שפטיש בראש הורג בן אדם, יש חוק טבע שהבן אדם תוך מים מן, אותו דבר.

לכן, אם לקחתי בן אדם,

לכן אם לקחתי בן אדם והכנסתי אותו למים, אז החוק בטבע אומר שאתה חסמת לו את דרכי הנשימה והרקת אותו, אני מסכים איתך. גם כשחסמת לו לצאת... אבל כשהוא נכנס מעצמו, שים לב את המקרה. כשהוא נכנס, העיקר גרמתי לו לא לנשום. אז זה גרמתי לו.

גרמתי לו, וזה מה שדיברנו, שלגרום מוות זה דבר חמור מאוד מאוד,

אבל שסנהדרין יהרגו אותו בסייף,

הגדרים הם ברורים.

צריך להרוג אותו בידיים.

אז הגמרא מביאה פה,

שזה גם הלכה בהלכות רציחה,

שאדם שמצמצם את חברו במים

ולא נוטה לו לעלות,

ש...

ברציחה,

ברציחה, שימו לב,

ברציחה, השואל, איך קוראים לכבודו?

אלחנן. אלחנן. רבי אלחנן צודק.

לומדים מפסוק מיוחד שמצמצם ברציחה חייו.

זאת אומרת,

אדם, אבל אני רק רוצה שתבינו מה החידוש ומצמצם.

הוא לא זרק אותו למים,

הוא נכנס לתוך המים,

מעצמו רק לא נתן לו לצאת.

יש פסוק מיוחד שלומדים ממנו שמצמצם אדם ברציחה חייו.

אבל אם הוא מזיק ומצמצם,

פה נחלקו הבגמרא.

האם לומדים קל וחומר מרוצח או לא לומדים קל וחומר מרוצח?

דעה אחת באה ואומרת,

אם ברוצח התורה חייבה מצמצם, הוא הדין בנזיקין.

עכשיו, כידוע, אדם מועד לעולם,

בן ער, בן ישן, בן שוגג, בן נזיד,

זה הלכה מיוחדת רק באדם המזיק.

ואדם שרוצח אדם,

אם יורצח אותו בשגגה,

הוא הולך לירי מקלט והורגים אותו.

לא עשה בו שוגג כמזיד.

אדם שבשוגג שובר חלום של חברו משלם,

במזיד גם משלם.

כי במזיק, התורה החמירה יותר מנציחה.

במזיק התורה עשתה שאפילו אדם מועד לעולם בין שוגג ובין מזיד. ברציחה,

התורה לא עשתה את זה.

ואם ברציחה מצמצם חייו, אז קל וחומר בנזיקין.

ויש דעה אחת שפותרת.

תחילה, אבל אין עונשין מן הדין.

אז איך השאלה?

אתה שואל, הרי אין עונשין מן הדין, איך למדו מקל וחומר מצמצם?

זו שאלה יפה.

שצריך לעיין בה, אני לא עיינתי בה,

אבל זו שאלה שצריכים לעיין, לתת עליה את הדעת.

אתה שואל טוב.

אז תראו, למעשה ככה.

הרמב״ם, בפרק ו',

מלכות חובל ומזיק,

הלכה יב.

תראו מה כותב הרמב״ם בסוף החוברת.

הכובש בהמת חברו במים,

או שנפלה ומנעה מלעלות עד שמתה במים,

או שניחה בחמה וצמצם עליה את המקום כדי שלא תמצא צל עד שרקתה החמה חייב לשלם וכן כל כיוצא בזה.

הרמב״ם דיבר ברור.

הרמב״ם פוסק שמצמצם בנזיקין חייו.

אדם

שכובש בהמת חברו במים, או... זה לא מדגים, זה באמת ככה. לא. הכובש בהמת חברו במים, זה מזיק בידיים. הוא הולך,

או נפלה, היא מעצמה נפלה. הוא לא כבש אותה. הוא לא דחף אותה למים. זה מקרה יותר קל. הוא מנע אותה מלעלות.

מה הדין בכל זה, כותב הרמב״ם בסוף? חייב לשלם. זאת אומרת, שמצמצם בנזיקין, נזיקין קרי כסף.

לא הריגת אדם רוצח.

לכן אני קורא לזה נזיקין.

הוא הרג אותה.

אני לא מתכוון להגיד

שהוא רק הזיק לה, חתך לה את האוזן.

הוא הרג אותה, אתה צודק.

אבל התשלום זה תשלום נזיק. זאת אומרת, הנזק הוא נזק טוטאלי.

הלכה לי הפרה, תשלם לי פרה.

כן?

אז הרמב״ם פוסק שמצמצם חייו.

אז היה מקום לומר

שאולי נחייב את האדם הזה,

שהוא משאיר את הער תיקין

במקום של חמה,

במקום שיש בו חום אדיר,

נחייב אותו מצד מצמצם.

כמו שמצמצם חייו,

גם פה אתה צמצמת.

הארטיקים האלה נמצאים בשמש

בגלל שאתה הסרת מעליהם את הדלתות האלה.

אז נחייב אותך מצד מצמצם.

אז ככה,

השולחן ערוך בסימן ש... מה אתה אומר?

מה ההבדיל?

כשאני עשיתי, כשאני הורדתי את הנושא,

עשיתי קול אחד, נגמר.

ופה אתה... פה היה דבר יופי.

זה השאלה.

יפה.

יפה. אתה אומר דבר יפה,

ונראה אכן אם ככה נפסק להלכה.

אז השולחן ערוך בסימן שפו.

רגע, בואו נראה מה צילמו לנו פה.

יש לנו שפו,

יש לנו שפג,

לא צילמו לנו פה,

בסדר, שפו גם טוב.

כן.

אז אני אקרא מהספר. בשפג, סעיף ה',

כתוב בשולחן ערוך ככה, זה לא מצולם לכם.

כתוב ככה. כובש בהמת חברו במים,

או שניחה בחמה,

וצמצם עליה המקום כדי שלא תמצא צל עד שרקתה חמה חייב.

זאת אומרת, בהמה שהוא מצמצם לה את המקום, לא נותן לה לזוז,

והחום יושב לה על הראש עד שהורג אותה, הוא חייב.

לכאורה רצינו לבוא לומר שגם פה הוא פותח את הדלת של הגלידות,

הוא נותן לארטיקים להיות בחום של המכולת,

אז הוא מצמצם, אז הוא חייב, מצמצם.

איך?

כן, אבל אם דיברנו בתחילת השיעור,

שהוא הועיל וזו פשיעה שהוא לא סגר את הדלת,

בשבילנו זה כמו שהוא השאיר אותה פתוחה בכוונה.

כי אדם מועד לעולם, בן ער, בן ישן, בן שוגר, אדם צריך להעלות על דעתו לחשוב שאם הוא לא סוגר דלת של בקר,

של גלידות,

במכולת שהיא סגורה בלילה והיא רותחת מחום, אז הגלידות היא

מחמה שמש ונמס, כמו שכתוב, הגלידות נמסים.

אז עכשיו נחזור לענייננו.

הרמה שם מוסיף,

שמצמצם דווקא שאוחזה בידו, מה שאתה הזכרת יפה, איך קוראים לכבודו?

ישראל. ישראל, רבי ישראל.

הרמה אומרת דווקא שאוחזה בידו,

אבל אם הוא סוגר עליה את הדלת והוא לא נוגע בבהמה, ובגלל זה החום של השמש הורג אותה, הוא פטור.

זה עדיין גרמה.

אומר הרמה שדווקא

אם אתה נוגע בידיים, אתה לא נותן לאדם לעלות מהמים,

או לבהמה לצאת מהמקום,

אז אתה נקרא מצמצם, אתה חייב.

אבל אם אתה רק בגרמה,

אתה רק נועל את הדלת, בגלל זה היא לא יוצאת, לא נגעת בבהמה,

וכמו במקרה של הגלידות שלנו,

אז הוא פטור, הוא אומר, אין בזה מצמצם.

אבל

השולחן ערוך,

מרן המחבר, לא הביא את הדין הזה.

הוא לא כתב שמצמצם את זה דווקא אם הוא נוגע בידיים.

הרמ״ם כתב את זה.

בפשוטו, מרן מחייב גם אם הוא לא נוגע בידיים.

והסיבה לכך,

בביאור הגרש שם, מציין

לעיין בהלכות אחרות,

שזה בעצם מה שאני רוצה להביא לפניכם,

ואז נבין שדעת מרן,

הבית יוסף,

שמצמצם חייו גם אם הוא לא נוגע בידיים.

אז אם נראה כולנו ביחד את המקרה הבא,

זה הגמרא באקונס.

בדף,

איפה זה הגמרא?

באקונס, בבא קמא דף נה עמוד ב',

בסוף העמוד.

כתוב שם ככה,

הפורץ גדר בפני בהמת חברו,

זה מה שנוגע אלינו,

אחד,

הייתה לו בהמה שנמצאת

במתחם סגור של ארבע קירות, ארבע גדרות.

בא מישהו,

שובר גדר של אבנים אחת,

שובר אותה,

ועל ידי כן, מה קורה? הבהמה מוצאת לפתח, היא בורחת.

אז כתוב שהוא חייב רק בדיני שמיים ופטור מדיני אדם. זה גרמה,

והגמרא מיד מנסה להסביר. אמר מר, שורה אחרונה לפני הסוף.

הפורץ גדר בפני בהמת חברו, איך ידעמי?

אין לי מה בכותל בריא בדיני אדם למיני חייב.

הגמרא אומרת, אם הכותל הזה היה בריא,

זה ששבר אותו חייב לשלם. על מה הוא חייב לשלם?

פה נחלקו הראשונים. תראו רש״י.

רש״י אומר, בכותל בריא בדיני אדם למיני חייב.

מי הכותל?

אומר רש״י, דעה בידיים עבד.

את הכותל הוא שבר עם פטיש, על הכותל נחייב אותו.

אומר רש״י, אבל על הבהמה שברחה,

לקלם אמר דמחייב.

שיטת רש״י,

שאם אדם פורץ גדר בפני בהמת חברו, הבהמה בורחת ונאבדת,

על הבהמה אי אפשר לחייב אותו.

הוא לא נגע בה, הוא רק גרם לה לברוח.

הוא לא נגע בה.

על הכותל, אנחנו נחייב אותו, כי הוא שבר אותו בידיים.

אבל תראו פה הגאות אגרה,

סף קטן א', מביא שהראשונים, אחרים, הרמב״ם,

חולקים על התוספות, על הרש״י הזה,

וסוברים שכוונת התלמוד שאמרה בדיני אדם נמי נחייב,

זה עולה

זה הולך על הבהמה, לא רק על הקיר.

זה הולך על הבהמה.

ולמה באמת?

התשובה היא, יש לנו עוד דבר חדש.

עד עכשיו דיברנו מעשה מזיק בידיים.

דיברנו מזיק בגרמה.

יש משהו באמצע

שהוא נקרא גרמי.

גרמי

זה מה שמרן מביא בסימן שפו.

קיימה לן כרבי מאיר דאיין דינא דגרמי.

יש דברים שהם נידונים לא כגרמה אלא כגרמי.

ונחלקו בראשונים מה ההגדרה של גרמי,

מה מבדיל אותו מגרמה.

שיטת הרצבע בבבא בתרא דכב עמוד ב',

שכל דבר מצוי,

חכמים ראו לנכון לחייב ולקנוס את האדם שגורם נזקים לחברו.

על אף שבגדרים של מזיק הוא גורם,

אבל זה גרמות מצויות,

חז״ל ראו לנכון לחייב אותו לשלם.

למען יראו וייראו, למען שיהיה סדר בחברה,

ושאנשים ישמרו על עצמם ביתר שאת ויתר עוז.

אחרים טוענים,

הרמב״ן טוען שגרמי זה דאורייתא.

והגדר בגרמי

הוא לא בשביל השיעור פה, אבל במילה אחת,

מה שהוא בריא הזקה, מה שההזק הוא ברור,

עשית דבר בידיים וההזק הוא ברור,

אז אתה חייב לשלם אותו.

ועכשיו נביא את הדוגמאות.

כן, אפשר לקרוא לזה ככה.

אני פותח עכשיו

את הקיר, שומר את הקיר, הבהמה בורחת. זה ברור שהבהמה תברח, ויגנבו אותה.

העזק הוא ברור,

אז אפשר לקרוא לזה גרמי.

אבל,

מדרגיסא,

אני לא נגעתי בבהמה,

לא היה לי עסק איתה, אני נגעתי בקיר.

אז פה יש כאלה שטוענים שגרמי זה רק אם הוא נוגע בדבר עצמו.

אם הוא לא נוגע בדבר עצמו, הוא פטור.

עכשיו אנחנו נביא עוד מקרה,

שהוא בעצם יבהיר לנו את כל הסיפור.

אחד, שהיה לו

חבר ורצה להראות לו שיש לו כלים מקריסטל מאוד מאוד יקרים, מאוד יפים,

שעלו לו הרבה הרבה כסף מאיטליה, הוא הביא אותם איתו בטיול,

והוא אמר לו, תראה, אני זורק אותה מקומה שנייה,

למטה מונחים כריות מנוצות של אווז,

מאוד מאוד ככה רכות,

שהכוסות נופלות על הכרית, לא קורה כלום.

ואכן הוא זורק,

זה נופל על הכרית, לא קורה.

הוא אומר לו, לא ראיתי טוב, אני רוצה לראות עוד פעם.

בינתיים

הוא עולה לקחת את הכוסות האלה, ועולה לקומה שנייה עוד פעם,

והוא מכוון אותן בדיוק בצורה ישרה על הכריות,

ואחד מלמטה שראה את המחזה הזה אמר, אני אראה לו שהוא לא יודע לצלף.

משך את הכרית.

הוא מושך את הכרית,

ואז שומעים קול רעש גדול. בום, טראח, נשברו קדיש.

אפשר לקרוא עליהם קדיש, לא נשארו כוסות.

ההוא יורד למטה, ואומר, מי יוריד את הכרית?

הוא.

אתה הוריד את הכרית? בכוונה כן.

תשלם לי על הכוסות האלה, עלו לי אלף שקל, זה כוסות קריסטל.

הוא אומר לו, ידידי,

אני בתכוסות שלך לא נגעתי.

מעולם לא נגעתי בהן.

אני הזזתי כרית,

הייתי עייף, רוצה לישון, לקחתי את הכרית.

נכון, בשביל לשבור לך את הכוסות, אבל לא נגעתי בהן.

תשאל רב, אל תבוא אליי סתיו,

תשלם, תשלם, תשלם. אבל הוא אומר לו, זה ברור, הרי אם אתה מוריד את הכריות,

מה יקרה עם הכוסות קריסטל באוויר? ברור שהן נשברים.

הוא אומר לו, נכון, זה ברור, אבל לא נגעתי בהן. מה אתה רוצה ממני? אני לא נגעתי בהן.

אני נגעתי בכריות.

לך לאוויר, לך לשמיים, לך לכותל, תתפלל. מה אתה רוצה ממני?

אני לא רוצה לשלם לך, לא חייב לך כלום.

בדבר הזה נחלקים

מרן

הבית יוסף והרמה.

האם זה נידון כגרמי או כגרמה?

יש באים ואומרים זה גרמה, הוא לא נגע בכוסות.

השולחן העורך פוסק את דעת הרמב״ם שזה נקרא גרמי.

עכשיו שימו לב, המקרה הזה הולך בד בבד עם פורץ גדר בפני בהמת חברו.

הוא פותח לה את הדלת, שומר את הגדר.

הבהמה נעבדה.

הוא בא ואומר,

אני לא נגעתי לך בבהמה.

לא נגעתי בבהמה.

הבהמה, אני נגעתי רק בקיר.

התשובה היא,

לא נגעת בבהמה, זה נכון,

אבל זה היזק ברור כשאתה פותח לי את הדלת, הבהמה תברח.

זה היזק ברור כשאתה מוציא את הכרית,

הכוסות נופלים ונשברים.

אז לדעת מרן המחבר,

זה נקרא גרמי,

ומצד גרמי חייבים.

לדעת מרן

זה נקרא גרמי וחייב, לדעת הרמה הוא פתור כי הוא לא עשה מעשה בגוף.

הדבר.

אנחנו נקרא את זה בפנים.

זה צילמו לנו פה

האחראים על השיעור שיחיו, נקרא את זה בפנים.

תראו פה איזה מקרה,

שפו סעיף ג',

מרן השולחן ערוך פוסק.

וכן הזורק כלי שלו מראש הגג,

והיו תחתיו קרים וכסתות,

שאם יפול עליהם לא יישבר,

וקדם אחר וסילקם,

ונחבט הכלי בארץ ונשבר,

חייב המסלק, וכן כל כך יוצא בזה.

תחשבו טוב,

אפשר לקרוא למסלק מזיק בידיים?

הוא שבר את הכוסות בידיים? לא.

זה בגדר גרמה.

אבל מכיוון שזה בריא הזיקה,

ההזיק הוא ברור,

שהרי אם אתה מוריד את הכריות לא נשאר לכוסות מה להישאר שלמים,

הם ודאי יישברו.

פה אנחנו באים ואומרים, מרן המחבר רבי יוסף פסק שזה נידון כגרמי וחייב.

הרממה מביא הגהה ויש אומרים,

וזה מי כגרמה בנזקין ופטור.

הרממה אומר פטור.

תראו בביאור הגרע,

הוא עושה קו

ישר

בין המחלוקת לגבי הסרת כריות,

לבין המחלוקת

של פתיחת דלת בפני בהמה,

לבין המחלוקת של מצמצם כשהוא לא נוגע בבהמה.

זאת אומרת,

דעת מרן המחבר שאדם שנתן

סגר דלת על בהמה ובגלל זה היא בשמש,

הוא חייב, אבל לא משום מצמצם, משום גרמי.

אה הוא לא נגע בבהמה,

לפי מרן המחבר אין דין לגעת בגוף הדבר.

כל שבמעשה שלך

יהיה פה היזק ברור, אתה חייב לשלם אותו מצד גרמי.

לפי הרמה,

כל זמן שלא נגעתי בגוף הדבר, זה נידון כגרמה.

נמצא אפוא בנידון דידן,

המקרה שעליו אנחנו מדברים פה, רבותיי.

המקרה שעליו אנחנו מדברים, שזה הגלידות,

שבו הוא לא סגר את הדלת של הגלידות והשאיר אותן פתוח.

פה אנחנו באים ואומרים, לדעת מרן המחבר זה נקרא גרמי,

והוא חייב לשלם את כל הארתיקים שהיו שם.

לדעת הרמה הוא פתור, כי זה נקרא גרמה.

עכשיו נדבר על אופן,

עוד אופן אחר.

הוא כדי לקחת את הארתיקים,

אם הוא הוציא משם את הקופסאות כי הוא רצה להגיע לארתיקים למטה.

הוא הוציא, שם בחוץ,

לקח את הארתיקים למטה והחזיר אותם למקרר והשאיר אותו פתוח.

פה אני בא ואומר,

לכולי עלמא הוא נקרא מזיק בידיים.

כי ברגע שהוא הוציא את הארתיקים מהמקרר, שם אותם בחום,

בשבילי הוא שם אותם באש.

החום בשביל ארתיקים

זה אש בפני קוצים.

זה אש בפני חיטה,

זה אש בפני בדים,

חום מזיק להרתיקים.

אתה בא ואומר, טוב, אבל החזרתי את זה למקרר.

אני אומר לו, ידידי, שמעון היקר,

אתה החזרת אותם למקרר שנשאר פתוח,

זה כמו שהשארת אותם בחוץ.

מקרר שנשאר פתוח, חום נכנס,

כל הגלידות, אז במקום שיקח להם שעה, ייקח להם שעתיים, לא משנה.

אבל אחרי הכול, אתה הרי יודע שבעל המכולת נמצא על הדלת, עומד לצאת.

איך שהשארת זה יישאר עד הבוקר.

אז נמצא שאפשר לסכם

ולומר

שאם הוא לקח ארתיקים מתוך המקרר והוציא אותם בחוץ

והחזיר חזרה,

הוא נקרע מזיק בידיים ונחייב אותו לכולי עלמי.

אם הוא לקח ארתיקים מלמעלה

ולא נגע בארתיקים אחרים,

וכל הנזק שלו זה בזה שהוא פתח את הדלת של המקרר,

והחום נכנס ויצא, ונכנס ויצא, ונכנס ויצא,

עד שהגלידות היו נמסים.

אז פה לכאורה באנו למחלוקת של מרן הבית יוסף, בסימן שענפו,

שלדעתו זה דינא דה גרמי,

כמו שהוא פסק גם בפורץ גדר בפני בבת חברו,

שגם שם הוא לא נגע בבהמה.

וכמו שהוא פסק גם כן במצמצם בהמה בחום ולא נותן לה לצאת,

על אף שהוא לא נגע בה, הוא גם כן נקרא גרמי.

והרמה שפסק שזה גרמה, כי הוא לא נגע בגוף הדבר,

וכמו שהוא פסק במסיר כרית מכלים,

כמו שהוא פסק בפותח גדר בפני במת חברו והבהמה יצאה,

וכמו שהוא פסק במצמצם,

בשלושת המקרים הללו רואים פה קו אחד מנחה.

מרן המחבר קורא לזה גרמי,

הרמה קורא לזה גרמה.

עכשיו,

להלכה למעשה ידוע

שאנחנו, בני עדות המזרח,

כשיש מחלוקת הרמה והמרן המחבר,

אז אנחנו פוסקים לספרדים לשלם.

אם דעת מרן שהוא חייב לשלם,

אז הוא חייב לשלם.

הוא לא יכול להגיד קימלי כמו הרמה.

למה?

קיבלנו עלינו הוראות מרן בחושן משפט

מדין ודאי.

וזה מבואר בכיף החיים, אורחיים ספוריים.

סימן ת״לז, ס׳ קטן י״א.

הוא כותב שם שבארץ ישראל כולה אין נוהגים לומר קימני נגד דעת מרן, התוכן ערוך.

וכן מצאתי בברכי יוסף, סימן כה, עוד כוו,

וכן הוא בשו״ת רב פעלים,

חוש״ן משפט, חלק ב', סימן ב',

שבני עדות המזרח נגררים אחרי הוראות מרן,

אם מרן פוסק שחייב, הוא חייב לשלם.

הנוהגים כדעת הרמה, יוצאי אשכנז,

הם יכולים באמת להיות פטורים,

ויכולים להגיד קימני כדעת הפוטרים.

לכן נמצא לסיכום,

נקרא את העולה לדינה ובזה נסיים את השיעור.

כשהמוכר כבר עמד בפתח חנותו,

ובא הקונה לקנות

ושכח לסגור את דלת המקרר,

לדעת מרן המחבר חייב, לדעת הרמה פטור.

אני מדגיש שזה דווקא בציור הזה שהוא עמד לסגור את המכולת והוא היה בחוץ,

ורק במקרה הזה הוא חייב.

למה?

כי אם זה באמצע היום אדם ששוכח לסגור,

הוא לא מזיק,

כי הבא בתור יסגור אותו,

המוכר יסגור אותו.

זה כבר לא ברור, העזק.

אדם שלקח הרתיקים ולא סגר,

זה לא מחייב שההרתיקים יתנמסו,

כי יש תחלופה בחנות, אנשים באים, יוצאים, נכנסים,

עין הפקיחה של המוכר,

מדי פעם הוא מסייר,

אז אין סיבה שזה יינזק.

המקרה שלנו הוא ברור,

הוא עמד לצאת והוא השתרך בין כל המקרה, תן לי גלידות, אני מחר משלם לך.

אז זאת אומרת שהוא ידע שמשאיר את זה פתוח, זה עד הבוקר פתוח.

מקרה שני, אם הוא הוציא חלק מהגלידות וזה שם אותם בקרקע,

ולאחר מכן

הוא בא ומחזיר אותם למקרר,

אז זה נקרא מזיק בידיים,

כי להחזיר למקרר שהוא לא סגור,

כמוהו כמו לשים את זה על הרצפה.

עכשיו,

במקרה שלנו,

שהוא למעשה לא הוריד ארטיקים ושם ברצפה,

אלא הוא רק לקח מלמעלה,

אז אם הוא היה מבני עדות המזרח,

אז אנחנו נחייב אותו.

אם הוא יהיה מבני יוצאי אשכנז, אנחנו נפתור אותו.

ובמקרה שלנו,

כמדומנו, הוא היה מבני עדות המזרח.

הוא היה ספרדי,

ולכן הורינו לו לשלם את הארטיקים

ולדאוג לפעם הבאה לא לשכוח דלת

פתוחה שלא יתנמסו הארטיקים.