שאלה שבועית עולמית - הרב חנוך שוורץ מס' 6

- - - לא מוגה! - - - 

הבן שלך באמת כן, הבן שלך לא ארוך, אבל אולי יש כאלה ש...

ערב טוב, אנחנו נקרא את השאלה של השבוע.

עציץ המתכת שנשבר.

בבית משפחת שחורי היו קונים חדשים לבקרים עציץ פרחים לקשט את השולחן בסלון,

משום שהזאטוטים היו מטפסים תדיר על השולחן ושוברים את העציץ.

כל פעם היה נשבר העציץ.

יצאה הגברת שחורי לתור ולבקש בחנות עציץ נאה ממתכת אחת ולתמיד.

היא יצאה לחפש עציץ מתכת שלא יישבר.

בחנות הכלבו השיגה את מבוקשה.

הזבן אמר לה שאכן יש בחנות עציץ מתכת.

והיא רכשה אותו והניחה אותו בשמחה על שולחן הסלון. יופי, עכשיו כבר לא ישברו לה את זה.

אך שמחתה לא האריכה ימים.

אחד מזאטוטיה טיפס על השולחן

והעדף את העציץ לרצפה.

ולתדהמת כולם העציץ התנפץ בקול רעש גדול.

ובכן השאלה היא משפחת שחורי חיפשו עציץ שלא יהיה שביר.

כל פעם הזאטוטים היו שבורים שם את העציץ בבית.

יצאה גברת שחורי לבקש בחנות עציץ נאה ממתכת אחת ולתמיד.

בחנות הכלבו השיגה את מבוקשה.

הזבן אמר לה שאכן יש בחנות עציץ מתכת.

והיא רכשה אותו והניחה אותו בשמחה על שולחן הסלון.

כן.

אף שמחתה לא האריכה ימים.

אחד מזאטוטיה טיפס על השולחן והעדף את העציץ לרצפה.

ולתדהמת כולם העציץ התנפץ בקול רעש גדול.

אה, מה קרה? איך עציץ ממתכת יכול להישבר?

התברר שהעציץ היה מחרס.

ומכיוון שנצבע בכסף, בצבע כסף, עשה רושם כאילו הוא ממתכת.

טוב, אז הזבן מכר לה את זה כי הזבן חשב שזה ממתכת, זה היה נראה מתכת.

בעצם זה היה חרס מסופק בצבע כסף, זה היה נראה

כאילו מתכת.

למחרת פנתה לבעל הקול בו,

ומששמעה את המעשה אמר לה שכן מגיע לה את דמי העציץ שנקנה בטעות.

צריכים לחזור לה את הכסף, והיא רצתה לקנות. היא אמרה מפורש, אני רוצה עציץ בלתי שביר, הילדים שומרים לי כל יום את העציץ.

אז היא מייקח טעות.

אך עליה לגלות לו מיהו אותו זקן שהטעה אותה, כדי שיוכל לדרוש ממנו את דמי העציץ, מיהו אותו זבן שהטעה אותה,

כדי שיוכל לדרוש ממנו את דמי העציץ ולהעביר לה.

היא צריכה לגלות לו מי הזבן הזה.

הוא ייגש לזבן ויגיד לה, תשמע, אתה עשית לי את ההפסד הזה, אתה תשלם.

אתה תשלם את העציץ,

ואת הכסף הזה הוא יעביר לך.

או, הגברת שחורי ראה לרגע, היא שומעת שעכשיו הוא הולך לחייב מישהו אחר, לחייב את הזבהת

אז היא לא ידעה מה לעשות, היא ענתה מכיוון שהיא איננה בטוחה שהזבן חייב לשלם על כך

מכיוון שהוא מכר לה את העציץ בתום לב,

הזבן הרי לא ידע, הזבן חשב שהעציץ הזה הוא ממתכת

מאחר שאכן מראהו הטעה לחשוב שעשוי ממתכת

אינה יכולה עתה לגלות לו את שמו של הזבן

וחשש שבעל החנות יוציא ממנו שלא כדין

ויעליה קודם לשאול דעת תורה בנדון זה

מה הדין?

האם הזבן הזה באמת חייב לשלם על מה שהוא הטעה אותה?

או לא?

מה לעשות?

בינתיים מה שקורה זה שבעל החנות לא מוכן לשלם לה, הוא אומר בואי איתי לזבן, הזבן חייב, הזבן הפסיד לי,

ניגש ביחד לזבן, יוציא ממנו את הכסף, הוא ישלם את זה

והיא יודעת שאולי הזבן לא חייב על פי דין

רק אם בעל החנות ידרוש ממנו הוא ייאלץ לשלם, אלא מה הוא יסתכסך עם המעביד שלו?

אבל היא לא יודעת אם מותר לה לעשות את זה.

טוב,

איך אנחנו ניגשים לשאלה הזאת?

מה אתם מציעים? איך תהיה לשאלה הזאת? איך פותרים את הבעיה?

כמה שיהיה חייב?

לצד הדעת יש את כל האם בעל החנות חייב לשלם, על מי מותר החיוב?

האם בכלל מותר החיוב על בעל החנות לשלם לה?

האם מותר על הזבן לשלם?

או בכלל אולי אשמה?

אולי היא צריכה לשלם?

בסופו של דבר אצלה זה ניזוג.

איך ניגשים לסיפור הזה?

למה שהזקן יהיה חייב? הזבן. הזבן זה העובד, הפועל שלו. אין טעות.

הזבן זה הכועל שהביא אותו בחנות. כן, אז שהוא יהיה חייב.

כי הוא מסר לתעציר.

הוא מסר את העציץ הזה, והוא אמר לה, תשמעי, זה ממתכת.

הוא לא חשב, הוא לא ידע.

איך אנחנו פותרים את הבעיה הזו? מה אנחנו עושים?

המעשה הזה היה באמת, ובאו לשאול אותי מה לעשות.

מה לעשות?

מעשה שהיה.

איך ניגשים לפתור את הבעיה הזו? מי חייב? מי פטור? מה הולך פה?

בואו נעשה ניגוד. זה שזה ניזוק, זה המקח טעות.

למה? שהוא לא, נגיד, בסדר, מקח טעות, מקח טעות. הוא הזיק, זהו?

אתה אומר, אחרי המקטרות, אבל אם למעשה היא הזיקה את זה, אז גמרנו.

אבל זה הנקודה בזה היה, שהיא רוצה משהו מאוד שביר.

או.

ואם זה נשבר, זה בגלל ה... זה בגלל שהיא מחר על הדבר שלו, זה מה שהיא רצתה, נכון?

אז מה עושים? הוא לא יותר רציני.

לא יותר רציני.

מה עושים?

מה אתה אומר, חיים?

מה עושים?

אז הבעל בוודאי לא.

אז הבעל בוודאי תקוע. למה? לא, זה ועדה.

זה גם מזה, זה גרום.

או.

טוען האב הזה, ש... מה שמך?

אברון. טוען אברון.

אז הבעל,

הוא לא הזיק בידיים.

מה הוא אמר בסך הכול? הוא מסר לתעצית, הוא אמר לה, זה ממתכת.

הוא שבר את זה? הוא לא שבר.

אז איך אפשר לחייב אותו? הוא לא שבר.

הוא בסך הכול מסר לה את זה. היא הלכה והניחה על השולחן, בא אחרי זה ילד ושבר,

ובעקיפין נגרם נזק מזה, נכון?

אמנם...

אומנם מזיק חיה אפילו באונס, מי שהזיק בידיים חיה אפילו אם הוא לא אשם,

אפילו אם זה באונס,

חיה.

אבל כאן הוא לא הזיק בידיים, אז הבעל נורא גרם שזה ינזק, בעקיפין.

אז הוא לא אדם המזיק בכלל.

היינו אז הבעל הוא השליח ממקום, אז זה חזר. כן, כן. הוא הפועל שמוכר בחנות.

זה כמו... זה דייאל שבחנות הוא המוכר.

אז הבעל זה לא הבעל חנות, זה המוכר.

הבעל חנות האמין מי ש... הוא לא אחד שמסתובב בחנות.

לא דייאל. הוא המוכר, אז הוא היה שליח שלו למכור.

אז בעצם המכירה אולי היה מסה של נזק.

נכון.

אז הוא... אבל זה נזק בגרמה.

בעצם מסה המכירה. לא היה זה.

כן, אבל זה גרם להזיק בגרם.

אה, אתה אומר שהוא הזיק לבעל הבית כי הוא מכר דבר שהוא לא היה צריך למכור.

טענה טובה.

נכון. במקרה בלעד מחירים עובדים. מכרת דבר שהוא לא צריך למכור.

מכרתי דבר שהוא לא צריך למכור, זה עוד לא ניזוק, אפשר להחזיר את זה.

מכרת דבר שעשוי לאפשר.

שעשוי לאפשר, אבל למעשה אני לא שברתי אותו, אני לא הזקתי אותו.

אומנם היה לי אסור למכור את זה בתור מתכת,

נכון,

אבל למעשה העציץ הזה לא נשבר עד שהגיעה לבית של משפחת שחורת ושם הזלתותים שברו את זה. אם מכרתי למישהו שברגע שהוא ישבור את זה,

אז הוא יהיה פטור, אז מכרתי למישהו

דבר שמופסד כאילו.

אבל זה לא אמור להישבר.

מכרתי מכירה נפסדת, כי ברגע שישבור, נכון, המכירה לא הייתה טובה, אבל עדיין פטור מכל הבחינות. אמת, אתה צודק,

אבל ברגע המכירה עדיין לא הזקתי את זה.

זה נגרם אחר כך. אתה צודק, במכירה הזו זה גרם מזק. לא, עצם המכירה זו מכירה מופסדת, כי עד כמה שאני מוכר למישהו שאם הוא ישבור את זה, אז הוא יהיה פטור.

אבל עכשיו כבר עציץ הזה נשבר?

בזמן המכירה עציץ הזה ירד ערכו, נשבר? זה נקרא שהפסיד לך? אם אני מוכר למישהו שאם הוא ישבור הוא יהיה פטור, זה נקרא שאני נפסיד לבעל הבית? יפה.

אם בזמן המכירה זה עדיין ברשות הבעלים, בגלל שהמכירה לא חלת, כי זה מקטעות.

זה עדיין של הבעלים, אז עכשיו זה נמצא אצל הלוקח וזה עדיין שייך לבעלים. עדיין לא קרה כלום, עוד לא הזקתי אותך.

העברתי את זה מהחנות לבית של משפחת שחור, היא עוד לא קרה כלום.

כמו שאם אני נותן לקטן או משהו. אם אתה נותן לקטן אז הנזיק חל אחרת, וקטן הזיקו, לפני שזה ניזוק, זה שום דבר.

אם אלה אמנם המסירה הזו ללקוחה זה היה מעשה לא טוב.

הנזק, אבל עוד לא הזקת.

הנזק חל, אתה שומעת את הסיפור?

כן.

הזבן מכר, זה לא הזקן, אלא הזבן, הזבן מכר עציץ,

הוא חשב שזה מתכת,

והאישה ביקשה מתכת,

הוא מכר לה עציץ מחרס שנראה כמו מתכת.

ועכשיו נשבר העציץ, האישה באה לתבועת הכסף

מבעל החנות, בגלל זה מיקח טעות,

בעל החנות אומר,

הזבן אשם.

הוא מכר לך עציץ שהוא לא צריך למכור,

ביקש מתכת,

הוא מכר לחציץ חרס.

אז הזבן אומר, לא ידעתי,

לא ידעתי שזה

לא מתכת, זה נראה מתכת.

נפלה ידעת.

בקיצור, אף אחד פה לא אשם, אז מה הוא שיח?

אז אמנם אמרנו ככה, אמנם אדם המזיק חיה, אפילו אם הוא לא אשם,

אם הוא הזיק בידיים, חיה אפילו באונס,

אבל כאן הזבן הוא לא הזיק בידיים,

הוא רק מסר את זה לאישה כדי שהיא תיקח הביתה,

ושמה הניחה את זה על השולחן, ובא ידד ושבר.

אז אין פה, הוא לא הזיק בידיים שאתה יכול לחייב אותו מדין אדם המזיק.

הוא גרם, אז בתור מה אפשר? אז לכאורה אפשר לחייב אותו?

אי אפשר לחייב.

ועם מי אפשר לחייב, אז את מי נחייב?

בוא,

הוא לא יודע עד מה הוא נותן.

הוא לא יודע, הוא לא היה בשטח.

בעל החנות לא היה בשטח. הזבן מכר.

הזבן זה הפועל שעומד בחנות.

הוא מכר,

ובעל החנות, הוא לא בשטח, הוא מינה אותו למכור.

עכשיו היא באה לבעל החנות, היא אומרת, תשמע, הכסף שלי אצלך, שילמתי כסף, תביא אותו בחזרה.

הוא בא לכלות אותו. הוא אמר, תסלחי לי, לא, אני אשים את הבעיה פה. זה הזבן, תפני אליו, הוא איש עליהם עכשיו.

הוא הפסיד לי את זה, שהוא אישה באחריות.

כן.

עכשיו היא באה, היא השליח במכירה, אבל למעשה הוא עשה מכירה של איזה, אני לא מיניתי אותו, הוא הפסיד לך את זה.

אני לא ביקשתי ממנו שיקלקל לי פה את הדברים, הוא מכר דבר שאת לא ביקשת,

הוא אשם.

לא לזה התכוונתי למכור לך.

אני לא רציתי שימכרו לך דברים שאת לא מבקשת.

אז הוא אשם.

האם היא יכולה בכל אופן, היא אומרת לו, תשמע, עם הזבן,

הזבן פטור, הוא חייב, אני לא יודעת. אתה תשלם לי.

אפשר או לא?

אז ודאי שכן, ודאי שאפשר. מדוע?

כי אדם שקנה משהו,

וזה מקח טעות,

כן?

כלומר, אני ביקשתי לקנות חפץ,

והמוכר הביא לי חפץ אחר, בטעות, לא בטעות, מה זה משנה?

כן? ביקשתי חמור, הביא לי פרה.

לא זה מה שביקשתי, מה הבאת?

ביקשתי את העונגור, והביא לי ברווז.

מה זה לא זה מה שביקשתי.

אז דבר ראשון, המקח הזה לא חל.

לא חל המקח.

למה לא חל המקח? כי אני לא רוצה לקנות את זה בכלל.

אם האישה רצתה לקנות מתכת, היא אומרת, תביא לי רק מתכת, לא רוצה משהו אחר, היא אומרת במפורש, לא רוצה, רק מתכת, בלתי שביר.

הוא הביא לה עציץ שביר,

אז ברור שהיא אומרת, לא את זה מה שרציתי לקנות. אז לא קניתי. טוב, אז המקח לא חל, היא לא קנתה את העציץ.

אז של מי העציץ הזה?

של המוכר.

של בעל החנות.

גם כשזה אצל משפחת שחורי, העציץ הזה שייך

לבעל החנות, נכון?

לא, רגע אחד זה לא יצא מבשנת בעל החנות.

לבעל החנות יש בעיה עם הכסף של הלקוחה. הדבר ראשון, שיחזיר את הכסף.

מכח טעות, שיחזיר את הכסף.

אלא מה הוא טוען? תשמעי, הכסף, אני אחזיר לך. אבל איפה העציץ? אחזיר לי את העציץ.

זה לא קשור.

זה לא קשור.

נדון עוד מעט אם אני חייב אצלך תעציץ או לא.

דבר ראשון, המקח הזה לא חל, הכסף הזה אצלך לא כדין.

זה הדין.

מקח טעות זה הפירוש שאתה קיבלת כסף לא כדין, כי לא הייתה מכירה פה.

על מה יש לך כסף?

תביא את הכסף בחזרה.

הוא חייב מיד להחזיר לו את הכסף, זה ברור.

כל הזמן תראה את זה גם בגמרא.

אבל דבר ראשון צריך לדעת, הוא חייב מיד להחזיר לו את הכסף.

אין חוכמות כאלה.

נשבר, את לא מחזירה את החפץ בחזרה, אז אני לא מביא לך כסף.

אין כאלה סיפורים.

מקח טעות, תאכל, תחזיר את הכסף. דבר ראשון, זה הדין.

עכשיו הוא אומר לה, תשמעי, אולי את אשמה, את שברת לי את זה.

בואו נראה.

מה הדין אם אחד קנה משהו בטעות, במקח טעות,

וזה נשבר אצלו בבית, הוא חייב לשלם על זה או לא?

אז זה גם נראה בגמרא. הדין הוא שהוא רק שומר חינם

על החפץ הזה.

על החפץ הזה הוא רק שומר חינם.

הוא חייב בפשיעה. אם הוא פשע, אז הוא חייב.

אבל אם הוא לא פשע,

תשמע, אני לא חייב לשמור לו, אני לא חייב לשמור לך על החפצים שלך על שמירה חזקה, כמו שומר שכר.

כמו שואל.

אני... זה חפץ שלך בסך הכול. אני לא קניתי אותו בכלל.

אתה רצית למכור לי את זה, ולא הצלחת. זה לא מכור לי.

אז אני בסך הכול שומר חינם, אני חייב על פשיעה.

למה הוא שומר חינם?

אה? למה הוא שומר חינם?

כי יש לה בבית חפץ של מישהו אחר.

יש אצלה, אצל משפחת, אם הוא נהנה מזה, אם הוא נהנה מזה.

זה בטעות, היא לא רצתה את זה בטעות.

כי אצל גברת שחור יש בבית עציץ ששייך למוכר, לבעל החנות,

נכון?

אז היא שומר חינם על העציץ הזה, הכניסו לה בבית עציץ והיא לא מקבלת שכר על השמירה הזאת.

ככה מבואר בגמרא ובפוסקים שזה שומר חינם.

אז אם היא פשעה בזה וזה נשבר, היא שמה את העציץ במקום שיש חלון פתוח וזה נשבר והיא ידעה שזה עציץ שיכול להישבר,

אז היא חייבת.

אז היא חייבת לשלם על העציץ ואז בעל החנות לא יצטרך להחזיר לה את הכסף.

אבל היא אומרת, אני לא פשעתי כי לא ידעתי בכלל שזה עציץ של חרס. חשבתי, זה מתכת.

פתחתי את החלון שיהיה אירוע, נתתי לילדים לטפס על השולחן שישברו. זה לא יישבר, זה ממתכת.

אני צריכה לדעת שזה מחרס?

אז פושעת, אני ודאי לא.

אז אתה לא יכול לחייב אותי על זה שפשעתי בשמירה.

אז אם ייקח טעות, העציץ הזה שלך, קח אותו, קח את השברים.

את הכסף אתה תחזיר לי.

זה דבר ראשון, צריך לדעת.

מה אתה אומר?

שהיא צריכה להחזיר לו חרס ולהחזיר לו את הכסף. נכון, שתחזרו את השברים, מה יש לו לעשות עם זה?

חרס שלם.

חרס שלם. עציץ שלם?

כן. למה?

אבל היא לא פשעה,

בגלל שהיה לה מותר לשים את זה על השולחן

ושהילדים ישחקו עם זה, כי היא חשבה שזה מתכת.

היא לא הייתה צריכה לשמור על זה שלא ישחקו עם זה,

כי זה מתכת. היא חשבה שזה מתכת.

התברר לה שזה חרס.

אבל איך שהיא חשבה שזה מתכת, אז היא לא פשעה.

נכון?

היא פשעה בזה שהרשתה לילדים לעלות על השולחן לשחק על זה?

לא, היא לא פשעה, אז למה שתשלם?

אז היא אומרת לו, תשמע, אדוני,

השברים שייכים לך, ותחזיר לי, תחזיר לי, תחזיר לי את השברים. אין לך מה לעשות, שמתי כמו כפר, בסדר, אבל את הכסף תחזיר.

מקח טעות, תחזיר.

זה שלב א', זה דבר ראשון, האיש,

בעל החנות, חייב להחזיר לה בלי שום התחמקויות.

זה שלב א'.

עכשיו אנחנו דנים מה הדין של הזפן.

מאיפה אני יודע את הדין הזה שעכשיו אמרתי?

וגם מהגמרא, רודמן גירה זו גמרא שבה מסודרים כל הדיןים שאנחנו מדברים עליהם.

דין אחד יראה עוד מעט בגמרא, שזה שקנה חפץ

בטעות, מקח טעות, הוא שומר חינם,

ודין השני שבלי חוכמות. דבר ראשון, אומרים אפילו אם נשבר אתה חייב להחזיר את הכסף כי זה מקח טעות.

פשוט.

עכשיו נראה מה הדין של הזבן.

האם הזבן חייב לשלם?

למה שהוא יהיה חייב לשלם?

איזה דין?

מה הזבן עשה? הוא הטעה אותה, נכון? הוא נתן לה אצילית

של חרס, הוא אמר לזה מתכת.

אז אמרנו מצד מה לחייב אותו?

אדם המזיק?

אדם המזיק? למה אדם המזיק?

אה, אבל הבית החנות... הוא לא הזיק בידיים.

הוא לא הזיק בידיים. הוא הזיק בגרמה. הוא לא הזיק את זה בידיים. אז למה לחייב אותו?

אבל הבית החנות, הוא שמח לזבן.

הוא שמח לדם. נכון.

הוא שמח לדם.

אבל הבית החנות... אז הבן הזה לא בסדר. הוא הזיק לו את זה והוא לא בסדר. נו, מה? בסדר.

אנחנו עוד לא בטוחים שהוא לא בסדר.

בסדר, אבל הוא אומר, אני לא אשר, אני לא ידעתי שזה היה נראה מתכת.

אבל אפילו אם נאמר שהוא קצת אשם.

אז אז הזקתי, אבל הזקתי, אז מה קרה?

אבל אני לא הזקתי בידיי,

הזקתי בגרמה.

מסרתי את זה לאישה,

והאישה שמה על השולחן, והזעת אותים עליו על השולחן ושברו. זה לא אני הזקתי.

הזבן עוזר שלם, כי הבעל בית שמה חדש.

אבל הזבן הזה עשה מה שבעל בית לא ביקש.

אבל הבן ידע שהוא ימכור דברים כזה בצורה נורמלית, לא לאישה שרוצה להתעציץ במתכת, הוא ימכור לתעציץ הזה.

אלא מה? אז הבן הזה אומר, אני לא חטאתי, אני לא ידעתי שזה ככה.

לא ידעתי שזה לא מתכת, זה עוד מעט נראה.

זבן הוא לא שיש שום משהו שאין עליו.

או, יפה מאוד.

אומר רבי אהרון, דבר נפלא.

אז הבן הזה,

למה הוא שם אותו בחנות?

כדי שימכור, נכון?

אבל הוא גם רוצה שישמור על החפצים.

אם תבוא איזה חתולה לטל בחנות,

ברור שהתפקיד של המוכר הזה שנמצא בחנות, להגברש את החתולה, שלא ינזקו העציצים, נכון?

נכון?

אז הוא גם שומר.

הוא מינה אותו כשויימר.

שומר, שומר.

עכשיו, שומר חייב, אם קרה נזק, אפילו אם זה בגרמה קרה נזק, שומר חייב.

או, יש לנו כבר סיבה לחייב את זה ב...

לכסף זה על המכירה, לא על הסבירה.

ברור שהוא רוצה גם שישמור, זה חלק מהתפקיד.

אבל הכסף בנו ארבע דקות.

אבל אפילו, יכול להיות שלא צריך את זה, כי כתוב בגמרא, כל האומנים שומרי חינם. הנה, יש לנו בדף הבא,

בעמוד הבא שיש פה בדפים, כתוב במשנה.

במסכת בבא מציע דף פ, כל האומנים שומרי שכר הם

כל אומן, אם אני נותן לפועל משהו לתקן, כל האומנים שומרי שכר

ויש להם דין של שומרי שכר על הדבר שהם קיבלו לשנייהם

הייתם?

וזה נפסק להלכה בשולחן ערוך

תראו בדף האחרון, בסימן ש״ו,

זה נמצא בזה, תדלדפו את אף אחד, בסימן ש״ו,

סעיף א', כל האומנים שומרי שכר, ראיתם?

כאן יש בשער, עוממים, מה זה עוממים?

כל אחד, אם אני נותן לאומן משהו לתקן או לבצע איזה פעולה בחפת שלי, זהו, מה, לא... אני רוצה, אני נותן לו משהו למכור, זה גם אומן, אומן זה הכוונה, כל אחד שפועל ומסור לו לפעול משהו בדברים שלי,

הוא שומר שכר.

למה שומר שכר?

הוא מקבל שכר על זה.

איזה שכר?

שמירה.

איזה שכר מקבל האומן מהשמירה הזאת?

גם אם כל, גם אם כל. הוא נהנה מזה שהוא נותן לו משהו לתקן, והוא מרוויח מזה כסף.

אז זה נקרא כאילו שכר על השמירה גם הוא חייב.

רק כאן יש פה בשח ובפתחי תשובה, יש פה נידון שלם,

האם הוא חייב לשלם, האם הוא נקרא שומר שכר גם כשהוא עושה את המלאכה בבית בעל הבית?

מה אני, אם אני מזמין טכנאי לתקן אצלי בבית את המכונת כביסה?

שאני רוצה אותו.

אני מזמין טכנאי לתקן אצלי בבית מכונת כביסה. האם הוא שומר שכר על המכונת כביסה או שלא? מכיוון שזה בבית של בעל הבית, אז הבעל בית עכשיו שומר על המכונות שלו.

לא אומן צריך לשמור.

זה יש כאן נידון. וכאן, אז תגידו לי שכאן גם זה נקרא שהאומן שומר בבית של בעל הבית.

כי כאן הוא שם,

הפועל הזה שהוא נתן לו למכור, הזמן הזה,

צריך לשמור על הכלים בחנות של בעל הבית.

אז אולי תגידו, זה לא שומר שכר?

אבל זה לא נכון.

א',

מכיוון שזה ידוע שבעל הבית שם אותו והולך.

שם אותו והולך. זה לא כמו בבית בעל הבית שבעל הבית נמצא.

וב', ברור שאפילו בלי הדין הזה של כל האומנים שומרי שכר. ברור שהוא שם אותו בשביל זה. זה חלק מהמטרה שהוא שם אותו בחנות.

הוא אומר, תשמע, יש פה חנות עם כלים יקרים,

תהיה בחנות, תשמור עליהן ותמכור אותן, שתי דברים.

ברור שהמטרה גם לשמור,

ועל זה הוא משלם לו גם כסף.

ברור שהכסף הוא גם על זה.

ממילא זה ברור שכאן הוא שומר שכר.

עכשיו, אז מה יש אם הוא שומר שכר?

הוא שומר שכר.

ואם הוא שומר שכר, אז מה?

אז הוא לא חייב לשלם רק על פשיעה,

אלא גם על גניבה ואבידה,

נכון?

שומר שכר חייב יותר.

עכשיו צריך לדעת, האם

בגלל שהוא שומר שכר, נבוא אליו בטענה, אדוני, לא היית צריך למכור חפץ כזה שאם לא היית בטוח במאה אחוז שזה מתכת.

אם היית בא לחייב אותו מצד שהוא פושע,

הוא אומר, לא, אני לא פושעתי, זה נראה מתכת, מותר לי למכור את זה. לא צריך לחשוב כל כך אמור. זה נראה מתכת, היא ביקשה מתכת,

רצית, זה נראה מתכת? בסדר.

אם הוא שומר שכר, אנחנו מחייבים אותו יותר מזה,

ויכול להיות שאנחנו נדרוש ממנו,

לא למכור, אלא אם כן אתה יודע שזה מתכת, לא אם אתה חושב שזה מתכת.

לא מספיק שאתה חושב שזה מתכת, אתה צריך לדעת שזה מתכת.

אם אתה חושב, זה עדיין

אפשר לחייב אותך אם אתה שומר שכר.

מאיפה אני יודע כזה דבר?

אז בשביל זה צריך לראות סוגיית גמרא במסכת ברבא מציאה.

תתפיסו את זה כאן.

כמ ב עמוד ב.

כניסו את זה באויר שלישי.

פרק המפקיד, אך מבית עמוד ב.

וכאן בגמרא יהיה לנו בסיפור אחד את כל הנדונים של דיברנו.

גמרא מאוד מאוד מעניינת, סיפור מאוד מעניין.

אתה למדת פעם פרק המפקיד,

אז אתה יודע לספר לנו.

זה הסיפור של הגמרא, נכון?

בואו נקרא את הגמרא ביחד.

נראה את הגמרא.

יש בגמרא פה קרוב ללמעלה. ההוא אפוטרופא דייתמא.

יש לכם?

ההוא אפוטרופא דייתמא דזבן לו תורה ליתמא.

הוא מסר לבקרא.

מה היה הסיפור?

היה אפוטרופוס של יתומים.

אתם יודעים מה זה אפוטרופוס?

מה זה אפוטרופוס?

הוא ממונה לקנות דברים לצורך היתומים,

לדאוג להם, לשמור על הדברים שלהם, נכון? הוא ממונה על היתומים.

הבית דין, הם מינו אותו כדי לקנות דברים לצורך היתומים.

אז הוא יודע שהיתומים האלה צריכים שור.

אז הוא הלך וקנה להם שור בחנות.

הלך לשוק, קנה שור.

טוב, קנה שור.

נו, מה היתומים יעשו עם השור?

ילכו איתו כל היום למרעה.

למרעה, השור יותר גדול מהם,

מה יעשו איתו?

אז הוא מסר את זה לרועה, היה רועה.

היה רועה של העיר, שכל מי שלא היה לו זמן כל יום לצאת עם השברים למרעה,

היה מוסר לרועה.

מסרילי בקרא, אז האפוטרופוס קנה את השור, והוליך אותו ישר לרועה, קח אותו, תוליך אותו למרעה,

תדאג לו, בלילה תחזיר אותו לרפת וזהו.

במשך היום הוא אצלך.

הכניס אותו לגן שלו.

לא אהבו ליה ככה ושין אל ימיך על ומיץ.

לשור הזה לא היה שיניים וחניכיים.

אם הוא עבר איזה תאונה או משהו, לא כתוב למה לא היה, אבל לא היה.

מה לעשות? לא היה לו שיניים וחניכיים.

שם אותו במרענו, מה השור הזה בלי חניכיים יעשה?

הוא יכל לאכול.

איך הוא אכל עד היום? איך הוא גדל?

הכילו אותו עם כפיות, עם דייסה, הכילו אותו.

נכנסו לו לגרון.

אבל הרועה לא ידע בכלום. חשב הוא שור רגיל.

מצוין, הסתובב במרעה, אוכל כמו כל השברים הבריאים.

אבל הוא הסתובב ולא היה לאכול. הוא מת, מת השור.

עכשיו, מה קורה?

הלך ליתומים עם השור שלהם.

מה עושים? מי חייב?

מי חייב לשלם על זה?

יש לנו כאן שלושה אנשים.

יש את הרועה,

אולי הוא חייב לשלם,

יש את האפוטרופוס,

שהיה צריך לדאוג ליתומים,

והוא קנה להם שור לא טוב,

הוא דאג לו שיאכל,

ויש את המוכר,

את זה שמכר את השור, אולי הוא חייב לשלם.

כן?

מה הגמרא אומר?

אמר רבי בר חמא,

איך איני דיינו דייאנה להאי דינא?

איך הדיינים ידונו את הדין הזה?

זה מאוד דומה לסיפור שלנו.

איך נדון לדין הזה?

נהיים אלה לאפוטרופס ילשלים,

נגיד לאפוטרופוס לך אתה תשלם, כי אתה קנית שור ולא דאגת ליתומים, פשעת.

מה, וככה קונים שור אבנות אם לא לאכול?

מה זה, ככה אתה אבנות?

כולל היתומים שאובנות אם לא דואג לו שיאכל?

פשעת.

אפוטרופוס חייב כמו שהוא בחינם,

רק אם הוא פשע.

אז הוא אומר להם, ענה לבאקרה מסעותיה,

מסרתי אותו לרועה, למה שאני חייב? אני לא פשעתי.

מסרתי אותו לרועה, הרועה צריך לדאוג, אני לא פשעתי.

נהיים אלה לבאקרה זיל שלים,

נגיד לרועה לך תשלם.

אמר, ענה בעדת תור אוקימתא וכלשדאי לאלוהיו ידינן, דלא אכל.

אני שמתי אותו בתוך כל השוורים,

ידעתי שהוא לא יאכל?

לא ידעתי.

מה אני חייב לעשות יותר מזה? פשעתי? לא פשעתי.

צריך לדאוג עם כל הרועים והלכתי.

נורמלי.

נראה, אני צריך עכשיו שאולי יהיה לך שור בלי שיניים?

לא, זה לא עולה.

או, אז מי פטור? כולם פטורים.

אז הם פטורים.

שואלת הגמרא,

מי כדי באקרה שומר שכר דיאטמא הוא,

איבולי לאיוני איכא פסיידא דיאטמא.

שואלת הגמרא, מה הטור נורמל שהוא פטור, הבאקרה הזה? בגלל שהוא שם את השור הזה בין כל השוורים הוא פטור.

הרי הבאקרה הזה שומר שכר, נכון?

הוא קיבל כסף על השמירה שלו, על הבייביסיטר של השברים. מה, הוא עובד בחינם?

קיבל כסף.

אם הוא שומר שכר, הוא היה צריך לעיין, לבדוק האם השור הזה אוכל.

למה?

כי אם הוא שומר חינם נדרשת שמירה יותר חזקה.

שומר שכר,

הבאקרה זה שם, הנה, כאן כתוב מה שאמרתי לך קודם.

אם הוא שומר שכר, אנחנו תובעים ממנו, אדוני,

אין בערך, אין אני חושב,

ונדמה לי שהוא כמו כל השברים. אתה צריך לראות בדיוק אם הוא בסדר, אם הוא מסתדר, אם הוא אוכל, אם הכל בסדר איתו.

לא להגיד, הוא כנראה, הוא כנראה כמו כולם.

אם אתה שומר שכר,

אתה צריך לקחת אחריות, ואם לא, אתה תשלם.

קרה משהו, אתה תשלם, אפילו אם נדמה לך שהכול היה בסדר, ולא היה צריך להיות רגיש.

זה התביעה משומר שכר.

זה מה שדיברנו, נכון?

יפה.

אז יוצא לנו שכאן, לכאורה, מי צריך לשלם?

אה?

הזבן הזה.

וואו, אמנם הוא טוען, אני לא ידעתי,

חשבתי שזה ממתכת. אומרים לו, אדוני,

אתה שומר שכר, שמרת על החפצים, מה הלכת להזיק את זה? אני הלכתי להזיק? לא ידעתי.

לא, אם אתה שומר שכר, תבדוק טוב, תוודא, אין בערך.

עד שאתה לא דופק עליו להיות בטוח שזה מתכת, 100%, 100% אל תיקור אותו, מה זה נדמה לי, נראה לי,

שזה מתכת, זה נדמה לי.

השאלה היא שבפשיעה שלו, היא לא,

היא לא, למעשה ההזק היה אחרי זה, לא? נכון, אבל, אפילו, אפילו זה נקרא רגיל.

זה נקרא פשיעה.

בשמירה כשאתה מוסר את זה לידי מישהו שעלול בסוף להזיק את זה,

מצידך אתה פשטת בשמירה.

כמו שאתה טענת בהתחלה,

אתה מסרת את זה למקום שבסופו זה יעבד אפילו בגרמה,

אבל שומר חייב על זה, כי אתה מצידך כבר פשטת בשמירה.

אומנם פשיעה זה לא כי לא ידעת, בתור שומר שכר אתה חייב.

שומר חייה אפילו אם בסוף זה ניזוק בגרמה.

זה לא מדין אדם המזיק. אם אתה מחייב את המדין הזה שהוא הזיק, אתה אומר זה גרם אז זה גם בעקיפין, לא אני הזיקתי.

אם אתה מחייב בתור, אתה פשרת בשמירה שלך,

לא שמרת טוב, אז אפילו אם זה ניזוק בעקיפין זה לא חשוב.

אתה לא קיימת את השמירה, בגלל זה זה ניזוק ואתה חייב לשלם.

אבל המוכר הזה מחר הוא במקור טעות בדיוק

אז יוצא ככה, מוכר חייב, איזה מוכר פה?

כן.

את הסיפור של הגמר עוד לא גמרנו לקרוא.

רגע, אתה צודק.

אומרת הגמרא

מיכדלבקרא שומע שכר דיאטמי, הוא ייבהל עיוני איקא פסידא דיאטמי, הוא צריך לעיין מכיוון שהוא שומע שכר, מה אתה שם את זה עם כל השברים, תעיין?

אומרת הגמרא אחי נמי, נכון באמת,

אם הוא שומע שכר של האיתובים

הוא היה צריך לעיין והוא חייב לפצות אותם, אבל אחרי מה הסכר דליה איקא פסידא דיאטמי,

האיתובים לא מפסיקים מהסיפור לאבא.

דהשכחו למעלה, דתורה ושקול ית מזוזה מיני.

הם הלכו לשוק,

פגשו שוב את המוכר הזה שמכר שברים בשוק, אמרו לו, אה, מכרת לנו שור בלי שיניים, בלי זה.

כן, באמת?

הוא ייקח טעות, בטח שלא התכוונו לקנות שור בלי שיניים, מישהו רוצה לקנות שור בלי שיניים? הוא ייקח טעות.

החזיר להם את הכסף, הוא היה איש הגון, החזיר להם את הכסף.

וככה דין, הוא עשה כמו הדין.

מה שקרה בסוף שזה מת זה לא חשוב,

אחרי זה מסתדר. דבר ראשון, זה מקח טעות, תחזיר את הכסף, כמו שדיברנו בהתחלה.

זה לא קשור למה שקרה בסוף עם העציץ.

דבר ראשון, מקח טעות היה פה, לא התכוונתי לקנות את העציץ, הכסף לא שייך לך, תחזיר את הכסף. אחרי זה נראה מי חייב, מי פשע, מי לא פשע.

זה מה שעשה פה המוכר.

מכר שור בלי שיניים, מקח טעות, לא ידעתי שזה שור בלי שיניים, אתם צודקים, נחזיר להם את הכסף.

אז העיתונים לא הפסידו כלום.

טוב. אם המוכר פוסע שהוא לא... הנה, הנה, הגמרא כבר אומרת, גם את הטענה שלך.

שואלת הגמרא אל המן קתיים,

מה זה דתור הקתיים? היא באה אליה להודו. אז מי טוען פה? אז כולם בסדר, היתומים קיבלו את הכסף בחזרה.

אמרנו, אז מה הבעיה, שואלת הגמרא?

אז מי טובע פה לבית דין?

היתומים קיבלו את הכסף בחזרה, מה קרה?

זאת אומרת, הגמרא, בעל השור טובע.

זה המוכר הזה, עכשיו הוא שילם ליתומים,

ועכשיו הוא טובע, אתה רואה,

אדוני היקר.

שלם, מה זה אתה מפקיר ככה את השור, אמנם הוא היה בלי שיניים, אבל תדאג לו, שיאכל, מה אתה, תחזיר לי,

היא באה אליה להודו עם.

תודיע לי ששור בלי שיניים, תחזיר לי את השור, שאני אדאג לו.

אתה לא צריך לשמור עליו, נכון. שור בלי שיניים, אתה לא צריך להזיק את זה. תחזיר אליי, אני אדאג לו.

מה אתה נותן לו ככה יום שלם להיות בלי לאכול?

שואלת הגמרא, מה אם הודיעים עליהם, עמד הידם?

מה רוצה בעל השור?

הבעל השור צריך לספר לו מי זה השור שלו, הוא לא יודע שזה בלי שיניים?

יש שאלות עכשיו מה הבעל השור לא יודע, אמרתם, לא, מדובר בספסירא דזבן מאחה ומזבין לאחה.

השור לא היה אצלו יותר משעה אחת.

הוא קנה את השור מסוכן גדול שעבד עליו, רימה אותו, מכר לו את השור בין כל השברים,

והוא מיד מכר את זה לאפוטרופוס.

אז הוא למעשה לא ידע שהשור הזה לא יכול לאכול.

בסדר, הוא לא ידע, אבל הדין לא משתנה, זה מקח טעות.

אמנם המוכר הזה של השברים לא ידע שזה שור בלי שיניים,

הוא צריך לתבוע את זה מזה שמכר לו, נכון? אבל הוא למעשה לא יכול עכשיו למכור את השור הזה למישהו אחר.

בגלל שאתה מסכן,

זה לא אומר שהשני צריך לסבול.

אתה תחזיר בשבילי את הכסף, אני אקח טעות, אתה תסתדר עם זה שמכר בך. כל אחד צריך להסתדר עם זה שמכר לו.

הבעל השור מכר בשוק לאפוטרופוס, דבר ראשון תחזיר לאפוטרופוס את הכסף.

תחזיר לעיתונאים וחזיר את הכסף.

בסדר, מצוין.

כמו בעל הבית הוא גם פוצע שהוא לא אמר שהקלמי היא מוכרת.

או, או, או, יפה מאוד, יפה מאוד.

אומרת הגמרא, מה צריך לעשות?

נכון, אנחנו כבר נגיע.

אומרת הגמרא, מה צריך לעשות?

איל כך.

אז מה קורה פה למעשה?

מה קורה פה למעשה?

הבעל השור תובע את מי?

את היתומים.

מכרתי לכם שור,

ואתם צריכים לשמור עליו.

אתם צריכים לשמור עליו. הם אומרים, תראה, אנחנו שומרי חינם, פטורים. בסדר, מצוין.

אנחנו פטורים, אנחנו שומרי חינם, לא צריכים לבדוק.

מקח טעות, שימו לב פה עכשיו לחשוב.

הם קנו שור, האפוטרופוס קנה שור, היתומים והאפוטרופוס, כן, הם קנו שור מבעל השור,

מקח טעות. מקח טעות, מה הדין השור אצלם, צריכים לשמור עליו?

עד שיחזירו אותו לבעל החינוך בחזרה?

בסדר, הם שומרי חינם.

שומר חינם לא דורשים מהם שתבדקו אם יש לו שיניים, לא דורשים. בסדר, אז הם פטורים,

נכון?

אלה הלכו לבקרה, לרועה שהוא היה שומר שכר,

וקיבלו ממנו את הכסף,

ועכשיו הם צריכים לבקש ממנו את הכסף.

למה? כי הוא שומר שכר.

אין צריך לבקש ממנו את הכסף, כי הוא שומר שכר.

הוא שומר שכר שלי, של מי ש... הוא שומר שכר של מי? של היתומים. של היתומים?

האפוטרופוס נתן לו לשמור.

אבל זה לא יהיה שלהם.

יפה, אני יכול לבקש ממישהו שישמור על חפץ שלך גם.

שלא ניס שכר אותו, הוא צריך לשלם לך,

כי אתה התחייבת לי.

למי שמשלם זה התחייבת.

יפה.

כן? אפילו שהאנשים לוקחים את עצמי. גזול. לא גזול, לא גזול, אבל הוא נתן לי בהסכמה.

יפה. לא, חפץ לא שלא. למה הם חייבים להביא לו כסף? אם אני קיבלתי חפץ לשמירה,

שומר חינם, ונתתי את זה,

ואני לא, עכשיו אני לא יכול לשמור,

ונחזיר לבעלים אני לא יכול. מה אני עושה? אני לוקח מישהו אחר שישמור.

נכון?

זה לא סתם אני מתחייב, אני מתחייב בגלל שהוא הפסיד. אם הוא לא הפסיד... רגע, רגע, רגע. קודם ניקח את החשבון. אם אני שומר למישהו על חפץ,

כי אתה נותן לי לשמור.

לא יכול לשמור עליו, עכשיו אני צריך לנסוע.

אני נותן למישהו אחר לשמור, וכשהוא אפשע למי הוא חייב לשלם? לי.

כן. ואני חייב לבעלים.

נחמד מאוד.

עכשיו, אם ההוא שומר שכר בעדי,

אני שומר חינם והוא שומר שכר, וזה נגנב.

מה עדי? מישהו יודע מה עדי? לא.

בין?

בין מי למי?

מה עדי?

במי?

נו, חיים.

עדי נכון?

אם אני לקחתי חפץ להיות שומר חינם,

ומסרתי את זה למישהו אחר,

שהוא יהיה שומר שכר, עכשיו זה נגנב ממנו.

הוא חייב לשלם לי,

ואני לא יכול לשלם לבעלים, אה?

אני מרוויח. זה הכיס לרבי יוחנן, לא? לא, רבי יוסי ותנא קמא.

אמר רבי יוסי, כתוב במשנה במפקיד,

כיצד אלה עושה סחורה בפרתו של חברו?

איך אני יכול עכשיו להרוויח כסף עם החפץ של מישהו אחר?

אלא תחזור פרה לבעלים.

אז אומרים, לא, שומר שכר עכשיו ישלם לבעלים.

אפילו שהבעלים לא שילם כסף על השמירה הזו,

אבל אין כזה דבר. אתה לא יכול לשלם להוא על חפץ של מישהו אחר.

ככה אמר רבי יוסי.

ואין אותו דבר פה עמידת הגמרא.

כמו מי ההלכה?

כמו רבי יוסי, הלכה כרבי יוסי.

אז אמרת הגמרא אותו דבר פה, מה החשבון פה?

המוכר מכה חפץ לאפוטרופוס. אז האפוטרופוס נהיה שומר, וזה מקח טעות,

אז האפוטרופוס נהיה שומר למוכר,

נכון?

והאפוטרופוס מסר את זה לשומר שכר, לרועה.

אז השומר שכר חייב לשלם לרועה,

הרועה של שומר שכר חייב לשלם לאפוטרופוס,

והאפוטרופוס יהיה פטור לשלם למוכר?

כיצד עלה עושה סחורה בפרטו של חברו?

מה, אתם רוצים שהיתומים ירוויחו כסף?

כן, פעמיים. קיבלו גם את הכסף של השור מהמוכר וגם יקבלו עכשיו מהרועה את הכסף.

איך אני אעשה סחורה בפרה של המוכר?

הרועה צריך לשלם. אז רואים לו, הרועה צריך לשלם, נשאר לבעלים, למוכר.

כאילו הוא שומר שכר של המוכר.

נכון?

זה עדין.

זה מפני שהמוכר היה סוחר, וזה לא היה הפרה שלו. כן, מתנאי שהוא לא ידע.

מתנאי שהוא באמת לא ידע.

זה עכשיו אומרת הגמרא, זה מה שצריך לעשות.

יפה מאוד. כמו שהרבי יוסי אמר,

שאם אני לקחתי שומר חינם, והשומר חינם לקח מישהו שישמור לו בשכר, אז השומר שכר חייב לבעלים,

ולא אומרים שהוא חייב לשלם לשומר חינם והשומר ירביע.

אותו דבר פה,

הרועה חייב לשלם לאפוטרופוס,

והאפוטרופוס לא יהיה חייב לשלם למוכר?

רק איזה משאר אצל האפוטרופוס? לא.

השומר שכר, הרועה, ישלם למוכר.

זה אומרת הגמרא, בסיכה הגמרא ככה.

אי כך,

משתבע יהיו דלא הווי ידע.

המוכר צריך להישבע שהוא באמת לא ידע,

שזה יעצור רק שעה אחת.

אנחנו לא יודעים מה היה, הוא מספר שזה היה אצלו שעה אחת והוא לא ידע.

תישבע שלו שבאמת אתה לא ידעת שהוא בלי שיניים.

כי אם הוא ידע,

הוא היה צריך לספר את זה

להלכה, אתה צריך לשמור עליו, אין לו שיניים.

אז הוא לא יהיה חייב.

או לרועה, הוא היה צריך לספר לרועה, שישמור עליו, אין לו שיניים.

אבל אם הוא לא ידע, אז הוא פתור, אז הוא צריך להישבע שלא אהבה ידע,

ואחרי שהוא נשבע שהוא באמת לא ידע, מאמינים שהוא לא ידע,

משלם בקרא דמי בשר בזול, אז הרועה, משלם למוכר את המחיר כמה שהוא עולה בשר של ה...

למה הוא לא משלם לו שור?

הוא משלם לו רק בשר?

מסבירות עושות כי השור הזה לא שווה לשור.

הוא לא שווה בתור שור. אי אפשר לעבוד עם כזה שור, כל היום להאכיל אותו עם כף. גמרנו, שוחטים אותו וגמרנו. אז בשבילנו, כמה שונה בשר של שור?

זה מה שהוא הפסיד לו. בשר של שור.

הוא היה יכול לשחוט אותו, וזה מה שהוא היה צריך ללכת.

אז עוד פעם, מה הדין אומרת הגמרא?

המוכר יישבע שהוא באמת לא ידע, שאין לו שיניים,

ואז הרועה משלם ישר למוכר.

עד כאן הגמרא.

עכשיו, אם המוכר ידע,

הוא ידע שבאמת זה שלום,

אם הוא ידע שהשור באמת... אם הוא ידע, אז המוכר נקרא פושע, הבקרה פטור.

אבל הרועה פטור, למה? כי אפילו שאני הייתי צריך לשמור,

אבל אם אתה ידעת, הייתי צריך לספר לי, ואז אתה הפושע פה.

ואז הראשונים קוראים לזה כאילו אתה הבקרת את השור שלך בידיים.

אתה מביא לי שור שלא אוכל ואתה סומך עליי שאני אבדוק, אתה הבקרת אותו, אז אני פטור.

ובמילא, מה יהיה הדין במקרה שלנו? עכשיו נחזור למקרה שלנו, תשמעו איזה דינים מעניינים יוצאים כאן מהגמרא, יש כאן בגמרא המון דינים,

תראו איזה יופי יהיה פה. נסדר את זה בציבור שלנו.

אם המוכר הזה,

אם המוכר הזה ידע שיש פה עצית שעלול להטעות

והוא לא סיפר,

מה הדין?

הוא דבר לא חייב.

אז הבן פטור.

אתה ידעת שאני יכול לטעות.

אבל הוא אמר לו, אתה שומר שכר, אתה היית צריך לבדוק.

נכון?

אני הייתי צריך לבדוק, אבל אם אתה יודע, אז אתה הפושע פה. אתה כאילו נתת לי להטעות.

אבל זה לא דומה לפה. רגע, רגע. אבל אם זה דומה, אז ככה יוצא?

כן.

ואז מה צריך להיות הדין?

שהמוכר הזה, אז בעל החלוץ שלו יישבע שהוא לא ידע שזה עשוי מחרס,

שגם הוא טעה בזה.

ואז זה יכול לבוא בטענות לזבן,

להגיד לו, תשמע, אני לא ידעתי, אני נשבע לך שלא ידעתי.

יישבע בבית דין כמובן.

אני אגיד סתם, אני נשבע לך, זה לא שלא.

אני נשבע לך שלא ידעתי, נשבע בבית דין,

ואז ברגע שבית דין מאמינים לו שהוא לא יודע,

אז מה יצא הדין?

אז הזבן חייב, הוא שומר שכר.

כי אומרים לו, זבן, אבל אתה לא היית צריך למכור עד שאתה מוודא ב-100 אחוז, אין לך ליטות, אין כזה דבר, אתה שומר שכר, תבדוק ב-100 אחוז.

ואז הוא חייב לשלם לאישה, ללקוחה.

נכון?

לא בדיוק ללקוחה,

מכיוון שאמרנו שהמוכר כבר היה חייב מיד להחזיר את הכסף של המקח טעות.

אבל לא, אז הוא חייב לשלם את זה למוכר, הוא היה הרי שומר של המוכר, שישלם למוכר.

נכון?

מה אתה רצית למוכר?

שם, פה זה לא שהוא מפקיר.

לא.

אם הוא ידע שזה עציץ שעלול להטעות...

אבל שם זה,

פה אני יכול לקנות את העציץ הזה, אני יכול לקחת את הדרך ולכן לקחת את זה הביתה בגלל שהוא מפקיר או מוכר? לא, לא מפקיר. הכוונה, אני גרמתי לך להטעות, אז כאילו מראש מחלתי לך על הנזק שייגרם כתוצאה מהטעות שלך.

כמו פה.

אתה, זה לא מפקיר.

גם פה זה לא ממש מפקיר. פה זה נפקר לאבדון בטוח כמעט. לא, יכול להיות שהרועה יתפוס.

אם הרועה יבדוק טוב הוא יתפוס, ואז זה לא... זה לא התווכית שלו, בוא נגיד ככה. אבל אם הוא שומר שכר זה כן התווכית שלו.

כתוב בגמרא שאם הוא שומר שכר היה עליו כן לבדוק, מטילים עליו יותר חיוב.

אז אם אני יודע שתבדוק, אז מה, למה אני צריך להגיד לך? מכיוון שאתה יודע בכל אופן שאני עלול לא לבדוק, ואז אתה הטעית אותי.

אם אתה מטעה מישהו שאתה יודע שעלול לטעות,

אתה אשם. טוב. ככה כתוב הראשונים פה, שזה היה קשה בגמרא.

אם אתה מוכר למישהו משהו ואתה יודע שהוא עלול לטעות,

אל תבוא אליו אחרי זה בטענות שהוא טען.

אפילו שבתור שומר שכר אתה יכול להטיל עליו את האחריות.

אבל אם אתה ידעת מזה ואתה בכל אופן נכשלת אותו,

אז אתה אשם.

אתה ידעת שהוא ייקשיב.

אתה ידעת שהוא עלול למכור את זה בתור עציץ כזה, בתור עציץ מתחת. אז מה זה? אז תגיד לו.

אלא מה? גם המוכר לא ידע שהמוכר יישבע אז המוכר יצא להישבע שהוא באמת לא ידע, כמו שכתוב בגמרא.

אז אם נתאים את הדילים לגמרא זה יוצא ככה. המוכר צריך להישבע שהעציץ הזה, הוא לא ידע שזה של מתכת,

הוא לא ידע שזה לא מתכת, הוא לא ידע שזה חרס,

ואז הזמן ישלם למוכר. והיום היו פה.

יפה.

והמוכר חייב להחזיר מיד את הכסף ללקוחה.

ואם הלקוחה אומרת, ואם הוא אומר ללקוחה, אני לא רוצה לשלם לו, תקחי מהזבב, אני לא אשלם לך.

והיא יודעת שאם המוכר הזה אין מה לעשות, הוא חילוני שלא שמע לדין תורה, הוא אומר, אין מה לעשות איתו,

אז הדין הוא שיכול ללכת ישר, הלקוחה יכולה ללכת ישר לזבב.

זה נקרא שעמודא דרבי נתן.

אם אחד חייב לשני והשני לשלישי, אז השלישי יכול להביא את זה ישר מהראשון,

במקרה שהוא לא יכול להוציא את זה מהשני.

כן? מכיוון שהזבן חייב כסף למוכר,

והמוכר חייב כסף ללבוכה,

אז הלבוכה יכולה ללכת ישר לזבן.

למה? איך היא תוכיחי שבאמת אין כזה סיפור?

מי היא?

שהאישה...

הזבן... זאת ארצי סיפורים, זבן, לא יודע זבן. הזבן מוזל את הסיפור הזה. אבל איפה הזבן? איפה זבן? היא לא אומרת מה הזבן.

אה, היא תלך לבית דין ותתבע אותו, מה?

אבל מי אמר שאת צודקת?

היא אמרה שהיה בכלל.

הזבן מודה, כולם מסכימים לסיפור, לא היה פה הכחשה.

אין פה הכחשה, כולם מודים לסיפור.

הזבן מודה שהוא מכר לה את זה בתור מתכת כי הוא טעה.

זה יחסוך בדבר שאין פה זבן עכשיו. למה אין?

שהזבן לא נצהר, הוא רוצה שתגיד. אה, בסדר, הוא רוצה שהיא תגיד, באמת היא תגיד.

היא שאלה את הרב אם מותר לה לספר אם הזבן באמת חייב.

ברגע שהחלטנו שהזבן באמת חייב, היא תלך לזבן.

בהחלט, היא תלך לזבן, תצבע ממנו.

היא לא צריכה ללכת לזבן, היא יכולה ללכת למוכר לצבוע ממנו, שיחזיר את הכסף במוכרית ואת הזבן.

ואם המוכר לא רוצה לשלם, היא לא... אני יכול להגיד את השם של הזבן. כן, בהחלט. שהוא יוטי, כמו שזה היה. כל הנידון שלנו היה אם באמת הזבן חייב.

אם הוא חייב, אז הוא חייב, שישלם.

ומה עם הצד של זה שמכר לבעל החנות?

אולי הוא בעצמו יתער אותו. אה, זה שבעל החנות יסתדר עם ראוי, זה לא קשור אלינו.

שהוא יסתדר עם הראוי, שיתבע אותו. למה יתבע אותו?

זה עוד סיפור.

זה כמו פה, שהמוכר של השברים ילך לזה שמכר לא. בסדר. כל אחד צריך, העסק שלו עם המוכר שלו. אתה יתעת אותי, לא משנה אם אתה אשם או לא אשם. זה מיקח תאום, תחזיר את הכסף.

לא, הוא עושה לו כדי חייב. אה, אולי הוא יתער אותו שני דילים. זה יוצא. עכשיו שאלת מה עושים בזמן הזה שלא נשבעים, נכון? בזמן הזה לא נשבעים את בית הדין.

בית הדין לא משווים בזמן הזה.

אז מה עושים? אז הדין הוא שעושים קשרה. ככה נוהגים להם בבתי דינים.

שאם אני חייב שבועה,

שאם תובעים אותו לשלם,

תובעים את הזמן למשל לשלם, אבל רק בתנאי שהמוכר נשבע שהוא לא ידע.

ואי אפשר לחייב את המוכר שבועה.

אז הדין הוא המנהג שמחייבים אותו רק שתי שליש.

כאילו, אתה מוותר על השבועה, אז אתה,

בתור זה שוויתרת לאו על השבועה,

כן?

אז אתה חייב, אתה נשלם רק שתי שליש.

הזמן חייב רק שתי שליש, זה המנהג שלו. שכל מקום שיש שבועה, ולא נשבע,

אז זה שמשלם ישלם רק שתי שליש,

כי בכל זאת הוא לא היה חייב לשלם עם ההוא לא נשבע.

אז עושים פשרה כזו, הוא משלם רק שתי שליש.

אז למעשה יוצאי הדין היום,

מה אם הבתי דינים יעשו, יגידו לזמן לשלם שתי שליש למוכר,

והמוכר ישלם את כל העלות של האציץ לאישה.

ואם הזבן, ואם המוכר לא רוצה לשלם, לא רוצה, רק תלכי לזבן, הוא עושה לך את הבעיות, אני לא אחראי.

אין מה לעשות, שתלך לזבן, תבקש שתי שליש,

ואז המוכר יישאר חייב לשליש.

כן?

עד כאן הכל ברור, זה מה שיוצא מהגמרה.

צריכים להוסיף עוד נקודה אחת,

שברגע שאם חייבנו את הזבן הזה,

רק מדין שומר שכר,

מדין שווה שומר שכר על הכלים,

הרי אנחנו אמרנו שאי אפשר לחוות על מדין מזיק.

רק מדין זה שהוא

כאילו היה צריך לבדוק אם הוא שומר שכר.

אז הראינו שהרי שומר פטור בעלב אימו.

אם אני קיבלתי שמירה,

ובזמן שקיבלתי את החפץ לשמירה בעלים של החפץ, עשו לי איזה עבודה הזמנך אז, בזמן, בעל הבית זה לא היה בחר.

אז מה?

צריך להגיד שהבעל הבית לא היה איתו בחר.

או, מה היה איתו בחנות? הוא לא עשתה לו עבודה. רגע, רגע, רגע, רגע.

תגיד קודם מה הדין. הדין הוא שאם הדין מקבל חפץ ושמירה, ובזמן שקיבלתי את החפץ ושמירה,

הבעלים של החפץ עושה לי איזה טובה, איזה מלאכה או משהו,

אז פטור אם אחרי זה קרה משהו.

השומר פטור על כל החיובים.

זה הדין. בעליו אימו לא יהיה שלם.

נכון? קרה דין.

אז למעשה כאן צריך לדעת האם בתחילת העבודה,

אם הבעלים היה איתו בחנות ועזר לו למכור, ואפילו שהבעלים לא היה חייב לעזור לו, למעשה זה התפקיד של השומר הזה למכור,

אז הוא עשה לו טובה בזמן שהוא התחיל להיות בחנות,

בגלל שהוא כבר קיבל את השמירה לחפצים,

לטובת הבעל הבית כבר לא שומר לחפצים,

הוא מסתובב במקום אחר.

אבל לא עזר לו באיזה מקום למכור שם משהו.

אם הוא היה רצון איברים או לא עשה לו איזה טובה, אז בשעת מעשה, אז הוא יהיה פטור אז אבו.

צריך תמיד להחזיק ראש. וכשמחייבים מישהו משום שומר, צריך תמיד לבדוק

אם בתחילת השמירה לא היה בערב אימו,

אחרת הוא יהיה פתור.

אבל אם התברר לנו שהוא לא היה בערב אימו, המוכר יהודה נאמר, יהיה הודעה של המוכר שהוא לא היה בזמן היה,

או הזבן, הזבן יודה, סליחה, הזבן יודה שהבעלים לא היה איתו בזמן ה...

מיד, על החוק והוא פתח את הבנות, הוא ניהל את כל העסק, והמוכר לא היה.

זה צעדים שהזבן יהיה חייב לשלם כי הוא שומר שכר. אומרים, עליך היה לבדוק טוב לפני שבחרת,

לא לבדוק ולסמוך על בערך,

ואפילו אם אתה לא פושע אבל עדיין מדין שומר שכר אתה חייב,

ומכיוון שהמוכר חייב להישבע שהוא לא ידע,

אז יורד לך שליש.

אתה חייב לשלם רק שליש-שליש.

המוכר חייב את כל העסק.

זה הדידים שיוצאים לאורך דברי הגמרא.

תודה רבה לכם.