שאלה שבועית עולמית - הרב חנוך שוורץ מס' 3

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

טוב, ערב טוב, אנחנו נתחיל בשאלה השבועית העולמית.

מכיוון שהשבוע היה פורים,

אז נעסוק בשאלה שקשורה למה שעלול לקרות בפורים. פורים קורים הרבה תקלות.

תוך כל המהומה והבלאגן של המשלוחים מנות והמתנות לאביונים, יש הרבה שאלות שיכולות לקרות בפורים.

אז נדבר על שאלה שקרתה תקלה בעניין משלוח מנות.

חג הפורים נשמש ובא

מיד אחרי אירוסי בנו של יעקב כהן עם בתו של יצחק ירחי.

יעקב שמח לכבד את מחותנו במשלוח מנות מכובד.

היה אירוסין של בנו של יעקב כהן עם בתו של יצחק ירחי,

והגיע פורים,

אז יעקב רצה לכבד את המחותן שלו,

משפחת ירחי, במשלוח מנות מכובד.

ושם כך קנה שני דגי ענק מן הסוג היקר,

אותן הניח על מגש מקושט ומסביב ייתר בבקבוקי יין יקרים.

לאחר תיאום עם חברת שליחים הופיע בביתו בחג הפורים שליח,

שנטל את המשלוח המכובד בזהירות.

ויעקב הורה לו להעבירו למשפחת ירחי מרחוב הרימון.

יעקב אמר לו, תיקח את המשלוח מנות למשפחת ירחי ברחוב הרימון.

השליח אמר מיד שהוא מכיר היטב את הכתובת. כן, כן, אני מכיר,

מאחר שכבר נשלח לשם היום פעמים אחדות. כבר הייתי שם כמה פעמים היום.

יעקב הבין שמחותנו קיבל כמה משלוחים מכובדים לרגל האירוסי ביטוי. הוא הבין, בטח, המחותן שלו, משפחת ירחי,

קיבל היום כמה משלוחים עם חברת שליחים,

בטח, לכבוד האירוסין, אנשים שלחו לו, כיבדו אותו.

אך האמת הייתה שהשליח הכיר עם משפחת ירחי אחרת מאותו הרחוב.

אשר ההם הייתה מנהלת מוסד חינוכי,

וחברי הצוות שלחו לה משלוחי מנות.

לכן השליח היה שם כמה פעמים היום.

אבל בעצם זה לא היה אותה משפחת ירחי.

ויעקב, כשהוא שלח את השליח, הוא לא הספיק להגיד לו איזה כתובת. הוא סמך על השליח,

שהוא אומר לו, כן, אני מכיר, יש שם כמה משלוחי מנות היום.

הוא טעה בכתובת. סליחה? הוא טעה בכתובת.

לא, הוא לא טעה בכתובת. הכתובת הייתה נכונה.

הוא אמר לו, משפחת ירחי ברחוב הרימון. הוא לא הספיק להגיד לו איזה מספר. השליח אומר לו, כן, כן, אני מכיר.

והשליח באמת התכוון למשפחת ירחי אחרת מרחוב הרימון.

הלך למשפחת ירחי אחרת.

הגברת ירחי,

שקיבלה את המשלוח המכובד,

התרגשה לשמוע מהשליח שהמשלוח נשלח ממשפחת כהן.

השליח אומר לה, זה ממשפחת כהן.

הייתה בטוחה שמדובר באחת מבנות הצוות,

אחת מהמורות שעובדות אצלה במוסד,

שהביעה בכך הכרת הטוב

למנהלת,

ולכן היא שלחה משלוח מנות כה מכובד,

וכיבדה בדגים היוקרתיים את כל החוגגים בביתה בסעודת הפורים.

רק בהתרוקן המגש הבחין אחד הסועדים במכתב יפה שהיה צמוד למגש,

ומשקראו בו הבינו שהמשלוח היה מיועד למשפחת יחי האחרת.

היה כתוב שם לכבוד המחותנים שלנו, לאירוסין, זה.

פתאום אומרים איזה מחותנים, איזה אירוסין,

אז התחילו שם סערה, מה הולך פה? הם תפסו שזה מיועד בעצם למשפחת יחי האחרת, אבל המגש כבר היה מחוסל.

והם נהנו ממנו בטעות.

לאחר חג הפורים

הציגו את שאלתם לפני הרב, האם הם חייבים לשלם על מה שנהנו? בטעות,

משפחת יחי מציגה את השאלה מי צריך פה לשלם, האם הם צריכים לשלם

הגברת יחי או הסועדים

על מה שנהנו בטעות?

או שמא השליח שהביא את המשלוח לביתם נחשב שהזיק כבר למשפחת כהן והוא זה שחייב לשלם.

בעצם לא הם גרמו את הנזק, אלא מי התחיל להזיק פה

את המשלוחי מנות למשפחת יעקב כהן ששלח אותם?

השליח, שהוא הלך לכתובת לא נכונה.

אז אולי הוא נקרא מזיק והוא חייב לשלם.

וככה... אבל לא אמר לו איזה מספר. הוא לא אמר לו איזה מספר, כי הוא שמח שהשליח מבין.

השליח אמר לו מייד כן כן מבין, ולא עלה בדעתו שיש שתי משפחת יערכי ברחוב הרימון, ולשתיהם שולחים הרבה משלוחי מנות, איזה סיפור, מאיפה עלה בדעתו.

וככה קרה התקלה הזו,

ולמעשה השליח הזיק למשפחת כהן בזה שהוא לקח את המשלוח מנות והביא את זה למשפחת יערכי הלא נכונה.

מי צריך לשלם?

נו. מי אשם?

מי נקרא שהזיק?

מי, כן, הזיקו להם את המשלוחי מנות, הם הכינו משלוח מנות למחותנים, והמחותנים מסכנים מחכים כל הפורים למשלוח מנות המכובד, והמחותנים שצריך להגיע,

לא מגיע,

והיה להם דוגמת נפש, מה זה, הם לא שולחים להם משלוח מנות, אנחנו שלחנו להם, לא שולחים בחזרה, מה?

מחותנים, טריים, שולחים.

ואחרי פורים, התברר הטעות, אבל כבר

לשלוח משלוח מנות אחרי פורים זה כמו לאכול מצה אחרי פסח.

וזהו, גמרנו אבוד, הזיקו להם, לפחות.

איך זה התברר רק בפסח? לא, אני אומר, זה כמו לאכול מצות אחי פסח, זה שווה משהו.

לשלוח משלוח מנות אחי פורים, אמרנו, כבר אי אפשר.

אז ממילא, עכשיו הם שואלים, האם צריכים לשלם להם לפחות על הדגים היוקרתיים, שהשקיעו הון עתק בדגים, ביינות,

הכל הלך לאיבוד,

הם לא מכירים בכלל את משפחת יחי, הם לא רצו לשלוח להם.

האם משפחת יחי שאכלו את זה, צריכים לשלם להם או שלא צריכים לשלם?

מה?

השליח, הוא לא היה צריך להגיד איזה מספר, הוא לא היה צריך להגיד איזה מספר.

זאת אומרת, השליח, השליח, השם הוא צריך לשלם.

ככה דעתך.

מה הדעות האחרים פה?

מה אתם אומרים?

הוא כתוב.

למה שיהיו פטורים?

למה?

הזיקו.

הוא ידע בטוח שהוא אמרת לשלם לך.

אז מה יש?

אמרנו, אוי נס, אוי נס.

אנחנו יודעים במשנה בבבא קמא שכתוב אדם מועד לעולם,

בן שוגג, בן מזיד, בן אונס, בן רצון. למה הוא מועד? למה שאמרו לו.

אדם שהזיק באונס,

כן, אז אפילו שהוא לא אשם בכלל, הוא חייב.

היא זקת את הצעה לשלם.

הם חייבים לשלם, השאלה למי?

בן ער בן ישן.

בן ער בן ישן, נכון, נכון. אם ישן כל שקן ער.

ולא.

לא. המשפחה... טוב כדי שיניים, כאילו. מה אתה אומר?

המשפחה חייבת לשלם. השאלה אם הוא גם חייב. השאלה למי?

השליח או ל... הם חייבים לשלם מדין נהנה.

או, או, או. אפשר להגיד או אישי מסתנא. הם צריכים לשלם מה שנהנה. אבל זה לא מחיר מלא, מה שנהנה.

לא, לא מחיר מלא. מה אתה אומר?

לא מחיר מלא. הם צריכים לשלם מה שנהנו. כמה היו מוכנים לשלם בשבילם. יפה, יפה, יפה, יפה.

ולמה לא מחיר מלא?

אם היו רוצים, אז היו מזמינים. אבל הם הזיקו, לא על זה שהם הזיקו, דבר ראשון. הם לא רשאים על מה שהזיקו.

הם הזיקו.

לקחו אוכל של מישהו אחר ואכלו אותו, מה הזיקו? לא.

הם לא באמת, נתנו להם את זה, לא? אז מה יש? הם הזיקו באונס, בשוגג.

מה היה להם סיבה?

אז ככה.

כן היה להם איזה טיפה לדעת שהם יודעים שיש שני משפחה באותו רחוב.

עליהם זה מותר לברר את זה? עוד מעט נראה. יש אוינס פה לכולם.

יפה, יפה. אבל אנחנו למעשה יודעים שאדם מועד לעולם.

יש אוינס גם למשלח, גם יש לו... או, יפה, יפה, יפה. אתם אומרים צבאות מאוד טובות, מה אתה אומר?

דווקא לא משנה, כולם באונס. זה כמו?

כולם באונס.

כולם באונס. אבל כתוב במשנה, אדם מועד לעולם.

בין שוגג, בין מזיד, בין אונס, בין רצון, בין ער, בין ישן, נכון?

אדם שהזיק אפילו באונס. אז למעשה ככה.

יש בזה סתם מחלוקת בין תוספות לרמב״ן.

על הדין הזה שאדם מועד לעולם בין אונס, בין רצון.

איזה אונס?

שיטת בעלי התוספות,

שדווקא אונס,

שעדיין הוא קצת קרוב לפשיעה.

זה לא פשיעה,

זה שוגג, אבל

הוא היה יכול לעלות בדעתו.

אבל אונס כזה שהוא לא היה יכול בכלל לעלות בדעתו,

פטור.

ככה שהייתה תוספות.

ככה שהייתה תוספות.

שאונס שחייבים זה רק אונס

שהוא היה יכול לעלות בדעתו.

מה זאת אומרת? תוספות מביא ירושלמי, למשל, שישן, שאדם היה ישן,

ומישהו שם לו כלים מזכוכית על ידו,

ובאמצע השינה הוא התהפך

ושבר אותם,

אז הוא פטור. ככה כתוב בירושלמי.

אפילו שזה באונס הוא שבר.

אם אדם מועד לעולם, אז למה הוא שם את הכלים לידו, עד שהוא ישן?

למה?

למה היושן פטור? הרי הישן שבר את זה באונס.

הישן פטור.

אומר התוספות ראיה מהירושלמי.

אבל אדם מועד לעולם. סליחה? אדם מועד לעולם בן ערבני. אומר תוספות, אדם מועד לעולם בן אונס, זה רק אונס שהוא עוד היה יכול לחשוב עליו.

זה אונס,

אבל היה איזשהו מקום שכן היית יכול להיזהר.

אבל אם לא הייתי בשום אופן יכול להיזהר, אני באמצע השינה, מישהו שם לי כלים לידי,

מביא תוספות ירושלמי שפטור.

הוא שם את הכלים אחרי שהוא ישן? אחרי שהוא ישן.

אחרי שמישהו ישן, שמו לו כלים מזכוכית על ידו, והוא זז באמצע השינה,

חלם חלום ככה מבעית,

אז הוא ככה מוזיז את הידיים, אהה, ושבר את הכלים,

אז הוא פטור. כך אומר תוספות בשם הירושלמי,

ומזה מוכיח תוספות שאונס שחייבים זה רק אונס

שהוא עוד היה יכול לחשוב עליו, אבל אונס שאי אפשר לחשוב עליו, פתור.

ככה שיטת תוספות.

אבל הרמב״ן חולק על זה, הרמב״ן במסכת בבא מציע, דף פ״ב.

חולק על התוספות, התוספות נמצא בבבא קמא דף כז.

הרמב״ן חולק על זה, והוא אומר, לא,

אונס חייב תמיד,

כל אונס חייבים.

כתוב בין אונס, בין שוגג, בין מזיד, כל הדברים חייבים.

ככה משמע במשתן, נכון?

אומר הרמב״ן, חייבים אפילו באונס,

כי אין רוחו של אליהו.

אנחנו יודעים בגמרא, אונס מוגדר, רוח שאינה מצויה.

אדם למשל שם כלי,

הוא לא צריך לדעת שזה ייפול.

בא רוח

שאינה מצויה והיא הפילה את זה, אז זה נקרא רוח שאינה מצויה.

אז הוא פטור, כי שם הוא לא מזיק בידיים, אלא הוא הניח את זה, אז

בזה פטור לכולם, זה כתוב בגמר.

זה נקרא רוח שאינה מצויה.

אומר הרמב״ן... אי אפשר לדעת מתי יבוא הרוח שאינה מצויה? צריכים להישאר. למשל, אתה שם דוד שמש,

אז זה נורמלי עומד ברוח רגילה, אבל אם יבוא רוח...

לא, אבל אפשר לא לדעת מחדשות,

צריך לדעת שיהיה רוח של המציאה, אבל זה עוד לא נכון. אה, היום. אתה אומר, בזמן שלנו, כשמודיעים קודם, אז זה לא נקרא אינה מצויה. יכול להיות.

אבל אם למשל היה רוח בלתי צפויה לגמרי לחלוטין... רוח במגן כמובן. רוח, והפילה את כל הדודי שמש על האנשים ופצעה אותם ופגעה בהם והזיקה להם,

אז לא צריכים לשלם.

כי זה נקרא אונס.

אומר הרמבן, זה הכול באופן שהוא הניח דברים ברוח, והיא הפילה. הרוח הפילה. אבל אם אתה הזקת,

אפילו באונס גמור, אתה הזקת בידיים, אפילו באונס גמור, כי אין רוח שאינה מצויה,

אתה חייב. אומר הרמבן, אפילו כרוחו של אליהו.

כך אומר הרמבן. מה זה רוחו של אליהו? מי יודע? אליהו הנביא. כן? מה זה רוחו של אליהו הנביא?

הוא היה מגיע במקום ובמקום. לא.

כשהקדוש ברוך הוא החביא אותו במערה,

ואמר לו, בוא אני אגלה את עצמי לפניך. הוא יכב וחיפש אותו? הוא יכב וחיפש אותו, אז הוא התחבא במערה.

אחרי זה הקדוש ברוך הוא אמר לו, בוא, אני אגלה את כבודי. שלוש ימים. מעין מה שהקדוש ברוך הוא עשה למשה רבנו.

אז הוא התחבא במערה, והשם אמר, עכשיו אני אעבור.

וכתוב, ופתאום הוא ראה, הנה רוח גדול וחזק, רוח זה לשון זכה, לשון נקבה. אפשר להגיד רוח גדולה, רוח גדול.

והנה רוח גדול וחזק, משבר ערים ומפרק סלעים לפני ה'.

רוח שמפרק ערים ומשבר סלעים, רוח לא רגילה.

ועל זה כתוב, לא ברוח השם.

השם עוד לא מגיע, הוא ידע שהשם עוד לא מגיע עכשיו. השם לא בא ברוח.

ואחר הרוח רעש.

רעש!

לא ברעש השם.

ואחר הרעש אש!

לא באש השם.

ואחר האש, כל דממה דקה, הוא יודע שעכשיו השם מגיע.

אז כתוב,

איזה רוח הנביא מתאר לנו? רוח גדול וחזק, משבר ערים ומפרק סלעים. זה רוח מצויין? זה רוח?

אף פעם אין כזה רוח.

אומר הרמב״ן, גם באונס כאין רוח שאינה מצויה, כאין רוחו של אליהו,

גם חייו.

כך שיטת הרמב״ן. אונס הכי גמור שיכול להיות, חייו.

אז לכאורה,

הסיפור שלנו תלוי במחלוקת התוספות והרמב״ן.

אתם טענתם כל הזמן

שהשליח לא אשם, או האנשים לא אשמים, השליח לא אשם.

יש כאלה שאמרו שאולי השליח קצת אשם.

אבל נדבר קודם על משפחת יחי המסכנה שקיבלו את המשלוח מנות וחשבו בשמחה רבה שזה נשלח להם מה... הם חשבו שהשליח ידע את הכתובת. הם חשבו שהשליח ידע. הם חשבו שהשליח ידע. הם לא צריכים לדמיין, זה אונס גמור. הם לא צריכים לחשוב שהשליח טעה.

הם לא צריכים לחשוב ששליח טעם, מה פתאום? בטח אמרו לו את הכתובת משפחת רימון 16, והלך לכתובת שאמרו לו והביא לנו, וזהו, הכל טוב יפה, משפחת כהן, בטח, משפחת כהן עובדת בצוות,

בטח שלחה לנו.

לא צריכים לחשוב, זה אונס גמור.

ואכלו את המשלוחי מנות, ופתאום התברר להם, למפח נפשם, שמשפחת כהן מעולם לא כיבדה אותם, ולא שלחו להם את המשלוח מנות הזה,

וזה מיועד למשפחה אחרת, הפתק היה מתחת, כן, הפתק היה מתחת.

אז מה הם יכולים לעשות? זה אונס גמור. אז לפי תוספות לכאורה צריך להיות הדין שפטור,

כי זה אונס כזה, בן אדם לא יכול לחשוב על כזה אונס, מה פתאום שהוא יחשוב על זה?

השליח בא, מביא לו משפחת כהן, כי הוא צריך לחשוב על זה, הוא לא צריך לחשוב.

רגע, סליחה.

אבל לפי שיטת תוספות,

אלה שאכלו את הדגים, ודאי פטורים, זה אונס גמור.

או נאמר הסועדים.

הם לא צריכים לדעת בכלל שמשפחת יאחי קיבלה את זה במשלוח מנות.

מגישים להם אוכל,

אומרים ברכה ואוכלים. לא צריכים לחשוב בכלל על כל הסיפור.

אז בטח שזה אונס גמור.

והשליח שהביא את זה,

אולי זה גם נקרא אונס גמור. כי אמרו לו משפחת,

משפחת יאחי מרחוב הרימון,

והוא אמר, אני מכיר אותם, אמרו לו כן, כן, כן, זה, זה, זה. אז מה, הוא צריך לחשוב אחרת? הוא לא צריך לחשוב אחרת.

הוא לא צריך לחשוב.

והשגח הוא בהתנדבות עובד?

לא, חברת שליחים הוא היה.

מה זה, הרמב״ן אומר את זה, הרמב״ן אומר את זה, רגע, זה לפי שיטת אוספות, נכון.

אבל לפי שיטת הרמב״ן, שחייב אפילו באונס גמור, כן, רוחו של אליהו,

נו, אפילו אונס, פתאום באה רוח גדול וחזק, מפרק הרים ומשבר סלעים שאף אחד לא חושב עליו, גם חייב.

אז בטח שהוא חייב אפילו באונס כזה.

בבציע דף פי בית.

זה לא נתפס פה.

מה הרמב״ן אומר, מה הרמב״ן עונה על הירושלמי?

אז הכוונה שיש כזה דבר שהמעשה...

לא, הרמב״ן עונה על ירושלמי ששם זה שהניח השם. נכון.

מה הפירוש של שם? בגלל ששם ההוא פשע. המעשה מתייחס אליו. כן. יש כזה דבר... הפשיעה מתייחסת אליו. אפילו שבעיקרון בן אדם ישן אמור להיות חייב,

אבל אם זו עובדה מוגמרת,

אז זה כמו שהוא טפס את הבן אדם הישן, זה כמו סכין,

ובן אדם שהניח שהוא טופס סכין ושבר את זה.

כי יש פה מישהו אחר שזה מתייחס אליו. זה הזק בטוח. כי יש פה מישהו אחר שזה מתייחס אליו. כי למה? כי זה הזק בטוח.

לא, לא בגלל זה, לא בגלל זה. אז כמה שלא היה הזק,

שזה הזק... אם הרוח, כאיר רוחו של אליהו, הביאה את זה ליד הישן,

הביאה את הכלים ליד הישן,

שמה שם הכלים, רוח הביאה כלים והישן שבר לפי רמב״ן חייב.

מה, נדון על הרוח? לפי... כי הרוח שברה את זה. לא, הרוח הניחה את זה, ולא שברה. זה נקרא שהרוח שברה.

ואף על פי חנאי של חייב. המעשה מתייחס לרוח. ואף על פי חנאי של חייב. לא, אף על פי חנאי של חייב.

כי המעשה מתייחס לרוח.

והרוח שברה. שהרוח שלו, אבל בכל אופן חייב.

נכון, כי הרוח שברה, לא אני שברתי.

המעשה לא מתייחס אליי. אז למה הוא חייב?

כי המעשה לא תתייחס אליי, אם תתייחס אליי. אז למה הוא חייב? כי המעשה מתייחס לרוח.

אני שואל אותך למה הוא חייב. אם המעשה מתייחס לרוח, הוא אמור להיות חייב או חייב? למה? פטור. ואם הרוח זה איזה משהו שבר בו, מה זה שאולי?

אז פטור.

אני הייתי עסקים שלרוח, אז הוא צריך להיות פטור, נכון? נכון. אז למה לפי הרמב״ן חייב הישן?

אם הרוח הביאה שם את הכלים והישן שבה הוא חייב.

אה, לפי האמן חייב על האדם? כן, הישן חייב, כן.

השליח הוא שומר שכר.

אז מה?

בגלל שהוא רושם? אבל זה אונס, שומר שכר פטור על אונס. מה קרה עם האונס? שומר שכר חייב באונסין?

לא, פטור, רק שואל אחד באונסין. מה קרה עם ה... או שכן שומר חייב?

שומר חייב שומר שכר פטור, כן. מה קרה עם אדם הזה אשם? אז מה?

אז כאילו הוא נקרא מזיק.

אבל אדם הוא עד בעולם? כי אמרתם, כי הוא נקרא מזיק.

‫אז יש למי לייחס את זה. ‫-כי יש למי לייחס, אז גם פה... ‫אבל אם הטבע הביא פה את הכלי, הרוח, ‫או מישהו הביא פה את הים, ‫הביא פה את הכלי,

‫ואני שברתי, אז זה מתייחס רק אליי. ‫אין לי מי לייחס את זה. ‫-אבל זה גם בצורך שזה היה איזק בטוח. ‫-לא.

אם ההיזק לא בטוח, אתה לא ממש מתייחס אליו? הים גלגל פה כלי, וזה באמצע להתגלגל, פתאום האיש הזה הזיז את היד, זה לא היזק בטוח, זה במקרה.

אם לא היזק בטוח, למה זה מתייחס אליו?

כי הוא שבר, מציאות, הוא שבר. לא שבר, כאילו הגיע לפה כלי, ואתה שברת.

זה נקרא שאתה שברת, אפילו שזה באונס.

אז גם פה אפשר לייחס לשליח.

אז שהשליח יהיה חייב, בסדר?

או בגלל שזה הזק בטוח, או בגלל שזה...

עכשיו באה לפנינו השאלה, את מי לחייב, לפי הרמב״ן, האם את השליח

או את הסועדים, את משפחת יאחי או את הסועדים של משפחת יאחי?

נכון,

את מי לחייב?

את השליח.

אז אתה אומר שעדיף לחייב את השליח, כי הוא כבר אחראי לנזק שייגרם.

הוא עשה, הוא גרם את הנזק שייגרם.

הם רואים סברה של שמא, אז זה... אבל למעשה כתוב ככה, במשנה בתחילת פרק הגוזל ומאכיל,

בבבא קמא, כתוב הגוזל ומאכיל לאחרים,

אז רצה מזה גובה, רצה מזה גובה.

אם אחד גזל

ונתן לאחרים לאכול,

אז שתם הזיקו, שתם ביחד, או זה הזיקו את הממון של מישהו אחר.

הוא לקח להם את זה והשני יאכל.

אז הוא יכול לגבות את זה או מזה או מזה.

כשיש שתי גורמים לנזק, אפשר לגבות ממי שרוצים.

אז גם פה לכאורה, אם גם השליח גורם לנזק. הוא חשב שזה הפקר.

סליחה? הוא חשב שזה הפקר. אז זה אונס, נכון?

זה אונס? מי?

אותו אחד שהביא למישהו אוכל. לאכול, והוא חשב שזה... הפקר. אה, מה הדין אם הוא לא ידע שזה גזול בכלל?

לא היה כתוב על זה פתק הפקר. אה, לפי תוספות באמת הוא יהיה פטור,

כי זה אונס. הוא חשב שזה הפקר. לפי תוספות יהיה פטור, כי זה אונס.

המשנה מדברת באופן שהוא כן ידע.

אז כתוב רצה מזה גובה, רצה מזה גובה.

אז גם פה לפי הרמב״ן נגיד, השליח הזיק את זה כי אתה הבאת את זה למישהו לאכול.

עכשיו אם השליח היה מביא את זה לכלב לאכול, ודאי נקרא שהוא מזיק.

אז הביאתי את זה לאנשים שלא יודעים,

וגם נקרא שהזקתי.

אז אותו דבר, אז אפשר לגבות מהשליח, אפשר לגבות מהם, כי הם הזיקו. רצה מזה, רצה מזה.

איזה הנאה שהוא נותן את זה לכלב?

לא, לא, לא, לא מצד הנזק, מצד הנזק. אתה הזקת את זה.

ומאכיל אבל, מאכיל, מאכיל שרוויאנה

שם מדובר שהם כן ידעו, זה לא ידעו. ידעו. ידעו. אה, זה דוד אותו דבר. לא, הנה, זה לא דומה. לא, אני אומר שכשיש שתי אפשרויות ממי לגבות... או אין אפשרות ממי לקנות, מה? או זה נקרא ששכיח גם מזיק.

אבל באונס.

בגלל שהם מנוסים, אז זה כמו שהם שנייהם שולי אחד שבעני את המשקפיים.

אתה מדמה את זה לרמב״ן שזה נקרא שהשליח הגיש להם כמו שהוא הגיש לישן?

הם חשבו שהוא ידע את הכתובת. אה, זאת אומרת, כאן מייחסים את זה כמו שהרמב״ן בישן אומר שהם מייחסים את זה לזה ששם את הכלי. אתה אומר, פה נייחס את זה לזה ששם את, להשליח שהוא שם את זה לפניהם.

זה רעיון, נכון. זה רעיון טוב. אבל לא בגלל שהוא אשם אשמה,

כאילו שמעשה מתייחס לאשמה, אמר בן אדם... לא אשמה, לא אשמה, למעשה.

אבל מה שאמרנו שאומרים שהוא אשם?

אז מה, אם אני עשיתי מעשה, מה זה משנה שהוא אשם?

בגלל שיש איזה...

לא, אם השני ידע שזה גזול

אז המעשה מתייחס גם אליו

כי הוא רצה להזיק

בבנאדם ישן, שישן

אם הוא עושה את המעשה של הידע כי רוח באה לפה

אז הוא נשנה שבן אדם יהיה אשם

בסדר, אבל אז כמה ש... אז זה אומר הרמב״ן, זה הרמב״ן ראשי

המעשה של לזק לא מתייחס למי שאשם

ככה רואים זה, בבן אדם ישן בזה, הוא לא אשם

אבל זה במעשה ההזק כן מתייחס אליו,

מעשה ההזק מתייחס אליו

אבל אם מישהו אחר שם, אם מישהו אחר שם, אז כאילו אנחנו אומרים, אתה עשית את המעשה שמביא את ההיזק של הישן.

כי הישן לא אשם, הישן לא שם לב מה שהוא עושה, זה בלתי רצוני,

ואתה עשית מעשה שאתה יודע שסופו יהיה לנזק, אז זה מתייחס יותר אליך.

כי בגלל שסופו יהיה לנזק.

ברור, אבל זה הכל כשיש בן אדם ששם לו רוח.

כן, בגלל שיש פה,

נכון. יש פה התחלת הזק של הבן אדם. זה נקרא שהוא פעל את המעשה שסופו להיות מוזן. הוא כמו שהעסקים.

כן, כן. אז אתה אומר, אותו דבר פה, השליח שהביא, הוא נקרא, כמו שהוא שם כלי ליד הישן,

הוא הביא את האוכל למשפחת ירחי,

והם כאילו אכלו בלי ידיעה, אז זה נקרא שרק השליח ה'.

אולי דרגה פחות מיישן, זה הולך ל... פחות מיישן.

אולי...

דרגה פחות מיישן, אולי... כי כאן הם כן יודעים שהם אוכלים.

כן היה להם להעלות את הדעת, אולי... לא, מצד האונס, אבל מצד שני, הם יודעים שהם מזיקים.

אז אולי זה כן מתייחס אליהם.

בישן, בישן זה לא מתייחס אליו.

הרמב״ן דיבר באופן שהוא שם יד ישן, אז אי אפשר לייחס אליו, כי הוא לא אחראי לפעול, הוא לא יודע מה הוא עושה בכלל. אבל רואים שכן אפשר לייחס סתם לבן אדם ישן. אם אין למי לייחס, אז אפילו בישן זה מתייחס.

אבל כשזה מתייחס לבן אדם ששם, והישן לא פעל כלום, כאילו בלי דעה בכלל,

אז זה מתייחס רק לזה ששם.

אבל כאן, במקרה שלנו,

השליח הביא,

והם יודעים שהם מזעיקים, יודעים שהם אוכלים רק יחוש מי שזה שלהם.

אז למה לייחס את זה לשליח? זה גם נקרא שהם מזעיקים.

זה סברג, צריך להבין מה ברור שאין למי לייחס. זאת אומרת, אם גוף של הבן אדם שהוא ישן, זה כמו סתם אבן,

כמו סתם אבן, אז מה זה קשור אליו?

אם בן אדם שאני ישן, זה לא קשור אליו? תלוי, זה תלוי. אז לא מזעיקים קשורים. אם יש... בגלל שאין למי לייחס, אז זה... כן, כן, ככה אומר הרמב״ן.

בסדר, אבל בכל אופן זה לא דומה לציור של הרמב״ן.

טוב.

כשהם אוכלים זה נהיה מוזעק,

כי הם אוכלים משהו של השני, הם מזיקים לו את זה, כן?

אבל אם הוא חושב שזה שאלה, זה לא נקרא לך נזק?

זה משנה, למעשה הם הזיקו לו את זה.

למעשה הזיקו לו את זה. הוא לא צריך לחשוב, הוא לא צריך לחשוב.

למעשה הזיקו לו את זה. תחילה זה רץ?

כשאוכלים דבר של מישהו אחר זה נזק, זה נקרא שמזיקים לו.

זה לא נקרא לך נזק של מישהו אחר. כשאוכלים דבר של מישהו אחר, זה נקרא שמזיקים לו.

אם מישהו שם את המשקפיים על הספסל,

בא מישהו להתיישב, זה אומר לא, אין לך את זה. זה יכול להיות קשור לסיפור של הירושלמי, שהניח ליד ישן.

כי ההוא כאילו לא שולט על פה, הוא לא יודע מה הוא עושה, הוא לא שולט, הוא עושה פעולה טבעית. כן, הוא לא ראה את המשקפיים והוא התיישב... באונס גמור. יכול להיות שזה לא נקרא אונס, אבל אם זה נקרא אונס גמור, אז יכול להיות שזה דומה לציור של הירושלמי, שאדם ישן ומישהו שם לו כלים לידו.

נכון.

אבל כאן הסיפור שלנו זה לא כל כך דומה, כי כאן הם יודעים שהם אוכלים, רק הם לא יודעים שזה שלהם. אז אולי המעשה מתייחס אליהם,

גם לפי שיטת הירושלמי,

שמי ששם ליד ישן,

אז זה ששם חיה ולא ישן,

אבל כאן במקרה שהם אכלו את זה, והם יודעים שהם אוכלים, זה כן מתייחס אליהם.

הוא אומר שהאכילה זה דבר טבעי,

והאכילה זה גם כי הוא...

אנחנו יודעים שעושים את הפעולה הזאת, אנחנו יודעים שאנחנו עושים את הפעולה, זה כן מתייחס אליהם.

פעולה...

זה פעולה הטכנית, הפעולה הטכנית של כילוי הדבר. לא, שם בישן זה לא מתייחס אליו בכלל לפעולה, כי הוא לא...

מה שאוכלת זה לא נזק?

סליחה?

הוא שואל אכילה זה לא נזק, בטח, זה נזק.

אז לכאורה יוצא לנו, אם נאמר שלפי הרמב״ן שניהם... זה אונס חייב,

אז יוצא לנו שלפי שיטת הרמב״ן,

אז גם השליח נקרא מזיק כי הוא הגיש את זה לפניהם לאכול,

גם אלה שאכלו נקרא אם שהזיקו כי הם אכלו את זה.

אז ממילא הוא יכול לגבות את הנזק,

משפחת כהן ששלחה את הדגים, יכולים לגבות את זה או ממשפחת יאחי או מהשליח, ממי שהוא רוצה.

רק אולי, יכול להיות, יכול להיות שרק מהשליח לפי דבריך.

עדיין יש מקום להגיד, אולי, מי אמרת,

אולי נבוא ונגיד, השליח,

ששם את האוכל, שמסר את האוכל למשפחת יאחי, זה לא נקרא שהוא הזיק.

הוא אומר, האוכל קיים,

אני לא הזקתי אותו, קח אותו ממשפחת יאחי.

הם אכלו את זה,

אני גרמתי את זה, זה לא נקרא שאני הזקתי.

אני לא ריסקתי את האוכל,

אני הבאתי להם את הדגים עד אליהם הביתה, נשאר שלם, עוד לא הזקתי.

לך תיקח את זה מהם.

מה פתאום יקרא שאני הזקתי?

לא הזקתי.

אם הוא מביא את זה לבהמות לאכול, זה לא נקרא ש... אם הוא מביא לבהמה לאכול,

אז מה הדין? הוא שם את זה לפני הבהמה.

אז כאילו הבהמה, היא לא יודעת מה שהיא עושה, היא... כשמביאים לה יכולת... אז למה הם יודעים מה שהם אוכלים, אבל יש להם חושב שזה שלהם?

או, יפה.

יפה מאוד.

יפה מאוד.

כמו שהוא אומר, זה היה נכון.

שמכיוון שהם לא יודעים שזה...

הם לא יודעים שזה...

שאסור להם לאכול, וברור לנו שהם יאכלו את זה, זה נקרא שהשליח מזיק.

אפילו שלא הוא הזיק את זה בפועל.

והדין הזה מבואר,

דומה לזה, מבואר בגמרא בבבא קמא קיוז, הנה יש לנו את זה בדף הבא. זה גם מגלה על הספור של מ. נראה רגע את הגמרא.

בעמוד הבא.

לא העמוד הבא, אלא הדף הבא.

בבבקם קיוז,

כתוב שם ישראל שאנשו עובדי כוכבים

והראה ממון חברו.

לא, זה איפה שציינו, איפה שעשו את הפאזל,

שתי שורות אחר כך.

ישראל שאנשו עובדי כוכבים והראה ממון חברו פטור,

ואם נטל ונטן ביד, חייב.

עובדי כוכבים באים לגנוב ממון,

הם אומרים, תביא, אנחנו צריכים עכשיו

שק חיטים,

לאפות לחם, שק חיטים. איפה יש שק חיטים?

בא מישהו ומראה להם ביד.

אז אם הם לא אנסו אותו, אז הוא חייב.

זה נקרא מזיק מדינה דגרמי.

אם אנסו אותו להראות,

הם אמרו, אם לא תראה לנו איפה יש שק חיטים, אני אהרוג אותך.

אז הוא פטור.

אבל אם הוא נסע ונטן ביד, הלך והביא להם, אז תמיד הוא חייב.

למה הוא חייב? הוא לא הזיק.

מכיוון שכשאתה מוסר למישהו שאתה יודע שבטוח

הוא לא יחזיר את זה,

זה גוי, הוא בטוח ייקח את זה לעצמו, הוא לא יחזיר, זה נקרא שאתה הזקת.

זה לא נקרא שאתה גרמת נזק, זה נקרא שאתה הזקת.

זה לא נקרא שרק עשית דבר שגורם נזק.

אתה מסרת את זה להוא, זה כמו שהוא אמר, זה כמו שאני מסרתי לבהמה לאכול.

נקרא שאתה הזקת את זה. זה מה שלמדנו פה בגמרא.

ממילא, אותו דבר בסיפור שלנו.

השליח שמסר את המשלוח למשפחת יארחי הלא נכונה,

נקרא שהוא הזיק את זה.

מדוע?

כי הרי אתה יודע שמשפחת יארחי לא יודעים שזה משלוח מנות שלא שייך להם, והם ודאי יאכלו את זה.

אז זה נקרא שאתה מסרת לאחד שוודאי יזיק את זה, אז גם אתה נקרא שכבר הזיקת.

ממילא, שוב אנחנו חוזרים למה שאמרנו קודם, זה נקרא שגם השליח הזיק,

וגם אלה שאכלו הזיקו,

וממילא אפשר לגבות לכאורה ממי שרוצים.

אז זה לא יותר דבר כזה שיכול להיות שהם קודם יורידו את כל המשלח מנות?

כן, אבל באופן טבעי, באופן טבעי הם יאכלו את זה. באופן טבעי הם יאכלו את זה, הם לא יאכלו את זה. באופן טבעי הם לא יאכלו קודם, אז באופן טבעי זה נקרא שהזקת.

טוב, אז יוצא... גם פה יש נדון אותו זה,

ששם הלגוי זה עצם ההזק. זה ברור שהנתינה לגוי זה ההזק.

מה?

זה שזה אצל הגוי זה נקרא ההזק.

כן, גם פה אצל משפחת יחידות. או אם אתה יכול לאכס את האכילה, זה אותו דבר שדיברנו.

אם בטוח לך שהם יאכלו את זה, זה גם יהיה שם.

אם בטוח לך שמשפחת אחי יאכלו את זה, זה נקרא שאתה הזקת כשמסרת להם את זה.

אבל כמה שאכילה,

אז זה אפשר לייחס על אכילה מס העזק, אז מה שדיברנו לפני זה? גם יכול להיות גם פה, אותו דבר. אם אנחנו מייחסים לאכילה, אז לא...

לא הבנתי מה אתה מקבל. אם אנחנו מייחסים לאכילה שלהם, אז זה לא כמו גוי, כי השלב של העזק זה באכילה, זה לא...

זה לא משנה, זה לא משנה.

זה לא משנה.

זה מתייחס לשתיהם או לזה.

אם השלב של העזק זה בעצם המדינה להגיד, זה כמו גוזל ומאכיל לבניו.

זה שגזל וזה שאכל, שתיהם מזיקים, זה שגזל וזה שאכל.

ואם במאוקדם או במאוחר,

הם לא עכשיו שום דבר, זה לא גרמי.

אם הם יוכלו... עוד הרבה זמן.

עוד הרבה זמן שאילו. אז מה יהיה? זה לא משנה. ברגע שזה אצלהם והם ודאי בסוף יאכלו את זה, אז זה נקרא נהדר.

הם ודאי לא יחזרו. כמו הגוי שלקח את זה, ולא בטוח שהוא מיד יאכל את החיטים,

הוא שומר לעצמו, אחרי זה הזמנו לך. המדינה לגוי זה העזק. למה? למה? כי הגוי כבר לא יחזיר, גם הם לא יחזירו.

הוא לא יבקש מהם.

הוא לא יבקש מהם. הגוי זה ודאי עזק.

זה עצם אצל הגוי, לא עצם שהוא יאכל עזק.

זאת אומרת שפה אולי יתפסו בסוף את הטעות.

אולי יגלו... זה לא יתפסו סתם, זה לא...

ברגע שזה במצב שלעולם לא יצא מפה, באופן טבעי זה לא יצא מפה,

כי לא יתפסו את הטעות עד שיאכלו,

אז זה נקרא שיאזקת את זה.

אתה מסרת את זה למשפחת יאחי, ובאופן טבעי עד שיאכלו את הדגים לא יתפסו את הטעות.

אז בוודאי יאכלו.

זה נקרא שיאזקת.

טוב,

אז ממילא זה יכול להיות שלפי תוספות הם פטורים,

לפי הרמב״ן יהיו חייבים.

ויגבה ממי שרוצה,

נכון?

עכשיו,

בשביל לדעת שההלכה הזו לא נכונה, אנחנו צריכים לקרוא עוד שני גמרות.

מה?

מה זה הוא מכריע?

הרמב״ם או את זה?

הוא מובא להלכה את שתיהן. בואו נראה

שגם לפי שיטת הרמב״ן זה לא פשוט.

בואו נקרא עוד גמרא.

נהפוך דף, כתובות דף ל״ד עמוד ב׳.

נראה סיפור.

אמר אבא, הניח להם אביהם פרה שאולה.

האבא מת,

ובבית שלו הייתה פרה שאולה.

האבא שאל פרה לחרוש את השדה,

ובאמצע שחרש את השדה פגעה בו המחרשה, הרגה אותו וזהו. עכשיו הפרה נשארה.

הפרה היא שאולה, הפרה לא שייכת לאבא, היא פרה שאולה.

משתמשים בה כל ימי שאלתה.

נאמר,

בימים שלנו אדם שוחר רכב ומת,

או שאל רכב ממישהו ומת,

הוא שאל אותו ל-30 יום את הרכב,

אז הבנים עכשיו

באים לרשת את האבא, רואים שיש פה רכב,

מסתכלים שיש עוד 30 יום עד שהוא חייב להחזיר את הרכב, בינתיים יכולים להשתמש בזה.

כי זה שאול האבא, זה קנוי לו ל-30 יום, אז יכולים להשתמש.

מתה אין חייבים בעונשיה.

טוב, זה לא קשור אליהם.

נעבור הלאה. כי סבורים של אביהמי.

הם באים, הם לא היו בבית של האבא כבר הרבה זמן, הם כבר נשואים הרבה שנים.

האבא מת, באים לבית של האבא, רואים שמה פרה,

או בטח פרה של האבא, אבא קנה פרה, הוא לא סיפר לנו.

הוא קנה פרה.

או יופי.

לקחו את הפרה,

שחטו אותה.

כי סבורים של אביהמי וטבחוה ואכלוה.

שחטו את הפרה לכבוד החג, אכלו אותה.

משלמים דמי בשר בזול.

אומרת הגמרא, הם לא חייבים לשלם כמה שעולה פרה שלמה.

פרה שלמה עולה אלף שקל.

הם לא חייבים לשלם אלף שקל.

למה?

כי לא היינו צריכים לחשוב שזו הפרה שעולה,

שהפרה היא שעולה.

רואים פרה בבית של האבא, של מי זה הפרה? בטח, של האבא.

מה פתאום לחשוב שזו פרה שעולה?

נורמלי, אדם רואה פרה בבית של מישהו,

חזקה מה שתחת יד אדם, הרי היא שלו.

מה שאדם יש לו בבית, באופן נורמלי, זה שלו. מה פתאום לחשוב שהוא לקח את זה ממישהו?

אז היה להם מותר לשחוט אותה ולאכול אותה, ממילא אחרי זה בא משעיל ואומר, רגע, השחטתם לי את הפרה, תשלמו.

הם לא היו צריכים לחשוב על זה, לא צריכים לשלם.

בכל אופן, משלמים דמי בשר בזול.

כמה שהם נהנו, כמו שאמרתם בהתחלה.

בכל אופן, אכלתם את הפרה, נהניתם ממנה,

תשלמו כמה ששווה לכם ההנאה הזו. זה לא מחיר מלא, נראה איך זה בשולחן ערוך, כמה המחיר.

אולי נקרא כבר את השולחן ערוך,

בעמוד הבא, בסימן ש... אם השוכן ששחט, גם הוא רוצה לשלם ממנו. לא צריך לשלם, נכון.

כמה דובר שהם שחטו. בואו נראה את ההלכה הזו בסימן שמ״א, סעיף ד׳. חשבו שהוא של אביהם,

וטבחוה ואכלוה משלמים דמי בשר בזול שהוא שני שלישים.

שני שלישים.

משלמים מחיר של שתי שלישים מהפרה. למה? כי אומרים,

שתי שלישים מהמחיר המקורי, אדם תמיד יהיה מוכן לשלם אפילו כשהוא לא צריך את זה.

אפילו שעכשיו לא בא להם לאכול בשר. בלי זה הם לא היו קונים בשר.

אבל היו אומרים להם עכשיו, תשמעו,

יש בשר במבצע, זה עולה שני שלישים מהמחיר, הם היו אוכלים.

היו קונים ואוכלים.

אז שתי שלישים תמיד זה שווה לבן אדם.

אפילו בדברים שהוא לא צריך.

כן? אדם מוכן לשלם

פחות שליש מהמחיר כשמביאים לו משהו

שהוא אוהב, וזה רק סתם ככה את המחיר המלא הוא לא היה משלם. הוא ודאי לא רוצה גם. הוא ודאי לא רוצה.

אם ודאי לא היה... לא היה... לא, לא. אם זה בחינם גם. אם הוא ודאי לא היה משלם על זה כלום,

זה כלום,

זה לא שווה לו כלום, אבל תמיד זה שווה לו. אולי זה שווה לו כמו ארוחת בוקר, שיש לי כמו ארוחת בוקר, כמה שזה שווה לו. אם הוא לא, זה לא שווה לו, אבל הוא עוד להנחה הוא מוזיק בכי בה. מה הייתה אוכל, אבל זה הסביע אותך, קיבלת כזה שווי, לא, לא משנה. השאלה כמה הייתם מוכנים לשלם על זה. לא, לא, לא. קיבלת שווי, קיבלת שווי של פרה שלמה.

קיבלת שווי של פרה שלמה,

ובכל אופן אתה פטור מלשלם.

אתה קיבלת, אכלת פרה ששווה אלף שקל,

ואתה פטור לשלם, כי היית אנוס.

בכל אופן, יש סברה שאתה חייב לשלם כמה ששווה לך, כן.

כמה שנהנית.

כמה ששווה ההנאה שלך. זו סברה אחרת.

לא כמה שהשתמשת,

לא המחיר של הפרה, זה אתה לא חייב, כי היית אנוס,

אבל כמה ששווה לך ההנאה, אתה חייב לשלם.

אומרים, אז חז״ל למדו את דעתו שבכל אופן אדם היה מוכן לקנות פרה בשתי שלישים מהמחיר גם כשהוא לא צריך עכשיו פרה

בכל אופן את המחיר המלא הוא לא צריך לשלם

אם הוא אומר גם שתי שלישים לא ישלם גם

למה דווקא שני שלישים?

ועומץ של חז״ל ששתי שליש תמיד אדמה היה מוכן לשלם.

אומרים לך יש פרה בזול, שתי שליש, הוא היה מוכן לאכול פרה גם ביום חול.

לפעמים זה לא ככה, זה בדרך כלל זה שתי שליש.

בכל אופן, כתוב פה שאת המחיר המלא לא צריכים לשלם.

נכון?

נו, הוא שאל הרמב״ן.

הרמב״ן הרי אומר לנו שאפילו אם בן אדם מזיק באונס,

אפילו כן הוא רוחו של אליהו הנביא,

חייב.

למה כאן בגמרא כתוב שפטור?

כתוב שאם הם חשבו שזה של אביהם

והם אכלו אותה, שחטו אותה, אכלו אותה, לא צריכים לשלם מחיר מלא.

למה?

לא היינו צריכים לחשוב.

לא הייתם צריכים לחשוב. בסדר, אבל אונס גם חייב. אדם מועד לעולם בין אונס

בין פשיעה.

אז מה קרה?

למה? איך מסתדרת הגמרא לפי הרמב״ן?

קושייה.

נראה עוד גמרא אחת.

אומרת הגמרא ב...

פרק כתוב שאין חזקה בבהמות.

אין חזקה כשיודעים שזה היה שייך למישהו אחר קודם.

אבל כשלא יודעים, אז כל מה שאתה חייב מראה שלו.

אומרת הגמרא...

סוג אחר של אונס.

למה זה סוג אחר של אונס?

בגלל שאונס הם יודעים שמזיקים, זה כמו ש... לא, לא יודעים, אפילו יש שם.

יש שם גם חייב לפי הרמב״ן.

לא, אה, דיברנו ש...

יודעים שמזיקים או...

רגע, אבל למה האונס הזה פתור?

עוד מעט. זה סוג אחר. למה זה סוג אחר? בגלל שהם יודעים ש... הם יודעים מה זה יותר חמור. למה זה יותר קל? למה פתורים?

אם הם יודעים אז זו סיבה יותר לחייב.

אבל אם הם לא יודעים שמזיקים,

אבל... אז אם כשלא יודעים שמזיקים חייבים, אז כשיודעים...

ברוך התורה, אם לא יהיה מלך או לא משאחות מינו בגבורי.

אמרנו שלפי הירושלמי בישן הוא לא חייב.

יש דעה בירושלמי שהוא לא חייב בישן.

ישן, אם שמו לו אחרי שהוא ישן הוא לא חייב, נכון. אה, רק בציעור הזה?

כן. רק ב... נראה עוד גמרא אחת, פרק המפקיד, דף מ״ב עמוד ב׳.

הדפיסו פה את הגמרא.

ההוא גברא דאף קדקשו אותה גבי חברי.

היה סיפור, בן אדם

הפקיד אצל השני קשוטה.

קשוט, אתם יודעים מה זה קשוט?

זה לא קשוטים.

קשוט

זה כזה תבלין ששמים בשיכר,

זה עושה שהשיכר יתסוס טוב.

שיכר זה בירה, כן?

זה שמים קשוט וזה עושה שהם... בירה, בירה, בירה. בירה שעושים לישאורים.

גם היום רשום עליו. תסיסה של שיעורים. גם היום רשום קשוט, נכון.

אז אחד, היה לו שק של קשוט.

הפקיד אותו אצל השני, תשמור לי עליו.

תשמור לי עליו.

ככה היה הסיפור,

‫היה כזה סיפור.

‫-הווה ליה לדידי נמי קריה דקשוטה.

‫לאותו אחד, לאותו אחד ‫שביקשו ממנו לשמור,

‫לשומר הזה היה גם שק של קשות,

של עצמו.

מצוין.

‫אמר לו לסרסי, מאה איראמי.

‫טוב, יום אחד הוא צריך לעשות שכר,

‫צריך לעשות בירה.

‫אז הוא אמר לשליח, הוא אמר לפועל שלו, ‫לך תביא לי

מהשק של הקשות שנמצא על המדף ההוא.

‫למה הוא אמר לו דווקא על המדף ההוא?

‫בגלל שהוא פחד שהוא ילך להביא ‫מהמדף השני.

‫המדף השני זה היה קשות שלא שייכת לו.

זה הקשות ששייכת למפקיד

הוא אמר לו, תשמע, יש שם על המדף שק קשות, לך תביא לי

השליח הולך

ואומרו לו להביא שק קשות מהמדף הזה, הוא הולך, פתאום בדרך הוא רואה במדף ההוא,

בצד השני הוא רואה שק של קשות.

מה זה משנה?

מה הוא צריך דווקא, הוא אמר לי, מהמדף הזה, סתם

בתור סימן, תדע לך שבמדף הזה יש קשות

ומה אכפת לו שיביא משם? זה אותו דבר, מה זה משנה?

אותו קשות.

הלך הביא מהקשות השני.

של מי?

שזה שייך למפקיד.

אז על רמא מאידך

לקח השליח את הקשות השני של המפקיד,

שם את זה בתוך השריחה.

מצוין.

עכשיו באים לרב.

בא המפקיד ואומר, איפה הקשות שלי?

והנה על המדף, הולכים למדף, אין קשות.

שואלים את השליח, מה קרה? למה לקחת מפה?

מה יש? אמרת לי להביא קשות.

אומרים לו, אמרתי לך מפה.

רגע, אבל אני לא ידעתי שיש הבדל.

למה שאני אביא מפה ולא מפה? מה זה? אני לא ידעתי שיש הבדל.

חייב לשלם

או לא חייב לשלם השליח?

זה לא משנה.

אומרת הגמרא,

אמר הרב עמרם,

הגיע הסיפור לפני הבית הדין של רב עמרם.

הנה, הכי נידיינו, דיינא להאי דינא.

איך הדיינים יגידו פה לדין הזה?

איך הדיינים ידונו את הדין הזה?

נאם הלילדי די זיל שלים, אם נגיד לבעל,

לשומר,

לנפקד,

נגיד לו לך תשלם, כי אתה אמרת לשליח שיביא ואתה לא אמרת לו בדיוק שזה לא, אז אתה הזקת את זה,

אז אתה צריך לשלם.

אמר

אנא אמרי לי מאי רמי, מה אתם רוצים? אני אמרתי לו להביא משם, מה אני אשם?

אני אמרתי לו לך תביא מהמדף הימני,

מה אני אשם שהוא הולך למדף השמאלי?

אז אני פטור.

נאם על אלה סרסי זיל שלים, אם נגיד לשליח לך תשלם, כי אתה הזקת, אמרו לך מהמדף הזה, מה הלכת למדף השני? מה ההבדל? אמר, לא אמרו לי מאי רמי ומאי לא יתרמי.

הוא לא אמר לי לך תשים דווקא מהמדף הימני ולא מהשמאלי.

אמרו לי מהימני, חשבתי מה זה משנה לו מהימני, מהשמאלי, אותו דבר.

הלכתי שמתי מהשמאלי. לא, זה מלח זה סוכה.

לא, שתיים כתוב קשוט, אותו דבר, אותו קשוט. אז מה זה משנה? אז מה אני אשם?

נכון.

אז הוא לא אשם שהוא הביא מהשמאלי.

אבל מה ההבדל? זה אותו דבר.

אותו דבר, רק זה שייך לבעל הבית וזה שייך למפקיד.

זה כל ההבדל, רק השליח לא ידע מזה.

ברור, כן.

אבל הבעל בסוף נהנה במאה אחוז. אה, זה שואל את הגמרא עוד מעט.

אז ממילא אומרת הגמרא, אי אפשר לחייב אף אחד.

את השליח אי אפשר לחייב,

כי הוא אומר, אני לא ידעתי. אמרו לי, לך תביא קשוט מהמדף. אני חשבתי, דווקא המדף הזה ולא מזה? לא חשבתי שזה משנה להם.

זה לא משמעותי.

והמשלח אומר, זה ששלח את השליח אומר, מה, אני אמרתי לו, לך תביא מהמדף הזה? מה, אני חשבתי שהוא יביא ממדף אחר?

שתיהם אנוסים, שתיהם פטורים.

כן?

עכשיו נגמור את הגמרא, אפילו שזה לא כל כך קשור.

ויהי דשא שיעור לעטוי אלי ולא היית לגליה ידעת ידי ניחלי.

שואלת הגמרא, ואם המדף השמאלי

לוקח יותר זמן להגיע לשם,

אז הוא היה צריך להבין שהוא יביא לו מהמדף השמאלי?

אמרת הגמרא, זה לא שם.

פה מדובר שזה לקח אותו זמן להביא, הוא לא עלה בדעתו שהוא יחליף.

שואלת הגמרא את השאלה שאתה שאלת, סוף סוף מה פסדא היכא? והכא משטר שלי.

מה הוא הפסיד?

סך הכל

אתה לקח את הקשוט של השני ושמת בשיכר.

בסדר, אתה נהנית מזה.

שלם, הנאה שלמה.

פה ודאי שאתה חייב לשלם שלם, כי נהנית.

הרי רצית שישימו קשוט, אז מה זה משנה? אז החליפו, תשלם.

אומרת הגמרא, לא.

רבא רב סבא בריידר, רבא דאב השחרר לך על ה... אתם יודעים מה קרה?

השיכר הזה בסוף לא הצליח, השיכר הזה החמיץ.

לפעמים השיכר לא מצליח, מחמיץ.

כלומר, הלך.

אז ממילא לשלם על מה שנהניתי מהקשוט של המפקיד,

אני לא נהניתי,

אי אפשר לחייב אותי.

אבל אם לא הייתי לוקח את הקשוט השני, זה היה הולך לי. נכון, אבל אני לא... זה משטרשי? זה לא משטרשי.

משטרשי זה הכוונה לשלם על מה שהרווחת מזה. לא הרווחתי.

הרווחתי ש... בעקיפין, שחסכת את הקשוט שלך. זה יקרה משטרשי.

חיילי המלך הגיעו לשם ולא אליי. נכון. זה רווח עקיפין. זה גם נקרא משטרשי. חיילי המלך הגיעו לשם ולא אליי.

שהרווחת שלא...

הם הגיעו, ואם אתה... זה רק אם אתה הראת את זה.

עכשיו זה דווקא אם אתה גרמת לזה, אתה חייב. אם היה זה שם, היו אומרים לזה שאני... אבל כאן... אבל שאני יכול להיות יפי, שתיים באותו בניין. רגע, הופאפה, הנה, כבר אנחנו מגיעים לסיפור יפה יפה. יכול להיות שאם הוא היה שם את הקשות של עצמו,

זה לא היה מפנין.

זה לא מפנין. אולי, יכול להיות.

בכל אופן, אומרת הגמרא, אי אפשר לחייב... רגע, אני שנייה אגמור את מה שרצינו להוציא מהגמרא פה. אומרת הגמרא, אי אפשר לחייב את אף אחד,

לא את הבעל בית ששלח אותו, לא את השליח, כי הם לא אשמים.

כל אחד יכל לטעות בטעות הזו, זו טעות שקרתה וכל אחד יכל לטעות בזה.

אף אחד לא אשם, אי אפשר לחייב אף אחד, כולם פטורים.

נו.

אז מה, קחנו מים?

אז עכשיו אני שואל אתכם, מה עם הרמב״ן?

הרי הרמב״ן אומר לנו שאם היה אונס אדם חייו, אפילו אם הוא אנוס כאירוחו של אליהו הנביא.

אותה שאלה.

אותה שאלה, כמו בגמרא לעיל.

יש לנו שתי גמרות.

גמרא אחת כתוב שאם היו סבורים שהפרה של אביהם

והתברר זה פרה שאולה, והם שחטו אותה, פטורים.

לא היינו צריכים לחשוב, אבל אונס חייבים.

גמרא שנייה, הנה הגמרא שלנו.

שאם שלחתי שליח, והשליח טעה, והשליח לא היה צריך לחשוב אחרת,

אז

הדין הוא שפטור.

למה פטור לפי הרמב״ן?

והנה, כמו שהוא טען, הגמרא הזו, זה ממש כבר קרוב מאוד לציור שלנו.

קרוב מאוד לציור שלנו.

השליח לא היה צריך לחשוב שהם מתכוונים למשפחת יחי השנייה,

ולכאורה הוא צריך להיות פטור, גם לפי הרמב״ן, אבל השאלה רק למה.

כן?

זה לא טוב.

יכול להיות שהיה אמור לדעת שיש יום מפרק יחי. או, או, רגע, אנחנו כבר נגיע לסברה שלך.

אבל לכאורה, אז קודם אנחנו נדבר על הרמב״ן.

הרמב״ן אומר שחייבים אפילו באונס גדול. למה קהל פטורים?

ההסבר הוא פשוט.

אני אתן לכם דוגמה.

אני אתן לכם דוגמה.

באו שתי עדים

לבית הדין,

ואומרים,

כבוד בית הדין,

הארנק הזה שייך לשמעון.

ראובן צועק שזה שלו, לא נכון, זה שייך לשמעון.

שתי עדים, על פי שני עדים יקום דבר.

לוקחים מבית הדין את הארנק מראובן, מביאים לשמעון.

שלום.

נכון?

למחרת באים שתי עדים אחרים ואומרים, תדעו לכם, העדים האלה ששמעתם אותם אתמול,

אנחנו מכירים אותם.

הם עדים שקרנים, גזלנים, רמאים.

לא היה ולא נברא.

אסור להאמין להם לאף מילה.

ואנחנו מכירים את הענק הזה, הוא שייך לראובן, לא לשמעון.

וואי, טוב, קרה תקלה, קרה תקלה.

אבל איפה, נו, עכשיו אנחנו נלך לשמעון, לקחת ממנו את הארנק בחזרה.

שמעון כבר נסע. אין שמעון.

ראובן מסכן, אבל מה עם הארנק שלי?

מה אפשר לעשות? אבל יש נימנים,

הוא מוקד שזה שלו.

העדים אמרו שזה של ערוב שמעון, לא יעזור סימנים. שניים אוחזים מעמד חייבים. העדים יותר חזק מסימנים.

אז זה בית דין.

הבית דין הזעיקו לו.

הבית דין הזעיקו לו. בבית דין לקחו את הארנק מראובן, מסרו לשמעון. למה שהבית דין לא ישלמו?

הבית דין הזעיקו לו. מסלול קר תורה.

או, מי שעוסק,

מי שמתנהג

לפי איך שהוא צריך להתנהג,

על כזה אונס פטור בממונות.

ולא סתה בכלום.

הוא עשה לפי איך שההלכה אומרת לו לנהוג.

מי שמתנהג לפי איך שההלכה אומרת לו לנהוג, אפילו שיכול להיות שהוא טעה פה, טעות הלכתית,

אבל הוא התנהג כמו הלכה,

אפילו שקרה פה טעות במציאות,

אבל הוא נהג לפי הלכה, הוא נהג לפי שני עדים.

לפי שתי עדים. היה לו מותר לחשוב שזה שייך לי או לשני?

אבל היה מקורי משמים.

זה בטוח.

ונרגילים זכות על ידי זכאי נוחם. נכון, נכון, הכול משמיים. משמיים גרמו את זה שהארנק של ראובן יעבור לשימון. אנחנו חושבים שזה לא בצדק.

אבל בבית דין פטורים זה לא נקרא מזיק. מה, בגילגול הקודם הוא היה... יכול להיות. אבל אפילו לפי הרמב״ן, כשהרמב״ן סובר שהאדם המזיק חייב באונס גמור,

זה הכול אם עשית מעשה נזק.

ישנת ושברת כלים, אתה חייב בנזק, אתה הזקת.

אבל אם עשית מעשה שקול, לא נזק, עשית מעשה שקול.

היה לך מותר לחשוב על פי הדין שמותר לך לעשות את המעשה הזה.

ואם טעית, אתה פטור.

התורה מתירה לך ככה להתנהג, מותר לך ככה לנהוג.

זה לא אונס שחייבים עליו.

ממילא זה הגמרא אומרת שאם באו לבית אביהם אחרי שאביהם מת

ומצאו פרה שמה, מותר להם לחשוב שזה של אביהם?

בוודאי. כל מה שתחת יד אדם הרי הוא שלו.

מה פתאום לחשוב שזה שאול?

שחטו את הפרה, הם פטורים.

אותו דבר כאן. אמרו לשליח, לך תביא את הקשות מהמדף ההוא.

מותר לו לחשוב שהמדף ההוא זה אותו דבר ואין סיבה שלא יביאו. כן, מותר לו. אמרו לו מהמדף ההוא, הוא הולך להביא. הוא לא צריך לחשוב שזה לא של בעל הבית.

זה של בעל הבית. מה שתחת יד אדם, הרי הוא שלו.

הוא רואה קשות על המדף. של מי זה הקשות הזה?

בוודאי, של בעל הבית.

מה שתחת יד אדם זה נורמלי, שלא.

אותו סיפור בדיוק. הוא סטה במילימטר.

הוא ראה קשוד בבית בעל הבית על המדף השמאלי,

מותר לו לחשוב שזה של הבעלים, הוא לא יצא לחשוב שזה...

הוא אמר לו באיזה מדף, אבל הוא חשב שזה רק דוגמה, תראה, על מדף...

יש. כשאני אומר לך, לך תביא לי משהו מהמטבח,

זה נמצא על השיש הזה.

ואתה רואה משהו דומה על השיש הזה, אתה לא תביא לי? הוא היה אמור להתנהג, לקח ממדף הפסמני.

הוא סטה.

הוא סטה, אבל הוא לא חשב שיש בו סטייה. הוא סטה בשגגה, הוא סטה. אבל על פי הדין,

הוא לא צריך לחשוד שיש בו איזו סיבה מסוימת להביא דווקא מהמדף הזה.

ומותר לו לחשוב שהקשות ההוא שייך לבעל הבית אותו דבר. על פי דין, גם הוא לא אמור להיות גם לחשוד עם...

זה לא דין, זה נקרא שהוא לא חשב,

הוא לא חשב, אדם עשה מעשה בלי מחשבה.

זה לא נקרא שאדם עשה מעשה על פי הלכה, זה אדם עשה מעשה בלי מחשבה, הוא לא שם לב, הוא דחה, איך הוא אומר, התיישב והיה משקפיים על הכיסא.

אדם ישן ובלי פתוח שינה ובלי ידיעה הוא שבר. זה אונס גמור גמור, נכון? לא משימים אותך בכלום,

אבל עשית מעשה של נזק באונס.

אבל כאן עשיתי מעשה שקול,

שקלתי בדעתי, מותר לי לקחת את זה או לא.

תקשיבו, טעו, של מי זה שייך? של הבעל הבית. זה נמצא בבית בעל הבית, זה של הבעל הבית. לחשוב שזה של המפקיד וזה לא של הבעלית,

פתאום צריך לחשוב על זה, לא צריך לחשוב.

ממילא אם אדם מתנהג לפי איך שמותר לו להתנהג

והתברר שהוא טעה, הוא לא צריך לשלם.

האדם צריך לחיות באופן,

איך שאתה רואה, מותר לך ככה להתנהג, אין מותר. אותו דבר, בית הדין,

שנהגו על פי שתי עדים ולקחו את הארנק של ראובן, נתנו לשמעון,

התברר שזו טעות, הם לא צריכים לשלם, כי הם נהגו לפי הדין.

ממילא בציור שלנו, עכשיו נחזור לציור שלנו. אז אנחנו מבינים עכשיו את שתי הגמרות, נכון? שגם לפי הרמב״ן פתור.

נחזור עכשיו לסיפור שלנו.

הלך השליח,

הגיע לבית של משפחת כהן, לקבל את המשלוח מנות.

אומרים לו, משפחת כהן,

לך תביא את זה למשפחת יאחי מרחוב הרימון.

נו, אז הוא שואל, אולי השליח צריך לחשוב שיש שם שתי משפחת יאחי.

טענה חזקה ביותר.

הוא טען טענת תשומה.

כאן,

גם לפי הרמב״ן, גם לפי מה שאמרנו, שגם לפי הרמב״ן פתורים כשהיה לו מותר לחשוב,

אבל מי אמר לו שלך לחשוב שזה משפחת יאחי השנייה?

אולי אתה צריך לחשוב שיש שתי משפחת יאחי. טעית.

שתי משפחת יאחי ברחוב הרימון זה דבר שיכול לקרות.

לא, אבל יכול להיות גם באותו בניין, לא משנה. יכול להיות באותו בניין גם. שני כהן, שני לוי. יכול להיות, אולי גם על זה הייתה צריכה לחשוב. אולי יש דבר בלתי סביר. עד כדי כך, מה, אני בא בה? יש לי רוח הקודש? אולי יש דבר בלתי סביר לחלוטין. לא, הוא היה יכול לחכות שהבעל הזה ששלח אותו, יגיד לו. יפה, יפה, יפה. לא, אבל אני אומר, אפילו שהיא כתובת מדויקת, אבל באותו בניין יש שני שמות, אותו ש... אז אולי עד כדי כך כבר לא צריכים לחשוד דברים כאלה רחוקים, שזה ייפול אחד למיליון, ששתי משפ

אבל אותו רחוב, אה?

כתובות יארכי עצמה, אלף ברמה וודאי שהם לא היו חייבים.

באותו בלוק יש כמה גניסות. משפחת יארכי, ודאי שלא צריכים לחשוב. קראתי כתובת מדויקת. יפה.

משפחת יארכי עצמה, ודאי של פטורים, הוא אומר. למה?

כי הם לא צריכים לחשוב.

ודאי, הביאו להם משלח מנות, הם צריכים לחשוב שזה נשלח להם. מה פתאום לחשוב שהיה פה סיפור של שתי משפחת יארכי ולא אמרו לו כתובת מדויקת?

מדויקת, הם לא צריכים לחשוב על זה.

ודאי פתור.

לא, ודאי פתור. לא צריכים לחשוב על... ודאי שהם עשו על פי דין עם אדם שמביאים לו משלוח מנות, הוא לא צריך לחשוב שהשליח התבלבל.

אבל זה לא קרובייטין, אבל... נכון. אבל זה עדיין, כאן אנחנו מסכימים שזה לא הגיוני לחשוד שאולי השליח התבלבל.

אמרו לו משפחת יאחי ברחוב הרימון 16,

הוא לא צריך להתבלבל.

אבל הבעיה עם השליח.

אמרו לו השליח, לך תביא למשפחת יחי, מה אתה קופץ ואומר, משפחת יחי, אני מכיר, יאללה, אני מכיר.

מה, תחכה, יגידו לך איזה משפחת יחי, איזה כתובת, איזה מספר, איזה קומה,

איזה דירה, לך תביא, מה אתה קופץ, אני מכיר, ויאללה, והולך.

אז אולי השליח אשם.

הוא אמר, אבל לא הבעל בית.

אוי, הבעל בית, אבל הרשה לו לטעות בטעות הזו.

הבעל בית שומע שהשליח אומר לו,

אני מכיר, אני מכיר, כן, כבר שלחתי שם הרבה משלוחי מנות היום.

אם הבעל הבית היה לוקח את האחריות על עצמו, היה אומר,

רגע, רגע, אבל אולי שתיים?

שלחת שתי משלוחי מנות, הרבה משלוחי מנות?

אולי הסיבה ששלחו למשפחת יחי השנייה.

אני רוצה משפחת יחי, לא ב-16, משפחת יחי 5. אתה סמכת על השליח, אז השליח צריך להיות יותר חכם ממך, יותר לחשוש ממך?

השליח צריך להיות יותר אחראי מזה ששלח אותו?

בשום אופן לא.

ויש סיבה שמגיעים. אם המשלח סומך על זה שאין שתי משפחת יאחי, אז הוא לוקח את זה על עצמו את האחריות.

השליח לא צריך להיות יותר זהיר בדבר הזה מאשר המשלח. אתם מסכימים? יש למשלח איזה משהו שהוא חשב שמבין להם על מלא משפחות. הוא חשב, בסדר. דבר על האירוצים. הוא חשב שמבין, אבל תוודא את זה אצל השליח.

אתה סמכת, לקחת את זה על עצמך, את האחריות הזו של הטעות.

החלק הזה של הטעות, המשלח לקח את זה על עצמו.

הוא סמך על עצמו, בטח אין שתי אחי.

בטח הוא מתכוון למשפחת יאחי שאני מתכוון.

אז ממילא השליח אומר, אני לא צריך להיות יותר אחראי מזה שהפקיד את זה אצלי, מזה שמסר לי את המשלוח מנות.

אני לא צריך להיות יותר זהיר ממנו.

ממילא,

לי היה מותר לעשות מה שעשיתי, למסור למשפחת יאחי כפי הבנתי.

ממילא אני פטור.

מה שקרה, המשפחת יאחי תיאחי.

משפחת יאחי תיאחי. למה?

שזה היה מותר.

אבל היה להם מותר ככה לאכול, היה להם מותר. אבל הם סוף סוף נהנו, ישלמו ולא...

אבל היה להם מותר, רגע, אני אענה לא קודם.

למשפחת זיחי ודאי שזה נקרא אונס. היה להם מותר לחשוב שמה שמביאים להם, מביאים להם בגלל שזה מגיע להם. הם לא צריכים לחשוב שכרתה טוב. לישון לחושב, יושב, לא חושב כלום, לא מותר לו ולא אסור לו לחשוב, אין, הוא לא חושב כלום, הוא מזיק.

על זה כתוב בגמרא של חיים. הוא לא חשב שיש משקפיים, פה מדברים על נושא אחר.

זה חילקנו קודם.

אדם שהזיק בלי כוונה חייב,

אפילו באונס גמור, אבל אדם שהזיק בכוונה בגלל שהיה לו מותר לחשוב שמותר להזיק,

אז הוא פטור כי הוא נהג לפי ההלכה.

משפחת יכל, משפחת יכל היה להם מותר לאכול את הדגים. בהחלט.

כי כשהם מגישים להם מנות, מגישים להם לאכול דגים, מותר להם לאכול, הם לא צריכים לחשוב שזה.

גם השליח מגמה באחר?

שתיהם פטורים, כן.

העורכים ודאי יהיו פטורים. מישהו הביא לנו.

זה בין כל אנחנו יושבים פה בארוחה.

כן, הם לא צריכים בכלל לחשוב שהיה טעות, אולי זה של משפחת... לא, לא בגלל זה. הם בגלל נהנה בין כוכלים לסעודת הזאת, משהו. או, עכשיו אתה דן על נהנה.

עכשיו דנים פה, בסדר, אז על הנזק אמרנו שגם לפי הרמב״ן, בין משפחת כהן, בין השליח, בין משפחת יחי פטורים.

על הנזק.

זה כמו שלמדנו משתי הגמרות האלה,

שכשהיה מותר לבן אדם לעשות מה שהוא עשה על פי ההיגיון,

אז הוא פטור.

עדיין, עכשיו נשאל, הרי כתוב בגמרא שכספורים היו של אביהם ואכלו, המשלמים דמי בשר בזול,

שישלמו לפחות כמה שהם נהנו.

כמה שהם נהנו.

אז כאן השאלה כך,

כשאדם מארח מישהו,

של מי נקרא טענה? של המארח או של האורח? מי נקרא שמשתמש בבשר הזה?

לכאורה לא האורחים, אלא המארחים שמגישים.

האורחים לא הולכים פה לקנות בשר עכשיו לאכול.

הם יושבים בבית הבעלים, כמו שאתה אומר.

הם יושבים בבית המארח ואוכלים.

מי שנהנה מהאוכל זה זה שמגיש להם. אני החלטתי עכשיו לכבד אותם בדגים כאלה מכובדים. אני הנהנה מזה.

אני אומר לה, הנהנית פה זה הגברת יחי.

אז האורחים לא היו צריכים לשלם בכלל דמי בשר בזול,

דמי הדגים,

וגברת יחי לכאורה תצטרך לשלם כמה ששווה לה ההנאה של לקבל דגים,

אפילו אם היא לא הייתה כל כך צריכה. וזה שתי שלישים כמו שלמדנו בשולחן הערוך.

זה דגים יקרים. דגים יקרים. אולי בכלל היא לא הייתה קונה, נכון. אבל אם שווה לה שתי שליש, כמו שבדרך כלל החז״ל למדו את דעתם של אדם,

שמוכרים לכם אפילו דבר יקר שאתם לא רגילים לאכול,

שתי שלישים מהמארח הזה הם כן מוכנים, בשר. בשר זה דבר למצרח. אבל מדובר פה שהם לא אכלו את זה בזמן שרגילים בין כה לאכול,

אלא סתם, סתם אדם לא היה מוכן להשקיע בזה. בכל אופן,

הם היו מוכנים לשלם. אולי גברת יחי, אם הייתה רק כאלה שתי דגים מכובדים בשתי שלישים מהמחיר, הייתה כן קונה את זה לכבוד האורחים.

בכל אופן, הכלל הוא בשולחן הערוך, שזה מה שנהנה זה בדרך כלל שתי שליש.

אז יצא שהגברת יחי תצטרך לשלם שתי שליש ממחיר משלוח מנות.

זה מה שייצא.

אה, זאת אומרת, אם זה...

שתי שליש?