שאלה שבועית עולמית - הרב שאול שטראוס - מס' 4

- - - לא מוגה! - - - 

למה אם לא יהיה? הטבעת עבדה מה יהיה?

מה יהיה?

התחופה בעיצומה,

הכלה כבר סיימה את הסיבובים סביב החתן וניצבה לצידו דוממת ונרגשת.

הרב משדה הקידושין כבר ברך את ברכות האירוסין,

והחתן והכלה שתו מן הכוס. כעת מגיע הרגע הגדול.

הרב מבקש מהחתן להוציא את הטבעת כדי להראותה להעידים

שיעידו אחר כך על מעשי הקידושין,

החתן מבקש בכיסיו, ולפתע פניו הופכות לחברות.

הוא אינו מוצא את הטבעת.

אין זמן ואין אפשרות להסיקה את טבעת חדשה.

הרב שהיה מעשי

ביקש שאחת הנשים הנוכחות

תקנה את טבעת הנישואין שלה לחתן באופן המועיל.

באופן המועיל הכוונה שזה יהיה באמת שלו.

אני בממה המוסגר,

החתן צריך לקנות את זה בקניין שמועיל מן התורה,

אז יכול להיות או קניין יד

שהוא מכניס את זה ליד שלו והוא מגביה את זה והוא מתכוון לזכות בזה,

או שהוא משלם עבור זה כסף או שניהם,

אבל בכל אופן להקנות לחתן באופן המועיל,

ואז הוא יוכל לקדש את הכלה.

לאחר החתונה,

הכלה תחזיר את הטבעת לבה עליה, זה מה שאמר הרב.

אחת הגיסות שהייתה לטבעת מתאימה,

היא קנתה את הטבעת לחתן והוא קידש את הכלה.

לאחר החופה, כאשר היו הזוג הצעיר בחדר איחוד,

הורידה הכלה את הטבעת כדי לטול ידיים והיא שכחה לעומדה לתביעה בחזרה.

לקראת סוף החתונה נזכרה הכלה בטבעת,

אצה רצה לחדר איחוד, אבל הטבעת נעלמה.

כעת השאלות העומדות בפנינו הן שתיים.

א',

האם היא חייבת לשלם עבור הטבעת,

או כפי שהעירו פה,

אולי הוא חייב לשלם, נדון על זה,

ב',

האם הקידושין בטלים במפרע?

בגלל שהתנאי שתחזיר את הטבעת לא נתקיים הלאה בסוף. אני אסביר את השאלה השנייה.

יש לנו כלל שכשאדם עושה פעולה עם תנאי,

במיוחד אם זו פעולה קניינית,

אם התנאי לא מתקיים, אז הפעולה בטלה,

הפעולה לא נחשבת.

פה הקידושין היו עם תנאי.

המתנה שבאמצעה עשו את הקידושין היו עם תנאי,

שיחזירו את הטבעת לגיסה,

התנאי הזה לא יתקיים בסוף,

אז ייתכן מאוד, וכך מסתבר בינתיים לפי השאלה,

שהקידושין צריכים להתבטא למפרע. למה?

כי כיוון שהתנאי לא התקיים, המתנה התבטלה למפרע,

יוצא שהחתן קידש תקלה בטבעת שינה שלו,

אפשר אפילו לקרוא לטבעת הזאת טבעת גזולה,

וידוע שאם אחד מקדש בגזל,

האישה אינה מקודשת.

אז השאלה היא, האם הקידושין חלים?

השאלה הראשונה הייתה,

האם היא חייבת לשלם עבור הטבעת?

נעבור ישר לקטעי הגמרא.

נתחיל...

מה?

אם אפשר לקדש מוכן בטבעת, או לא דווקא בטבעת שקל?

אפשר לקדש בשווה פרוטה. אם האדם ייתן לאישה 20 אגורות חדשות,

האישה תהיה מקודשת, כי מספיק לקדש אישה בשווה פרוטה.

אבל פה הבעל קידש אותה בכלום,

כי זה לא הממון שלו.

הממון שהוא מקדש אותה, במקרה שלנו,

מה שנוהגים היום זה טבעת,

זה חייב להיות ממון שלו.

ברגע שזה לא שלו, הקידושין לא חלים.

גם אם מישהו היה משאיל לו משהו,

משאיל, לא מקנה, משאיל,

אז זה לא נהיה שלו, הוא לא יכול לקדש מזה אישה.

אנחנו צריכים

שזה יהיה שלו.

רק מה?

זה יכול להיות שלו עם תנאי,

אבל התנאי חייב להתקיים בסוף.

אם התנאי לא יתקיים בסוף,

לכאורה המתנה בטלה למפרע,

ואז הקידושין בטלים למפרע.

נלמד, קודם כל,

את הגמרא בסוכה.

משנה.

יום טוב ראשון של חג,

כעונה היא היום טוב, היום הראשון של

חג הסוכות, סתם חג בלשון הגמרא זה חג הסוכות,

שחל להיות בשבת.

כל העם מוליכין את לולדינו לבית הכנסת. הרי יש בעיה של הוצאה בשבת, לא בעיה, איסור של הוצאה בשבת,

הוצאה לרשות ערבים,

ואי אפשר להביא את הלולבים לבית הכנסת.

אז האנשים היו מביאים את הלולבים מערב שבת,

היו מביאים אותם לבית הכנסת. למחרת, בשבת בבוקר, משכימים הבאים.

אגב, בממראה המוסגר,

היום, אם יום ראשון של סוכות חל בשבת,

אז לא נוטלים לולב ביום ראשון, אפילו מפסידים את המצווה הדאורייתא של נטילת לולב.

זה בגלל גזירה של רבא,

שחוששים שמא בן אדם לא ידע את הלכות הנענועים,

ייקח את הלולב וילך אצל חכם שילמדו את ההלכות,

והוא יוציא את הלולב, אהבה ומותשות ערבים. לכן חז״ל ביטלו את מצוות לולב בשבת.

אותו דבר הם ביטלו את מצוות שופר בשבת.

אם ראש השנה יוצא בשבת, לא תוקעים בשופר.

וכנ״ל אם פורים יוצא בשבת,

לא קוראים את המגילה בשבת.

בזמננו זה יכול לצאת לירושלים,

כשפורים שלנו, פורים דה פרזים, יוצא ביום שישי,

אז שם פורים יוצא בשבת.

אז הם מקדימים את קריאת המגילה ליום שישי בירושלים.

שלושת המצוות האלה בשבת אינן מתקיימות

בגלל החשש הזה שאדם עלול להוציא את האובייקט

של המצווה לרשות הערבים.

אבל בזמן חז״ל, בזמן המשנה, עדיין לא נגזרה הגזירה הזאת,

ולכן היו מוליכים את הלולבים לבית הכנסת.

למחרת משכימים הבאים,

למחרת הם באים מוקדם לבית הכנסת, כמו שפעם היו עושים.

כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו.

אז כל אחד צריך לשים על שלו איזה סימן, כדי שהוא יכיר את הלולב שלו.

למה?

למה הוא לא יכול לקחת את הלולב של מישהו אחר?

מפני שאמרו חכמים,

אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חברו.

אדם לא יכול לצאת ביום טוב ראשון בלולבו של חברו.

למה?

נראה בגמרא, כי כתוב בתורה, ולקחתם לכם.

לכם זה צריך להיות שלכם ביום הראשון.

אם זה לא שלכם,

יוצאים ידי חובה.

אז גם אם השני מרשה לי,

אם הוא לא יקנה לי,

אז אני לא אצא ידי חובה.

אושר ימות החג,

מיום שני של סוכות ואילך, שהמצווה היא רק מדי רבנן.

אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חברו. אדם יכול לצאת ידי חובה

בלולב של השני. אדם יכול להשאיל לשני לולב,

לא להקנות לו,

והוא יצא ידי חובה.

אגב, יש משנה מקבילה למשנה הזאת,

בפרק הבא במסכת סוכה,

שם מדובר על מה שהיו עושים בבית המקדש אם חל יום ראשון בשבת.

אז שם היו מביאים, כולם היו מביאים את הלולבים שלהם. תארו לעצמכם, מדובר כאן בכמה עשרות אלפי או מאות אלפי לולבים,

והחזנים היו מקבלים אותם, מסדרים אותם במקום מסוים.

למחרת הם היו מושיטים אותם לכולם,

וכל אחד היה חוטף משהו.

אז היו מלמדים אותם יום קודם שכל אחד יגיד,

כל מי שיגיע לולבי ליעדו,

הרי הוא לא במתנה.

למה? כי אחרת לא יצאו ידי חובה מצד הלולב.

בסוף ראו שהיה שם בלאגן, מכות וחטיפות,

ראו שעלול להגיע לידי סכנה, אז תקנו,

שייתנו לולב בבית, יבואו לבית המקדש בלי הלולב.

אבל בעצם פה אין את הבעיה, מדובר בבית הכנסת, כל אחד היה לו במקום מסודר,

אז לכן כל אחד מכיר את שלו ונתנו.

רבי יוסי אומר, זה לא קשור לעניין שלנו, אבל נקרוא את המשנה,

רבי יוסי אומר,

יום טוב הראשון של חג,

שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הנולב לרשות הערבים, פטור מבלי שהוציאו ברשות.

רבי יוסי יש לו שיטה ידועה,

וכל השאנס

במחלוקת עניין גדולה,

אם אדם טעה וחילק שבת בשביל לעשות מצווה,

האם הוא חייב או לא?

אז רבי יוסי סובר שכיוון שהוא הוציא את זה כדי ליטול את זה,

כדי לעשות מצווה, אז לכן הוא פטור.

הדין הזה שרבי יוסי קיים גם לגבי תינוק,

אחת שיש שתי תינוקות למול,

והוא טעה במעל ילד של יום חול בשבת.

זה מופיע לגבי עוד דינים

שאדם טועה בדבר מצווה

ועושה מצווה על ידי חילול שבת,

שדעת חלק מהתנאים לרבי יוסי בהם, וכך גם ההלכה,

שהוא פטור בגלל שהוא היה עסוק במצווה, הטעות שלו הייתה טעות של מצווה.

טעה בדבר מצווה,

אז הוא פטור מחטאת בשבת.

זה לא נוגע לעניין שלנו אבל.

נתחיל את הגמרא.

מינא הני מילי.

מאיפה אנחנו יודעים את הדין הזה שכתוב בתחילת המשנה,

שאי אפשר לצאת ביום טוב ראשון וללבוש לחברו?

דתנו רבנן, שנו רבותינו,

ולקחתם.

הפסוק בתורה כתוב, ולקחתם לכם ביום הראשון.

ולקחתם,

לשון רבים,

שתהיה לקיחה ביד כל אחד ואחד.

זה לא איזה מצווה, כמו קריאת התורה,

כמו תקיעת שופר,

שאחד עושה ומוציא את השני ידי חובה. אי אפשר להוציא אחד את השני ידי חובה בנתינת לולב.

אי אפשר לעשות את זה על ידי שליח.

אלא,

כל אחד חייב ליטול לולב בעצמו.

מהמילה לכם לומדים, משלכם, נציבות שלכם,

להוציא את השאול ואת הגזול.

אדם לא יכול לצאת ידי חובה בלולב שאינו שלו. לא משנה איך זה הגיע לידו,

האם על ידי שאלה או על ידי גזלה,

הוא לא יכול לצאת ידי חובה

בלולב שאינו שלו.

מכאן אמרו חכמים,

מההלכה הזאת

שאדם לא יכול לצאת ידי חובה בלולבו של חברו,

מכאן אמרו חכמים,

אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב ראשון של חג

בלולבו של חברו,

אלא אם כן נתנו לו במתנה.

אדם לא יכול לצאת את זה דרך אורה.

אלא אם כן ההוא יקנה לו את זה במתנה גמורה שזה יהיה שלו

תכף נראה

שיש אפשרות להקנות לו את זה בצורה שנקראת מתנה על מנת להחזיר

מביאה הברייתא סיפור בעניין זה

ומעשה ברבן גמליאל

ורבי יהושע

ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שבאים בספינה, הם נסעו בדרך בספינה

החכמים היו צריכים לנסוע הרבה פעמים לרומי לעשות שתדלנות, לבטל גזירות,

הם לא נסעו לנסיעת תענוגות

ולכן הם היו צריכים לנסוע כולם בקבוצה כדי לשכנע את הרומאים לוותר,

רבי עקיבא היו לו קשרים מאוד חזקים במלכות רומי.

הם נסעו בספינה

ולא היה לולב ולא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז.

היה לרבן גמליאל לולב שעלה לו, כמובן היה ארבעת המינים,

שעלה לו אלף זוז,

הוא הוציא על זה אלף זוז. אלף זוז זה סכום עתק

שאם נתרגם את זה לכוח הקנייה של ימינו, מדובר במיליונים.

כוח הקנייה של ימינו מדובר במיליונים.

אז הוא קנה את ארבעת המינים שלו באלף זוז.

זה היה ביום תואר ראשון של חג, הם נסעו באונייה ביום תואר ראשון של חג. ידוע שאם יוצאים מספינה לפני כניסת שבת

אז הם נמצאים בספינה בשבת, אז מותר להמשיך לנסוע. במיוחד שהספינה מונהגת על ידי גויים.

נטלו רבן גמליאל ויצא בו

רבן גמליאל נטל לולב ויצא ידי חובה

הוא נתנו לרבי יהושע במתנה

אחרי זה הוא נתן את זה לרבי יהושע במתנה

נטלו רבי יהושע ויצא בו

הוא נתנו לרבי אלעזר בן עזריה במתנה

רבי יהושע העביר את זה הלאה

לרבי אלעזר בן עזריה

נטלו רבי אלעזר בן עזריה ויצא בו רבי אלעזר בן עזריה גם יצא בלולב

הוא נתן לו מתנה לרבי עקיבא

נתן לו רבי עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל

ואז רבי עקיבא אחרי שהוא יצא בו

הוא יחזיר את הלולב לרבן גמליאל

השאלה היא למה צריכים לספר לנו שהוא יחזיר את רבן גמליאל, שואלת הגמרא

למה לי למי מה יחזירו?

למה צריך לספר לי שהוא יחזירו?

עונה הגמרא

מילתא אגב אורכי כמה שמאלן, הוא השמיע לנו דבר מדרך אגב

מתנה על מנת להחזיר של המתנה.

מתנה על מנת להחזיר, שמה מתנה.

כי אה דאמר רבא, כי אנחנו כולנו נוסיף משהו לפני שאנחנו ממשיכים,

מתנה על מנת להחזיר, יש בזה בעיה גדולה.

למה?

כי השאלה היא איך אנחנו מסתכלים על התנאי.

יש שני זמנים במתנה על מנת להחזיר.

יש את הזמן שהוא נתן במתנה,

ויש את הזמן שהוא מחזיר.

השאלה היא מתי חלה המתנה. האם המתנה חלה בזמן שהוא נתן לו את זה,

או שזה חל רק אחרי שהוא יחזיר לו.

אנחנו צריכים שהמתנה תחול מיד.

כי אם המתנה לא חלה מיד,

אז הוא לא ברך, הוא לא נתן לו להב שלו.

אז החידוש של מתנה על מנת להחזיר, שמה מתנה, הכוונה היא שהתנאי לא אומר שהדבר קיים רק אחרי שהתנאי מתקיים,

אלא

כאשר הדבר נעשה על תנאי,

כשהתנאי מתקיים, אז החל למפרע. זאת אומרת,

שהמתנה חלה כבר מהרגע הראשון,

בגלל

המתנה חלה כבר ברגע הראשון,

בגלל שהתנאי יתקיים בסוף. זה נקרא

כל האומר על מנת, כאומר מעכשיו דמי.

אם אדם אומר משהו עם תנאי שהוא אומר על מנת,

אז זה כאילו שהוא אמר,

אני רוצה שהדבר יחול עכשיו,

בתנאי שהתנאי יתקיים בסוף.

אבל לא שהדבר יתקיים רק אחרי שהתנאי מתקיים.

השאלה מרכזית זה אם יש לגמר אותה. מה?

השאלה מרכזית זה אם הוא באמת מסכים להקנות לזה.

פה? במשחק. לא, במתנה על מנת להחזיר. כל מתנה, ודאי שהוא אומר לו מפורש, מתנה על מנת להחזיר.

הוא מקנה לו. הוא באמת מתכוון לתת לו מתנה. למה לא? הוא מתכוון לתת לו מתנה בתנאי שהוא יחזיר את זה.

אם הוא לא יחזיר, הוא לא רוצה שזה יהיה מתנה.

ההוא צריך את זה, למשל, לקיים מצוות לולב

אז הוא נותן לו מתנה את הלולב על מנת להחזיר, בתנאי שהוא יחזיר, הוא רוצה שבינתיים הוא יוכל לתת מצוות לולב, למה לא? זאת אומרת, זאת גמרות דעת מוחלטת

אני, יש לי ארבעת המינים, אני לא קונה לכל הילדים ארבעת המינים

אני נותן לילדים הגדולים מעל מהומית, אני נותן להם, אני נותן לו מתנה על מנת להחזיר,

ודאי

אבל זה לא קניין לעולם, זה לא קניין לעולם, אני צריך שבאותו רגע זה יהיה שלא

ברגע שהמתנה חלה מיד,

והתנאי צריך להתקיים רק אחר כך, בינתיים המתנה היא מתנה, עד שהוא מחזיר, נכון? זה שלא.

בוא נשאל בצורה כזאת, מה יעדי אם רבי גמלין נתן לו את זה מתנה גמורה?

הוא לא התכוון לזכות בזה חזרה.

יש לו למחר לולב אחר.

ואחרי זה רבי עקיבא יחזיר לו את הלולב.

אז יכול?

אין הבדל בין זה לזה.

כי על מנת להחזיר זה רק תנאי.

אני לא רוצה שזה יהיה באמת שלך.

לא, אני רוצה שזה בין זה יהיה שלך לזמן הזה. שלך זה לעולם. בזמן הזה אני רוצה שיהיה שלך באמת.

שלך זה לעולם, לא? מה זה? זה שלי.

אם זה לא לעולם, זה רק שימושים, זה לא באמת שלי.

בוא, אני אנסח את השאלה שלך בצורה כזאת.

אתה רוצה להגיד, אולי זה נקרא קניין פירות?

אולי זה נקרא קניין פירות?

אבל לא מסתכלים על זה. זה החידוש. זה החידוש במתנה מן הצוות? יכול להיות.

קודם כל החידוש במתנה מנת להחזיר, שזה חל מיד.

כי היה מקום להגיד, זה מה שאמרתי, כל האומר על מנת, תקומם מעכשיו דמי.

אבל בעצם,

אם אני אומר לך, אני נותן לך את החפץ מהטן, אני לא נותן לך את הפירות.

אני גם לא משאיר את עצמך שתהנה מהפירות שלו.

אני נותן לך את זה בשביל שתהיה שלך, כדי שאוכל לצאת מזה.

כשאתה מחזיר לי זה חוזר להיות שלי.

רק הדבר הזה הוא תנאי.

אם לא תקיים את התנאי, זה יתבטל מפריע.

שאלה מעניינת.

למה כל מה שאתה עמד להחזיר זה לא נקרא קניין פירות?

בדיוק.

כי עד אמר רבא, כמו שהרבא אמר,

הילך אתרוג זה על מנת שתחזיר ראו לי. אם אדם נותן לשני אתרוג,

קח את זה,

בתנאי שתחזיר לי את זה,

נטלו ויצא בו. המקבל נטל את האתרוג ויצא בו.

אז הדין הוא ככה,

החזירו, אם הוא יחזיר את האתרוג בסוף, יצא.

לא יחזירו, לא יצא.

אמרו לו, למה?

בגלל שהוא לא קיים את התנאי.

דבר צדדי.

למה ללמימה? למה, מה הייתה מסברת לנו, שלקחו בלזוז?

לא ידיעך כמה מצעות חביבות עליהם, שהוא מוכן להוציא כל כך הרבה קצב לזה. בסדר.

בכל אופן, מה שראינו מפה זה המושג של מתנה מה להחזיר,

שאם נותנים מתנה,

וזה הדבר העיקרי שאנחנו צריכים לרצים מפה,

שאם נותנים מתנה למישהו

בסוף

וזה התנאי שהוא יחזיר את זה, ובסוף הוא לא יחזיר,

המתנה בטלה למפרע,

ואולי הצעדים יצאו להבין.

הנה.

מה אומר הרבה?

אילך את רוג זה על מנת שתחזירו לי.

נטלו ויצא בו.

החזירו, אם אחרי זה הוא יחזיר את זה, יצא.

לא החזירו, לא יצא.

אנחנו רואים שכאשר

המתנה,

כאשר החפץ לא הוחזר לנותן,

המתנה בטלה למפרע.

אז בעצם אם אנחנו מסתכלים בפשטות

על השאלה שלנו, מה אנחנו נגיד בינתיים

על השאלה השנייה כרגע?

הוא בטלים.

שהקידושין בטלים, נכון? כך צריך לצאת מהגמרא הזאת.

שהקידושין בטלים. למה?

בגלל שהכלה,

החתן, הכלה, לא משנה מי,

לא קיימו את התנאי בסוף,

אז לכן

המתנה הראשונה בטלה.

אם המתנה הראשונה בטלה יוצא שהחתן קידש אותה

בטבעת שינה שלו,

אם הוא קידש אותה בטבעת שינה שלו,

אז ממילא הקידושין לא חלו.

אי אפשר לקדש, הוא התחייב לקדש בממון שלו.

אם החתן קידש קלה במתנה ונותח, זה טוב. זה טוב. אם הוא מחזיר בסוף, אין בעיה.

או אם כל ה... זה שווה פרוטה? זה בעיקר שווה פרוטה.

החפץ הזה שווה פרוטה?

הוא נתן לה שווה פרוטה.

זה שהיא צריכה להחזיר אותה אחר כך, צריכה להחזיר אותה אחר כך.

זה לא נוגע.

הוא קידש אותה בשווה פרוטה. היא יכולה להגיד, אני לא רוצה להתקדש בכזה דבר.

אבל זה נקרא הוא קידש אותה בממון. הרי עיקר זה שהוא צריך לקדש אותה בממון.

זה ממון? זה ממון. אז גמרנו, כנראה שתהיה בממון.

הוא יכול, כל מי שנותן לי מתנה על מנת להחזיר,

אני יכול לתת למישהו אחר את ה... התנאי שזה יחזור לראשון.

לא ברור.

לא ברור.

בגלל שבעצם לגבי אתרוג,

אז כתוב בהלכה למה רבן גמליאל, למה רבי יהושע יכול להעביר לרבי אלעזר בנזריה ואלעזר לאבי עקיבא,

בגלל שזה היה זיהום דנה בדעת המגמליאל שרוצה שכולם יצאו ידי חובה.

ולכן המתנה על מנת להחזיר

שרבי, רמב״ם גמליאל נתן לרבי יהושע, הוא התכוון רק העיקר שזה יחזור אליי בסוף.

אז גם בחתן ובכלה. חתן ובכלה זה גם אותו מצב, אבל מה יהיה הדין במקרה שזה לא חתן ובכלה?

אתה נתת לי, בוא נגיד אנחנו נמצא בבית הכנסת, אתה נתת לי את הלולב

בשביל שאני אעשה ידי חובה, אתה התכוונת רק בשבילי.

אני לא יכול לתת לבן שלי את זה,

כי זה לא חלק מהתנאי.

אתה לא התכוונת אחרי שזה יעשה סיבוב וכל בית הכנסת זה יחזור אליך, אתה התכוונת רק לתת לי את זה, שאני אחזיר לך.

אז אם אני אתן את זה למישהו אחר,

אז יכול להיות

שמבחינת המתנה על מנת להחזיר, אם זה חוזר אליך בסוף, התנאי יתקיים,

אבל ההוא לא יצא ידי חובה.

רק פה, במקרה של רמב״ם גמליאל, כתוב במפורש בהלכה,

שברור לנו שדעתו של רמב״ם גמליאל היה,

העיקר שזה יחזור אליו בסוף, לא היה אכפת לו שהאחים יצאו בזה,

נגיד הגיסה, היא רצתה שיהיה קידושין.

רק השאלה היא שהיא לא חשבה על זה מההתחלה.

הגיסה רצתה שהטבע תחזור אליה.

אם היא יודעת שיהיה פה פשנה,

היא אומרת תביאו לי משהו אחר, אל תביאו לי את זה.

זה איזה נקודה אחרת שתכף נגיע למגמרא אחרת,

אם אפשר לחזור למשהו אחר.

אני לא הכרעתי אגב, אמרתי מה שיוצא לנו לכאורה מהגמרא הזאת,

זה שהקידושין יתבטלו למפרע.

נעבור עכשיו לגמרא השנייה.

הגמרא השנייה זו הגמרא במסכת גיטין, בעמוד הראשון.

יש המשנה וגמרא, זה שני החלקים של העמוד.

משנה,

הרי זה גיטך

על מנת

שתתני לי 200 זוז.

הרי זו מגורשת ותיתן.

אם אחת נתן אישה גט,

הוא אמר לה, אני נותן לך את הגט בתנאי

שתיתני לי סכום כסף.

אז הגט חל מיד,

והיא חייבת לתת.

כמו שאמרנו

בגמרא הקודמת,

כל האומה על מנת, כמו מעכשיו דמי,

אז כיוון שהוא אמר על מנת, אז בעצם המעשה חל מיד,

כי היא חייבת לקיים את התנאי.

אם בסוף היא לא תיתן לו את הכסף,

אז הגט יתבטל למפרע.

אם הוא אמר לה, על מנת שתתני לי מכאן ועד 30 יום, אם הוא אמר לה, אני נותן לך גט,

בתנאי שתתני לי את הכסף הזה עד

סוף חודש,

אז אם נתנה לו בתוך 30 יום,

מגורשת.

אם היא נתנה לו

את הכסף בתוך 30 יום, קיימה את התנאי, אז היא מגורשת למפרע.

ואם לאו, אם היא נתנה לו את הכסף אחרי 30 יום,

או לא נתנה לו בכלל,

אינם הגורשת.

למה? כי לא, כי היא איימא את התנאי.

אמר רבן שמעון בן גמליאל

מעשה בצידן,

כל מיני צידון כנראה,

באחד שאמר לאשתו

הרי זה גיתך על מנת שתתני לי את צטליתי,

ועבדה את צטליתו

ואמרו חכמים, תיתן לו את דמיה.

זאת אומרת, אחת גירש את אשתו

והוא אמר לה תנאי, אני נותן לך גט בתנאי שתחזירי לי את הבגד. יש אצלך בבית איזה בגד עליון שלי, אצטלית?

אני רוצה את האצטלית שלי.

היא הולכת לחפש את האצטלית אחרי שקיבלה את הגט?

לא מוצאת את האצטלית.

אז חכמים אמרו, לשיטת רבן שמעון בן גמליאל, כך הוא סבר,

תיתן לו את דמיה.

אז היא יכולה לשלם, במקום לשלם את האצטלית, היא יכולה לשלם כסף

ולצאת ידי חובת התנאי.

נראה את הגמרא על הקטע הזה.

אמר רבן שמעון בן גמליאל

מעשה בצידן.

שואלת הגמרא

מה איתנה דיקטני מעשה?

איזה דין כתוב קודם שעל זה מתלבש המעשה של רבן שמעון בן גמליאל?

בדרך כלל כשמספרים מעשה זה מתלבש על הדין שכתוב קודם.

זה לא קשור בכלל לדין קודם?

עונה הגמרא

חסורי מחסרה ואחי קטני.

חסר קטע במשנה וכך צריך לקרוא את המשנה.

אם אמר לה על מנת

שתתני לי את אצטליתי, ועבדה אצטליתו.

אם הבעל אמר לאישה

אני מגרש אותך בתנאי שתביאי לי את האצטלית שלי שנמצאת אצלך

והאצטלית עבדה

אצטלית היא דווקא, כאמר לה, סוברים רבנן, לא רבן שמעון גמליאל, רבנן

שלא כתובים במשנה,

רבנן הנסתרים הם סוברים שהיא צריכה לתת לו דווקא את האצטלית

ואם האצטלית הלכה לאיבוד הגט אינו חל.

רבן שמעון בן גמליאל אומר תיתן לו את דמיה רבן שמעון בן גמליאל אומר

שיכולה במקום את האצטלית לשלם בכסף

ועל זה הוא מביא סיפור

ואמר רבן שמעון בן גמליאל

מעשה נמי גם היה מעשה בצדן באחד שאמר לאשתו

הרי זיגיתך על מנת שתתני לי את אצטליתי ועבדה אצטליתו

ואמרו חכמים תתן לו את דמיה

וטרבן גמליאל מביא הוכחה מסיפור שהיה בצדה

אגב לפני שאנחנו נכנסים

לראיות מהגמרא הזאת

עלינו לדעת מה הסברה של חכמים

ומה הסברה של רבן שמעון בן גמליאל

רבן שמעון בן גמליאל צובר מה ליהן מה לדמיהן

מה ההבדל

אם בן אדם נותן את החבר'ה עצמו, נותן לו את השווי שלו

נתינת שווי הדבר זה גם קיום התנאי

ולכן כשהיא משלמת כסף תמורת האצטלית

זה נקרא שהיא קיימה את התנאי

רבנן צוברים

בעיקרון, רבן שמעון בן גמליאל צודק

אבל כאן דעתו של הבעל

הבעל שהולך ומגרש את אשתו הוא לא בדיוק אוהב אותה

אז דעתו לצער אותה

הוא רוצה לצער אותה, תביא לי את האצטלית, לא תביא לי, לא יגרש אותך

אז כיוון שדעתו לצער אותה

אז דעתו לקבל את האצטלית בדווקא

וכיוון שהיא לא הביאה את האצטלית בדווקא

אז לכן היא לא תהיה מגורשת

אבל בעצם בשאר המקומות, אם אין את הטעם הזה של לצעורה כמכוון,

שהבעל מתכוון לצער אותה,

אז באמת גם רבנן יודו שאפשר לשלם כסף במקום החפץ,

ולכן,

אם ניכנס עכשיו לפסק ההלכה,

אף על פי שזה אחד המקומות הבודדים בשס,

שאין פוסקים כרבן שמעון בן גמליאל,

ידוע שההלכה כרבן שמעון בן גמליאל, כל מקום

ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו, הלכה כמותו,

חוץ מערב, צידן

וראיה אחרונה.

ערב זו סוגיה, זו משנה בסוף בר בתרא,

ראיה אחרונה זו משנה בסוף פרק שלישי בסנהדרין,

וצידן זה פה.

שבאמת פוסקים כמו הרבנן,

שאי אפשר לשלם את הכסף, היא צריכה לתת דווקא את האצטלית,

אבל כפי שאמרתי, זה דווקא לגבי גט.

אבל אם מדובר בתשלום עבור דבר אחר,

שזה לא מדובר בגט, אין את הסברה שהוא מתכוון לציור אותה,

אז באמת אנחנו נגיד שתיתנו את דמיה,

אפשר לשלם את הכסף במקום את החפץ.

אחרי שלמדנו את הגמרא הזאת,

האם יש לנו מה להוסיף לגבי השאלות שלנו?

אחרי שלמדנו את הגמרא הזאת, מסכת גיטין,

מה דעתכם, האם יש מה להוסיף לגבי השאלה שלנו?

יש לגבי השאלה השנייה?

בינתיים השנייה.

אם אפשר להחזיר את הבת אותו דבר?

מה?

אם אפשר להחזיר את הבת אותו דבר? בוא נגיד שאי אפשר.

בערך אותו דבר, לא צריך להשיג אותו דבר.

בערך אותו דבר.

החלטה מסכימה, וגם יש סברה שהיא רוצה שיהיה פה חדיל חומה.

תראה, אני רוצה להעביר דבר אחד.

לכאורה אנחנו לא יכולים לעשות אום דנה לאחר מעשה.

הרי היא חשבה שאת הבת תחזור אליה,

כן, נכון? היא נתנה את זה על התנאי הזה.

אנחנו לא יכולים להגיד לאחר מעשה, אם היא הייתה יודעת שאת הבת לא תחזור אליה, היא הייתה מוותרת.

תכלס, היא לא ויתרה בהתחלה.

המתנה הייתה על התנאי הזה,

אז בעצם התנאי הזה קיים, ואם התנאי לא יתקיים,

אז לכאורה הקידושים צריכים להתבטל.

אבל לפי איך שאנחנו לומדים כאן,

ייתכן,

תכף נראה אם זה נכון, ייתכן

שהיא תוכל לשלם,

הקלה או החתן או שניהם

יוכלו לשלם עבור הטבעת.

למה?

כי כמו שכתוב כאן

שבגט היה תנאי

שהיא תיתן לו את האצטלית,

לולא הסברה של רבנן, כן?

לולא הסברה של רבנן.

בגט היה תנאי שהיא תיתן לו את האצטלית,

והתנאי לא יתקיים, כי האצטלית הלכה לאיבוד,

ובכל זאת, אם היא משלמת עבור האצטלית בכסף,

אז הגט חל.

זאת אומרת שהתנאי מתקיים על ידי תשלום עבור הטבעת.

אז למה שלא נגיד גם אצלנו שהתשלום

עבור הטבעת יהיה במקום החזרת הטבעת,

ויוכלו לקיים את התנאי

של אמנת להחזיר את התנאי של החזרת הטבעת על ידי התשלום.

אז בעצם זה יהיה תלוי בחלק הראשון

קודם כל להחליט האם היא חייבת, ואם היא חייבת

אם היא תשלם,

האם זה יעזור שהקידושים יחולו?

חייבת הכוונה היא שניהם, או הוא או היא, כן? אנחנו לא מדברים עכשיו על מי ישלם.

השאלה היא האם חל חיוב עליהם, עליה, עליו, לא משנה.

שניהם ביחד, להחזיר את תמורת הטבעת,

ואם יחזירו,

האם

על ידי זה הקידושים יחולו או לא?

הם לא חייבים,

אם הם ירוצים להחזיר את השקט שלו.

אולי זה לא יעזור.

אנחנו עכשיו רק למדנו את הגמרא.

עוד מעט נבדוק את זה, נבדוק את זה, למה זה דומה בדיוק.

כי תכף אני אקריא לכם

איזה קטע

איזה קטע שמה יהיה הדין, אני אשאל אתכם שאלה עכשיו, לפני שאמשיך הלאה למקרה השלישי,

מה יהיה הדין

אם

האתרוג,

ארבעת המינים, הלכו לאיבוד?

האם יוכלו לשלם עבור ארבעת המינים?

בואו נגיד, אם רבי עקיבא היה מאבד, היה נופל, היה פתאום איזה גל,

אופס,

ארבעת המינים נפלו לים.

האם רבי עקיבא היה יכול לשלם

תמורת ארבעת המינים

או גמרנו?

הלך, הלכה המצווה של כולם,

כי התנאי לא התקיים.

מה אתם אומרים?

האם בארבעת המינים נגיד אותה סברה שהיינו בגיטין או לא?

אז אומר הראש, אומר הראש,

אומר הראש באמת במסכת סוכה, אומר הראש,

שאם האתרוג,

אריזה ההלכה שראינו שם, שאפשר להעביר את האתרוג במסכת סוכה מאחד לאחד,

אם האתרוג נאנס ממנו, אפילו אונס גמור.

הוא לא יצא למפרע. הוא מביא בשם בעל האיתור

שהוא לא יצא למפרע.

למה?

כי למרות, הוא אומר ככה,

למרות שהחזרת הכסף זה נקרא חזרה,

כמו שראינו במסכת גיטין,

זה דווקא באל צטלית. בגד, אפשר ללכת לקנות חליפה חדשה,

הוא ילך להיות גלימה כזאת בחנות.

זה לא בעיה להשיג אל צטלית.

אבל באתרוג, הרי הוא רוצה אותו כדי לצאת בו ידי חובה.

הוא מוכיח את זה מסוגיה שאנחנו נראה עוד מעט.

אבל העיקרון הוא,

העיקרון הוא שבאתרוג, כיוון שהוא רוצה דווקא את החפץ הזה,

אז לכן,

אם האחרון תלך לאיבוד,

אז הלך המצווה.

כן.

עכשיו,

טוב, נדון לדבר אחרי זה. בואו נראה עוד סוגיה עכשיו. סוגיה אחרונה.

למה זה תבעת הצבא, הוא לא יכול להחזיר בה? כי הוא עובר תבעת דעות או כל מי ש... תבעת הלך לאיבוד?

איזה תבעת אתה תחזיר? כן, תבעת לאיבוד. תלך לאיבוד. איך הוא יחזיר?

וגם אם זה לא היה על התאיבוד, אפשר... לא, הוא היה מחזיר לה את התבעת הזאת. אין פה שום בעיה.

מחר הוא מקבל לה תבעת.

תבעת זו, תבעת זאת. בסדר, כי יש את הטבעת הזאת, הוא נתן לה, היא יצאה ידי חובת מצווה, עכשיו היא יכולה לזרוק את זה גם לים.

אם הבעל מקדש אישה בטבעת,

לא אכפת אם מה קרה לטבעת אחר כך, לגבי הקידושים.

פה יש לנו בעיה של התנאי,

של הגיסה לקבל חזרה את הטבעת, נכון?

אז לכן הוא צריך להחזיר לגיסה את הטבעת. הטבעת הלכה לאיבוד, אי אפשר לקיים את התנאי, יש לנו בעיה.

אז השאלה העומדת בפנינו כרגע, היא

האם האישה

או האיש חייבים לשלם עבור הטבעת?

ואם הם ישלמו, האם זה יעזור שהקידושים יתקיימו למפרע?

נעבור לגמרא האחרונה עכשיו.

גמרא במסכת ברבתרא.

במסכת ברבתרא יש אותה גמרא שראינו במסכת

במסכת

סוכה.

אבל אולי נתחיל את הקטע טיפה לפני זה.

אמר רבא בר אבונא,

האחים שקנו אתרוג בתפוסת הבית,

מה הכוונה קנו אתרוג בתפוסת הבית? בתפוסת הבית הכוונה האב הנפטר והשאיר את הרכוש שלו.

הרכוש הזה שייך לכל הילדים.

עכשיו,

אחד מהאחים לקח אתרוג שהיה בתוך הרכוש הכללי של הבית

ונטלו אחד מהם ויצא בו.

אחד לקח את האתרוג הזה שנקנה מהקופה הכללית, או היה בתוך הקופה הכללית של הבית,

לקח אותו וקיים את המצווה.

אז אומר רבא,

אם יכול לאוכלו,

אם יש לו רשות לקחת את האתרוג הזה ולאכול אותו,

זאת אומרת, הוא יכול לקחת את זה לגמרי לעצמו,

יצא.

ואם לאו, לא יצא. זאת אומרת, אם יש לו רשות לקחת את האתרוג הזה לעצמו,

זאת אומרת שאין פה הקפדה של האחים שהאתרוג יישאר בתפוסת הבית,

אז אם אין לו, הוא יכול לברור לעצמו את החלק הזה בשבילו בירושה.

זאת אומרת, זה שלא.

הנה שלא, הוא יכול לצאת ידי חובה.

אה, אבל אם מקפידים עליו, הוא לא יכול לאכול את זה,

הוא צריך להשאיר את זה בשלמותו,

אז זה לא שלו.

אתרוג של שותפים לא יוצאים מדי חובה,

לכן הוא לא יצא.

ודווקא דקה אתרוג לכל אחד ואחד, אבל פריש ורימון לא. זאת אומרת, דווקא שכל אחד יקבל אתרוג,

אבל אם אחד יקבל פרי אחר זה לא טוב. טוב, זה לא כל כך נוגע אלינו.

מהגמרא הזאת,

הראש מדייק את הדין שראינו מקודם.

את הדין הזה שראינו שבאתרוג לא יעזור לשלם את הכסף, זה רואים מפה.

בגלל שרואים מפה שברגע,

ברגע שאחד האחים לא יכול לקחת את התור כזה לעצמו,

הוא יגיד, אני שם כסף במקום. לא, הם לא מסכימים.

אם הם לא מסכימים, אז מילא זה לעזור לך לקחת את זה.

נמשיך הלאה.

אמר רבא,

אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי.

נטלו ויצא בו, החזירו יצא לו, החזירו לא יצא.

מהי כמה השנה? מה הוא חידש?

זה במתנה על מנת להחזיר שמה המתנה.

זה מה שדיברנו מקודם,

שבעצם המתנה על מנת להחזיר לך למפריע. לא שזה חל מהרגע הזה, אלא חל למפריע.

נעבור לקטע האחרון פה, שמסומן למטה.

קטע מאוד משמעותי בשבילנו.

אמר רבא, אמר רב נחמן,

שור זה נתון לך במתנה.

שור זה נתון לך במתנה.

על מנת שתחזירהו לי,

אם אדם אמר לשני, אני נותן לך את השור הזה במתנה,

בתנאי שתחזיר לי אותו.

הקדישו,

הבן אדם הזה הקדיש את זה לקורבן,

והחזירו, הנה קח חזרה.

מה הוא קיבל חזרה?

הוא קיבל חזרה בימה מוקדשת, נכון?

אז הרי זה מוקדש ומוחזר.

אז ההקדש חל,

ותכל'ה יצאו, החזירו לו את השור,

אז הוא קיים את התנאי. אם הוא קיים את התנאי, יוצא של המפריע השור היה שלו.

כיוון ששואה שלו, ההקדיש חל.

אמר לי רבה לרב נחמן,

שאל רבה את הרב נחמן,

מה יעד רי?

מה הוא החזיר לו?

הוא אמר לי, לא החזיר לו כלום.

הרי אם הוא הקדיש את זה, בעצם,

עכשיו זה עבר רשות להקדיש, הוא לא החזיר לו כלום.

ענה לו, ענה לו,

אמר לי, אז ענה לו רב נחמן, ומה היא חסרי?

הוא לא החסיר אותו כלום, והנה יש לו בהימה.

אה, הוא לא יכול להשתמש בזה?

יש לו בעיה טכנית.

אלא אמר רב אשי, רב אשי, מסכם את העניין.

אלא אמר רב אשי, חזינן.

היא אמר לי על מנת שתחזירהו.

אם הוא אמר את המילה תחזירהו והוא לא אמר את המילה לי,

האדריא, הוא החזיר את זה.

אה, זה לא נהיה שלו?

אבל פיזית הוא החזיר את השור.

אז הוא קיבל את השור.

היא אמר לו, על מנת שתחזירהו לי,

אבל אם הוא הוסיף את המילה לי,

מי די דחזי לי כאמר לי.

הוא מתכוון

לדבר שראוי לו.

ולכן,

אם הוא לא החזיר לו את זה,

אז המתנה לא חלה למפריע.

אם המתנה לא חלה למפריע, אז הוא לא יכול להקדיש את זה.

וכיוון שהוא לא יכול להקדיש את זה, אז מילא ההקדיש לא חלה, זה נשאר של ההוא.

כן. עכשיו, יש פה דיוק

מאוד מעניין ברשב״ם.

תסתכלו למטה,

בארבע שורות מלמטה.

הרי זה מוקדש ומוחזר.

כלומר,

הרי זה מוקדש, שהרי מוחזר הוא בין התקיים התנאי.

דגלי מיתא התגלה הדבר, דאבי מתנה למפרעה.

בגלל שהרי הוא קיים את התנאי. הוא קיים את התנאי, אז המתנה חלה למפרע.

אם המתנה חלה למפרע, אז ההקדש חלה.

ונראה בעיניי,

הרשב״ם יש לו שיטה מאוד מעניינת פה,

ונראה בעיניי, אומר הרשב״ם,

דאמת בתוך הזמן

עם השור שהוא נתן לו במתנה על מנת להחזיר. מת בתוך הזמן

דפטור מלשלם.

אז המקבל פטור מלשלם.

השב״ם.

למטה, למטה. זה כמו רש״י.

זה כמו רשב״ם.

ונראה בעיני דפטור מלשלם,

דימת בתוך הזמן דפטור מלשלם,

דלא אבי שואל להתחייב באונסים.

מה, הוא קיבל את זה בשאלה?

הוא קיבל את זה במתנה, הוא לא קיבל את זה בשאלה.

ואף לא שומר אבי, הוא גם לא שומר להתחייב בגניבה האבדה,

אלא מקבל מתנה הוא ולא נתחייב עליה בפשיעה.

אומר הרשב״ם,

כדי לחייב

חיובי שמירה,

יש צורך להגדיר את הבן אדם, כמה הוא מוגדר?

כמה הבן אדם הזה מוגדר?

הוא שואל, לא,

ההוא לא השאילו את זה.

שומר שכר, מה פתאום?

קיבלתי שכר על השמירה, מה פתאום?

הוא קיבל מתנה, נכון?

רק מה?

כיוון שהוא חייב להחזיר אותו,

אז באמת הוא צריך לשמור על זה עד שהוא יחזיר אותו, אז שומר חינם.

שומר חינם פטור בעונסים,

שומר חינם פטור בגניבה האבדה,

ולכן הבן אדם הזה שקיבל את המתנה,

הוא יהיה פטור אם הבמה מתה או אפילו אם היא נגניבה או עבדה.

פטור מהכל.

רק פשיעה הוא יהיה חייב.

השאלה היא איך הוא נהיה שומר חינם, אבל אנחנו נניח

שכיוון שהוא צריך להחזיר את זה,

אז הוא לפחות שומר על זה בזה שהוא חייב להחזיר את זה.

מה זה? איזה שכר יש לו?

כשנתת לי משהו על מנת להחזיר,

איזה שכר יש לי?

שיכולה לצאת ידי מצווה? אני לא חושב שזה נקרא שכר, בגלל ש...

בעצם, ברגע שאני קיבלתי מתנה, עכשיו זה שלי.

מה פתאום לקרוא לזה שומר שכר?

דבר שהוא שלי, אתה יכול להגיד לי שאני שומר על זה בשכר?

זה שלי.

שומר חינם, אני יכול להבין שהוא נהיה.

למה? בגלל שהוא צריך להחזיר את זה.

הוא חייב להחזיר לו את זה בסוף.

כל הזמן.

כל הזמן הוא שומר? לא.

בדיני שמירה,

עד כמה שחלים עליו דיני שמירה, זה דיני שמירה משהו שהוא מבחינם.

זה אני יכול להבין.

הוא חייב להעמיד על זה, הוא חייב לשמור.

מה זה? הוא חייב להעמיד על זה, הוא חייב לשמור.

ברגע שהוא חייב להעמיד על זה, הוא חייב לשמור על זה, לפחות את המינימום הוא חייב לשמור.

שכר אפילו צדדי.

אבל זה לא נוגע לעצם השמירה?

לעצם השמירה, אין שכר תמורת השמירה? יש לו שכר.

שכר זה שהוא משתמש בזה. עצם זה שנותר לו להשתמש בזה. זה נהיה שלא, נכון, אבל יש לו שכר, שכר מהבעלים יש לו? שומר שכר, אתה יכול לקרוא לדבר שהוא שלך.

אתה צודק, צריך לומר כאן שהוא שומר חינם

מהרגע שהוא חייב להחזיר את זה. זאת אומרת, כיוון שהוא חייב לקיים את התנאי,

אז עצם קיום התנאי מחייב אותו.

טוב, יש מקום לדון למה הוא גם שומר עיניו, בסדר? שומר.

שומר שכר אני מבין שהוא לא עובד,

בגלל שהוא לא מקבל שכר תמורת השמירה.

השימוש בדבר הזה זה שימוש של בעלים, הוא משמש בזה בתור בעלים. וגם אם אני מקבל ממך איזה משהו אחר, אני נהיה שומר שכר.

מה? גם אם אני מקבל ממך, אני יודע מה,

תמורת השמירה אתה מקבל ממני, זה משהו אחר, זה גם שומר שכר.

זה גם שומר שכר.

לא קשור, שומר שכר, אני קיבלתי תמורה לזה שאני שומר, קיבלתי לי מתנה.

נו, כן.

זה השכר.

כן, זה צריך להיות דבר... זה שכר שנהייתי בעלים, אבל נתת לי מתנה את זה. זאת אומרת שקיבלתי שכר. עוד פעם, עוד פעם. מה זה שומר?

שהחפץ הוא של הבעלים,

והם הפקידו את זה אצל השומר. זה המצב פה?

לא קשור למה. אני שומר ויש לי שכר. שתי דברים.

יש לי שכר על זה שנתת לי עכשיו מתנה.

זה שכר. זה כמו כסף.

כמו כסף שקיבלתי תמורת שומרות שכר, קיבלתי כסף, וזו המתנה הזאתי,

זה שכר.

עכשיו, אני שומר חוץ מזה, זה נקרא שומר שכר.

שנייה, אז צריך לומר, כנראה שיש לו דינים ששומר רק כשהוא צריך להחזיר את זה.

עד אז יש לו דין שלא לקבל מתנה.

זאת אומרת, זה כאילו שני שלבים.

רק ברגע שהוא מאבד את זה,

אז כאילו באותו רגע הוא נהיה שומר והוא לא יכול לקיים את חברי השמירה שלו,

ולכן הוא חייב,

בדין שומר חינם.

ככה צריך לומר כנראה, מקום לדון בזה. טוב, הדברים מתחדדים תוך כדי, לא חשבתי על הנקודה הזאת.

טוב, אז בעצם מה ראינו ברשב״ם? זה, הנקודה הזאת ברשב״ם היא נקודה מאוד חשובה,

שאם הוא קיבל, שאם בן אדם קיבל מתנה על מנת להחזיר,

והדבר הלך לאיבוד, הוא פטור מלשלם.

מדוע?

בגלל שהוא לא קיבל לעצמו להיות שומר על שום דבר. מה פתאום שיהיה שומר?

זה דעת,

הרשב״ם.

ויש גם בראש, הוא מביא את זה בשם רבי ישעיה,

שהוא נקרא

שומר חינם, ולכן הוא פטור.

אגב, יש פה נקודה מסוימת,

מה קורה כאשר זה נאנס. בעצם,

הרשב״ם אומר שזה נאנס, נכון?

ברגע שזה נאנס,

אז למה הוא לא הופך להיות גזלן המפריע?

אם הוא לא מחזיר את המתנה, אז בעצם המתנה לא חלה, נכון?

אם המתנה לא חלה, אז איך הוא קיבל את זה? הוא גזלן, לא?

מתי את זה ברשות.

או.

אז צריך לומר,

שכיוון שהוא קיבל את זה ברשות, ועכשיו הוא אנוס מלהחזיר, אי אפשר לקרוא לו גזלן.

אבל מה שכן,

שאם הוא חייב להחזיר דמים גם במקום מה-חפל?

אנחנו מדברים שלפי הרשב״ם שלא צריך.

פטור, אנחנו מדברים פה שפטור. לא, אם צריך להחזיר דמים במקום מתנה, על מנת להחזיר...

לא כמו הרשב״ם.

למה? הרשב״ם אומר, תקשיב, מה הרשב״ם אמר?

אז פתור, לא, הוא פתור, הוא לא צריך לסיים כלום. הוא לא צריך לשלם, אבל אם אני, כמו הגמרא של כתלית.

שם זה סיבה אחרת.

על זה. בגלל ששם היא רוצה, היא רוצה שהגט יחול.

אנחנו עכשיו לא מדברים שאנחנו רוצים, יש לנו בו שני נקודות בדיון.

נקודה אחת זה,

האם

מתנה על מנת להחזיר, האם במתנה על מנת להחזיר חייבים או לא חייבים.

שאלה אחרת זה,

שאני רוצה שהמתנה תהיה מתנה למרות שלא החזרת.

זה שני דברים,

אתה מבין? הרשב״ם מדבר באופן כזה שאני לא רוצה שהמתנה תהיה מתנה, לא אכפת לי, זה עולה אין מתנה.

השאלה היא רק האם אני חייב לשלם את מה שקרה עכשיו או שאני לא חייב לשלם.

זו השאלה.

ובזה אומר הרשב״ם שהוא פתור.

אתה צודק, אתה מדבר במקרה אחרת. אתה מדבר שבן אדם רוצה לשלם כדי שהתנאי יתקיים.

זה משהו אחר, אבל זה לא הנושא של הרשב״ם.

אתה רוצה להרוויח שנניח שנטילת הלולב תהיה נטילה,

שהגט יהיה גט, שהקידוש של אצלנו יהיה קידושין.

מה אתה אומר?

תגיד, נו.

התכוונתי להגיד שכל הדינים שהוא שומר ושומר שכר,

הוא חייב טוב.

זה שני דברים, רק אחד תלוי בשני.

לכאורה, אם נגיד לא כמו הרשב״ם,

הוא חייב לשלם, אז מילא זה יעזור גם שהמתנה תהיה מתנה כי הוא קיים את התנאי. אם נגיד שזה כמו שכתוב בגיטין שתיתן את דמיה. אם זה מקרה כזה, נכון?

אבל כרגע אנחנו מדברים קודם כל על הדין נטו, האם חייבים להחזיר או לא חייבים להחזיר. אנחנו כרגע לא מדברים על זה שאנחנו רוצים שיהיה חלות של קידושין,

שיהיה חלות של גט. אנחנו לא מדברים על חלות.

הבחור בא לשאול את הרב.

הוא בא להגיד לרב, תשמע, כבוד הרב,

נגיד במקרה שלנו,

לא אכפת לי שלא תהיה אשתי.

אני אעשה עוד פעם חתונה, אני אתן לה קידושין חדשים.

אני שואל שאלה,

אני חייב לשלם עבור הטבעת או לא?

אני לא רוצה לשלם לגיסה הזאת את הכסף.

אני חייב לשלם או לא?

מה הרב יגיד לו? חייב לשלם או לא חייב לשלם?

אומר הרשב״ם, הרב יגידו שהוא פטור. נכון, זה דופק לו את הקידושין, אתה תולה.

אבל זה לא השאלה שהרשב״ם מדבר עליה. אתה מבין?

נעבור עכשיו לשיטה השנייה, זה לא כתוב בגמרא,

גמרנו בגמראות עכשיו.

הראש

חולק

על

הרשב״ם,

והוא סובר שהוא חייב אפילו באונסים,

כי הוא הופך להיות גזלן למפרע.

לא גזלן עם איסור,

לא גזלן שהוא עבר לו תגזול.

אבל ברגע שהממון של השני הגיע אליך שלא כדין,

למה? בגלל שהמתנה התבטל למפרע.

אתה חייב לשלם על זה.

אתה חייב לשלם על זה.

גזלן יש לו לכל הפחות דילים של שואל,

כידוע,

שהוא חייב באונסים,

הוא חייב גם בבית המחמת מלאכה.

שואל פטור בבית המחמת מלאכה,

אבל גזלן חייב אפילו אם זה באמת לצור במחמת מלאכה. אז גם פה,

המקבל מתנה על מנת להחזיר יהיה

חייב לפי הראש לשלם עבור החפץ,

כיוון שהוא נעשה גזלן למפרע.

זו דעת הראש.

להלכה,

קודם כל. במחלוקת הזאת,

מה ההלכה?

מרן המחבר,

מרן על שולחן ערוך, פוסק

בחושן משפט, סימן רמ״א,

הוא פוסק

שמקבל המתנה פטור מאונסים,

המחבר כותב רק אונסים,

והסמ״א,

ספר מאירת עיניים, מוסיף

שהוא פטור גם מגניבה ואבידה והוא אומר, הוא שולח אותנו לרשב״ם,

שהרשב״ם אומר שפטור משניהם.

לפי איך שאתה אמרת,

דברים טעם,

אולי המחבר באמת יתכוון כמוך.

המחבר לקח את הרשב״ם רק

בפטור של האונסים,

והוא לא רוצה להגיד שיהיה פטור מגניבה ואבידה,

אבל הסמ״א לא מסכים איתך,

והסמ״א אומר שכמו שהוא פטור באנסים הוא גם פטור מגניבה ואבידה

בגלל שאין לו דין של שואל ולא של שומע סוכן.

זה המחלוקת הזאת.

עכשיו,

אולי נעבור עכשיו לנושא של לולב,

ובסוף נגיע לנושאים שלנו.

אז מה זה הספר?

מה?

ספר זה ספר מאירת עיניים.

אז חיבר את זה רבי יהושע וולק כץ הכהן.

הוא חיבר גם את ספר פרישה ודרישה על הטור.

כן, נעבור עכשיו ללולב.

בשולחן ערוך כתוב

שלולב שאול פסול ביום הראשון כי צריך לכם.

אומר מגן אברהם,

מה יהיה הדין אם מישהו השאיל,

שימו לב לשאלה שאני מעלה עכשיו,

מה יהיה הדין אם אחד השאיל לשני את הלולב כדי לצאת בו?

הוא לא אמר לו מתנה אמרת להחזיר,

אלא הוא השאין לו את הלולב.

האם הוא יצא ידי חובה או לא יצא ידי חובה?

לא ביום הראשון.

אתה אומר שהוא לא יצא.

לא ביום הראשון. הוא אומר מגן אברהם שהוא כן יצא ידי חובה. למה?

גם ביום הראשון.

למה?

הוא שולח אותנו, מגן אברהם כידוע הוא מקצר מאוד מהדברים שלו.

הוא היה עני מרוד ולא היה לו נייר לכתוב.

אז הוא כתב מאוד מאוד בקיצור.

ויש שלוש מפרשים גדולים שמפרשים כל מילה שלו.

מחצית השקל, פרי מגדים ולובשי שרד.

הוא כותב מילים קצרות. הוא אומר ככה, עיין סימן י' סעיף ג',

קוד שכן כשהשאילו לצאת.

מה הוא שולח לסימן י' ד'?

לסימן י' ד' כתוב דין כזה.

כתוב ככה, אם אחד משאיל לשני

טלית מצויצת, מה הכוונה טלית מצויצת?

אחד משאיל לשני טלית

עם ציציות,

ההוא יכול לברך עליה.

למה?

כי בשביל מה הוא השאילו את זה? בשביל לצאת ידי חובה, נכון?

אז הוא התכוון מתנה על מנת להחזיר.

למה הוא התכוון?

הוא הרי רוצה לצאת ידי חובה.

אז הוא התכוון מתנה על מנת להחזיר.

אז הוא אומר,

מחצית השקל התכוון המגן אברהם שגם כאן יהיה אותו דין.

כיוון שהושאיל לו את הלולב כדי לצאת בו,

ודאי שכוונתו הייתה מתנה על מנת להחזיר.

אז מה ראינו בינתיים? עוד

שלב בהסבר שלנו,

שמתנה על מנת להחזיר זה לאו דווקא אם הוא אומר את המילים מתנה על מנת להחזיר,

אלא גם אם הוא אומר את המילה, אני משאיל לך,

וכוונתו שיוכל לעשות פעולה שצריך שזה יהיה שלו,

אז הוא מתכוון

שזה יהיה מתנה על מנת לארזן.

בואו נעכשיו ננסה לשדך את שני הדינים האלה.

איזה שני דינים?

את הדין הזה, כשבן אדם משאיל לשני בסתם,

הוא מתכוון להגיד מתנה על מנת להחזיר,

לדין שמתנה על מנת להחזיר מפורש.

מה יסבור הרשב״ם

במקרה שבן אדם השאיל לשני

את הלולב

כדי לצאת בו, ואחרי זה נאבד לו?

מה יהיה הדין,

אם הוא נתן לו מתנה על מנת להחזיר ברור?

ראינו מחלוקת הרשב״ם והראש,

והשולחן ערוך מכריע כמו הרשב״ם,

שמה? שבתאום לי לשלם.

השאלה היא

מה קורה

במקרה

ש...

מה קורה במקרה שהוא לא אמר לו מתנה על מנת להחזיר, אלא הוא נתן לו

את זה בשאלה.

רק הוא אמר לו לצאת בו. אז מה הוא התכוון בשאלה?

הוא התכוון מתנה על מנת להחזיר.

האם הרשב״ם אולי אודה לראש במקרה כזה?

לכאורה כן. למה?

כי ברגע שהוא אמר לו אני משאיל לך את זה, הוא התכוון שיהיה לו דיני שואל.

הוא התכוון לתת לו שיהיה גם התנמלת להחזיר, כדי שהוא יוכל לצאת בו,

אבל הוא לא התכוון לפתור אותו מחיובי שואל. אז זה מילא, יצא ככה.

שגם לפי הרשב״ם, שכך פוסק השולחן ערוך,

אם בן אדם יגיד לשני, אני משאיל לך את זה

כדי לצאת בו, אז מה יהיה הדין?

זאת אומרת, גם הוא שואל או? עוד פעם.

בן אדם אמר לשני, אני משאיל לך את הטלית הזאת כדי לצאת בו.

אמר לנו המגן אברהם,

למדנו שזה יהיה, מה זה נקרא?

זה נקרא מתנה מה את להחזיר, נכון?

אבל איזה מילים הוא השתמש?

אכפת לי איזה מילים הוא השתמש. משתמש שתנהל לי מאוד.

כי אם אמרת לך את המילה, אני משאיל לך,

התכוונתי לתת לך דיני שואל.

אבל לא נהייתי שואל.

לא נהיית שואל לגבי זה שאני נותן לך אפשרות

לקנות את הדבר כדי שתוכל לצאת בו,

אבל לא פתרתי אותך מחיובי שואל.

אומר נתיבות המשפט,

במקום שם, אומר ככה,

אומר לשון כזאת,

שאלת בת

לקדש בו,

אם אדם שאל תבעת כדי לקדש בו,

אז ודאי מה הכוונה? שהוא התכוון מתנה על מנת להחזיר, נכון?

והתבעת הלכה לאיבוד,

בוודאי חייב באונסין,

אף על פי שהכוונה הייתה מתנה על מנת להחזיר.

אומר הנתיבות,

כיוון שהזכיר לשון שאלה,

בוודאי שכוונתו הייתה שהתנאי הוא שיחזיר הם או דמיהם

ואז יהיה מתנה,

ואם לא,

זה יהיה בתורת שאלה וחייב גם באונסין. זאת אומרת, כאילו התנאי איתו תנאי. תשמע,

אם אתה מחזיר לי את החבט בסוף,

אז זה יקרא מתנה.

אם אתה לא מחזיר לי את החבט בסוף, יתברר למפרע שזו הייתה שאלה,

ואז אתה צריך להחזיר לי,

את השווי.

ואז היא תהיה מתנה.

ואז היא תהיה מתנה.

אז לא, אם זה יהיה אז מתנה או לא, יש מקום לדון. אבל קודם כל,

לגבי החיוב של אונסין,

אומר הנתיבות,

שזה תלוי מה הוא אמר. אם הוא אמר את הלשון מתנה על מנת להחזיר,

זה כתוב בשולחן העורף, זה נקרא מתנה ולא שאלה, ולכן הוא יהיה פתור.

אבל אם הוא אמר לשון שאלה,

באמת זה יהיה,

יהיה לו דיני שואל אם הוא לא יחזיר,

ואז הוא יצטרך לשלם את החפץ.

עוד מ, הוא אמר להם,

עוד זה עוד מ,

עוד זה עוד מ, תשלם. כן. אז אם הוא שילם את מ, אז הוא, זה מתנה. עכשיו בואו נחזור לשאלה שלנו עכשיו. עכשיו זה המקום לחזור לשאלה שלנו,

ובואו נראה.

יש עוד נושא אחד מעניין,

לפני שנגיע לזה.

כשבן אדם אנוס,

הרי בעצם,

ניקח דוגמא את הסיפור שלנו עם הטבעת של הכלה הזאת.

היא איבדה את הטבעת, היא יכולה לחזיר עכשיו את הטבעת?

לא.

הם אנוסים בהחזרת הטבעת, נכון?

הוא אנוס שהוא לא יכול לקיים את התנאי.

האם זה נקרא שהוא לא קיים את התנאי, או כן קיים את התנאי?

הוא אנוס לקיים את התנאי? הוא אנוס, הוא לא יכול לקיים את התנאי, נכון?

אתה חושב שהוא לא קיים את התנאי.

אולי בגלל שהוא אנוס אני אגיד שהתנאי לא צריך להתקיים.

הרי אנחנו יודעים את הגדר של אין אונס בגיטין,

יש אונס וגיטין,

מה שכתוב בתחילת מסכת כתובות.

אבל בעצם,

אם בן אדם, אם אני אומר שיש אונס וגיטין,

אז גם בן אדם לא יצטרך לקיים את התנאי, אז אני אומר שזה כאילו שקיים את התנאי, נכון?

אם אני אומר שיש אונס וגיטין. יש גמרא,

זה דבר ש...

כן, כי שם מדובר שאין אונס וגיטין, אז זה דבר מצוי, שהוא היה צריך לחשוב על זה,

אבל בעיקרון, דבר שבן אדם לא היה צריך לחשוב.

היא לא חשובה שטבעת תלך לאיבוד, נכון?

היא חשבה, הטבעת על האזבע שלי,

אני מיד מחזירה לזה אחרי החתונה והכל יהיה בסדר.

בעצם הטבעת הלכה לאיבוד, עכשיו היא לא יכולה לקיים את התנאי.

השאלה היא אם אי קיום התנאי על ידי אונס, זה נקרא שכן קיימו את התנאי או לא קיימו את התנאי? אז יש לזה דיון, דיון בפוסקים.

האם אנחנו אומרים אונס כמאן דעביד או אונס כמאן דלא עביד?

אם אני אומר שאונס כמאן דלא עביד, אז היא לא קיימה את התנאי. תכלס, המטבע הלכה לאיבוד,

נכון שאתה נוסע על דברה מסכנה,

אתה לא יכול לקיים את התנאי,

אבל תכלס,

התבעת הלכה לאיבוד, אין לך אפשרות לקיים את התנאי, גמרנו.

אבל אם אני אומר אונס כמאן דויד, זאת אומרת אם בן אדם לא יכול לקיים את התנאי,

אז זה כאילו קיים את התנאי,

אז כאילו שהחזירו את החפץ.

אם זה כאילו שהחזירו את החפץ, אז מילא,

הקידוש שניה חולו,

שים לב,

גם אם

היא לא שילמה.

התשלום זה כבר דבר צדדי,

זה לא נוגע לגבי היכלות הקידושין.

למה? למה?

שים לב.

אם אני אומר... אני אולי אפרט את השאלה. מה?

אם הוא מתכוון להגיד שחלק מהתנאי יכלול תשלום?

לא, לא. שני דברים.

לפני שאנחנו נגיד, לפני שאנחנו נגיד,

זה צל הפוך, נכון.

עכשיו,

נתחיל קודם כל עוד פעם מאיפה שהתחלנו מקודם.

אם אונס נקרא כאילו שעשיתי את זה,

אז מילא בעצם התנאי מתקיים גם בלי שאני משלמת.

או אונס כמאן דלא אעביד, מילא את לא קיימת את התנאי, הקידושין התבטלו למפריע.

אבל אם נגיד,

אתה צודק, אם נגיד

שכאשר

משלמים את הכסף, זה כאילו ששילמו,

כאילו שהחזירו את הטבעת עצמה,

יוצא שזה לא אונס.

אתה הרי יכולה להחזיר חפץ.

את יכולה להחזיר את החפץ באמצעות הכסף.

אז מילא תחזירי, את לא אנוסה.

לכן לא נגיד למסכמת דוד, נכון?

אז בואו נסדר את העניין עכשיו.

נחזור לשאלה שלנו.

אחרי שראינו את כל הדברים האלה,

נחזור לשאלה שלנו.

נחזור לשאלות. שאלה ראשונה,

האם היא חייבת לשלם עבור הטבעת?

מה אתה אומר?

האם היא חייבת לשלם עבור הטבעת? תכף נגיע ל...

האם כדאי לה לשלם עבור הטבעת? אבל קודם כל, האם היא חייבת?

האם היא, הוא, שניהם,

חייבים לשלם עבור הטבעת?

מה אתה אומר?

אם יש שום.

למה אתה למדת להחזיר? הרשב״ם פוסק.

שפתור, לא?

אבל יש

איזה מנסה שהיא רוצה שיתקיים.

עוד פעם. וזה הביאו לה כסף. מתנה?

אני עכשיו לא מדבר על קיום הקידושין עכשיו. עכשיו אנחנו בשביל השאלה הראשונה היא,

האם היא חייבת לשלם?

הבחור בא לשאול בבית דין,

האם אנחנו חייבים לשלם עבור הטבעת?

זו השאלה.

אני לא בא לשאול עכשיו קידושין. אני עכשיו שואל חושי משפט, לא אבן העזר.

אני בא לשאול רק

מה הדין בדיני חושן משפט,

האם אני חייב לשלם עבור הטבעת או לא.

אבל אם זה היה חלק מהמתנה על מנת להחזיר,

זה מה שאני חייב להחזיר, לא?

אבל זה נאנס, הלך לאיבוד.

אם מתנה על מנת להחזיר, זה כולל לא לשלם כסף. לא, לא, זה לא.

אבל מי אמר שצריך לשלם כסף? אתה מניח שצריך לשלם כסף.

אם צריך לשלם כסף, אתה צודק, זה כלול בזה. מה מדין שומר?

מדין ההומדנה הזאתי. איזה הומדנה?

שבן אדם הוא רוצה ש...

שזה יחול? כן. אנחנו שם לא מדברים על... עוד פעם, זה מה שאמרתי.

אנחנו מדברים באופן כזה, אולי הוא רוצה עכשיו, הוא מתחרט.

הוא החליט שהיא לא בצד חמילה בקלה,

הוא מעדיף שהקידוש יתבטלו.

השאלה האם יתבטלו או לא, זו שאלה אחרת. אז אנחנו מדברים על החושך של משפט עכשיו. האם הוא חייב לשלם עולה? אני לא חושב שזה קשור לאומדן. על מנת להחזיר, מה הכוונה על מנת להחזיר? אם על מנת להחזיר זה כולל גם כסף? אבל לפי הרשב״ם זה לא כולל כסף.

לא בגלל האבידה.

אני מדבר רק על מצד האבידה עכשיו. רק מצד האבידה.

‫הטבעת הלכה לאיבוד, ‫האם צריך לשלם עליו או לא. ‫אבל למה לא יכול להיות שאם אנחנו אומרים ‫שעל מנת להחזיר, ‫זה כולל או זה או זה, ‫למה אני לא חייב? ‫עוד פעם, כשהגיסה נתנה את הטבעת, ‫מה היא התכוונה? ‫זה שתביא או טבעת או כסף? ‫לא, היא לא התכוונה על כסף. ‫אז אנחנו מכניסים על דברים? ‫לא, ודאי שאנחנו לא מכניסים על דברים. ‫זה אני לא מסכים. ‫וודאי שאנחנו לא מכניסים על דברים. ‫-איזה איך אפשר להכניס את זה? ‫זה, כי זה בתור תשלום, זה יכול להיות. ‫אחרי שאין את הט

האם האישה תוכל לתת לו כסף במקום האצטלית?

ברור שלא, נכון?

אז גם פה אותו דבר.

כשהגיסה נתנה את הטבעת,

היא התכוונה שהטבעת תחזור אליה. היא לא התכוונה לכסף ולא לשום דבר, זה ברור.

היא לא התכוונה לכסף.

עכשיו אתה בא לשאול,

אה, אם הייתי יודעת שהטבעת תלך לאיבוד, אני לא יודעת מה הייתי חושבת, נכון?

אבל תכלס,

היא לא התכוונה לזה, נכון?

לא.

אז איך באמת אפשר להחליט דברים בקורס הזה?

אז אנחנו צריכים לדון רק לפי מה שהיה. מה היה פה?

מתנה על מנת להחזיר, נכון?

מתנה על מנת להחזיר.

אז מתנה על מנת להחזיר לפי הרשב״ם העדין,

פטור מלשלם.

אז הם יהיו פטורים מלשלם עבור הטבעת.

אבל בתנאי, שימו לב,

השאלה היא באיזה מילים

הגיסה דיברה.

האם הגיסה אמרה

כמו שהרב אומר?

מה הרב אמר?

מה הרב רצה?

הרב התכוון את המילים מתנה על מנת להחזיר.

הרב ודאי לא חשב על שאלה, נכון?

הרב חשב על המילים מתנה על מנת להחזיר.

אז כיוון שהרב חשב על המילים האלה,

ולפי המילים האלה, לפי הרשב״ם, שכך פוסק השולחן ערוך,

הרי צריך להיות פטור מלשלם.

גם על האבדה, גם עוצים וגם גניבה והאבדה,

כך מוסק הרשב״ם וגם האסמה והשולחן ערוך.

אז ממילא הם יהיו פטורים לשם מבוא הטבעת.

אבל מה יהיה הדין עם הגיסה?

טוב, אני משלה לכם את הטבעת,

שהוא יוכל לקדש אותה.

אז היא אמרה לשון שאלה והתכוונה מתנה על מנת להחזיר, נכון? כי היא יוצאה שזה יועיל.

היא ודאי,

יש לנו אומדנה ברורה שהיא התכוונה שזה יחול בצורה של מתנה על מנת להחזיר.

אבל כיוון שהזכיר את המילה שאלה, מה יהיה הדין?

לפי הנתיבות,

צריך לשלם, צריך לשלם עבור הטבעת. אפילו אם היא לא יודעת את ההלכות היא התכוונה שהיא מתנה על מנת להחזיר. היא מתכוונת לפי איך שזה טוב, זה ברור.

אם אחד לוקח מהשני טלית, בעל הבת לוקח מהשני טלית,

הוא לא מבין בהלכות, הוא לא מכיר את ההלכות מהתנה על מנת להחזיר,

הוא לא למד נצחת סוכה.

בכל זאת,

השאלת הטבעת מועילה כי הוא מתכוון, דעתו,

שזה יהיה באופן שזה מועיל,

מועיל בצורה שהטלית תהיה שלו, כן?

אז גם פה אותו דבר.

כשהגיסה השאילה את הטבעת היא השאילה באופן כזה שהקידושים ינחו לו אז היא התכוונה מתנה על מנת להחזיר אבל כיוון שהוציאה מהפה של הלשון שאלה מה יהיה הדין אז הדין יהיה שהם יהיו חייבים לשלם עבור הטבעת.

זה לגבי השאלה הראשונה.

מה לגבי השאלה השנייה עכשיו? האם הקידושים תפסו או לא תפסו?

מה אתה אומר?

לא, לא תפסו.

ברור.

אם אנחנו מדברים ל...

תגיד שילמה, לא שילמה.

שילמו אבות הבת, לא שילמו אבות הבת.

אנחנו יצאנו מהסעיף הקודם שאם היא אמרה כמו שהרב אמרה הם פטורים לשלם, נכון?

אם הם פטורים לשלם, הקידושים חלים או לא חלים?

בגלל התם של ה...

אם הם פטורים מלשלם, הקידושים ינכון או לא יכלו?

אבותם של הגרוע בביטחון.

אז מה יהיה הדין?

שמה, הקידושים ינכון או לא? כן. אבל היא לא שילמה על זה.

אבל זה לא בטל.

זה כמו במצב עכשיו שהם חייבים לשלם. ואז... עוד פעם.

הם לא שילמו. אם הם לא שילמו, מה היה הדין? הקידושים חלים או בטלים? הם לא רוצים לשלם גם לעולם?

לא רוצים, יש לך. לא רוצים לשלם, אז זה יתבטל. יתבטל, לא.

פה יש מקום לדון. מה שדיברנו קודם, האם האונס זה כאילו

‫שנעשה או לא נעשה.

‫אם נגיד שאונס כמן דעביד,

‫כיוון שהיא אנוסה והיא לא יכולה ‫להחזיר את הבת,

‫אז זה מילא, הקידושין ננחו לו, ‫גם אם היא לא צריכה לשלם.

‫אבל הפשטות היא שאומרים ‫שאונס כמן דעביד, ‫כמן דעביד. ‫לא אמרו אילן,

‫ובעצם האונס זה כאילו שלא נעשה,

‫לכן זה לא נקרא שארזיע, ‫ולכן מה אנחנו חייבים לומר?

‫שחייבים לשלם, כן?

‫אז אם היא תשלם, מה יהיה הדין,

הקידוש נניחו לו. אם לא, אז לא.

אבל יש מקום לחלק, לדעתי.

זה תלוי איזה סוג טבעת זה.

אם זו טבעת שקל להשיג אותה,

אז באמת כשהיא תשלם עבור הטבעת,

אז זה יחול.

כמו שראינו בגיטי נגבה איצטלית,

שכיוון שאיצטלית זה דבר שקל להשיג,

אז אם אילה אפשר לשלם גם עבור איזה כסף, כי האוֹם דנא, אנחנו עומדים בדעתו של האדם,

שאם הוא יקבל את הכסף,

הוא לא רוצה לבטל את המתנה שאתה קודם.

אבל אם נגיד, אם מדובר נניח בטבעת מיוחדת,

או במקום נניח שאי אפשר להשיג טבעות, קשה להשיג טבעות,

הגיסה לא תוכל להשיג טבעת כזאת,

אז יהיה כמו אתרוג.

זה היה טבעת מעורבת, זה היה טבעת שכבר עשו לה איזה צורה מיוחדת,

ויהיה קשה להשיג את הטבעת הזאת.

טבעת קידושים זה, יש נשים שמאוד רוצות את הטבעות האלו.

אתה מסמן אצלם לאיזה משהו.

בסדר, יקבלו אותה טבעת, זה לא הבעיה.

אם אפשר להשיג אותה טבעת, יהיה לה אותה טבעת, מה הבעיה?

אבל כבר סתם יש אנשים. כן, אשתי הלכה לאיבוד טבעת, יש קידושים,

אז כנראה אחריה, מה הבעיה?

הקידושים לא מתבטאים כשהיא מאבדת את זה.

אז גם פה אותו דבר. אם הטבעת זו טבעת שקשה להשיג אותה, או נגיד, כמו שאתה אומר,

להגיסה סינטימנטים מיוחדים לטבעת הזאת,

והיא לא,

לקבל טבעת אחרת זה לא שווה אצלה,

אז בעצם הקידושים לא יאכול גם אם יחזירו את הכסף.

כי זה כמו אתרוג, כמו שראינו באתרוג,

כיוון שדעתו של אדם מקבל חזרה את אותו כי הוא רוצה לצאת בזה,

אז אם הוא לא מקבל את האתרוג, הוא לא מוכן.

אבל אם נגיד, אבל אם מדובר בתובעת רגילה,

אז מילא ברגע שהוא שילם את הכסף, או אי-תשלם את הכסף,

התנאי יתכהן למפרע, התנאי יתכהן למפרע, אז הקידושים לא יאכול למפרע,

ולכן היא תהיה מחודשת.

סליחה