שאלה שבועית עולמית - הרב שלמה רביבו - מס' 3

- - - לא מוגה! - - - 

אז נתחיל.

אנחנו יודעים,

ככה נוהגים כולם,

שקונים מטריה אז כותבים את השם.

למה? זה דבר שמאוד שכיח, שנאבד.

אז כותבים את השם על המטריה ואחרי זה המוצא הישר,

רואה שם עם מספר טלפון, מתקשר,

מצאתי את המטריה, אתה יכול לבוא לקחת, או שהוא גם בא להחזיר לך.

אבל אנחנו נדבר היום בבן אדם מאוד מאוד מעניין,

בצלאל, בצלאלי.

הוא, בצלאל, בצלאלי.

אה?

כן, בצלאל הוא

טיפוס יצירתי ומקורי.

הוא אמר ככה, אני עכשיו הולך לקנות מטריה, אני משקיע עליה טוב.

משקיע 100 שקלים, מטריה חזקה, יציבה.

אנחנו הרי מכירים את המטריות שלנו,

כמה אנחנו רואים אותן.

רוח לא כל כך,

וכבר המטריה עפה ונשבר פה הברזל ושם הברזל.

לכן אנחנו בחורף לפחות קולים ארבע-חמש פעמים מטריות, לא?

זה נשבר וזה נאבד.

בצלאל הזה השקיע במטריה טובה 100 שקלים, מטריה יציבה, חזקה,

אבל הוא כתב פתק, לא מה שאנחנו כותבים.

כשהוא הדביק על המטריה את הפתק שלו,

הוא כתב שם נוסח כזה.

המטריה עלתה לי 100 שקלים.

ולכן המוצא אינו מחויב

לבוא ולהחזיר לי את המטריה,

אלא מספיק שישלח לי בדואר, לתיבת דואר 68 בני ברק,

20 שקלים.

זה כבר מספיק לי.

נו,

ככה הוא כתב על המטריה,

וכבר בביקור הראשון שלו באיצקוביץ', בתפילת מאיריב,

שבדרך בהלוך היה גשם, אז הוא יצא לך למטריה.

כשגמר מאיריב כבר לא היה רד גשם,

יצא, אז הוא בכלל שכח מהמטריה, יצא הביתה.

המוצא שמצא את המטריה,

רואה,

מטריה 100 שקל, למה לא?

ב-20 שקל לקח אותה, וכמובן עשה מה שצריך לעשות.

בינתיים, בצלאל בצלאלי, לא כל יום הוא הולך לבדוק את תיבת הדואר שלו,

אבל אחר שנה, שנתיים, זה היה, אני לא זוכר את הזמן המדויק שזה היה כשהוא הלך לבדוק את תיבת הדואר שלו,

ואז הוא פותח את תיבת הדואר,

הוא רואה ערימת מכתבים.

30 מכתבים,

שבכל מכתב יש 20 שקל.

600 שקל.

הוא קנה את המטריה ב-100, הרוויה 500 שקלים.

500 שקלים.

השאלה שלו,

האם הוא יכול לקחת את כל ה-600 שקלים אליו,

או שיצטרך לפחות לקחת רק את ה-100, מה שהוא השקיע,

ואת ה-500 להחזיר לאותם ששולחו לו,

או שלא, רק לראשון ששלח לו הוא יצטרך, רק את ה-20 שקל הוא יכול לקחת של הראשון,

כי את זה הוא קנה,

ואת השאר הוא יהיה מחויב להחזיר.

אז הספק, מה הדין?

זה הספק הראשון שאנחנו רוצים לדבר עליו היום.

והספק השני שנדבר עליו היום,

בעזרת השם,

זה אני, שאני מוצא את המטריה הזאת.

האם עליי לחשוש שאולי בכלל זה לא של בצלאל כבר שרשום במטריה? אולי מישהו אחר כבר איבד את זה,

ואז אין לי מה להחזיר,

כי אולי הראשון שמצא כבר שילם לו, ואני השני שמוצא את זה.

אז המוצא עצמו,

האם הוא חייב

לשלוח ולהחזיר את המעטפה,

או שלא? הוא אומר, אולי כבר מישהו לפניי מצא את זה.

כן, מה אתה שואל?

אחרי שהבן אדם הראשון נתן 20 שקל,

הבן אדם הראשון יכול לקנות את זה?

אז הוא קנה את זה.

הבן אדם הראשון יכול לקנות את המטריה? כן, ודאי, זה שלו.

אז למה הוא לא לקח את המטריה? הוא שולם 20 שקל, אז הוא קנה את זה.

אז למה הוא לא לקח את המטריה אליו?

לקח אותה, הוא איבד אותה גם.

מה שהיה כאן, איך הגיע אליו, רבותיי, ה-600 שקל?

ההוא גם לא הוריד את הפתק, השני שמצא את המטרייה לא הוריד את הפתק, וגם הוא איבד אותה,

והשלישי גם איבד אותה, ואז כל אחד שמצא חשב שזה של הראשון, שלח 20 שקל.

אז הוא צריך להחזיר, חוץ מלראשון. אז זו השאלה, למי הוא צריך להחזיר?

לכל מי ששלח. האם הוא צריך להחזיר לכולם חוץ מהראשון,

או שפחות אומר את הסכום של המטרייה של 100 שקל?

למה? מה הסברה?

או הסברה הכי פשוטה כמו שאתם אומרים לכאורה עוד מעט נגיד סברה מעניינת של אחד מגדולי הרבנים אבל הסברה כמו שאתם אומרים באמת הסברה הכי פשוטה היא

של להחזיר לכולם חוץ מהראשון חוץ מהראשון נכון?

חוץ מהראשון להחזיר לכולם או זה הסברה הכי פשוטה יפה

למה?

כי הראשון אבל זה אני מקווה שהבנתם את הנקודה הזאת

איך הגיע אליו 600 שקל? כי המטרייה הזאת עברה הרבה אנשים זה מצא

איבד, שילם, הוא גם מצא, וכולם רואים שזה של הראשון, רואים, רשום בצלאל בצלאלי,

אז כולם שולחים לו.

זה לכן קראתי, הגדרתי את השאלה הזאת, המטרייה הרווחית,

המטרייה שהרוויחה לו,

הוא השקיע עליה 100 שקל וקיבל כיום 600 שקל.

והוא מוחל אחרי ה-20 שקל, הוא מוחל?

כן, זה הוא כתב, זה הוא כתב מפורש.

למה הוא מוחל אחרי 20 שקל? כי הוא אומר, שווה לי.

אני עכשיו השקעתי מטרייה טובה, אני אשתמש בה. כשזה יאבד לי, לפחות 20 שקל זה מספיק לי.

20 שקל, הוא אומר, זה מספיק לי. השתמשתי בה.

הוא לא חשב שכבר ביום הראשון הוא ישכח אותה באיצקוביץ', כן?

הוא אומר, אני משתמש בה עכשיו תקופה, נהנה, משתמש הכול,

עוד לקבל 20 שקל? מספיק לי.

אם יהיה כותב 100 שקל, אף אחד לא היה שולח לו כסף.

אז אם מביאים אותו מטרייה, מה המצב שלו, אז הוא אומר, לפחות אני אשתמש וירוויח משהו.

בסוף לא רק הרוויח משהו, הרוויח הרבה.

אז מה אתם אומרים?

אז בואו, בואו, תשמעו משהו היום מעניין.

יש פה סברה מאוד מאוד מעניינת

שכמה מגדולי הרבנים טענו אותה,

ואנחנו נבדוק אם אפשר לקיים את הסברה הזאת היום, בעזרת השם,

ונראה, נגיע למסקנה מה כן באמת התשובה.

אז ככה,

יש סברה מאוד מאוד מעניינת,

שאחד, הרבנים טען,

השני שמצא את המטרייה,

למה הוא לא הוריד את הפתק?

יש פתק ששייך לבצלאל בצלאלי,

למה לא הורדת את הפתק?

הראשון שמצא את המטרייה.

הראשון, אני מתכוון תמיד, זה כאילו בעל המטרייה,

אבל הראשון שמצא, אתה צודק. השני, שאנחנו מדברים עליו, זה הראשון שמצא.

הראשון שמצא,

לא הבצלאל בצלאלי, שזה בעל המטרייה,

אלא הראשון שמצא,

הראשון שמצא את המטריה.

למה לא הורדת את הפתק?

תגידו לי, אתם תשימו דבר שלכם עם פתק של מישהו אחר? מה פתאום?

אדם שקונה משהו,

יש שם של מישהו אחר, קודם כל הוא מוריד את זה.

מה, הוא יניח את השם של מישהו אחר בפתק?

מה פתאום?

קודם כל הוא מוריד את הפתק,

אני לא משלם, אני משלם כסף ואני אשאיר רשום על מישהו אחר?

אז הם רצו לטעון טענה כזאת, שכיוון

שהוא לא הוריד את הפתק,

אז הוא לא התכוון לקנות את השני. הוא לא רצה לקנות, אמר, אני משתמש בזה, שכירות. שילם את ה-20 שקל, כי אין שכירות.

כי אם הוא היה רוצה לקנות,

כוונתו הייתה לקנות, היה מוריד את הפתק.

אבל מה ההוכחה? באותו דבר,

השלישי והרביעי,

מה שהם השאירו את הפתק, הם לא התכוונו לקנות.

אבל זה הוכחה, זה... רגע, ואם הם לא התכוונו לקנות,

ואם הם לא התכוונו לקנות,

אז כל הכסף למי שייך?

לבצלאל, בצללי. כי אף אחד מהם לא התכוון לקנות.

מה שהוא לא הוריד, אף אחד לא התכוון לקנות,

חוץ מהאחרון ששלח לו.

שהאחרון ששלח, אולי, כן, האחרון,

גם האחרון, היה צריך להוריד בעצם, גם האחרון.

למה הוא לא הוריד את הפתק?

כולם. אז כל אלה, יש את הסברה.

אז יש פה את הסברה

שכולם לא הורידו את הפתק, סימן שהם לא התכוונו לקנות את המטריה הזאת. אבל מה ההוכחה? מה ההוכחה ש... ההוכחה היא ממה שאדם לא הוריד.

אם אדם רוצה לקנות, אדם שרוצה לקנות חפץ והוא משלם אותו בשביל

לקנות,

כן, אדם שמשלם כסף

בשביל לקנות דבר, הוא לא ישיר שם של מישהו אחר.

הוא לא ישיר שם של מישהו אחר.

אני שואל אותך, אתה עכשיו תקנה מטריה ויש שם של מישהו אחר?

פתאום זה שלי.

ממה שאתה לא מוריד את השם,

סימן שאתה לא רוצה לקנות את זה.

נכון?

זו הוכחה שכתובה? או אולי הוא כנראה התכוון לקנות? אחרי זה הוא שכח או לא הוריד או... זו סברה.

זו סברה של הוכחה. הוא לא הספיק אבל הוא לשלם.

הוא כבר הספיק לשלם. הוא הספיק לשלם. נכון? הוא שילם את הסימן שהוא חשב להתמטא את זה.

לא, הוא רצה להשתמש, שילם את זה.

אין שכירות, הוא לא התכוון לקנות, כי אם הוא היה רוצה לקנות אמורים סברה,

היה מוריד את הפתק.

אז בואו נראה אם אפשר להגיד את הסברה הזאת.

בואו ניכנס לסוגיות,

ולאט לאט, בעזרת השם, נפשוט את כל הספקות שלנו.

אנחנו נפתח את הגמרא... אז מה השאלה למעשה המקורי? למעשה, השאלה המרכזית היא...

השאלה המרכזית היא...

את הסיפור שמעתם?

הסיפור קראתי. אז השאלה המרכזית היא,

האם זה שקיבל בצלאל בצלאלי,

שקיבל את כל המעטפות של ה-600 שקל,

חייב להחזיר לכולם את המעטפות, חוץ מהראשון, כי הראשון באמת

שילם בשביל לקנות, אבל אחרי... כמה מאות איבדו?

אה? כמה מאות התגלגלה מהמגישה? כן.

מה 600?

600 שקל נתן. 600 קיבל, אבל המטרייה הזאת התגלגלה ל-30 אנשים.

נכון.

המטרייה הזאת התגלגלה, זה איבד, זה איבד, זה איבד, זה איבד, וכולם שלחו.

כן?

אני חושב שכולם חשבו לקנות את הפתק.

אז זה אמרנו את הסברה הראשונה, אבל בואו נראה עוד רגע לכאורה מה הסברה. אם היה אדם מתכוון לקנות, כמו שאתה אומר,

היה צריך להוריד את הפתק, זו הסברה שלהם. בואו נבדוק אם הסברה הזאת היא... זאת אומרת, 30 איש יקנו כאן את הפתק. כן, במשך שנה, שנתיים.

זה התגלגל מזה לזה. ואף אחד לא הוריד את הפת.

עצם התשלום

ברוחמה היא תחת ורוצה, לא. אולי הוא רוצה... כמו שכירות, הוא אומר אני נהנה מזה.

הוא רוצה לקנות את זה, אני נהנה משתמש.

ממי הוא צוחק? ממי שאיבד, הוא חושב שזה בצהל בצלאל, הוא שולח לו רק דמי השתמשות.

הוא לא רוצה לקנות את זה, אולי.

ויש רבנים שאמרו את הסברה הזאת.

בואו נראה, בואו ניכנס לסוגיות רבותיי,

ואנחנו נגיע מהסוגיות

וגם נגיע לעוד סברות. יש פה חומר מאוד מאוד מעניין, עוד מעט נראה רבותיי.

אז שימו לב,

הגמרא אומרת בבמה מציע דף כה עמוד ב', בואו נלמד את הסוגיה.

תנו רבונון

המויצה סלע בשוק.

אחד שמצא סלע, מטבע של כסף או של זהב

ומצאו חברו אחרי שהוא מוצא את הסלע פוגש אותו חבר שלו

אומר לו מה מצאת? מצאת הסלע הזה שלי

ואני אתן לך סימן, הוא חדש.

נרוניטי,

זה של מלך נרון,

אז היו המלכים מטביעים על הכסף,

את הצורה שלהם,

או של מלך פלוני,

לא אמר כלום, זה לא סימן ולא מחזיר לו את זה בכלל.

ממשיכה הגמרא ואומרת, ולא עוד, יותר מזה שימו לב,

ולא עוד,

אלא אפילו שמו כתוב עליה,

לא אמר כלום.

גם אם הוא רשם את השם הפרטי והכתובת על המטבע,

לא יעזור,

לא אמר כלום.

למה?

לפי שאין סימן למטבע. מטבעות אין עליהן סימן בכסף.

למה אין עליהן סימן?

מסבירה הגמרא,

דאמר,

דילמא פוקה אף כאומיניש אחריני נופל.

אולי הוא לקח את הכסף הזה והשתמש בו, קנה בו דברים.

עכשיו,

ממישהו אחר נפל, לא ממך, כתבת את השם, מה אתה עושה בכסף הזה?

קונה בו, קנית בו אחרי זה בשבוע, ונאבד ממישהו אחר.

זה הגמרא.

אז בגמרא כתוב לנו

בגמרא כתוב

שתיים.

ומצאו החברו, מה הסיפור הזה?

מצאתי סלע.

לא אני לא.

ומצאו החברו?

כן, אני מצאתי סלע,

וחבר שלי פגש אותי, מצא אותי, לא את המטבע.

אני מצאתי סלע, חבר שלי פוגש, הראו אותי שמח, מה אתה קוראים מאושר?

אמר לו, מצאתי איזה מטבע טובה.

אומר, לי נאבד מטבע.

אמר לו, כן, איך איזה מטבע? אמר לו, חדשה, נירונית.

או שאומר לו, אפילו כתוב עליה את השם, זה לא עוזר.

זאת אומרת, אומר לו סימנים.

סימנים במטבע לא עוזרים.

אז בואו נראה עכשיו פה,

בראשונים נגיע פה קצת לעומק בסוגיה,

ואנחנו נגיע פה לדברים מאוד מאוד מעניינים בנושא הזה.

שימו לב.

יש רמב״ן.

הרמב״ן,

הרמב״ן נמצא במסכת

בבבא מציע, דף כה.

הרמב״ן, הוא מקצר בלשונו,

אני אבייר לכם מה הוא מתכוון.

יש פה חידושים גדולים של הרמב״ן. בואו נראה. אה,

תוהיר עשה שם, תראו איזה מתוק, מתוק, מתוק מדבש.

אומר הרמב״ן, שימו לב.

אומר הרמב״ן שבמטבעות, אדם שמוצא מטבע,

כן?

הרי אם הוא כותב על המטבע שלו את השם,

אז אדם לא כותב על המטבע אחד.

כשיש לו מטבעות, הוא כותב על כל המטבעות,

נכון?

אז אדם שכותב על המטבעות שלו את השם, הוא כותב על כל המטבעות, אומר הרמב״ן.

אם הוא כותב על כל המטבעות השם,

אז גם כשנפל ממך מטבע,

אבל אתה גם משתמש במטבעות שלך, אתה קונה אותן.

אז כמו שנפל ממך,

גם נפל ממישהו אחר אולי,

שכלית והשתמשת במטבעות האלו.

אומר הרמב״ן, לכן

זה לא סימן, מה שאתה מביא שכתוב את השם שלך.

למה?

כי אולי נפל המטבע הזה מאדם אחר, שגם אצלו כתוב השם שלך,

כי הרי אתה כתבת את כל המטבעות שלך,

ואתה משתמש במטבעות, אתה קונה בכסף,

אז יכול להיות שנפל המטבע הזה ממישהו אחר.

מה שאתה מביא סימן זה לא ראייה זה שלך.

נכון, יכול להיות שנפל לך גם,

אבל המטבע הזה, הרמב״ן אומר, נפל לשתיהם.

אבל המטבע הזה, מי אמר שזה שלך? אולי זה של מישהו אחר שנפל לו?

לכן, אומר הרמב״ן,

לכן

זה לא נקרא סימן.

אבל, אומר הרמב״ן, פה הוא מוסיף קידוש גדול.

אומר הרמב״ן, בדברים שלו, זה נמצא אצלכם גם, אומר הרמב״ן,

אבל איפה,

הוא אומר, המטבע שנפלה,

יש לה סדקים בצד, סדק.

פה כותב הרמב״ן שזה כן סימן.

אתם שומעים?

אם יש סדק,

אומר הרמב״ן שזה כן סימן. הוא אומר, יש לה סדק במטבע הזה.

סדק פה, סדק בצד, סדוקה, זה נקרא כן סימן.

למה זה נקרא סימן?

כן, הכל המטבע. יפה מאוד, מצוין. מה השם שלך?

יוסף אומר, טוב.

מה, כל המטבעות שלו סדוקות? אם יש מטבע סדוקה, אומר יוסף.

זה רק אחת.

אז אם הוא אומר סימן,

סימן שהמטבע הזאת היא שלו.

לכן במטבע הסדוקה כתוב ברמב״ן,

שאם הוא אומר לו סימן המטבע הזאת היא סדוקה,

צריך להחזיר לו במטבע.

וכמו שאומר יוסף, יפה,

כי מטבע סדוקה יש לך רק אחת.

אם יש לך רק אחת,

אז תחזיר.

הנה יש לו סימן.

טוב, אבל לא יכול להיות שהוא מונצח, אה, יפה מאוד.

אומר אהרון,

הרי אחרי המטבעות האלה הוא קנה בהן,

גם בזה הוא קנה.

כמו שהגמרא אומרת, והרי מה הגמרא שקראנו אומרת?

הגמרא שקראנו לפני רגע, הגמרא אומרת את הסברה, המילים של הגמרא הן

לפי שאין סימן למטבע, כי אני אומר דילמה אפוקה אף כה, הוא קנה בזה.

וזה נפל מניש אחריניה.

אז הוא שואל, טוב, אהרון, אז מה אם יש לו רק מטבע אחד?

אבל הוא השתמש בה וקנה, וזה נפל ממישהו אחר.

אומר הרמב״ן, היי, אומר הרמב״ן,

אתם יודעים מה הפשט אומר הרמב״ן?

אם זה נפל ממישהו אחר,

איך אני יודע שהמטבעה הזאת נפלה?

איך אני יודע שנפלה לבן אדם או המטבע?

בא מישהו ומצא מטבע, אני אומר לו, היא סדוקה.

אם זה לא אצלי,

למה אני חושב בכלל שזה מטבע סדוקה שנתנתי למישהו וקניתי בה, היא נפלה?

למה אתה חושב ככה?

חסר, שההוא איבד את המטבע שלו.

אם אני אומר שהמטבע,

מביא את הסימן שהמטבע הסדוקה נפלה,

סימן, אומר הרמב״ן, שזה נפל ממך.

כי אם זה נפל ממישהו אחר, איך אתה יודע שהוא איבד את זה?

אתה שומע מישהו שמצא מטבע.

אתה אומר, לא, היא סדוקה?

היה לך פעם סדוקה ונתנת את זה למישהו אחר? אז למה אתה חושב בכלל שהוא איבד את זה?

מה?

הוא כתב סדוקה, למה הוא חושב על זה? לא, כשהוא כתב את השם,

אז אתה לא חושב שנפל לו, כי נפל לך באמת.

שם הרמב״ן אמר, אתה אומר, טוב,

אבל שם הרמב״ן מסביר שנפל לי המטבע וגם לו. לכן אומר הרמב״ם, יכול להיות שנפל לשתיהם.

אז הוא אומר מה שנפל לו, לא נפל לשני.

אבל המטבע שהוא מצא, זה שמוצא את המטבע,

אולי הוא מצא את המטבע שנפל הקונה לזה שפעם קנה ממך את המטבעות האלה.

שקנית ממנו דבר והשתמשת בהם.

אתם מבינים? הוא שאל פה שאלה יפה.

הוא שואל פה, דוד, שאלה כזאת, הוא שואל,

נו, אז למה כשכתוב את השם,

אז הוא לא חייב להחזיר, כי אני אומר, זה נפל עם מישהו אחר.

אבל הרי הוא מביא את הסימן שכתוב את השם שלו.

פה זה לא קשה, למה?

תשובה היא, למה זה לא קשה?

כי גם לי נפל וגם להוא נפל, ובאמת נפל לו. אני לא...

אני לא אומר מה שנפל השני, אני אומר מה שנפל לי.

ורק אנחנו אומרים, לא חייבים להחזיר לך, כי אולי המוצא מצא את המטבע של השני, לא שלך.

אבל פה בסדק זה רק מטבע אחד.

וזו הסברה הרי שאמר יוסף מקודם, שכמה שזה מטבע אחד,

אז לכן אני אומר שהוא חייב להחזיר לו, כי זה סימן.

אז זה אמרנו, רגע, למה חייב להחזיר לו?

אולי הוא ישתמש בזה וקנה?

והרמב״ן, אם הוא ישתמש בזה כבר וקנה,

אז איך אתה יכול לדעת שזה נפל לו?

בא מישהו ואומר, מצאתי מטבע.

אתה אומר, כן, המטבע שמצאת, יש בו סדק.

איך אתה יודע שזה זה? הרי זה לא נפל לך.

מה אתה יודע שהוא איבד את זה? למה אתה חושב בכלל שהוא איבד את המטבע?

מכאן אומר הרמב״ן ראייה שהוא עצמו איבד את המטבע.

לכן, בסדק זה נקרא סימן.

היוצא

לנו מדברי הרמב״ן,

שאחד שאיבד מטבע שכתוב עליה שם,

זה לא סימן.

כי הוא עשה את זה בכמה מטבעות,

אדם שכותב שם הוא כותב בכמה מטבעות.

אבל אדם

שיש לו סימן של סדק,

לפי הרמב״ן זה נקרא סימן וחייב להחזיר.

לפי הרמב״ן הזה, רבותיי,

יהיה לנו תירוץ על קושייה יפה מאוד ששואל רבנו אריתבו במסכת בבא מציאה,

דף כז,

לכמן, עוד שתי דפים,

שואל אריתבו שאלה מאוד מאוד יפה,

וגם את זה הבאנו פה.

אם אתם רוצים לראות את אריתבו הזה למטה,

דיבור המתחיל וקהיליו דחיישן לשאלה. אתם רואים את הדיבור המתחיל לשחץ?

שואל אריתבו, אני אקריא לכם את השאלה, אתם רואים את זה?

יפה.

ואם תאמר, כל אבידה שבעולם לא נחזיר, למה?

ניחוש למכירה או למתנה.

שואל אריתבו, איזה שאלה, כל אבידה אף פעם לא נחזיר שום אבידה.

למה אף פעם לא נחזיר שום אבידה?

כל אבידה

שמישהו בא ואומר לי סימן שזה שלו,

אני אגיד לו, רגע,

מי אמר שזה שלך?

אה, אתה נותן סימן, אולי זה היה פעם שלך,

ולכן אתה יודע את הסימנים,

אבל מכרת את זה או נתנת את זה במתנה?

אז הסימנים זה רק ראייה שזה היה פעם שלך,

אבל מי אמר שזה גם עכשיו שלך? אין מישהו שמוני.

הוא לא פה.

עכשיו אתה מצאת, אתה חושב שאתה מוצא,

כולם יודעים מי מצא?

אז יש טעמה שאני, כן, אבל זה אומר ארידבו,

הרי להחזיר עבודה זה רק לבעלים, לא לכל אחד.

מי אמר שהוא בעלים?

מה שהוא יודע, שואל ארידבו, קושייה עצומה,

שואל ארידבו,

מה שאתה מביא את הסימנים זה לא ראייה שזה שלך, אולי פעם זה היה שלך,

היום זה לא שלך.

אין לו חזקת מורקמה,

כי אם היית יודע שזה שלו, אז יש לו חזקת מורקמה.

אבל הוא בא לספר שזה שלו.

מי אמר? הוא מספר.

אנחנו לא יודעים שזה היה שלו פעם. הוא, זה היה שלו פעם. מי אמר?

כן, אבל עד כמה שהוא מכר את זה, אז הוא איבד את חזקת מורקמה.

וחוץ מזה שתדעו, חזקת מורקמה נגד מוחזק של עכשיו זה לא עוזר.

תראו את הגמרא,

והשואל, השני, העובד, אני עבודה, זה שמוצא את העבודה הוא מוחזק לבעלים שלו,

של מי שזה באמת.

אז מה שאתה מביא סימן שזה היה פעם שלך, זה לא ראיה,

אומר הרי דבו, שזה עכשיו שלך.

איך הוא ידע שהאותו נתן לו מתנה,

הוא איבד לו את זה? רגע, רגע, זה שואל הרי דבו. אז אתה אומר מצוין, יוסף בא פה, יוסף, משהו אתה.

יוסף אומר, לפי הרמב״ן, בואו, תירוץ פשוט.

הנה, יוסף אומר, לפי הרמב״ן, אומר יוסף, תירוץ פשוט, מצוין.

אומר יוסף,

הנה, איך הוא ידע שזה בדיוק נפל ממי שהוא מכר לו או שנתן לו מתנה?

שמע, שמע. מה, מי אמר שזה נפל ממנו? היה שלך פעם ומכרת.

מה, דוגמה, תגיד את הדוגמה הפשוטה.

אתה עכשיו מצאת מסכת יבומס. גמרא, מסכת יבומס.

עכשיו,

בא מישהו ואומר לך, זה שלי.

איך,

יש לך סימן?

כן.

תראה, בדף A, יש שם קשקוש.

בדף ח', למטה עשיתי פס. או, סימנים טובים.

אנחנו שואל הרדבו, כן, אבל אולי זה היה פעם שלך,

ואת הגמרא הזאת כבר מכרת למישהו אחר. הוא אמר לו, הוא אמר לו. מי אמר לו?

הוא לא אמר לו, אתה לא הולך, אתה יודע שזה נפל ממנו. אז כמו שהגמרא אמרה על מטבע, על סדק.

זה אותו רעיון של סדק.

אז אומר יוסף נפלא,

יוסף אומר נפלא,

שזה לפי הרמב״ן,

לפי הרמב״ן, רבותיי,

באמת,

מה השאלה?

איך אני יודע שזה נפל לו?

ממה שאני מביא את הסימן הזה,

סימן שזה נפל לי.

לכן חייבים להחזיר,

כמו שאומר יוסף.

אז לפי הרמב״ן יהיה מטורץ, נכון?

ובאמת, תראו את הרמב״ן בדף כז,

שהרמב״ן גם מתרץ ככה את הקושייה הזאת.

הרמב״ן, עוד מעט נראה שהוא שואל את זה,

הוא אומר תירוץ אחר.

עוד מעט ננסה להבין מה הוא אומר, אבל הרמב״ן באמת,

לפי דבריו פה,

הרי אומר שם ממש אותו דבר, לפי היסוד הזה.

אומר שם הרמב״ן את הסברה הזאתי.

אומר הרמב״ן את הסברה הזאתי ממש, בדף כז גם.

כן?

ממילא.

אז לכן, לפי הרמב״ן, מה יוצא?

מה יוצא, רבותיי, לפי הרמב״ן?

פשוט, לכן כל אבדה. מחזירים.

למה כל אבדה אני מחזיר?

שהוא נותן לי סימן. כי איך אתה יודע שזה נפל לו?

מי אמר לך שזה נפל לו, החפץ הזה?

חפצים כאלה איש הרבה, הרבה גמרות יבמות.

מי אמר לך, דווקא מה שאתה מכרת לו נאבד,

או מה שנתת לו מתנה נאבד.

בדרך כלל. ממה שאתה מביא סימן,

סימן וראייה שזה שלך ולא שלו. בדרך כלל מי שמוכר את זה למישהו אחר,

הוא כבר לא ילך לחפש את זה. נכון.

אז מה, אז יכול, אז איך אתה יודע שזה נפל לו?

סימן שזה לא נפל לו, זה נפל לך. מי? נכון. יפה, נכון?

זה אומר הרמב״ן.

אבל רבותיי, הריטבו,

הריטבה, הריטבה, רבנו הריטבה,

הוא שואל את השאלה הזאתי,

והוא מתרץ תירוץ אחר.

בואו נראה מה מתרץ הריטבה.

אומר הריטבה,

תקראו את המילים של הריטבו,

בואו נקרא את לשונו הזהב של רבנו הריטבה,

ויש לומר,

דמכירה או מתנה מילתא אחריתא היא.

ותמשיכו את ההמשך,

ואחרי שורה הוא ממשיך להגדיר את זה יותר,

ואין זה עשוי למכור את כליו.

הריטבו אומר פה יסוד אחד ברור,

שימו לב מה היסוד.

אומר הריטבו שדברים כאלה,

אני מוצא, מה מדובר פה? מצאת הגמרא או מצאת החפץ של אנשים פרטיים, נכון?

אדם לא עומד למכור את הדברים שלו. כל אדם שיש לו דברים בבית, זה לא עומד לא למכירה ולא למתנה.

דברים של חנויות זה עומד למכירה, לא דברים של אדם פרטי.

אז כל דבר שיש לך באדם פרטי, מה אתה אומר? לא.

יש לו סימן והוא מכר את זה. מה מוכר?

אדם דברים שלא הוא מוכר?

אדם דברים פרטיים לא מוכר.

אדם שקונה לבית דברים, או עושה דברים, לא מוכרים אותם, לא נותנים אותם מתנה.

יש דברים שקונים במיוחד למתנה, ועוד דברים שהשתמשת בהם, ועשית בהם סימן,

ואחרי זה אתה מוכר את זה ונותן מתנה.

ממילא אומר הרדבו,

זה לא עשוי למכירה ולא למתנה,

אז אני לא חושש בכלל לזה, כי זה לא עומד לזה. אסור לו גם לעשות את זה, אני חושב, לא?

הוא רוצה למכור, למה לא אסור לו? הוא לא מוכר לו את זה בתור חדש,

השתמשת, אני מוכר לך את זה חצי מחיר.

אבל הוא מצא את זה.

לא, לא, לא, הראשון, אנחנו מדברים. הראשון.

כן, על הראשון, לא על המוצא.

כן?

אז אומר הרידבו,

שכיוון שזה לא, מה אומר הרידבו?

שכיוון שזה לא עשוי למה?

למכירה, אז אני לא חושש שהוא מכר.

אז בא בן אדם ונותן סימן, אני לא אומר לא, זה פעם היה שלך,

ואולי מכרת את זה. לא, אדם לא מוכר דברים שהם שלו, נכון?

ככה תירץ הרידבו.

רבותיי, אז הרידבו לא מסכים עם התירוץ של הרמב״ן, נכון?

עם התירוץ של הרמב״ן הרידבו מסכים?

לא. לא?

אז מה אומר הרידבו לפי דבריו? אין דבר כזה.

איך אתה יודע? זה לא סברה, אומר הרידבו.

אני יודע, שמעתי.

לפי הרידבו זה לא סברה, הרמב״ן.

אז אני שואל אתכם שאלה, ואני רוצה שאתם תענו לי עכשיו.

אז מה יהיה, רבותיי, לפי הרידבו במטבע שנזדקה?

מה הדין?

למה אמרנו לפי הרמב״ן שהוא חייב להחזיר?

יש לו סימן.

אז כן, אבל אולי זה נפל ממישהו אחר. לא, הוא רשו לו למכור רמב״ן.

אה, אולי נפל ממישהו אחר המטבע הזאת עם הסדק.

הוא לא מכר את זה. זאת אומרת, הוא לא מכר את זה. לא, השתמשת בזה, זה לא מוכרים, אתה קונה בכסף.

אז אולי זה נפל ממישהו אחר?

אה?

רבותיי, מה הסברנו לפי הרמב״ן?

למה במטבע... אין סימנים.

למה במטבע יש סדק?

למה במטבע שיש סימן סדק, אני אומר הרמב״ן שהוא חייב להחזיר. למה הוא חייב להחזיר?

יש בו סדק, יש לו סימן.

איך אתה יודע שזה נפל ממנו? יפה יוסף, איך אני יודע שזה נפל ממנו, נכון?

אבל הרדבוה הרי לא מסכים עם זה

והרדבוה פה אומר לא, תירוץ אחר

לגבי חפץ אומר הרדבוה תירוץ אחר, הוא לא אומר כמו הרמב״ן פה, שאיך אתה יודע שנפל ממנו סימן שזה שלך

הרדבוה אומר תירוץ אחר לגמרי, מה התירוץ של הרדבוה?

הרדבוה אומר תירוץ אחר, שזה לא דרך למכור חפצים שהם שלך,

אבל כסף

זה כן דרך להשתמש בזה,

אז מה יהיה לפי הריטבו, אני שואל אתכם בכסף?

שיש סדק.

אדם שיש לו במטבע סדק,

והמטבע הזאת נעבדה.

אז לפי הריטבו צריך לצאת,

שהוא לא חייב להחזיר. יפה אתה אומר, יוסף.

כי הריטבו אומר תמיד, כל הסברה היא,

כי זה לא דרך למכור חפצים,

אבל פה זה מטבעות,

מטבעות זה דרך להשתמש בהם.

זו דרכם, זה כל השימוש של המטבע, לקנות בו.

אז פה, לכאורה לפי הריטבו יצא ממה שהריטבו אומר בדף כז, מה יצא לנו?

יצא לנו לפי הריטבו, שהוא לא חייב להחזיר.

אז יהיה לנו מחלוקת הרמב״ן והריטבו.

באמת, אתם צודקים, הריטבו בדף כה עלינו סוגיה של מטבעות.

אומר הריטבו שמטבע,

אין שום סימן על מטבע.

כל המטבעות, אף שום סימן, לא חייב אף פעם להחזיר מטבע.

לפי הריטבו זה כלול בין שם, בין סדק,

כל הדברים האלה לא חייב להחזיר.

אז יוצא לנו הכל לשיטתם. אם חשבנתם את הסוגיה כמו שדיברתי איתכם,

מי שאחז את הנושא טוב, תראו, הכל לשיטתו.

הריטבו, בדף כה,

הוא לא סובר את הסברה הזאת של הרמב״ן,

ולכן הוא סובר שגם בסדק הדין הוא שאני לא חייב להחזיר.

לכן,

בדף כז הוא אומר שם תשובה אחרת.

לכן בדף כז הוא מסביר, הריטבו,

שזה לא דרך למכור,

אבל מטבע שזה דרך למכור, הוא לא חייב להחזיר בכלל. באמת, אבל מאיפה הוא ידע?

מי? מאיפה הוא ידע שזה נפל לעומד בר? הרי דבו לא מסכים עם הסברה הזאת כי הרי דבו אומר הוא שמע, הוא חשש, הוא זרק את זה כי הוא אומר... הוא שמע, הוא שמע. או שהוא שמע שזה נפל, או שהוא לא שמע אבל הוא אמר מה אכפת לי לזרוק את השם הזה הרי דבו לא מסכים עם הסברה הזאתי ואנחנו רואים את הרעיון הזה ברדבו בדף כז שהוא לא מתרץ את התירוץ הזה בתירוץ הראשון שלו הוא לא מסכים עם הסברה הזאתי אז בתירוץ הראשון שלו שהוא לא מסכים עם זה רואים שהוא לא אוחז מזה אז זה יוצא נפלא הרי דבו והרמב״ן לשיטתם כל אחד

גדר נפלא.

עכשיו בואו נעבור אלינו רבותיי.

בתירוץ השני הוא כאילו. בתירוץ השני, אני לא מדבר על התירוץ השני,

זה עוד נושא, בתירוץ השני רואים פה עוד גדר,

אבל אנחנו מדברים עכשיו על התירוץ הראשון.

בתירוץ הראשון הוא לא מסכים עם זה, אז התירוץ אצלנו זה לפישתו בתירוץ הראשון שם.

בתירוץ השני הוא רוצה להגיד באמת כמו הרמב״ן.

עכשיו רבותיי אני רוצה להתקדם איתכם, שימו לב.

תגידו לי, אני בכלל לא מבין מה שקורה פה.

יש מטבע,

וכתוב עליו את השם בגמרא.

מה אנחנו אומרים?

מה הדין?

מטבע שכתוב עליו את השם זה לא סימן.

למה אומר לנו הרמב״ן? למה זה לא סימן? זה עובר.

נדמה לי, זה לא רעש זה שלך,

אולי זה של מישהו אחר.

אבל אם זה של מישהו אחר, רבותיי,

הוא היה מוריד את השם.

מה הוא עושה בשם שלו?

למה הוא משאיר את השם שלו?

מוריד את השם. אמרנו פה, מה רצינו להגיד במטריה?

שאולי הבאנו סברה של כמה רבנים,

שהם אמרו,

אם אתה משאיר את השם, סימן שאתה לא רוצה לקנות את זה.

נו, אז גם פה, אם יש מטבע, רק רגע, אני כבר רוצה לשמוע אותך. נראה לי שאתה אומר טוב, לפני ששמעתי,

אבל כבר אני שומע אותך.

כן? תנו לו את הרמקול לפני שהוא מדבר.

אז, לא, כי זה רק ל...

אז אתם שומעים, רבותיי, עוד פעם.

אז יוצא, בואו נעמיד קודם את השאלה, ואחרי זה נשמע את מר יהודה,

מה הוא מתרץ.

אבל קודם כל נעמיד את השאלה.

השאלה, רבותיי,

אם כמו אותם רבנים שרצו לפסוק,

שבמטריה אם השארתי את הפתק,

סימן שהוא מה?

לא רצה לקנות.

כי אדם שקונה מוריד את הפתק,

אז מה הבעיה במטבע? אתה אומר, אולי זה נפל ממישהו אחר.

איך ממישהו אחר?

אם היה מישהו אחר מגיע אליו, היה מוריד את הפתק!

היה מישהו אחר מוריד את הפתק!

היה מוריד את הפתק!

יש הבדל בין מטבע לבין חפץ.

חפץ, בדרך כלל, משאיר, שהוא כותב את השם ושמו,

שיישאר קבוע.

הוא לא מתכונן להוריד, לא יודע, הוא נותן את זה להמשיך, אבל מטבע, מטבע, אתה מצוין! אבל מטבע,

מטבע זה עשוי רק, לא לצורך לשימה, לא לצורך שום דבר, סתם.

יפה מאוד.

יהודה אמר את התשובה, רבותיי, זה לא קשה משם. למה זה לא קשה?

פשוט, החילוק בין מטבע למטריה הוא חילוק פשוט, פשוט, פשוט.

למה?

כי מטריה אני קונה בשביל להשתמש בה, נכון?

אדם קונה מטריה להשתמש.

אם יש שם, מה אתה משאיר של מישהו אחר? אתה רוצה שזה יהיה שלך, אתה מוריד.

אבל מטבע, מה אני עכשיו הולך להוריד? אני מחר קונה, עוד דקה קונה בזה בחנות.

מה אכפת לי שזה יישאר?

זה לא שלי בשביל שאני אשתמש בו, זה שלי בשביל שאני קונה בו עוד רגע.

אז אומר יהודה, נפלא, מתוק הוא אומר.

אתם שומעים מה הוא אומר?

אז זה לא דומה.

מטריה לא קשה מהגמרא לגבי מטריה, זה בכלל בכלל לא קשה ולא דומה.

גם במטבע, אם הוא יורד את השם, הוא משחק כאן, גם במטבע. יפה, אוסף גם אומר עוד סברה.

השאלה איך כותבים גם במטבע, אני חשבתי שאולי, איך בכלל כותבים?

מה, שמים מטבקה בגמרא? לא, מדובר שהוא חרט.

אז פה לכרות, אני אומר סתם, לכרות זה עבודה קשה.

אני אומר, לכרות זה עבודה קשה. אז אדם אומר, מה אני אתחיל להתחיל את זה? אי אפשר גם להוריד את החרט. אולי אפשר לשייף, אבל זה קשה, חריתה להוריד.

זה קשה מאוד.

אז לכן הוא לא מוריד, אבל מטריה, מה זה? להוריד את המדבקה? למה לא? אתה סימן שלא קנית.

אולי זה מטבע?

זה לא מטבע, זה סתם שטר.

זה שטאז, הרבה כותבים, זה מטבעות, הרבה כותבים, כן ויותר מזה אפשר להסביר את הגמרא בכלל שמה שהמטבעות הפשוט הוא כל אדם יוצק לעצמו את המטבעות הרי איך היה פה פעם השווי היה לפי המשקל כל השווי היה לפי המשקל, לא בדרך כלל

האדם שיצק לעצמו יוצק לעצמו את כל המטבעות עם השם שלו

אז פה מה שאני אמחק את זה, הוא קנה את זה עם חוק היציקה

איך שנסביר, אני אומר המקרים פה ממש לא דומים זה לזה

בסדר המקרים לא דומים,

אז מהגמרות שהבאנו, רבותיי, אין שום ראייה.

אבל אני אגיד לכם,

אני לא זוכר מתי זה היה, כמה שנים שדיברתי על השאלה הזאת בכינר,

והיינו עם הרב אמנון יצחק, היה שם, כשמסרתי את השיעור הזה,

והרב אמנון יצחק התווכח בשאלות שם,

ואני אגיד לכם את אחת הטענות החזקות שלו,

שיש פה כמה בעיות שבאמת זה קשה להגיד את הסברה של מה שאותם פוסקים רצו להגיד.

ואני אגיד לכם מה הרב אמנון אמר אז,

כשאני אמרתי את השיעור הזה ודיברנו שם, אז הוא צעק לי ואמר,

איך זה יכול להיות?

הוא אומר לי, אדם ילך לשלם כסף

לא בשביל לקנות דבר.

אלא מה? אדם ישלם כסף לא בשביל לקנות דבר,

אלא רק להשתמש.

הוא אומר לי, אם יש מישהו, אז יש אחד כזה,

שתיים כאלה, שכל השלושים האלה,

אנשים כאלה,

לא רוצים לקנות, מוכנים לשלם רק בשביל שכירות?

הוא אומר, זה יותר רחוק מהשכל בסטטיסטיקה מאשר הסברה הראשונה,

שאנחנו אומרים שממה שהוא לא הוריד, כן. זה יותר רחוק שאדם לא יקנה, רק רוצה לסחור. זה רחוק מהשכל.

אדם שמשלם ורוצה, יש אפשרות לקנות, הוא קונה.

ושלושים לא ירצו לקנות, רק בשביל להשתמש.

אולי הוא רצה לצאת ידי חובת השבת המגדה.

מי?

זה שנתן עשרים שקל.

אתה לצאת ידי חובת השבת. כן, אבל אז איך אתה יכול להגיד, יש כזה אחד צדיק רק להחזיר, הוא רוצה להשוות אבדה.

אבל שכל המוצאים, הוא אומר, הוא אומר, סטטיסטיקה פשוטה,

שזה לא מסתבר.

אני לא רוצה להחזיר, היה מתקשר אליו. ולכן אני חושב, כמו שהוא טוען באמת,

שזה קשה לומר את הסברה הזאתי.

למרות שיש רבנים שככה רצו לומר,

אבל אני חושב, אחרי העיון בנושא הזה,

שהוא באמת, הרב אבנון צודק בטענה שלו,

שזה לא מסתבר, הדבר הזה.

אולי זה גם היה רסום בטיפקס על המטריה, על הסוגר.

ואם זה לא מסתבר,

אז לכאורה, אני חושב, להלכה,

לא כמו אותם רבנים שרצו לפסוק,

הם רצו לפסוק אותם רבנים שאת כל הכסף הוא לוקח לעצמו.

אני חושב שהסברה לא נותנת את זה. רק מה?

אני רוצה להסביר את הדבר.

אדם קונה, מוצא מטריה,

שוכח להוריד את המדבקה.

הוא אומר, אני אוריד, לא שם לב.

באמת, אדם לא משאיר סתם. הוא אומר, לא, עכשיו בכוונה.

אם זה עבר כל כך הרבה ידיים, המטריה הזאת,

אז זה כנראה גם לא היה אצלו הרבה זמן.

אז הוא קודם שולח,

הוא השאיר את הפתק כדי שהוא יגיע לדואר,

לא יאבד לו הכתובת.

אז הוא משאיר את הפתק כדי לרשום את הכתובת.

אחרי שהוא שלח את המכתבה, הוא שכח!

אמר, אני אוציא, ולא שם לב שהוא לא הוציא.

זה יותר מסתבר, רבותיי.

ולכן, אם ככה, אז אני חושב,

אם ככה הדין, שבאמת אנשים לא מתכוונים רק לסחירות.

ולא לקנות, אדם נורמלי משלם רוצה לקנות, תגידו לי אתם, בואו נשאל אתכם, אולי אנחנו נשנה את הדעה, אבל בואו אני שואל אתכם, אתה, מה השם שלך?

ליאור. ליאור, אתה עכשיו מוצא מטרייה ליאור,

ואתה רואה במטרייה שרשום שם,

ואתה יכול לשלוח את הכסף, 20 שקל לקנות אותה,

או תגיד לו, מה אני צריך לקנות? אני רק אשתמש, שכירות.

מה היית עושה?

תגיד לי אתה, איך אתה היית עושה?

אם הייתי צריך אותה, הייתי משלם אותה כשכירות.

הייתי משלם את השכירות אם הייתי צריך אותה. אם היית צריך, אז אתה משלם 20 שקל בין לשכירות בין לקנייה.

מה היית עושה?

היית אומר לשכירות או לקנייה?

שכירות. יכול להיות שאני גם לוקח אותו.

לא, לקנייה אתה קונה את זה לגמרי.

מה אתה היית אומר?

20, 20, אותו דבר, 20 שקל אני אומר. הוא כתב בפתק הרי שהוא מוכן ב-20 שקל. אז כמה היית מוכן? באותו מחיר. היית מעדיף לקנות?

ודאי קנייה, ודאי קנייה, ודאי קנייה, ודאי קנייה, ודאי לקנות, ואתה אהרון. סליחה, כבוד הרב, אני חושב שזה, אבל למה יש מזכיר?

מה? למה יש מזכיר? אם הוא מתכוון למחול ברגע שמישהו נותן לו 20 שקל,

אז אין מזכיר, יש שכירות. לא. בן אדם ששוכר בלי לקנות, אז מה, זה נשאר הפקר? כן, אבל אם אני לא קנית, אם הוא לא רוצה לקנות, אז הוא לא קנה, זה נשאר שלי, אז הוא נותן את זה בתור דמי השתמשות. אבל הוא לא קונה את זה.

האם אני לא משלם... דבר אבוד שאני מוכר על זה. כשאני מוכר, כן? כשאני מוכר על דבר אבוד. מי מוכר?

הבעלים של המטריה.

מה? הבעלים של המטריה. כן, אבל השני לא התכוון לקנות, אז זה נשאר שלהם עוד.

האם אני נותן 20 שקל?

כן. זה שלך כבר.

אז זה נשאר אצלי, אני לא יודע.

אין מזכיר כי המזכיר כבר מחל. בסדר, מה מזכיר? הוא חשב שקנית, הוא לא יודע.

הוא חושב שקניתי והוא התנער מזה. הוא מחל על ה...

ברגע שהוא אומר תשלח לי 20 שקל, ברגע שאתה שולח הוא מוכל. מה זה מוכל? הוא לא חושב... הוא מוכל. הוא לא מוכל כי הוא לא יודע על מה למכול, הוא חושב שקנית.

הוא בכלל לא חושב על מחילה פה, לא חושב על כלום. מה הוא אומר? למה הוא לא חייב במצוות השבת אתה יודע? כי הוא מוכר, לא יודע? אני מסביר, אני מסביר. או כי הוא מוכר? כי אני מוכל ואתה תיקח את זה. לא, כי אני אז מוכר לך את זה ב-20. אני מוכר ב-20 את זה.

זה הכותב אומר, ודאי! אני מוכר, או שתיתן לי במקום ואני אמחר לך. אני מוכר את זה, אני אומר, תשמע, אני השתמשתי,

תשלם לי 20 שקל, תקנה את זה.

זה מה שכותב הכותב. בצלאל בצלאל, שהוא כותב את זה,

הוא רוצה למכור את זה ב-20, למי שימצא.

לקחת לי, אני לא מרשה, כי אני רוצה להשתמש, קניתי את זה ב-100,

אבל אחרי שהשתמשתי וזה נאבד,

מספיק לי למכור את זה ב-20 שקל. אני חשבתי ש... אבל האדם הזה לא רוצה לקנות.

זו הייתה הסברה, אולי הוא רוצה רק לסחור.

אני אומר, רבותיי, ב-20 שקל.

אם אני מציע לך, אהרון, לקנות ולסחור, מה היית עושה?

ואם בן אדם קונה בשכירות והמקנה התנער... לא קונה, עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם.

הוא מחזיק את זה,

הבן אדם הזה התנער מהחפת, התייאש ממנו הכול.

מהרגע שזה נאבד לו,

ואנשים לא חייבים להחזיר לו,

אז הוא התנער מהחפת הזאת, התייאש.

רגע, אז... זה כבר לא שלו, לא. של מי? של המשכיר.

של המוחר. הפוך, אנחנו אומרים שאין פה שכירות בכלל. עוד פעם. אם אין שכירות אבל אין מזכיר, מה הדין? אני לא יודע. אז עוד פעם, זה אני מדבר עכשיו, זה המקרה, זה אני הולך לעשות. אין מזכיר. אז אני מסביר עכשיו, בדיוק. אז הם לא קונים את זה. אז זה אני מסביר עכשיו. מה, זה הפקר, הפקר. אז אני מסביר.

עד עכשיו, רבותיי, מה קורה פה, על מה שאתה מדבר? מה קורה פה? אז אנחנו אומרים ששכירות זה לא.

כמו שכולכם אמרתם, שאדם עדיף לקנות.

אז אם הוא עדיף לקנות, אז הראשון שקנה את זה, שילם את הכסף, הוא קנה את זה.

אם הוא קנה, זה שלי כבר יצא, כי הוא קנה, זה שלו.

אז הראשון ששילם,

הוא קנה, זה שלו.

אז את ה-20 שקל אני יכול לקחת לעצמי.

בצלאל בצללי, רק את ה-20 הראשונים יכול לקחת לעצמו,

כי הוא קנה.

את שאר כל הכסף, לדעתי,

הוא חייב להחזיר לכולם על פי הכתובת שלהם.

איי, עולה לו בול, אז שיוריד שקל מכמה שעולה בול. מי קבע שכירות?

רגע, רגע, אין שכירות, רבותיי. רק רגע, רק רגע. אתם עוד פעם חוזרים.

רק רגע. אין שכירות, אנחנו אומרים. יפה. אני אומר שאין פה שכירות.

יש פה רק... כולם רצו לקנות, אני טוען. יפה. ואם רצו לקנות, אז הראשון קנה,

אחרי שהראשון קנה,

כן,

אז זה בכלל לא של בצלאל, בצלאלי, נכון?

אז שהשני שלח לי כסף, זה לא שלי.

כן, אבל הוא יכול למשוך עד 100 שקל, עד העלות. לא, אתה מכרת את זה ב-20, הראשון קנה את זה.

אתה לא יכול לקחת עד 100 שקל.

הראשון קנה את זה, זה שלא, אתה מכרת את זה ב-20. אבל הוא מסתמך על זה שאנשים שוכחים. לא מסתמך, הוא חשב שמישהו יצלח, הוא לא חשב בכלל שיהיו עוד 30 מעדפות.

אדם כתב מפורש, קראנו, תראו איך יש את השאלה, הוא כתב מפורש,

שמישהו ימצא מספיק 20 שקל, וזהו.

יפה, אבל הוא יודע שאנשים שוכחים,

וזה יעמוד מאחד לשני. לא, את זה הוא לא חשבן.

זה לא, וגם אם הוא חשב, זה לא חשב על הדברים האלה. הוא כותב, הוא כותב, מסתמך בשאלה הקדושית. לא, לא, לא כתבתי, אני כתבתי את השאלה, זה לא...

כתוב.

תקרא.

קרא, קרא, יהודה, בקור. אני מסתכל, אבל שנייה.

כן?

כיוון שהמטרייה אינה מסוג החפצים הנוטים להעבד,

מתברר שהמטרייה החליפה כמה ידיים, אפילו אני יכול להגיד, בדואר.

הוא הלך לשלוח, שכח את זה בדואר, ועד שבע השנים שלהם. ודאי, זה סיפור שהחליפה כמה ידיים, זה ודאי.

אבל אני, שכתבתי את הפתק, מה התכוונתי פה? שמי שישלם לי 20 שקל יקנה אותה.

אז הראשון קנה אותה.

אחרי שהראשון קנה, כל המכתבים ששלחו לי,

צריך להחזיר להם.

מי? הוא שלם 100. אז הסברתי, אז הסברתי, ודאי. למה?

אני הסברתי, הסברתי, אני אמרתי. מה הסיבה שישתפק ב-20? הוא אומר, אני אסתיר לך למה. הוא אומר, אני משתמש בזה.

אני אשתמש בזה חצי שנה, שנה, עד שזה ייעלם לי.

לפחות נהניתי.

הוא אומר, אם אני אכתוב להחזיר, עד שיחזירו לי אנשים,

עד שכן יגיע אליי, יגידו, אבל ככה אני אומר להם 20 שקל,

כל אחד מיד ישלח,

אני גם נהניתי וגם אקבל חלק מהכסף.

כל הקופה. אנשים שמחפשים את כל הקופה תמיד מפסידים בסוף. אז הוא קיבל לקבל יותר. זאת אומרת, הוא קיבל לקבל יותר.

עשרים, לא יותר.

למה זה מטריה רווחית?

למה הוא קיבל לעשות אותו מטריה רווחית? לא אמרתי שהוא התכוון. קראתי לזה שם מטריה רווחית כי המטריה הזאת הביאה רווח.

אבל על פי דיון צריך להחזיר.

זה נראה רווחית. למה הוא היה מחוייך?

כי אני הבאתי מהרעיון, מהיצירה שלו.

אני כתבתי את זה בלשון לשונית, מהיצירה.

הוא היה מחוייך ומרוצה מהרעיון שהוא עשה,

מהרעיון והיצירה המקורית שלו.

אז אם ככה, רק מה, אתם יכולים לבוא ולשאול אותי שאלה פשוטה.

אתם יכולים לבוא ולשאול אותי,

בסדר?

אז ראובן קנה.

אחרי שראובן קנה, אז המעטפה השנייה צריכה להיות,

אז את העשרים הראשונים זה בשבילך,

אבל העשרים השניים תשלח אותם לראובן.

כי הרי ראובן קנה את זה, אז ראובן איבד.

אז זה של ראובן.

למה את העשרים השניים לא נשלח לראובן,

וממילא את העשרים השלישים נשלח לשמעון ששלח?

הוא לא יודע, אתם יודעים מה התשובה?

מה הקשר לראובן? ראשון שני.

לא הבנתי. הוא יכול לדעת. יש לו תאריכים, כל אחד שהגיע בתאריך,

זה במשך שנתיים, הראשון שהגיע לתאריך הכי ראשון זה ראובן.

השני שהגיע בתאריך זה רביש חתימה של הדואר על תאריך כל מכתב.

למעשה מידיער מידישך היום.

אז אני אומר למעשה מידישך, התשובה היא פשוטה.

אני אומר שהפשוט פשוט פשוט, הוא לא צריך לשלוח לאף אחד, אה סליחה, הוא לא צריך לשלוח

לכולם חוץ מראובן, כן?

לכולם הוא צריך לשלוח חוץ מראובן.

למה שאלתי למה הוא לא צריך לשלוח גם לראובן? הרי הוא קנה ראשון, אז עשרים שקל מגיע לו, כי הוא איבד את זה ראובן.

אז עשרים אחרים שהגיע זה שייך לראובן. למה לא ראובן? התשובה היא פשוטה, כי ראובן הרי קנה אותה, נכון?

בסדר, אבל הוא קנה אותה, זה שלו, אז הוא חשב שזה שלי, אבל של מי המטריה היא? של ראובן, כי הוא קנה אותה.

לא משנה, אחרי שראובן איבד אותה, של מי המטריה שייכת? לראובן? הוא קנה אותה.

אז אם הוא קנה אותה, אז הכסף הזה שייך ל... אפילו שהוא שלח לי!

כן, אבל הכסף שקיבלתי,

יש פה 20 שקל, שמי צריכים להיות?

של ראובן. של ראובן, כי הוא קנה אותה.

הוא לא נתן לראובן, אבל הוא נתן...

אז כל הכבוד הם כאילו שכירו את זה. לא, אנחנו אומרים שאין סברה של שכירות. כל אחד קנה.

כל אחד ששילם הוא קנה, הסברנו.

שאלנו בהתחלה למה הוא לקח עשרים לא דולר שמיעה.

כן. אז אמרנו, בגלל שהוא לקח עשרים אמרת,

אני נהניתי קצת ואני מסתפק בעשרים.

אז הוא עשה את החשבון השני.

מכיוון שהשני כבר השתמש בסכום העשרים,

אז הוא כבר מכר ועזב את זה.

השני, לקמצה,

השתמש בעשרים, איבד,

עוד פעם הוא מחל. אבל הוא לא חשב על זה. אז הוא לא צריך להחזיר. השני לא חשב על מחילה, לא כתב כלום השני.

השני איבד, מסכן. איבד, אז כל שכן. התשובה היא פשוטה, אתם יודעים מה התשובה. כל שכן, כל שכן, כל שכן, כל שכן, כל שכן, כל שכן שלא הגיע אליו. התשובה היא פשוטה, אתה יודע מה התשובה, רבותיי?

השני התייאש. למה הוא התייאש?

הוא אומר, אני לא כתבתי שם שלי, יפה, אז מי שישלח את זה לאור, מה קשור אליי?

אז הוא מתייאש לחלוטין!

אז יש פה ייאוש גמור!

כי אין לו שם ולא סימן שלו. מי שישלח, ישלח לראובן. אבל אני מדבר מבחינת

בצלאל.

הוא לא צריך להחזיר לאף אחד, מהסיבה האחת.

כי הוא, קודם כל, כמו שאתה אומר, הם התייאשו,

אבל מצד שני, כל אחד כבר ישתמש בסכום של העשרים. כן, אבל אני שואל אותך שאלה. אי אפשר להגיד מה שאתה אומר, יהודה. אתה יודע למה?

עכשיו תאבד את הספדר שלך,

אם תאבד אותו, אני אגיד זה שלי, למה כבר השתמשת בסכום שלו.

פשוט שהשתמשת, רק אצל בצלאל אנחנו, מי כתב? בצלאל, אבל לא ראובן! מה אתה רוצה מראובן? ראובן מצא כנה זה שלו לגמרי! הוא קרא, זה מצא חן בעיניו הדבר הזה. מצא חן ביניו לקנות את זה ב-20, אבל לא אחרי זה להמשיך את הרעיון שלך, שמשפיק השתמשתי! כן, לקנות את זה, שלח 20 כדי לקנות אותה! יפה! אבל עכשיו שהוא איבד אותה, מה אתה אומר לו? לא מגיע לו כלום! למה לא מגיע לו כלום?

כי הוא השתמש, כמו הראשון! אז מה אם השתמש? הראשון כתב!

הוא אמר, אני מוכן ב-20, מספיק לי! אבל השני לא כתב כלום! אז זה שלו!

אני הבנתי את הסברה שלך, אבל זה לא עוזר פה!

אתה מבין?

יופי!

ממילא, רבותיי, אז ממילא לדעתי התשובה היא באמת

שאני חושב, לא כמו שאותם רבנים רצו לומר לכאורה,

אני חושב שחוץ מראובן לכאורה הוא חייב להחזיר

לכולם.

יש פה עוד קצת לדון, אבל השעה מתאחרת, ואני נוהג לדבר קצת בסוף דברי על הפרשה, איזה רעיון מוסרי,

אז אנחנו נסיים. אולם ציינתי לכם את השולחן ארוך וחושן משפט, אבל כבר אני אומר לכם את התשובה למסקנה, מה שנראה לי,

לחלוק, ולכאורה זה ככה.

עכשיו בואו נעבור קצת לפרשה.

רבותיי, פה יש לנו הרבה לימוד מוסר בפרשיות האלה שלנו,

הרבה הרבה. רבותיי, אני רוצה לשאול אתכם שאלה פשוטה,

ונתחיל ככה, כשהאחים באים

לבשר

לאבא

שמה קורה יוסף חי,

יוסף חי!

מה הוא אומר להם? מה כתוב בפסוק?

האמין ליבו, לא האמין להם.

ויפג ליבו כי לא האמין להם. לא האמין להם, מה פתאום?

מה זה, למה אתה לא... מה קורה פה? אתם יכולים להסביר לי?

פה מדובר בשבטים הקדושים.

כל השבטים הקדושים

באים לאבא שלהם, הצדיק רבי יעקב.

אז מה הוא חושב?

הרי אם הם אומרים לו שהוא בא, אז עוד מעט הוא יבוא, יראה אותו, לא? מה לא?

אולי הם עושים לו מתיחה, אה?

הם הולכים להתעלל באדם מבוגר,

שהם יודעים שכל השנים בצער, 22 שנה מתאבד על הבן שלו,

הם הולכים לעשות לך מתיחה?

למתוח אותך, אבא, הוא חי?

ובסוף איפה הוא?

לא, רק רצינו למתוח אותך.

מה הוא לא האמין? הם אומרים לך שהוא חי, אז מה הם רוצים לעשות פה מתיחה?

הם אומרים לך שהוא חי, הם אומרים לך שהוא נמצא, עוד מעט תראה אותו.

מה הוא לא האמין פה?

זה אני שואל, למה הוא לא האמין?

בואו, בואו תשמעו את היסוד. יש בזה הרבה רעיונות אפשר להגיד, אבל בואו תשמעו את היסוד.

איך כתוב הפסוק? ולא האמין כשהוא חי, נכון? מה כתוב לא האמין כשהוא חי?

רבותיי, אתם צריכים לדעת.

רשעים בחייהם קרויים מתים.

יעקב יודע שיוסף עזב את הבית בגיל 17, אמרו לו שהוא במצרים.

מצרים זה כל הזעומה, זה כל הטומאה.

אמר, מגיל קטן עזב את הבית הכול, הוא שמה?

הוא לא חי!

חי עם הושם כן!

אבל מה שאתם קוראים לזה חי זה מת! הוא לא יכול להיות שהוא חי, הוא אומר להם.

אחד בגיל 17 שעזב את הבית,

אז הוא מת.

הוא חי עם הושם, הולך.

יש מתים שיכולים לנהל את כל המדינה, ראש הממשלה יכול לנהל את כל המדינה.

אם הוא רשע, אז הוא נקרא מת. מת שמנהל את כל המדינה.

יש רשעים שמתים.

יכולים לנהל מדינה ומדינות ועסקים והכול.

אבל רשע, חז״ל אומרים לנו, רשעים בחייהם קרויים מתים.

אז הוא מת, מת שמתפקד.

יוסף לא האמין להם שהוא חי, מה זה חי? חי הפשט הוא שהוא ירא שמיים, שהוא עוד לומד תורה, שהוא מתעסק בקדושה.

זה הוא לא האמין להם.

מתי הוא האמין?

כשהוא ראה את העגלות.

אה, הוא עוד זוכר את הסוגיה שדיברנו.

אז הוא חי, הנה, התורה עוד אצלו.

הוא חי, אז הוא חי.

ברגע שהוא ראה את העגלות.

אז הפסקנו בעגלה הערופה,

והוא שולח לי סימן של עגלה,

אז הוא אוחז עוד בסוגיות,

הוא שולח לו דווקא עגלות, להזכיר לו עגלה ערופה.

אה, מאז 22 שנה הוא אוחז בסוגיה,

סימן שהוא חי.

אתם יודעים, אני אספר לכם, הגאון מווילנה,

בעיר שלו, היה סיפור נורא.

היה פתאום חתן שאחרי תקופה ברח לאשתו

ועזב אותה עגונה שנים.

והנה, אחרי כמה שנים מגיע הבעל ודופק.

בא בן אדם ודופק באשתו אחרי עשר שנים, 11 שנה.

היא פותחת, אמרה לה, אני בעלך, אני זה... מה פתאום, אתה... אמר לה, כן,

אתה... אמרה לו, שאלה אותו עשרות שאלות, איך היה הבית, השמות של זה, השמות של ההורים שלך.

את כל הסימנים הוא אמר לה, הכול.

כל, כל הסימנים.

אמר לו, תשמע, אתה אומר את כל הסימנים, אבל כל כך הרבה זמן.

הוא אמר לה, תשמעי, אני מתנצל, היה לי משבר,

ברחתי לך, אני ממש מתחרט,

וזה.

אמרו לו, טוב, בוא נלך לרבנים פה, אני צריך הכל, רבנים, בוא נלך ללכת לבית הדין הגדול של וילנה.

הרבנים שאלו אותו, תחכו את כל השאלות, ראו שהכול הוא יודע.

אמרו, טוב, לפני שנתיר אותו, רק ניקח את החתימה של מי?

של הגאון מווילנה.

באו לגאון מווילנה.

באו לגאון מווילנה, הגאון מווילנה שמע את כל הטענות, אמר להם, בואו תראו.

שייכנסו לבית כנסת, האבא שלה ויראה איפה הוא הולך לשבת.

אם הוא יישב

באותו מקום שהוא היה תמיד לפני שהוא ברח,

סימן שזה הוא.

אבל אם הוא לא יישב באותו מקום,

סימן שזה לא הוא.

זה היה מבחן.

באים מחר לבית כנסת בשבת,

ופתאום רואים אותו נכנס,

אז הוא שואל את תשוור, איפה לשבת?

אמרו לו, איפה שישבת פעם שעברה? המקום שלך, נו.

אז הוא התחיל לגמגם ולהחביר, אה, המקום שלי,

באו בית דין, הם אמרו לו, תגיד מה היה את האמת, חקרו אותו, תפסו אותו אחרי זה,

ואז הוא אמר להם, אני אגיד לכם את האמת, מה היה.

אני אגיד לכם את האמת, אני פשוט, ההוא, הבעל,

הוא התפקר,

ואני הכרתי אותו ממדינה אחרת, היינו יושבים שם,

בבית קפה, שותים, אני שמעתי את הסיפור שלו,

אז מצא סתיים, הייתי שותה איתו כל פעם שתייה, בירה, דברים,

ומוציאים לנו את כל הפרטים.

אמרתי, אני עכשיו אלך ויקח אותה לאישה.

אין פה גט, אין פה כלום, הרשע הזה רצה לעשות.

אמר, אני אקח אותה לאישה, ומצאתי ממנו את כל הפרטים שיש, לכן ידעתי.

החכמים אחרי זה, הבדים באו לגאון מווילנה,

אמרו לו, תסביר לנו,

אנחנו לא מבינים.

ואולי גם את זה הוא בירר?

איך ידעת? ואם פה הוא היה הולך למקום, אולי גם את זה הוא בירר? מי אמר לך?

למה לא? אולי הוא בירר את זה?

למה לא האמין?

למה הוא לא יתברר? למה לא? כל הפרטים הוא חשב, למה זה לא?

מה קשור? אתה רואה את כל הפרטים הוא חשב, אז גם זה שואל אותם.

הוא היה מבין, יודע.

אמר הגאון מווילנה, אמר להם, תדעו לכם, אם יש קדושה,

לא שייך שיהיה טומאה,

ואם יש טומאה בראש,

לא שייך שיהיה קדושה. אם הוא נבל כזה,

שרוצה לעבור על איסור ולבוא על אישה ככה,

אז סימן שאין לו קדושה. אז הוא לא חושב על דברים של קדושה,

על דברים של בית כנסת.

יעקב, רבותיי,

הוא רואה שהוא שולח לו את העגלות אחרי עשרים וזה שנה.

אומר יעקב, סימן שהוא חי,

חי הפשט הוא צדיק וטהור,

כי כשיש טומאה לא יכול להיות שהוא עוד יזכור את העגלות האלה עשרים ושתיים שנה.

סימן שהוא עוד חי וטהור.

אתם יודעים, מרן הרב שך, זכר צדיק לברכה,

סיפר רבי יואל כלובט, אחד מגדולי תלמידי רחמים היה בחיפה.

הוא אומר שבמלחמה,

אחרי זה שהתאספו כל הפליטים, הרב שך עבר המון המון צרות,

וכל הזמן היה עסוק בתורה.

אז הוא דיבר איתו, רבי יואל כלובט,

שאל את הרב שך שאלה

בלימוד על איזה רמב״ם,

ופתאום, אז הם נפרדו, הפליטים אספו אותם והם נפרדו.

אומר רבי יואל כלובט, נפגשנו אחרי שנים שנים בארץ.

המון שנים.

פגשתי את הרב שך.

אז הוא שואל למלאכם, במקום שישאל אותי מה נשמע, המשפחה אמרה כלום.

איך שאני נפגש איתו, הוא מספר?

יש לי תשובה לשאלה ברמב״ם שדיברת איתי.

הפלם.

אנשים בקדושה, אז אין דברים אחרים, זה מה שנשאר להם, רבותיי.

זה מה שנשאר להם. עוד יוסף חי,

יוסף הוא חי, רבותיי. הוא נשאר בקדושה, הוא שולח עגלה ערופה,

סימן שהוא ממשיך.

אבל רבותיי,

אני רוצה עוד נקודה שאנחנו חשובה לנו בפרשה שנלמדת מפה.

זה מחייב אותנו. אורך זה מחייב אותנו, רבותיי.

ואנחנו צריכים לדעת מפה יסוד גדול.

הגמרא אומרת,

כתוב, קודם כל נגיד את הפסוק. מה כתוב בפסוק?

שיוסף התגלה לאחים.

אז מה כתוב בפסוק?

כשהוא התגלה אליהם ואמר להם, אני יוסף,

אחים אביא אותך.

אז מה כתוב? מה האחים אמרו?

מה כתוב בפסוק, רבותיי?

שהאחים נבעלו מפניו.

נבעלו מפניו.

אומרת הגמרא, אומר אבא ברדלה,

אומר אבא ברדלה,

אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה.

אם עם יוסף השבטים כל כך, שהוא היה קטן, הכי קטן מהם,

כל כך נבעלו.

מה הם נבעלו כל כך, רבותיי?

אומר אבא ברדלה, אז גם אנחנו צריכים לפחד מיום הדין. מה הקשר? מה קרה פה?

אני בקיצור אומר לכם,

מה הוא מוכיח אותם?

הוא אומר להם, יוסף, מה אתה יהודה בא לספר לי ובוכה?

אבא, יש לנו אבא זקן, ואם לא נחזיר לו את הילד, מה אומר לו? ויגש אליו יהודה, ואם לא נחזיר לו את הילד,

אז אי אפשר לעשות לו צער, צער לאבא וצרות.

אומר ליוסף,

אני יוסף, עוד אבי חי,

אבא שלי, אז כשמכרת אותי, לא חשבת על זה?

אז לא חשבת על הצער שלו?

סתירה, פרדוקס, מיניהו בא?

עכשיו אתה פתאום דואג?

אז לא חשבת על הצער שאתה עושה לו?

אוי לנו מיום הדין, רבותיי, מה זה אוי לנו מיום הדין?

כל אחד ואחד

יגידו לו, אתה אומר היום ה...

לא היה לי כוח, הייתי עייף, לא יכלתי ללמוד, הלכת לנוח.

ופתאום אתה רואה מישהו בא אליך, איזה חבר עם כוס קפה, עם זה, אתה יושב ומדבר.

רגע, אמרת שאתה עייף! פתאום אתה כן יכול לשבת?

אדם ישן מאוחר בלילה, ב-3, הוא לא יכול לקום לתפילה מוקדם.

הוא אומר, תשמע, אני אנוס, עייף, לא יכול לזוז בבוקר.

אחרי, בשמיים הוא מגיע, מציירים לו, תראה, אחרי כמה שנים היה לך,

פעם ישנת בשלוש וחצי, אבל פתאום היה לך איזה טיול למשפחה לצפון, קמת לפני הזמן. איך זה?

יעררו לבן אדם, אוי לו מיום הדין, מיום התוכך, סתירות מיני ובי. אתה מתרץ את עצמך פה, ימצאו לך סתירה בעצמך.

איך שאתה בדברים אחרים, לא של תורה, עשית הפוך.

אבל יש לנו לימוד יותר חזק, רבותיי, ובזה אני רוצה לסיים.

לימוד חשוב שאנחנו צריכים ללמוד,

ולא לתרץ את עצמנו.

אתם צריכים לדעת, רבותיי, כל המכירה של יוסף. יוסף גדל עד גיל 17

אצל האבא הכי גדול שיש בכלל ישראל, יעקב אבינו, בחיר האבות.

אצל האמא, מה מרחל? עם הרחל.

היה לו את הכול.

בבית הכי גדול.

ישב ולמד עם האבא חברותא 17 שנה.

פתאום אחרי זה, רבותיי, איפה הוא מתגלגל?

זורקים אותו לבור. כתוב, אתם יודעים, מה זה עשרים גרה?

מכרו אותו בעשרים גרה. מה, זה כל כך זול?

כתוב במדרש, כשהוציאו אותו מהבור, מהיחשים והעקרבים, הוא היה חיוור כמו סיד.

אמרו, מה נקנה? חולה הבן אדם.

שילמו עליו רק עשרים גרה.

כלום, שילמו עליו רק עשרים.

הגיע למצרים, לכל הטומאה, בבית סוהר, מה שהוא עבר, בלי אבא, בלי משפחה.

יוסף יכל להגיד, רבותיי, מה אני פה יכול לעסוק בתורה? אילו הייתי בבית אצל אבא,

הייתי יכול להמשיך ללמוד לעסוק בתורה, אווירת שמיים.

אבל אני השם שיכינו לעסוק בסדר, אני בסדר גמור, עשיתי שליחות של אבא, הם זרקו אותי.

ייעלם העבירה, ייעלם. אילו אני הייתי בבית, הייתי ממשיך לגדול, אבל פה אני לא יכול.

יוסף דבק בתורה, עם כל המצב, יראת שמיים,

עומד נגד היצר, נגד פוטיפירה הכול.

כמה בחיים, רבותיי, לכל אדם,

כל אדם מאיתנו,

אנחנו אומרים, תשמע, איפה היא אומרת, אילו הייתי נמצא,

גדל בבית כזה של אברכים,

הייתי יותר לומד.

אילו הייתי גדל בבית כזה וכזה, הייתי יותר משקיע בתורה.

אילו ואילו ואילו לא היה לי כאבי ראש, ואילו לא הייתי צריך פה,

כל אדם יש לו מלא תירוצים ואילו, כל אדם. אילו הייתי ככה, אז הייתי יותר לומד.

אילו הייתי ככה, הייתי יותר מדדק מצוות. מה אתה רוצה? אני גדלתי פה, אני עברתי את זה, אני חזרתי בתשובה, אני רק מתקדם. אילו הייתי כמוך, הייתי גם עושה את הכול.

אין אילו! האילו הכי גדול יכול להיות ליוסף! אילו הייתי אצל אבא, איפה שהייתי רגיל,

הייתי יכול לגדול איפה מאני, עם כל הצרות אין אילו.

עבד, למד, עשה, אין אילו.

תדעו לכם, בחיים יש הרבה אילוי, עצר הרביים, כל מיני אילויים.

אילו, תשמע, זה לא בשבילך, אם הייתה ככה וככה זה לאכול זה, אין שום אילו.

יוסף מלמד אותנו לבטל את כל תורת האילו.

ואז בעזרת השם, כל אחד יתחזק מאיתנו.

אין תירוצים בעבודת השם, מה שצריך לעשות,

גם כשקשה, גם כשעייפים.

עושים את רצון השם בשמחה.

אנחנו אז ריקוד. ריקוד אי אפשר ככה.