שאלה שבועית עולמית - הרב אהרן שוילי - מס' 2

- - - לא מוגה! - - - 

השאלה השבועית העולמית

חברת שיפוצים

במרכז הארץ

עמדה בפני פשיטת רגל

עקב המצב הכלכלי החמור.

בערב אחד ישבו מנהלי החברה לטכס עצה,

האיך אפשר להציל את החברה

מפשיטת הרגל?

בסוף עלה רעיון

הם יפרסמו ברחבי הארץ

שכל מי שרוצה לשפץ את ביתו,

במקום לשלם אחרי השיפוץ כפי שנהוג,

הוא ישלם לפני השיפוץ

את מלוא הסכום,

ובתמורה לזה יזכה בהוזלה משמעותית בשיפוץ.

ועל ידי כך

יגדל ביקוש הפונים לחברה,

וגם ההוזלה תעזור לתזרים מזומנים שיציל את החברה בפני פשיטת הרגל.

זאת הייתה המטרה

ברעיון להציל את החברה מפשיטת הרגל. אז הם רצו

שכל מי שירצה

לשפץ הוא יקדים את התשלום,

והשיפוץ יתבצע בעוד

זמן מסוים,

וכך הם יקבלו לעצמם הרבה כסף,

וככה החברה

תתאושש

מהפשיטת הרגל שלה.

והשאלה היא,

האם מותר להקדים את התשלום בעבור הוזלת פעולת העבודה,

או שמא החשיבה הקדמת מעות שבעבורה מקבל רבית שהיא ההוזלה?

אנחנו בדיוק התחלנו עכשיו את השאלה.

זה יורד לרבנה,

שם אחרי זה החפץ יקר,

ואז הוא ישלם יותר,

ואז הוא ישלם פחות, ישלם רביעי.

החפץ יקר. נו, ולכן מה?

זה דבר פה.

פה לא קונה דבר מסוים.

סוחר הוא משלם מראש, כן, בשביל לא עוזר לו.

בשביל לא עוזר לו.

נו, מה הבעיה?

הוא לא עוזר לו.

הוא עוזר לו את הכסף של הזה, כדי שהוא יקבל את זה מאוחר יותר, יותר טוב.

זהו, אנחנו בדיוק הולכים לדבר על הנקודה הזאת. אז השאלה היא פה כזאתי.

אנחנו צריכים לדעת כלל.

כל דבר שאתה משלם עליו,

אם אתה לא מקבל בתמורה

את הדבר השני,

המאות נחשבות בתור התהלוואה.

זה הכלל.

כל דבר שאתה משלם.

אם אתה לא מקבל בתמורה את מה ששילמת,

נגיד, אתה הולך לקנות דבר מסוים,

אתה לא מקבל את זה מייד,

יש לפעמים שהקדמת המאות הזאת נחשבת הלוואה,

ואם אתה מקבל הטבה בגלל הדבר הזה, זה נחשב רבית.

אנחנו עכשיו נעבור

על שלושה סעיפים בשולחן ערוך.

אחד במקח הוא מ״מ,

אחד בסחירות קרקע

ואחד בסחירות פועלים,

ואנחנו נבער מה באמת ההבדלים בין כל דבר לדבר.

אז בואו נתחיל.

בדף הראשון,

זה בסימן

קעג ביובה דעה,

סעיף ז'.

כתוב שם,

אם קונה דבר ששווה יב

בעשרה בשביל שמקדים המאות,

כן?

אז בדיוק המקרה.

מה המקרה?

הוא קונה דבר ששווה יב',

דבר ששווה 12 שקל,

בעשרה שקלים.

למה המוכר עושה לו את זה?

בשביל שמקדים המאות. בגלל שהלוקח,

הוא מקדים למוכר את המאות.

אז הוא אומר על שולחן ערוך.

אם ישנם ברשות מוכר,

אלא שאינו מצוי לו עד שיבוא בנו,

או עד שימצא מפתח, מותר.

ואם אין ברשות אסור,

אפילו יש לו באותו דבר הקפה ביד אחר.

אז הוא אומר על שולחן ערוך, תלוי.

אם אתה משלם

למוכר

עשר במקום שתיים עשרה,

בשביל

שאתה מקדים לו את התשלום, אז תלוי.

אם הדבר הזה נמצא אצלו, נגיד יש לו מחסן.

אתה קונה פה מוצרים בחנות בבני ברק,

ויש לו מחסן, לא יודע, בחיפה, יש לו מחסן בדרום.

הוא אומר לך, תשמע, תשלם לי עכשיו,

אני אביא את זה עוד יומיים או שלוש, עד שיהיו הובלות, אני אביא את זה.

הדבר נמצא אצלו, ואצלו יש לו שם מחסן,

אבל זה מחסר זמן, עד שאני אלך לשם, עד שנמצא מפתח.

אז מותר.

אבל אם זה לא ברשותו,

אין לו, נגיד הוא יבואן.

הוא אומר לו, תשמע,

אני רוצה משהו. הוא אומר לו, תשמע, אני צריך לייבח, חכה וזה.

זה לא נמצא אצלו.

הוא מחכה לקנות ממישהו אחר.

אז אם זה לא נמצא אצלו, אסור לך להקדים לו תשלום,

ותמורת ההקדמה הזאתי הוא יוזיל לך במחיר.

זה לגבי מיקח ומי הם קראו.

נעבור דף הבא

לגבי סחיבות פועלים.

גם שמה,

אותו מקרה.

כותב שמה מרן בסימן קעו,

סעיף וו.

זה נמצא למטה, סעיף וו.

אומר השולחן ערוך,

מותר להרבות

בשכר הקרקע.

כיצד?

הזכירו לו את החצר

ואמר לו,

אם קודם שתחז...

כיצד, הזכירו לו את החצר ואמר לו, קודם שיחזיק בו.

אם מעכשיו אתה נותן לי,

הראו לך בעשרה סלעים

בכל שנה.

ואם תיתן שכר חודש בחודש,

הרי הוא בסלע בכל חודש.

אבל זה מותר.

וכיוצא בזה, בשכר האדם גם כן מותר.

כתוב בשולחן ערוך.

אדם שהולך לשכור דירה,

המזכיר אומר לו, תשמע,

אם אתם משלמים לי בתחילת השנה,

אני נותן לך את זה בעשרה.

אבל אם אתה משלם לי כל חודש וחודש,

אז יוצא, במקום שתשלם לי עשר סלעים,

תשלם לי שתי עשרה סלעים, כי אם כל חודש וחודש, יש 12 חודשים בשנה.

אז הוא משלם לו עוד שתי, עוד שתי אימנים.

אז כתוב פה שמה?

שמותר.

אין שום תנאי עם שום דבר מותר.

זה אדם שרוצה לשכור,

והוא מקדים את תשלום הסחירות

מתחילת השנה,

ומחמד זה המוכר בא ומוזיל לו את המחיר לעשרה,

אנחנו רואים שמותר.

נראה.

הבית קיים.

מה זה?

הבית קיים. אז מה?

אבל הוא עוד לא השתמש.

שכירות משתלמת בסוף. נו.

שכירות משתלמת לבסוף, נכון? יפה. אז מתי הוא חייב לשלם לו את זה? בסוף. בסוף. עכשיו, מה הוא עושה פה? הוא מקדים לו כמה הוא מקדים לו.

הוא מקדים לו עשרה, נכון?

הוא חייב עכשיו את העשרה האלה?

הוא לא חייב את העשרה. הוא לא חייב.

אז אני מביא לו כסף שאני לא חייב להביא לו,

ובגלל שזה הוא מקדים לי, הוא מוביל במחיר.

נכון? זה צריך להיות רבית.

אבל אני לא קניתי משהו, שכירות, אני לא חייב לתת לו את הכסף עכשיו.

אני צריך להביא לו את הכסף בסוף השנה.

שכירות משתלמת לי בסוף.

אז למה שאני מקדים לו בתחילת השנה ובגלל זה הוא מוריד לי?

זה מותר.

טוב, אם קונה חפש והחפש לא נמצא בעט,

אולי זה ייקר, הוא ישלם יותר.

פה הבית קיים, הכל קיים,

זה קצת שונה מחפש שאתה הולך פתאום ולא נמצא ברשותו, כמו אבואן.

נכון, אני הולך להגיד את הכיוון הזה, אבל יש כמה דרכים באחרונים להסביר את זה.

אבל אני סך הכול רוצה להעמיד את השאלות,

כדי שאחרי זה נגיד את זה דברים, דברים פשוטים, אבל נגיד אותם כדי שזה יצא ברור.

שייצא דברים ברורים.

בסעיף ח',

כותב השולחן ארוך,

בסעיף ח',

הסוכר אתה פועל, זה בדיוק המקרה שלנו, הסוכר אתה פועל

בימות החורף

לעשות זימו בימות הקיץ.

ידוע שבימות החורף

הזכירות יותר זולה.

בקיץ, זה יותר יקר.

אז הוא סחר אותו כבר בחורף,

לפי השער של החורף, לימות הקיץ.

הוא מקדים לו סחרו מעתה.

וסחרו שווה בימות הקיץ סלע, סלע ליום.

אז מה הוא עשה? הוא סחר אותו בדינאו.

בימות החורף. זה המחיר בימות החורף, זה דינאו.

אבל בימות הקיץ זה שווה...

סלע, סלע זה ארבעה דינארים, זאת אומרת

ההפרש בין הקיץ לחורף זה פי ארבע.

אז הוא הוזין לו את עצמו פי ארבע מהמחיר שלו.

והוקדים לו את התשלום בחורף כדי שיעבוד אצלו בקיץ.

אסור, אז כתוב שמה?

שאסור.

אבל אם אמר לו עשי ממלאכה מהיום ועד זמן פלוני בדינאר ביום,

מותר.

כי כיוון שמתחיל להיעשות עמו מעתה אין הוא נראה כנוטל לשכר ומעותיו שמקדים לו.

אבל אומר השולחן הבוך, מה קורה במקצב

שמתחיל לעבוד מיד?

הוא סוחב אותו נגיד מימות החורף

עד ימות הקיץ, אבל תתחיל לעבוד מעכשיו?

תתחיל לעבוד.

אבל אני סוחב אותך את כל הזמן הזה לפי השער של עכשיו.

זה כתוב בשולחן הבוך מותר.

צריך להבין למה. מה ההבדל שהוא מתחיל לעבוד, לא מתחיל לעבוד?

ולמה שמה אסור? בקרקע היינו שם מותר.

למה בפועל אנחנו אומרים שיהיה אסור?

אתה רואה שאסור לך להגדים את התשלום

של בימות החורף כדי שבימות הקיץ יהיה לך זול.

זה השלושה דברים, השלושה הלכות

של מקח ובמקר, קרקע וזכירות פועלים.

אנחנו צריכים להבין מה החילוקי דינים שיש ביניהם.

אז עכשיו נתחיל להסביר דבר דבר.

נתחיל במקח ובמקר.

הגמרא אומרת, בבבא מציע אלף סג עמוד ב', זה מצולם.

בבבא מציע סג עמוד ב'.

ואמר הרב נחמן

איימן

דייב זוזה ליקראה.

זה מוכר שעבה. מי שנתן כסף

זה מוכר שעבה.

וכאז לה ארבע ארבע.

זה היה עולה

ארבע ארבע שאבות בזוז. כל ארבע שאבות היו אלה זוז.

ואמר לה

יאביני אלה חמש חמש. אני אביא לך במקום ארבע בזוז, אני אביא לך חמש בזוז.

זאת אומרת,

אני אביא לך אחת מחמישית.

אומרת הגמרא, יתנו גבי שווי,

יתנו גבי אסור.

אם זה נמצא אצלו, אז מותר.

אם זה לא נמצא אצלו, יהיה אסור.

אומרת נורא פשיטא.

פשוט שאם זה נמצא אצלו יהיה מותר.

אני יכול למכור לך דבר ששווה אלף זוז,

בזוז אחד אם זה אצלי, מה הבעיה?

אומרת הגמרא לא צריכה,

דאית ליא אשראי במטה.

זאת אומרת, מה, אנשים חייבים לו.

אנשים הבטיחו לו שיביאו לו.

מהו דתימה כיוון דאית ליא אשראי במטה, כי עד שיבוא בלי,

או עד שימצא מפתח דמי?

כמה שמלן קמא דמחוסר גביין לה קמא דלתן ודמי.

אומרת הגמרא, הייתי אומר, כיוון שאנשים הבטיחו לו, צריכים להביא לו,

הייתי אומר, זה נחשב

כמו מחוסר זמן, עד שיבוא בלי, או עד שיביאו מפתח, זאת אומרת, יש לי מחסן,

עד שיבוא בלי, עד שיביאו לי את זה.

אז הייתי אומר שגם אם הבטיחו לו, זה גם יהיה ככה.

אומרת הגמרא, כמה שמלן שלא.

שיש הבדל בין אם הבטיחו לו,

ובין אם לא הבטיחו לו.

אז פה זה המקור בעצם של השולחן הערוך שראינו.

השולחן הערוך פוסק,

שלגבי מקח הוא מהמכר.

אם אדם הולך

ומקדים תשלום

בעד מקח הוא מהמכר,

אז אם זה נמצא,

הוא מותר, אם זה לא נמצא, זה יהיה אסור.

בדין הזה יש הרבה הרבה פרטים שצריך לדעת.

אני מדבר מאוד כללי.

בדין הזה יש הרבה פרטים שצריך לדעת.

לכן בכל מקרה צריך לשאול מורה הוראה.

אבל אני מדבר סתם לידיעת הדברים, כדי לדעת את הדברים.

עכשיו, למה מותר?

הרי לכאורה שאלה.

הרי כתוב שמעות,

קניין מעות, מעות לא קונות.

אומר אבי יוחנן, דבר תורה, מעות קונות.

מהתורה,

אדם יכול לקנות במעות.

אבל הבנאנון באו וגזרו שמעות לא יקנו. למה?

שמי אמר לו,

נשרפו חטאיך בעלייה.

מה זאת אומרת?

אתה הולך, עכשיו הוא הולך לקנות בכסף.

הולך למוכר, נותן לו את הכסף.

הוא אומר לו, תשמע, יש לי פה חיטים,

אני רוצה אותם. הוא אומר, בסדר, אני אביא לך על זה עוד יומיים, עוד שלושה, אני אביא לך את החיטים.

לבחור, תהיה שרפה אצלו בבית,

הוא לא אכפת לו, הוא לא יציל, הוא יגיד, מה אכפת לי? הכסף אצלי.

החיטים שלו,

מה אכפת לי מזה?

הרב-איינן ראו שזה כבר קורה כמה פעמים. אמרו, לא, לא, לא.

כסף הוא לא קונה.

אפילו אם קיבלת את הכסף, החיטים לא של הקונה, עד שהוא ימשוך אותם.

עכשיו, לכאורה, כיוון שמעות לא קונות,

והוא בא ושילם על השעווה הזאתי,

עכשיו, כשהוא שילם על השעווה הזאתי,

אז הוא קנה או לא קנה את השעווה?

הוא לא קנה. הוא לא קנה.

נו, אז לכאורה, המעות צריכות להיות הלוואה.

אז יוצא שבגלל ההלוואה,

הוא בא ומוזיל לו.

למה זה מותר?

זו שאלה ששואלים.

האומים האחרונים,

זה משנה, התוספות הוא כותב,

שאפילו שמעות לא קונות,

אבל כיוון שאם המוחה הוא יחזוב בו, הוא קאי במי שפרה.

האדם שעושה בכך הוא ממכר,

אסור לו לחזוב מהמקך הוא ממכר שהוא עושה.

ומי שעושה בכך הוא ממכר, ושילם כסף, וחוזר,

יש קללה שמקללים אותו.

מי שפרה

מאנשי דום המבול, הוא יפרע ממי שלא עומד בדיבורו.

אז כיוון שהמוכר לא יכול לחזור מצד מי שפרה,

אז לעניין הדבר הזה זה קנוי לי.

מהתורה, מעות קונות.

הרבי ינון לא באו והם אמרו שאין קניין מעות.

הם אמרו שקניין מעות לא יספיק.

אבל הכסף, הוא עושה משהו.

מה הוא עושה?

הוא עושה שהמוכר לא יכול לחזור בו.

וכן, שהמוכר לא יכול לחזור בו.

אז לעניין הדבר הזה זה כבר נחשב שקניתי. הכסף שלי לא עומד באביור.

הכסף שלי פעל משהו. מה הכסף שלי פעל?

הכסף שלי פעל שהמוכר לא יכול לחזור בו.

ולכן,

אם החפץ נמצא בעין,

אז זה מותר.

והמעות שנתתי זה לא מאות הלוואה.

למה זה לא מאות הלוואה?

כי המעות, הם עשו משהו.

הם עשו שהמוכר לא יכול לחזור בו מהמקח.

אז לכן, אם החפץ נמצא בעין,

אז מותר. למה? כי המעות כבר לא הלוואה.

אבל אם החפץ לא נמצא בעין,

המעות נחשבות הלוואה,

ובגלל ההלוואה הזאתי

הוא בא ומוזיל לי במחיר.

אולי, אולי, סליחה, אולי, לא יודע, קצת סליחה.

כן. אולי חכמים, כשאמרו, מעות לא קונות זה בשביל להגן על הקונה.

פה הם יגידו שהמעות לא קונות היא נאורייתא,

אז זה יהיה לרעת המון.

כי ה... ה... לרעת הקונה. וכשהמוכר יכול לחזור בו. יגיד, מעות לא קונות. חכמים אמרו, מעות לא קונות.

ואז למעשה מי יפסיד?

הקונה.

ואולי חכמים לא עשו את הקונה בשביל הקונה, לא בשביל המוכר.

הם עשו את הקונה.

בדיוק. לא קונות, לא קונות בסוף. לא.

בדיוק, זה בדיוק מה שאמרתי.

זה התוספות.

התוספות כותב בדף ס״ב עמוד ב',

דף לפני כן.

כזה כותב,

שאפילו שהבעולם באו ואמרו שמעות לא קונות, הן לא אמרו שמעות לא קונות בכלל.

הן לא התכוונו להגיד שזהו מי ש...

אין הבדל לבין מי שנתן מעות לבין מי שלא נתן מעות.

אבל בעולם באו ואמרו,

שכדי שאתה תקנה, אתה צריך לעשות שתי דברים.

אם באמת הכסף, זה לא יספיק.

אתה צריך להביא משיכה,

אתה צריך לעשות משיכה.

אבל לא שהכסף לא עשה כלום.

האם אם, נגיד, המוכר אומר, הוא לא רוצה, הוא יכול?

הוא לא יכול.

הוא לא יכול.

ואם הוא יעשה את זה,

הוא יתחייב קללה, מי שפרע.

אז אם הכסף שלי עשה משהו או לא עשה משהו,

הוא עשה משהו.

היום הוא התחיל לקרב את החפץ אליי.

בגלל שהכסף עשה משהו, זה כבר לא הלוואה.

כי היום אני מקבל כבר תמורה, אני מתחיל לקבל תמורה שהמוכר לא יכול לחזור בו.

כשהכסף עומד באוויר,

כגון במקום שהחפץ שלנו נמצא בעין,

נגיד במקום שהחפץ שלנו נמצא בעין, אין גם מי שפרע.

כי החפץ לא נמצא פה, מה קנית?

אבל כשהחפץ נמצא בעין,

אז כיוון שאני לעניין מי שפרע,

אני קניתי את זה, זה נחשב קניין.

ולכן אתה יכול, זה...

אבל הוא אומר גם לי זה,

שוכחים לעשות תקנה רק כדי שהלוקח ירוויח לך.

כן, אבל כבר אי אפשר לחלק בתקנות חכמים.

טוב, אז זה עדיין שומעים בשולחן ארוך,

שבמקרה חומרים.

הדין השני,

שראינו מקבל סחיבות קרקע.

כתוב

מרמין על השכר.

זה המשנה, זה המשנה בדף סמכי.

מרמין על השכר,

כן, העור זה מובן,

עודו.

מובן, נכון?

הדין השני, מרמין על השכר ואין מרמין על המכר. פה אנחנו נכנסים עכשיו לסחיבות דירה.

מה קורה?

הנה, נקראת המשנה. מרמין על השכר ואין מרמין על המכר.

זהו

כיצד?

הסכימו לו את חצרו

ואמר לו

אם מעכשיו אתה נותן לי,

עווי לך בסלע לחודש.

אני נותן לך אם אתה

אם מעכשיו אתה נותן לי, עווי לך בעשר סלעים לשנה.

אם אתה משלם לי מעכשיו, מההתחלה,

אני נותן לך את זה בעשר סלעים.

ואם בשביל חודש בחודש,

אם אתה רוצה בסוף כל החודש לשלם לי,

סלע לחודש, מותר.

אבל אם אתה רוצה לשלם לי כל חודש וחודש,

אני נותן לך את זה בסלע לחודש.

זאת אומרת, כמה זה יוצא לשנה?

12. 12. אז יוצא שאם הוא מקדים כמה הוא מרוויח,

שתי סלעים.

כתוב שמותר.

עכשיו, ואם הוא משלם

12. בסוף שנה גם הוא טעו.

הדין השני במשנה,

מחר לא יצדר, פה זה כבר מכר, זו לא שכירות.

מחר לא יצדרו,

ואמר לו,

אם מעכשיו אתה נותן לי,

הרעיון שלך באלף זוז,

ואם לגורן,

ב-12 מה נעשו? אם אתה הולך לקנות,

אתה אומר, תשמע, אם אתם שואלים לי עכשיו,

בשעת הקנייה,

אז אני מוכן

לתת לך את זה במחיר שלו.

אבל אם אתה רוצה לשלם לי לגורן,

שאז יהיה לך כסף,

אז אני אוסיף לך על זה, כי אני מחכה לך לכסף.

ב-12 במאני עשור

שואלת הגמרא, מה ההבדל בין הרשע לאספה?

אומרת הגמרא,

מה איש נרשע ומה איש נאספה? למה ברשע,

כשהוא מעכב את התשלום

ואומר לו, אם תביא לי בגורן,

ניתן לך את זה בשתים עשרה זה אסור,

ואילו בשכבי שכירות דירה,

אם הוא משלם לו בסוף השנה 12 מנים זה מותר, למה?

אומרת הגמרא, מה איש נאווה שאומר איש נאספה?

אז זה כמו שאתה אמרת בהתחלה,

הרבו ואוה אוסף דלם בטובהו,

שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף.

ואיכא ואנדלו, מתא זימנה, למיקווה,

להבה גאונתאו,

למישור דאחישביה.

ואי ידע כמה עולה, אם מעכשיו אתה נותן לי יעברו לך בעשר סלעים לשנה,

עוזיל לו דקם עוזיל גבי.

נקודה.

ברש איך מדובר? ברש הכי אומר שזה זכירות,

זו זכירות דירה,

זכירות אינה משתלמת אלא לבסוף.

זאת אומרת, מתי הוא חייב לשלם לו את זה?

סוף השנה. סוף השנה. כמה זה עושה סוף השנה? 12. הוא אומר לו, תשמע,

אתה רוצה, אני אעשה לך הטובה,

תקדים לי את התשלום,

לפעמים יעשו לך הנחה.

אז זה אומר את הגמרא, זה מותר.

וכאן שואלים,

טוב,

הגמרא תרצה, למה לשלם 12 בסוף,

זה יהיה מותר.

למה לשלם 12 בסוף זה מותר?

כי זכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. זכירות לא משתלמת אלא לבסוף.

אז זה המחיר שלו.

אבל למה כשהוא משלם עשרה בתחילת השנה זה מותר?

הרי, הוא חייב את ההסברה לשלם מתחילת שנה?

הוא לא חייב.

הוא לא חייב.

אז הוא מקדים לו תשלום, נכון?

הוא מקדים, הוא לא חייב.

ובעצם מה?

שתמורת ההקדמה הזאתי,

אתה יברחת כסף.

תמורת ההקדמה שהקדמת לשלם מתחילת השנה,

הוא עושה לך הנחה של כמה?

של שתי סלעים, למה זה מותר?

כך שואלים האחרונים.

קהילות יעקב, מחנה אפרים, הרבה אחרונים.

באה קהילות יעקב ואומרת חידוש, וגם מחנה אפרים אומר את זה.

הם רוצים להגיד חידוש.

חידוש מפליא.

תשמע, זה יסוד גדול בשכירות.

אומרים האחרונים, כשאדם משלם בסוף,

כשאדם משלם בסוף שנה,

בשכירות אתה יודע מה שתשלם מתחילת אלא בסוף.

נכון? זה כמו שכתוב בגמרא.

אדם משלם בסוף השכירות,

אז על מה הוא משלם? הוא משלם על ההשתמשות.

כן, שכל שכירות זה תשלום על ההשתמשות. כל זמן שלא השתמשת,

אני אומר לך, יבוא אותך.

אז לא משנה, סיימת להשתמש, אתה משלם.

אבל אומר הקהילות יעקב והמחנה אפרים,

כשאדם משלם בתחילה,

אתה יודע מה עושים עם הכסף? הכסף לא באמת בא אוויר סתם.

הוא קונה,

הוא קונה את הסחירות לעניין מה שאף אחד לא יכול לחזור בו.

כשאתה הולך לסוחר דיבר ואתה משלם לו,

בשלט התשלום לא אתה ולא היו יכולים לחזור.

נגמר.

אז היום הכסף שלי יעשה משהו?

הוא עשה.

היום קיימתי סחירות לשנה.

ולכן?

ולכן זה לא נחשב הלוואי.

לכן המאות לא נחשבות הלוואה.

המאות נחשבות הלוואה כשאתה מקדים מתי שהמאות לא עושות כלום. הן סתם שוכבות.

אבל כשהמאות פעלו לטובתי משהו, זה כבר לא הלוואה. הן פעלו משהו.

המאות עשו משהו. מה המאות עשו?

המאות עשו שהקאוקע היום שלי לשנה.

אני יכול להשתמש בה לשנה.

עשו קניין.

יפה. הם עשו קניין על ידי הכסף.

ובמכירה?

מה זה?

במכירה זה עושה משפחות.

מכירה כשהחפד נמצא בעין, זה עושה משפחה.

אבל כש...

נמצא בעין, אין משפחה.

כן?

הפחד נמצא בעין, עשה דה אמצעים. יפה. אז לכן מה כתוב שמה?

יש משפחה. יפה. איפה?

אם החפד נמצא בעין, אז יש משפחה?

איפה? במקח הומי המקו או בשכירות?

במקח הומי המקו. יפה. אז לכן מה ראינו שבמקח הומי המקו מותר להקדים?

במקח הומי המקו, אסור.

ראינו שמוקתר. אם החפץ נמצא בעין, מוקתר.

אם החפץ נמצא בעין, אז מותר, נכון. יפה. למה? פה מדובר שהחפץ לא נמצא בעין. פה זה סחירות.

רבין על הסכר, ואין רבין על המכר.

באיזה מקרה אתה שואל? בספר? במכר, במכר. אה, במכר הבעיה, לא להקדים.

מה הבעיה בספר של המשנה?

הוא מוצא לאחר. באה לאיחור.

אם אתה מקדים, אין בעיה. שם מה יהיה במכר?

במכר יהיה כזה דבר.

שואל טוב, התיעוץ הוא כזה.

במכר, מה היה?

במכר אתה הולך לקנות שדה.

מתי צריך לשלם? בשעת הקנייה, נכון?

אתה אומר לו, תשמע,

אין לי עכשיו כסף.

תביא לי את הסדר.

אני עוד חצי שנה אביא לך כסף.

אומרים לך, הוא מוכר. תשמע, לא אכפת לי.

אתה עוד חצי שנה מביא לי כסף?

בסדר, תביא לי עוד חצי שנה כסף, אבל תוסיף לי על זה.

זה מה שהיה בסיפא.

אז שמה אסור? למה אסור?

כי בגלל המתנת מעות,

אתה משלם עוד כסף.

אבל בסכיבות מותר לשלם בסוף שנה על כל השנה?

מותר. למה מותר?

כי בסכיבות המשלמת האלה בסוף.

כי זה החוב שלי, זה בסוף.

אז שאלנו, אז למה שאתה מקדים, זה לא בעיה?

פה יכולים לדבר בעבר הגמוש, אתה מקדים, זה לא בעיה, כי ההקדמה היא לא סתם תשלום שלא חל משהו.

חל פה משהו.

לכן עשית את השם הזה?

כן?

יפה.

עכשיו, לפי דייצא,

משהו מאוד מעניין.

מה קורה אם הוא קנה, נגיד, את הסכיבות

לא בכסף,

הוא קנה את הסכיבות בשטר?

עשה חוזה,

חוזה זה נקרא שטר,

הוא קנה את הסכיבות.

אז כבר, הסדרה שלו? הוא כבר קנה את הסכיבות.

יפה. אז עכשיו, אם הוא מקדים לו את השלומים לדיימותא, הוא יעשו לפי זה?

בסדר.

כי הארבעות לא עשו פה כלום.

ככה יוצא.

אבל יש עוד, לפי הטעם הזה, זה יהיה בעיה.

אבל האחרונים אמרו

שיש אותם.

יש בשיטה מקובצת,

ששיטה מקובצת כותב,

שכיוון שאתה מחזיק,

הרי אם נגיד הוא עושה קניין שטר,

הוא קנה את השדה לשליל הסחררות?

הוא קנה.

הוא יכול לחזור בו?

לא.

הוא אומר, כאילו, הוא אומר שהייתה מקובצת כיוון שהוא לא יכול לחזור בו.

אז זהו, הנה, אתה חייב. אתה חייב לזכור את השדה ולשלם

בסוף שנה.

הוא אומר, אני מסתכל,

כאילו אתה כבר חייב את כל הכסף.

אפילו שעוד לא השתמשת.

אבל כיוון שאתה חייב להשתמש,

אז אני מסתכל, מעכשיו אני מסתכל עליך עם משקפת, ואני אומר, תשמע,

למעשה האדם הזה,

כיוון שהוא חייב להשתמש,

הוא חייב, הוא חייב לשלם.

אז הוא מגדים ופורע את החוב שלו.

אומר השלילה מקובצת,

זה לא נקרא.

זה לא נקרא שכר המתנה טמעות. אז אם הוא נחשוך לך זה לא יהיה פה... כן, לפי השלילה מקובצת, כן. אבל לפי השולחן ערוך זה בעיה.

תסתכל בשולחן ערוך,

מבחן ערוך הוא כותב לגבי שכירות קרקע בקורפא ע' סביביו.

אומר השולחן ערוך, מותר לעבוד בשכר הקרקע,

כיצד

השכיעו לו את החצר

ואמר לו קודם שהחזיק בו.

לפי השולחן ערוך הוא יוצא שקודם שהוא החזיק בו,

הוא עושה את התנאי הזה.

זאת אומרת, הוא יוצא שמותר גם קודם ההחזקה לעשות את התנאי.

לפי השיטה בקופציה, תכף מדובר

שהוא החזיק והוא התחייב.

בגלל שהוא התחייב,

אני אומר כבר, וזה כבר הוא חייב,

אז הוא פורע את החוב.

אבל לפי השיטה בקופציה, מדובר שקודם שהוא החזיק והוא אמר לו את זה. זאת אומרת, לפי שהוא התחייב, הוא אמר לו את זה.

הוא אומר, אפילו שהוא החזיק,

הוא עוד לא יעשה שטעם, אבל לפי השיטה בקופציה, הוא עדיין לא זכר.

לא, לפי השיטה בקופציה, זה דווקא אם החזיק.

לא, אם הוא עושה שטר, זה לא בשלם.

מה זה?

אם הוא עושה שטר בונטי.

לא, לא.

כשאתה רוצה לטפל בנקודה, איך מותר להקדים

ולשלם עשר.

אבל בחמת ההקדמה אתה משלם יותר.

אומר השלמה קופצת, כיוון שהוא יחזיק,

אז אין בעיה שהוא ישלם.

אבל אם הוא לא יחזיק...

לא משנה, לא משנה, אחד מהקניינים יחזיק.

מה הנקודה בי יחזיק?

מה הנקודה בי יחזיק?

חזק אז זה עובד. חזק, הקניין.

אז עושה קניין 2, חזק עם מה ההבדל?

לא, לא, לא. אני לא... הקודם שהחזיק,

זה בגלל משהו אחר.

כי תסתכלו על הרמה, תסתכלו על הרמה.

הרמה כותב,

אבל אם כבר החזיק בו לזכור בעשרה סלעים לשנה,

אסור לומר לו,

תתן כל חודש סלע אחד ואני אמתין לך אמהות.

אומר הרמה, מה קורה אם עשו את התנאי הזה,

והוא כבר החזיק?

אז כבר כמה הוא התחייב?

התחייב בעשרה.

הרי אם הוא כבר נחייב לך עשרה,

היום הוא כבר לא יכול להגיד לך, תשמע, אתה יודע מה?

בוא, בוא נעזור.

אני אתן לך סוף שנה שתיים עשרה, לא?

כי מה שכבר התחייבת עשרה, אתה כבר חייב לו.

אז אתה אומר לו, תשמע,

תחכה לי לחיוב שלי ואני אוסיף לך עוד שתיים.

אז זה מה שכתב השולחן עמוך קודם שיחזיק.

כי אם זה יחזיק זה יהיה אסור, כמו שכתב הרמה.

אז זה יחזיק כשהשולחן עמוך מתכוון, זו לא חזקה.

זה יחזיק ממש כדי להתחיל לגור בו.

אז הוא חולק עליו, אבל הוא לא חולק, הוא לא חולק.

הרשמון כותב קודם שיחזיק בו.

אפילו.

קודם, לא אפילו.

הוא אומר לו קודם שיחזיק בו, זה הלשון של השולחן עמוך.

סתום זה הפה, לא?

לא, זה האומור מסביר,

אבל האומור מסביר אותו.

איך אתה מבין?

זה מה שאמר הוא אומר.

זה אפילו או שזה, איך אתם מבינים?

שזה אפילו או שזה דווקא?

מה, אם הוא יחזיק?

אם הוא יחזיק, זה כבר מה כותב שזה לא יעזור לתת אחת לשתיים עשרה.

מלשון משהו עושה דווקא.

מה זה?

מלשון משהו עושה דווקא.

מה דווקא?

שזה דווקא, מלשון משהו עשו דווקא. שדווקא שהחזיק?

דווקא שלא החזיק.

כן, כן, מה שאני אומר, בסדר, כמו שאמרתי.

אז אין הסוג חזוק הזה במדובר עכשיו?

לא, לא חזוק, לא הסוג חזוק.

אלא?

קודם כאילו אין כסף.

קרקע נקנן בכסף?

זכות לא נקנן בכסף.

קודם בכסף.

מה הבעיה?

אז מה הדובר על קודם שהחזיק בו?

קודם כשיחזיק בו יכול לעשות את התנאי הזה.

קודם כשיחזיק בקנן חזוקה? קודם כשיחזיק, לא, לא בקצת קנן חזוקה, לא בקצת קנן חזוקה.

אלא? קודם כשיחזיק, סתם, קודם כשהתחיל לגור, קודם כשהוא התחייב כבר.

התחייב?

אתה רוצה כבר להחזיק?

כן.

כשהוא התחיל כבר לגור.

ההחזיק פה זה לא קנן חזוקה.

לגור. אז לא קוראים למה זה החזיק.

זה אינטימה ההחזיק. אפילו קודם כשהוא השתמש בו.

‫טוב, ממילא, ממילא שהוא משתמש, ‫אז הוא מחזיק.

זהו?

זהו. אם הוא משתמש אז הוא מחזיק, נכון? ‫אז מדובר בהקשר של...

בסדר, אבל אם הוא כבר החזיק,

אבל אם הוא כבר החזיק... ‫-מה הכוונה להחזיק?

‫השתמש, מה הכוונה להשתמש? ‫-הסך הזה, אוקיי. יפה. ‫-זהו הסכמה? ‫אז יכול הוא יכול,

‫הוא יכול לעשות את התנאי הזה?

לא. לא, זה לא מסדר מה שאיתי. למה? זה לא מסדר מה שאיתי, יפה.

הרי השידור קודם כול הסביר שמותר לתת לשרה רק בגלל שהוא החזיק

והוא התחייב

והיום הוא כבר פורע את החיוב שלו, מקדים את החיוב שלו.

אבל השידור כותב שהתנאי פה היה לפני שהוא החזיק.

דווקא. בדווקא.

לא, אז שוב, זה חזיקה חזיקה.

איפה כן חזיקה? זה כן, כן. לפי השידור.

לא.

פה איזה חזיקה יש. פה, ואם לא... מה עוד ודאי שזה לא חזיקה.

מה עוד לא?

נכון? הוא אמר לו קודם שיחזיק בו.

הוא אמר לו קודם שהוא עושה כינוי חזיקה, זה הכול. נו, כן.

כן, כן. בסדר, בסדר.

אתה לומד חזקה, אז הכול יש לך קשר לחזיקה.

מה?

אתה לומד חזקה, אתה לומד חזקת הבתים. הכול קשר לחזיקה חזיקות.

זהו.

חזיקה, זה לא שוחר.

עכשיו,

זה

השולחן הערוך לגבי זכות קרקע. עכשיו,

יש היום,

היום מי שמשוכב דירה,

כולם משלמים מתי?

בתחילת שנה,

בתחילת חודש.

אז האם כבר התבטל הדין של שכירות איננה משתנת אלא לבסוף?

פעם היו שוכרים,

סוף שנה, סוף חודש, הייתי הולך ומשלם.

היום זה לא ככה.

היום כולם משלמים את השכירות לפני.

עכשיו, אז היום

יבוא היום המשכיר.

והשוכר הולך לשכור דירה. זה לא חייב להיות במקומות דירה?

מה?

ובשכירות מונית, זאת אומרת.

שכירות מטלטלים.

מה? מה זה?

נכון.

שוכר, לשם זה פועל, זה לא זכויות קרקע.

זה פועל.

עכשיו,

מה קורה בשכירות קרקע?

אני הולך לשכור קרקע.

אז פעם בזמנם,

זכות לא משתנמת אליה לבסוף, סוף שנה הייתי הולך לשלם.

אז אנחנו אומרים לך, תשמע,

כיוון שזכות איננה משתנמת אליה לבסוף,

אז אם הוא אומר לך,

אם תקדים זה בעשר, ואם

כל חודש וחודש זה שתיים עשר, זה מותר.

היום זה יהיה מותר?

למה השאלה?

כיוון שהיום כולם משלמים מתי?

בהתחלה?

כולם משלמים בהתחלה?

אז כבר אין היום את המושג של זכירות, אלה משתנמת אליה לבסוף.

היום, על פי דין תורה, אדם ששוכר דירה,

הוא חייב לשלם בהתחלה. הוא לא יכול להגיד לו, תשמע, אני,

אתה יודע, אני פוצק תפעי שלוחן ערוך,

זכות לא משתנמת אליה לבסוף.

זה לא נכון,

כי אנחנו משועבדים למנהג המדינה.

יש לי גם חבר ששאל פה את הרב שפרן,

ככה הוא אמר לו,

משועבדים למנהג המדינה.

כולם צריכים לשלם בהתחלה.

עכשיו בא המזכיר, הוא אומר לך, תשמע,

אם תשלם, זה כמו רכב. מה? זה כמו רכב. אם הוא יגיד לו עכור, זה יהיה בעיה.

מה, עכשיו, עכשיו, בואו קודם נציג את השאלה.

אם הוא אומר לו,

אם תשלם לי בתחילת שנה זה עשר,

ואם בסוף שנה זה יהיה שתיים עשר, אם אותה הוא יהיה אסור.

אבל זה יהיה אסור. לכאורה, זה יהיה אסור.

כמו רכב.

כן,

לכאורה, זה יהיה אסור.

אבל באמת בזה נחלקים חיי אדם במחנה אפריים.

האם זה מותר או יהיה אסור?

זה מחוק התחרונים.

כי יכול להיות

שהדין לא השתנה לעניין מה ש...

כי בשכירות, התשלום הוא בעד ההשתמשות.

ולכן שכירות לא משלמת את הדין בסוף. הוא אומר לך, תסיים להשתמש,

תשלם.

השכירות היא בעד ההשתמשות.

יכול להיות שמה שאנחנו משלמים בהתחלה,

אנחנו לא משנים את הדין.

כיוון שזה מנהג המדינה,

אבל הדין נשאר שאני חייב לשלם בסוף.

אז לכן האחרונים באמת נחלקים בדבר הזה. צריך באמת לשאול מורה הוראה,

כשבא לאדם מקרה כזה של...

בשכירות קרקע,

אם אין לו לשלם בהתחלה, הוא אמר לו, תשמע,

תתחיל את זה בעוד כמה חודשים, אני אשלם לך יותר.

פה צריך לשאול מורה או באה. כן, שתן בעיה. מה? כן, שתן בעיה. יש מנהג המדינה, אז המדינה עושה את זה כמו חוב.

הם גורמים את החוב מאוד.

השאלה... החוב של השתמשת חובה באוכלוסייה. השאלה היא מה כתוב במנהג המדינה. מדינת העניינים לא יכולה לשנות את המציאות.

אבל זה לא אומרים איזשהו מה, אנחנו לא סומכים עליהן על אנשים.

שנייה, כאן כותבים שטרות? איפה?

אנחנו עושים חוזה. חוזה, בסדר. אז הוא התחייב, אז לפי השיטה זה, אין בעיה. עכשיו כל האנשים משלמים בגלל שהם פורעים את החוב שהם התחייבו.

כן, אבל לפי השולחן ערוך...

ויש שיטה לאומית.

נכון, אבל אנחנו מדברים לפי השולחן ערוך, נכון. לפי השיטה אתה צודק, מאה אחוז.

אבל לפי השולחן ערוך,

שקודם שהרציגו מה נעשה?

לפי השליחה אתה לא...

אתה מעיר אותו, לפי השליטה, נכון, אני אכתוב את זה, לא ציינתי את זה, לפי השליטה, הוא צודק,

לפי השליטה אין בעיה.

אבל לפי השולחן ערוך זה צריך להיות בעיה.

עכשיו נחזור למקרה שלנו.

מה קורה בסחירות פועל?

זה לא בדיוק כמו שהיה אצלנו עוד שאלה.

אז כשאדם סוחר פועל,

יש דבר שונה מסחירות קרקע וסחירות פועל.

אמרנו בסחירות קרקע,

הקדמנו לומר שכשאנחנו עושים את הקניין, אף אחד לא יכול לחזור.

אז מצד זה, אין בעיה להקדים.

כי אם תבוא ותשלם את העשרה,

ובגלל זה אני אפחות לך עוד שתי מנים, אין בעיה. למה?

כי כבר קניתי את הזכות לגור בדירה,

אבל בפועל, פועל יכול לחזור בו

אפילו בחצי היום.

אתה סוחר פועל, הוא באמצע העבודה יכול להגיד לך, תשמע, ביי ביי.

לא רוצה, באמצע העבודה יכול להגיד לך, לא רוצה.

אז כיוון שפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום,

אז פה, כשאתה משלם לפועל מראש,

זה בעיה.

למה? כיוון שהוא יכול לחזור בו באמצע הפעולה,

אז אתה משלם לו.

אתה הולך, מקדים לו תשלום.

אתה אומר, קח, עוד חודשיים אתה בא תהסס לעבודה.

מה הכסף הזה עשה?

הוא לא עשה כלום.

במכר,

הדבר הזה קנוי לך לעניין מי שפרע.

לגבי קרקע,

אנחנו אומרים שאף אחד לא יכול לחזור,

לא מוכר ולא קונה,

אבל כשאדם הולך וסוחר ופועל,

ומשלמים לו כסף, אבל הפועל יכול להגיד לו עוד שבועיים,

לא רוצה.

אז הכסף לא עושה שום דבר.

כיוון שהכסף לא עושה שום דבר,

ופועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום.

אז מה אני אומר?

אני אומר שהמעות נחשבים כהלוואה.

אלא מה?

זה לא תהיה הלוואה גמורה.

זה לא תהיה הלוואה גמורה.

למה זה לא תהיה הלוואה גמורה?

כיוון שהיום,

למעשה,

הפועל

הוא משועבד לי.

כשאני נותן לפועל כסף,

אז הוא משועבד לי.

כל זמן שהוא לא חזר בו,

הוא יכול לחזור בו,

אבל כל זמן שהוא לא חזר בו הוא נקרא משועבד לי.

היום יש לי עליו שעיבוד.

הוא, אני מסתכל עליו ואני אומר, הוא חייב לי את הפעולה.

אז כיוון שהוא נמצא לפנינו, זה לשון הראשונים,

שהרי הפועל נמצא לפנינו.

זה התוכן של הדברים שלהם.

שהפועל נמצא לפנינו.

וכן, כשפועל הפועל נמצא לפנינו,

אז נכון שהוא יכול לחזור בו אפילו בחצי היום,

אבל כאילו שהוא נמצא לפנינו ויש לי עליו שעיבוד,

לכן זה לא ריבית גמורה,

זה מיכזקי ריבית.

כך כותב הרשב״ם בבר הבטרה.

זה מיכזקי ריבית.

ולכן הדין,

שמה?

שכשהפועל לא התחיל לעבוד,

אז אסור.

למה? כמה שהוא יכול לחזור בו,

אז אני מסתכל על זה כמו ריבית.

אבל במקום שהפועל

התחיל לעבוד מיד,

נכון שאני אומר לו, תשמע, תעבוד עכשיו מעכשיו,

מאמצע החורף, עד סוף הקיץ.

תתחיל לעבוד מעכשיו עד סוף הקיץ. עד סוף הקיץ.

ואני שוכר אותו לפי השער של החורף,

שזה רבע מהמחיר.

כותב שמותר. למה?

כי הוא התחיל לעבוד.

כי הוא התחיל לעבוד מיד.

כאילו שהוא התחיל לעבוד מיד,

אז אין לנו בעיה.

תראה לגמרי, הוא לא אומר את זה. מה?

הוא לא אומר את זה?

כן.

כי אין פה בזה, כי אנחנו רואים שהוא מתחיל לעבוד.

אבל איזה תנאי יכול להיות פה?

מה?

איזה תנאי יכול להיות פה? איזה תנאי, איזה תנאי? שאני מחזיר לכאן, תעבוד אותו כל הזמן?

לא, אבל אני נותן לו לעבוד מהחורף,

עד סוף הקיץ, לפי איזה שער, לפי איזה מחיר?

רוב המחיר.

בחורף

הוא משלם רוב המחיר.

רק כאשר הוא התחיל לעבוד,

זה לא יום המכזה.

הוא כבר לא מכזה.

כי אין ניתוק בין התשלום לעבודה.

ולכן כתוב על שולחן ערוך.

הסוחרת הפועל

בימות החורף

היא לעשות בימות הקיץ מדינהו ליום.

הוא מגניב לו סחרו מעתה,

וסחרו שווה בימות הקיץ סלע ליום.

אסור.

אבל אם אמר לו, עושים עם מלאכה מהיום

ועד זמן פלונים בדינהו ויום,

מותר.

וכיוון שמתחיל לעשות עמו מעתה,

אין לו לראות כנוטל סחר מעותיו שמרדים לו.

יפה.

אז פה כתוב שאדם סחר ופועל, הוא צריך להתחיל מיד את העבודה.

אז ליווי את זה במקרה שלנו,

יוצא שכשאדם רוצה לסחור פועל או קבלן,

הלבוש כותב שאין הבדל בין פועל לקבלן לעניין הזה.

אז כאדם רוצה לסחור פועל או קבלן,

והוא אומר לו, תשמע, תקדים לי את התשלום

ואני אזיל לך את המחיר, מותר או אסור.

אם הוא יתחיל מידע, אז זהו. אם לא, אז זהו. ככה יוצא למעשה.

יכול להיות שכשיש פרטים מסוימים,

זה משתנה.

לכן צריך לישון מבורר הובעה.

בכללי זה הדין.

בכללי,

אדם שסחר פועל הוא קבלן

ומקדים לו את התשלום ולא מתחיל לעבוד מיד, זה בעיה.

אפילו אם הוא מביא חפץ אחד.

מה?

אפילו אם הוא מביא חפץ אחד לבית של הזה, ואחרי זה עולה.

הוא מפטיש אחד.

או אפילו לא דבק, הוא מביא את זה לאחסן שם עד שיבוא.

לא, אז אדם מביא. צריך להתחיל לעבוד.

למה?

ככה זה.

זה מראה שהוא מתחיל.

זה גם לא מחזיק עכשיו,

כיוון שהוא מתחיל להראות נכוחותו.

זה שהוא מביא פטיש, הוא גדולה, תקנור.

בסדר, אבל זה גם לא מחזיק.

זה כיוון שמתחיל לעשות עמו מעתה, אין לו נאמר כאן יוצא לשכר מהאותה שמרדימה. הוא מתחיל, עושה פה פה פעולה, לא מביא פה פטיש.

מה הבעיה לו?

הוא מתחיל לעבוד.

הוא אומנים, צריך לראות. אם הוא יעבוד יום, יומיים אחרינו, אולי יפסיק, אולי זה כבר יתחיל.

זה לעניין שכר עליהם ומתן, לגבי דברים כאלה.

צריך לשאול מבוא לגבי הדברים האלה.

עכשיו, מה קורה בזכירות קרקע?

מה קורה בזכירות קרקע? האם בזכירות קרקע צריך,

בתנאי שהוא עושה לו,

הוא צריך להתחיל איתו מיד או לא?

בפועל אנחנו רואים

שכדי שזה יהיה מוטב, הוא צריך להתחיל איתו מיד, הפועל.

מה קורה בזכירות קרקע? שואלנו לפני כן.

אם הוא מקדים לו עשר ואומרים לו תתחיל, אם הוא מקדים לו בתחילת השנה עשר,

הוא צריך להתחיל לגור בבית מיד או לא?

הוא לא צריך לעשות מיד.

יש ראשונים שכותבים,

שכמו שבפועל הוא צריך להתחיל לעבוד מיד, ככה בסביבות קרקע.

אבל רוב הראשונים והאחרונים לא מסכימים עם זה.

למה?

כי זה החילוק בין קרקע לפועל,

פועל כאילו שיכול לחזור בו בחצי היום, לכן אנחנו צריכים שהוא יתחיל לעשות מיד.

למה? כי מול להתחיל לעשות מיד, יש לנו בעיה של נכזה.

אבל בקרקע, כיוון שהיום הקרקע כבר קנויה לי בתשלום,

אז אני לא צריך להתחיל לגור ביד בקרקע.

זה הדינים שיוצאים.

אז למעשה יוצא,

שבכזה מצב הסיפור שראינו,

לכאורה אסור להגדים את התשלום,

אסור להגדים את התשלום

בשביל לקבל הוזלה משמעותית

בדבר הזה.

היום, היום ההלכה היא מיטלטיקית.

היום הבן אדם הולך לקנות חפץ, אומרים לו, תשמע, החפץ הולך,

אלף שקל.

תשלם, כמה? 12 תשלומים.

תשלם מזומן של 1,900. אסור, אסור. באיזה אופן יהיה מותר, או שאין אופן שמותר? אה, בסדר. אופן כזה. אם כבר אמר לך,

אם תשלם מזומן 900,

ואם תשלם את התשלומים

1,200,

אסור, נשלם את התשלומים. הוא לא אמר, הוא יגיד לו הפוך,

מה יגיד לו? תגיד לו 1,000 שקל, זה מ-12 תשלומים.

אם תשלם מזומן, נשלם 900 שקל.

האם יהיה מותר לו?

אני לא רוצה לפסוק,

אבל אני יודע שזה אסור.

אז אין מצב שיכול להגיד לו שתי תשלומים,

אחד מדומן, אחד חשוב.

לא, אז אתה תהיה חכם.

אתה מהתחלה תגיד לו,

אל תבין למצב,

נגיד לו, אתה יודע שצריך לשלם את התשלומים?

תגיד לו, מה, אני רוצה ש... אני רוצה לשלם 200 שקל, מה המחיר?

אל תשמע את המחיר המקורי ומחיר של תשלומים.

יש מודעות, אני אשתמש אותן.

זה בעיה, אני ראיתי שזה בעיה.

כל האחרונים,

יש אופנים שמותרים, בעיקרון זה בעיה.

אני לא פוסק, אני, אני, סך הכול למדתי את הסוגיות, ואני

מדבר על מה שלמדתי, אני לא פוסק,

אבל אני ראיתי בספרי הפוסקים

שהם כותבים שזה בעיה.