שאלה שבועית עולמית - הרב שלום קייקוב - מס' 2

- - - לא מוגה! - - - 

טוב, נקרא את השאלה.

דייר ביקש משכנו להכניס חפציו אל תוך המחסן שלו,

וברבות הימים

הוצרך אותו דייר לעבור דירה והזמין הובלה.

תוך כדי העברת הרהיטים למשאית ההובלה נזכר שיש לו עוד חפצים חשובים במחסן שכנו.

וכשדפק בדירת שכנו על מנת לבקש מפתח לפתוח את מנעול המחסן,

התברר לו ששכנו לא נמצא בבית וייעדר מביתו כמה ימים.

וכעת נשאלת השאלה,

האם מותר לפרוץ את המנעול המחסן ואחר כך לשלם על כך או לקנות חדש,

כיוון שאם מחכה עד ששכנו יגיע יצטרך להביא הובלה נוספת והדבר כרוך בהפסד כספי.

זו השאלה, האם מותר לי, זאת אומרת זו שאלה של גונב,

גוזל על מנת להחזיר, מזיק על מנת להחזיר,

כיוון שיש לי הפסד, השאלה היא אם מותר לי, על פי דין.

מה נראה לכם אולי?

נדון לפני שנתחיל לראות מה מסתבר לכם מסבורף.

הרי יש איסור, כתוב בשולחן ערוך, אסור לגנוב, אפילו על מנת להחזיר.

בשולחן ערוך,

בסימן שנט, כתוב, אסור לגזול

אפילו כלשהו,

אפילו על מנת להחזיר.

אסור לגזול אפילו על מנת לשלם.

השאלה גם פה.

התפשטות לכאורה זה בעיה, כיוון שאני גוזל אותו.

אפשר להגיד שאם אני יודע שהוא שכן, הוא לא הקפיא

במסד כזה, אפשר להגיד שזה בסדר?

שכנים עשרים שנה.

וברור לי שהוא יסכים לי.

כן.

הוא צריך לראות עבודה.

אתה מבין, מסתר.

בוא נאמר כך. במקרה שיש לי אומדן דעת שברור שהוא יסכים,

אז זה למעשה מחלוקת.

מחלוקת תוספות ושך,

התוספות מקשר את זה למחלוקת הבאי אברה וייאוש שלא מדעת.

תוספות במציאה דף כב.

התוספות שם אומר שכמו שקיימה להלכה שייאוש שלא מדעת

לא יהווה ייאוש אז זו הדין גם כן הסכמה שלא מדעת לא יהווה הסכמה. אפילו שאתה יודע בוודאות אסור.

השך חולק עליו. אבל בסדר, בוא לא נתייחס לזה. זה נכון. אם באמת יש לי כזה מין אומדן דעת,

אז לפי השך,

שזה לא קשור לייאוש שלא מדעת, יכול להיות שיהיה מותר, ולפי תוספות זה יהיה בעיה.

בוא נאמר, זה שכן,

לא ברור לי מה הוא אוחז. אין לי ידיעה מבוררת שהוא יסכים.

השאלה, האם מותר לי להנזיק כיוון שיש לי הפסד כספי מאוד גדול,

וחז״ל התירו לי, או שהתורה התירה לי באופן כזה.

אז בוא נראה משנה, משנה מעניינת

בבבא קמא,

פרק עשירי,

דף ק״י עד עמוד א',

שהיא מפורש מדברת על נושא דומה, ונראה מה על ההלכה.

המשנה אומרת,

אם בן אדם בזדון

חוסם לי את החפשים שלו, תאר לי אין להם את אותה דרך.

או, אז פה אתה נכנס לאבי דיניש דיה נפשה.

הגמרא אומרת בפרק שלישי בבבא קמא, לא, אבל פה זה היה...

שמנה זה מישהו שחייב לו כסף.

שם כתוב... הוא עובר את החביות שם. או, שם כתוב שמי שחסם לי את כניסת חצרי בחביות,

משבר ונכנס,

משבר ויוצא.

אבי דיניש דיה נפשה, אבל פה מדובר שהוא הביא לי רשות,

זאת אומרת, ואנחנו לא קבענו על זמן,

הוא הביא לי רשות להכניס.

אני ביקשתי ממנו, סליחה,

אני ביקשתי ממנו להכניס את החפצים בתוך המחסן שלו.

עכשיו, ולא קבעתי איתו זמן, חודש, והנה הגיע הזמן, והבן אדם פושע ונעלם.

בסדר, הוא לא פשע בדבר,

זכותו ללכת לנופש לשבוע,

לא קבעתי איתו שום זמן. הוא לא חייב עכשיו לעמוד עם סטופר ולחכות שאני ארצה, כן?

סך הכול הוא עשה לי טובה.

אז אין כאן שום היתר של אבי דיניש דיה נפשה לשבור לו את המנעול.

זה לא כמו שם.

אז אם כן...

אם יש סברה שאין סברה כזאת, זה חפצים שנמצאים כאן, תהיה אותי להגיע לשם.

אבל מה פתאום שיהיה לי זכות כזאת על חשבון?

אני אשתלם לו.

הוא מציב המון המון חברו.

מציב המון המון חברו.

אז הנה, לכאורה זה קשור למקרה פה. בואו נראה כאן מקרה דומה, מקרה מעניין, ונראה את המחלוקת.

באמצע המשנה, בשורות הרחבות, הוא מהלך בתוך שדה חברו,

כן?

הוא מהלך בתוך שדה חברו, במשנה.

הוא מהלך בתוך שדה חברו, להציל את נחילו.

ואם הזיק, משלם מה שהזיק.

אבל לא יקוץ את סוחו על מנת ליתן את הדמים.

רבי ישמעאל, בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר, אף קוצץ ונותן את הדמים.

מה כתוב פה? תכף נקרא את רש״י.

פה מדובר שיש לי נחיל של דבורים.

והנחיל הזה התיישב על סוחו של חברו. סוחו זה עץ ענפים, עץ יקר.

אני לא יודע אם זה עץ פירות, לא משנה.

עץ שעולה כסף.

והנחיל הדבורים התיישב על העץ.

השאלה ככה,

אם אני אקח את הדבורים, אני אעבד אותם, הם יתפזרו לי.

השאלה אם מותר לי לקוץ ענף

עם כל הדבורים,

כדי לקחת את כל הנחיל לכוורת,

ואחרי זה אני אשלם לו על הענף. תראו את רש״י,

רש״י מסביר את הנידון.

רש״י אומר, נחיל, לא יקוץ את הסוחה,

נתיישבו דבורים על סוחת חברו,

וירא ליטלן אחת-אחת, שלא יברחו.

לא יקוץ את הסוחה להוליכן כולן ביחד.

ואפילו על מנת ייתן דמים, זה תנא קמא.

אבל רבי יוחנן בן ברוקה מתיר.

והגמורה בעמוד ב' פה, חבל שלא צילמתי את זה,

היא אומרת שספרד רבי יוחנן בן ברוקה היא כך,

שזה אחד מעשרה דברים

שיהושע עשה תנאי,

שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ,

על מנת שאדם יציל את ממונו בממון חברו במידה ויש לו הפסד גדול.

זה ספרד רבי יוחנן בן ברוקה.

זאת אומרת, זה בדיוק המחלוקת בנושא שלנו.

כאן יש לי הפסד ממון גדול, הרבה יותר מהסוחה שלו.

זה לא מסתבר שאם ההפסד שלי זה ברמת ההפסד של הסוחה שלו, אין איזה שום היגיון והגינות

שאני אציל את ההפסד שלי ואני אעשה לו הפסד, כן?

אה, אולי גם כי על מנת לשלם לו.

אבל לא משנה, פשטות פה מדובר שתהיה הפסד יותר גדול.

והשאלה היא כזאת, האם מותר לי לעשות לו נזק על מנת לשלם בשביל להציל את שלי?

תנא קמה אוסר,

ורבי יוחנן בן ברוקה מתיר.

רבי יוחנן בן ברוקה מתיר. דווקא סוחו, סוחות ענפת,

הוא משלם לי עכשיו עד עשר שקל.

הוא יכול להיות רווחי אולי להביא קרוב או לעלות במחיר ב-500.

ולכן מה?

ויש כאן סברה של סוחו אני רוצה, כאילו,

אם יש דלת, אני מביא לך דלת בחזרה,

מה אכפת לך?

זה לא איזה ענף שיביא לי פירות עכשיו לרווחים כבר ב-10 שנים.

אתה טוען ככה, אתה טוען שאפילו כאן שיש מחלוקת, במקרה שלנו... יש לי עניין לסוחו הזה

ולא תצמיח לי עכשיו סוחו של האל,

גם אם זה לא מרוויח פירות,

אבל יש לי עניין שיהיה לי עד שישוחח לי, או משהו אחר.

עניין בענף הזה. דלת, אני אביא לך דלת יום המחרת,

אני אביא לך דלת

אותו דבר, מה הבעיה?

אני שומע מה שאתה אומר ככה,

עד כאן הם לא נחלקו, התנאים האלה,

אלא במקרה שהתשלום הוא לא אותו דבר, הוא בדמים.

אני הורס סרוחה, ואני לא נותן סרוחה חדשה.

אני נותן תשלום כספי.

אז פה זה לא נקרא תמורה בדיוק.

אז יכול להיות שבעל הבית מקפיד.

לכן תנא קמה לא מרשה.

אבל אתה אומר, במקרה שלנו, שאני אקנה מנעול, אותו מנעול בדיוק,

אולי הדין יהיה שונה, אתה טוען?

אולי לכולם יהיה מותר?

ככה אתה טוען.

קודם כל בוא נראה...

סתם איסור להדליק, סתם. דווקא זו רשות להדליק, אין לך רשות לגר בחפצים.

אז בוא נראה לאט לאט. קודם כל נראה בנושא הזה כמו מי ההלכה.

אם ההלכה תהיה כמו רבי יוחנן בן ברוקה, אז פתרנו את הבעיה.

אז בסדר, אז קל וחומר במקרה שלנו.

אבל נבדוק קודם כל כמו מי ההלכה.

רציתי להגיד משהו?

למה? בזמן המהות שלו, שישמור על חפצים. פרסת לבית, נשאר אותו פתוח, אני שמתי מנעול, אני לא חושב שזה יהיה אולי... לא, כמובן שאני אדאג לקנות מנעול חדש, ואני אסגור אותו בחזרה.

אם זה מיד, האדם...

אתה מבין מה אני אומר? אם זה מיד. כן, ודאי, אני אדאג שזה יהיה... אני אדאג אם אדם בריאל, פעל המקום, אתה חייב. כן, אתה מבין?

זו הנקודה. השאלה היא כזאת,

ודאי שאין להשאיר את זה פרוץ, כי אני פושע בחפציו,

ואין לי שום זכות לפשוע. השאלה היא כזאת, האם מותר לי להזיק על מנת לשלם? כאילו,

העבירה נעשתה בנזק, ואחרי זה זה נקרא...

זה נקרא שאתה עובר עליו,

אחרי זה אתה עושה את ההסה של וישיב. השאלה היא, מותר לי.

מה עם הלאו הראשוני שהיה לי?

אז לכאורה זה המחלוקת פה.

אני חושב שזה דומה, די דומה.

אני גם כן, יש לי הפסד,

הפסד גדול, אם אני לא... זאת אומרת, אני רוצה להזיק לשני על מנת להציל הפסד גדול שלי,

על מנת אחרי זה להשלים לו. אז בואו נראה קודם כל כמו מההלכה.

שמה, שמה במקרה של יום של עמידת שמדמי,

זה אפילו זה 100 אחוז, יותר מ-100 אחוז אפילו?

אולי בן אדם מסכים. מה ההבדל אם הוא מסכים או שאתה יודע שהוא מסכים?

לא, בגלל שתוספות אוחז... כי תוספות אוחז שהסכמה שהיא לא בפועל,

היא לא מתירה לך.

הרי הממון הוא לא שלך.

הסברת תוספות,

כשהסברה היא כזאת, הרי בכדי כך את הממון של השני צריך הסכמה.

כל זמן שאין הסכמה,

יש חלב דאורייתא, לא תגזול,

או להזיק.

אתה יודע שאתה אוחז שההסכמה שהיא לא בפועל, היא רק בכוח,

היא לא מתירה לך את החפץ של השני.

זה אולי בגלל שההסכמה בכוח, היא לא הסכמה שבאמת תעשה בפועל.

בסדר.

מה הבעיה? אוקיי, אז ההסכמה בכוח לא. אבל אם יש מוח וטוב, בטוב, אם הוא נגיד אחי, כמה שיהיה בטוח, זה לא בפועל, זה עדיין הסכמה בכוח.

זה לא מצב של זוטו של ים,

הרי בזוטו של ים לא צריך איוש בפועל.

זה איוש בפועל, מספיק בכוח.

אתה לא יכול להגיד שההסכמה שלו זה מצב של זוטו של ים בדרגה כזאת.

אתה מבין? מה יש בהסכמה בפועל?

זה מחלוקת הבעיה ברמה.

מה זה איוש שלא מידעת?

אדם מבית חפץ

ואין בו סימן, ואני יודע במאה אחוז, כשהיוודע לו על האבדה הוא יתייאש,

והרי איוש מתיר,

ואם כל זה אסור, האבדה היא לא שלך, כל זמן שהוא לא נודע לו, הוא יתייאש בפועל.

ככה הבעיה אומר.

תראה, אפשר להבין את זה.

הרי למעשה, חפץ שהוא לא שלך, אסור לך לקחת.

מה שמתיר לך זה או הסכמה או ייאוש.

מי אמר לך שההסכמה בפוטנציאל,

כשהיא לא בפועל, היא מתירה לך?

מה בפועל עושה? אין הסכמה.

זה מה שנותן לך.

בוא נגיד זה כמו הקנאה, בסדר? בוא נגיד שההסכמה היא כמו הקנאה, יש הקנאה להעביר, יש הסכמה? קח לי.

זה מה שפועל את ההקנאה, זה מה שפועל את ההסדר לקיחה.

אתה מבין?

מה זה מה זה עושה?

זה מה שנותן לך את הרשות.

עכשיו, אתה טוען, אבל יש לזה בפוטנציאל.

פוטנציאל לא מספיק,

צריך את זה בפועל.

אתה מבין?

וכל וחומר, במקרה שאנחנו דנים...

איך?

בוא נגיד שזה עובד בצורה כזאת. כן, אני מרשה לך לקחת,

לזכות בזה,

הרי כשאתה מזיק, אתה למעשה כאילו זוכה בזה, נותן לי אחר.

בוא נגיד, אני כמו מוכר לך את זה, על מנת שיביא לי תמורה.

אז אם נגיד שצריך הסכמה בפועל,

הסכמה בפועל אין פה.

השאלה אם חז״ל התירו לי גם בלי הסכמה בפועל.

כן?

זה הנושא.

אז יש לנו כאן מחלוקת.

לכאורה, אני חושב שזה מאוד מאוד דומה.

השאלה, בוא נראה כמו מההלכה.

אז צילמתי פה את השולחן ערוך, נעבור לזה.

השולחן ערוך למעשה לא דן בזה,

אבל הרמה כן הביא את הנידון,

ממש בשתי שורות.

תראו את הרמה בסימן רע' ד',

בסוגראנו, במרובע הזה.

הוא כותב ככה, מי שהיה לו נחיל של דבורים ויצאו וישבו

על אילן של חברו,

יש אומרים די יכול לקוץ ענף כדי להאציל נחילו ונותן דמי ענף לבעל האילן,

ויש חולקין.

הוא לא הכריע להלכה מה הדין,

אבל תראו את השח.

השח כותב

ויש חולקין, וכן פסק מרשל,

כן?

להלכה.

זאת אומרת שהשח פוסק להלכה שהלכה לא כמו רבי יוחנן בן ברוקה שמתיר,

אלא כתנא כמה. אז אם כן, ההיתר הזה נפל לנו מהעניין פה.

כן, נכון שאפשר להגיד קימלי,

אבל כיוון שפה זה עניין הלכתי בקום עשה ולא בדיעבד,

אז אנחנו לא יכולים לסמוך על ההיתר הזה.

אבל אני חשבתי לשייך את זה לעוד סוגיה,

ויכול להיות שיהיה לנו היתר מכיוון אחר.

בואו נראה סוגיה מעניינת.

יש לחלק בין קניין להתחדש שצריך קביעה.

מה זאת אומרת? איך?

להתחדש שצריך קביעה.

עוד פעם, מה זה להתחדש שצריך קביעה?

שבן אדם שצריך שהוא יגיד בפועל קביעה שאני קובע לך, זה יהיה אצלך.

נו? כל מקום ש...

מה... למה שיצטרכו בפועל ומה המילים עושות?

בן אדם שאחי, אני יודע בברור יותר ממה אחוז שהוא מסכים.

מה האמירה? אז שוב פעם,

אם אנחנו נפסוק שההלכה כמו השח,

שבהסכמה זה לא דומה לייאוש והסכמה בפוטנציאל מספיקה,

אז הנה חינם, יהיה מותר.

אבל בוא נגיד שהציור הוא שאין לך את האומדן דעת שהשכן שלך כזה לארג' וייתן לך.

שכן חדש,

עוד לא מספיק התיידדתם.

יכול להיות שהוא יתעקש ויגיד לך לא.

ואפילו אם תגיד שמדובר בשכן כזה... אני דיברתי על העניין הזה.

בסדר, הנה חינם. בוא נגיד שבמקרה, היה לי מקרה לפני חודש.

היינו עם הישיבה בשבת גיבוש.

בישיבה בדרום, בצפון.

עם כל הישיבה.

עכשיו,

היינו בשבת גיבוש, אז כמובן יש שם את אב הבית שדואג, אירע לנו את כל הזה. עכשיו, אנחנו לא יכולנו להשתמש בחפצים שלהם,

במה שיש במטבח.

הבאנו את האוכל איתנו.

עכשיו, אחד האלה שבא איתנו, אחד מהצוות,

אז הוא בא אליי בשאלה שהוא צריך חלב,

והשאלה אם מותר לו לקחת חלב מזה שלהם, לתת לתינוק.

הוא לא הביא איתו חלב, ויש חלב במטבח.

אז שם יש מקום לדון, הרי זה ודאי,

והוא ישלם על זה, כמובן,

הרי זה ודאי שאם היינו שואלים במאה אחוז את הנהלת הצוות בשביל תינוק, הם היו אומרים, ודאי שתיקח.

תשלם, מה זה שקית חלב, כן?

אין להם עכשיו מה לעשות עם זה. זה לא שעכשיו יש להם בחורים שצריכים את זה.

אז שם אני אמרתי לו, תשמע,

זה יהיה תלוי באשח ובתוספות.

האם כשיש לך אומדן דעת, בוודאות שהוא יסכים,

אז אתה יכול לסמוך על אשח.

במקרה כזה שיש תינוק שצריך לאכול,

אתה יכול לסמוך על אשח.

אז הנה חינמי.

במקרה כזה שיש אומדן דעת, בוודאי,

אז אנחנו אומרים שאפשר להקל כמו אשח, שהסכמה בפוטנציאל מספיקה.

אבל אני מדבר עכשיו על ציור, השאלה היא על ציור כזה,

מי חולק על אשח? התוספות.

תוספות באשח מובן.

אם אנחנו כבר מדברים, אשח מובא בשנון חץ.

בשנון חץ, סעיף א',

הוא מביא את התוספות בדבר מציאה והוא חולק. הוא טוען שיש מקום לחלק בין ייאוש שלא מידת להסכמה. למה?

אשח אומר סברה כזאת. הוא אומר, למה ייאוש?

זה לא נכון, זה עדיין שלא.

לא, תשמע, תשמע את הסברה. אשח אומר סברה כזאת.

הוא אומר שלמה ייאוש שלא מידת לא היה בייאוש?

כי ייאוש זה מצב כפוי.

אני לא מתייאש מרצון,

הייאוש הוא לא פעולה שאני עושה אותה ברצון.

אם הוא לא ידע, הוא מתייאש על זה. או, זה מצב שכפו אותי, זה המצב שמביא אותי לדבר כזה. אז במצב שהוא כפוי עליי, את צריכה להיות בפועל.

אבל כשהסכמה היא הסכמה ברצון,

הוא טוען שזה הרבה יותר חזק,

ולא צריך שיהיה בפועל.

כך הוא טוען.

הוא כותב כך,

אני אקרא לכם את אשח.

הוא אומר ככה,

אלא משור דה לא יודע היכן הוא, ובעל כוחו הוא מתייאש.

אם כן אמרינן, מעיקרא באיסור אטי ליידע.

דבמה יקנה?

אי בייאוש, האשתא אינו מתייאש.

ואילו הוא היה יודע שהוא אצלו, לא היה מתייאש.

כאילו, האש הוא מצב כפוי. מה שאין כן אחא, כיוון שיודא שיתרצה.

אם כן, אשתא לא מבית אטי ליידע.

זה סברת ה... זה. אז הנה חינם, כש...

איך? לא הבנתי מה.

הוא מחלק בין הסכמה שהיא נכפתה עליי,

לבין הסכמה מרצון.

שתיהם עכשיו זה לא, זה שתיהם... נכון.

אבל כשיבקשו ממני ואני ארצה, כשאני אדע מהדבר,

אני ארצה ברצון, לבין אם אני אדע מהדבר ואני ארצה באונס...

מה ההבדל על העז?

מה זה? מה ההבדל על העז?

כי על מצב שאני אנוס לו, אתה לא יכול להגיד שהוא נמצא אצלו. יש בן אדם שהוא פוטנציאל כאילו רוצה?

איך?

יש בן אדם כאילו, שבן אדם, סתם, אתה תופס אותו והוא פוטנציאל לא רוצה?

בן אדם שאתה תופס אותו והוא פוטנציאל לא רוצה?

כן.

הוא לא רוצה? ואתה מצב הכפוי הזה? כשאני רוצה לקחת ממך עוגיה,

ואני יודע במאה אחוז שאם אני אבקש ממך, אתה תגיד לי ברצון.

אז ההסכמה, היא נמצאת בפוטנציאל.

אבל הריאוש, אף אחד לא רוצה להתייאש.

אבל זה לא נקרא שעכשיו לא קודם. אם אני אדע, אני... אז הוא טוען שדבר כזה, כיוון שאני לא רוצה שהוא יקרה לי,

הוא לא נמצא אצלי.

זה לגבי זה. אז כמו ש... בואו נסכם את זה בינתיים.

זה גם עוד דקה, כאילו, זה... אפשר, אפשר, אפשר להגיד שלא. הבן אדם שאין אצלו את הייאוש בפונדנציאל שלו,

כיוון שאני החפץ, אז קונסום.

מסכים איתך, אולי ככה אחרס תוספות, סך הכל השח פה חולק הרבה.

לא, לא, לבחירתו, יש לו עוד, אתה יודע, בעלות על החפץ, הוא לא עובד את ה...

כאילו שהוא לא יודע. תראה, אני בעלים על החפץ. הוא לא יודע, אם הוא היה יודע, הוא יודע. בכדי שאני אאבד את ה... הוא אומר, טוב.

הוא, כן. ייאוש, זה ייאוש, זה ייאוש, המצב הזה.

שיש את ה... איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? אבל אני לא רוצה לוותר על זה.

הוא אומר מצוין, הוא אומר מצוין, שמעת מה הוא אומר?

הוא אומר סברה מצוינת.

יש הבדל אם אתה רוצה לוותר על הבעלות או שאתה בכלל לא רוצה.

כשאתה לא רוצה לוותר על הבעלות,

אתה חייב שההסכמה תהיה אצלי, כי אני לא רוצה שהמצב הזה יהיה סברה מצוינת.

אתה שומע מה הוא אומר?

הוא אומר, טוב,

יש הבדל.

כשההסכמה היא הסכמה ברצון, ואני רוצה לוותר,

אז אפשר, על דבר שאני רוצה, אפשר להגיד שהוא אצלי.

המחשבה אצלי נמצאת בפוטנציאל.

אבל כשהמצב הזה, אני לא רוצה אותו.

והוא נכפה עליי.

לא, אם היית יודע שזה נעבר בצורה כזאת, היית...

אז די לו שהוא נמצא כשהוא יהיה.

אתה רוצה עוד להקדים אותו?

זו הספאה ש... קוטנציאל בן אדם מתאבד ושמח, כאילו בן אדם בקוטנציאל שתיהם הוא... נכון. שתי המחשבות האלה נמצאות אצלו. אתה רוצה להגיד שהוא לא רוצה... אתה רוצה להגיד שהוא כבר ויתר על הבלוט בגלל שיש פה את הביטוי על הבלוט, בגלל שאם הוא יודע המצב איפה שנמצא עכשיו נבד החפץ הזה הוא ינטי אש. אז יש לו פרט איוש שהוא כבר נבד.

הוא לא רוצה לומר מצב איוש.

אתה לא יכול להגיד כלום. איפה הוא ינטי אצלו באדם הוא לא רוצה.

זה לא מצב

אצל הבן אדם, סתם יש לו, זה מצב להיטיב.

זה מצב כזה שבא.

זה לא מצב שנמצא. אם זה בא, המציאות הוא כבר יודע.

כאילו בפריפולוגיה של הבן אדם לא נמצאות לו הרגשות האלה.

כן נמצאות לו רגשות של להיטיב.

אבל יהיה מה שיהיה,

יהיה מה שיהיה, זה כבר ויכוח שח ותוספון.

איך?

אבל מה פוסקי אומר לך ששולח כמו השח?

למעשה, אני יודע ש...

אני חושב ששמעתי, אני לא מוסמך,

בשם רב דוב לנדו,

שאומרים שהוא אומר שאפשר לסמוך על השח הזה. ככה אני חושב על... כן, אבל אין אף אחד שאומר שגם להקל כמו השח בנושא.

אבל בסדר, זה כבר לא נוגע אלינו. זה כשאני יודע שאם אני אשאל אותו, הוא יסכים.

אבל במקרה שאני לא יודע, אז ברור שזה לא נוגע לאיוש שלו מדעת, זה לא נוגע להסכמה שלו מדעת. פה ודאי צריך מדעת.

השאלה היא אם מותר לי על פי ההלכה.

אז אחרי שראינו שאי אפשר להקל מחמת רבי יוחנן בן ברוקה,

שמותר לקוץ רוחו כי הלכה לא כמותו,

אז בואו נחפש מקור אחר.

אז בואו תראו גמרא, פה הם לא צילמו את זה לפי הסדר,

אז תראו,

תחפשו בה בכמה דף ס עמוד בית.

זה שתי דפים קדימה. יש גמורה מאוד מאוד מעניינת,

ואולי היא תהיה קשורה אלינו גם כן.

ידוע דוד ללומדי תנ״ך.

דוד המלך אמר מי אשכני מים,

מי אשכני מים,

ויתאב דוד ויאמר מי אשכני מים בור בית לחם אשר בשער,

ויברקו שלושת הגיבורים במחנה פלישתים וישבו מים מן אבו. חז״ל אומרים

שדוד המלך לא חיפש מים, אם הוא היה צמא זה לא מעניין אותנו בדיוק, לא ייתכן שזה מה שהנביא בא לספר לנו,

אלא שדוד המלך הסתפק בשאלה הלכתית.

יש פה כמה דעות איזו שאלה הלכתית דוד המלך הסתפק,

ומה שנוגע אלינו זו השאלה הזאת.

הנה, זה נמצא שתיים, ארבעה,

שמונה שורות מלמטה.

ויתמא רבה ברמרי אמרו גדישין דשעורין דישראל עבו

וגדישין דעדשים דפלישתים.

כשדוד המלך נלחם עם הפלישתים היו שם כמה גדישים.

היו גדישים של שעורים שהיו שייכים לתושבי ישראל שמה,

והיו גם גדישים של עדשים.

וכמבעיה לאו, דוד המלך הסתפק,

מהו ליטול גדישין של שעורים דישראל,

ליתן לפני בהמתו,

על מלת לשלם גדישין של עדשים דפלישתים.

השאלה הייתה, דוד המלך הסתפק,

האם מותר לו,

הוא היה חייב עכשיו להביא כנראה לבהמות אוכל,

ולא היה לו ממה להביא.

והבהמות ימותו כנראה.

אז דוד המלך הסתפק, האם מותר לקחת

את הגדישין של ישראל,

את השעורים של ישראל, לתת לבהמה,

על מנת שאחר כך,

הרי הוא תכף יילחם פלישתים,

ומובטח לו שהוא ינצח אותם,

הוא ישלם את הגדישים של פלישתים.

דומה למקרה שלנו? לא דומה.

דומה.

לא, לא, לא, אבל זה לא נוגע למלחמה עכשיו.

המצב הוא כזה,

מה, הבהמות ימותו אז זה יהיה פיקוח נפש מלחמתי? לא, לא משמע.

הנידון הוא כזה,

דוד המלך צריך אוכל לבהמות.

אז הוא שאל את הסנהדרין,

האם מותר לו לקחת את הגדישי שעורים שיש לישראל, לתת לבהמות,

על מנת לשלם אחר כך על ידי גדישי עדשים שהוא ייקח מהפלישתים מדין כיבוש מלחמה?

זו הייתה השאלה.

בואו נראה, אני חושב שזה דומה למקרה שלנו,

שאתה רוצה לגזול על מנת להחזיר מיידית,

כן?

אז בואו נראה.

שהלכו לחבול ישיב רשע,

חבול ישיב רשע, גזלה ישלם.

חבול ישיב ורשע, גזלה ישלם.

אף על פי שגזלה משלם, רשע הוא.

אבל אתה מלך,

הוא מלך פורץ לעשות לו דרך, ואין מוחין בידו.

מה פסקו לו?

פסקו לו שלכל העולם אסור לעשות דבר כזה,

כי אדם שגוזל, אפילו על מנת להחזיר, הוא רשע.

רק לך מותר כי אתה מלך, ומלך פורץ גדר,

ואין מוחין בידו.

אז הם פסקו שאסור לו.

כן?

נכון, לכאורה ככה רואים.

אבל תראו

ראש מעניין מאוד

איך הוא מתייחס לסוגיה, והטור מביא אותו.

הראש פה אומר יסוד מאוד גדול,

ואולי זה יהיה קצת פתח למקרה שלנו.

אז תחפשו את הטור אצלכם, זה אחורה.

הטור בשנט.

הוא מביא את אביב הראש,

שכותב כך

ואסור לגזול אפילו על מנת לשלם.

וכתב אדוני אבי הרו זל,

דווקא שאין התשלומין ב-N,

כי האידם הייתי עלה שרצו אנשי דוד לקח גדי של שעורים ולתת במקומו של עדשים,

ועדיין לא היו בידם העדשים.

הם עוד לא נלחמו עם הפלישתים.

אלא רצו לקח גדיש של שעורים של ישראל,

ולכשיזדמן להם גדישי עדשים של פלישתים,

ייתנו לישראל במקום גדיש של שעורים.

זה אסור.

כך אומר הראש.

שמה שהסוגיה כאן אומרת

שרק למלך מותר ולשאר העם אסור,

זה במקרה שהתשלום עוד לא מזומן.

אז חיישי לנשם אי אפשע,

אשר בסוף לא ילך לו,

נכון? והתשלום מתעכב.

אבל,

אם היו מזומנים העדשיים,

אפילו אין בעלי גדיש שעורים לפנינו, מותר לזכות להם גדישי עדשים על ידי אחר.

דעדיפה מהשעורים,

וזכין לאדם שלא בפניו.

מה אומר פה רבנו הראש?

הוא אומר, אבל אם אתה מביא כבר את התמורה,

והתמורה יותר טובה,

הוא מדגיש תמורה יותר טובה, תשימו לב,

אבל אם היו מזומנים העדשיים אפילו, אין בעלי הגדישי שעורים לפנינו, מותר לזכות להם גדישי עדשים על ידי אחר. דעדיפה מהשעורים.

הוא אומר שהוא בכלל לא נדחה, הוא אומר שהוא בכלל לא גונב.

או, יפה.

אז תכף, אז יהיה פתרון אלינו, שהוא יקנה את המנעול קודם.

חכה.

איך הוא מקנה את המנעול?

על ידי אחר.

קודם כל נגיד מה הוא אומר.

מה אומר הראש?

אם אתה מביא תמורה יותר טובה, ואתה מזכה אותה מראש,

לפני שאתה לוקח את הזה,

מזכה, אז מדין זכין מותר לי?

כי אני נותן לו משהו יותר טוב, נכון?

ואז אני לוקח את מה שאני צריך.

זה יהיה מותר.

אז לפי הראש יש לנו פתרון יפה.

הוא דחוף לו עכשיו. דווקא במקום שהם רוצים, זה קורה. חכה, חכה. זו תוספת של הטור.

זה לא כתוב בראש.

זה, ודווקא זה תוספת, תכף תראה שיש חולקים על התוספת הזאת. הקצות, לא מסכים עם התוספת. קודם כל נגיד מה הראש אומר.

אבל איפה הוא כותב את ה... שהוא צריך קודם?

הנה, הוא מדגיש, תסתכל.

הוא אומר ככה, אבל אם היו מזומנים... קודם כל הוא מסביר שאצל דוד המלך התשלום לא היה מזומן.

בסדר, אבל הוא לא כותב שאיפה שהיה צריכים קודם את הקוראות. הוא אומר, תסתכל.

אבל אם היו מזומנים העדשים אפילו, אין בעלי גדיש שעורים לפנינו, מותר לזכות להם גדישי העדשים על ידי אחר.

אה, אתה אומר אולי אפילו אחרי?

כן.

אז מה הוא התכוון לפני כן, שצריך להיות התשלום מזומן?

הנה חינם היא מזומן פה, ואני תכף אעשה את זה אחרי. בסדר, מקובל עליי.

אבל תשיג את התשלום קודם.

זאת אומרת, לאפוק כמקרה שאתה קודם כל לוקח,

אחרי זה אתה הולך להשיג לו.

זו שאלה מה זה מזומן.

זה לא נקרא מזומן.

מה זה מזומן בחנות? זה עדיין לא אצלך.

צריך שיהיה אצלך, זה הפשט.

גם פה זה מזומן בחנות, הפלישתים.

אתה רואה שהוא אומר,

לא, ודאי שהוא מתכוון.

אני מזכה לאיזה מישהו משהו. יפה. אם הוא מזכה את התנאי שהוא נותן לנו, הוא לא מזכה. הוא עוד לא מזכה.

לא, הוא טוען, אולי הראש מתכוון, הוא יזכה אחרי זה.

לא, צריך לדעת. איפה כתוב את זה? הוא שואל אותך, הוא שואל אותך איפה זה כתוב בראש, זה חובה להיות לפני.

הוא כתב, זה איך אתה תכין לארץ ושולל בפרנס. לא, אז הוא אומר, הוא אומר, תזכה לו אחרי. לא, זה צריך להיות זכות.

אם אתה קודם כל לוקח, זה כבר לא זכות. זה איך הלקיחה.

קודם כל הלקיחה. בדיוק. זה בדיוק. זה איך תמיד הלקיחה זה זכות. בגלל שנתתי, אם אני נותן למישהו משהו, עכשיו מותר לזה. זכות הלקיחה, זו זכות... אם אתה נותן לו משהו יותר טוב, מה שאתה לוקח,

הוא ירוויח. זהו. עכשיו מה, אתה לוקח ממני? נתתי לו מדין...

אהה, לא, ברור שאני נותן. איך המעשה על יקיחה נעשה? איך?

למה לא?

כי הוא מרשה לי לקחת. הוא מרשה לך. הוא מרשה לי ב...

בעומדן דעת, בגלל שזה הבאתי.

הרי יש לנו אומדן דעת, שאם אתה נותן לו משהו יותר טוב, לא אכפת לו שתיקח את משהו הפחות טוב. דרך אגב, אני רואה פה רעייה לשח.

זה אומדן דעת, כן.

אומדן דעת, רגיל. שההסכמה הפוטנציאלית, שאני בטוח שהוא יסכים זה טוב. אז גם אם זה בחנות.

מה קורה עם מה זה כן משהו יותר טוב?

אז גם אם זה בחנות.

לא, אבל הוא שואל אותך, אבל איך זה שואל אותך? איך אפשר? אבל אהרן שואל, זיקת זיקת, אבל באיזה היתר אתה לוקח את הפחות?

חייב לומר, כי יש פה אום דנדט שאחרי שהוא קיבל משהו יותר טוב, לא אכפת לו, הוא מוותר על ה... אז רואים כמו השטה סתם של... אז גם אם זה בחנות.

אז גם אם זה בחנות. לא, אבל אז... הוא מסכים ודאי גם אם זה בחנות. אבל אז, כיוון שהתמורה לא קיימת,

אולי אתה תפשע ולא תביא...

בגלל שאולי אני אפשר? כן. אין סיכוי שאני אפשר. יש פה עשר חנויות אמבורג מסביבי. אבל זה מה שהראש אמר.

בגלל שלא יודע מה, כדי שאדשים... אבל זה מה שהוא אמר, כשהתשתום לא מזומן. כשהתשתום לא אצלי, הוא לא נקרא מזומן. הוא לא אצלי, הוא לא מזומן.

אז זו שאלה אם טמברו זה מזומן או לא, אבל זה לא נקרא. פשוט זה לא נקרא מזומן.

אם זה פה, אני יורד למטה. זה לא רק כדי שאדשים, אני יודע מתי הם ימצאו.

בהלכות סאה בסאה בריבית,

נכון?

שאסור להלוות סאה בסאה, אלא אם כן יש לי בבית.

אם יש לי בחנות,

וכייצי דמיה,

מחלוקת שכבת אז. בסדר, שמה זה מחלוקת שכבת אז, אבל לא פשוט שבחנות זה נקרא זמין.

פשטות זמין זה זמין.

אבל בסדר, בואו נרחיק לכת של זמין, אז יש לנו פתרון. גם אחרי, גם אחרי אותו דבר.

אני לא חושב, אני מבין את הראש שכוונתו זמין לפני שאתה שובר שהתשלום יהיה זמין.

לא, גם אחרי, אני מתכוון... אה, לזכות לו. על זה אני יכול להסכים איתך.

אני יכול להסכים איתך שאני לא צריך לזכות לו לפני.

או שאני עושה איזה חידוש, כאילו,

אבל כשאני עושה את כל, אני עושה כאילו קניין חליפין

בזכין.

מה זה? אני עושה קניין חליפין,

אני יודע מה זה נקרא?

אני לא יודע אם זה חליפין, אני קודם כל מזכה לו את ה...

אתה אומר שלא חייב לזכות קודם, אבל... ביחד, אני עושה כאילו.

איך הלקיחה נעשתה?

איך הלקיחה? אז כל הקניין פה נעשה... אחרי שאני מזכה לו את הטוב, אחרי שאני מזכה לו את היותר טוב,

יש לנו אום דנדד שלא אכפת לו לוותר על הפחות טוב. זה חליפין, חליפין אנחנו עושים. לא, לא משהו כזה חליפין, לא צריך להגיע לך, למה אתה מגיע לחליפין? איך זה מה, איך?

שורה תחתונה אתה גונב.

הוא מסכים לך כי הבאת לו מתנה,

הבאת לו מתנה בזכים.

זה ברור. אבל זה לא קשור כאילו ל... שנייה, ארון, תקשיב. זה ברור שאני לא נותן לו את היותר טוב בחינם.

וזה ברור שאני רוצה את ה... וגם ברור לי שהוא יסכים לכל המהלך הזה, כי זה משתלם לו.

מה משתלם? שהוא יקבל יותר טוב, אני לוקח את הפחות טוב. אחרי שהוא נתן מתנה, הוא לא יכול כל כך.

אבל הוא יודע שאני עשיתי את זה רק על דעת כאלה, ואם לא, אז אני לא נותן לו, זה יתבטל למפרע.

זה נקרא חליפין, לא? ביחד, כאילו זה... בסדר, מה אכפת לי? תקרא לזה חליפין. בסדר, תקרא לזה חליפין, מה אכפת לי? אבל כשאני מזכה לו זה לא בחליפין, אני מזכה לו על ידי מישהו אחר בהקפאה.

חליפין זה... אם זה בחליפין, לא צריך להגיע לזה.

למה? אפשר להסתדר גם עם תוספות שחולק על ה... לא, אבל איפה ההסכמה בפועל שהוא מוכן לכל המהלך?

זה רק פוטנציאל.

זה זכין. מה? זה נקרא זכין. זכין זה לתת, אבל להוציא... אם זה יותר טוב,

זכין זה לתת. זכין זה להכניס. אנחנו עושים לו קניין חליפין.

קניין חליפין וזכין.

זכין זה להכניס, אבל להוציא... איך יש לך רשות להכניס לו?

לא, זה זכין. זה לא מדובר עם זכין בכלל כולם.

אבל זה רשות שלו.

כי להכניס דת אחרת מקנה. אני מכניס לרשותו, אני דת אחרת מקנה, אבל להוציא, אני צריך את דעתו להוציא.

אז עם הפוטנציאל.

אבל אי אפשר להכניס לבן אדם בלי שום עוסקים.

אפשר.

זה דין זכין שהתחדש מאיש אחד, לאיש אחד. אבל בלי זכין כולל את כל המהלך שייצא וייכנס ממך. איך? להכניס אני יכול בלי לבקש ממנו רשות. כי זה זכין, אבל להוציא אני צריך הסכמה. ואם אתה אומר שמונח פה הסכמה, רואים שהסכמה פוטנציאל מספיקה. בלי זכין לא היה אמורי להכניס לבן אדם. נכון.

אז גם בלי זכין גם אי אפשר לקחת בן אדם, ואם זה זכין.

אבל לקחת זה לא זכין, לקחת זה יכול בסך הכל להגיד שכמו שזיכיתי לו מסתמה הוא מוכן שאני אוציא ממנו. אז זה רק מסתמה, זה הסכמה פוטנציה. זה גם זכין. זה לא משנה אם זה היה ביחד או לא

האם אני יכול לשבור את המנעול? מה הבעיה? אני אקנה מנעול יותר טוב, יותר איכותי.

שווה לי.

כי אני הולך פה לעשות הובלה פעם שנייה,

שזה עוד איזה 500, 600, 700 שקל, נכון?

אני הולך לקנות מנעול יותר טוב.

אני שובר את המנעול שלו,

מוציא את הדברים. תכף אפשר לו, מנעול יותר טוב.

מה אתם רואים על הפתרון הזה?

אבל מי שמסבך אותנו פה זה הטור.

הטור מוסיף תוספת מסברה עצמית,

שלא כתוב אותה בראש, אני פתחתי את הראש בפנים, זה לא כתוב. זו תוספת של הטור, ותראו את התוספת,

ופה זה מסבך לנו את הפסק.

הטור אומר כך,

ודווקא... רגע, רגע, מה הוא אומר שגדישי,

רעדשים, זה... יותר טוב משעורי. זה דבר יותר יקר ויותר שווה.

מה הוא צריך להוסיף לזה ככה טוב?

בגלל שיהיה זכים. אם הוא סבר כמו ה...

לא, אבל איך אני יכול לעשות את ה... איך אני קובע שיש כאן הסכמה שמוכן לכל המהלך?

צריך להיות לו זכות, צריך שיהיה משתלם לו.

כן, היה אכפת לו.

מה? אכפת לו. אחרת יהיה אכפת לו. אולי יהיה אכפת לו. בדיוק. אבל לא צריך בכל מקום. מה אני צריך שתשבור לי מנוע ותביא לי מנוע לאותו דבר? תודה רבה, תשאיר את מה שיש לי. מה אני צריך את השמונה?

זה כל עיתונות לארץ.

כן. אנחנו מדברים יותר, בזר ובזכים. כדי שיהיה מצב של זכים, ויהיה גם את ההסכמה פוטנציאל שהוא מוכן שאני אקח.

קצת יותר בטוח את ההסכמה. מצוין. אבל זה עובד על ההסכמה. יפה.

אז זה קצת היה, דרך אגב, שזה פורעי על השק. זה תוך כדי הלימוד יצא, כי אני לא חשבת על שום דבר אחר, כאילו.

מה?

יש לו מקום, יש לו מחסם מדעים מלא וקדיש קצו. הוא רוצה להביא לו יותר טוב. כן. בואו, אני מדכה לו את היותר טוב. איך אני שם את זה?

צריך לקחת את הזכורה הישנה, וזאת אומרת, אתה ייתן טוב.

לא, לא משמע, זה שדה גדולה. מה עם מקום? זה הבעיה של אמת? אתה שואל, מה, אם אתה מדכה יפה מאוד, אתה יכול לדקות, אבל מה אתה יכול לקנות את זה?

או, כי אחרי שזיכיתי לו, אחרי, יש עודן דת, בוודאות... זה כמו אשח.

כן. זה כמו אשח. אבל אשח מדובר על תשלום שווה ערך כביכול.

לא, אשח בכלל לא דיבר על תשלום. אשח דיבר על חבר טוב, שאם הוא נשאר לו לקחת ואפלה, הוא יגיד לי כך.

אה, איך יודעים.

במקרה של אשח יש הסכמה בפוטנציאל גם בלי תמורה.

פה,

זה אדם זר,

פה אני צריך ליצור הסכמה.

איך אני יוצר הסכמה?

אני נותן לו משהו יותר טוב,

ושולט את הפחות טוב.

למה לא מנעולה בחברה זאת? יש פה חוב שהוא חייב לומנעול.

היה לנו בעיה שזה כביכול ריבית,

למרות שהוא לא לווה... לא, כי אין פה המתנת מעות. זה נעשה מיידית.

אמר רב נחמן,

גללה דרביתא,

אגר נתר.

במציע ת'ס,

רב נחמן שמה אומר שכלל של ריבית זה רק תוספת תשלום בשביל המתנת מעות. אין פה המתנת מעות, זה נעשה מיידי.

זה נקרא יותר נכון חליפין.

הרעיון פה זה כמו מיקה חומים קו.

רק מה, אין פה הסכמה בפועל. אני צריך ליצור הסכמה פוטנציאלית. איך אני יוצר את זה?

אני קורא לו משהו יותר טוב, כי אם אני אקרא לו משהו ברמה שווה, מה פתאום שהוא יסכים.

אה? איזה טיפש מחליף שווה בשווה.

נכון?

אלא אם כן הוא חבר טוב, אבל לא מדובר באחד כזה.

אז אם כן, אני צריך ליצור.

אז אנחנו, יש לנו לכוח הפסק, לפי הראש,

תקנה לנו יותר טוב. אבל הבעיה היא הטור רבות.

כן. בסדר.

זה נשמע קצת מוזר שהוא מדגיש את הדבר הפשוט. זכין לאדם שלא באופנם, זה החלק הפשוט. כן. אין בעיה להכניס כמויות.

הבעיה זה לגזול.

את החלק הזה להסביר למה יכול לגזול, הוא לא מסביר לגזול דו עדיין. לא, הוא מתכוון. הוא מסביר וזכין לאדם. שואל מצוין.

הוא מתכוון שכל העסק הזה הוא זכין לו. גם ההוצאה וההכנסה, הוא רוצה... הוצאה מדין זכין.

נכון.

יש קצות זכין מאוד לאומי. אתה מכיר את הקצות הזה?

אם אפשר לעשות זכין מאוד לאומי, עורך זרוע. לא, לא ניכנס לזה.

יש קצות מאוד מפורסם,

מביא משרתת, שרוצה...

קצת מביא סיפור, בזמן תרומת הדשא הייתה משרתת

שהייתה עיסה לבעלת הבית, והבית הלכה,

והעיסה הולכת להתקלקל.

עכשיו, משרתת בעל המורה הוראה, היא רוצה לעשות להפריש חלה, כדי לאפות.

חבל.

הרי לא אופים לפני הפרשת חלה, נכון?

אי אפשר לאפות לפני... אפשר, אבל צריך להפריש חלה קודם.

אז היא רצתה להפריש חלה,

כן?

ולאפות, אחרת זה יתקלקל.

אז האם מדין זכין היא יכולה להפריש את החלה?

כי היא לא בעלת הבית.

אז התרומת השאלה אמרה בוודאי שאפשר מדין זכין,

אתה קצת רוצה לדון שם, אז זה נקרא זכין מאוד, או כי אתה מוציא,

וזכין זה רק לתת, ולא להוציא, אפילו שהעסק משתלם לו, אבל אתה מוציא.

הראש רואים שאפשר.

אבל לא נאריך, כי עוד מעט אנחנו נגמרנו הזמן, צריכים להגיע לפסק.

אז לפי הראש יש לנו פה היתר מצוין, נפלא, תקנה מנעול יותר טוב,

שבור לו את הקודם, שים.

אבל הבעיה זה הטור, בואו נמשיך את הטור, הבן שלו.

הטור כותב כך,

ודווקא שידוע שזכות הוא לו,

כגון בדבר העומד להימכר,

אבל בחפצי ביתו לא.

הוא טוען שכל הרעיון של הראש זה רק אם אני יודע שהשעורים עומדים להימכר.

זה לא חפצים ביתיים, זה חפצי מכירה.

רק בחצי המכירה אתה יכול לעשות את זה. איך?

כדי שיהיה, ודאי, שזה זכין, שזה צריך להיות... שזה דבר שעומד לצאת ממנו במקום. יכול להיות שהוא רוצה דווקא זה, הוא לא רוצה את היקר.

לפי זה אנחנו הסתמנו.

אבל זה כמו סוחו. אם זה לא אישי, אז זה כמו סוחו.

ויש לי עניין בזה.

בסדר. אבל אין לי בן אדם עניין בדלת מ...

מה? למחסן ב... זה.

אני לא אוהב את הצבע הזה, אני אביא לך בצבע הזה. מה?

אולי הוא רוצה את הבריאות הזה.

אבל הוא אומר שהדין הזה,

שאני יכול לזכות ולהוציא רק בדבר שעומד למכירה. מעול, זה מעול ביתי, הוא לא עומד למכירה. הוא אוהב את זה, הוא אוהב את זה, קנה את זה. יש לו סנטימנטים!

אתה מכיר את הטיפוסים של הסנטימנטים?

יש לו סנטימנטים ארבע דקות. לא למחסן, נראה לי שלא.

גם אם הוא מוביל את הגשת הלך, צריך...

בואו נראה איך הדבר הובא להלכה.

כי הראש הזה הוא בא להלכה,

ונראה אם השולחן הערוך הביא את התוספת של הטור בכלל.

הוא הביא את התוספת של הטור,

ועכשיו מתייחס, וקצת מתייחס. בואו נראה אם יתייחסו לתוספת של הטור בכלל.

תראו, מה רצית להגיד משהו?

בצד שאני יכול לראה עליו קו שלו? מה הספר? זהו, אני לא יודע בדיוק, זה מה שכתוב, במוס זה לא כתוב. זה המילים שהטור הוסיף מסמנת דילי.

יכול להיות זה כמו שאתה אומר,

בכל אופן אתה הם עומדים למכירה. אם זה כמו שאתה אומר, אז אהרון צודק.

למה?

אם זה כמו שאתה אומר שזה מסברה של נוח לו לאדם בקו שלו יותר מתשעה קווילים של חברו, כיוון שטרח ועמל בהם,

אז זה שייך להגיד במה?

בקו שהוא עבד בו. גידל אותו, טרח.

אבל מנעול, מה הוא טרח בו? כאילו,

זה לא סברה להגיד אותה במנעול, אתה מבין?

אבל אני לא יודע מי זה סברה הוא אומר את זה. זה המילים שהוא אומר.

זה לא משנה איזה סברה. כדי להיות בטוח שהוא...

אתה אומר את זה מיליון דס אחר. אם זה הלום דס אחר. כדי להיות בטוח שזה זכין, אז בטח הוא לא רוצה את זה. דבר שאומר, לא אכפת לך מה זה... אם הסברה היא כמו שאתה אומר... אז במנעול יכול להיות שהערון צודק.

אבל אם הסברה היא כמו שהוא...

הרב נפתלי אומר, אז אני לא יודע. אני לא יודע בדיוק מה... אם זה בשבילו בעצמו,

אז אתה לא יכול לגבי...

אם זה לא דבר שעומד להוצאה בלמה היא,

אין פה את האומדן דעת של הסכמה.

זה קצת קשה להגיד מסברה, אבל מה, מה כל כך, מה... יכול להיות. עשר דברים יכול להיות. עשר דברים יכול להיות. עשר דברים יכול להיות. זה ירושה של זר. כמו שאתה סנטימנטי... אני לא יודע שם. אתה צודק. אולי הוא קיבל את זה ירושה מ... יש בזה משהו. יש דברים פשוטים שאנשים מאבדים אותה בוכים. איזה סגולה. הוא קיבל את זה לא תמימי.

יכול להיות. יכול להיות עשר דברים.

אם זה אישי שלא, אתה לא יכול לדעת, אתה כבר לא יכול לדעת. אתה לא יכול לדעת.

מה שיכול להיות, מה שאני יכול להבין פה,

אולי זה פסק-פסק, וכאילו זה נקרא, גם זה אני לא מבין.

אתה צריך להיות מאה אחוז. גם אם זה פסק-פסק שכתוב, חצר ביתו, אז לא.

לא, אתה רוצה להיות ככה. זה ככה אומר? התורגו אומר ככה. ואם אני יודע שזה פה, זה משהו אחר, מוח שלי ומה?

אתה יודע אם יש פה פסק פסק?

כבר סגרו שהשאלה בין אדם מישהו, אני לא יודע מה איתו. לא נראה לי שאפשר לכתוב בדף בשופר של מפטר של מחיים, לא יודע, יכול להיות שאתה יודע.

אתה יודע, אבל... תראה, הטור אומר, זה דווקא בחפצי מכירה.

מאוד מסתבר הסברה שלו, אתה צריך, אתה יודע, אתה צריך,

אתה צריך להגיד את הטור שזו זכייה,

אז זה חייב להיות.

אתה צריך להיות במאה אחוז. אם זה שלו אישי, אתה יכול להפלות. אם זה למכירה, אז מה?

זה בדיוק, אתה כבר תחת את זה כמו קש, חפצי ביתו.

יש חפצי ביתו שלא עומדים למכירה ולא...

והוא, יש לו עניין בזה, וזה נקרא באמצע.

בסדר, אבל לא להגיד ש... לא, אבל הוא טוען, אבל הוא טוען,

הוא לא יכול לטען בחיים אם אתה לא שואל אותו מה קורה, מה הסנטימטר למרעול הזה? אתה לא יכול לדעת.

אולי זה מרעול שהוא קיבל ירושה מסבא רבא, לא.

אני יודע שהוא לא צריך פסיכיאטר, אני יודע שהוא בן אדם מרמלי.

מי שצריך להגיע לסנטימטר, יש אנשים רכושניים, אתה נתן לדבר משהו, זה מספיק. אני יכול לדעת, זה יכול להיות עשרים. יש פה עוד ספר.

שלא צריך להגיע לסנטימטים, יש אנשים רכושניים.

אתה נוגע להם ברכוש.

עזזת משהו מהמקום, לא רק לקחת, עזזת.

כן, הם לא אמורים לדעת, אבל הם אמורים לדעת רק אחרי זה. לא משנה.

אין פה הסכמה.

יש אנשים כאלה.

אבל בוא נראה בכלל,

הפסקה התוסמת הזאת הובאה בהלוכים.

בואו נראה.

כתוב בשולחן ארור, סימן שט סעיף ב'.

אסור לגזול אפילו על מנת לשלם.

דבר יפה ממנו.

מה?

ויש מי שאומר,

היינו עם התשלומים,

אם אין התשלומים באם,

שאם הם באם,

כיוון שהם יפים מהדבר שלוקח,

זכותו להם ויזכרו אותם לבעלים על ידי אחר.

לא הביא בכלל לתוספת הטור.

זה לא צועק שהשולחן ערבו חולק על הטור?

כי זה לא עובר בכלל בראש התשלומה הזאת?

אבל תראו את השח.

זאת אומרת שגם אם הוא רכושני, אם הם מביאים לו יותר טוב.

לא, יכול להיות שאני לא תולמת דבר כזה. תשמע, יש אנשים רכושניים,

יש אנשים עם סנטימנטים,

אבל אני, זה לא דבר מצוי.

זה לא מילי דה מסתברא. השאלה היא מה צריך לחוש לזה.

יש מושג שהולכים על פי הרוב, כן?

בממון לא הולכים על פי הרוב, כשיש טוען ונטען ודין ודברים, אבל פה אין טוען ונטען.

פה זה הנהגה, בהנהגה גם הולכים על פי הרוב.

למה שאני אתלה לומר שהוא רכושני או עם סנטימנטים?

בנורמלי, אם אני נותן לו משהו יותר טוב, אז הוא אמור להסכים, בסדר?

אבל תראו את השח.

אז השולחן ארוך לחובה, יש לנו פה קוץ... על החלק השני, על החלק השני, זה

על החלק הראשון במה שהטור אומר, זה הוא גם חולק.

דבר שידוע שזכות הוא לא.

זה צריך שיהיה ידוע שזכות הוא לא בדבר העומד.

כן, כן, זה הכל לשון הראש, והטור, אם כל זה כתב,

דווקא בדבר העומד במחירה.

זה הכל לשון הראש,

ואם כל זה הטור כתב, זה מה שכתב. שזווקא שידוע שזכות הוא לא, כל דבר העומד זה ייבחר.

זה הטור כתב.

זה הטור כתב. זה לשון הטור. וזה...

השולחן הראשון הוא גם השמיט?

מי זה? מי זה הוא?

השולחן הראשון.

איזה חלק? הלשון הראשון בטור. הוא גם השמיט?

מה זה חלק ראשון? לא מרפצי ביתו, אלא דווקא כשעדו שזכותו לא כתוב. כן. תסתכל, הוא לא הביא את כל הזמן.

אבל זה גם כן לא כתוב בראש.

אה, אתה צריך לדעת שזה.

זה לא כתוב, בראש כתוב רק את לשון של השולחן הארוך.

מי אחרי המילה אחר?

מי אחרי המילה אחר? תסתכל. כן, כן. הבנת?

כל התוספת הזאת ודווקא מי בדווקא זה לשון של הטור.

זה לא לשון של הראש.

אתה מבין מה אני אומר? כן, כן. אבל אולי זה כמוך כאילו.

בסדר, ראש הקיינו שלו.

אה.

השולחן הארוך הבין לא כך.

בסדר?

אם זה לא זכות, אז זה לא זכות.

איך? אם זה לא זכות, אז זה לא זכות.

מה, למה שאיך לא?

דווקא שידעו שזכות או לא. אמרנו... מי יש לך ספק אם זו זכות או לא? חמישים אחוז, חמישים אחוז. אנחנו טרחנו והתקשינו איך להסביר את הטור.

זה להצדיק את הטור. הסברה של הטור היא סברה קשה.

מה צריך להיות עליו באמת עם החטא? זו זכות או לא, אתה נותן לו משהו יותר טוב. אז הוא אמר רכוש שני,

הוא אמר סנטימנטים,

אבל זה דברים שמותר לחלוק עליהם. זה נהיה אמר שיש דבר כזה. הטור המציא את זה.

השולחן מוכחה שלא כתוב את זה בראש, אז למה להמציא המצאה כזו?

אתה מבין מה אני אומר?

אתה צריך לדעת... אם זה היה לשון הראש, אתה משועבד. כי הראש הביא את כל ההיתר ושומרו בצדו, כן?

אבל הראש לא הביא את זה, זה הטור הביא את זה.

השולחן מביא אחרי זה את זה.

זה דבר שידוע שזכות או לא.

דבר שזכות או לא. דבר שידוע שזכות או לא.

איזה חמישים אחוז, מאיזה זכות... מה זה נקרא ידוע, זכות או לא, או שזה יותר משהו יותר טוב? זה נקרא ידוע, זכות או לא.

אם יש לך ספק בזה, אם יש לך ספק,

יש ספק, נו, אז מאיזה סברה? אבל זה לא נקרא ספק לפי השולחון הערוך, אם אתה נותן לו משהו יותר טוב, זה לא נקרא ספק, כי זה מה שכתוב בראש.

אין להסתפק, אם אתה נותן לו משהו יותר טוב, אין להסתפק. אין להסתפק? אין להסתפק. ואם זה רץ בשוק וזה לא רץ בשוק?

למה? זה יותר טוב, למה שזה לא רץ בשוק? ודאי שזה נותן לו משהו שזווינה חריפה, ולא...

80%. לא ברור, מספיק. רוב. מספיק.

זה נקרא. כאילו, הם חולקים על 100% ל-80%.

לא יודע. הם חולקים, האם מה שהראש אמר זה במקרה של הטור, או אפילו בלי מקרה של הטור. כי הראש לא אמר את המילים האלה.

זו תוספת של הטור.

תראה את השח, אבל השח כן מכעס, ותראו למה. סתם צריך בירור. מה פתאום הטור עושה את ההוספה הזאת? מאיפה זה בא לנו?

מאיפה זה בא לנו? מסלולת אליו ש?

הוא החליט ככה, ברוחב דעתו, שככה הראש דיבר, במשך הראש לא אמר דבר כזה?

זה לא זוכה, זה לא זוכה. יש לך ספק. אבל למה?

הראש אמר, אם אתה יודע משהו יותר טוב, אתה זכין.

עכשיו, למה להמציא שכל מה שהראש אמר, זה היה גם מקרה של עומד להימחר?

סתם מספרה. כגון. כגון. כאילו, כל דבר שיש לך ספק. 50%. למה אתה מחליט שיש ספק? צדיק, למה להחליט שיש ספק?

למה?

מספרה אתה מאפשר.

אז פה תראה את השח, שהוא מביא מקור ל...

אשך כן סובל כמו, רק אם תראו את אשך דלת

ויזכה אותם על הבעלים, ודווקא שידוע שזכות הוא לא,

כגון בדבר העומד להימכר, אבל בחפצי ביתו לא, כן כתב הטור,

ומשהו מדבריו, דהראש מה יראה בחיי גבנה,

ובאחי ניחא ליה, או ובאחי ניחא,

כאילו עכשיו קשה מה שיש קושייה אחרת שהטור כאילו ענה עליה,

דלא קשה כל מה שהקשה מהרשל, פרק הכונס, סימן כז על הראש,

ובאחי ניחא ענה מיד, אה, אני אגיד לכם, הוא לא הביא את הקושייה,

אני אגיד לכם מה הרשל שואל, הרשל הקשה על הראש.

הוא אומר, מה פתאום, איזה, מה פתאום אתה אומר רעיון כזה?

מה זאת אומרת, אני נותן לו ולוקח, זה נקרא חמסן?

אבל עכשיו הוא מקשה, זה נקרא חמסן, מה זה חמסן?

לוקח, הוא משלם, אונס אותך למכור.

מה, בגלל שהוא נותן משהו יותר טוב? ואם חמסן ייתן מחיר יותר גבוה, הוא כבר לא יקלה חמסן?

אתם מבינים מה שהיה?

המערשל שואל, מה הדין אם בא למישהו, יש לו שעון יפה,

הולך 400 שקל, שם 600 שקל, לוקח את השעון בכוח, לוקח את השעון.

מה, הוא לא יקלה חמסן?

זה המערשל, תמה, הוא לא מסכים עם הראש, הוא אומר, לא מסכים עם הרעיון של הראש לזקת לו משהו יותר טוב, זה נקרא חמסן.

חמסן זה רק עם 100 כמו זה לא רוצה.

טוב, זה היה קצת טוב. שנייה רגע.

אז בא השח ואומר,

קושיית המערשל היא בומבה,

אבל לכן הטור הוסיף את מה שאוסיף,

שזה בחפצים העומדים לבחר.

אז זה לא סברה של סנטימנטים ולא רכוש עניים,

הוא טוען שזה נקרא חמסן.

זה מה שהוא מסתכל, תסתכלו פה, הוא כותב ככה.

אה, זהו, הוא אומר, הוא בא אחי ניחא, אוליאנדינה?

עיין שם, מה זה?

ונראה דה מה שאמר הטור בדבר באמת לבחרת,

הוא אמר שידעו עוד בבירור שהפעל לא יחזיקנו בעצמו רק עם קרן.

וככה הוא מסיק לערכה.

אז לפי זה ההיתר הזה נפל.

אבל,

אבל, קודם כל השולחן ערוך לא הביא את זה.

אולי אפשר לסמוך על השולחן ערוך, אבל בואו תראו את הקצות.

הקצות מסכים בהסכמה ברורה לדברי השולחן ערוך,

והוא לא מסכים לא עם הקושיות ולא עם השח.

פה,

חבל שצילמו את זה בהוצאה כזאת, אני אקרא לכם את הקצות משלי,

ואתם יכולים לעקוב, כי אחרי שקוראים את זה טוב, אז אפשר להבין את זה כמו שצריך.

הקצות,

באות, אה, באלף.

הוא כותב ככה.

פרק הקודש דף סמך אלף, מה הוא ליטול וכולי וכולי, נדלג, נגיע, ובים של שלמה.

כן, תמשיכו לקובייה הבאה.

ובים של שלמה, פרק הקודש, השיג על הראש,

וזה לשונו,

ולא מעירה לי כלל,

וכישר אלי להסתחרר בממון חברו שלא מדעתו,

ודילמה חביב עליו יותר שעורים,

או דילמה לא נכלל עם קובץ שלו,

הלא מסכינן בסוף פרקים בחמסן, אפילו יעיף דמה,

ומסתמה אין חילוק בין שילם לו דמיו או יותר מדמיו.

ראיתם את הטענה של הרשייה?

ולא אמריין זכין לאדם, אלא במילי דעית נסחייה,

ולא, יש לו שום צת חיסרון, אבל כהיגבנה לא נקרא זכות, אלא דין או כחמסן,

עד כה לשון המרשל. הוא הביא את הטיילה של המרשל.

שעשך אומר שמכוח זה הטור הוסיף את הדבר באמת להימכר.

אבל תראו שאני קצת לא מסכים איתו.

ואין שם בעיני קושייה.

דאף על גב, דחמסן אפילו ביותר מדמיו,

וגם משלם לנמי,

כל שהוא בפניו והוא מוחה.

אין, זה זוכה.

אלא ש... סליחה, בפניו ומוחה. רק אם זה בפניו והוא מוחה, זה נקרא חמסן.

אין זה זכות.

אלא שלא בפניו, אמרינן זכותו לו, וזרחין לו שלא בפניו,

דמסתמה ניחא להם.

ואפילו שלא בפניו,

סליחה, ואפילו שלא בפניו, ושמע אחר כך, וצבח נמי לא מעני,

כיוון דמוחה,

כששמע.

בסדר?

ואין בטור שכתב,

ודווקא שידוע שזכותו כי כל מיני דבר עומד עם אחר, אבל בחפצי ביתו לא,

ומפרש לאשך דווקא שידוע שאינו עומד אלא במקום,

אבל סתמה לא, ובזה מיישב את דברי המרשל,

ומלישתא דעמוש וטור לא משמע אחי.

מדי קדם אמרו, עמוש גבי גדי 16 הורים, דמייר שעדיין לא היו מסומנים.

ונמש לא היה ידוע שאינו עומד עם אחר. בקיצור, הוא לא מסכים כל דמרי אשך,

הוא טוען שגם הטור לא התכוון אשך.

הוא טוען שגם הטור,

הוא לא התכוון דווקא אם אתה יודע בוודאות שהוא רוצה למכור את זה.

הוא אומר, הטור התכוון בדבר שאפשר להגיד שזה עומד עם אחר,

אבל למעשה מה הוא כותב? שבראש לא כתוב כלום.

אז אני מבין מדבריו שהוא לא מסכים עכשיו.

והוא מסכים לנו שזה נקנס אחים אפילו אם זה לא עומד, אפילו אם זה לא עומד עם אחר.

אז לפי הקצו שלנו, יש לנו את ההיתר.

יש לנו היתר מצוין.

אז בואו נסכם.

בכל זאת אני חושב, לעת עתה,

שיש לנו היתר כזה,

שאני אקנה מנעול יותר טוב,

כן?

אני אזכה אותו על ידי אחר,

על נשבו, ואני אעשה לו את המנעול היותר טוב.

כן?

אה, הרי הטור אומר דווקא בדבר עומד עם אחר, והרשך אמר בוודאות אני יודע שהוא רוצה למכור את זה,

רק שוב השיג שלא צריך את התנאי הזה.

מה עם חמסן? זה לא נקרא חמסן, כי חמסן רק אם הוא מוחה.

אבל פה, אם הוא לא מוחה, לא.

אבל לכל זאת, מה צריך לקנות מנעול יותר טוב,

כן?

אבל תראו את הפתחי תשובה,

שאומר דבר מעניין מאוד, ולפי זה מספיק לקנות מנעול דומה.

לא צריך יותר טוב.

על פתחי תשובה, הוא נמצא באות א', אבל שתיים, שש שובות מלמטה.

המסומן. המסומן, מצוין.

נראה,

אני קורא מהמקור, בגלל שפה זה לא צולם טוב.

נראה, דשני עתה, שהתשלומים הן ממין אחר.

זה סמכה שאחד כאן רצה להגיד, אבל מישהו רצה להגיד את זה,

שכל מה שהראש מצריך, שיהיה יותר טוב, כי אתה משלם משהו אחר.

כשאתה משלם משהו אחר, אולי נוח לו יותר בזה מאשר בזה.

אז הוא חייב להיות יותר טוב לפחות,

כדי שיהיה מצב של זכים,

כן?

ומאי טעמה חולק בים של שלמה על הראש,

וכתב, איני נראה וכו',

וכי אישר לה להסתחרר לממון חברו שלא מדעתו,

וטיל מחבילי שעורים,

או לא ניחא למכור את שלו,

ולא אמרי על זכים, אלא במידי דזכייה ואין שום חיסרון,

כן?

והראש ותאימי סביר אלה, ואפילו בחיי גבלה שרעים,

כיוון שהתשלומים אין יפין סתם הזכות הוא לא,

ואין לחוש לצד חובה, כיוון שזכות יתן על החובה.

אבל אם אין התשלומים יפין מזה,

נמצא שיש חוב ולא זכות, ואסור.

אבל אם נותן לו תמורתו דבר כזה ממש,

לא משהו אחר,

ואין הקפדה לבעל הבית בזה או בזה,

אם כן מיידי אין כאן קצת זכות,

וכל פעם גם קצת חוב אין כאן,

וזה נהנה, וזה לא חסר הוא.

ושפיר דמי כל כמה שנה בעלים מוחים.

שמעתם מאוד סברה.

סברה מצוינת.

הוא טוען שכל הוויכוח פה בין הרש״ל והקצות והטור והש״ח,

זה כשאתה נותן משהו אחר לפחות.

אתה לוקח משהו, נותן תמורה של משהו אחר.

אז פה באמת יכול להיות שהבנאדם מקפיד.

אפילו אם אתה נותן משהו יותר טוב,

הרש״ל אומר, לא, אולי הוא רוצה דווקא את זה, יש לו עניין בשעורים ואין לו עניין בגדיש.

אדם הולך בשוק של השעורים.

בדיוק, כן?

או מכל סיבה אחרת. והראש אומר שלא, כי אתה נותן משהו יותר טוב. בסדר, אני יכול לשמוע ויכוח.

אבל אם היית נותן דבר בדיוק אותו דבר,

הוא טוען פה, כולם יודו.

אין בזה מחלוקת הוא טוען, לא אש״ח ולא אף אחד.

הוא טוען שבחיי גבנא, ודאי שיהיו מותר.

כי זה נהנה וזה לא חסר. מה אתה אומר, רבי מפתורי?

סבבה מצויינת. הוא טוען כמו אש״ח, כאילו, מול התוצפות.

לא!

אה, אה, ברעיון, כן, כן, כן, ברעיון של הסכמה ופוטנציאל. בסדר, זה כבר...

לכן, כן, כן, כן. לכן נראה לי ש... משפש ממש זכות נכונה. כן.

זאת אומרת, אז לפי זה יצא

יותר הרבה יותר טוב.

לא צריך לקנות מלול יותר טוב.

אלא הפוך, אם תקנה מלול יותר טוב,

אולי נכנסת לבעיה, כי זה לא אותו דבר בדיוק.

לא, אבל במנעול...

במנעול, לא משנה. אבל אם תקנה משהו אחר, אם תקנה משהו אחר, בסדר?

יכול להיות שנכנסת פה לבעיה שזה לא אותו דבר.

אבל אם אתה קונה אותו מנעול מאותה חברה, מאותה איכות,

מה אכפת לו?

זה נהנה וזה לא חסר.

למה שתהיה התנגדות?

זה נהנה וזה נשון מאושר.

למה?

זה נהנה וזה לא חסר?

הוא נהנה, הוא נהנה. אני נהנה, הוא לא נקרא חסר, אתה חייב להביא את התמורה קודם, על זה אתה לא מבטר.

הפתחי תשובע לא התיר לך לשבור ואחרי זה לשלם, כי שמה תפשע, זה לא.

זה זמנות שמה תפשע.

כן, אתה צריך קודם כל לקנות, אתה צריך קודם כל לקנות. קודם כל תקנה, זה לא... תזכה אותו. תזכה אותו, שלא יהיה בעיה, שמה תפשע. אין לו רגע בלי מנעות. כן, אין לו רגע בלי מנעות, ודאי.

אבל הייתה בעיה, מי אמר שהוא מסכים,

אם יש פה ויכוח, טור, ראש, קצוץ, שחר, לא, כל העם יקבלו למתן משהו אחר אם אתה נותן, אבל אם אתה נותן אותו דבר, מה אכפת לו?

צריך להיות מותר.

אז לפי זה, מה שנראה לי

לפסוק במקרה הזה, לכאורה,

שאם אתה קונה מנעול אותו דבר,

אין בעיה.

הפוך, אם אתה קונה מנעול אחר, אולי אתה הסתבכת.

יכול להיות שבמקרה דנן, גם אם תקנה מנעול אחר,

תודה רבה.

מה אכפת לו? במנעול, לא יודע אם אפשר להגיע לסברה, אני חושב דווקא את זה.

כי זה עושה אותו שימוש.

שעורים וחיטים זה שימושים אחרים, אתם מבינים?

נכון שהגדישים, גדישים וחיטים, נכון שהגדישים יותר טובים,

אבל גדיש עושים איתו שימושים אחרים. אולי אני צריך את השימושים של שעורים.

אבל מנעול, אני לא חושב שאם אתה תקנה מנעול יותר טוב, אתה כאילו תגיע לבעיה פה.

יכול להיות שגם אם מנעול יותר טוב, זה לא חסר.

אבל במראון אותו דבר בוודאי אין בעיה, באמת?

אז לכל אי אפשר להקל.

עכשיו אני חשבתי מאיפה יש לנו, מאיפה הם לקחו את ההיתר הזה שאני יכול לקחת ולהרסיק? אני חושב שזו גמרא מפורשת לדעתי.

איפה הגמרא הזאת?

עד כאן ראינו פוסקי אחרונים, אבל יש גמרא, תסתכלו במציאה,

המוצא תפילין,

אדם שמצא תפילין,

הוא יכול להשתמש בהם?

תסתכלו. אמר שמואל,

המוצא תפילין בשוק,

שם טמאים או מניחן?

מה זה שם טמאים?

מעריך אותם,

שם כסף מצא ולוקח את התפילין לעצמו,

שאולת הגמרא לאתר.

תכף נותן אותם לעצמו.

איך יודע, אלה שלהם מת מצביעים ואומרים להם?

שנייה.

מי הייטיב רווינה מצא ספרים,

קורא בהם אחד לשלושים יום, והוא אינו יודע לקרוא את גוללן,

גוללן אין, שם בין ומניחה לא.

הוא צריך לטפל בזה,

הוא לא יכול לקחת אותם לעצמו.

אמר לה, אביה, תפילין,

בבר חב הוא משכח שכיחר,

ספרים לא שכיחר.

מה הוא עונה לו?

תפילין מצוי בשוק, מה אכפת לו?

פה מונח סברה, שאם לא אכפת לו אני יכול לעשות לו החלפה.

לא משנה, אבל כבר ראינו ברוך השם,

אז זהו, אז זה מה שנראה לי להערכה,

מה שנראה לי במקרה שלנו,

שהוא יכול לתת מנעול,

אותו מנעול,

אבל קודם כל לקנות ולזכות,

לשבור ולהחליף.

לקנות ולזכות?

כן, לשבור ולהחליף. לקנות ולזכות? כן, להזכנו על דברים שמורים יכולים.