שאלה שבועית עולמית - הרב מרדכי צביון - מס' 3

- - - לא מוגה! - - - 

ראובן עמד

בבני ברק,

תחנה של קו 402,

מועצה לנסוע לירושלים.

ראובן עמד בבני ברק, בתחנה של קו 402,

מועצה לנסוע לירושלים.

ראובן בתחנה

פתאום עצר לו ברכב הפרטי, שמעון, חבר שלו.

אמר לו, אתה רוצה לנסוע לירושלים?

אמר לו, כן.

בוודאי.

אמר לו, תעלה,

בוא ניסע לירושלים.

נכנסו לעיר,

אמר לו, שמעון, בבקשה.

אתה שלם? כמה שעולה לנסיעה באוטובוס?

בכניסה לירושלים או ביציאה מבני ברק? איפה? בכניסה לירושלים.

אה, כבר סוף הדרך. סוף הדרך.

מאוד שלם.

אמר לו, ראובן, חשבתי שזה בחינם, מה?

פתאום שיקח כסף.

אמר לו, בסדר, אתה חשבת בחינם,

אני חשבתי בעד כסף.

מי צודק?

לא כתוב לו מונית על הגג. כבר כתוב לו מונית.

אז אם לא כתוב לו, הבעיה שלו שהוא העלה אותו.

למה הבעיה שלו?

מה אתה מעלה אנשים לאוטו ולא אומר להם מהתחלה שאתה לוקח כסף בלי להצהיר את זה? בגלל שהוא לא אמר ועדיין לא אומר שהוא פתור.

למה לא רצית לשלם על אוטובוס? למה שלא תשלם לי?

לא, הוא עצר טרמפ, הוא לא רצה לענות. הוא לא עצר טרמפ, הוא עמד בתחנה.

הוא עמד בתחנה.

זו הנקודה השנייה, אם יש הבדל בין אם הוא עמד בתחנה לבין אם הוא עמד בתחנה.

אבל אם הוא עמד בתחנה, זאת אומרת שהוא רצה לשלם.

כן, אבל כשהוא עלה לאוטו, כשהוא הציע לו, הוא הבין שלא משלמים לאוטו פרטי. הוא הבין, אז אתה,

הטעות עדיין לא אומר שהם פטורים.

הוא לא היה בסדר,

זה נכון, אבל מה שהוא לא בסדר, זה עדיין לא אומר שהוא חייב.

יש עוד לעיין מה העדין אם הוא לא עמד בתחנה.

אם הוא עמד בטרמפיאדה היה כשרוצים טרמפים.

ייתכן עד שהדין שונה, כי אז יכול להגיד לו... זאת אומרת, אני מצהיר שאני לא מתכוון לשלם. לא מתכוון לשלם.

אז הלובל, כל בן אדם שהוא מתכוון לשלם במכולת, אם מישהו בא, יציע לו לחם בכניסה למכולת,

אז הוא יגיד לו, תשלם לי, לא רוצה, אתה הבאת לי בחינם את הלחם, לא משנה, אני אשלם לך, אם לא, אני לא רוצה לי.

מה שעצרתי את עצמי מלהיכנס על לתוך המכולת זה בגלל שראיתי אותך מחלק בחינם. אם הוא אמר לו במפורש שהוא מחלק בחינם, אתה צודק, אבל אם הוא לא אמר את זה בחינם,

אין מתנות חינם.

בסדר?

אז בואו נראה, אנחנו בספרות, זה ספרות מאוד יפים, אנחנו צריכים לראות מה כתוב.

לפי זה נראה, נשתדל גם להבין.

יש פה בשולחן ערוך

סימן ר' ומז',

סעיף יז'

ומאחור הסביב.

כן, ברכות מתנה.

ברכות מתנה.

אז יש פה בישיבת יז' ברמון,

מגו.

האומר לחבירו,

אכול עמי,

צריך לשלם לו.

ולא אמרינן מתנה קייב ליה.

שמעת?

הוא קרא לו הביתה, בוא תאכל איתי,

נגמר הארוחת שלם. הוא אומר, מה זה, הבאת לי מתנה.

לא אמרינן מתנה קייב ליה.

ולכן,

מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצב לו החותן,

צריך החתן לשלם לו מזונות כשיטבע חותנו.

פעם היה מושג כזה שהיו מתחתנים,

תאכל על חשבוני חמש שנים, עשר שנים.

תחייב לו חמש שנים,

אכל אצלו חמש שנים.

אחרי חמש שנים, המשיך לאכול עוד חמש שנים.

אחרי זרובה, תשלם על כל החמש שנים.

נכון. צריך לשלם?

לא אומר שזה מתנה.

אבל איכא דמוכך

דנתן לו לשם מתנה.

רק אחר כך נפלה קטטה ביניהם,

ולכן תובע ממנו פטור.

אז יש פה

הסתייגות ברמות.

הרמות אומר, אנחנו צריכים לראות.

אם בהתחלה באמת הוא התכוון לתת לו מתנה,

אחרי חמש שנים פתאום הם רבו, אז הולכים לפי ההתחלה, הכוונה הראשונית.

אז אני לא אומר שבאמת מההתחלה הוא התכוון לגבות כסף.

אני אומר, הוא התכוון לתת מתנה.

עכשיו הוא מתחרט,

זה אסור.

אז הוא לא יהיה חייב לשלם.

אבל סתם ככה,

אחד מזמין חברו לביתו,

בוא תאכל אצלי, סוף הארוחה מגיש חשבונית, צריך לשלם.

מה, הוא מוכר בכוח? לא הבנתי.

אל תאכל.

אל תזמין.

אני מזמין בשביל שלם, אני רוצה להרוויח. תודיע לי מראש, אם אין לי כסף.

מה שלא הודעתי, אני לא בסדר. אז לא תקבל כסף אם לא הודעת. מי שלא בסדר זה עדיין לא אומר שלא מגיע לו כסף.

תרביץ לו, תצעק עליו, אבל כסף מגיע לו.

אמנם ראיתי בספרי הכרואינים, הוא לא התכוון להביא לו מתנה וארוחה.

או, אז ראיתי בספרי הכרואינים באמת על הבית,

למשל במסעדה, למשל.

אם בעל מסעדה מזמין אותך לאכולת יצוא במסעדה.

אני חושש מראש שאולי אני הולך לשלם על זה. צריך לשלם, אפילו אם הוא לא אמר. אני חושש מראש לפני, גם אם הוא אומר לי בוא תאכל בכיף עלי אפילו. לא, אם הוא אומר עלי אז הוא אומר עלי. גם אני לא יודע מה זה עלי על הזה. אני בתור אזרח תמיד מפחד. לא יודע, אני מכין כיף על זה. אם הוא אומר עלי אתה פטור, הוא אמר לך עלי.

אבל כל עוד שהוא לא אומר עלי. כל עוד שהוא לא אומר על חשבון הבית, המילים האלה, אני לא שוכח. אז צריך לשלם.

ראיתי באחרוני זמננו שהם אומרים

שייתכן שיש הבדל בין זמננו לפעם.

כי היום אחד שמזמין את חברו לבית לארוחה,

אף פעם בעולם לא גובים על זה תשלום.

אז זה אום דנדה מוכח. יש עושר כזה גם, יש יותר שפע היום. אז זה אום דנדה מוכח שהוא לא התכוון לגבות תשלום. רק אולי מתוך מריבה הוא פתאום החליט להגיד לו. כן, זה אום דנדה מוכח כזה שלא גובים תשלום. יכול להיות, אפשר לעשות כלל, ללמוד מהרמה הזאת. ברגע שנוצר ויכוח ביניהם, הוא החליט לגבות ממנו כסף, משמע שהכסף זה מתוך המריבה.

זה כן. אנחנו שולים עכשיו בסתומה.

סתם, בבית, פתאום. כן, אני באתי, הזמנתי אותך לסוף הסעודה, אני אומר, תשלם.

ייתכן שהיום בזמננו יהיה פתור. ייתכן.

למה? כי היום לא גובים על דברים כאלה כסף.

היום לא גובים.

אז זה,

זה לעניין

אוכל.

אבל לאחוריונים שואלים סתירה.

ברמו, במקום אחר.

בהלכות גזילה.

בהלכות גזילה.

דווקא...

שנייה.

דווקא שהוא דרבו, אבל לא... רגע, רגע.

לא, זה באבידור מציאה.

יש פה דפוס אחר, או דפוס ישן.

כן.

שנייה.

להביא שולחן ערוך?

יש פה שולחן ערוך רגיל? יש פה את כל הסט. אה, אז יורד יא ג', כן.

ש״ס ג',

אבל נראה לי שסעיף י״ד.

ש״ס ג״ם.

אה, אומר לך ויראו.

תראה, אני נמצא פה.

לא, זה יורד יא, סליחה, חושן משפטי.

אה, התבלבלתי.

חושן משפט ג', סליחה.

חושן משפט ג״ם.

הנה, סעיף יוד. זהו, פה לא שמו את כל הסעיף.

אז שמה כתוב ככה, זה בהמשך של מה שיש סעיף יוד פה. זה כאילו בדף השני. כן, בעמוד השני ולא שמו את זה פה, אז אני אקריא.

כתוב ככה.

האומר לחבירו,

דור בחצירי,

בוא לגור אצלי בחצר.

אין צריך ליתן לו שכר,

לא צריך שלם.

אז האחרונים שואלים,

הבאר הגולה כבר למקום שואל את זה.

הבאר הגולה באות ל',

אז הוא שואל

על מי שאומר לחבירו, הוא שואל משמה,

אכול אמי ואכל אמו חייב לשלם, לאל סוף סימן רמ״ו,

וכן כתב בית יוסף.

אז הוא שואל,

לכאורה זה סתירה.

קודם למדנו שאם הוא אומר לא אכול אמי, הוא צריך לשלם.

ופה אם הוא כותב, אם הוא אומר דור אמי בחצירי,

הוא לא צריך לשלם.

לכאורה מה ההבדל? סתירה. סתירה, לכאורה. זה רמו וזה רמו. לכאורה זה סתירה בדברי הרמו.

איך מתרצים את התירוץ הזה?

לפני שאנחנו ממשיכים... פה הוא מדריק לו בפועל, פה הוא מושך ממנו אוכל חומר, פה הוא לא מושך ממנו כלום, הוא רק דר אצלו עד בשטח.

זו תשובה מאוד יפה. זה חילוק בפועל. נכון, אבל עוד מעט נראה שלא תרצו, האחריים אם לא תרצו את התירוץ הזה,

אז כנראה שהם אחזו שהיות שהוא יכול להשכיר את זה למישהו אחר,

אז זה גם נקרא שהוא מפסיד כסף בפועל.

את האוכל הוא לא יכול לתת למישהו אחר.

אז גם.

למה אתה אומר שפה הוא מפסיד לו ופה הוא לא מפסיד לו?

כי פה הוא יכול למכור את האוכל למישהו אחר.

כן. גם פה הוא יכול להשכיר למישהו אחר. אז זה גם נקרא שהוא אוכל ממנו כסף בפועל.

זאת אומרת שהתירוץ הזה לא ממש תירוץ.

כנראה שזו הסיבה שהם לא תרצו.

אבל לפני שאנחנו ממשיכים הלאה, יש פה עוד רמות.

יש הבדל בין הפסד לבין הייתי יכול להרוויח. זה שתי סוגי הפסד.

יש הפסד, אני במקום להרוויח שתי שקל,

הרווחתי שקל, אז הפסדתי שקל.

יש הפסד שנלקח ממני שקל, אז הפסדתי בפועל שקל.

שתי סוגי הפסדים.

הייתי יכול להרוויח. פה בפועל הוא לקח ממנו 10 שקל ארוחה, הוציא ממנו את זה.

אני שומע, זו תשובה מאוד יפה, אבל האחרונים לא מתרצים את זה. זה נפקימינה לדידן.

לשאלה שלנו זה מאוד נפקימינה. אני מנסה להגיד שאין סתירה ברמה. כן. אם באמת כמו התירוץ שלך,

אז בשאלה שלנו שאנחנו שואלים שהוא נסע איתו באוטו,

הוא לא הפסיד לו כלום.

למה? הוא הפסיד לו דלק, ודאי שהוא הפסיד לו. מה זה איזה? כל משקל, כל 10 גרם על האוטו, זה מאמץ את המנוע. אז שישלם לו את ה-10 גרם האלה. נו, זה בדיוק, זה יצא לו יותר בסוף.

למה יצא לו יותר? הוא מאיר נסע לירושלים.

לא משנה, הוא נסע לירושלים, היה עולה לו דלק 50 שקל, דוגמא, עולה לו 60-70 שקל.

בשביל אדם אחד זה עולה כל כך הרבה יותר?

לא נראה לי. אולי פחות, אבל אני אומר, בפועל,

אולי כמו כסף של נסיעה, אבל אולי פחות, אבל זה הפסיד לו בכל. רק שיש סברה באחד שדר בחצר חבירו שלא מדעתו,

אז שם כתוב שאם הוא הזיק לו אפילו במשהו קטן,

אז הרישיינים אומרים שצריך לשלם את הכול.

מה זה את הכול?

את כל מה שהוא הזיק? כל דמי השכירות.

אה, כאילו הוא דר שם כסוכר.

כאילו כסוכר.

אז אולי גם פה זה יהיה דומה,

שאחרי שמשהו חיסר לו, יצטרך לשלם לו את הכול.

מודה במקצת.

לא בגלל מודה במקצת. אני יודע, אני מתכוון מזיק במקצת. אבל זה מחלוקת ראשונים, השאלה הזאת.

האם אני אומר שישלם לו מה שיחסיר לו או שישלם לו את הכול?

כדמי נסיעה.

כן, אז אם רק מה שיחסיר לו, אז ישלם לו רק מה שיחסיר לו.

אבל אם צריך לשלם את הכול אחרי שיחסיר לו קצת, אז זה לא משנה. צריך לשלם לו 18.5. כמה שעולה. אם הוא אזרח ותיק, ישלם חצי מילה.

יש פה עוד רמור מעניין,

הלכות אבידר ומציאה,

רסד.

כן.

בסוף, בסוף הרמור.

וכן כל אדם שעושה עם חברו פעולה. רגע, זה בה? כן.

סוף ה? לא, זה סוף ד.

לפני ה.

אה, אוקיי.

ממש שתי שורות האחרונות.

אה, וכן כן. וכן כל אדם שעושה עם חברו פעולה,

או תובעה,

לא יוכל לומר בחינם עשית עמדי, הואיל ולא ציוויתיך,

אלא צריך ליתן לו שכרו.

זאת אומרת, הרמה הזו יותר דומה לרמה הראשונה, אבל יש פה עוד נקודה.

כתוב פה דבר אחד.

כתוב פה שזה לא תירוץ מה שלא ציוויתי ולא ביקשתי.

זה לא תירוץ.

אחד בא אליך הביתה

ועשה לך איזה שיפוץ,

שאתה צריך לעשות את השיפוץ הזה, אתה צריך לשלם.

ואתה לא יכול...

אתמול, אתמול הייתי בחנות ליד הכולל.

נכנסתי, הוא אומר לי, תשמע, הפעם שמעתי שאתה מביא בחשמל, נתקע לי הצ'יפסר.

אתה חייב לעשות אתמול? הייתי בכזה מקרה. כן. נכנסתי, לקחתי מברג, סידרתי לו, עקפתי את הטרמוסטט שמקפיץ, סידרתי לו את זה עובד.

הוא לא צריך לשלם לך.

הוא לא שילם לי, אני אחרי זה קניתי אוכל, שתי מנות,

זה אומר לי, תשלם לי, בהתחלה הוא אמר לי, אל תביא לי כסף, מבחינת לא לוקח, ובסוף הוא רץ לי כסף, ואז הוא אומר לי, טוב, תביא רק על מנה אחת.

בסדר, אז הוא שילם לך משהו.

מה הוא שילם לי? מנה. אבל זה עולה 200 שקל כזה תיקון.

אם זה עולה 200 שקל, אתה יכול לגבות ממנו,

תשלח לו מכתב.

אבל אני לא אמרתי לו לפני שזה עולה. הנה, הוא אמר במפורש, וכן, אתה רוצה לקרוא עוד פעם? כן, אני מבין, כן. וכן, כל אדם שעושה עם חברות פעולה או טובה,

לא יוכל לומר בחינם עשיתּה עמדיה ולא ציוויתִךָ.

כאילו אמרתי לו מחיר לפני כן. לא אמרת כלום.

אז אם לא אמרת מחיר, אז הוא צריך לשלם מחיר המקובל בשוק.

כן, מה שמקובל בשוק. מה שמקובל בשוק. לפחות סתם דוגמה אני אומר. כן.

אם עכשיו, אחרי שהוא נתן לי את ה-22 שקל של המנה, הוא אומר לי אל תשלם.

אני הלכתי כי התביישתי, לא ידעתי מה לעשות,

אבל אני עדיין מבין שהוא צריך לשלם לי יותר.

כן. אני יכול לבוא ולתבוע.

אתה יכול לבוא ולתבוע.

קח את הרמה הזאת, תבוא אליו עם זה, יהודי חרדי, בן תורה. כן, חרדי. קח את הרמה הזאת, תבוא עם זה.

תגיד לו, הנה, פה כתוב מפורש, שלחות אבידר מציאה, רסד,

צריך לשלם.

כמה תשלם, תתקשר לשלוש חשמלאים,

כמה שיגידו לך, המחיר הממוצע שלהם.

זה לא תירוץ מה שלא ביקשתי, מה שלא חשבתי, מה שלא ידעתי. להלכה זה לא תירוץ. להלכה זה לא תירוץ.

וזה יסוד ברור שרואים מפה.

כי אנשים סתם ברחוב, כשחושבים, מה, לא ידעתי?

מה, אם הייתי יודע? מה, אם היית יודע?

אז אם אתה בא להגיד, תשמע,

אם הייתי יודע, הייתי משיג דבר כזה בחינם,

נו,

אז זו כבר טענה שאפשר לטעון על זה.

אבל אם אתה גילית בדעתך שאתה רוצה,

אז למה שלא תשלם?

בגלל שהוא לא אמר? לא אמר זה לא טענה.

זה אנחנו רואים.

ממש בשבילי זה. כן.

אז הבאר הגולה בעצם מתרץ

שבאמת זו מחלוקת.

הבאר הגולה, לא פה, בש׳סג׳,

אולי יש את זה פה בבאר הגולה, אולי גם.

איזה עוד זה פה?

אז פה הוא מביא...

פה זה באות ל'.

ל', כן. מבואר ב', לא רואה פה כלום.

ש״סג׳.

יש סימן שכן. ש״סג׳. ר׳ב, זו הרמב״ם.

יש שם ל'?

יש ל', בצד שמאל למעלה בבאר הגולה.

לא, זה ב', ב', לשון הרמב״ם. למה אתה? מתחת זה ל'.

מבואר.

מבואר בספר דליל בש״ס.

לא, לא, זה לא אותו ל', לא.

הוא אומר פה,

ונראה לי דבפלוגתא דרבותא,

הבאר הגולה רוצה להגיד שזה באמת מחלוקת.

הרמו הזה עם הרמו הזה זה מחלוקת.

סתירה, כאילו. כן. המוציא מחברו עליו הראייה.

ואם הדר בו מוחזק, מצילם ומרכים לי כרשב״ט.

ואם בעל הבית מוחזק, מצילם ומרכים לי כמארי כמארי.

שככה אליו התשובות עד כאן.

כך בא באר הגולה ואומר, זו מחלוקת. הוא לא מתרס את התירוץ שלך,

הוא לא מתרס את התירוצים האחרים.

הוא אומר, באמת, זו מחלוקת.

יש אומרים שצריך לשלם, ויש אומרים שלא צריך לשלם.

לפי אלה שאומרים שלא צריך לשלם, בשתיהם לא צריך לשלם.

לא בדור ימי בחצירי,

ולא ב...

ולא ב... ויכול ימי.

ומי שאמר שצריך לשלם,

ישלם גם בזה וגם בזה,

כך אומר באר הגולן.

מביא את דברי השחור. תודה רבה.

קצת החושן, זה העמוד האחרון פה.

למטה, יש קצת החושן.

כן, סומן.

כן, אז הוא מביא את השח,

שגם השח שואל על הרמו הזה של אכול עימי.

למה צריך שלם?

הוא מביא את השח, שהשח נשאר בצריך עיון

על השאלה הזאת, כי השח שואל

שדברי הרמו באים מהתרומת הדשן,

והתרומת הדשן מביא ראיה.

מה הראיה שמביאה תרומת הדשן?

כתוב,

אחד אמר לשני,

קרא את כסותי,

והוא קרא את כסותו. חייב.

אמרתי לך, תקרא, אבל תשלם.

אבל אם הוא אמר לו, קרא את כסותי על מנת לפתור,

בתנאי שתהיה פטור, אז הוא פטור.

אז רואים שכל עוד שהוא לא אמר לו שפטור, אז פטור. לא, שצריך מאמר פה. כן. אז אותו דבר, אם הוא מזמין אותו לאכול אצלו, אז הוא גם יהיה פטור.

זו הראיה של תרומת הדשן.

לא, שיהיה חייב.

מה? שיהיה חייב.

רק אם הוא אמר לו, רק אם הוא אמר לו,

אז אותו דבר לעניין. שדם באוכל יהיה צריך מאמר. כן.

מאמר לפתור. אומר השח,

כל זה טוב דווקא

אם אנחנו מסבירים את הגמרא שמה כפשוטה.

אבל הראשונים והתוספות ועוד ראשונים לא מסבירים שם את הגמרא כפשוטה.

ואומרים ששמה למה הוא חייב?

בגלל שזה בא לידו בתורת שמירה.

מדובר שהוא היה שומר על הבגד שלו ואז הוא אמר לו, תקרא.

אז אני אומר, אתה שומר ואתה קורא, אתה חייב.

אבל אם זה לא בא לידו בתורת שמירה... שם, אצלו בבית. שם, הוא בא אליו הביתה, אמר, תקרא את הבגד הזה, יהיה פטור.

אז זה דבר, אם אחד מזמין את חבירו, גם יהיה פטור. יהיה שליח שלו.

כן, זה כמו שליחות, כך אומר,

כך שואל השח.

שהרי זו הייתה מסקנת הגמרא שם.

כן, כן, לא, זה לא כתוב מפורש בגמרא, כך מסבירים הראשונים את דברי הגמרא שם. זה מתבסס על עצבי הראשונים. כן.

אם ככה, זה לא מתאים.

כך שואל השח,

זה הקצויסר חיישן פה מדייק.

אומר הקצויס,

אי אפשר להאריך פה את הכל,

אבל בטור השני, בנקודה,

בערך שש שורות,

זה תוכן הדברים שמדברים. אומר הקצויס ככה.

ואם כן, לפי זה,

בוא ויכול עימי,

דאין חיובו משום תורת מזיק.

אם אני בא אליך ואני אומר, בוא תאכל איתי,

ובסוף אני בא ואומר הרב עמוז שהוא צריך לשלם,

זה לא בגלל שאני אומר, הזקת לי את האוכל.

לא, לא מזיק, לא הזקת לי את האוכל.

אלא, מה הטעם?

משום שנהנה.

אתה נהנית מהאוכל, תשלם.

לא בגלל שהזקת אותי, זה לא נקרא מעזיק.

הקצויס מסכים עם הטענה הזאת שכשאני שולח אותך לקרוע ואתה לא שויימר, אתה חייב, אתה פטור.

כי שלחת אותי לקרוע.

אבל הוא מזיק, הוא לא נהנה ממנו.

אבל פה, כשאתה נהנה... לא שלחת, הוא הולך, תאכל את האוכל הזה. בדיוק, זה ההבדל.

ואם כן, אפילו אבדי מדת בעילים,

לעולם הוא חייב לשלם מה שנהנה.

די יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות נמי חייב לשלם מה שנהנה.

אחד בא לשני, לשדה שלו, שתה לו את כל השדה.

אם בעל הבית נהנה, הוא צריך לשלם לו.

השקע לו.

כלומר, הוא השקע, שתה, על זרע, מה שהוא לא עשה.

כל מה שבעל הבית נהנה, הוא צריך לשלם.

זה שילמד ג' שם.

כן.

אם כן, ואז אפטור לזה.

לכן הוא מביא רעייה מקרא את כסותים,

ואם יישאר בית בעילים, ודוק, וזה נכון.

יש פה יסוד גדול בדברי הכסות החושן.

הכסות החושן בא ואומר דבר פשוט.

יש דין מזיק

ויש דין יוירה, ויש דין נהנה. זה שתי דילים שונים.

למשל,

דיברנו על זה באחד מהשירים הקודמים,

על הגמרא, שבגמרא כתוב שיהודי מת

והניח לילדים שלו פרה,

והם שחטו אותה ואכלו אותה, הם חשבו שזה עלה בשלהם.

בסוף התברר שזו הייתה פרה של מישהו אחר. שמירה, כשמירה אצל ארצות. כן, הוא היה שומר על זה. כן, הוא היה שואל, הוא שומר.

אז מה הדין?

אז הדין הוא שהם צריכים לשלם דמי בשר בזול.

דמי בשר בזול זה פחות שליש מהמחיר הקבוע.

שם החיוב שהם חייבים לשלם זה באמת מדין נהנה,

כי הם נהנו.

אבל מה הם ניסו לפרה של פלוני? הזיקו אותה.

שם הדין הוא, הם פשוט מזיק.

הפסידו אותה. מזיק באוינס. אבל מזיק, הזקת אותם.

פה זה לא נקרא מזיק.

אתה אמרת לי לאכול.

אני לא הזקתי אותך.

אז את מזיק שמים בצד.

למה אני צריך לשלם? כי נהנתי.

אחד שנוסע באוטובוס,

למה הוא צריך לשלם?

הוא הזיק משהו לחברה?

לא בגלל מזיק.

אחד שנוסע באוטובוס צריך לשלם רק בגלל סיבה אחת. נהנית. זה אוטובוס. כי אוטובוס, כשהוא נוסע את המסלול,

אז מתוך 50 נוסעים, כל אחד זה לא מזיק.

נכון. אם יעלו במכה 50 נוסעים, זה ישפיע על הדלק, אבל אחד יעלה עד.

אחד מתוך 50, זה לא מזיק. אבל מה הוא נהנה? הוא הגיע ליעדו.

נהנית? תשלם. כך מקובל בעולם, כך עדין.

נהנית,

היית צריך להגיע מבני ברק ירושלים ונסעת? תשלם.

עוד יותר. אבל אי הוא הזיק אותו באוטו?

הוא לא הזיק אותו, אתה קראת לי. הוא משך לו יותר דלק. אתה קראת לי?

כשאתה קורא לי לעשות משהו, זה לא מזיק.

זה כמו אוכל. כאילו, אכלתי את הדלק. אכלתי את הדלק. כן,

כמו אוכל.

בנוסע באוטובוס

יש סיבה יותר חזקה שצריך לשלם.

הוא רק נהנה. לא רק בגלל שהוא נהנה, זה נקרא אביד למיגר.

אתה מחפש.

אתה מחפש. הוא בא להשכיר ואתה בא לזכור. בא לזכור. זה ממש כמו עסקה.

נכון שאנחנו לא מתעסקים עם הנהג, הנהג הוא בכלל לא בעל הבית.

אבל במילים אחרות, כשיוצא קו 402 וכתוב למעלה קו 402,

הוא אומר לך במילים אחרות, תעשו את זה במספר כדי שזה יהיה קצר.

אני נוסע לירושלים, בואו תעלו. בואו תעלו ותשלמו.

לפני שהיו מספרים על האוטובוס, הנהג היה אומר, מי רוצה ירושלים ב-15 שקל?

אבל כשאין את זה, יש מספר. במילים אחרות הוא אומר, אתה רוצה? תשלם 15 שקל, תעלה, תיסע לירושלים.

יש פה התקשרות חוזית בלי לדבר,

כי כולם יודעים שזה ככה. זה אביד לזה.

אז זה קיימא לאגרי ואביד למיגרם.

אז זה לא גורע מאוטו,

מטרמפ.

אז זה עוד יותר, אז טרמפ,

אז גם אם אנחנו נבוא ונחלק,

כמו החילוק שלך,

שאמרת שיש הבדל בין אם הוא אוכל ממנו כסף או שהוא ננה ממנו,

הסכמנו שהוא רק נהנה כמו אוכל.

כן, אבל... הוא לא מזיק, הוא לא קורע באוטו כלום. הוא לא מזיק כלום והוא רק נהנה,

אפילו אחי בא אקצה איסחויישן ואומר, אדרבא,

אתה יודע למה אתה צריך לשלם?

לא בגלל שהזעקת, נהנית,

נהנית. אתה צריך לשלם.

כמו האוכל.

בדיוק כמו האוכל.

אז זאת אומרת ככה,

אחד שעולה,

אחד שעומד בתחנה,

אז הוא כבר בגדר עביד למיגר. הוא עומד לשכור, הוא עומד לבוא לשלם.

לכל הפחות,

ההגדרה הכי פחותה שנגיד עליו,

אם נגדיר את זה בהגדרות,

שהוא מעוניין לשלם בעד להגיע לירושלים.

זו ההגדרה הכי פחותה.

בזה שהוא עומד בתחנה הוא מגלה בדעתו שהוא מעוניין להגיע לירושלים בעד כסף.

זה כבר יש גילוי דעת,

שכל העולם שרואה אותו עומד בתחנה מבין את זה שהוא עומד לשלם.

בא אליו החבר שלו שמציע לו, בוא תישא איתי,

אז בעצם הוא אומר לו דבר אחר,

כל עוד שהוא לא אמר הפוך,

בעצם הוא אומר,

הרי אתה רוצה לנסוע לירושלים? הנה אתה עומד פה בתחנה,

אתה הולך לשלם לחברת אגד? במקום לשלם לחברת אגד תשלם לי.

הוא לא אומר לו את זה. הוא לא אמר מפורש,

אז הוא לא בסדר.

אז בשביל זה יש את הרמות שהרמות אמר לנו מפורש,

הוא לא יכול להגיד לו לא צִוִתיך,

זה לא טענה.

לא צִוִית, לא צִוִית. הוא נראה אפילו בדיני שמים קצת גונב דעת.

בסדר, אולי הוא לא בסדר.

הוא לא גונב דעת.

יש להם דעת. יש מושג של טרמפים. יודעים שיש מושג של טרמפים. המושג של טרמפים זה כשאתה עומד בטרמפיאדה.

מי שעומד בתחנה זה לא טרמפ.

אם הוא חבר שלו,

אם הוא בא עם אוטו פרטי ואומר לו, אני נוסע לירושלים,

כל בן אדם מבין שהבן אדם הזה עכשיו מיועד לעשות מצוות טרמפ.

לא בטוח, לא בטוח.

אם אני אבוא בתחנות אוטובוסים, רגע, אתה יודע מה? אני אבוא אוטו פרטי ואתחיל לאסוף אנשים. לאן אתה צריך? אני אגיד לרבי עקיבא, אני נוסע לרבי עקיבא, אוסף, מרבי עקיבא לדמשק-אליעזר.

תתחיל לעשות לאנשים סיבוב, ואני אגיד להם, בסוף נסיעת היו לי 4.5 שקל, רצית לעלות באוטובוס. אם הוא באמת רצה... הוא יגיד לי, תשמע, זה לא נורמלי, אני בניתי עליך שתצטרל,

כי לא כתוב לך טקסטי על ה... בסדר, אבל אם הוא באמת רצה לנסוע באוטובוס...

הוא באמת רצה, אבל אני לא באמת הייתי נראה לו כאחד שרוצה לקחת כסף. אז לא היית נראה בסדר. אז בוא, אז מה אם הייתי באוטובוס? אז מה אם הייתי סתם עמדתי, גירדת לי ברגל בתחנת אוטובוס, אז עמדתי? זה לא בסדר, זה לא בסדר. אז גם אני לא בסדר, לא? אני... לא, מה שהוא לא בסדר זה לא אומר שלך מותר גם לא להיות בסדר.

אין כזה דבר.

בגיהינום יש מספיק מקום לכולם, גם ללא בסדר שלו, גם ללא בסדר שלך.

מה שהוא לא בסדר זה לא מתיר לך לא להיות בסדר.

אין כזה טענה.

נכון שהוא לא בסדר, אבל טענה זה לא.

מבחינת לשלם כסף אתה צריך לשלם.

אז מה יוצא לנו פה?

יוצא לנו פה כמה דברים.

אם מההתחלה באמת הוא רצה לקחת אותו בחינם,

ופתאום באמצע הדרך הוא התהפך והחליט לקחת לו כסף,

זה כמו שאמרנו שהוא פתאום.

ועכשיו אני אגיד לך עוד דבר.

אם זה מוכח, זה אומדנה דה מוכח,

שהבן אדם הזה לא מוכן לנסוע באוטו בעד כסף, הוא רוצה לנסוע באוטובוס.

אוטובוס

זה אוטו יותר יציב,

יש מזגן, הטנדר הזה, הרכב הפרטי הזה, זה היה אוטו מקרטע ולא נוח,

בלי מזגן,

דברים שאנשים לא מוכנים לשלם עליו כסף.

זה גם בגדר אומדנה דה מוכח ויכול להיות שיהיה פתאום.

אם זה כזה מצב,

אני לא יודע אם אפשר לאמוד את זה או לא. זאת אומרת, אפשר לשמוע את זה מתוך מצב מסוים. כשהיה בא אוטובוס,

עומד מאחוריו אוטובוס ומלפניו עומד האוטו.

יש לו שתי אפשרויות.

אם הוא היה רואה את האוטו במקרטע,

הוא היה מוכן שלם אפילו בשביל לא לעלות לאוטובוס. נכון,

נכון.

אז אם זה אופן כזה שזה אומדנה דה מוכח,

זה מוכח שבן אדם לא היה מוכן לשלם על כזה דבר,

אז באמת יהיה פתאום. זה יותר נוח. יותר נוח, יותר טוב, יותר מהיר,

אז ודאי שיהיה פתאום. אז ודאי שיהיה פתאום.

אבל אם זה סביר,

אוטו-נורמלי,

ואדם שעומד לנסוע והוא תכנן מראש לקחת ממנו כסף,

הוא צריך... איפה זה צריך קצת... הנה, שלוש רבוע יש לנו.

לא, העניין הזה של... אה, של אומדנה דה מוכח. אם זה מקרטע, אז מה?

זה אני עכשיו אגיד.

יש פה,

אתה צודק שאת זה שכחתי להביא,

תסתכל פה באחרון,

חוכמת שלמה,

אתה רואה? מצד ימין.

כן.

אתה צודק, את זה שכחתי.

בשורה הראשונה הרחבה.

הנה בא מעשה לידי, אתה רואה?

כן, ואם קרא לאורח מסורד. מסורד וכולי. הנה בא מעשה לידי,

ביתום,

שהיה סמוך אצל אחד שהיה מאכילו בחינם.

והיתום היה קטן עדיין,

ולא הוטב בעיניו להיות שם.

לא רצה לאכול אצלו.

הוא בא עימו, והיתום אבא,

ולקחה אותו לביתה והאכילה אותו.

האמא האכילה אותו.

וכעת תובעת האם שכר מזונות, שי...

מאמהות של היתום המושלש.

הוא האכיל בחינם,

ולא היה לו טוב להיות שמה. באה אימא אמרה, בוא תאכל אצלי.

היה אפוטרופוס, היה קרן, היה כסף,

עבר תקופה, בבקשה, תביאו כסף.

מה הדין?

והנה השני טוען

שהוא היה רוצה להאכילו בחינם.

למה צריך שתוציאי כסף?

ואין בחיוב היתום לשלם לה.

והשבתי,

דנראה,

דבחיי גבנה פטור היתום.

כיוון שאין כאן שך בשם המהרשל,

שאם דעת האחרת, האורח, לאכול בחינם, פטורו.

פטורו. כיוון שהיה סועד אצל אחר בחינם.

ולפי זה הנה בקטן קיימלן,

דאף שהווה מדעת הווה כמו שלא מדעת.

כיוון דקטן הוא בדעתו לא חשוב דעה,

והכי מבואר בכמה המקומות עצמו,

דקטן מדעת

הווה שלא מדעת.

וכן יתראה בבית יוסף, עניין חיוב היתום.

זה לא שייך היה להודיע לו, כיוון שאין לו דעת.

אם כן, החינם היא להפך.

אף אם הקטן הסכים לשלם, לא נחשב דעתו דעת.

והווה כשלום היא דעת.

קטן זה תמיד בלי דעת אפילו שהוא מסכים.

ואם כן, כיוון שלא היה כאן חיוב בדעת הקטן,

אין לו תביעות ממון,

כיוון שהיה אוכל אחר בחינם.

ואפילו אם הקטן אומר, הוא ממשיך, שהוא לא היה אוכל אצל ראשון,

דעתו אינה דעה.

שיהיה טוב לו.

כן. ואף דעת הקטן אומר שאין טוב לו. אצל הראשון.

אצל הראשון. בכל מקום. כיוון שדעתו אינה דעה, לא היה לו לקח אותו עד שתיטול רשות מבייס דין,

או מהאפוטרופו של היתום,

שיעיינו אם באמת טוב לו יותר שיאכל אצלה,

אף שמשלם ממונו מה שיאכל אצל האחר בחינם.

מה כתוב פה?

כתוב פה דבר אחד פשוט,

אבל אני רוצה גם להקריא את ההמשך. היא צריכה פשוט ליטור רשות מבדאים גם בסוף המסקנה העובדת, ואם לא נטלה,

פשוט היא ליטול ממונו. כן, אבל כל האריכות הזאת, כן, אני רוצה גם להקריא את הסיום,

רמ״ו.

הסיום נמצא בעמוד הבא.

רמ״ו.

מי הוא ממשיך הלאה? אין אצלך.

עדיין יש לפקפק בזה,

כיוון דקיימלן.

רגע, אין לתביעת ממון על?

מפה אני רוצה ל...

אז על היתום, אני... מכל שלא נטלה רשות מטלטלין. ההמשך הוא נמצא פה, פה, פה. אין לה תביעת ממון, אני קורא את ההתחלה בשביל להמשיך עם האר. על היתום, ועבדה זכותה.

מי הוא?

עדיין יש לפקפק בזה.

כיוון דקיימלן לעיל בסימן ר״ל ו־a,

דמבין שש ולמעלה מקחו מקח וממקרו ממקר במטלטלין.

ואם כן, אך אינם אל עניין מזונות.

אם הוא לא טוב לו יותר אצל הראשון,

הוא בחר בעצמו להיות אצל אמו, לשלם לה,

מאן ימעשיו?

כי הוא כמו, מגיל שש הוא כבר יכול.

וכמו שכתב

בסימן ר״ל,

דאם לבא לצורך מזונותיו,

מוציאים ממנו.

אם כן, הכנה מבזה.

כי אז אני אומר שלקטן לא היה טוב,

ולכן זכותו להחליט שהוא הולך למישהו אחר ולהוציא כסף.

אם כן, יש לומר,

דאפשר

שגם אם היא הייתה כוונה בחינם תחילה,

גם אם בהתחלה תכננה להאכיל את הבן שלה בחינם,

דמצווה להאכיל יתום.

כי בנהו,

לכך כל כיאגמלה נראה שאין לחייב את היתום לשלם.

רק כיוון דלא נמצא הדין מפורש, ראוי לעשות פשרה בזה כפי ראות עיני הדיין, כן נראה לה, אני יודעתי נכון.

מה הוא בא ואומר?

הוא אומר פה ככה,

אם יש

אומדנא דמוכח,

אם אני יודע שבמקום אחר הוא יכול לבוא ולאכול בחינם,

ועכשיו אתה מאכיל אותו בכסף,

הוא ודאי לא צריך לשלם,

נכון?

רק פה השאלה אם יש לקטן זכות להחליט בעצמו שכן טוב לו או לא טוב.

אבל אם הדברים הם מוכרחים ואני יודע שטוב לו או שאני יודע שלא טוב לו, אני כן בונה לפי זה,

נכון?

רק פה כל השאלה עד כמה הקטן עם דעת זה נקרא שיש לו דעת או שאין לו דעת.

הוא רוצה להגיד שאף על פי שהוא רצה זה לא נקרא שיש לו דעת.

ואחר כך הוא אומר שיכול להיות שכיוון שמגיל 6 אז כן יש לו דעת.

אבל על הצעד שאני כן אהיה דעת מהו אומדנא דמוכח, אני הולך אחרי אומדנא דמוכח.

אז גם אותו דבר פה.

אם יש לי אומדנא דמוכח שהוא לא מוכן לנסוע פה בחינם,

בעד כסף, אז ודאי שאי-אפשר לחייב אותו.

זה הראייה בעצם. זה הראייה.

אתה לא מביא דוגמה של רכב מקרטע.

זו רק דוגמה בתור דוגמה, אבל יכול להיות עוד אלף דוגמאות. נגיד שלא היה מקום והוא הצטופף עם עוד מישהו. כן, יכול להיות עוד אלף דוגמאות.

הנקודה היא מה יהיה המכריע,

האם זה יהיה אומדנא דמוכח או לא.

ואותו דבר גם בטרמפ.

אחד שעומד בטרמפיאדה זה אומדנא דמוכח שהוא לא רוצה לשלם.

זו עוד דוגמה של אומדנא דמוכח.

אין חול.

אחד שעומד בטרמפ זה אומדנא דמוכח שהוא לא מעוין לשלם. הוא לא יכול לבקש ממנו כסף. אי אפשר לדרוש ממנו כסף. למה? בגלל המוכפשים על זה. הוא הצהיר בג'לט, אני לא משלם. כן?

ג'לט נסתר.

זה תופן הדברים.