שאלה שבועית עולמית - הרב מרדכי צביון - מס' 4

- - - לא מוגה! - - - 

שאלה

ראובן כהן

הלך לצרכניה לסופר

ועשה קנייה.

עשה קנייה גדולה לבית.

בסוף הקנייה עשה משלוח.

אבל

הוא טעה בכתובת.

הוא כתב את שמו,

ראובן כהן,

אבל בכתובת אחרת.

נו,

באותה כתובת

באמת היה אחד שקוראים לו ראובן כהן, והוא גם גר שם באותה כתובת.

דופקים לראובן כהן בדלת,

מביאים לו משלוח מהסופר.

ראובן ידע שהוא לא עשה קנייה בצרכניה,

אבל מצד שני הוא ראה שם, כתובת,

ועני.

אז היה בטוח שאחד מארגוני החסד,

שידע ממצב שלו שהוא היה במצב קשה באותו זמן,

שלח עבורו משלוח, חבילת סיוע.

טוב,

ראובן שם שמח מאוד,

והשתמש במצרכים שהגיעו אליו הביתה,

כמו מלאך משמיים.

טוב, ראובן עצמו הראשון,

שעשה את הקנייה, פתאום הוא ראה שלא הגיע משלוח.

הוא התקשר, מברר,

בסוף נתבררה לו הטעות ששלחו את זה למישהו אחר, ולא לו.

טוב, בא ראובן א' לראובן ב',

והוא אמר לו, תשמע,

אני עשיתי קנייה,

אתה אכלת, תשלם.

מה שאכלת, תשלם.

אמר לו ראובן השני,

אם הייתי יודע שהמשלוח לא שלי, לא הייתי נוגע בזה.

אני חשבתי שהביאו לי איזו מתנה.

וחוץ מזה,

כשהמשלוח היו מוצרים מאוד יקרים, שאני אף פעם בחיים לא קונה כאלה דברים.

חשבתי שמישהו נתן לי מתנה, ואז אכלתי, אבל אם הייתי יודע שצריך לשלם,

לא הייתי אוכל כאלה דברים יקרים.

והוא אומר, מה פתאום?

אכלת, תשלם.

והוא אומר, לא רוצה לשלם.

מי צודק?

אתה משלח מנות?

לא, משלח מסופר.

היה משהו לא מהם, זה היה.

נו, מה אתה אמר, מי צודק?

מי צודק?

אני אומר, תחשוב.

הרב ליברשטיין הוא בקיא, אני לא יודע שותים, מי ש...

אנחנו שלנו דברים שיכולים להגיד מעכשיו עד הודעה חדשה, בלי סוף, בלי גבול.

אבל מי שגאון ופוסק ויודע שותים, אז יש לו רעייה מהספר,

אני לא הרב ליברשטיין.

מה אתה אומר?

הוא צריך לשלם, השאלה כמה אפשר.

למה אתה חושב? אם היה יודע, אולי אכל, מה?

בסדר, נו. את הדברים העיקריים,

אם נגיד דבר יקר, עבודה,

20 שקלים,

משהו מוצר, הוא יכול לקנות משהו, חברה אחרת,

בעשרה שקלים,

הוא קונה, משתמש,

אז הוא ישלם עשרה שקלים.

שאר המוצרים שהוא כן משתמש,

ואם הוא לא היה לו את זה, אז הוא היה לו חכה.

אז הוא כסף לשלם.

ואם נניח זה דברים שלא, יש שם ממתקים לילדים.

הוא אף פעם לא נותן ממתקים לילדים. דוגמה.

נגיד, הוא רוצה לשלם לא קצת השווי שלהם, אלא משהו נהנה.

הוא אומר, אני לא נהנה בכלל.

אני אף פעם לא קונה דברים כאלה.

טוב, כמה היה מוכן,

נגיד, חצי, עולה ארבעה שקלים? אם היה שקל אחד, אז הוא עובר.

מי אמר? הוא אומר שלא.

הוא אומר, אני לא קונה אף פעם.

גם כשיש מבצעים אני לא קונה. אז הוא אומר, זה משהו אחר. לא, אנחנו מאמינים לו.

אנחנו יודעים שהוא אף פעם לא קונה באמת.

אנחנו מאמינים לו ויודעים שבאמת הוא אף פעם לא קונה.

הוא אומר אותי, זה לא מעניין, אתה אכלת את שלם. אני אקנה ואתה תשלם. אם יש באמת שם מוסרית שהוא אף פעם לא קונה,

הוא לא היה קונה,

הוא יודע, את הדברים האלו הוא לא יצא לשלם, אבל על השם הדברים הוא יוצא לשם מה שהוא כן משתמש וכן קונה,

ויש דברים יקרים,

אז זה לא ישלם.

כן, מוזר שלהם משהו נהנה מהם, לא מה השווי שלהם.

אני שומע.

אתה אומר טוב.

אז בואו נראה

כפי הסדר.

נראה את הגמרא קודם.

יש פה אילו נערות.

יש פה בגמרא.

אילו נערות,

עמוד השלישי.

הגמרא במסכת כתובות,

דף ל״ד עמוד ב׳

ובאמצע העמוד ככה

אמר הובא,

כשיש כוכבית אתם רואים?

אמר הובא

הניח להם אביהם

פרה שאולה

והוא מת.

הפרה היתה שאולה.

משתמשים בה כל ימי שאלתה.

אם הוא שאל אותה ל-30 יום

ובאמצע ה-30 יום האבא מת,

היורשים יכולים להמשיך להשתמש עם הפרה עד שנגמר הזמן.

מתה?

אין חייבים בעונשיה.

אבל אם היא מתה, הם לא חייבים בעונשים,

כי הם לא שאלו, האבא שאל.

כי סבורים של אביהם היא,

הם חשבו שהפרה הזאת שייכת לאבא.

הם לא ידעו שהפרה הזאת לא של האבא.

וטבחוה ואכלוה.

הלכו ואכלו אותה.

שחטו,

ברכו ברכה על השחיתה,

אכלו, שרעו.

פתאום השאל מגיע, איפה הפרה שלי?

והם אומרים, איזה פרה?

אה, לא ידענו.

היינו בטוחים שהפרה הזאת של אבא, אכלנו אותה כבר.

מה הדין?

אומרת הגמרא,

משלמים דמי בשר בזול.

הם לא משלמים את המחיר המלא,

אלא הם משלמים להם דמי בשר בזול. אומר רשי, דמי בשר בזול,

כל זוזה

חשבינן בארבעה דן קיי.

אך יאמרינן בפרק מי שמת,

שליש,

שליש פחות.

והאור יחזירו לבעלים, אומר רשי.

אור יחזירו לבעלים.

כך אומר רשי.

אז כמה משלמים?

משלמים שתי שליש,

שליש פחות.

הלאה, המשך דברי רובד.

הניח להם אביהם אחריות נכסים,

אם אבא השאיר קרקע,

אחריות נכסים זה קרקע.

חייבים לשלם.

אנחנו חייבים לשלם הכל,

לא רק מה שהם נהנים, לא רק דמי בשר בזול.

ממשיכה הגמרא ואומרת, איכא דמתנא לה ארישא.

מה שרובע סיים הניח להם,

אביהם אחריות נכסים משלמים דמי בשר בזול.

יש ששונים את זה על הרישא של דברי רובע,

שמשתמשים בה כל ימי שאלתה,

מתה אין חייבים באונסיה,

אבל אם האבא השאיר קרקע,

אז הם כן חייבים באונסים לשלם מהקרקע שאבא השאיר.

ואיכא דמתנא לה אסיפא.

ויש ששונים את זה על אסיפא, על הדין הזה, שהם טבחה או מחרוה,

שאמרנו שהם משלמים דמי בשר בזול,

אבל אם הניח אביהם אחריות נכסים, אם האבא הניח קרקע,

אז הם משלמים מחיר מלא.

מאן דמתנא לה ארישא כל שכן אסיפא.

בליגה דרף פופא.

מאן דמתנא לה ארישא אסיפא,

אבל על ארישא לא.

ואיינו דרף פופא.

אז מה שנוגע יותר לנו,

יש פה מחלוקת.

מה הדין בהניח להם אביהם אחריות נכסים, במקרה דנא,

שהם שחטו אותה?

אז יש מאן דאמר אחד שאומר שחייבים,

ויש מאן דאמר אחד שאומר שלא חייבים.

מה הטעם?

אז רש״י אומר, רש״י בדיבור המתחיל ואי קדמתנא לה אסיפא.

אומר רש״י,

איך דטבחוה אם הניח להם אביהם אחריות נכסים?

משלמים תשלומי מעליה ולא בזול.

למה?

מה הטעם, אומר אשי?

די באי לרמי דק.

הם היו צריכים לבדוק אם הפרה שייכת לאבא או שהפרה לא שייכת לאבא. אפשר לשבת.

איך יזדקו? אבל מה כתוב עליה? שם, כתובת, תעודת זהות.

זה לא תעודת זהות, מה כתוב? הרי בכיבושים ראיתי מספרים על המספר.

אבל שם, כתובת, הוא כמו תעודת זהות שכבר לא רואה.

כל עוד שהם לא יודעים בבירור שהפרה הזאת של האבא, שלא ישחטו.

זו בעיה שלהם.

יש להם בעיה.

הם צריכים לדעת ולבדוק... הם לא חשבו שזה התקן?

הם חשבו שזה של האבא.

הם חשבו... לא, אבא בצד השני.

מה פשט אבא לרמי דק? הפשט הוא שיש עליהם טענה.

נכון שהם חשבו שזה של האבא ולכן הם אכלו את זה,

אבל יש עליהם טענה.

הייתם צריכים לבדוק טוב לפני שאתם שוחטים.

כך אומר רשי.

כך אומר רשי.

אבל תוספות,

ולכורת תוספות חולק על זה.

תוספות, בדיבור המתחיל אבל,

אבל הרי שלום והיינו דרך פופה, יש לכם את התוספות.

לא, באותו עמוד, בעמוד השלישי.

בעמוד השלישי. מה, אין לי? יש לך, בעמוד השלישי.

הנה, פה, כן. עברת כבר. עוד אחד.

עוד אחת קודם.

כן. תוספות אחרון בעמוד.

ולא אמרינן משעת שאלה חייב בעונשין.

שואל תוספות ואם תוימר,

אם כן בסייפא נמי,

בשטבחוה,

המים משלמים כשהניח להם אחריות נכסים.

הלא נתחייב בהם האב?

שואל תוספות שאלה פשוטה.

מה מועילי שהאבא הניח אחריות נכסים?

ויש לו, אימר, אומר תוספות,

דעתם פשע בה האב.

יש לי טענה על האבא.

לא כמו שרשי אמר שהטענה עליהם שהאבל לאו למידע.

האבא, עליו יש טענה.

שהיה לו לומר לבניו, שאינה שלו,

יילקח מחיים פשע בה,

ונתחייב בה באותה שעה ונשתעבדו נכסיו.

אז יש לנו פה מחלוקת מעניינת

בין רשי לתוספות.

רשי אומר, למה בשביל הניח להם אביו אחריות נכסים חייבים לשלם?

כי הם לא בסדר.

אז נכון שאם האבא לא הניח אחריות נכסים,

מחייבים אותם רק משננה.

אבל אם האבא הניח להם אחריות נכסים,

הם משלמים את הכול.

תוספות אומר, לא, הם בסדר גמור.

אין עליהם טענה.

הם,

האבא מת, הניח פרה, הם אכלו. היה טעים.

הטענה היא על האבא.

למה אתה לא אומר לילדים שלך שיידעו,

זה פרה שאולי.

ולכן, כשהוא הניח אחריות נכסים, גובים מהנכסים שלו.

כך מבואר פה שתי הדעות האלה.

לפי התוספות זה לא משנה אם הוא היה חולה או לא הופן לתוכנית.

הטענה היא עליו.

שואל הרי חייב באונסין גם,

נכון?

כן, השאלה היא... רק אם אתה אומר, תשמע, זה כזה סיפור שאף אחד לא היה צריך לחלום עליו,

אז משלם מה שנהנש.

אבל אם הוא הניח אחריות נכסים, אני אומר, לא,

אתה צריך לספר לילדים שלך שזו לא פרה שלך.

תשכור אומר אפילו יותר, היא לקח מחיים פשע בה.

התוספות קורא לזה כבר פשיעה אפילו.

זה לא רק סתם טענה.

על הילדים שהם לא בדקו רש״י, אומר אבו לו למיידק.

רש״י לא קרא להם פוישים.

פה תוספות כן קורא להם פוישים.

פוישי או פוישייה.

ולכן משלמים אחריות מכסים.

אם נחזור לשאלה שלנו,

לבינתיים, אנחנו נמשיכה לעוד בעזרת השם,

ייתכן מאוד

שזה תלוי במחלוקת, רש״י ותוספות.

מה רש״י אומר?

רש״י אומר שהטענה היא עליהם, אתם הייתם צריכים לבדוק,

ולכן

תשלמו מחיר מלא אם אבא הניח אחריות נכסים.

פה אין אבא ובן,

נכון?

אין פה אבא ובן.

פה זה סיפור אחר קצת, זה לא ממש דומה לסיפור שלנו.

אז אנחנו אומרים לו, תשמע,

דופקים אצלך בדלת,

מניחים אצלך חבילה מהסופר, תברר.

אתה צריך לברר.

אם לא ביררת, אתה פיישע.

יש עליך טענה.

ואם יש עליך טענה, אתה צריך לשלם מחיר מלא. כמה שלה הכול.

אתה לא בסדר.

אתה לא בסדר, אומר רש״י.

אתה היית צריך לברר, אפילו אם זה נראה לך תמים.

ייתכן שלפי דברי רש״י תצטרך לשלם מחיר מלא.

אולי יש חילוק בין החברה והרעמית. מה החילוק? הפוך. יש חילוק, אבל החילוק הוא לטבעות, אלגריותה.

אצלנו זה עוד יותר גרוע משם.

שם האבא מת, רואים, הניח פרה, מה הם צריכים לחשוב?

פה אתה לא קנית בסופר, אתה יודע שלא.

חוץ מזה שקופת החסד הניחה לך בדלת,

יכול להיות עוד אלף ואחת אפשרויות.

אבל איך הוא יכול לבטוח? שם היו לו... אל תאכל.

מי כשלך יכול? תשאיר הכול בצד.

משפחה, כמה נפשות?

שוב, אם זה היה נראה על הדלת שלו,

אם זה היה נראה על הדלת שלו,

בלי שם שלו, בלי שם זה ודאי יותר גרוע.

אבל פה יש לו שם, יש הכול.

הוא לא נראה בן אדם פרשייה.

פרשייה? רש״י לא קרא לו פרשייה, אבל אב הוא לעולמי דק.

אם כשהאבא מת, תחשוב בהיגיון, סברה הגיונית, האבא מת, הניח פרה,

עדיין בא רש״י ואומר, תשמע,

אתה לא בסדר, הייתי צריך לברר.

אז כששמים לו ליד הסופר זה יותר גרוע? זה יותר טוב? זה ודאי יותר גרוע.

ודאי שאבל הוא למיידק.

הוא מפתר מה הוא אומר, כל מה שיש פה זה שאלה רבה.

זהו.

ואפילו האחי רש״י אמר שהוא אב הוא לא למיידק.

אז ודאי שבמקרה כזה

אב הוא למיידק.

אבל לפי תוספות, תוספות תולטת הפשיעה באבא,

הוא בסדר גמור.

לכאורה יש מקום להגיד,

פה מי הבעיה?

הקונה הבעייתי.

למה אתה רושם כתובת לא נכונה?

אתה לא בסדר.

אתה לא בסדר?

תפסיד.

ישלמו לך רק דמי בשר בזול.

ישלמו לך רק דמי בשר בזול.

דהיינו שליש פחות.

דמי בשר בזול אומר רש״י שליש פחות.

כך

לכאורה היה נראה. אתה מסכים איתנו?

לכאורה זה תוליב רש״י ותש׳, אה?

עוד פעם?

אז הוא צריך לפי תוספות.

תוספות שאמר שהבעיה היא באבא, פה הוא ודאי הבעייתי.

אבל רש״י שאמר שהאבא לא בעייתי.

הבעיה היא במקבל, בבנים,

אז גם פה.

האבל הוא למידק.

אם כש...

צריכה למדוד, כן.

אם כשאבא מת והניח פרה,

אתה אומר האבל הוא למידק,

אז כשבן אדם מקבל מהאסופר בדלת, אז לא תגיד אבל הוא למידק. ודאי שם, אבל הוא למידק.

מרובת מבשות? מרובת ילדים?

אני צריך לברר בדיוק מה היה שם השיפור. לא אמרו לי את כל הפרטים, זה מה שאמרו.

אבל צריך, זה לא אחד עם הפרטים, צריך ציבור. כנראה. זה הרבה מנועים, זה כולם.

כנראה, כך צריך לומר.

אז האמת היא שפה הייתי גומר את השיעור, לכאורה.

הייתי גומר כבר פה את השיעור, והולכים הביתה.

אבל זה לא כל כך פשוט. זה לא מבין את ההלכה עד ה... אבל זה לא כל כך פשוט כמו שזה נראה.

זה לא כל כך פשוט כמו שזה נראה.

יש המשך, אפשר לשבת.

אפשר לשבת, זה באותו מחיר.

מי שדיין אצלו הכול ברור. אין לדיין אלא מה. אני גומר, פרשת שבוע.

כן. אבל אנחנו עוד לא הגענו לדיינות, אבל למה?

עכשיו אתה לומד.

בטח ביום אחד.

אז אני אגיד לך דבר אחד מה אתה צריך לחשוב עכשיו כשיושבים פה.

עכשיו בא הסיפור לפנינו,

ואין דיינים אחרים בעולם חוץ ממי שיושב פה,

ואנחנו עכשיו צריכים להחליט.

אין מה לעשות.

מה, אנחנו בדואים? אנחנו עכשיו צריכים להחליט, כן.

צריכים לחשוב מה קורה כשמגיע המקרה הזה לפני. אנחנו עכשיו צריכים להחליט, ודאי, מה השאלה?

אנחנו ממשיכים הלאה.

בואו נראה

מה כתוב פה ברמב״ם ובטור שבעצם המחלוקת הראשונים הזאת שעכשיו נראה הרמב״ם והטור והשולחון ערוך

בעצם המחלוקת הזאת מתבססת

על דברי רשי ותוספות האלה שעכשיו למדנו.

זה מאוד מעניין שבעצם זה קצת שונה אבל על זה מתבססת מחלוקת רשי ותוספות.

ואנחנו נשאל שאלה ואנחנו נראה את זה בדברי הרמב״ם והטור.

הרמב״ם פה מצחיק כזה, לא יודע למה.

ברמב״ם אנחנו נבוא ונשאל שאלה.

בגמרא היה לנו סיפור מאוד מעניין, מאוד יפה.

הרמב״ם נמצא בעמוד לפני הגמרא משום מה.

היה לנו סיפור מעניין שהם חשבו שהפרה של האבא והם שחטו אותה והם אכלו אותה.

מה הדין?

אה?

אני לא יודע, זה צילום כנראה באיזה משהו.

מה הדין?

אם הפרה מתה לבד.

מתה, סתם ככה מתה.

הם חשבו זה של האבא,

לא עשו כלום,

פתאום לא הספיקו לשחוט אותה עד שמתה הפרה.

היא היתה גוספת חצי שעה ומתה.

מה הדין?

האם הם חייבים לשלם או שהם לא חייבים לשלם?

מה הדין?

לא הספיקו להביא אוקיי? אומר הרמב״ם

תראו פה איזו שורה אחת לפני האחרונה

אין פה רמב״ם. טוב, נקרא מה שכתוב פה, אני חושב שחסר פה הרבה.

הניח להם אביהם פרה שולה ומתה.

אה, יש פה רמב״ם? יופי.

משפוטים.

אה, אין פה משפוטים?

פה זה כנראה היה לה רוחב,

וחסר גם מפה וגם מפה ברמב״ם.

טוב, אנחנו נגיד מה שכתוב ברמב״ם, זה מה שכתוב. הרמב״ם אומר ככה,

דעת הרמב״ם,

ממשפטים.

דעת הרמב״ם,

שגם אם הפרה מתה,

גם כן הם חייבים בעונשיה,

הם גם כן חייבים לשלם.

כמובן, אם הניח והם מביאים אחריות נכסים.

אם לא, אז לא, אבל אם הניח אחריות נכסים,

גם אם הפרה מתה,

גם כן הם חייבים לשלם.

כך דעת הרמב״ם. כך פוסק הרמב״ם,

אפשר לראות את זה חלק מפה.

אבל הראש,

הטור מביא את הראש.

תסתכלו פה בטור.

ואות ו, איפה שמתחיל אות ו.

היו סבורים דשל אביהם הייתה, זה הגמרא.

וטבחוה ואכלוה משלמים דמי בשר בזול,

שהוא שני שלישים,

פחות שליש, כמו שרש״י אמר.

והאור ישלמו כולו, כי האור נמצא בעין,

ואת זה הם לא אכלו,

את זה הם צריכים לשלם,

להחזיר את האור לביילים,

כך גם יקראנו ברש״י.

ואם הניח להם אחריות נכסים או מטלטלים העידנה,

חייבים לשלם. כי בזמן הזה גובים גם ממיטלטלים. בזמן הגמרא היו גובים רק מקרקע.

אם אחד מת והניח קרקע וחובות, רק מקרקע. אבל בזמן הזה תקנת הגרעינים שגובים גם כן ממיטלטלים.

וכתב הרמב״ם,

דלא שנת בחוה או מתה חייבים לשלם.

בכל מקרה הדין הוא שהם חייבים לשלם.

אבל, אדוני הראש זל כתב,

דווקא כשטבחוה ואכלוה והאבא השאיר אחריות נכסים,

אז הם צריכים לשלם.

אבל אם מתה פטורים,

אף על פי שהניח להם אחריות נכסים,

כל מה שאני אומר שהם צריכים לשלם מלא זה דווקא כשהם אכלו.

אבל אם הם לא אכלו,

אז הם לא צריכים לשלם אחריות נכסים.

כך מחלוקת ראשונים בדין הזה.

כפי שראינו בגמרא,

שהגמרא ברישה של דברי רובה,

רובה אמר מפורש שאם הם השתמשו בה והבהמה מתה,

אז הם לא חייבים באונסיה.

אין חייבים באונסיה.

אז מה דינם כן?

כן. כמו איזה דין כן יש להם.

אם הם לא חייבים באונסים, אז אין להם דין של שואל.

אז איזה דין כן יש להם?

שומר.

תוספות אומר שיש להם דין של שומר שכר.

מכיוון שיש להם הנעה, שהם יכולים להשתמש, עצם זה שהם יכולים להשתמש,

יש להם דין של שומר שכר.

כך אומר תוספות.

בסדר, הסתדרנו, ראינו בטור את דברי הרמב״ם. תודה רבה.

תודה רבה. אז יש להם דין של שומר שכר.

אז אם אנחנו

קצת מתבוננים, ועוד מעט אנחנו נראה את זה כמעט מפורש,

אבל אם כבר אנחנו פה נעצרים ומתבוננים,

אז רואים פה לכאורה דבר מעניין.

מה אנחנו רואים פה?

שיש פה מחלוקת

כשהם שומרי שכר

או חינם, לא ניכנס כעת עם שומר שכר או שומר חינם,

והבהמה מתה מאליה,

או אפילו אם הם אכלו אותה,

זה לא כל כך משנה כעת לעניין שלנו.

השאלה היא אם הם חייבים או פטורים.

אז אנחנו רואים פה, לפני שאנחנו ממשיכים הלאה,

אני בכוונה מדגיש את זה כאן,

שאנחנו רואים פה שהגמרא פה דיברה על שואל,

הניח להם פרה אביהם פרה שאולה,

וייתכן מאוד שזה בדווקא.

ייתכן מאוד שזה בדווקא שואל.

יכול להיות שאנחנו נדבר על שומר שכר או שומר חינם, והדינים יהיו אחרת.

זאת אומרת, אנחנו נראה את זה במפורש.

אבל כבר במחלוקת הזאת בעצם אנחנו רואים את זה.

כבר במחלוקת הזאת אנחנו רואים את זה שיש פה הבדל האם יש להם דין ששומר חינם או שומר שכר.

זה אנחנו כבר רואים פה.

עכשיו בואו נראה מה כתוב בשולחן ערוך.

בשולחן ערוך,

זה העמוד הבא.

וסעיף ד',

שמ״א, סעיף ד',

חשבו שהוא של אביהם

וטבחוה ואכלוה משלמים דמי בשר בזול שהוא שני שלישים

והאור ישלמו כולו

ואם הניח להם נכסים וטבחוה משלמים דמיה

מנחשם.

השולחן ערוך לא פסק את הרמב״ם.

השולחן ערוך לא פסק ומתה, הוא כתב וטבחוה.

משמע שדווקא שהם טבחו,

כמו הראש, כמו שהטור הביא בשם הראש,

ולא כמו דברי הרמב״ם.

השמה על המקום בסעיף קטן יג בצד שמאל,

מהירת עיניים.

וטבחוה,

דקדק לכתו וטבחוה,

והוסברת הראש שכתב הטור בשמו כן.

ולאפוקא מי דעת הרמב״ם, שראינו מקודם,

דסבירא ליה,

דאפילו מת בידיים,

בידם חייבים לשלם,

כיוון שאחריות נכסים בידם מאביהן.

וסבירא ליה,

כלשני כמה בגמרא.

כשאנחנו ראינו את הגמרא, ראינו שתי לשונות,

האם זה הולך על הרישא או על הסיפא.

דאז שיעבוד חל על נכסיו משעת משיכה.

אבל הראש סבירא ליה, כלישני בתרא.

דאז שיבוד לא חל על נכסיו,

כי אם עדשת מיתה או עדשת עונשי,

עדשת שאר העונשים שנעשה בו.

ואז כבר מת אביהם.

אז למה בכלל הם חייבים?

אבל אם טבחוה ואכלוה דנענו ממנה,

וגם היה פשיעה מאביהם דאא היה לו להודיע לבניו שהיא שאולה בידו,

מי אמר את הסברה הזאת?

תוספות, נכון.

אז זה דעת התוספות.

משום מה אחי חייבים לשלמה ולא מחויבים גם מטעם מלחמת תחילתו בפשיעה וסוף הבויינס,

זה לא שייך.

אז אנחנו קצת רואים פה שהמחלוקת הזאת בעצם תלויה באותה מחלוקת של רשי ותוספות.

הראש אמר את הסברה הזאת,

שחייבים לשלם רק בטבחו עבר חלואה,

כי הוא אומר שהבעיה היא באבא, שהאבא היה פושע,

ולכן הדין הוא שהם חייבים.

אבל הרמב״ם, שהרמב״ם סובר שזו לא הבעיה באבא של הפשיעה.

הבעיה היא בהם, אבל הוא למי דאק.

אז הם עכשיו,

הם בעצם ממשיכים כביכול להיות שואלים של המשך השאלה,

הם ממשיכים להיות.

אם אתם לא יודעים של מי הפרה הזאת, אתם לא בטוחים במאה אחוז של האבא,

אז תמשיכו להתנהג כמו שהאבא היה מתנהג.

ולכן הוא סובר שגם אם את הבעיליה והאבא השאיר אחריות נכסים,

הם צריכים לשלם מחיר מלא.

זה אותו מחלוקת שראינו מקודם.

אומר על נתיבות המשפט,

ופה אנחנו מגיעים בעיקר לנקודה, לראות

שזה הרבה יותר דומה למקרה שלנו.

תראו, יש פה נתיבות המשפט,

אותיות קטנות פה,

ואות חטא,

בטור הימני,

משפט הורים ביורים.

כן, נעשה לנו פה קשקוש,

ואות חטא,

וטבחוה,

כן?

עיין שמה,

סעיף קטן יג', מה שראינו קודם בשמה,

וכולי בהמשך השורה.

לכאורה, אומר על נתיבות המשפט,

לכאורה יש עוד נפקמינה רבתי בין שני הטעמים.

אומר על נתיבות המשפט,

יש פה עוד נפקמינה גדולה,

אם אני אומר את הרמב״ם או שאני אומר את הראש.

מה נפקמינה?

דלתם הרמב״ם,

דכבר נתחייב אביהם משעת משיכה.

אם כן,

בשומר חינם,

או שומר שכר.

וטבחוה ואכלוה,

אם הוא היה שומר חינם, ופה אנחנו נשים לשומר את זה מפורש ממש,

לא שיהיה חיוב אבל באביהם.

דאביהם נאנס במה שאי אפשר לשמרו, דאמת,

ואין אונס גדול ממיתה.

מה הדין אם האבא היה שומר חינם, האבא היה שומר שכר, הוא לא היה שואל,

והוא מת,

ועכשיו הולכים הילדים ואכלו ושחטו, מה הדין?

חייבים או פטורים, אם הניח אביהם אחר את נכסים?

לפי הרמב״ם, אומר הנשיא, ושיא הפטורים.

ולאטם דאביהם פשע במאז שלא יגיד,

כמו סברת התוספות, שהראש סובר כמו התוספות,

אפילו בשומר חינם ובשומר שכר חייו,

כי הוא פוישייה.

היית פוישייה, אתה צריך שלם.

אם כן, קשה על הפויסקים שהשמיטו כזה דין.

גם קשה קושיית אשח,

לא ניכנס פה לכל הערכות דברים.

לכן נראה.

שבטי כהן.

כן.

לכן נראה,

אומר הנסיבס, לא.

הנסיבס חולק על עצמה,

והוא לא מסכים עם החילוק הזה.

לכן נראה, אומר הנסיבס,

כדי לא חשבינן זה לפשיעה כלל, מה שלא ציווה.

זה לא נקרא פשיעה שהאבא לא הודיע לילדים,

גם לא בשמר חינום, גם לא בשמר סחור, גם לא בשוייל.

רק אמרינן,

דאונס זה מה שאכלו היורשים מחיים.

דאוויאן התחיל כעת,

שלא היה יכול לדבר.

דמחמץ שלא ציווה קודם מותו נמסר הבהמה ליורשים בחזקתו,

וקודם מותו התחיל האונס.

ולכן, השואל חייב,

שאין כי כשמתה הבהמה, לא במיטת השואל.

ולפי זה שומר חינם ושומר שכר פטורים לכולי עלמא, בין לרמב״ם, בין להראש.

אפילו הניח להם אביהם אחריות נכסים,

ואפילו למאן דשפירה לשומר שכר של ארז בוינס,

גם כן, אומר הנסיבס מפורש,

שלכולי עלמא אם האבא היה שומר חינם או שהאבא היה שומר שכר,

אז הדין הוא שהוא פטור.

כך אומר הנסיבס מפורש, נכון?

כך כתוב מפורש.

בואו נראה הקצוייס לחויישן,

גם כן אותו דע הולך.

נראה את האות ד'

בקצוייס,

מצד שמאל למטה.

משלמים דמיה מנכסיו.

נראה.

מי דנקט בגמרא?

הייתה להם פרה שאולי הוטבחוה,

ולא נקט בשומר סתם,

ומשום דשומר חינם כיוון דפטור בעונשים פטורים היורשים,

אפילו הניח להם אביהם אחריות נכסים,

ואפילו להחליש נא דשומר. מתחייב למפריע,

כיוון דמאט,

אין לך אונס גדול מזה,

ובאונסים פטור.

וכן,

אומר הקצוייס מפורש,

איני אך להם אביהם פרה סחורה,

והם חשבו של אביהם, והם שחטו אותה.

נמי באונס פטור,

כפי שמתמהר בגמרא, פרק המפקיד,

דגנבה על ידי אונס גדול נמי חייב לאונס וכו'.

וכן פשיטא, כשמת, דאבי לאונס בגופו, שאינו יכול לשמרו,

ופטור.

אז אומר הקצוייס, גם כן מפורש, דברים ברורים, אומר הקצוייס,

שכל הדין הזה שאמרנו זה דווקא בשוייל.

אם אבא היה שואל,

אבל אם אבא היה שומר חינם או שומר שכר,

כולי עלמא מוידו.

ראינו את זה לאורך כל הדרך, גם בדברי הקצוייס, גם בדברי הנשיא,

גם במחלוקת רמב״ם

והראש.

בכל אורך הדרך אנחנו רואים שכל הדין הזה זה דווקא בשואל.

אבל מי שהוא לא שואל,

מי שהוא לא שואל, הוא שומר חינם או שומר שכר?

על זה לא נאמר הדין הזה שאם הניח להם אביהם אחריות נכסים,

הם צריכים לשלם.

על זה לכולי עלמא הם צריכים לשלם רק דמי בשר בזול.

אם אנחנו עכשיו נחזור לעניינינו בחזרה,

מה אנחנו רואים בעניינינו?

הבן אדם הזה שדפקו לו בדלת והניחו לו משלוח בדלת,

הוא שואל?

אז ודאי שלא.

הוא הסכים פעם להיות שואל? ודאי שלא.

המקסימום שאני מפרגן לו זה שומר חינם.

יותר מזה אני לא מפרגן לו.

אסור לו לאכול את זה הרי. הוא חושב שמותר לו. מה יש אסור לו לאכול את זה?

אתה יכול הכי, החומרה הכי גדולה שתשית עליו זה יהיה שומר חינם.

זה החומרה הכי גדולה שאתה יכול להשית עליו.

נו,

בשומר חינם אין דעה כזאת שמשלם את הכול.

אם האבא היה שומר חינם, קל וחומר שאם הוא שומר חינם מההתחלה ועד הסוף,

הוא לא פשע?

זה היה אמרנו שזה לא נחשב לפשיעה.

רק אם הניח להם אביהם אחריות נכסים והוא שואל, אז אולי זה פשיעה.

אבל בשומר חינם הוא לא נחשב אחר כך לפשיעה,

כמו שהוכחנו לאורך כל הדרך.

אז לכאורה מבואר מפה באופן פשוט

שאין צד שיצטרך לשלם את הכול. לא כמו שאמרנו בהתחלה,

שמרשי לכאורה משהו שצריך לשלם את הכול. לא.

אין צד כזה.

הוא צריך,

לכולי עלמא הוא משלם רק דמי בשר בזול.

כך יוצא. דמי בשר בזול זה פחות שליש. הוא משלם רק שתי שליש.

אז אם אנחנו רוצים להגיע לתשובה,

אז התשובה היא לכאורה פשוטה מאוד.

משהו עדיין לא אכל מהמשלוח, יחזיר.

זה לכולי עלמא פשוט, זה כתוב ברשי,

את האור צריך להחזיר, זה פשוט.

מה שהוא היה קונה ממילא,

ודאי צריך לשלם.

מילא הייתה קונה, אז מה זה משנה?

כל מה שנשאר זה הדברים שבלי זה הוא לא היה קונה.

וזה הרי אותו טענה.

הילדים אומרים, אילו היינו יודעים לא היינו שוחטים.

אומרים להם, בסדר, תשלמו מה שנהנתם. כמה זה נהנה?

שתי שליש.

מורידים להם שליש מהמחיר של הסופר,

ואת זה הוא צריך לשלם.

סליחה, זה לא דומה לבשר.

ממש דומה.

השליש הזה,

אדם אוכל בשר, יש בשר שהוא יקר,

וזה בטח שהוא מזון.

אז אמרו לו, תשמע, תשלם על בשר ומזון.

הם רואים להגיד, יש כאן מוצרים שהם לא היו אוכלים בכלל. גם הם טוענים.

היורסים טוענים, אנחנו בכלל היינו אוכלים בשר.

או הם אף פעם לא אוכלים בשר.

לא.

אם יש להם משל אבא, הם אוכלים. אם אין להם, הם לא אוכלים בשר.

בדרך כלל כל אדם אוכל בשר.

הוא לא היה שוחט פרה שלמה.

חטיפים, עותקים.

הוא לא היה שוחט פרה שלמה.

כן.

רק מה יש לדון במה שאתה הערת כבר מההתחלה?

מה יהיה הדין

בדברים האלה, למשל ביסקוויטים?

דוגמה,

יש ביסקוויטים שעולים 10 שקל בחנות,

ויש ביסקוויטים שעולים 20 שקל בחנות.

הוא תמיד קונה ביסקוויטים ב-10 שקל.

בחבילה, במשלוח היה ביסקוויטים ב-20 שקל.

אני לא אומר לכאורה, זה פשוט ככה לכאורה.

אני לא אומר שישלם שליש מ-20.

לא.

עשר שהוא קונה ממילא הוא ודאי צריך לשלם.

בעשר האחרונים אני מוריד לו שליש,

נכון?

כי את העשר שהוא היה כן קונה בסקוויטים,

זה מילא היית קונה, זה היה צריך לשלם עשר.

עכשיו, על העשר הנותרים, בזה יורידו לו שליש.

למה אתה מתאים לקרוא את אותה פרה?

למה? כי מה שהוא ודאי היה קונה, אז הוא ודאי נהנה.

כל הטענה של היורשים,

שהם אומרים,

אנחנו לא היינו שוחטים פרה,

אבל אם הם מודים שהם שוחטים פרה והם רצו לקנות פרה,

וזה מה שהם משלמים על הפרה, ודאי שהם צריכים לשלם, אין צד שהם לא צריכים לשלם.

הוא אומר, אני לא מרגיש את הטעם של המקוויטים,

זה אותו טעם בשבילי, אני לא מעניין את עמקה. נהנית.

זה נקרא נהנה.

בן אדם,

אף על פי שהוא לא רוצה לקנות, אבל אם יצהיר לו בזול מבצע הוא יקנה.

אחרי שיאכל הוא כבר ישלם.

אתה מבין את הנקודה?

אחרי שהוא כבר יאכל, הוא כבר נהנה.

אם באמת אין שום רבותם בין זה לזה. זו חברה שהיא מוכרת,

היא מוכרת מותג,

דבר שהיא מוכרת בו, יש, תביא לבן אדם דבר מסוים, הוא קונה רק חברה הזאת.

תן לו משהו אחר, לא, לא, אני רוצה רק של,

לא אל תשכח.

תן לו משהו אחר, תן לו של חברה אחרת,

תשימו לו את זה באותו הריצה,

לא תגיד לכם סיים.

למה הוא לא אוכל? בגלל שהוא רוצה על יצה כזאת יפה.

אבל הוא לא משנה לו, הוא לא מרגיש ב...

אני אגיד לך. אדם שקונה בשר,

יש כל מיני חלקים בבשר, יש בשר רב, בשר קשה.

הוא אומר, תשמע, סליחה, אני לוקחתי את זה, לכנתי את זה, עשיתי שיפודים.

בשביל לשים שיפודים לא משנה לי בשר רב, לא עשיתי מידי חמיש, אני רוצה בשר כזה רב.

אז אני אסביר לך.

זה לא כל כך משנה לנו,

האם באמת הדבר הזה שווה את המחיר שלו או לא? אנחנו מסתכלים על דבר שהוא שכיר בשוק.

הדבר הזה בשוק נסחר בכך וכך.

עכשיו אתה אומר לי כל מיני סיפורים ולמה ולמה ולמה,

הכל נכון, כמו שאתה אומר, אבל המציאות היא שהמוצר הזה שווה יותר והמציאות היא שהמוצר הזה שווה פחות.

וגם אם הסיבה היא פסיכולוגית או טיפשית או לא משנה מה,

זאת המציאות.

בהיות שכך, שזאת המציאות שזה שווה יותר וזה שווה פחות,

אני מתייחס לזה בהתאם כדבר מסחרי, כדבר שכיר.

למה הדף הזה שווה

קצת והדף הזה שווה עוד יותר קצת והדפים שיש לכל אחד בארנק, כזה דף שכתוב על זה 100 או 200 שווה 200 שקל.

לא יודע, מה אכפת לך למה. אבל זאת המציאות, נכון?

זאת המציאות.

אז אני מסתכל על דבר בתור דבר שהוא שכיר.

איך הוא שכיר בשוק ולפי זה אני מתמחר אותו.

אם מחר ירד,

מחר האנשים יחזיקו בדולרים מתחת לבלטות,

כל המחיר ירד, שווה להם הרבה פחות.

נו, אז מה?

זאת אומרת, אני לא מסתכל על זה כמחיר?

מה זה שייך?

אני מסתכל על זה, כמה זה שווה בשוק, כזה דבר.

עכשיו, אם כתוב בגמרא,

וכך נפסק להלכה,

שבדבר שבן אדם לא היה אוכל,

אחרי שהוא אכל הוא משלם כדין נהנה,

כדין נהנה זה שליש פחות,

נו,

אז זה צריך להיות הדין.

אולי נשתנו התוואים, נשתנו הזמנים?

לא יודע, יכול להיות.

אבל

לא מוזכר.

לאורך כל הדרך,

רש״י,

התוספות גם,

הרמב״ם והראש,

הטור,

כולם אומרים את אותו דבר,

שכדין נהנה זה שליש,

שליש פחות, זאת אומרת, מורידים לו...

כולם דיברו על מעשי הדשן ובשר. בשר יש... אין הבדל אם זה בשר או משהו אחר. זה לא...

דווקא בגלל שזה בשר ומוצר אחר המחיר שונה.

זה בשר, אתה מרגיש את הטעם. אם הוא לא מרגיש,

לא יש לו איזה בעיה אצלו.

אז זה מה שאני אסביר לך, שזה לא הולך

אחרי איך בן אדם מרגיש, כן מרגיש, לא מרגיש.

השאלה היא כמה זה שכיר בשוק, זאת השאלה.

כך

אלו הדברים.