הרב טולדנו מוצאי שבת 22-11-14

- - - לא מוגה! - - - 

הוא, יש אומרים שמדרבנון לא אסור לענות מנה דמים הלאה.

יש בטוסות וחולין דף דף,

אבל על כל פנים לא נתפסים.

זה רק בגלל שהוא נהנה מן האורלה. אם הוא הולך ליהנות מן הכסף, הרי הוא נהנה מן האורלה.

אבל החיים יכולים להשתמש, הכסף לא נאסרים.

מאיפה לומדים את זה, אומרת הגמרא,

לפי שמצאנו עבודה זרה ושביעית שני כתובים הבאים כאחד.

מצאנו שעבודה זרה תופס את דמיה.

אדם שמוכר עבודה זרה, אויי נסך,

תקרוב את עבודה זרה גם אסור בהנאה.

אז לא רק,

כמובן זה אסור בהנאה, עבודה זרה.

לא תביא תועבה אל ביתך ויתא חרם כמוהו.

גם הדמים שהוא קיבל בעד עבודה זרה הם כמו עבודה זרה ממש.

לומדים את זה מן הפסוק,

והיית חרם כמוהו.

מה זה והיית?

לא תביא תועבה אל ביתך, והיית חרם.

כל מה שאתה מאיים ממנו,

הרי הוא כמוהו.

היית חרם כמוהו, מה זה?

אם למשל אתה מוכר,

אז אתה עשית רכוש,

התמורה שאתה מקבל,

אתה הבאת את זה מכוח העבודה זרה.

נתת עבודה זרה, קיבלת כסף.

הכסף הזה נקרא, אתה היית ממנו.

הבאת אותו מן העבודה זרה. כל מה שאתה מאיים ממנו אסור כמוהו.

הוא תופס דמיו, זה כמו עבודה זרה. דמי עבודה זרה כמו עבודה זרה.

אז הגמרא אומרת, גם שביעית,

יש פסוק ששביעית תופס את דמיה.

אם אדם מוכר פירות שיש בהם קדושה שביעית,

היום עוד אין פירות שיש בהם קדושה שביעית, זה ירקות, יש.

שיש בהם קדושה שביעית, באופן שאין בהם איסור ספיחין.

למשל, ירקות מנוכרים,

שבשדה של נוכרים

אין גזירת ספיחין.

אבל פה ידועה מחלוקת גדולה בין המריט

והמביט נגד

הבית יוסף.

מרן בית יוסף אומר שאין קדושה שביעית ופירושו נוכרי.

אבל המביט והמריט והחזון איש הכריע שיש קדושה שביעית ופירות של נוכרים.

אני תמיד אמרתי, וברוך השם,

ראיתי שגם פרשמו את זה בשם הרב אל יוסי.

אנחנו אומנם בירושלים שומרים המנהג שאין קדושה שביעית ופירות של נוכרים.

אבל אנחנו בבני ברק,

היות והחזון איש היה מרא דאטראפו,

והוא בכוחו לחלוק

על גדולים, בפרט שכבר חלקו בזה.

אז אנחנו מחויבים לשמוע על החזונש.

מצאתי שהרב אל יוסי,

פרסמו את זה משמו, גם אני, כל אומר לתלמידים.

בישיבה אני לא אומר כלום.

בישיבה בבר יעקב אני לא אומר.

יעשו כמו המנהג.

אבל פה בבני ברק,

אפילו ספרדים

חייבים להתנהג כשיש קדושה שביעית ופירות של נוכרים.

עכשיו אם יש קדושה שביעית אבל אין איסור צביחין בשדה של נוכרים.

אם השדה של נוכרים והם גידלו פירות וירקות בשדה שלהם, לא יהודי זרע שם.

אם יהודי זרע שם כמו שהיום

אומרים היתר מכירה, היתר מכירה.

ומי עובד בשדות?

אם יהודי עובד מפורש בקצב משנה שהירקות עצורים.

אבל אם זה שדה של נוכרים באמת

ויש ירקות מהנוכרים,

אפילו אם יש קדושה שביעית, אבל אין איסור צביחין.

לא גזרו רבנן איסור צביחין בשדות של נוכרים. למה?

איסור צביחין זה גזירה שמא יזרע בסתר

ויאמר צמח מאליו.

ויעבור על הלאו שלא תזרע.

אבל בשדות של נוכרים,

גוי, אם הוא יבוא, מי יזרע? מי יבוא לזרוע? הבעלים. מי זה הבעלים? גוי. גוי שיזרע. גוי לא מצווה על השביעית.

לכן אין גזירת צביחין באדמות של נוכרים.

אבל קדושת שביעית יש לפי החזון איש, וכך נוהגים פה בבני ברק,

שיש קדושת שביעית.

אז אם אני קונה ירקות פה מברקול או מפיקנטי או מהירקות האלה,

אפילו שהם של נוכרים,

אם אני משלם תמורתם,

הקדושה השביעית עוברת לדמים.

היא גם בדמים.

הדמים נתפסים בקדושה שביעית,

שנאמר

קודש תהיה לכם

בשנת היובל הזאת, קודש תהיה לכם.

מה קודש?

תופס דמיו?

מה זה קודש? זה הקדש.

אדם שיש לו הקדש

ופודד את ההקדש

או קונה אותו מן הגזבר,

אז ההקדש יוצא לחולין והכסף, נכנסים להקדש.

אז מה ההקדש תופס דמיו?

אף שביעית תופס את דמיה.

כתוב בתורה, קודש תהיה לכם.

שביעית, פירות שביעית כמו הקדש.

מה זה בא לומר לנו, כי זה הקדש? זה לא הקדש,

אלא פירות שביעית. יש להם דין של הקדש, תופסים דמיה.

שביעית תופסת דמיה.

אז כאן אני אקרא את הברייתא.

בעבודה זרה לומדים את זה מ-והיית חרם כמוהו.

לא תביא תועבה אל ביתך, והיית חרם כמוהו.

כל מה שאתה מאיה, היו אצלנו יהודים.

הם לא יהודים מרעי שמיים, אבל היו מוכרים

צלם של אותו איש.

הם היו צורפים, מוכרים תכסיתים לנוצרים, והנוצרים רוצים

שיהיה אותו איש.

אז אני זוכר שהייתה בבית, אני הייתי ילד,

הייתה בבית שאלה, זה עבודה זרה?

והדמים יהיו אסורים בהנאה?

הוא לא מרוויע כלום?

לא יודע אם זו עבודה זרה, כי היום הנצרות

פשטה כבר את הרגל.

הנצרות, כל הפעם, הגויים, הם יודעים שזה ליצנות, כל הנצרות.

היה באיטליה, לפני שנתיים,

אישה עשתה משפט בבית המשפט העליון

נגד הנצרות,

נגד הוותיקן, שיפסיקו

לספר שקרים על הישווא.

לא ידע מה היה המשפט,

אבל את זה ראיתי כל כך...

היום אתה הולך ובפריז, בג'נבה,

זה מוזיאונים, הכנסיות נהיו מוזיאונים.

זה לא, אין מי שבא לשם, לא באף אחד.

הייתי באיזה עיירה,

היה אז מון בחירות.

אז זה ראש העיר, הוא נוצרי,

הוא אומר, תראה, המוסלמים מתאספים במסגר,

היהודים מתאספים בבית כנסת,

רק הנוצרים לא מתאספים.

למה לא באים לכנסייה?

אמרתי להם, תגידו לו,

לפי השקר, כמה זמן יכול להחזיק מעמד?

שישו הוא אל עקוד?

זה שקר,

שקר מופרך מיני ובה.

כמה זמן אתה רוצה שיחזיק מעמד?

אי אפשר שיחזיק.

שקרה לא קאה.

נו טוב, אז אני לא יודע, אני לא נכנס לשאלה הזאת

עם צלם שעושים על זהב,

אם זה גדר עבודה זרה או לא.

לא יודע.

אבל על כל פנים,

אדם מוכר עבודה זרה או יין נסך,

הכסף שהוא מקבל אסורים והנאה.

כל מה שאתה מאיים ממנו,

הרי הוא כמוהו.

ויש פסוק גם בשביעית.

קודש תהיה לכם. עכשיו תשמעו.

הברייתא, בשביעית, אני רוצה לקרוא לפניכם הברייתא הזאת.

כתוב בברייתא ככה.

שביעית מהי?

אומרת הגמרא, דכתיב,

כי יובל היא קודש תהיה לכם.

מה קודש תופס את דמיו ואסור?

אף שביעית תופסת את דמיה.

אם הקודש תופס את דמיו ויוצא לחולין,

אף שביעית תופס את דמיה ויוצא לחולין,

נגיד תיקח מלפפונים של שביעית,

תחלל אותם על כסף,

ומכרת אותם בעד כסף. נגיד שהמלפפונים כבר הותרו

כי הקדושה של שביעית שהייתה במלפפונים עוברת לכסף.

הוא אומר, לא,

לא עוברת הקדושה, אבל זה תופס,

כמו בעבודה זרה.

וכי אם מכרתי עבודה זרה, העבודה זרה הותרה,

העבודה זרה נשארת בייסורה,

כי בכל זאת אוסרת את דמיה,

תופסת את הדמים, אבל לא יוצאת לחולין.

שואל, אומרת הברייתא,

יכול אף שביעית תופס את דמיה ויוצאת לחולין,

כמו קודש. הרי אם אתה מדמה את זה להקדש,

בהקדש כשפודים הקדש,

ההקדש יוצא לחולין, והדמים,

המעות, הם נתפסים במקומה.

אז גם בשביעית נגיד אותו דבר,

שתופס דמיה, התמורה נהיית קדושה,

אבל יוצא לחולין. אומרת הגמרא, תלמוד לומר, תהיה.

קודש תהיה לכם. מה זה תהיה?

היא נשארת, היא תהיה גם בעתיד.

היא נשארת קדושה.

זה בא לומר שהיא לא יוצאת מאבייתה תהיה.

אבל הדמים נתפסים.

הסברתי באמת פה,

בסוגיה עמוקה,

שגם הגדר בשביעית,

כל מה שאתה מאיים ממנו,

בפירות שביעית, בפרי הראשון,

נהיה כמוהו, אבל זה לא יוצא לחולין.

זה לא עובר, כתוב שנשאר קדוש.

זה לא, זה לא, הקדושה לא עוברת על הדמים.

אבל יהיה את הדמים מן המלפפונים של שביעית, נהיים כמוהו.

ואתה צריך לאוכלם,

ויהיה הדין עליהם לאוכלה ולא לסעורה ולא לכביסה ולא למלוגמה.

כל הדינים של פירות שביעית, למדנו מן הפסוק.

הייתה שבת הארץ לכם, לאוכלה,

לאוכלה ולא לסחורה,

לאוכלה ולא לכביסה, לפי רבנם וככה לך,

ולא למלוגמה ולא להפסד.

כל זה,

גם הדמים אותו דבר. קנית עם, אתה צריך לקנות עם הדמים אוכל,

שיהיה לאוכלה,

ולא לסחור באוכל הזה,

ולא לקלקל אותו.

ובזמן הביעור מתבער

ממש כפירות שביעית.

עד מעט נדבר.

הכיצד?

אומרת הגמרא, הכיצד הפירוש,

המילה הכיצד, הפירוש הוא.

הרי אתה סותר, יש כאן סתירה בפסוקים.

הפסוק הראשון אומר, קודש,

שזה תופס דמיו.

ופסוק שני אומר, תהיה שנשאר קדוש, לא דומה להקדש. איך זה מסתדר?

הכיצד?

אומרת הגמרא, פרי ראשון

הוא רק תופס דמים ולא הותר.

הפרי לא הותר, הפרי נשאר שביעית.

אבל פרי שני, הדמים,

אם תחלל אותם או תחליף אותם עם אחרים,

הם יצאו לחולין והשלישי יתפוס מקומו.

כיצד? הכיצד? הפירוש המילים הכיצד,

הרי זו סתירה, אמרת זה דומה להקדש ואתה אומר שהוא לא יוצא לחולין.

איך זה מסתדר?

הכיצד? לקח בפירות שביעית בשר.

בשר זה אוכל,

אפילו זה לא גידולי קרקע,

ואין בו קדושה צביעית מצד עצמו.

אבל היות הוא דומה שביעית,

הבשר נהיה קדוש.

לקח

בפירות שביעית בשר.

אלו ואלו מתבערים בשביעית.

צריך לבער את שניהם בשביעית.

אני, נסביר עוד מעט את המילה מתבערים.

לקח בבשר דגים,

חזר והחליף

הבשר עם דגים.

יצא בשר, נכנסו דגים.

פרי שני,

דמי השביעית

יוצאים לחולין,

והשלישי נתפס במקומו.

הפרי הראשון

מדפיס קדושה שביעית, אבל הוא לא יוצא לחולין.

אבל הפרי השני,

הוא יוצא לחולין ומדפיס את השלישי.

אז כאן הסיפור שהיה כאן היה לא מלפפונים של שביעית,

מחליף אותם עם בשר.

הבשר נהיה קדוש בקדושה שביעית

וגם המלפפונים נשארים.

הלך והחליף הבשר עם דגים,

הבשר יצא לחולין,

כי פרי שני תופס דמיו והקדושה שלו עוברת לפרי שלישי, אז הדגים נתפסים.

אז צריך לבער

את הדגים ואת הפירות הראשונים, את המלפפונים.

ושוב הממשיכה ברייתא,

הלך והחליף דגים ביין,

יצאו דגים ונכנס יין,

ביין שמן, יצא יין ונכנס שמן. הכיצד?

אחרון אחרון נתפס בשביעית,

ופרי עצמו עשו.

הפרי הראשון לא יצא מן הקדושה,

אבל האחרים, הדמים,

אז הדמים נתפסים, יוצא, השני, השלישי, יוצאים.

זה הבריתא.

אז כתוב כאן חילוק בין פרי ראשון לפרי שני.

פרי ראשון תופס דמיו ואינו יוצא לחולין,

ופרי שני תופס דמיו ויוצא לחולין.

הוא אוהדים פרי שלישי.

נאבדל זה כמו אבי אבות, נאב.

האב

תולדו כיוצא בהם,

אבל תולדו דתולדו כיוצא בהם.

זעקופ עונים,

עם זה הבנתי,

אני אומר איזה פשט בגמרא שהייתה קשה לי במסכת סוכה, דף מ״א.

מ״מ א״.

מ״מ עמוד ב״מ״ ומ״א.

יש שם במחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר תלמידו.

רבי אלעוזר אומר,

אין שביעית מתחללת אלא בדרך מכה.

הרי בהקדש, רש״י מביא שמה,

יש שני אפשרויות איך

לחלל הקדש.

או שאני אומר,

זה פרי זה, הקדש זה יהיה מחולל על זה,

או שאני קונה את ההקדש. אני אומר, תמכור להקדש, תמכור לי, אני משלם.

יש דרך מקח וממכר, ויש דרך הופדה. מביא ראשי פסוקים על זה.

יש פדיון,

אתה מוריד לו את הקדושה, כאילו הוא בשבי בהקדש,

אתה מוריד לו את הקדושה, זה פדיון.

ויש מכירת

שאתה קונה אותו,

ואז אומר רב אלעוזר בשביעית

רק דרך ממכר.

דרך ממכר

ולא דרך

חילול.

ורבי יוחנן אמר, בין דרך מכה בין דרך חילול.

ויש שמה בגמרא, מאיפה לומד רב אלעוזר דרך מכה?

בהתחלה הגמרא אומרת,

כתוב

יובל היא קודש תהיה לכם, וכי תמכרו וימכר לעמיתיכם. אחרי זה מיד.

זה לומר שרק דרך מקח.

ורבי יוחנן אומר שהפסוק בא לעניין אחר.

שהפסוק בא לומר

את הדין של רבי יוסף בר בחנינה,

שמי שסוחר בפירות שביעית,

נכסיו מתמוטטים.

לסוף מוכר את כליו, לסוף מוכר את ביתו, לסוף מוכר את ביתו,

לסוף מוכר את עצמו. זה הסמיכות.

בסוף הגמרא אומרת,

אלא אמר רב אשי, בדף מא',

אלא אמר רב אשי,

פרי ראשון, כולם מודים זה דרך מכה.

וכל המחלוקת בפרי שני.

רב אל-עוזר אומר הוא לא מתחלל רק דרך מכח

וזה הוא מביא הגמרא את הברייתא,

כתוב לקח לקח, בברייתא הזאת כתוב לקח בפירות שביעית בשר

ואחרי כן לקח בבשר דגים.

קנה.

אתם רואים זה דרך מכח.

גם פרי שני רק דרך מכח.

לפי רב אל-עוזר.

אבל רבי יוחנן אומר פרי ראשון דרך מכח.

דווקא, ולא דרך חילול.

לא יכולים לומר פירות שביעית אלו יהיו מחוללים על הדמים האלה.

בפרי הראשון לא תופס דמיו דרך חילול, רק דרך מכח.

ופרי שני תופס בין דרך מכח בין דרך חילול.

הקושי בגמרא,

אם ככה לא היה צריך רבי יוחנן לומר הדרשה שלו,

וכי תמכרו להתרבשי ברבי חנינא.

היה יכול לומר הפסוק

וכי תמכרו לומר דרך מכח. אבל זה על פרי שני, לא על פרי ראשון.

וגם רב אל-עוזר, רב אל-עוזר סובר גם פרי שני דרך מכח.

רב אל-עוזר אומר הפסוק, יגיד אותו אז.

ומה ההבדל בין פרי ראשון לפרי שני, לפי רבי יוחנן? פרי ראשון גם דרך מכח.

רק דרך מכח.

ופרי שני אפילו בחילול.

לא מובן הגמרא.

אני אומר פשט נפלא.

אני אומר פשט נפלא.

כוס מים, אם אפשר להגיד. לא קרקר,

ככה.

אני צריך לשתות.

יש יומש עכשיו פה.

אומר פשט נפלא.

הרי אמרנו שפרי ראשון לא יוצאת, הפרי לא יוצא לחולין.

רק תופס דמם.

אז איך אפשר לומר שפרי ראשון

התחלל דרך חילול? מה המילה חילול?

מה פירוק?

כשאני אומר, מעשר שני זה יהיה מחולל.

מה פירוס המילה מחולל?

מחולל מלשון חולין.

המעשר השני הזה לא יישאר מעשר שני.

הקדושה שלו תעבור לכאן.

מעשר שני זה מחולל על מעות אלו.

זה דרך חילול.

אבל בפרות שביעית הרי אמרת, הפרי הראשון לא יוצא לחולין.

אז איך תאמר, אתה הולך מחלל.

מה זה אתה מחלל? אתה לוקח הקדושה מכאן לכאן.

זה לא עובר.

הקדושה נשארת בפרי ראשון.

אז לא צריך בכלל דרך חילול.

בפרי ראשון.

המילה חילול. מה זה חילול?

הקדושה תעבור לכאן.

תצא מכאן ותעבור לכאן. אבל אם פרי ראשון

לא יוצאת הקדושה ממנו,

הוא נשאר בקדושתו.

אז אתה לא יכול לעשות,

יהיה מחולל על דמים אלו.

רק

בדרך מקח

תקנה את הפירות,

תמכור את הפירות, אז הדמים הם דמי מקח.

יישר כוח, תודה רבה.

הדמים הם

דמי הפירות נתפס.

והגדר הוא

כמו שאמרתי מקודם. כל שאתה מאיים ממנו,

בפרי הראשון אין חילול.

הוא לא יוצא לחולין.

איך תגיד, יהיה מחולל.

אבל יש כל שאתה מאיים ממנו.

אם אתה עושה רכוש חדש על ידי פירות שביעית,

נהיה כמוהו,

כמו בעבודה זרה.

כל שאתה מאיים ממנו,

נהיה עבודה זרה גם כן.

הדמים הם של עבודה זרה,

כעבודה זרה.

זה הביאור בגמרא. ככה הבנתי למה עכשיו, לפי המסקנה, לא צריכים פסוקים

על פרי ראשון.

פרי ראשון, רבי יוחנן, אומר דרך מכה.

את הפסוק הוא דורש כמו רבי יוסף ורבי ענינא.

ולמה הוא לא ילמד הפסוק על פרי ראשון?

לא צריכים על זה פסוק.

אנחנו יודעים שפרי ראשון נשאר בקדושתו, שנאמר תהיה.

קודש תהיה לכם.

היא נשארת באבייתה.

מה שהיא נשארת,

אז הפרי ראשון לא יוצא. אז מילא לא צריך לעשות דרך חילול.

מה שצריך לעשות בפרי ראשון חילול? לפי המסקנה,

אין צריך פסוק.

רק,

רק, אבל פרי שני,

היות הפרי שני יכול לצאת לחולין,

הרי זה אומרת הברייתה של המדמו.

קודש

בא לומר כמו הקדש, גם יוצא לחולין.

ומצד שני כתוב תהיה נשארת בקדושתה.

הכיצד?

כאן בפרי ראשון, כאן בפרי שני.

אז פרי שני יוצא לחולין.

אם פרי שני יוצא לחולין, צריך לעשות דרך חילול.

בין דרך חילול, בין דרך מכה. ורבי יוחנן, רבי אלעזר אומר,

גם פרי שני רק דרך מכה.

ולא יודע, הוא באמת לומד מן הפסוק שהוא אומר מגן סמיכות.

מה פירוש? נכון, אפשר, יש, הקדושה עוברת.

אבל רק בדרך מכה עוברת.

לא בדרך חילול. זה לפי רבי אלעזר. והלכה כרבי יוחנן.

רבי אלעזר היה תלמיד של רבי יוחנן.

ידוע הגמרא בבמות,

שרבי אלעזר היה דורש, אומר,

כנראה ברשות רבו, אבל לפעמים הוא לא היה אומר,

ממרוץ ששמע מרבו, מרבי יוחנן,

לא היה אומר בשמו.

רבי יוחנן הקפיד על זה.

הרי כתוב, שפתותיו דובבות בקבר.

איך יכול להיות שהשפתיים זזות בקבר?

אם אומרים דבר תורה משם הנפטר,

אז הוא,

שפתותיו דובבות בקבר.

וכל שכן מחיים.

אם אומרים בשם הרבי טיירו,

הרבי מקבל חיות.

אז הקפיד רבי יוחנן הרב אלעזר, שהוא לא אמר בשבילו,

אמר לו רבי אלעזר,

כולם יודעים שכל התורה שלי היא שלך.

כל מה שאני אומר זה שלך.

מה אני צריך כל פעם להגיד, רבי יוחנן אמר, רבי יוחנן אמר,

כולם יודעים זה משנך,

כך אמר לו.

הוא היה תלמידו, רבי אלעזר, היה תלמידו של רבי יוחנן.

כמובן, הלכה כרבי יוחנן.

הלכה אין הלכה כתלמיד במקום הרב.

אז הלכה, הרמב״ם פוסק,

הרמב״ם פוסק,

אין שביעית,

בפרי ראשון שביעית אינה מתחללת אלא דרך מכה,

ובפרי שני היא

בין דרך מכה בין דרך חילול, כמו רבי יוחנן.

עכשיו מה שיוצא מכאן,

אגיד לכם הערה צדדית שעוד לא ברורה לי אבל אני אומר אותה,

בכל זאת.

מה שיוצא מכאן,

אם למשל אדם,

עכשיו אין הרבה פירות שביעית אבל בקיץ

כל פירות האילן יהיו להם פירות שביעית.

עכשיו הפירות האילן הולכים בתרחנתה

אבל בקיץ יהיו פירות שביעית,

ובתחילת השמינית

כל הפירות שנאכל אז יהיו משביעית.

אני הולך לחנות, מוכר פירות.

הכסף שיש לו

הוא דמי שביעית.

אנשים קנו ממנו פירות ושילמו לו כסף.

אז הכסף שיש לו הוא כולו דמי שביעית.

ואם הוא נחזיר לי עודף,

אני נתתי לו, אני אומר לאשתי, אמרתי לה, שמישהו בריאה, אמרתי לה,

איך היא קונה, איך היא משלמת.

הכי טוב היה לשלם בהקפה.

אבל יש כאלה שלא מוכנים רק בתשלום.

אז לשלם בצ'ק.

צ'ק זה לא כסף.

הכסף זה כשאחרי כן גובים.

אם כן זה בהקפה,

ואין קבוצה שתופסת כי

הפירות נקנו ואני חייב לך כסף.

ואני נותן לך, לך לבנק ותגבה.

אז זה לא נתפס בקדושה שביעית. אולי בצ'ק, יש לעיין, גם בצ'ק יש לעיין.

אבל מה שיש היום ברשתות האלה,

קונים תלוש,

ואחרי כן קונים עם התלוש.

אז על מה יחד?

על התלוש, התלוש הוא בכלל לא, הוא גומש,

הוא לא כסף בכלל.

בשום מקום לא תוכל לקנות עם זה, רק פה, וזה רק,

גם כן לא בתור כסף.

בתור, ראייה שילמת כבר, אז הוא שילם לפני שבוע,

וקנה תלוש

לפני שבוע. עכשיו,

על מה אתה רוצה שתחלם על תלוש השבועית? על הכסף ההוא שמי יודע אם עוד, אצל המוכר בכלל,

אצל המוכר.

לקחו כסף, השתמשו באומן.

אז כאן אני ה...

הכי טוב היה לקנות עם של חוץ לארץ.

והכי טוב,

שלא נתפסים עם הבעיה שהם מוסרים דמי שביעית לעם הארץ.

אבל אם אין אפשרות, לא בכל מקום יש של חוץ לארץ. אפשר לחלל את הכסף. כל פעם שהם תומכים כסף, לחלל אותו.

לחלל אותו על אוכל ולאכול.

נכון. או על אוכל לאכול או על פרוטה אחרת.

לא פרוטה אחרת.

למה לא?

כי צריך אוכל.

אז על מה, רק מה?

צריך לקנות אוכל.

על פרוטה אחרת שווה פרוטה. אז האוכל שווה פרוטה. רגע אחד.

אז ראיתי,

מביאים פה מהרש סיר אלוהי.

הוא פירש את הירושלמי.

קדמון.

הבית יוסף מביא אותו.

והוא, הרשי רילוי, אומר,

כשם שהקדש שווה מנה,

שחיללו על שווה פרוטה מחולל,

כך

שביעית שווה מנה,

שחיללו על שווה פרוטה מחולל.

תמדתי מאוד על זה. אני תמה על זה. אני תכף אגיד לכם.

לכאורה, מה הדין של הקדש שווה מנה, שחיללו על שווה פרוטה מחולל?

בגלל ההקלחה שאין הונאה בהקדשות.

לא תונו איש את אחיו.

אחיו ולא הקדש. הקדש הוא לא אח שלי.

אין הונאה בהקדשות.

ואפילו בהונאה גדולה יותר מכפול.

ככה, כי אין...

בהקדש לא שייך טעות וסדר, אבל זה מתחיל בגלל ההלכה שאין הונאה בהקדשות.

עכשיו, מעצר שני,

כתוב גם כן, שחיללו על שווה פרוטה מחולל, ככה אנחנו נוהגים.

אז אולי מעצר שני זה רק לפי רבי מאיר,

שאומר מעצר שני ממון גבוה. הלכה כאמור רב מאיר,

שמעצר שני ממון גבוה, זה נפסק בפירוש

בגמרא קידוש ינא ד' עמוד ב',

הלכה כרב מאיר, שמעצר שני ממון גבוה. איכן פסק הרמב״ם.

אז היות

וזה ממון גבוה, זה גם כן לא איש אל אחי.

אבל אימאן דאמר מעצר שני ממון אדיוט.

אז זה שאלה אדיוט.

אז למשל, אני באתי וקניתי,

קניתי מיהודי,

יש לו ענבים של מעצר שני.

הוא רוצה למכור לי ולקחת את הכסף לירושלים.

ואני עיניתי אותו במחיר.

אמרתי לו שהענבים האלה שווים

שקל לקילו והם באמת שווים חמישה שקלים, ארבעה שקלים,

יותר מפלגה.

‫אני רימיתי אותו,

‫אז אם מעצר שני ממון גבוה, אין עונה לגבוה,

‫בדיעבד רימיתי אותו,

‫הכסף ששילמתי לא נתפס ‫בקדושת מעצר שני.

‫אבל אני לא מדבר מעצר שני ממון אדיוט.

זה ממון לא.

אם זה ממון אדיוט, ‫לא יכול להיות הדין הקדשה ומונה.

שמעת משהו שרתי?

‫לא כשאני מחלל מעצר שני שלי.

‫כשאני קונה מעצר שני, ‫ככה היה כל הזמן,

‫כשהיה מעצר שני, ‫מעלים אותו לירושלים.

‫אז מה הוא עושה? ‫לפעם כאן כסף יגיע בך.

‫אבל פעם כאן הוא מחלל את זה על כסף, ‫אם אין לו כסף...

‫מוכר את הענבים,

‫והקדושה של המעצר שני עוברת לכסף,

‫והקונים יכולים לאכול מעצר שני בגבולין, ‫לא צריך להעלות אותם לירושלים.

‫אבל הכסף, הוא מעלה אותו לירושלים. ‫הוא שם את הכסף בידיך, ‫באת אל המקום.

‫אז אם היה הונאה כאן,

‫את מי הנת כאן? ‫הנה את הבן אדם.

‫ומעצר שני עם ממון אדיוט, ‫אם מעצר שני עם ממון גבוה,

‫אני מתייחס לזה כמו הקדש,

‫אבל אם מעצר שני עם ממון אדיוט,

‫איך הדין הזה של

‫מעצר שני שהיללו עשה בפרוטה מחולל?

‫לכאורה לא יכול להתקיים, למאן דאמר, ‫מעצר שני עם ממון אדיוט.

‫אנחנו פוסקים במעצר שני עם ממון גבוה,

‫לכן אנחנו נוהגים, ‫מעצר שני זה מחולל על פרוטה.

‫אבל אם היה למאן דאמר, ‫רבי יהודה בקידושין,

‫שסובר מעצר שני עם ממון אדיוט,

‫לכאורה צריך להיות הונאה,

‫זה לא ממון ההקדש, ‫זה לא שייך להקדש, הנתי יהודי.

‫אז מה יש אם יש בו קדושה עם מעצר שני?

‫ואותה שאלה אני אומר בשביעית.

‫שייך לומר בשביעית,

‫שווה מן אש, ‫כי ללא עשה בפרוטה מחולל? ‫מה זה, שביעית זה של גבוה?

‫אומנם כתוב זה כמו קודש, ‫אבל לא זה הקדש.

‫הדינים של ההקדש שיש פה, ‫שזה תופס במה.

‫אבל זה ממון ידיעות, שביעית.

‫אדם יכול לקדש תירות שביעית, ‫משנה בקידושין, דף נ׳,

‫מעשה וכלכלה של שביעית הייתה.

‫דף נ׳ עמוד ב׳, המשנה.

‫קידש

נשים והיו בניהן שתי אחיות,

‫קידש בכלכלה של שביעית.

‫הגמרא אומרת, אפשר לקדש ופרוש, ‫אסור לך תחילה לקדש כי זה סחורה.

‫אתה עושה סחורה, אבל אם קידש, קידש.

‫זה ממון שלו, הוא נתן סביוט.

‫אז אם זה ממון שלו, צריך להיות הונאה.

‫אני מתפלא שהרש שיר אלוהי אומר שייך פה,

‫ורבן ציון מעתיק אותו להלכה למעשה.

‫הוא מעתיק אותו

‫שמי שבא לו לידו הרבה כסף, למשל, קנה מזה ונתנו לו עודף.

‫ורוב הכסף שלהם, הם מוכרים פירות של שביעית. ‫רוב הכסף שלהם הוא שביעית.

‫אז ייקח את הכסף שהוא קיבל,

‫נתן 200, קיבל 180. ‫ייקח את הכסף שהוא קיבל ויקנה עם זה,

‫לא יקנה. בבית יש לו אוכל, ‫יש לו בשר, יש לו דגים.

‫הוא אומר, הרי זה מחולל,

‫כי זה פרי שני, פרי שני עולה גם דרך חילול.

‫הוא אומר, הרי זה מחולל

על האוכל הזה, ‫ואפילו שווה מונה,

‫אף שווה פרוטה מחולל.

‫לא יודע, אני צריך לשאול

תלמיד חכם גדול,

‫שאם יש גמרא על מעשר שני ממון הדיוט,

‫שגם כן, אם חילל לא עושה בפרוטה מחולל.

‫לא, לי לא ידועה לי הגמרא הזאת. ‫לא ידועה לי. צריך להיות בערכין.

‫בסוף ערכין יש.

‫לכאורה זה רק אם נגיד ‫מעשר שני ממון גבוה, ‫אז זה אין עונה להקדשות.

‫אבל אם זה ממון הדיוט, ‫אותו דבר שביעית, ‫אז שביעית זה ממון הדיוט.

‫אפשר לקדש אישה בשביל... ‫בפרוטשט אסור לך תחילה,

‫כי זה סחורה.

‫אתה עושה סחורה עם הפירות, ‫אתה הולך,

‫וזה לא אוכלה, זה לא לאוכלה.

‫זה לסחורה, אתה קונה אישה, ‫כמו קונה שפחה.

‫אסור לקנות שפחות.

‫אמרנו במשנה, אין לוקחים.

‫עבדים ושפחות, ומטמאה בפרוטשט וחנוק.

‫אבל בדיעבדים קידש מקודשת.

‫וזה נקרא שהיא קיבלה ממון.

‫-למה לא יכול לחלל על מטבע ‫לשמור את המטבע?

‫לשמור את המטבע ‫לפני שבסוף, בסוף יקנה פה איזה סוג... ‫יכול להיות שיכול להיות.

למה? השאלה היא,

‫איך מותר למכור פירות שביעית על מטבע?

‫עם מטבע.

‫הרי פירות שביעית ניתנו לאוכלה.

‫לא קונים בהם במטבע, ‫לא קונים בהם חלוק.

‫למה מטבע, כן? ‫כי מטבע מיועד לקנות בו דברים.

‫אז זה כמו לאוכרה. ‫הנה, אני מחליף לך את זה עם המטבע, ‫תלך תקנה אוכל.

‫זה, אבל עוד מטבע אפשר לחלל.

‫יש לי מטבעות של מחצר שני, של מצביעית, ‫אחללן אותן על מטבע. אולי אפשר גם על מטבע לפי דבריהם,

‫אבל לא, לא, לא...

אבל אני שואל, אני לא יודע למה שיהיה פה הדין

שווה מוניה על שווה פרוטה.

וכי זה הקדש, שיהיה אין הונאה להקדשות?

זה ממון הדיוט.

שביעית זה ממון הדיוט.

משנה בקידושין דף נ' עמוד ב', הגמרא מביאה ראייה שאפשר לקדש בפירות שביעית.

לא שאז מותר,

שמקודשת.

ופירות שביעית היו.

אני לא זוכר בדיוק את הגמרא.

הכל פונים. זו שאלה לעכבה.

עכשיו,

מחילה.

ארוך אתה מלא ידענו, חמום שהכל נהיה מדברו.

בדין הזה, שאמרנו שפרי ראשון

לא יוצא לחולין

אם אתה מכרת פירות של שביכית על כסף.

הכסף נתפס בקדושה תשיעית, ואתה חייב לקנות בזה מאכל ולאכלו בקדושה תשיעית.

אבל הפרי לא יוצא לחולין.

ואמרנו, הגדר באמת, אז איך זה מדפיס את הדמים?

אם הקדושה נשארת בו, איך הדמים נהיים קדושים?

אז אמרנו,

זה אותו גדר, ככה משמע מכל הסוגיה בעבודה זרה, זה אותו גדר כמו בעבודה זרה.

כל שאתה מאיים ממנו, לומדים את זה מקודש.

מה קודש תופס את דמיו?

כמו בעבודה זרה.

שהעבודה זרה, כל שאתה מאיים ממנו,

הרי הוא כמוהו.

גם פירות שביעית,

הפירות מקבלים קדושה, הדמים מקבלים

קדושה מכוח הפירות. כל שאתה מאיים ממנו, קדוש.

חשבתי לומר,

למה צריך לנהוג קדושה שביעית בדמים?

לפי זה,

לא מכוח הקדושה שהייתה שם, הרי הקדושה לא עברה.

למה?

אלא מה? התורה לימדה אותי שהדמייה שביעית,

יש להם קדושה שביעית.

לא מכוח הקדושה שהייתה, הרי הקדושה לא עוברת. אמרת שזה לא יוצא לחולין.

וכמו בעבודה זרה.

וכי העבודה זרה יוצאת,

אתה אומר, אתה עשית ממון עם עבודה זרה והיית חרים כמוהו.

היתר רכוש על ידי עבודה זרה, גם הרכוש ההוא, התמורה גם נאסרת.

אותו דבר פירות שביעית.

אז אפשר לומר שהקדושה לא באה,

הרי הקדושה לא באה מכוח הפירות שהיו, הקדושה שהייתה בפירות,

אלא הקדושה מכוח עצמם. הפירות

מתקדשים מכוח עצמם. היות שהם דמי שביעית, מתקדשים.

מן השמיים, מתקדשים.

לכאורה, זה לא משמה.

אז חשבתי לומר, הדינים שיש בדמים דמי שביעית

הם מכוח עצמם. כי התורה אמרה שהם קדושים בקדושה שביעית, לא מכוח

המקום.

אבל הנה ראינו באותה ברייתה.

הוא החליף פירות שביעית בבשר.

אחרי כן החליף הבשר בדגים.

כתוב שם, יצא בשר ונכנס דגים.

והפירות והדגים מתבהרים.

מה זה מתבהרים?

וכי דגים יש להם ביעור?

הים תמיד מלא דגים.

הים לא נגמר אף פעם.

אבל דגים בים לא נגמרו אף פעם.

אז אין ביעור בדגים מצד עצמם.

אני מבין אם החלפתי נגיד מלפפונים ועגבניות.

ולעגבניות יש זמן של ביעור.

אז אפילו שאלה לא גדלו בשביעית,

העגבניות של חוץ לארץ.

אבל הם קדושים בקדושה שביעית, צריכים להתבער כמו עגוניות שביעית.

אבל דגים הרי אין להם ביעור.

הם לא מתבערים.

אין להם ביעור. דגים תמיד יש ביעור.

על כל כך שהביעור מכוח הפירות

רואים שהפשט כמוהו,

והאיית חרם כמוהו גם בשביעית, בדיוק אותם הדינים.

לא מכוח עצמם, מכוח מצאתי עוד ראייה.

המשנה אומרת בפרק ז',

עיקר הלוף

והנדנדה,

או הדנדנה, יש גרסות,

הנדנדה זה נענע.

זה נענע, נענע, נענע, נענע, כל הזמן הוא נעד העלים של הנענע.

זה או אולי בכלל שהוא זז ממקום למקום, אינני יודע, כי הוא מתפשט.

אז העלים של הנענעה

ושל הלוף,

יש בהם ביעור,

ולדמיהם ביעור.

אבל עיקר הלוף השוטה,

הוא נשאר הרבה, עיקר הלוף לא נגמר

מן השדה.

כי הוא תקוע בפנים, הוא לא נגמר מן השדה.

אז עיקר הלוף

אין לו ביעור.

גם דמיהם אין להם ביעור.

אם נגיד

שהדמים מתקדשים מכוח עצמם,

ויש להם דיני שוייג מכוח עצמם,

אם למשל החלפתי עיקר הלוף השוטה,

החלפתי אותו עם עגבניות,

שיהיה דין ביעור כמו עגבניות?

למה?

בגלל שהמקור אין לו ביעור, גם זה אין לו ביעור.

רואים שהקדושה של הדמים מכוח הפירות הראשונים.

הנה שתי ראיות.

מצאנו דבר שלא מתבאר,

כמו הדגים,

ובכל זאת הם מתבארים כמו הפירות.

ומצאנו דבר שלא מתבאר, הדמים שלו גם לא מתבארים. אפילו הם מתבארים.

אפילו הם הם.

רואים שזה מכוח הקדושה הראשונה.

אפשר להגיד ככה, ואפשר להגיד שזה דומיה לא מכוח, אלא דומיה.

כמוהו.

כן, כמוהו, אבל לאו דווקא מכוח.

אפילו שהקדושה לא עברה,

אבל הבאת את זה מהפרי הראשון,

מקבל אותו דין של הפרי הראשון. זה כמו תעתיק, שמעתיקים דבר, כמו העתקה.

הדבקה.

יש,

לגבי,

יש בהלכות נדרים, בפרק כמה נדרים, הדפסה.

מדפיסים, מדפיסים דבר. בהסברה בשבועות, משמע מה זה הדפסה אחרת. אתה לוקח משם הקדושה, אתה מדפיס דבר שאיננו עושה.

הוא לא שלך.

אבל אם אני תולה את זה באותה הקדושה,

אז נדבק.

נדבק.

קרב לגבי דהנה ואידהן.

יש גם המשכה.

המשכה. המשכה, נכון.

אבל סערתי. אני עוד קצת, אני מסיים.

אה, כבר שבע.

כבר שבע.

איזה רב.

מוקדם מאוד.

אבל

המתכוננים לצעודת ראש חוידש?

לא.

אני יכול להמשיך עוד קצת.

שאלתי, למשל, אם הקדושה של הדמים היא מכוח הקדושה

מאותם הדינים,

מכוח הראשון,

אז למשל החלפתי שמן של שביעית

ביין של חולים.

אז היין נתפס בקדושת שביעית.

זה דמי שביעית.

היין, האם מותר לסוך?

הרי, יין של שביעית

אסור לסוך בו

ואסור

להדליק אותו.

אבל כאן אתה אומר שהקדושה של היין באה מכוח השמן.

האם יהיה לו אותו דין?

לא סכים בשמן של שביעית. ובשמן לא היה איסור כזה.

השמן היום

מותר להדליק בו,

ומותר לסוך אותו.

אז לכאורה עם הקדושה הדינים של זה כמו ההוא,

אז היה צריך שיין, דמי שמן,

יהיה מותר לסוך ולדון ולהדליק בו.

אז זה,

הפשט הוא ככה.

האיסור,

למה אסור

לדון

למה אסור לסוך ולהדליק יין?

כי זה הפסד.

זה לא שיחה, זה לא הדלקה.

לאוכלה ולא להפסד.

הדין הזה להפסד יש לו גם בשמן,

רק בשמן הדלקה ושיחה זה לא הפסד.

אבל הפסד אחר,

אסור בשמן. אז האיסור,

האיסור הזה עצמו יש לו בשמן במקור,

ועובר לכאן, הוא נעתק גם לדמים שאסור להפסידם.

עכשיו, בהם יש איסור,

יש שיחה והדלקה ויין, זה הפסד.

אז אפילו שהמקור מותר בשיחה והדלקה,

אבל... אבל בדרך שלא יהיה הפסד.

בגלל זה לא הפסד.

אבל יש בשמן איסור להפסיד באופן אחר.

להפסיד אותו.

אז האיסור עובר.

ואז בדמים, אם זה הפסד, יהיה אסור.

לכן אסור לעשות את זה בדמים. לכן זה העתקת הדינים ולא מכוח

מהעתקת המציאות.

זה לא העתקת המציאות, זה העתקת הדינים.

נכון.

נכון.

נכון.

אותו דבר, יש דין.

מאכל אדם,

מאכל בהמה, נותנים לי בהמה.

מאכל אדם,

אסור לתת לי בהמה.

איך אם החלפתי מאכל בהמה, יש בו קדושה שביעית.

החליף מאכל בהמה עם מאכל אדם.

אז האם יהיה אסור לתת את מאכל אדם לבהמה או לא?

הרי זה בא מקדושה של מאכל בהמה, ושם מותר לתת אותו לבהמה.

אז גם הדמים, כיוון שהם לא מכוח עצמם הקדושה השביעית,

אלא מכוח המקור,

ובמקור מותר לתת מאכל בהמה לבהמה.

אז גם אותו תירוץ.

מה שמאכל אדם אסור לתת לבהמה, כי זה הפסד.

מאכל אדם יותר יקר, יותר חסוך, אי אפשר להפסיד אותו.

מאכל בהמה עומד לבהמה, אתה יכול לתת

תבן ששיעית לבהמה.

אבל כשהחלטת תבן עם מאכל אדם,

עכשיו מאכל האדם לתת אותו לבהמה זה הפסד, והאיסור הפסד נועתק.

לא אותם בדיוק.

אבל שמה, כיוון שזה עלה לקדושה יותר גדול,

יכול להיות שהוא לא יורד יותר.

אפילו אם יהיה מותר,

יכול להיות שזה לא יהיה מותר לו.

כי אם הוא עלה מבהמה, עלה למדרגה של אדם,

יכול להיות שמדרגת אדם מונעת ירידה חזרה.

פועלים בקודש ואין מורידים, כאילו זה עלה לקדושה ולא ירדים.

אפילו שזה,

אז לא נגיד שבכלל זה היה מאכל בהמה,

הוא עדיין ידעים מונעים.

זה במונח. כלפי מעלה זה לא תופס,

אבל כלפי מטה זה לא תופס.

יש כל כך מה ללמוד.

כל כך הרבה סוגיות יפות, עמוקות,

אבל צריך

דומה. צריך לתת את עצמו ללימוד.

ישעבד את עצמו יותר.

ישעבד את עצמו ללימוד.

אדם בבית בזמן פנון

צריך ללמוד.

לא רק בשיעורים צריך ללמוד.

בבית אדם נמצא בביתו בזמן פנון.

אמת, אם אדם עוסק בסוגיה,

הולך לו ללמוד גם בבית.

הוא תופס אותו.

הוא לומד בעוונה.

תופס אותו. הסוגיה תופסת אותו.

הרבי חנניה בנעקשיהו אומר, הצי...