דיסק מס' 91 - ניו יורק - נס מצולם

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אפשר לשאול אותך שאלה?

אתה קובע עדים לתורה?

לא.

מה אתה עוסק?

אני עובד כמו כולם.

כרגע אני לא עובד, אני בגלל שאני בבית חולים הרבה זמן.

אתה מוכן לקבל על עצמך ללמוד שעתיים ביום, כל יום תורה?

כן.

בעזרת השם יתברך.

מי שבירך ובותינו הקדושים,

אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה, וכל הקהילות הקדושות והתורות,

הוא יברך את השם הטוב, אליה יואב בן חיה,

השם ישלח לו רפואה שלמה בתוך שאר חולי עמו ישראל מהרה,

יסיר את המחלה ויתקע אותה בראשו של ערפאת. אמן.

כל הסיפור התחיל כשיום אחד בערב אשתי הייתה בסטיית עסקים והילד היה איתי בלילה.

הוא מחליף לו בגדים.

פתאום אני רואה שהבטן שלו נפוחה.

הוא יותר מרגל, אני שואל אותו, יואב,

הבטן כואבת לך? הוא אומר לי, לא,

אני רק עייף, אני רוצה להרדישה.

אני אומר, טוב.

אשתי, במחורה בבוקר התקשרתי לה, אמרתי, תשמעי,

הבטן שלו נפוחה, אני לא יודע מה זה.

תקפיאו אותה פה לרופא כללי, פה,

שהיא רק הגיעה משהו בבטן, אם יש לו משהו זה, אז ניקח אותו למנהטן.

והיא לקחה אותה פה לרופא הכללי. זה היה יום שישי,

אני חוזר מהעבודה,

מצטל פה מצלצל, והוא אמר לי,

תבוא, תבוא מיד למרפאה של הרופא,

הרופא רוצה לדבר איתה, והלב שלי נפל לרצפה.

מה כבר קרה? מה הסיפור הזה? נשאתי מארגון מטורף, והגענו לרופא.

הרופא ראה את הבטן והוא אומר, הוא לא אוהב משהו,

הוא רואה, כלומר, משהו מרגיש,

ישר לאולטרה סאונד ובדיקות לראות מה יש לו, בלונג אלן, ג'ויש,

בקווינס.

הגענו, לקחו את הבנשה, וישר התחילו עם כל הבדיקות.

זה היה יום שישי, כל הרופאים בדרך כלל לא נמצאים שם,

ויואב בינתיים, כל יום,

כל יום שעובר הוא מתנפח יותר ומתנפח יותר,

הבטן גודל וקשה לו לנשום.

ביום שישי,

שבת, בערך ביום ראשון כבר אמרו לנו שיש לו את המחלה,

יש לו סרטן בבטן שתוקף את הסרטן,

זה נקרא סרטן השרירים,

שתוקף את השרירים שעל כל החלקים

הפנימיים של הכבד,

המעיים,

הכיס המראה, הכול, פשוט הכול. וזה כל כך גדול שהם לא ראו דבר כזה, הם לא הבינו מה הם ראו.

מהחלב של החזה למעלה, של הריאות, דוחף את הריאות למעלה עד למטה בבטן,

לכיוון המפסעה, והולך פנימה לכיוון מעמוד השדרה והכבד מאחורה.

בקיצור,

זה היה הכי גדול שהם טיפלו בגידול כזה מאוד גדול. הרופא אמר שהוא מוכרח לציין בילד כזה קטן,

גידול כזה גדול הוא עוד לא רע.

הם אמרו שהזמן, אין לנו הרבה זמן לחכות ולשחק עם זה ולעשות את זה.

הזכרנו אמבולנס והעברנו אותו למצב מאוד

קריטי לבית החולים שם.

הכניסו אותו לניתוח,

להוציא קצת, לראות אם יכולים לעשות את הניתוח, אמרו, אם יצליחו לעשות את הניתוח, להוציא את זה, יוציאו אותו, אם זה ממאיר אז יוציאו אותו, אם זה לא ממאיר,

אי אפשר לנגוע בזה.

אז הם הכניסו אותו לניתוח,

בניתוח הם לא יכלו לנגוע בזה כי זה היה גדול מאוד וכל האזור,

אי אפשר, ברגע שהם יתירו חלק אחד,

זה הכול יתפורר ויתפשט היטבו, אי אפשר לנגוע בזה, רק

ביאפסיק החתיכה מזה, לראות אם זה ממאיר או לא ממאיר,

וזה היה ממאיר.

באותה הזדמנות גם שמו,

נקרא ברוביאק,

הם שמים צינור שמתחבר ישר לעורק הראשי מהחוזה, עם שני צינורות יוצאים ממנו ושם מתחברות כל התרופות במקום מהוורידים.

אני באותו שלב כבר לא אכפת לי מה יעשו,

רק שיעשו משהו שהבטן שלו תרד כבר,

למה הוא כבר לא יכל לנשום,

הריאות האלו חוצות.

בעקבות הגידול הזה הגוף של המפריש נוזלים,

כל הזמן נוזלים,

אז כל המעבד שלו היתה מתנפחת, ואי אפשר אפילו להוציא לו את המזלים האלה.

זה היה ממש,

כל יום זה היה סכנת נפשות.

לא יודע איך עברנו את זה, באותו יום כנראה היינו,

לא יודע באיזה.

אז הם התחילו את הטיפולים הכימיים האלה,

וברוך השם זה צמצם את

הסרקומה הזאת, הסרטן, הסוג של הסרטן,

צמצם איתו,

צמצם אותו קצת,

אבל טיפולים מאוד מאוד מאוד קשים, סבל

גהינום. אמרתי, אם זה לא גהינום, מה יכול להיות גהינום?

הילד הזה עבר,

לא ייאמן מה שהוא עבר, איזה סבל לראות אותו.

ככה הוא לא התלונן אפילו פעם אחת.

שום דבר, הוא רק

רצה לבוא הביתה,

וכל הזמן אמרנו לו שיהיה בסדר,

ויוציאו לו את הסרקומה,

ויוציאו לו את זה.

זה היה מאוד קשה לראות אותו סובל במיטה,

עם כל הטיפולים הכימיים האלה, ואיך הוא משתנה,

כל הגוף שלו משתנה, כל הצבע משתנה.

ומצבע כזה של בן אדם חי, פתאום הכל נהיה שחור, הציפור העומניים,

כזה צבע ממש,

מי שראה אותו לפני חמישה חודשים באמצע פחמנות.

סיימנו את הסיבוב של

שש

טיפולים של כימותרפיה,

ואחר כך אמרו שצריכים להתחיל עם רדיאשן.

לפני הרדיאשן רצו לראות אם יכולים לעשות את הניתוח.

כששאלנו את הרופא המנתח כמה זמן זה ייקח,

הוא אומר, הוא לא יודע, אתה יכול לקחת חמש שעות, חלקת עשר שעות, חלקת שתיים-עשרה, חלקת שמונה עשר שעות.

הוא נכנס, ומתי שהוא יצא, הוא יצא.

זה הרופא שלו, המנתח הראשי של מחלקת ילדים.

הוא אמר לנו, והוא איטלקי, והוא, במילים האלה, אמר לנו,

זה לא אני, זה הקדוש ברוך הוא, זה השם,

תתפללו להשם שייתן לי את הכוח בראש

ואת הכוח בידיים לעשות כמו שזה לא אני.

המילים האלה, שומעת את המילים האלה, ואני אומר, ריבונו של עולם, זה אפילו לא יהודי.

כשהוא אומר מילים כאלה זה מדהים.

הבן שלי הוא בן שלוש,

לפני שבעה חודשים הוא

קיבל סרטן בבטן.

זה היה עשר שעות של ניתוח.

הוא יצא על מיטה מחובה לכל המכונות, כל הזה,

בועות יוצאות לו מהפה.

אנחנו נבהלנו, היה נפוח.

מהניתוח. זה היה מדהים לראות אותו עוד פעם.

הלב שלנו, לא יודעת איך הלב שלנו, היה לנו כוח לעמוד ולראות את הילד שלנו ככה. זה היה מדהים.

איזה כוחות צריך בן אדם לעמוד ולראות את הילד שלו ככה.

יש את זה מניתוח כזה.

הוא עבר ניתוח של עשר שעות,

ואחרי כן החליטו שצריכים לעשות גם הקרנות בכל החלק,

של הבטן.

התחלנו מהקרנות כל יום.

במשך עשרים דקות היה צריך לקבל הקרנות במשך עשרים דקות,

לא באזור אחד מרכזי. הוא קיבל הקרנות

מהאזור של הריאות,

בצד הימני והשמאלי של הבטן, ולמטה,

באזור המפסגה.

זה בעיקרון איפוש הגרורות היו.

אחרי כל טיפול של עשרים דקות,

אולי היה מסוגל לעשות כלום, הוא מקיא ולא רוצה לאכול, לא רוצה לשחק, הוא רק רוצה לישון ולישון ומקיא.

וכואב לו, וממש סבל,

סבל, סבל, ולגע ישוער, איך הוא סבל, כמה הוא סבל.

הוא סיים 16 טיפולים כאלה,

ומייד אחרי שהוא סיים,

הבטן שלו שוב פעם התנפחה.

מהר לקחנו אותו לבית החולים חזרה,

הרופאים מאוד נבהלו כשהם ראו אותו, שהבטן נפוחה ככה, ונהיה כמו אבן.

כל האזור של הבטן נהיה כמו אבן.

כתוצאה מהקרנות,

הכבד שלו הפסיק לעבוד לגמרי,

וכתוצאה מזה הנוזלים שלו במים כל הזמן מתנפח,

וכל הזמן צריכים, עם נחל גדולה, להוציא לו את הנוזלים מהכבד.

הכבד

נפגע מההקרנות בכבד, כל הכלי דם,

רוב הכלי דם נשרפו.

ממש נסתמו.

אז כל יום שעבר הכבד פחות, פחות, פחות ועבד.

המצב שלו מאוד מאוד התדרדר.

הכבד הפסיק לעבוד. כל הדם שנכנס לכבד פשוט לא יצא והיה נוזל מהכירות של הכבד לתוך הגוף,

וכל הבטן היתה ממלאת מים, והיה שופה כמו בלון.

כל פעם היו צריכים להוציא את המים על ידי הרדמה,

להכניס לחור בבטן ולהוציא את המים.

כל פעם.

הם הוציאו בערך שני ליטר.

כרגע

אין הרבה טיפולים בשבילו, הוא משתמש בתפופה מאוד מאוד ניסיונית,

ושלא אפילו לא עברה את ה-Proof של ה-FDA פה, של משרד הבריאות.

בינתיים לא היתה לנו ברירה, רק להמשיך בזה, כי לא היתה לנו אפשרות אחרת.

לא היה שום טיפול שיוכלו להציע לו לכבד, אף פעם לא היה מקרה כזה שילד בן שלוש מאבד את כל הכבד במכה אחת.

הכבד שלו ממש הפסיק לעבוד, והוא התחיל להתנפח, וזה הגיע ממצב של פעמיים

בשבוע להוציא את המים, זה הגיע למצב של כמעט שלוש פעמים בשבוע.

כשאתה מדבר על שש ליטר של מים להוציא מהבטן בשבוע.

שש ליטר

של מים להוציא מילד בן שלוש כל פעם,

שלוש פעמים.

עכשיו, מכיוון שכבד לא עובד, גם ההרדמה שנותנים לו עובדת דרך הכבד. ההרדמה לא יוצאת מהגוף,

אז הוא היה צריך לישון יום, יום וחצי, עד שהוא יתעורר מההרדמה.

ועד שהוא מתעורר, הוא שוב פעם צריך לישון הרדמה.

שוב פעם, אני לא יודע, אמרתי לאשתי, אני לא יודע אם אני רואה גיהנום, בינתיים החיים שלנו הפסיקו, במשך

חודשיים וחצי אנחנו רגנו בית חולים,

לא רואים מה קורה פה, מה קורה עם הבית, שום דבר לא עניין אותנו, רק הילד ומה,

ולא ראינו איזה סוף לזה.

ככל שהזמן עבר,

הם יותר ויותר איבדו,

איבדו את ה...

ה-chance שהכבד

יחזור כבר לעצמו, והם לא ידעו,

ידעו שאי אפשר להישאר בלי כבד כל כך הרבה זמן,

במיוחד ילד בן שלוש.

ואז הם הציעו לנו לעשות השקלת כבד,

לפני השקלת כבד, לפני שהם הגיעו למסקנה הזאת, הם הלכו לעשות עוד פעם ביאפסי של הכבד,

אבל ביאפסי הם הגיעו למסקנה שכל התאים מתים, אין תאים חיים שם בכלל,

ולפעמים זה מגיעו למסקנה שמתאים מתים לא יכול להיות שהכבד

regenerate, כאילו,

ירבה את עצמו.

- רחם,

רחם לו השם מלכנו, רחם.

הדרך שהגעתי לרב אמנון יצחק מאוד מאוד מוזרה, שעד היום אנחנו, כשאנחנו חושבים אנחנו צוחקים איך זה.

אני יצרתי קשר ממשלתי אל פעם אחת,

ואמרתי לו שאני מעוניין שהרב אמנון יצחק יבוא לה

בית החולים, ייתן לו ברכה,

ואולי תבוא הישועה מזה שהקדוש ברוך הוא ישמע לפילתו,

ושיש לו כל כך הרבה זכויות.

לפעמים אנשים כמוהו, התפילות שלנו לא עולות ישר למעלה, כמו שאנשים צדיקים כמוהו.

אז ביקשתי מאוד מאוד אם אני אוכל לעשות את זה טובה לבן שלי שיבוא,

אז הוא לא הבטיח לי שום דבר וזה,

אבל הוא בא בעצמו.

הוא בא שטיאל בעצמו והוא ראה את הילד ומאוד מאוד התרשם,

כלומר הסיפור נגע לו ללב מאוד מאוד כשהוא ראה את המצב של הילד ואיך שאנחנו בסבל, יושבים

בחדר קטן ובקושי יש בו אור,

וזה כל החיים שלנו במשך חודשיים, יום אחרי יום, אין לנו יום, אין לנו לילה ואלו.

כאילו אין סוף לזה, לא יודעים מה סוף, וכל פעם שרופאים נכנסים,

אז אנחנו יודעים כבר שאין חדשות טובות.

הוא בא בבוקר וזהו,

ידעתי שהופעה בברוקלין קולג' בברוקלין,

גם ב-9, קיבלתי טלפון מגילה, שהיא עשתה את כל,

התקשרה אותי עם שלטיאל,

והיא אמרה לי אם אני הולך להופעה, אמרתי לה, לא, אני לא הולך להופעה. זה באמת לא היה לי מצר רוח,

שכבתי במיטה ליד הילד ופשוט,

לא יודעים מה לעשות,

כאילו הסתכלתי על התקרה,

מחבק אותו ומודה לקדוש ברוך הוא,

חוטלקה שהוא נוטל מאיתו במה שעשיתי.

היא גושרה עליה כמו מלאך,

כלומר גם, ונתנה לי כאילו strength,

כאילו כוח.

היא אמרה לי,

זה לא כמו שנותנים ברכה,

שאתה הולך לשם, אתה מציג את הסיפור שלך, וכל הקהל אומר, אמן,

והרב אמנו נצחק יברך אותך,

הסיפור שלך, אתה חייב לעשות את זה.

אמרתי, אתה יודע עד מה אני אעשה את זה?

קראתי למטה, לקחתי מונית,

הגענו לשם משהו, התקשרתי ושאלתי על בית הטלפון, אמרתי, שמע, אני בחוץ לבניין, והוא בא להכניס, תקשיבו אותי בשורה רביעית.

טוב, ישבתי,

ההופעה כבר התחילה, כבר הבאתי, ישבתי שם, והראש שלי כמובן לא במקום,

אני חושב, על הילד שלי,

על הילד,

מה הוא עושה, ואולי הוא סובל, ואולי זה, ואולי זה.

ולפתע הוא בא והוא אמר לי את המיקרופון, אני רוצה לספר את הסיפור שלך.

לא שמעתי את עצמי ולא ראיתי אף אחד, רק הסתכלתי על הרב אמנון יצחק וסיפרתי לו את הסיפור,

והתפרסתי מבכי,

וממש ממש מתוך הלב, כאילו כאב אחרון,

כשכולם ישמעו אותי,

כשהגדול ברוך הוא ישמע אותנו,

ידעתי שזה אסלמות אחרונה, על שלי לעשות משהו.

הלכתי לרבנים לפני כן,

מהפילוזה, ובכלל שפה כאילו לא רוצה לתת דיבור, כאילו לא רוצה, הוא אמר, אני לא יכול לתת ברכה פה,

אבל ליארח ים השם.

נתתי שזו אצלנו את האחרונה שלי.

כבוד הרב,

אני באתי כרגע מהבית-החולים,

שמעתי שאתה נמצא פה, עליתי עם מונית

ובאתי לכאן,

מאותה סיבה שאני יודע שהקהל הקדוש הזה,

ובזכותך,

הבן שלי הוא בן שלוש,

לפני שבעה חודשים הוא

קיבל סרטן בבטן

והוא סובל קשה-קשה. הוא עבר שלוש טיפולים של קימו

בצורה מאוד קשה.

הוא עבר ניתוח של עשר שעות,

ואחרי כן החליטו שצריכים לעשות גם הקרנות בכל החלק של הבטן.

כתוצאה מהקרנות,

הכבד שלו הפסיק לעבוד לגמרי,

וכתוצאה מזה הנוזלים שלו במים כל הזמן מתנפח,

וכל הזמן צריכים עם נחל גדולה להוציא לו את הנוזלים מהכבד.

כרגע

אין הרבה טיפולים בשבילו. הוא משתמש בתפופה מאוד מאוד ניסיונית,

שלא עברה את ה-Proof של ה-FDA פה, של משרד הבריאות.

כשהוא היה חולה לפני שבעה חודשים הוא ידידה ששלחה לו ספר תורה קטן לפלורידה,

וכל הזמן שמתי לו את זה על המיטה. יום אחד הוא לקח את זה, הוא פתח את זה, והוא בן שלוש.

הוא אומר לאימא שלו,

תראי, כתוב פה שהקדוש ברוך הוא ישלח לי רפואה שלמה.

My husband's gone to Shure in Shabbat, and he asked me to pick him up from the bed.

So I picked him up,

and this little Torah that he has, he opened it up, he started opening it, and he was dvvining to the Shem for the Shem of the Shem.

And then he says, look,

my mother, look,

the Shem says here that I have to have a white-sפר Torah,

and it's going to be very גדול, גדול.

He said, big, and I'm going to have a rפואה שלמה.

ומאז אותו יום הוא אמר לה שהיא צריכה לקנות לו ספר תורה גדול,

לבן,

כמו בבית כנסת.

טוב, חשבנו שזה יעבור לו.

ומדי פעם הוא תמיד מזכיר לנו שאנחנו צריכים לקנות לו ספר תורה גדול,

לבן, ולא ספר קטן כמו שלילדים יש.

ראית ספר טוב.

ובוא לבא עוד לספר טוב.

הייתי מדברת.

כשסיפרתי את הסיפור הזה, אז חשבו, טוב, נו, ההורים רוצים ספר תורה בשביל הילד, כי תהיה לו רפואה שלמה.

לפני שלושה ימים הרופא שלו, שבמקרה הוא יהודי,

אז הוא שאל אותו,

אליה יואב, מה אתה רוצה שאני אביא לך?

אז הוא חשב שהוא יביא לו איזה צעצוע או משהו, אז במשך חצי שעה

הוא הסביר לו בדיוק איזה ספר תורה הוא רוצה,

והוא אמר לו שזה יהיה בשביל רפואה שלמה.

אז הוא אמר לדוקטור גם שזה,

דוקטור וקסלר,

ואנחנו רק נתנו לו שתי דקות אחרות, הוא אמר את זה שזה שזה. דוקטור וקסלר אמר, מה אתם יכולים לעשות על זה? אני אמרתי,

למה אנחנו לא יכולים, כי אנחנו לא יכולים לעשות את זה.

יש ארגון יהודי שנקרא חי לייפליין.

הרופא אמר לו, אני לא מבטיח לך, אני אנסה.

הוא עשה כמה טלפונים,

ובאחד עשר וחצי בלילה משפחה יהודית מברוקרי, שאני לא יודע מי,

תרמה לו ספר תורה,

ועשו לו כיסוי.

הוא ביקש את הכיסוי בלבן, הוא לא התפשר לשום ספר אחר, הוא רצה אותו בלבן.

עשו לו את הכיסוי בלבן

והביאו את ספר התורה לבית החולים,

ועשו שם,

והציגו לו את ספר תורה ונתנו לו את ספר תורה.

מי שלא היה בחדר הזה, לא הבין במה מדובר.

הוא היה כל היום במיטה, הוא לא יכול לזוז.

בשעה חמש, כשהוא יביא את הספר תורה,

הוא פתאום מתעורר,

והוא שאל איפה הספר תורה שלי?

אמרתי לו, אז בחדר.

ומחכים לך.

לקחתי את זה לחדר,

הוא כאילו התעורר לחיים.

הוא חיבק את ספר תורה במשך שעה,

הוא לא עזב את ספר תורה.

וכשאמרו לו שצריך לקחת את ספר תורה לבית המדרש באזור שאנחנו מתגרים,

הוא היה שוב פעם רצוף.

כיום הוא מחכה

שנחביא אותו הביתה ונכניס את ספר תורה לבית הכנסת.

אם אני אומר לך, אפשר, לא מאפשר.

אפשר לשאול אותך שאלה?

אתה קובע עדים לתורה?

לא.

מה אתה עוסק?

אני עובד כמו כולם.

כרגע אני לא עובד, בגלל שאני מבית חולים רוב הזמן.

אתה מוכן לקבל על עצמך ללמוד שעתיים ביום, כל יום תורה?

כן.

בעזרת השם יתברך.

מי שבירך אורותינו הקדושים,

אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה, בכל הקהילות הקדושות והתוארות,

הוא יברך את השם הטוב, אליה יואב בן חיה,

השם ישלח לו רפואה שלמה בתוך שאר חולה עמו ישראל, מהרה,

ויסיר את המחלה ויתקע אותה בראשו של ערפאת. אמן.

אמן!

כשסיימתי לדבר ישבתי

אחד הבחורים שעובד במשרד לידי,

לא ידעתי שהוא נפצע שם,

הוא בא וחיבק אותי,

ואז התפרסתי מבכי

ואז התיישבתי.

אחרי כמה שניות

הוא עלה לבמה

ולקח על עצמו נזיבת קדשית.

יש פה מישהו שהתרגש מאוד מהסיפור של הילד אליה והוא התחזק מאוד מהדברים של האבא והוא מוכן לקבל עליו עול מצוות לרפואתו של הילד.

אישרה באשרה חיפור.

נפתוח.

ברוך אתה ה' אלוהינו

מלך העולם

שהחיינו וקיימנו והגיענו

לזמן הזה. אמן!

רגע, רגע.

רגע, רגע.

יהודים יקרים, עכשיו התרחש דבר גדול.

הילד בין השלוש החזיר יהודי בתשובה.

הזכות הזאת תעמוד לו בעזרת השם.

ואז ראיתי את כל האנשים האלה שעולים לבמה,

פשוט נבהלתי.

מי עוד מהציבור הקדוש מוכן לקבל עליו עול מצוות לרפואתו של הילד המיוחד הזה?

מי עוד רוצה לקבל עליו ציצית ולצאת לדרך לרפואתו של הילד?

יש עוד מי שמוכן?

בכבוד. בוא, צדיק.

בוא, בכבוד. איפה המוזיקה?

אנחנו מאמינים למאמינים,

אין לנו מי להישען,

אלא אלא אבינו, אבינו שבשמיים.

נו, איפה המוזיקה?

כן, מי עוד רוצה? חבר'ה, בואו, שורה ראשונה.

בוא, הנה עוד תימני.

אשריך.

בכבוד, בואו, בואו.

בואו, בכבוד.

בואו, אשריכם ישראל. בואו.

בואו, נו, נו, נו, נו.

נסתמכו להצבעה, שמונה קרובים, מה שעבר הם אומרים.

יעקב בן אדם, אבי.

חשבתי שפתאום רגע אני רוצה לדבוח, להתחמוד.

לא ידעתי מה להרגיש.

אני לא חושב שבאותו רגע זה הייתי עני בין אנשים.

אני חולם, אני פשוט במקום, אני לא במקום.

מה קורה איתי בבית החולים?

כשחזרתי לבית החולים,

חזרתי לילד שלי.

הוא דיבר איתי בדרך שחזרתי לבית החולים.

התקשרתי אליו בטלפון,

אז הוא היה בוכה והוא רוצה שאני אבוא,

והוא,

כלומר,

רוצה שאני אבוא לשאול איתו, ואז אמרתי, אוקיי, אני עוד מעט בעד, אני בדרך, אני בעד.

המצב שלו

לא ישפר בשבוע, שעוד וחצי,

אבל ידעתי, הרגשתי,

שהוא יהיה בסדר.

אמרתי,

הרגשתי שיהיה פה נס.

המצב שלו,

לא רק שהוא התדרדר אפילו טיפה,

אבל אמרתי לאשתי במילים האלה,

יכול להיות

שהקדוש ברוך הוא רוצה להראות שפה זה לא דרך הטבע לרופאים,

בגלל שהם השתמשו בתרופה זו או אחרת,

הוא רוצה להראות כמה שהנס הוא גדול, אז להביא את המצב שלו,

שיביאו לי,

שיקתבו, שיגיעו למצב שיקתבו כבר, שאנחנו כבר לא יכולים לעשות שום דבר,

הכבד כבר, אין לו סיכוי,

אין לו סיכוי להתרפות כשלעצמו,

הוא צריך השתלת כבד, אנחנו כבר לא יכולים לעשות פה כלילות, אבל אני מדבר על הבית החולים הכי טוב בעולם,

שבאים אליו מכל העולם.

באים להתרפות ממנו מכל העולם ומשלמים לתקופה של חצי שנה בין חצי מיליון דולר ל-700,000 דולר לטיפולים.

ואנשים מוכרים שם את הבתים, אני שמעתי משפחות שבאו מפיליפינים, מכרו את הבתים,

מכרו את העסקים,

באו עם הילדה.

זה מה שיש להם, הילדה הוותיק.

בית חולים הכי טוב בעולם,

כשהם הרימו את הידיים,

הם לא יודעים לטפל בו יותר בכבד.

אני כבר לא מדבר על ה...

הם כבר לא מדברים פה על הסרטן שיש לו כבר, הם רק לחזיר את הכבד.

הטיפולים לא הסתיימו, התוכנית שהם הכינו לא הסתיימו, זה הפסיק באמצע,

אפילו לפני האמצע.

הם לא עשינו שום דבר לגבי לגמור את הטיפולים של הכימו,

של הכימותרפיה וכל התרפיה של הסוף,

הכל הופסד.

הם הגיעו למסקנה שזהו אל, הם התחילו לעבוד

פסיכולוגית להכין אותנו שאנחנו צריכים השתלת כבד.

הם שלחו אותנו למאונד סנאי במנהטן לרופא מומחה,

לגן

top of the line,

לראיון איתו,

עם כל התיק של אליה יואב, מההתחלה עד הסוף.

הלכנו למחלקה שם, ואם חשבתי שאני המטווח הכי גרוע שם, אז עוד יותר גרוע.

אין סוף, אין סוף,

ממש סבל של בן אדם שאנחנו יכולים ליפול אליו.

אמרתי לאשתי, אני לא נכנסת פה,

הכנסתי מאוזן חלטתי מן האנשים, אבל היא אומרת, תראי מה כתבו הרופאים,

הכבד לא עובד, הכבד,

התאים כבר מתים, אין ממה, ואמרתי לה, אמרתי לה, תדאגי,

הנס צריך להיות פה גדול, ותראי שהבט שלו לא יעבוד. והחזקתי בזה וידעתי שזה יהיה נס פה.

ברוך השם, אחרי שבועיים,

שבועיים וחצי, פתאום

בשלוש פעמים, כשמוציאים שש ליטר ביום,

הבטן לא גדלת יותר.

פתאום הבטן פתאום מאבדת את המים לאט לאט לאט לאט.

וכל יום הרופאים באים אליי ורוצים להוציא מים,

אבל הוצאנו לשבוע שעבר שלוש פעמים, לא יכול להיות.

כלומר, תראו, אבל הבטן לא גדל, למה אתם רוצים להוציא מים?

כל המלחמה, עד שביום שישי האחרון אתה חייב לעשות, למה סוף שבוע אין מנתח.

אתה חייב לעשות, אם לא, אחר כך תסבול, ולא רוצים שהוא יסבול,

כאילו לא יהיה מי שיעשה את זה.

אז הסכמתי.

לא הייתה לי ברירה, כי אני לא יכול נגד בית החולים לכל הרופאים, הרבה לחץ.

אבל הם הצליחו להוציא רק חצי ליטר,

זה מה שהם הוציאו.

ומאז הם עזבו אותי.

יותר אולי צריך ל...

פסימיים יותר, הכבד התחיל לעבוד, עשו לו בונדסקן,

זו שיחת עצמות קאטסקן,

אחרי זה,

המספרים שלו התייצבו,

הוא נקי בבונדקן והקאטסקן והוא נקי מהסרטן, לא מצאו שום דבר בעצמות, לא מצאו שום דבר בזה,

ופתאום התחילו לראות לי שאני קורן וצוחק

ומחייך לכולם, והולכים, לא הבינו מה קורה, נכנסו לחדר,

הם ראו את יואב יושב, משחק, פתאום אוכל פיצה,

פתאום אחרי חודשיים וחצי שהוא לא אוכל כלום,

הוא מקיא את הכול,

הוא אוכל פיצה והוא רוצה את זה והוא רוצה את זה,

אז הם הבינו,

כאילו שהוא מרגיש לו הרבה יותר טוב, והרופא המנתח שלו,

הוא בא והוא מסתכל עליו ואומר, אני ידעתי שזה לא כל התרופות האלה, זה השם,

והוא איטלקי והוא לא יהודי, והוא כל הזמן משתמש במילה השם,

הוא יודע שזה

מעשה שם, זה נס, זה לא דרך הטבע,

הרי כל הביאפסיק, כל הבדיקות מראות שאין,

הכבד לא יכול לחזור,

צריך השתלת כבד,

והנה, זה לא דרך הטבע,

אני חי את זה, אף אחד לא יכול להגיד לי שזה סיפור,

זה הבן שלי פה היום, אחרי חודשיים,

אחרי כמעט חודשיים וחצי שהוא על המיטה,

והוא משחק כאילו הוא לא היה בבית חולים.

אני הייתי רגוע פה

מטיפולים שזה רק ליום, הוא לא עלה כמה מיטה,

הוא ישן כל היום למוחרד,

והיום הוא כאילו בא, כאילו אני נדהם, אני יושב ומסתכל עליו.

מלכי, מלכי, מרחינו השם, מלכי מורכים,

אחר יעניסרו מינה המכורכים,

ויענירושלים יראה פורכים,

מלכי, מלכי.

רחל,

רחל נוח שמע וגידו רחל,

ים ישרום אליו רחל,

רחל, רחל, רחל, רחל, רחל, רחל, רחל, רחל,

ציון נשכן כבוהי דחו,

רחל, רחל, ים עבוד בסדופין ושליחי חור,

רחל, יאללה בא עיס הגודל ויהקודו,

רחל, רחל, רחל, רחל, רחל, רחל, רחל, רחל,

לכם כמו השם מלכים ולכם,

על לזכור איתם איכות אחרת,

ועל ידוי סולאם ולכות אחרת,

אחרת,

אחרת.

שתי המחיות נשכן כבוא מדחות,

ויהו מחוז בזדוקים משכרו.

ועל הבית הזה נביאה כמו פעם,

רחל, רחל, רחל.

יפה יפה יפה משכן כבוה יפה יפה יפה יפה יפה.

רחל, רחל, רחל, רחל, רחל, רחל.

יהודים יקרים, האב והבן נמצאים כאן, מוזמנים לעלות לבמה.

יפה יפה.

אההההההההההההההה

אני רוצה להודות לכולם,

במיוחד על האירוע שהיה בברוקנד קולג'.

זה היה שני הבדל,

שבפעם האחרונה שבאתי לקווינס קולג',

זה היה ניסיון מאוד מאוד קשה.

לא הייתי מוכן

לשום דבר.

היום, ברוך השם, זכיתי לזמן הזה לבוא עם הבן שלי,

לבוא לפה.

אחרי מה שהוא עבר, הוא עבר טיפולים מאוד קשים.

ומאז, ברוך השם, לא עשיתי שום שבת בבית-חולים.

עדיין הוא קצת חלש, אבל הוא מתחזק בזכותכם.

תודה רבה.

תודה רבה.

אני יכולה להגיד שאני פה עכשיו, ולראות את הנושא הזה היה מאוד מאוד מאוד מעניין.

זה הביאה לברך את המשפחות הזדמנות של מה שהיה לנו כל היום לא לפני ראשון.

ואני רק רוצה להודות לכולם שיש פה, ולשאול לכולם להמשיך ללודות על האחר כדי שהוא יוכל לתת רפול שלמה.

כמו שהיא אמרה, השם מאמין לו.

וכן,

תקשיבו את האחרונה.

אני לא חושבת שהאחרונה תהיה את זה,

אבל אתם יכולים לכלכם לראות אתו כאן.

תודה רבה.

תודה רבה.

תודה רבה.

תודה רבה.