הרב מרדכי עזרן: כשרות המאכלים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שלום רב,

במסגרת סדרת השיעורים על כשרות המטבח הביתי נעסוק היום בכשרות המאכלים והתבשילים.

עד עכשיו עסקנו בכשרות הכלים במטבח

ומהיום נתחיל לעסוק בכשרות המאכלים והתבשילים.

הדבר הראשון שאנחנו צריכים לדעת

כשאדם הולך לקניות

היא המושג של צרכנות נבונה.

יש צרכנות

בהיבט הכשרותי שלה.

כמובן לימדונו חז״ל סוף מעשה במחשבה תחילה.

אחד הדברים שיסייע לנו לשמור על כשרות גבוהה במאכלים

היא רכישה נכונה ואחראית

מבחינה כשרותית של מוצרי המזון השונים.

וניווכח שבמעט שימת לב

והתבוננות בעת עריכת הקניות נגלה מכשולות

רבות אפילו שעומדו בדרכנו ולא נתנו דעתנו על קיומם.

לצרכנות נבונה ונכונה יש כמה פרמטרים שעלינו לבדוק ולהעדיף.

דבר ראשון הוא מקור התוצרת.

כמובן שטוב להעדיף תוצרת של יצרן גדול.

הוא מוכר על פי רוב, שעל פי רוב עומד בכל התקנים,

של המשרדים השונים, של משרד הבריאות, של משרד החקלאות

ושל כל רשויות החוק.

מכיוון שהוא יצרן גדול ומוכר, אז כמובן שהוא מחויב

יותר מכולם

לעמוד בכל התקנים המחמירים יותר או המחמירים פחות מאשר יצרן קטן

שבדרך כלל אולי יצליח להערים על רשויות החוק

בגלל שהוא קטן ולא ישימו לב אליו.

אז כמובן שתמיד טוב להעדיף

תוצרת מיצרן גדול ומוכר.

הדבר השני זה בעצם מקום הקנייה.

יש להעדיף לקנות בחנויות שבהן התחלופה של המוצרים גבוהה,

כגון רשתות שיווק למיניהן.

כמו כן, גם הסדר והניקיון בחנות עצמה מהווים ראיה על אחריות

כלפי איכות המוצרים,

מה שאין כן במקולות קטנות,

שכונתיות,

ששם בעצם התוצרת לא מתחלפת הרבה, כיוון

שכמות המוצרים שנמכרת היא הרבה יותר קטנה מאשר ברשת שיווק גדולה.

ולכן, כמובן שעדיף

לחפש מקום, לקנות במקום ששם התוצרת מתחלפת

בצורה מהירה.

וזה כמובן דבר שמבטיח לנו טריות ואיכות של המוצר עצמו.

עם כל זאת, יש לדעת שהאינטרס של המוכר הוא תמיד למכור את התוצרת הישנה.

לכן, הכלל אצלהם,

אצל הסוחרים, אצל המוכרים, ברשתות, הוא תמיד

לתת את הסחורה הישנה, לשים אותה בקדמת המדף,

ואת הסחורה החדשה יותר להכניס אל מאחורי המדף,

כדי כמובן להיפטר קודם כל מהסחורה הישנה.

אז לכן, כשאנחנו באים לקנות, אנחנו לא צריכים כל כך להתחשב באינטרס של המוכר, אלא באינטרס הכשרותי שלנו,

ולכן כדאי להעדיף את המוצר שהוא בעל התאריך

ייצור החדש.

לגבי תאריך ייצור,

על פי החוק,

על כל מוצר ארוז חייב להופיע תאריך ייצור.

לרוב, זה מופיע בצורה של קוד בין ארבע ספרות,

כאשר המספר משמאל מסמל את שנת הייצור,

ושלושת המספרים אחריו מסמנים את הימים בשנה.

לדוגמה,

קוד שמספרו יהיה 5237,

בעצם אומר 5, זה אומר שהוא נוצר בשנת 2005,

237 אומר שזה בעצם ביום 273 מתחילת השנה.

אם הראשון לראשון למניינם הוא תחילת השנה, אז 273 זה בערך יוצא חודש עשירי,

שבערך זה התאריך ששם זה יוצר.

או לדוגמה 6075,

זה אומר שהמוצר יוצר בשנת 2006,

ו-75 יום, 0.75, הכוונה 75 יום מתחילת השנה.

ככה נדע בעצם את תאריך הייצור המדויק.

יש מוצרים שפשוט עליהם מוטבע התאריך בצורה פשוטה,

וכך ודאי זה הרבה יותר קל. אבל כמובן שעלינו להסתכל על תאריך הייצור ועל תאריך התפוגה בעצמו.

גם תאריך התפוגה,

ברבים המוצרים מופיע גם תאריך התפוגה בעצמו,

ורצוי כמובן,

להתייחס אליו,

למרות שבדרך כלל היצרנים והמשווקים לוקחים מקדם ביטחון של פרק זמן מסוים שבו הם משווקים את התוצרת לציבור,

אבל לא כדאי להסתמך על זה, וצריך לתת את דעתנו על זה.

חשוב לדעת שמוצר שפג תוקפו

הוא מוצר שמועד לפורענות, הן מבחינה כשרותית

והן מבחינה בריאותית.

מניסיוני למדתי, כשיש ברשתות השיווק הגדולות, יש מבצעים של הורדת מחירים בצורה משמעותית, או של 1 פלוס 1, 1 פלוס 2,

זה בדרך כלל מדובר במוצרים שהתוקף שלהם עומד לפוג,

ולכן היצרנים,

המשווקים,

רוצים להיפטר מהסחורה כמה שיותר מהר.

תמיד עדיף לקנות מזון ארוז מאשר

מזון בתפזורת.

עם זאת,

יש לשים לב לטיב האריזה.

חשוב לדעת שרוב האריזות

חדירות לחרקים,

מלבד אריזות ואקום,

שהן מונעות בעצם התפתחות של חרקים,

וכמובן שהן מועדפות. עדיף לקנות מוצרים באריזות ואקום,

אבל בכל אופן, אם אין אריזות ואקום,

מזון ארוז עדיף ודאי על מזון בתפזורת.

כמו כן,

ניתן להבחין באריזות שקופות,

ניתן להבחין באיכות המוצר.

צריך להסתכל, להתבונן במוצר עצמו. אף על פי שראינו שהוא בעצם עומד

בתוקף האיכות שלו,

בכל זאת,

אנחנו לא יודעים איפה הוא עבר,

כמה מחסנים הוא שעה, מה המצב היה במחסנים, היה לחות,

היה תחף, היה חום, היה...

ולכן צריך להסתכל. ייתכן שמוצרים מתקלקלים גם בתאריך התפוגה שלהם.

צריך להבחין שינוי צבע או פירורים,

נגיעות של חרקים, כיוצא בזה.

כמובן, צריך להסתכל, להתבונן. אם משהו נראה חשוד,

אז ודאי שיש להעדיף מוצר אחר.

הלחם ומוצריו.

חכמים אמרו, פת לא בדילה אין שמיניה.

לחם,

אנשים לא בדלים ממנו.

ידוע שרוב העולם,

הלחם הוא המזון העיקרי שהאדם צורך,

וכן כל שאר מוצרי המאפה, מזון בסיסי בכל בית.

ולכאורה נראה כאילו הכנתו היא תהליך פשוט של ערבוב קמח ומים, כמו שעושים מצות,

אבל באמת בימינו הלחם הוא מוצר שמורכב מעשרות מרכיבים.

פשוט עשרות מרכיבים.

הדבר הראשון שנתייחס אליו הוא הקמח.

ארץ ישראל נשתבחה בפירותיה,

ובאמת החיטה של ארץ ישראל הגדלה בארץ היא נחשבת בשוק העולמי כמוצר בעל איכות גבוהה מאוד,

ולכן ההעדפה של המגדלים, של החקלאים,

היא לייצא את החיטה של הארץ,

שהיא באמת איכותית וטובה,

ולהכניס איתה כסף,

מאשר, ובעצם בארץ משתמשים בעצם, רוב החיטה שמגיעה לארץ היא חיטה שמיובאת מחו״ל.

תהליך הייבוא של החיטים מחו״ל הוא מגיע כמובן באוניות ענק,

בארץ הוא עובר בעצם תהליך מאוד מפתל,

עד שהוא מגיע לאריזה עצמה,

עובר באוניות בתור בטן של אונייה,

משם למשווקים, תהליך של מטחנות הקמח,

מחסנים, ארגזים, משאבות.

צור החיטים עוברים מסע לא קטן,

ובעצם כל המסע הזה הוא מהווה מצע פורה לגידול תולעים מסוגים שונים בחיטים עצמם.

לכן יש לבדוק

ולסנן את הקמח ידי כתב עד לניקיונו המוחלט מכל חשש תולעים.

הנושא של ניפוי הקמח,

קודם כשמתחילים, כמובן, כפי שניגש לאפייה עצמם,

יש חובה לנפות את הקמח שאנחנו קונים,

למרות שעל פניו הוא נראה קמח לבן נקי,

אבל

לאחר שננפה קמח שאוחסן בתנאים לא נכונים,

הוא בעצם גם כן מהווה מצע להתפתחות של תולעים.

ולכן כל קמח שאנחנו קונים קודם, שאנחנו משתמשים בו, חובה לנפות אותו.

הנפה שבה אנחנו ננפה

צריכה להיות נפה,

נפת משי,

שהיא לפחות 60 מש.

המשמעות של זה הוא בעצם שיש 60 חורים על כל אינץ', שזה 2.5 סנטימטר רבוע.

על כל 2.5 סנטימטר רבוע יש 60 חורים.

זו הנפה המועדפת,

זו נפה שמבטיחה שתולעים אפילו הקטנות ביותר לא יעברו דרכה.

כל מקום המהדרים והמחמירים

יכולים להשתמש בנפת 75 מש, שהיא נפה יותר צפופה,

כמובן שגם יותר קשה לנפות בה,

אבל היא מבטיחה שגם ביצי תולעים לא ייפלו לתוך העיסה שלנו.

אבל פחות מזה,

נפה שהיא פחות מזה, כמובן, לא הנפות, יש נפות שהן נפות מתכת,

ששם החורים מאוד מאוד גדולים,

וזה כמובן נפה שלא מועילה לנו להבטיח שלא יהיו תולעים.

לכן צריך להקפיד לנפות בנפת מש,

נפת משי, בהכשר הבדץ.

יש כאלה,

ניתן להשיג בכל החנויות.

יש לנפות את כל הקמח המיועד לשימוש,

ואין להסתפק בחלק מדגמי,

וגם אפילו לא רובו של הקמח, אלא כל הקמח

שאנחנו עתידים להשתמש בו חייב לעבור ניפוי,

שיש חשש לשכיחות של תולעים אפילו במיעוט של הקמח.

את הנפה יש לנקות היטב לפני ואחרי כל שימוש,

מאחר להישארות שאריות של פסולת או קמח,

ששם בעצם הפסולת או השריות האלה יכולים להתליע,

ובפעם הבאה שנבוא להשתמש זה יתערבב לנו עם הקמח החדש.

על פי הנחיות ועדי הכשרות המהודרים,

קמח שנופה כדין בנפה טובה ושעה בחוץ 24 שעות לאחר הניפוי,

הכוונה שעה בבית, לא בקירור,

חייבים לנפות אותו שוב.

אם הוא אוחסן במקרר,

ניתן להשתמש בו עד שבוע ימים לאחר הניפוי הראשון,

ואם איחסנו אותו במקפיא,

אז,

כמובן אחרי שניפו,

אז ניתן להשתמש בו ללא הגבלת זמן,

הוא יכול להישאר שם ימים ושנים,

כיוון שהמקפיא הוא מונע כל היווצרות של תולעים או התפתחות של תולעים וכיוצא בזה.

למרות זאת,

אם בכל זאת נמצאה אפילו תולעת אחת בקמח,

אפילו ששם במקפיא,

אז אית חזקרעו אותה,

וחייבים לנפות כמובן את כל הקמח מחדש.

כמו שאמרנו,

בדברי המאפה של ימינו, הלחם ושאר מוצרי המאפה לא קיימים, לא נמצא שם רק קמח ומים, אלא יש שם הרבה מרכיבים, אמרנו עשרות מרכיבים.

אחד הדברים שאנחנו יודעים שמוסיפים זה שמרים וחומרי התפחה.

בצק העומד לאפייה עובר תהליך התפחה באמצעות חומרי התפחה

היוצרים גז עם בייסה וגורמים לתפיחה.

השמרים וחומרי התפיחה מיוצרים בתנאי מעבדה.

בתרכובת של מרכיבים העלולים להוות בעיה כשרותית.

לדוגמה,

אחד הדברים שיוצרים בהם שמרים זה חומצת יין.

חומצת יין זה אחד הדברים שמהם מייצרים שמרים.

ובחומצת יין כמובן יש בעיה של סתם יינם,

שזה נושא שנדבר, שזה

איסור דה רבנן.

גליצרין,

גליצרין זה גם כן חומר מטפיח שמופק משומנים של בעלי חיים,

וכמובן אנחנו צריכים לדעת אם זה מופק מבעלי חיים כשרים או לא.

כמו כן חומרי הזנה,

ועלולים להיות מופקים מחלבוני בשר או חלב,

כי יוצא בזה.

לכן יש לוודא שכל המרכיבים שמרכיבים את מוצר המאפה או את הלחם,

המרכיבים האלה הם בכשרות טובה ומהודרת,

ולכן לחם לא מספיק הכשרות של הקמח, אלא צריך להסתכל על כל שאר המרכיבים של המוצר עצמו.

דבר נוסף שמוסיפים במוצרי המאפה,

אנזימים,

חומרים המייצבים וצבעי מאכל.

חומרי שיפור אפייה אלו מופקים מלבלב של בעלי חיים,

וכן מפטריות ומן הצומח, ולכן כל המוצרים האלה,

החומרים המייצבים וצבעי המאכל חייבים הכשר טוב.

גם דבר נוסף שמוסיפים במאפים זה משתמשים בחלב או במוצרי חלב,

זה כדי להעשיר את ערכו התזונתי של המאפה,

ולכן גם לשפר את הטעם ואת המראה שלו,

ולכן גם בנושא, אם מערבבים בו חלב או מוצרי חלב,

אז

ייתכן שיש בעיה של חלב עקום,

או שבעצם זה הופך את המאפה לחלבי,

ולכן צריך להקפיד גם על העניין הזה.

גם ביצים, דבר שמוסיפים במאפים עצמם,

שיפור המראה והתפיחה שלו, ולכן גם בביצים צריך

לוודאות שאיזה יגי הביצים יהיו ביצים בכשרות, שזה לא יהיו ביצים שיש בהם בעיה, שהיה בהם דם או דברים כאלה. נדבר על הביצים עוד מעט.

לחם בשרי וחלבי.

אסור לאפות לחם או חלות או לחמניות,

כל מוצר מאפה אחר כזה, לחם,

שיש להם שייכות למין מסוים, או חלבי או בשרי.

כלומר,

כשאלשים את העיסה בחלב או באיזשהו רוטב שהוא בשרי,

הלחם עצמו הופך להיות בשרי או חלבי.

אסור לעשות זאת.

למה?

כיוון שלחם או מאכל שנאכל בקביעות כמעט בכל סעודה,

יש חשש שהאדם יבוא לטעות

וייקח

את הלחם שהוא רגיל לאכול אותו, שהוא יודע שהוא פרווה,

אבל בבית האישה החליטה היום ללוש את העיסה עם חלב,

וזה נראה כמו לחם רגיל, ואז יבוא ויטעה ויאכל לחם חלבי בסעודה בשרית ויבוא לידי מכשול.

האפשרות

היחידה שבה אפשר באמת לאפות

לחם בשרי או חלבי היא אם נעשה לו צורה מיוחדת, ניכרת,

ושכולם כמובן ידעו וישאלו למה הלחם נערך בצורה כזאת,

ואז כמובן שנאמר שזה לחם חלבי או בשרי, כמובן יש להודיע על זה,

וכמובן לחם כזה צריך להשתדל לסיים אותו באותה סעודה, לא להשאיר שאריות,

כי ברגע שנשאר שאריות של הלחם, הוא בעצם,

השאריות כבר איבדו את הצורה המשונה שעשינו כדי לתת לו היכר,

ואז שוב יכול המכשלה להגיע.

החלב ומוצריו.

גם החלב הוא אחד ממרכיבי המזון המשפיעים רבות על בריאותנו וחיותנו.

על כן חובה להקפיד בהידורו וכשרותו,

על מנת שהשפעתו הרוחנית על נפשנו תהיה כהשפעה הגשמית על גופנו.

כבר הסברנו שהמאכלים משפיעים,

כשם שמשפיעים על גוף האדם, כך הם משפיעים על נפש האדם.

מהו חלב כשר?

כל חלב שנחלב מבהמה טהורה,

קרי פרה,

עז,

בהמות טהורות,

התורה התירה אותו בשתייה וממנו מותר להפיק

מוצרים שונים כמו חמאה, גבינות.

מאידך, חלב שנחלב מבעלי חיים אסורים,

טמאים, כגון סוס, נעקות, אתונות.

כל זה, כל החלב הזה הוא חלב שאסור,

חלב שבה כל היוצא, הכלל בזה לימדונו חז'ל,

היוצא מן הטמא טמא.

ולכן אם החלב יצא מבהמה טמאה,

אז כמובן גם החלב אסור בשתייה, גם החלב עצמו הוא טמא.

יש חלב

שמופק

מבהמות טהורות, שבכל זאת

יש לו בעיה כשרותית ואסור באכילה ובשתייה.

חלב שנחלב בשבת,

חלב כשר שנחלב מפרות בשבת,

בין במזיד, בין בשוגג,

או אפילו בהיתר, במקום של צער בעלי חיים,

אז יש צד שמותר לחלוב את הפרה בשבת,

אסור לשתות אותו בשבת מחמת איסור מוקצה. זה נולד.

מכל מקום, במוצאי שבת החלב מותר

אם הוא נחלב בשוגג,

ואם הוא נחלב במזיד הוא כמובן אסור לעולם לכל מי שהחלב נחלב בו.

זו דוגמה אחת שחלב כשר אסור באכילה.

חלב בהכשר מהודר,

חלב בהכשר מהודר,

כמו שאנחנו רואים, חלב מהדרין,

ההגדרה שלו היא בעצם חלב שהקפידו בו שהוא לא נחלב בשבת

וגם לא עירבו בו שום מרכיבי איסור.

ועל זה כמובן היה משגיח,

שהשגיח מכל תהליך ייצורו משעת החליבה,

ההובלה,

האחסנה,

התהליך ה...

זיקוק שלו,

כל תהליך הייצור של מוצרי החלב שמיוצרים ממנו,

ברגע שהייתה השגחה

בכל תהליך הייצור, זה מה שנקרא חלב מהדרין.

ולפיכך, בכל מגוון מוצרי החלב שאינם בכשרות מהדרין,

ייתכן שיש בהם שתי בעיות עיקריות.

1. כיוון שהחלב הוא המרכיב העיקרי במאכל,

יש חשש שמחלב הזה נחלף בשבת.

כמו שאמרנו,

כיוון שהמחלבות עצמן,

יש היום הרבה משקים שמייצרים חלב.

כל המשקים האלה, כולם מוכרים את החלב שלהם לחברות הגדולות,

תנובה, טרה.

הם בעצם קונים מכל החקלאים הקטנים,

וחלב שנחלף בשבת, הוא בעצם מתערב עם שאר החלב שנחלף במהלך השבוע,

עד שבעצם המכל הגדול מתמלא ואז מגיע המשאית של אותה חברה שקונה מהם ולוקחת הכול.

אז כמובן שיש היתר לחלב הזה כי הוא מתבטל בשישים בשאר החלב שנחלף במהלך השבוע.

אבל, כמובן, חלב מהדרין הוא חלב שלא ערבו בו,

לא היה בו ביטול,

לא היה בו חלב שנחלף בשבת והתבטל בשישים, אלא כל החלב שם נחלף רק במהלך השבוע.

דבר שני,

יש חלב או מוצרי חלב שמערבים בו אבקת חלב נוכרי,

או שאר מרכיבי טעם, צבע, ריח,

חומרים מייצבים, חומרים משמרים,

וחומרים האלה, כמו שהזכרנו, כל החומרים האלה, כל המרכיבים האלה חייבים כשרות,

חייבים הכשר מהודר,

כדי להיכנס לקטגוריה של חלב מהדרין.

ג'לטין

ג'לטין הוא חומר שמופק מעצמות ואורות של בעלי חיים,

שלעיתים הם טמאים,

או נבלות, טרפות,

אפילו בעלי חיים בהמות טהורות שנטרפו או נתנבלו בזמן השחיטה,

וכמובן כל הבשר וכל מה שמופק מהם אסור באכילה.

כמו שהזכרנו, ג'לטין מופק מהעצמות ומהאורות שלהם.

התפקיד של הג'לטין הוא לעבות ולהקשות את המאכלים,

כגון מוצרי חלב,

מיני מתיקה,

ששם בעצם מוסיפים את המרכיב הזה כדי לגרום לו להתקשות,

וכן משתמשים בו לציפוי של תרופות וכמוסות וכן לשימושים נוספים.

באמת,

נחלקו הפוסקים בכשרותו.

יש פוסקים שמתירים את הג'לטין הזה מטעם שהוא פגום,

הוא בעצמו הרי,

הוא נהיה בעצם, החומר גלם, הג'לטין עצמו הוא חסר טעם,

אפילו טעמו אינו טעים,

הוא בצורה אבקתית

או נוזלית, תלוי, יש גם כך וגם כך,

הוא יבש לגמרי, ולכן כיוון שהוא פגום ואין בו שום טעם,

אני לא נהנה מהטעם של האיסור.

כל מה שאסרו לנו חז״ל זה דווקא שתבוא ליהנות מהאיסור.

אבל כיוון שהג'לטין,

כשהוא מיוצר כחומר גלם, הוא פגום, אין הנאה ממנו אם אוכלים אותו,

לכן יש המתירים אותו כך.

ויש,

כמובן שאוסרים אותו,

כי בכל זאת הוא מופק מדברים טמאים ואין לנו רצון להכניס לגוף

דברים טמאים,

אם יש לנו כמובן אלטרנטיבה,

אפשרות להשיג את זה בהכשר.

ובאמת יש ג'לטין שמופק מצמחים או מתרכובות כימיות למיניהן,

וזה ג'לטין שכשר ומותר באכילה,

או שבשעת הדחק, כגון שמוסיפים אותו בתרופות,

בשעת הצורך,

צריך לשאול חכם, וייתכן שיתירו אותו גם כך.

הבשר ומוצריו

חובה על כל יהודי להקפיד על קניית בשר ומוצרי בשר כשרים למהדרין.

ואין מקום באמת בעניין הזה של בשר להתפשרות ברמת הכשרות,

מפני שבאכילה של כזית,

כזית זה 30 גרם,

כזית מבשר

שאינו כשר, עוברים על איסורים חמורים מהתורה.

איסור אכילת בשר שאינו נשחט,

נבלות, טרפות,

גיד אנשה, חלבים, איסור דם,

איסורי תורה היתה חמורים מאוד.

זאת מלבד לנזק הרוחני שאמרנו שנגרם כתוצאה מהאכילה של מאכלות אסורות,

שזה משפיע על הנפש.

ולכן,

חובה על כל יהודי להקפיד לקנות בשר כשר,

וכמובן, אם אפשר, כשר למהדרין.

לכתחילה,

בני ספרד חייבים,

מעיקר הדין, לאכול אך ורק בשר שעל האריזה שלו מופיע חלק בית יוסף.

חלק על פי שיטת הבית יוסף.

משמעות הדבר היא שידוע שכל בני ספרד

הולכים כמו פסקי מרן השולחן ערוך רבי יוסף קארו,

ובני אשכנז יוצאים ביד רמה,

רבי משה איסטרליש,

ויש מחלוקת באמת בין השולחן ערוך לרמה בעניין כשרות הבשר.

נאמר את זה בקצרה, נזכיר את זה בקצרה.

הבדיקה, לאחר שהבהמה נשחטת,

יש בדיקה

שחייבים לעשות, זו בדיקת הריאה.

כשבודקים את הריאה

הריאה משקפת האם הבהמה היא טרפה,

הייתה טרפה מחיים,

או שהיא הייתה בהמה בריאה,

ולאחר שהיא נשחטה כדין,

כמובן אפשר לאכול אותה.

בריאה, בהמה שהיא חולה,

יש

מחלוקת בראשונים בין רשי והתוספות.

רשי אומר, ברגע שהשוחט הכניס את היד, הבודק הכניס את היד לתוך אזור הריאות,

ומצא שם שרחות.

שרחה זה דבלול, זריר,

שיוצא מתוך הריאה,

והוא בעצם מדביק

שתי אונות בריאה, או שהריאה שרוחה לדופן, לצד.

ברגע שיש שרחה,

הדבר מעיד שהיה חור בריאה.

אם היה חור בריאה,

זה אומר שהבהמה טרפה.

אם הבהמה טרפה, אז היא הייתה טרפה מחיים, ולכן, למרות שהיא נשחטה כדין,

אסור לנו לאכול אותה, כי היא הייתה טרפה מחיים.

ואילו התוספות צוברים

שלא מוכרח ששירחה מקורה בחור,

אלא ייתכן שכיוון שהמקום שם יש בו נוזלים ורירים,

ויש חיכוך בין אונות הריאה לדופן ובין עצמם,

ייתכן שייווצרו רירים שידביקו שתי אונות, או ידביקו את הריאה למקום מסוים,

אבל זה עדיין לא אומר שהיה שם חור,

אלא שייתכן שבאמת, אם הריר הזה יתנתק,

אז הוא יוליד חור, והחור הזה בעצם יעשה את הבהמה טרפה, אבל לא מוכרח שהיה שם חור,

ולכן יש אפשרות עדיין לבדוק את זאת.

אם אנחנו נמשמש וננסה למעך את הסרחה עצמה,

אם זו באמת הייתה סרחה אמיתית,

אז היא רק תתקשה ותתעבה,

וזה יעיד לנו שבאמת הסרחה הזאת יוצרת בעיה של טרפות,

אבל ייתכן שהריר הזה הוא לא סרחה,

ובמשמוש ומיוך קטן אנחנו נצליח לנתק אותו ולהמיס אותו,

וממילא הבהמה נשארת בכשרותה.

כדעת ראשי פסק מרן השולחן ערוך,

ובעצם כל סרחה שנמצאת בבהמה

היא בעצם העידה שהבהמה טרפה ואסורה באכילה, איסור דאורייתא.

ואילו הרמ״ה פסק,

כמו

כתב על זה שיש סימן ל״ט סעיף י״ג,

פסק שם שיש

מקומות שנהגו למשמש ולמעך את הסרחות,

ולבדוק אם באמת הסרחה הזו היא סרחה אמיתית, או שהריר בעלמא שהתנתק.

כמובן, לדעת השולחן ערוך, ברגע שיש סרחה זה כבר מעיד שהיא טרפה, לדעת הרמה,

לפי השיטה הזאת,

הסרחה לא מעידה שהבהמה טרפה, ואפשר לבדוק אם הצלחנו לנתק את הסרחה או למעך אותה, זה אומר שעדיין הבהמה נשארת בכשרותה.

כשאנחנו אומרים חלק בית יוסף,

זאת אומרת שבבדיקת הריאות של הבהמה לא נמצאה שום סרחה, הכל היה חלק.

כשהבודק העביר את ידו על הריאות,

הכל היה חלק, הוא לא נתקל בשום בעיה.

ואילו בהמה שהיא כשרה,

שהיא ירדה מדרגת כשר,

הרי כמובן שבשולחן ערוך לא מופיע המושג הזה חלק או כשר.

זאת אומרת, זה רק, יש או כשר או לא כשר, או טרף.

אבל כיוון שיש

שיטות בפוסקים,

ולדעת בני ספרד שהולכים כמו שולחן ערוך

יש... ההכשר הוא תלוי בעצם בחלקות גמורה,

אז

קבעו חכמים את דרגת חלק, שזה אומר שאין שום בעיה,

ודרגת כשר, זאת אומרת שלשיטת חלק מהפוסקים זה גם כשר,

כי הצלחנו בעצם לנתק את הסריחות האלה.

אז כמובן, כמו שהזכרנו, לדעת בני ספרד, סליחה, לכתחילה בני ספרד

צריכים לקנות אך ורק בשר חלק בית יוסף,

שאם לא כן,

יש חשש שהבשר הזה הוא כשיטה הפוסקים המקלים בזה, ולדעת השולחן ערוך,

שאחריו בני ספרד הולכים, הוא כמובן בשר טרף.

מכל מקום, יש מאחרונים שכתבו שאם אדם נקלע לאירוע,

הוזמן למקום, והגישו לפניו בשר שלא יודעים בוודאות

שהוא בשר חלק, או שאפילו יודעים בוודאות,

אומרים לו, הבשר הזה הוא לא חלק בית יוסף, לא היה עליו חותמת חלק בית יוסף.

גם עדיין, במקרה כזה, שזה נקרא שעת הדחק,

יש מאחרונים,

הרב יבי עומר כותב,

שמטעם ספק ספקה אפשר לאכול.

ספק כי בעצם גם

כמו שחיטות של הרבנות,

ששם בדרך כלל מי שלא קונה כשרות מהודרת קונה כשרות של רבנות רגילה,

ויכול להיות, קודם כל, שבאמת הבשר הזה, אף על פי שהוא קנה בשר בהכשר הרבנות,

שלא נחשב ככשרות מהודרת,

יכול להיות שהבשר הזה הוא באמת בשר חלק,

כי גם צוותי הרבנות ששוחטים,

שוחטים ויוצא להם גם חלק.

ואם נאמר שהוא לא חלק,

שמהלכה כמו הרמה, שמתיר גם בדרך הזאת. אז יש לי פה ספק ספקה שבמקרה כזה יש, אמרנו, מתירים.

לגבי הכשרת הבשר,

בדרך כלל הבשר המשווק בארץ מגיע לחנויות או למרכזי השיווק לאחר שעבר תהליך של הכשרה כדין.

מכל מקום אין לסמוך על זה, וצריך

לברר ולבדוק. בדרך כלל רשום על האריזות, האריזות שמגיעה, הבשר הקפוא שמגיע מחו״ל,

עליו רשום בדרך כלל שהוכשר, עבר הכשרה על ידי מליחה כדת וכדין.

אבל יש שקונים בשר טרי.

בשר טרי,

בדרך כלל ברשתות, ברשתות הגדולות, הכול מגיע מוכשר על ידי ועד הכשרות שנתן את הכשרות לבשר הזה.

אבל יש גם אטליזים קטנים בשכונות,

שיש כאלה שמעדיפים לקנות, יש להם את האטליז שלהם, שרגילים כבר שנים ללכת לשם ולקנות את החתיכות שהם אוהבים,

ושם בעצם אנחנו לא יודעים אם הבשר הוכשר או לא הוכשר.

או יש כאלה שלקראת החגים

שוכרים שוחט,

שישחט להם, ואם שוחט, שישחט להם,

ואם כבשים, בהמות, שוחטים, שיהיה להם בשר שלהם.

והבשר, כמובן, מהשחיטה הזאת, הם אחראים להם, ראו שבעצם הבשר לא הוכשר.

ובשר שלא הוכשר

אסור באכילה, יש בו כמה וכמה בעיות.

הבעיה העיקרית שלו היא בעצם איסור אכילת דם.

חמש פעמים בתורה מוזכר איסור אכילת דם.

כתוב בפסוק

וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה.

כל נפש אשר תאכל כל דם, ונכרתה הנפש ההיא מעמאה.

כך בויקרא, פרק ז'.

התורה מציינת שאיסור אכילת דם הוא איסור חמור.

מי שאוכל דם, ונכרתה הנפש ההיא מעמאה.

ולפיכך, יש לנקות את הבשר מדמו האסור קודם האכילה.

איך בעצם מוציאים, מנקים את הדם?

יש כמה דרכים להכשיר את הבשר

מהדם שבו.

הדרך הראשונה,

על ידי מליחה.

נסביר מייד.

הדרך השנייה, על ידי

צליעה באש.

קיימה לן,

חכמים נדונו,

שנורה משאבשייב. האש שואבת, יש לה כוח לשאוב,

ולכן בשר שאני צולע אותו, אם אני מתכנן, עכשיו שחטתי,

שחטתי, ארגנתי שחיטה והבאתי בשר הביתה,

ואני יודע שהבשר הזה, אני רוצה לצלוט אותו רק, לעשות בנות שלי על האש,

אני לא צריך להכשיר אותו, כיוון שהאש בעצמה שואבת את כל הדם,

ולכן בזה הוא מוכשר לאכילה.

לגבי הכשרה במליחה נדבר מיד, כיצד מולכים.

מנהג חלק מבני תימן

להחמיר ולעשות,

לאחר המליחה, לעשות חליטה.

חליטה היא בעצם עצמתה

של הבשר.

הרמב״ם,

בהלכות מאכלות אסורות פרק ו',

הלכה י',

נקרא את לשונו.

כותב

הבשר, אחר שנשחט,

אחר כך מדיחו יפה יפה

עד שיצא המים זכים.

שוטפים אותו טוב טוב טוב, את הבשר, כי על פניו יש שאריות של דם מהשחיטה,

או

גם יוצא ממנו.

אחר כך מדיחו יפה יפה עד שיצאו המים זכים,

ומשליכו מיד לתוך מים רותחים,

אבל לא פושרים,

כדי שיתלבן מיד

ולא יצא הדם.

כך לשונו של הרמב״ם.

הרמב״ם בעצם סובר שהמליחה,

המלח,

אין בו כוח

להוציא את כל הדם מתוך חתיכת הבשר.

המלח הוא יכול להוציא רק את הדם שנמצא בשכבה החיצונה של הבשר,

ולכן אנחנו, את הדם שנמצא בתוך החתיכה

בפנים אנחנו צריכים להוציא או להשאיר אותו בפנים שלא יצא,

כי הוא משום דם האיברים שלא פירש,

ודם האיברים שלא פירש הוא מותר.

ואיך אנחנו בעצם נגרום לדם שבפנים לא לצאת?

על ידי שנצמית אותו,

נקפיא אותו בפנים.

איך עושים את זה?

אחר שמלחנו את החתיכה,

מרתיחים מים, מים רותחים,

זורקים את הבשר,

משליכים את הבשר לתוך המים הרותחים,

ועל ידי מכת החום הדם נצמט בתוך החתיכה, בתוך הבשר,

ולא יצא,

אלא אם כן אנחנו נחתוך, אחרי החליטה אנחנו נחתוך

את הבשר, ואז עוד פעם יש לנו,

צריך לעשות את התהליך מחדש של מליחה וחליטה.

לגבי חליטה,

באמת האחרונים נחלקו גם בדעת הרמב״ם,

שכל מה שהרמב״ם אמר,

שהמליחה לא מועלת, זה דווקא המליחה בזמן מועט,

18 דקות.

אבל,

ערוך השולחן,

בכף החיים וכן הנציב, בעמק שאלה,

כותבים בדעת הרמב״ם

שאם הבשר נמלח שעה שלמה,

אז

גם בלי חליטה אפשר. באמת, מלח שפועל על הבשר במשך שעה שלמה מוציא את כל הדם,

ואין צורך בחליטה.

ולכן, יש פוסקים סוברים שבאמת עדת תימן שנהגו לנהוג בחליטה, אם הם נמצאים כמובן מתארחים במקום מסוים,

ששם הם לא יודעים אם הבשר שמגישים לפניהם עבר חליטה, יכולים לסמוך באמת על הסברה הזו

ולאכול את הבשר אפילו שהוא לא נחלט.

מכל מקום, בפשטות, דעת הרמב״ם שצריך לעשות חליטה,

ובאמת חלק

מבני כל עדות תימן, וחלק מבני עדות ספרד גם כן נוהגים.

השולחן ערוך בעצמו,

ביורא דעה סימן סט סעיף יט,

הביא את כל העניין הזה בסתם ויש.

כתב ככה

אחר שנמלח הבשר והודח,

מותר לתנו במים שאינם רותחים.

כלומר,

אחרי שמלחתי והדחתי, אני יכול לבשל אותו באופן שאני אשים אותו בסיר,

ואז אני אדליק את האש ואני אתחיל לחמם את המים. זאת אומרת, הנחתי אותו כשהמים לא היו רותחים, לכן הוא לא עבר חליטה.

ויש מי שמצריך לתנו במים רותחים,

דעת האש אומרים, יש מי שמצריך לתנו במים רותחים.

השח שם,

בסעיף קטן ח' כותב,

שמה שכתב מרן בדעת יש,

שיש כמובן לחוש לזה איך עד אפשר.

כלומר, לפי השיטה הזו,

גם לדעת בני ספרד,

אם יכולים לעשות חליטה, כמובן שזה טוב ולחוש לשיטת הרמב״ם ועדיף.

לגבי הכשרת הבשר במליחה, שלושה שלבים

יש

בהכשרת הבשר במליחה.

השלב הראשון, שלב ההשריה במים.

יש להשרות את הבשר כשהוא מופשר ונקי מנוצות או מכל מיני חתיכות אחרות.

במים לא חמים ולא קרים במיוחד,

למשך חצי שעה.

מטרת ההשריה במים היא להוריד את כל הדם והלכלוך

שהיה דבוק על פניו,

וכמובן גם לרכך את הבשר כדי שהמלח יוכל לפעול בו בצורה טובה ולשאוב ולהוציא את כל הדם שנמצא בו.

בתום ההשריה, לפני שהם הולכים,

צריך לנער את הבשר, שלא יישאר עליו כמות של מים, כדי שאם נשים את המלח, המלח לא יימס על החתיכה עצמה.

לתת לו קצת לטפטף,

ועוברים לשלב הבא, זה שלב המליחה.

מפזרים שכבת מלח גרוס, בינוני,

יבש.

לא מלח שולחן,

אלא מלח בישול. מלח בישול הוא יותר כבישי,

יותר גס. מלח שולחן הוא מלח יותר דק.

מלח דק, אם נשים אותו, אז הוא בעצם,

מחמת דקותו, הוא יכול בעצם...

הוא ימס ולא יעשה את הפעולה.

במלח יותר גבישי הוא יישאר כמו שהוא במצב שלו ויצליח לעשות את פעולת השאיבה.

כמו שאמרנו,

מפזרים שכבת מלח על כל פני הבשר,

מכל צדדיו,

באופן שלא ייראה מקום בבשר שהוא בלי מלח.

כמובן שלא צריך לעשות שכבה,

לא צריך לפזר שכבה אהבה מדי,

ולא כמות גדולה מדי, אלא לפזר על כל הבשר, שבהסתכלות

כללית כל הבשר ייראה שיש עליו שכבה של מלח.

את החתיכה אחרי שמלכנו את הבשר אנחנו נשאיר כך למשך שעה שלמה,

ונשים אותו בתוך כלי מנוקב, כדי שאדם שיוצא החוצה,

שנשאב, יאכל לזוב,

ולא יישאר לנו בתוך כלי שהוא לא מנוקב, הוא בעצם יתאסף שם כל הדם,

ואז יש חשש שהבשר ייכבש בתוך הציר הזה של הדם,

ויש לנו, ויהיה לנו שוב בעיה כשרותית,

אלא לשים אותו בכלי מנוקב, או להניח אותו על גבי משטח אטום,

אבל בשיפוע.

על גבי משטח עבודה, להניח את זה בשיפוע,

ואז כל הדם כמובן יזוב.

השלב השלישי

הוא שלב ההדחה.

אחר שמלכנו את הבשר כשעה,

אנחנו מדיחים אותו. דבר ראשון שנעשה, אנחנו ננפץ את המלח שנשאר על פניו,

ננער את החתיכה,

כל המלח ייפול, המלח

ששאב את הדם ייפול.

אנחנו נשטוף אותו במים תחת הברז בלחץ,

ונכניס אותו ג' פעמים לתוך כלי מלא מים.

הסיבה שמכניסים לתוך כלי היא כדי שהמים יפעילו,

ייכנסו בלחץ לתוך כל החריצים והסדקים שבבשר,

ויוציאו משם את כל המלח ששאב את הדם.

ואחרי שהחסמנו אותו בכלי השלישי, בפעם השלישית עם המים, רואים שהמים באמת נקיים, לא נשאר בהם שום דבר.

זה נאמר שההדחה באמת נעשתה בצורה טובה.

בשר קפוא,

נחלקו הפוסקים האם מותר לכתחילה לקחת את הבשר קודם שהוא נמלח ולהקפיא אותו,

לפני שהכשרנו אותו.

החשש הוא שמא יבוא לידי מכשול,

כי ברגע שאנחנו מכניסים למקרר ועכשיו רוצים להתחיל לראות שלא זוכרים בדיוק איזו חתיכה זאת הכשרנו, זאת לא הכשרנו,

וכמובן אפשר לבוא לידי מכשול לאכול בשר

שלא הוכשר.

ולכן רצוי, כמובן, קודם שמקפיאים את הבשר,

לעשות לו הכשרה, כדי שלא יבואו לידי מכשול.

יש שאוסרים להכשיר בשר קפוא שעברו עליו ג' ימים בלא הכשרה.

סוברים שאין לו תקנה על ידי מליחה ובישול, ורק על ידי צלייה יהיה אפשר בעצם להוציא את דמו.

זו דעת חלק מהפוסקים.

סברו שבשר כפול ללא הכשרה, דינו ככבוש במים,

כיוון שמצטבר עליו שכבת קרח,

זה נראה כאילו הוא כבוש במים, ושוב, אמרנו כבוש, הרי הוא כמבושל,

וזה כמו בשר שבושל עם הדם שבו, שנכבש עם הדם שבו,

ויש לנו בעיה בעצם כשרותיתית איתו כרגע.

מאידך, יש

פוסקים שמתירים,

להכשיר בשר אפשר להקפיא את הבשר,

ואין בעיה, כשרוצים למלוח אותו,

יפשירו אותו כמו שצריך,

שיהיה אפשר לגמרי, ואז יעשו בו תהליך מליחה,

ובזה הוא הוכשר.

כמובן שאמרנו שלא יבואו לידי מכשול, עדיף שלא להקפיא בשר קודם שיהוכשר.

יש עוד חלקים בבהמה

שיש להם צורות הכשרה

קצת שונות, נזכיר חלק מהם.

הכשרת הלב.

דם הלב מתכנס בתוכו בשעת השחיטה, ברגע שוחטים הדם מתכנס בתוך הלב,

והלב הוא שהיאה ולא בלה, הוא אטום,

הוא חלק ואטום,

ומליחה לא,

מליחה ככה, אם נמלח את הלב מבחוץ,

הוא לא יצליח לחדור לתוך חלל הלב ולהוציא את הדם שכנוס בתוכו.

אולי בשכבת הבשר עצמו של הלב הוא יצליח לשאוף את הדם, אבל הלב כנוס בתוכו ממש נוזל דם קרוש,

שאת הדם הזה חייבים להוציא.

לפיכך,

צורת הכשרת הלב כך,

לפני שהם הולכים או צולעים אותו,

צריך לחתוך את הלב לבית חללו,

לחתוך אותו בצורה טובה,

לפתוח את כל החדרים,

בלב יש שתי חדרים תחתונים ושתי עליות,

לפתוח את כולם.

מתוכו להוציא

פשוט עם היד, לנקות, להוציא את כל קרישי הדם שהצטברו שם במהלך השחיטה,

ואחרי שהוא נקי, אחרי שניקינו אותו בפנים עם בעזרת מים,

ניקינו את כל הדם שכנוס בתוכו,

אפשר למלוח אותו או לצלות אותו.

יש להיזהר במסעדות שבהן מגישים שיפודים של לבבות,

ששם בעצם אנחנו רואים שרק השיפוד עצמו נדחב בתוך הלב,

וזה לא מספיק

כדי להוציא את הדם שכנוס בתוכו,

ולכן אם מזמינים שיפוד לבבות, ואנחנו רואים שהשיפוד מגיע כשהוא תחוב בתוך הלהבות והלהבות שלמים,

זאת אומרת שלא פתחו את הלהבות בפנים ויש דם כנוס,

ואסור לאכול את הלבבות ככה,

אלא חייבים לפתוח את הלב אפילו אחר צלייתו,

לפתוח את הלב ולנקות ממנו את כל הדם שנשאר שם,

ואם תפתחו תראו שבאמת יש שם כמות לא מבוטלת של דם.

דבר נוסף שאמרו בלב לעשות,

בתחתית

הלב יש,

הרמ״ה כותב, ומלתם רמז ומלתם את עורלת לבבכם, נהגו

לחתוך את החלק התחתון של הלב

מצד העניין הזה.

הכשרה של המוח,

היום בימינו באמת החלקים האלה לא כל כך שכיחים,

אבל לטובת אלה שעדיין זוכים,

לוקחים מהחלקים האלה, נסביר איך עושים את זה.

למוח יש לו שני קרומים.

הקרום אחד שעוטף אותו, וקרום אחד בגולגולת עצמה.

אם מולכים את המוח בתוך הראש עצמו, צריך לנקב את הקרום, כדי שהמלח, כשהוא נכנס, יאכל, יהיה לדם איפה לזוב.

אז האפשרות הראשונה היא בעצם לפתוח את ראש הבהמה ולהוציא את המוח ולקרוע את הקרום ולמלוח את המוח כמו שהוא,

או לדחוב דרך הנחיריים של הבהמה קיפוד כדי לנקב את קרום המוח,

וככה, אחרי שנמלח אותו,

הדם יזוב משם.

הכשרת הטחול,

הטחול דינו כשאר בשר, אלא שבטחול יש

חייו בניכור מהקרומים שעליו,

וכן יש בתוכו גידים של חלב וגידי דם שחייבים להוציא אותם, לכן טחול שלא עבר ניכור,

לא עבר הוצאה של כל החלקים האסורים בו,

כמובן אסור באכילה.

גם הכליות עצמם,

שר הכליות הוא באמת כשאר הבשר שמועיל לו מליחה או צליעה,

אבל בכליות,

החלב אשר על הכליות היא סירנה,

יש להם קרום שעוטף אותם, חלב דאורייתא,

יש בתוכם חלב

שהוא גם חלב דאורייתא,

שחייבים לנקר, חייבים להוציא, גוממו עד השופי, צריך לנקות את כל הלובן שיש בתוך הכליות, לכן כליות שלא יעברו ניכור כמו שצריך אסורות באכילה עד שיעברו ניכור.

הכשרת הכורכבנים,

כורכבן הוא,

יש לפתוח את הכורכבן של העוף, להוציא את כל הפרש שיש בתוכו,

ואחר כך משרים אותו, מולחים אותו כמו שאר בשר.

בני מעיים, יש

כמה עדות שהיו רגילים

לעשות מאכלים מהמעיים של בהמות.

על המעיים יש

קרומים שאסורים משום חלב, ולכן גם המעיים חייבים לעבור ניכור,

מכל השומן שעוטף אותם, הכרומים, החלב שעוטף אותם,

וגם כשהם ללא ניכור, אסור לאכול אותם.

עור ושומן, דינם כשאר בשר, צריכים מליחה או צליעה.

הכשרת עצמות,

יש מאכלים, מרק רגל,

בחמין, לפעמים שמים רגל.

הרגליים זה עצמות, עצמות של רגלי הבהמה.

העצמות חייבות מליחה כמו בשר רגיל,

אלא שנהגו למלוח את העצמות בנפרד

משאר הבשר.

רגלי הבהמה,

לפני שמולכים אותם אפשר למלוח כמובן את כל,

את הבהמה עצמה גם כן על העור, לא חייבים להוריד את העור,

אבל אם מולכים את רגלי הבהמה חייבים לחתוך את הטלפיים, את החלק התחתון, כדי שיהיה לדם איפה לזוב.

הכשרת הכבד,

הכבד דמו מרובה ביותר,

ולכן אין מועילה לו מליחה לשם הכשרתו.

אלא הכשרתו על ידי צלייה בלבד

באופן הבא.

הלב,

קוראו שתי וערב,

הכוונה, עושה בו, לוקח את הלב, קורע אותו לאורכו ולרוחבו,

או שמנקבו בסכין מספר פעמים,

כמובן מסירים ממנו את המרה,

יש כיס המרה,

יש שם נוזל מר.

והסיבה שאנחנו

מנקבים

אותו מספר פעמים, או חותכו,

קוראו שתי וערב,

כיוון שהלב בתוכו יש צינורות שמעבירים דם.

הצינורות האלה הם צינורות סגורים,

אנחנו חייבים לקרוע את הצינורות כדי שעל ידי הצלייה הדם

ישפך מהם, יזוב מהם למטה.

אחרי שחתכנו את הלב,

אנחנו מניחים אותו על גבי אש,

להבת אש בינונית לא...

חזקה מדי, או על גבי גחלים לוחשות, או על גוף חימום חשמלי מאדים.

כאשר מקום החיתוך כלפי האש עצמו, כדי שכל אדם כלפי מטה, כדי שהאדם יזוב.

זמן צליית הכבד,

כדי שיהיה ראוי לאכילה מחמת הצלייה, והוא חצי צלייתו.

כלומר, הסימן הוא,

יש כאלה שחוששים,

עדיין רואים שיוצא מין נוזל אדום מהכבד,

הם חוששים שעדיין הכבד לא ניצלה,

וגורמים לו,

שורפים אותו עד שהוא נהיה ממש גומי וכמעט לא ניתן לאכילה. בזה,

לדעתי, הם מקלקלים את הכבד.

הכבד, כותב בשולחן ערוך,

חצי צלייתו, כדי שיהיה ראוי לאכילה, ובעצם הסימן לזה,

ברגע שמשתנה הגוון שלו,

הצבע שלו משתנה לצבע שנראה כמו שניצלה כבר,

זה אומר בדרך כלל בכבד דקה,

שתיים,

זה הזמן שבאש בינונית הכבד ניצלה,

ובכך מספיק.

לאחר צליית הכבד,

יכול לאוכלו צלוי

או לבשלו.

כך נוהגים בני ספרד, כך פוסקי ספרד, שאפשר לבשל את הכבד אחר שצלעו אותו.

בני אשכנז

נהגו להדיח אותו,

לשטוף אותו מהאדם שעליו אחר הצלייה,

ומחמירים שלא לבשל אותו מחשש שאולי בבישול עצמו יצא עוד דם שעדיין לא יצא.

בשר שנתעלם מן העין.

בשר מגולה שהושאר ללא השגחה של יהודי

במקום פתוח,

כגון

הוצאנו חתיכת בשר,

שמנו אותה להפשיר על עדן החלון או במרפסת,

ועזבנו אותה שם.

אסרו חכמים באכילה מחשש שהם עברו שם אורבים או באו כל מיני חיות,

חתולים, והחליפו לנו את הבשר ממקום אחר, לקחו בשר מאיזה מקום אחר, בשר שהוא לא כשר,

ושמו פה ולקחו את הבשר שלנו.

זה נקרא בשר שנתעלה מן העין. בשר שנתעלה מן העין, שהוא לא היה בהשגחה מתמדת,

הוא אסור באכילה מחשש שהוא הוחלף.

אלא אם כן,

יש לנו טביעות עין, יש לנו סימן עיקר בבשר, כגון שחתכנו חתיכה, אנחנו יודעים, מכירים את צורת החיתוך שלנו,

החתיכה הייתה ניכרת לעין, ואנחנו יודעים שהיא נשארת, הנחנו אותה בצורה כזאת, והיא נשארה כמו שהיא,

ולכן ברגע שיש לנו סימן עיקר,

זה מתיר לנו את זה מדין בשר נתעלה מן העין.

יש להקפיד,

כשמזמינים משלוחים מחנויות בשר, מאטליזים,

בשר טרי,

שההזמנה מגיעה ארוזה וסגורה בעטיפתה המקורית,

כאשר על המוצר עצמו יש

חותם בתוך חותם, הכוונה, יש לנו סימן חותמת כשרות,

ועליה עוד סיממת נוספת,

שבעצם מעידה שהבשר לא הוחלף בדרך, והיו מעשים,

שבאמת שליחים שאינם יהודים החליפו בשר כשר ובשר טרף,

ולכן צריך להקפיד,

כשמזמינים בשר צריך לראות שהוא מגיע, חותם בתוך אותם, ארוז וסגור באריזתו המקורית.

ענייני בשר וחלב

שלוש פעמים בתורה הוזכר איסור בשר וחלב.

שלוש פעמים בתורה הוזכר הפסוק,

לא תבשל גדי בחלב עמו.

ולימדונו חז״ל שלושה איסורים בדבר.

הראשון,

אסור לבשל בשר וחלב ביחד,

אף על פי שאינו מתכוון לאוכלו.

הוא הדין, אסור לכבוש אותם ביחד בשביל אות הכבישה או למלוח אותם ביחד,

שזה כבוש כמבושל ומליח כרותח,

שזה גם כן סוג של בישול.

השני, אסור לאכול בשר וחלב בין אם יתבשלו ביחד.

זה מהתורה, ומדי רבנן אפילו לא נתבשלו ביחד.

והשלישי,

איסור הנאה.

אסור ליהנות מבשר וחלב שנתבשלו ביחד.

הכוונה ליהנות,

אסור לתת אפילו לכלב, אסור למכור את זה לגוי,

זה סוג של הנאה.

כל מה שאסור לנו חז״ל במקרים האלה, כדי שלא נבוא לידי איסור עצמו לאכול בשר וחלב.

הרבה טעמים נאמרו בחז״ל בסיבת איסור בשר וחלב.

אמרה ליאלטה, לרב נחמן, הגמרא בחולין אומרת, יאלטה, אשתו של רב נחמן,

אמרה לו,

דע לך, כל מה שאסר הקדוש ברוך הוא התיר לנו.

הוא אסר לנו

דברים מסוימים, כגון בשר וחלב,

התיר לנו את השיבוטה. שיבוטה זה דג שיש לו טעם של,

סליחה, אסר לנו בשר וחלב, התיר לנו את הכחל.

הכחל זה העטינים של הפרה,

ששם במקום הזה, בכחל, במקום העטינים יש חלב שנמצא כל הזמן,

ואילו העטינים הם בשר ממש.

הטעם של הכחל, של החלק הזה, האיבר הזה בבהמה, הוא טעם של בשר וחלב.

מי שרוצה כל כך השקה נפשו לטעום טעם בשר וחלב,

יוכל לקחת בהיתר מבהמה שנשחטה כדין את החלק הזה, את הכחל, ושם הוא יוכל לטעום את הטעם של הבשר וחלב.

הרמב״ם במורה נבוכים כותב,

בסיבה של איסור בשר וחלב,

שכך דרך אומות העולם לבשל בשר וחלב,

ועל כן עלינו להיבדל ממנהגיהם, כיוון שהגויים,

אומות העולם, נוהגים לאכול בשר וחלב, ואנחנו,

והתקדישתם ויהייתם קדושים, אמרנו קדושים, מופרשים, מובדלים,

אנחנו צריכים להיבדל מעשהם, וכיוון שהם אוכלים, אנחנו לא אוכלים. כך כותב הרמב״ם.

הרשב״ם,

הרשב״ם על התורה בויקרא כתב כדי להרחיקנו ממידת האכזריות

שיש בלבשל ולאכול גדי בחלב אמו.

הרי יש אכזריות לבשל את הגדי בחלב של האמא שלו.

זה אכזריות.

ולכן, כיוון שזה דבר אכזרי,

כמובן שגדי בחלב אמו זה רק ביטוי של התורה לגבי כל בשר שנתערב עם חלב.

עוד טעמים נאמרו באיסור הזה,

ולא נרחיב בהם כרגע.

לגבי עוף בחלב,

לעניין תערובת של עוף בחלב,

כל מה שעשרה התורה,

לא תבשל גדי בחלב אמו, דווקא בשר בהמה בחלב.

אבל עוף הוא לא בשר בהמה,

ומהתורה הוא מותר לאכול אותו בחלב, אלא שחכמים באו ואסרו אותו לאכול עוף בחלב,

גזירה שמא

יטעה ויאכל גם בשר בחלב.

אז עוף בחלב הוא איסור דה רבנן.

אבל כיוון שזה איסור דה רבנן, אז רק באכילה אסור לאכול, אבל בבישול והנאה מותר. זאת אומרת, אם נפל לי חתיכה של גבינה לתוך התבשיל של העוף,

מותר לי למכור את התבשיל הזה לגוי או לתת אותו לכלבים, מותר לי ליהנות מזה.

חובת ההפרדה בין בשר לחלב מחייבת תכנון וחשיבה המקדימים בכל הקשור לקניית כלים ומכשירים במטבח,

וכן סידורם ומיקומו במטבח, כבר דיברנו על זה בשיעור הקודם.

אחד הדברים שיש להקפיד בהם,

אסור לאכול על שולחן אחד שני סועדים,

כאשר אחד הסועדים אוכל

סעודה בשרית והשני אוכל סעודה חלבית.

מחשש שיבואו לאכול זה ממאכליו של זה,

ולכן אם

יש מציאות כזאת שצריכים לאכול על אותו שולחן, אחד אוכל סעודה בשרית ואחד אוכל סעודה חלבית,

צריכים לשים סימן היכר ביניהם,

סימן חפץ שהוא בדרך כלל לא מהחפצים שמניחים על השולחן בשעת הסעודה,

כמו מפתחות,

כמו דבר אחר, חפץ אחר,

שיהיה ניכר,

שאם אני אבוא לטעות ולהסתכל,

מיד זה יזכיר לי שהוא אוכל סעודה מהמין השני ואסור לי לקחת ממנו.

כמו כן,

אסור, כשיושבים וסועדים שניים,

כל אחד זה אוכל בשר, זה אוכל חלב בשולחן אחד,

כמובן אסור להשתמש באותה מלחייה,

אסור לאכול מאותו כיכר לחם,

למרות שהלחם הוא פרווה, אבל כיוון שכל אחד נוגע עם הידיים, אז זה יכול להעביר את הרוטבים ממין אחד למשנהו.

לגבי אכילת בשר אחרי חלב,

בשר אחרי חלב,

האוכל מוצרי חלב רכים,

כגון מעדני חלב, גבינה או דברים מהסוג הזה, אני מדבר על גבינה רכה, גבינה למריחה,

ורוצה אחרי זה לאכול בשר,

די לו שישטוף את פיו ואת ידיו,

וייקנח, יאכל איזשהו משהו,

מאכל פרווה, כגון פת,

לחם או ירק,

ובעצם על ידי שהוא אכל הוא בעצם הוציא באכילה,

בלעיסה, את כל השאריות של החלב שהיו לו בפה,

כמובן יינקד, ידיח את ידיו היטב, שלא יישארו לו שאריות של חלב על הידיים,

ואחרי זה הוא מיד יכול לאכול מאכלי בשר.

יש מנהג חסידות שנהגו להמתין בבשר אחרי חלב כמחצית השעה,

אבל מעיקר הדין מותר לאכול מיד בשר אחרי חלב לאחר ש...

קינכנו את הפה ואת הידיים ואכלנו איזשהו משהו באמצע.

לגבי גבינות שמנות,

האוכל גבינות שמנות וקשות, כמו גבינת פרמזן, קצ'קבל,

שהן גבינות קשות.

בדרך כלל הגבינות האלה מיוצרות,

תהליך הייצור שלהן לוקח כמה וכמה חודשים,

והגבינות האלה קשות לעיכול והן שומניות מאוד ומשאירות,

נשארות בפה ובשיניים

הרבה זמן.

ולכן האוכל גבינות כאלה ורוצה אחרי זה לאכול מאכלי בשר,

אז למנהג בני אשכנז

יש להמתין שש שעות, כמו חלב אחרי בשר, לפני האכילה של בשר אחרי חלב, אחרי גבינות כאלה.

כך כותב הרמה בסימן פט, סעיף ב',

בגלל שהן מושכות טעם בפה והטעם הזה נשאר למשך זמן.

לבני ספרד,

יש אומרים שצריך להמתין שעה אחת בלבד,

כך כותב הבן אשכה היא פרשת שלח,

ויש

פוסקים שאין צריך להמתין כלל,

וכמובן מי שיש לו בעיה של חורים בשיניים,

אז ודאי שצריך לנקות את השיניים היטב לפני אכילה של בשר אחרי כל חלב,

כי יכול להיות שבתוך השיניים נשאר שם ממש

לצחצח שיניים כדי לוודא שלא נשאר שאריות של חלב

בשיניים עצמם.

אכילה של חלב אחרי בשר.

האוכל בשר של בהמה,

חיה או עוף

או תבשיל שנתבשל עם אחד מהם,

כן, תבשיל הכוונה, למשל אוכל את

תפוח אדמה של לחמין שהתבשל ביחד עם הבשר,

ורוצה לאכול אחרי זה חלב,

מוצרי חלב, כגון גבינה ודברים כאלה,

חייב להמתין שש שעות שלמות.

שש שעות שלמות.

שתי טעמים נאמרו בדבר.

הטעם הראשון,

הרמב״ם כותב,

קר יעלה, הבשר עודנו בין שיניהם,

כיוון שהבשר הוא,

כשלא עושים אותו הוא חוטי,

יש בו חוטים,

והוא נתקע בזמן האכילה, בזמן הלעיסה, הוא נתקע בין השיניים,

ולאחר שש שעות, בעצם אחר זמן, אחר שעבר שש שעות,

האדם במהלך שש שעות מדבר ומוציא רוק,

ובזמן הזה כל השאריות שנשארו לו מהבשר ובשיניים יוצאות.

ואם עדיין נשארו, הדבר הזה כמובן בטל.

כמובן,

שאם אדם שאכל בשר חיכה שש שעות, ואחר שש שעות בא לאכול מאכל חלב, ופתאום שם לב שיש לו חתיכה של בשר בין השיניים, כמובן שעליו להוציא אותה.

לא צריך לחכות שש שעות נוספות, אבל אם הוא מצא, ודאי שצריך להוציא אותה.

זה הטעם של הרמב״ם, משום הבשר קר יעלה, הבשר עודנו בשיניהם,

בשר ושיניים, ולוקח לו זמן עד שהוא מתנקה, עד שהפה מתנקה.

ראשי,

בחולין, במסכת חולין,

כותב שהבשר מושך,

הוא קשה לעיכול והוא מושך טעם בפה ובדרכי העיכול.

מחמת הבשר זה מאכל שמנוני מאוד,

ולכן לוקח לו זמן להתקל, הוא יותר קשה לעיכול,

וכיוון שהוא מושך טעם במשך שש שעות,

אחרי שש שעות כבר כמעט לא מרגישים את הטעם של הבשר עצמו,

ולכן זה הזמן שצריך לחכות, כדי שאם עדיין, כיוון שיש לו עדיין, במשך שש שעות,

יש לו עדיין טעם של בשר בפה, אם הוא יאכל עכשיו,

במהלך שש שעות מאכל של גבינה, הוא ייהנה מטעם של בשר וחלב,

וזה כמובן דבר שאסור.

עניין של מגע בין בשר לחלב.

במהלך עבודתנו במטבח,

במיוחד כאשר המטבח קטן וצפוף,

ואין קיריים ומשטחי עבודה גדולים ונפרדים לבשר וחלב,

לעיתים רבות קורה שמאכלי בשר באים במגע עם מאכלי חלב.

נשפך חתיכה של זה, חתיכה של גבינה,

נגעה, עכשיו עשינו פרוסה, וחתיכה המזלג או הסכין עם הגבינה נגעה בתוך,

בבסיר של הבשרי ונפל לשם,

דברים שקורים.

זה לפעמים, לפעמים, שני הדברים חמים או קרים,

שמנוני, כחוש, חריף, מלוח, טפל, כבוש.

יש,

בכל מיני אופנים קוראים תקלות.

לכן, בכל מקרה כזה שהיה מגע בין

בשר לחלב,

חייבים לשאול רב, מורה הוראה,

פוסק

להסביר לו את כל הפרטים,

בדיוק מה היה, איך היה,

זה היה חם, זה היה קר, זה היה שמנוני, זה היה כחוש,

כדי שהוא יוכל להכריע לנו מה דין המאכל,

מה דין הכלים.

וכמובן שכמו שאמרנו צריך לציין כל פרט,

כי כל פרט קטן יכול לשנות את הדין.

לגבי כשרות בדגים,

נאמר בתורה,

את זה תאכלו מכל אשר במים,

כל אשר לו סנפיר וקסקסת

בימים ומנחלים אותם תאכלו,

וכל אשר אין לו סנפיר וקסקסת אותם לא תאכלו.

התירה לנו התורה לאכול דגים טהורים על ידי זיהוי הסימנים שבהם,

סימני כשרות בדגים,

סנפיר וקסקסת,

כן?

סנפירים זה הדברים שיוצאים מגוף הדג עצמו,

וקסקסת זה בעצם השריון שלו שנמצא על פניו, צורת האור שלו.

לימדונו חזל,

כל שיש לו קסקסת

בוודאי יש לו או היה לו סנפיר, גם אם אנחנו עכשיו לא רואים סנפירים עליו,

אם

מוצאים,

משינו דג מהמים ומצינו עליו קסקסים,

זאת אומרת שהוא מימין את העור, כי בוודאי יש לו גם סנפיר ואפשר לאכול אותו אף על פי שאנחנו לא רואים את הסנפירים עליו.

דגים גדולים שנמכרים בחלקים, כמו למשל דג נסיכת הנילוס או הסלומון,

שהם דגים מאוד גדולים, שמוכרים אותם בחנויות

בחלקים.

יש לוודא כי על כל חלק וחלק שקונים יש קשקשים.

בדרך כלל שחותכים אותם, משאירים על כל חתיכה שמשווקים,

משאירים עליה פס של האור עם הקשקשים כדי להמחיש

ולהראות שבאמת הדג הזה הוא ממין כשר.

יש הרבה דגים טמאים שדומים במראה שלהם, במרקם שלהם, לדגים כשרים,

ואין להם קשקשים.

לכן, ברגע שאנחנו רואים על דג את הקשקסת,

זה סימן שהדג הוא דג טהור ואפשר לאכול אותו.

דגים כמובן אינם צריכים שחיטה,

אלא עצם אסיפתם, משיאתם מן המים,

מטרת אותם באכילה.

אמנם אסור לאכול אותם כשהם חיים,

זה משום איסור של בל תשקצו.

צריך להמית אותם, להרוג אותם, ואז אפשר לאכול אותם.

לגבי שימורי דגים,

דגים הנמכרים בקופסאות שימורים,

יש הרבה פעמים מטובלים במיני תבלינים או בשמן, שאר מרכיבים,

כמו דגי מקארל, סלומון, לקס, אנשובי, דגים האלה.

במאכלים האלה שמגיעים בצורה של שימורים,

אין להתייחס רק לכשרות הדג, גם אם הדג עצמו הוא דג כשר,

אנחנו חייבים להתייחס לכל שאר המרכיבים שנמצאים בתוך הקופסאות,

התבלינים, השמן,

החומרים המשמרים והמייצבים,

ולכן חייבים הכשר על הקופסאה עצמה שמעיד לנו שבעצם כל המרכיבים במאכל הזה הם מרכיבים כשרים.

לגבי דגים טחונים,

ישנם תבשילי דגים בעדות השונות שנעשים מדגים טחונים.

לכן יש לוודא שכל תהליך התחינה נעשה תחת השגחה

כשרותית מוסמכת.

צריך לדעת שרוב מפעלי הדגים נמצאים על האוניות

שנמצאות בלב ים, שמשם מושאים את הדגים מהמים.

שם בבטן האונייה יש מפעל לייצור הדגים ושם טוחנים אותם. הרבה פעמים קורה שמושאים מן המים זן מסוים של דגים,

אבל מתערבבים שם גם דגים לא טהורים,

וכשטוחנים אותם, טוחנים הכול ביחד. לכן,

אם אין על המוצר הזה השגחה, למרות שכתוב עליו שזה דג מזן טהור והוא טחון,

יש לחשוש כמובן שמא הוא נדחן עם דברים טעונים. לכן,

בכל הדגים המעובדים, שמגיעים לא בצורה שלמה,

חייבים הכשר מוכר ומהימן.

אצות ים,

אצות ים זה צמח תת-ימי שיש לו סגולות ותכונות רפואיות.

באופן עקרוני מותר באכילה.

אמנם לעניין מעשה כדאי לשאול מורה הוראה,

מי שרוצה או צריך לאכול.

ביצי דגים,

לימדונו חז״ל, כל היוצא מן הטמא טמא.

לקח ביצי דגים, מה שמוכר לנו,

קוויאר,

קוויאר מופק מדגים טמאים,

זה ביצי דגים טמאים,

ולכן הוא אסור באכילה.

חז״ל לימדונו כלל,

כל הביצים, כל ביצי הדגים שהצבע שלהם שחור,

בידוע שהם מדגים טמאים,

וכל ביצי דגים שצבעם אדום,

בידוע שהוא מדג טהור.

בימינו.

יש שלוקחים ביצי דגים טהורים וצובעים אותם בצבע שחור כדי לפחות לתת את המראה של אותו מאכל יוקרתי.

פורסם במדריכי כשרות שונים שיש עוד הרבה בעיות בנושא של שימורי דגים.

דג מתיאס,

כדי לעדן אותו,

משתמשים בחומרים המופקים מלבלב של חזיר,

כך פורסם,

או בדגים מעושנים שמעשנים אותם בתוך כבות של בהמות טרפות,

או דגים מלוחים שנמלכים ביחד עם דגים טמאים ומליח הוא כרותח,

וכן חשש שיש דגים שעוברים תהליך של בישול ויש בעיה של בישולי עקום בדגים מסוימים.

ולכן, כמו שהזכרנו,

על כל דגים שעברו תהליך של עיבוד מסוים, חייבים

הכשר

שיופיע על גבי האריזה.

לגבי שמן דגים,

שמן דגים

שהוא לא ידוע,

אין ידוע אם הוא הופק מדגים כשרים או לא.

נחלקו הפוסקים אם הוא מותר באכילה או לא.

ישנם בשוק דגים המזוהים ככשרים,

ובהם,

כדי לשמר אותם, שמים שמן מדגים טמאים.

לכן, על כל שמן דגים צריך לקבל גם כן לראות שיש עליו הכשר כמו שצריך.

לגבי תולעים בדגים,

בימינו ישנה בעיה נוספת,

ישנם חכמים בימינו שמתמחים בנושא תולעים בדגים,

ומצאו שיש בעיה חמורה של תולעים בתוך הדגים,

כמו דגים שיש בהם שכיחות גבוהה, כמו דגי קרפיון,

בקלה, בקלה צעיר,

מלרוזה מה ש...

הדגים האלה ידועים כדגים שנגועים מאוד.

בחלק מהמקרים מדובר בתולעים שאפילו אינם נראים לעין. התולעים האלה הגיעו מבחוץ ונכנסו,

נמצאים בין העור לבין בשר הדג, או שנמצאים בתוך בשר הדג,

ואין לנו אפשרות אפילו לראות אותם, אלא אם כן צריכים מכשירים מיוחדים,

כמו שולחן עור או מנורה אולטרה-סגולה,

ששם אנחנו נוכל לראות את ההשתקפות של התולעת בתוך בשר הדג עצמו.

לפיכך, הדגים מהסוגים האלה,

כמובן שכל אחד רצוי שיתעדכן וישאל איזה דגים יש בהם חשש נגיעות גדולה ואיזה דגים יש בהם פחות בעיה,

כדי להיזהר מהאיסור הזה של תולעים. כמובן שתולעים, האוכל תולעים,

יש

יכול להגיע עד שישה לאווים,

וצריך להיזהר מזה מאוד.

אופן ניקוי של דגים מתולעים, בדרך כלל היום אנחנו קונים דגים בחנויות אחרי שמנקים לנו אותם,

אבל אם הבעל הלך לדוג והביא הביתה דגים, ועכשיו צריך לנקות אותם.

אחר שניקינו את כל הקשקשים והורדנו את כל הסנפירים,

כל החלקים שאנחנו לא רוצים לאכול.

יש להשרות את הדג במים פושרים עם מלח או חומץ,

ביחס של כף מלח או חומץ לליטר מים בערך.

להשרות אותו שם כדי לרכך אותו,

כך גם להמית את התולעים שבו.

אחר כך לשפשף את הדג היטב במברשת,

בעיקר באזור הראש,

תחת הזימים,

באזור הפה, באזור הזנב, שם בדרך כלל התולעים מתרכזים,

ואחר כך שוטפים אותו במים זורמים.

כמובן,

בדגים שיש בהם חשש לתולעים בין האור לתוך הבשר, כמובן שהבדיקה הזאת היא לא בדיקה מספקת, ההכשר הזה הוא לא מתמודד,

ויש רק באמצעים, כמו שהזכרנו,

שולחן אור או מנורלות הסגולה, אפשר לראות,

ולכן בדגים מהזן הזה יהיה בעיה להכשיר אותם ככה.

כשרות בביצים, לימדונו חזל,

כשם שהיוצא מן הטמא טמא, כל היוצא מן הטהור טהור,

ולכן ביצים שיוצאות מעופות טהורים מותרות באכילה,

ודינם כמאכל פרווה המותר באכילה עם בשר או עם חלב,

וכל מיני ביצים שיוצאים מעופות טמאים שאינם כשרים לאכילה, גם הביצים כמובן אסורות באכילה מן התורה.

ביצה שהוטלה מתרנגולת טרפה,

או שנמצאת בתוך תרנגולת שניתלה בשחיטה,

אנחנו עכשיו שחטנו עוף, בתוך העוף היה ביצים,

אם השחיטה הייתה כמו שצריך,

אז הביצה מותרת באכילה.

ואם הייתה איזו בעיה בשחיטה ובכך העוף

נעשה נבלה, גם הביצים שבתוכו אסורים באכילה

מדין נבלה.

הזיהוי וסימני הכשרות של ביצים הוא כך.

אחד, סימן ראשון,

ראשה האחד של הביצה עגול וראש אחד הוא כד.

יש צד אחד שהוא חד וצד אחד שהוא יותר עגול.

החלמון,

חלמון זה החלק הצהוב,

חלמון כמו לימון,

חלמון נמצא בחלק הפנימי של הביצה,

והחלבון, חלבון לבן, הוא נמצא בחלק החיצוני של הביצה.

ביצים ששני הראשים שלהם כדין או חדין,

או שהחלמון

היה בחוץ והחלבון הצהוב בחוץ והלבן בפנים,

זה סימן מובהק שהביצים האלה הן ביצים שבאו מעוף טמא

ואסורים באכילה.

אחת הבעיות שיש בביצים, שפעמים קורה שאנחנו פותחים את הביצה ומוצאים בתוכה דם.

דם,

או כל כתם או גוש בצבע אדום או שחור,

שנמצא על החלמון, על החלק הצהוב,

זה דבר שמעיד על התאהבות וריקום של אפרוח,

ויש בעיה לכאורה בביצה הזאת, צריך להסיר את הדם הזה.

לבני אשכנז, גם אם הדם נמצא בחלבון, בחלק הלבן, גם כן הביצה אסורה באכילה, עד שלא נסיר את זה.

מחשש איסור של אכילת דם, ברגע שאנחנו רואים שם נקודת דם אחת,

אסור לאכול את זה.

אבל אם אנחנו מסירים, מוציאים פשוט את החלק הזה של הדם,

הביצה מותרת באכילה. בדרך כלל אנחנו לא נמצא את זה בביצים שאנחנו קונים במקולת,

או ב...

פשוט כי הביצים,

ביצים שיש בהם דם זה דווקא ביצים שהן מופרות.

מה הכוונה?

ביצים שהוטלו מתרנגולות ששהו בלול אחד עם תרנגולים זכרים.

ולכן מי שקונה ביצי משק מופרות או שמגדל בגינה שלו תרנגולים,

ששם יש גם תרנגולות,

שיש שם גם תרנגולים זכרים,

אז בביצים האלה שהוטלו מתרנגולות ששהו ביחד עם תרנגולים זכרים,

יש חשש שבביצים האלה יש התאוות של אפרוח, ולכן כל ביצה קודם שמשתמשים בה חובה לפתוח אותה ולבדוק שאין ריקום של אפרוח,

אין דם שמה,

ואז להשתמש בה.

רוב הביצים היום, רוב השיווק של הביצים נעשה על ידי שתי חברות גדולות,

נובה וגליקסמן,

הן בעצם החברות שקונות

מכל מגדלי הביצים, כל המשקים שמייצרים ביצים, קונים מהם הכול, והם משווקים את זה בעצם בכל הארץ.

שם, בכל האלולים האלה נמצאות אך ורק תרנגולות,

ואין תרנגולים זכרים, לכן כל הביצים שם הן ביצים שאינן ביצים מופרות, ולכן אין לחוש

לריקום של איברים בתוך

הביצים האלה, ואפשר להשתמש בהם אפילו מבלי לבדוק אותם.

לגבי דבש דבורים,

דבש דבורים,

אף על פי שהוא מופק מהדבורה והדבורה היא בעצם שרץ,

ושרץ אסור באכילה, וגם כל מה שיוצא ממנו,

מכל מקום הדבש הוא מותר באכילה.

למה?

כיוון שהדבורה

היא לא מעכלת את הצוף שהיא בולעת. היא בעצם עוברת בין האבקנים,

בין הפרחים,

שואבת מהם את הצוף,

והיא מוצצת אותו, הוא נמצא אצלה בזפק,

שם הוא לא מתעכל בקיבה, אלא הוא נמצא במקום המתנה,

שם על ידי אינזימים שהיא מפרישה הצוף נהפך לדבש,

ואחרי זה היא פולדת אותו, היא מקיאה אותו לתוך הכוורת,

וזה בעצם הדבש, ולכן הוא מותר, כי הוא בעצם לא נכנס

לתוך גוף הדבורה, ולכן הוא לא חלק ממנה.

יש מאכל שנקרא מזון דבש מלקות.

דבש מלקות,

בשונה מדבש רגיל,

הוא נוזל שמופרש מבלוטה שנמצאת בראש של הדבורה,

או של המלכה,

והמזון הזה הוא משמש

כמזון לרימות

שמתעתדות להיות מלקות.

מזון זה הוא ידוע כמזון בריאות, בעל סגולות רפואיות רבות,

וכמובן באופן עקרוני הוא אסור באכילה,

אלא אם כן מי שיש לו בעיה רפואית ובהוראת רופא צריך לאכול את זה,

יש, חכמים התירו את זה מדין תרופה,

ובכל מקום צריך להיוועץ בחכם קודם שהם משתמשים בזה.

לגבי מאכלים מעובדים,

בימינו התפתחה מאוד תרבות מוצרי המזון המעובדים על ידי יצרני מזון למיניהם.

אי לכך התעוררו בעיות הלכתיות רבות בכשרות

כל מרכיבי המאכל המיוצר,

מחשש לתערובות של ייסורים שונים,

כגון שומן מן החי, ג'לטין,

חלב, אבקת חלב, יין אסור, דם,

יש לדעת כי לפעמים משנים יצרני המזון

מרכיבי המזון בייצור.

חומרי גלם שהיו בחזקת כשר,

פתאום הם מוצאים שיש איזה חומר גלם דומה,

בלי הכשר.

המפעל מחליט שזה יותר רווחי לו, יותר כלכלי לו, משנה את זה,

לא תמיד

שמים לב. לכן,

בכל המאכלים המעובדים,

תעשיית המזון,

יש לקנות אך ורק מאכלים שעל גבי אריזה מוטבע חותמת

של גוף כשרות מוכר ומהימן,

ובכך אנחנו נבטיח שכל המרכיבים במאכל עצמו הם מרכיבים כשרים.

כמה דוגמאות של מוצרים שהתעוררו בהם חשש של כשרות,

שמן זית למשל, בשמן זית יש חשש לתערובות

של שמנים ממינים אחרים.

לא תמיד שמן זית שנמכר כשמן זית הוא תמיד 100% שמן זית, בדרך כלל מערבבים בו גם שמנים אחרים,

כדי כמובן לעשות את זה יותר רווחי.

שמנים למאכל, לפעמים מערבבים בהם תערובת של שומן מן החי.

שימורי פירות וירקות,

יש גם כן חשש לחומרים משמרים אסורים.

מרגרינה,

חשש לתערובת שומן מן החי.

אבקות מזון למיניהן, אבקות אפייה, אבקות גלידה, ג'לי, מרק, פודינג,

כל אלה יש בהם חומרי גלם טבעיים, גם כן שיש בהם חשש.

רטבים למיניהם,

חשש לתערובת שומן מן החי,

חומץ שהופק מיין,

או מרכיבים שהם חלביים,

אורז, צימוקים, פירות יבשים.

כל הדברים האלה, יש חשש לציפוי שמצפים אותם בחומר מלוטש

כדי להבריק אותם. החומר הזה מופק

משומן מן החי.

ויטמינים כמו סוד של בריאות, טבליות וכדורים רפואיים,

יש חשש, כמו שהזכרנו, שהם מצופים בג'לטין.

ג'לטין, כמובן, דעות חלוקות לגביו.

כל המאכלים שמכילים גליצרין,

טבעי שהוא מופק משומן מן החי, כגון תחליפי חמאה,

קקאו, לייצור ממתקים,

צריך לראות שהגליצרין האלה מופק באמת מדברים כשרים.

למנה יש גליצרין שהוא גליצרין צמחי או סינתטי,

שזה ודאי מותר באכילה.

מאכלים שמכילים את החומרים כמו לציטין,

מונופין,

קלציום סטריאט,

מונוגליצריד,

מוסליפייר.

כל החומרים האלה הם חומרים שמיוצרים,

שיש בהם חשש של תערובות מדברים שהם לא כשרים, ולכן,

כמו שהזכרנו, הכלל בזה,

בכל המאכלים המעובדים יש לוודא שעל האריזה מוטבע חותמת של גוף כשרות מוכר,

מהימן, ובכך אנחנו נבטיח שאנחנו מכניסים לגוף מאכלים כשרים כמו שצריך.

עד כאן,

ברוכים תהיו.