הרב אבנר עוזרי שליט"א-שיעור גמרא

- - - לא מוגה! - - - 

חבוץ.

אתמול בשיעור בעזרת השם בשבת דף מט עמוד א',

למדנו את המשנה

שרשאי אדם להטמין בכנפי יונה אם מטמין אותם בערב שבת,

אם מטמין בהם בערב שבת,

כי זה דברים שאינם מוסיפים הבל.

דבר מעניין, אני רואה כאן

שאחד מן המפרשים,

הרשש, כך קראו לו,

סובר

שמה שנאמר במשנה לשון כנפיים

יכול להטעות אותנו ולחשוב שמדובר

בשני מצבים.

כלומר,

סתם כנפיים, כשאומרים, זה כולל שני חלקי הכנפיים.

יש את הנוצות הרכות

הנקראות

אצלנו פוך,

ויש את הנוצה הגדולה שהיא לא רכה כל כך.

בא רשש וטוען שהנוצה הרכה היא מוסיפה הבל,

ולא על זה אמרה המשנה שטומנין בכנפי יונה,

אלא כל קבלת המשנה שטומנין בכנפי יונה זה

דווקא בנוצה הגדולה ולא בנוצות הרכות.

אמנם משאר הפוסקים לא ראינו שהבדילו בזה,

אלא

בכל חלק מכנפי היונה רשאי להטמין אם מטמינו מערב שבת.

הביאה הגמרא את העניין הזה שתפילין צריכין גוף נקי

כאל אישה בעל כנפיים.

הגמרא בהערה מה הכוונה גוף נקי,

ממה צריך להיות נקי, הביאו שתי דעות בגמרא.

רבנו חלנאל, שהיה מן הראשונים, כותב

שאין הלכה כמו רבי ינאי שאומר שתפילין צריכין גוף נקי כאל אישה בעל כנפיים,

אלא כל אדם חייב להניח תפילין.

משום שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. גם

אם יש מקום לחשוש,

הוא לא בטוח בעצמו

שיוכל להישמר

מהעניין הזה של הפחה או שינה,

בכל זאת,

אומר רבנו חלנאל,

יכול הוא וחייב הוא להניח תפילין,

כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת.

משום שלדעת רבי ינאי

יוצא שלא כל אדם יכול להניח תפילין,

רק לאחד כזה שהוא בטוח בעצמו שיכול להישמר

מהפחה ומשינה.

אבל אין ההלכה, כך אומר רבנו חלנאל,

אלא

סתם אדם מחויב בהנחת תפילין,

והוא לא צריך לבדוק בעצמו שהוא יוכל להישמר מזה.

רק אדם כזה שבטוח בעצמו,

זאת אומרת שמכיר בעצמו,

שהוא לא יוכל להישמר מהמצבים האלה,

פה אכן ראוי

שלא יניח, אם אינו מוצא שעה כזו,

שהוא בטוח שהוא יוכל להישמר מזה.

התוספות גם כן כותבים

שאין אנו יכולים לפטור את עצמנו מתפילין

בגלל הצורך בגוף נקי.

שהרי אנו יכולים להישמר,

להיזהר מהפחה ושינה.

גם אם אמנם רואים אנו

שלא כולם נזהרים במצוות התפילין,

זה לא בגלל

העניין הזה שהם יכולים לשמור עצמם על גוף נקי.

משום שמה שמצאנו, שאין כל עם ישראל מניחים תפילין,

והייתה מצווה זו רפויה בידיהם,

זה כבר מוזכר בזמנם של חכמינו זיכרונם לברכה, בזמן קדום.

הגמרא לקמאן בדף קל מביאה

שכל מצווה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיטה בשעת גזירת המלכות כגון תפילין,

עדיין היא רפויה בידיהם.

זאת אומרת,

מאחר ולא מסרו את הנפש

על המצווה הזו, מצוות התפילין,

לכן היא רפויה בידם גם לאחר שכבר נתבטלה גזירת המלכות.

אם כן, יוצא שהמצווה הרפויה בלאו דווקא בגלל הצורך לשמור על גוף נקי.

אבל זה צריך להיזהר ולדעת

שיש מצבים שאם אדם מזלזל במצוות התפילין,

אז הוא מקבל עונש חמור ביותר.

הגמרא במסכת ראש השנה מדף יז עמוד א' אומרת

שפושעי ישראל בגופם יורדים לגיהינה ונידונים בה שנים עשר חודש.

מה זה פושעי ישראל בגופם?

הגמרא אומרת שם, זה קרקבתא דלא מנח תפילין.

פירושו,

אדם שלא הניח על ראשו

תפילין והוא עדין מזרועו.

אם הוא אי אף פעם אחת בכל ימי חייו. דקה, אנחנו נזכיר את העניין הזה.

על כל פנים,

זה נקרא פושע ישראל בגופו.

ועליו נאמר שיורד לגיהינה ונידון בה שנים עשר חודש.

התוספות מביאים בשם רבנו תם,

שמה שנאמר שם בגמרא שמוגדר הוא כפושע ישראל בגופו,

מי שאלא מניח תפילין, זה רק

כאשר עושה כן מתוך מרד וזלזול במצווה.

כשאתה אומר פושע, פושע בגופו,

פושע פירושו מי שעושה עבירות במרד.

זה הפשעים.

הפשעים אלו המרדין, אלו המורדים.

וגם עוד אחד מן הראשונים כותב את זה, בעל העירים כותב

שאדם שלא מניח, ולא מחמת מרד, אלא מחמת עצלות,

הוא לא מוגדר כפושע ישראל בגופו.

הוא מוגדר כנקי.

בפרט אם אדם לא מניח תפילין בגלל שהוא ירא שהוא לא יכול לשמור על גוף נקי.

הוא ודאי לא מוגדר כפושע ישראל בגופו.

אמנם,

זו עבירה,

שהרי סתם בן אדם

יכול להישמר,

בשעת התפילה שיהיה לו גוף נקי.

אבל לקרוא לו פושעי ישראל, מאחר וזה לא מחמת מרד,

אינו מוגדר כפושע ישראל.

הריף כותב,

הריף כותב,

שכל מה שנאמר,

קרקפת זה לא מנך תפילין,

ומוגדר הוא כפושע ישראל בגופו,

זה דווקא אחד כזה שלא הניח מעולם.

כמו שאמרת, אתה שמואל,

שזה הכוונה, פושע ישראל בגופו.

הריף לא היה ראש שלו.

אבל,

הרמב״ם, נכון.

אבל אם הוא הניח תפילין,

כבר אין כל החיים שלו נגד תפילין ותפילין שלו.

זה ודאי,

זה ודאי שהוא לא מוגדר כפושע ישראל.

אבל הוא לא הניח תפילין מעולם.

נכון, זה לא מוגדר כפושע. הפושע זה הכוונה כשהוא מזלזל במצווה.

אבל אחד כזה שזה עשה את זה מתוך,

מתוך שוגג, או אפילו קרוב לעונש זה.

אבל אם עכשיו אתה חושב... מה הוא היה יכול לעשות?

אם עכשיו אתה חושב... לא, לא, ודאי שלא.

עשית את הכול. טוב מאוד. נכון מאוד.

אנוס בדבר. הלכת, וכזית חדש, עשית, מה זה... אם הוא עשה את מה שמותר עליו, הוא היה שולח את זה לבדיקה מפעם לפעם,

לקח מסופר שהוא בחזקת יר השמיים,

ובכל זאת,

יש טעויות.

אז אחד כזה, ודאי שאי אפשר לקרוא לו כך.

אתה, מבחינתו, עשית את הכול. יותר מיליון אחר כך לעשות.

חב״ח מסכם

בסימן ל״ז באורחיים סעיף ב׳ את העניין הזה של אדם שאינו מניח תפילין. הוא כותב שיש בזה שלושה חילוקים.

א', מי שאינו מניח מחמת זלזול במצווה,

הרי הוא פושע ישראל שנידון בגיהינום 12 חודש,

ב׳

מי שאינו מניח כדי לא להתבטל במלאכתו,

כלומר הוא ממהר לעבודה,

הוא לא נידון בגיהינום 12 חודש,

אבל הוא מוגדר כפושע ישראל בגופו.

יהיה לו מקצת מן העונש הזה,

כך אומר רב״ח.

אדם שלא מניח

מחמת שצריך הוא ללכת למלאכתו, לעבודה.

לעסוק במלאכה.

אחד כזה, הוא לא יקבל עונש של 12 חודש,

אבל פושע ישראל הוא כן.

כי...

אז הוא יקבל

מקצת מן העונש

של פושע ישראל בגופו.

מה?

כן, כן, פה מדברים שהוא לא מניח,

אני מבין אם בכלל לא,

בגלל שהוא צריך ללכת למלאכתו.

זה היה פה התלול.

זה פה התלול.

זה יותר יתר מתוך כרמי התלול. קודם כל,

קודם כל, אני לא מבין מה אתה רוצה.

גם אם נגיד כדבריך, אבל אתה גברא גברא קרמית.

מה שהזכרנו קודם, שאם זה מחמת עצותא, אני לא מוגדר כמו שהיה ישראל בגופו,

זה האיראים כותב.

הבאך כנראה לא מדבר לפי האיראים,

אלא לפי מה שיצא לו מתוך הסוגיה,

יצא לו החילוקים הללו,

שאחד כזה שעושה זאת בגלל שהוא לא רוצה להתבטל ממלאכתו,

אז הוא יקבל חלק מן העונש הזה בגיהינם, אבל לא 12 חודש.

ג',

דבר שלישי, מי שאינו מניח מחמת חשש גוף נקי.

אחד כזה הוא אפילו לא מוגדר כפושע ישראל בגופו.

כך

אומר הבאך.

היום למעשה, העניין הזה של מצוות התפילין,

כן?

רוב העולם לא מניחים תפילין כל היום.

גם המדקדקים במצוות התפילין,

אבל זה רק בזמן קריאת שמע ותפילה.

אבל בשאר היום לא מניחים.

אמרנו שרוב עם ישראל,

גם אלה המדקדקים במצוות,

לא מניחים תפילין, אלא

בתפילת השחרית,

ולא בשאר היום.

שיש בודדים.

כמה הם מתוך הכלל אותם בודדים שנמצאים כל היום עם התפילין?

למה זה באמת כך?

כי מסתמה,

היום, מאחר

שנמצאים בכל מיני סיטואציות שלא יכולים להישמר

ולשמור את התפילין בקדושה,

או במקומות נקיים,

או בגוף נקי,

אז לכן

התירו לעצמם לא ללכת עם תפילין.

אבל מי שעובד, מי ש...

הוא לוקח את התפילה של כל היום, הוא לומד כל היום, הוא לא הולך ואומר... יש הלכה שמאפשרת אותו, שאומר שהלכה אומרת... בהחלט, בהחלט, אם בן אדם...

מה שנקרא, היא קרה.

אם בן אדם

יודע ומכיר בעצמו שהוא יכול להתקדש

ולשמור את עצמו בגוף נקי,

לשמור את עצמו עם מוח ומחשבות נקיות וטהורות,

במצב כזה,

הכי ראוי שיניח תפילין.

וההשראה, וההשראה חלקו.

כשהוא נמצא במקומות נקיים, גם הוא צריך לבדוק את זה, את העניין הזה, שיהיה במקום נקי,

בגוף נקי.

הבאנו אתמול בגמרא את דעת רבא האומר,

מה שנאמר כאן, גוף נקי,

זה היינו שיודע להישמר משינה, שלא יישן בהם.

אז הראשונים, כמה מן הראשונים כותבים

בעל המאור, הרן, השגות הראוות כותבים את זה,

שהעניין הזה של שמירה משינה,

משמע מתוך דברי הגמרא שהוא צריך להישמר גם במצב של שנת ערעי,

לאו דווקא שנת כיבה.

גם זמן קצר ביותר,

גם זה הוא מחויב להישמר,

שלא יהיה לו זמן של שנת ערעי בתפילין,

נכון? שכן שנת קיבה.

וגם הרמב״ם, הרמב״ם כותב

שאסור לישון בתפילין

אפילו שנת ערעי,

אלא אם כן נניח סודר עליהם.

סודר, היינו,

לכסות אותם, שלא יהיו גלויות.

על כל פנים, העניין הזה של שנת ערעי,

יש כאלה שטוענים

שלא כל כך

חמור כמו שנת קיבה.

כי שם, בגמרא במסכת סוכה,

ישנן דעות בזה,

ונראה שיש דעה סוברת שבאמת שנת ערעי מותרת.

רק שנת קיבה אסורה.

זה כשהם עלה על ראשו.

כשהם בידו אסור אפילו שנת ערעי.

יותר חמור.

כשאדם מחזיק את התפילין בידו ורוצה ללכת לישון, פה יהיה אסור אפילו שנת ערעי.

שמא יפלו מידו.

אבל כשהוא מונח, כשהוא הניח אותם על גביו,

כן,

תפילין של יד על ידו וראשו על זרועו, על לראשו,

אז אכן יהיה מותר שנת ערעי.

יש שיטות הסוברות כך. זה לא להלכה.

מה?

זה לא להלכה.

להלכה? זה צריך לבדוק.

אתה אומר שזה לא להלכה.

בואו נראה מה כתבו בהלכה.

גם לי זכור, כמו שאתה אומר,

אבל בכל זאת, נראה בפנים אם מזכירים את העניין הזה בכלל.

לא, פה אני לא מוצא את זה.

יכול להיות שבמשנה ברורה אנחנו לא נוכל לראות את העניין הזה.

מוזכר פה רק את העניין של גוף נקי.

תפילין מצוותה להיותם עליו כל היום.

אבל מפני שצריכים גוף נקי,

שלא יפיח בהם, שלא יסיח דעתו מהם,

ואין כל אדם יכול להיזהר בהם,

נהגו שלא לניחם כל היום.

כלומר, בגלל הבעיות הללו,

שהוא צריך, שלא יסיח דעתו, שיהיה לו גוף נקי.

ומכל מקום צריך כל אדם להיזהר בהם, להיותם עליו,

בשעת קריאת שמע ותפילה. כלומר, אבל הוא כן צריך

להשתדל

שיוכל לניחם בשעת קריאה ולשמוע תפילה, כלומר, להישמר,

שיהיה לו גוף נקי,

שלא יסיח דעתו מהם.

זהו מחויב.

לאחר מכן הוא כותב

את העניין הזה של קטן היודע לשמור תפילין בטהרה,

שלא ישן ושלא יפיח בהם,

ושלא להיכנס בהם לבית הכיסא. חייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו.

יש אומרים שדווקא כשהוא בן יד גמל שני ויום אחד,

וכן נהגו ואין לשנות.

משנה ברורה כותב,

זה כל מה שאמרתי, זה על פי הרמה.

משנה ברורה כותב, וקודם לכן, כלומר, קודם

הגיל הזה של בן יד גמל שני ויום אחד,

אין מניחו ללבוש תפילין אפילו אם ירצה,

שבוודאי לא יודע לשמור תפילין.

ברור הלכה שם מביא בשם מהפרי מגדים,

שעל כל פנים קטן בן יד גמל שנה לומד תלמוד ומבין יכול להניח תפילין.

עליו בוודאי נוכל לסמוך אם יודע לשמור את עצמו

מהדברים הללו שהזכרנו.

מובן?

כן,

ככה הוא אומר פה. אם הוא אדם לומד תלמוד ומבין

וכתב עוד שבזמננו,

שאין מנחה רק בזמן קריאת שמע ותפילה,

אנו תולים בסתמה שכשנעשה בן יד גמל ידע לשמור תפילה.

אם לא, כשנדע שאין יודע לשמור תפילה. כלומר, באופן סתמי, כתב רגיל,

אתה יכול לתלות ולסמוך שבסתמה הוא יודע לשמור תפילין.

לכן,

ניתן לו בשעת קריאת שמע ותפילה.

ולא צריך לחשוש שמע אינו יודע לשמור תפילין בגוף נקי.

אבל אם אתה יודע בבירור שזה

ילד כזה, כן, או נער שהגיע לבן גמל שנה,

ואתה יודע בבירור שאינו יודע לשמור תפילין,

כלל וכלל, אפילו בשעת קריאה לשמוע תפילה,

במצב הזה, איך תוכל לתת לו להניח תפילין?

אחד כזה כנראה שהוא לא כל כך בר דעת,

להבין, להישמר מזה.

אמרתי.

קודם כל, קודם כל,

כשאדם פחות מהגיל

של בילות גמל שנה,

אז...

רק באופן שאתה יודע שהוא באמת,

כמו שאומר, לומד תלמוד ומבין עניין, אתה רואה שהוא אחראי,

הוא רציני,

הוא בוגר בשכלו.

נו,

אתה יכול לתת לו אפילו כבר מבן יוד בית שנה.

להניח תפילי. להניח תפילי.

להניח תפילי.

לא כתוב את זה.

אני מבין שיותר מדי להקדים,

לא צריך.

אתה מבין?

אבל בן יוד בית שנה אפשר לתת לו.

האמת, שהמנהג היום של האשכנזים,

שחודש ימים קודם,

קודם שהוא נהיה בר מצווה, מאז הוא מונח תפילי.

בשביל להרגיל אותו במצוות התפילים.

אתה מבין?

אבל אני בתור ילד, כן, אצלנו התימנים,

כבר שנה קודם התחלתי להניח תפילי.

כן?

כן.

כמובן, זה תלוי באיזה ילד, אבל באופן נורמלי,

אם אתה יודע שהילד בוגר ורציני והוא

מבין מה זה מצוות תפילין,

כמובן שלימדו אותי את ההלכות קודם,

את ההלכות, את כל הפרטים, לא הנחתי תפילין ככה.

זה לא של לתת לי ילד, יאללה, תניח וזהו.

לא.

כמובן, לומדים קודם,

מסבירים את כל הנצרך למצוות התפילין,

ואז הוא יוכל להניח תפילין גם אם הוא בגיל כזה צעיר.

אתה מבין על התנאים והאמוראים, רוב העם הם תפילין?

כן, ככה אני מבין.

מה שכן,

לא אמרתי רוב העם.

זה לא, אמרתי שהתנאים, זאת אומרת, התנאים והאמוראים. הוא מושלם את רוב העם.

הרוב העם, לא יודע.

אני מבין מתוך הגמרא שהייתה מצווה זו רפויה בידם.

מתי זה התחיל?

אינני יודע.

אם זה כתוב בתלמוד, כנראה שכבר בזמניו זה היה.

העניין הזה שמצוות תפילין הייתה רפויה בידם.

למה לא?

כל הזמן.

סתם.

אם זה הדור זה היה... סתם. זה לא מצווה שנאמרה דווקא זמן מסוים.

זה מצווה ש...

שאמור להיות הרבה אדם כל הזמן. כמו שהציצית עליך כל היום, אז גם הציצית עלייה תפילין.

הזכרנו מקודם לכן את דעת הרשש,

שאומר שמה שנאמר במשנה תומנין בחנפי יונה,

זה רק בנוצה הגדולה.

אבל בנוצות הרכות שבקלפיים,

זה נקרא דברים המוסיפים הבל.

ואסור להטמין בהם.

ככה הראש השומר.

הוא אומר שהנוצות הרכות,

מה שנקרא אצלנו פוך,

הלוא ממלאים את השמיכות פוך בנוצות הללו, הנוצות הרכות.

אלה,

לדעתו, מוסיפים הבל,

ואסור להטמין בהם.

תלוי, זה אסור, לא רק כמו שאמרנו.

מוסיפים הבל.

תלוי, זה אסור. מוסיפים הבל.

כנראה שבהם הוא הבין שאין מקום לבוא לעשות חילוקים לך או יבש.

אם הוא לא הזכיר את זה,

אז כנראה שאין הבדל.

אתה מבין?

כך מביאים פה.

הרשש כותב

שמה שאמר, אמרה המשנה כנפי יונה,

להורות שדווקא בדוגמת כנפי יונה מותר להטמין.

שיונה אין לה נוצה רכה,

אבל בנוצות רכות

כן.

אז באמת יהיה אסור.

באמת היא מוסיפה הבל ואסור להטמין בה.

אומר שאם הגמרא בחולין מאשמה,

שהנוצות הרכות הם מוסיפים הבל.

מילא לפי זה יוצא שבאמת שמיכת פוך יהיה אסור להטמין בה,

בשמיכות פוך.

אך בשביתת השבת מביא שם

שנראה שאפשר להטמין בפוך,

כי מאחר והפוסקים סתמו את דבריהם לומר טומנין בכנפי יונה,

ולא חילקו לומר שיש כאלה נוצות שאסור להטמין בהן,

אז נראה שמותר אפילו באלה,

בנוצות הרכות.

וגם הרמה, הרמה כותב במפורש שמותר,

כותב,

מותר להטמין בנוצות,

ולא בא לחלק ואומר תלוי איזה נוצות רכות,

גדולות יותר.

לא.

בכל מצב, מה אשמה מדבריו שיהיה מותר להטמין?

יכולים להטמין לכתחילה

בשמיכת פוך מערב שבת, כמו שנהג ומקובל,

כי משמעות הרמה מורה שאין הבדל

וכן

מפוסקי דורנו

נתעוררו לשאלה הזו

שבאמת יהיה מותר להטמין.

אך

שמיכה אלקטרונית יהיה אסור להטמין בה.

למה שהיא מחממת?

כן.

מביאים שאפילו גם לטלטל את השמיכה אסור, מחמת איסור מוקצה.

לא מפסיק אוכל אם זה לא על הפלטה.

כל המשורתים,

זה לא מוסיף הבל ומי המסיס הזה.

גם לא מוכן להקבלה, הקבלה מבן,

אבל זה אתה צריך לדעת, שהעניין הזה,

שכשאדם מכסה את הקדרות שעל גבי הפלטה,

ומחמת כן זה נחשב כמו סעיף הבל,

זה לא מוסכם לדעת כולם.

אמנם אנו מחמירים בזה להגדיר את זה כמו סעיף הבל,

אבל לא לדעת כולם.

לכן, פה אכן נזקקים לשאלה, מה יהיה הדין אם אדם רוצה לעכל

ולאחוז

שלשדה לא מוסיף הבל, שמיכה.

שמיכה, לחסוק, כן, מדובר על הטמנה גמורה,

כן?

אבל עם כל זה, אם זה שמיכות פוק, יש מקום לחשוש

לדעות הללו, הסוברות, שזה נקרא מוסיף הבל.

מי זה מגבת?

ואז אפילו בלי להזדקק לעניין הזה, שזה בגלל הפלטה.

מגבת הוא מגבת.

מגבת, אז אני אומר לך, זה דעות.

אמנם אנחנו מחמירים, אבל יש דעות הסוברות,

שזה לא נקרא מחמד זה מוסיף הבל.

אבל אם זה דורש מישהו,

שגם מגבת על הפלטה,

אני חושב את כל השאלה מכל הסגרים.

לא, לא. ראוי לומר משום...

צריך למחות בו. אני לא אמרתי למחות בו, אבל לומר לו.

לבוא ולומר לו שזה מחלוקת,

זו שאלה של שבת,

כי כל שאלה בעלקות שבת זה דבר חמור מאוד.

גם אם זה מדרבנן.

אם יש תור הזה לתמוך על זה, אני לא... בסדר, אמרתי, לא למחות.

אתה לא חייב למחות, משום שיש כאלה שמקלים בעניין.

אבל מסתמט אתה מחויב לומר לו שזה לא מקובל על כלל הפוסקים.

כן? חלק גדול מן הפוסקים סוברים שאכן זה נקרא מוסיף הבל.

אם קראוי להחמיר בזה.

עכשיו, הזכרנו את העניין הזה של גוף נקי

בשעור אתמול

לגבי התפילין.

הכול בו כותב,

שלא ייתנו הפר

במקום הנחת תפילין לראש החתן בחופה.

כיוון של כמה בני אדם יהיה להם למזכרת עוון אשר חטאו,

שאינם זהירים להניח תפילין.

אמרתם,

כותב הוא

שיש מנהג

שבחופה

מניחים הפר על גבי ראש החתן במקום הנחת תפילין.

שיהיה אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני.

זה העניין.

של לזכור את חורבן ירושלים.

אשכנזים נוהגים.

כן.

וגם תימנים

יודעים שזה היה המנהג הקדום

של להניח אפר בראשו של החתן.

איזה אפר? איזה אפר? אתה לא מביאים את הכוס, אתה לא מביאים את הכוס. אפר, אפר, לא עפר, אפר.

גם כוס, כן.

כן.

התימנים בכלל, אתה יודע שהתימנים שבאמת יודעים את המנהגים הללו,

אז עושים רק אפר,

ולא עושים כוס.

אשכנזים, אני יודע שאלה שעושים אפר עושים גם כוס.

גם שוברים כוס וגם מניחים אפר בראש החתן.

מה?

עפר, אתה לוקח משהו, שורף אותו.

עץ, נייר, מה זה משנה?

אתה לוקח גפרור ושורף אותו, זה כבר עפר, יש לך עפר.

כן, עכשיו הוא מביא פה שאלה ששאלו את אחד מהפוסקים,

אדם שנתן את תפיליו לבדיקה,

והתברר לו ששנים רבות הניח תפילין של רבנו תם

במקום תפילין של רשי.

מסיבת הדבר שבמלחמה שללו הרוסים את התפילין שלו,

ונתן לו אחד משכניו תפילין שהניחו לו הרוסים.

את התפילין שלו לקחו, והוא לקח תפילין מהשכן.

והוא איש כפרי,

לא עלה על דעתו לבדקיו,

והניחה עד היום.

והתברר, כשהוא נתן אותנו לבדיקה לאחר שנים רבות,

שזה תפילין של רבנו תם,

האם צריך לקבל תשובה על שלא הניח תפילין של רשי,

כלומר לעשות תשובה,

או לא.

אז אותו פוסק

אומר שייתכן שהוא לא צריך כפרה,

משום שלא אמרו שמי שאינו מניח תפילין בכלל פושע ישראל בגופה,

אלא בעושים מחמת מרד,

ומבזים במצוות, ושוחקים,

כלומר לועגים ברצועה שבידם ובראשם, אומרים מה הצורך ברצועות הללו?

כשאחד הוא כזה, אז הוא פושע ישראל בגופו.

אבל מי שלא הניח תפילין בשוגג,

אינו צריך כפרה.

והכריע למעשה, שכיוון שלא עבר במזיד,

ואפשר לדונו כשוגג,

שלא ידע להבדיל בין תפילין דרשי לרבנו תם,

וגם יש לומר שהוא טועה בדבר מצווה,

אז מאחר ומתאונן ומתחרט על זה שלא קיים מצוות תפילין,

הרי נקרא בזה שעשה תשובה.

ובמצוות עשה יש את הכלל שאם אדם עבר על עשה ושב,

אינו זז משם עד שמוחלין לו.

מיד בתשובה כבר מוחלין לו.

לכן לא צריך שום כפרה.

אם הוא רוצה להחמיר,

אז שייתן כמה מעות לצדקה,

ובזה ירצה לפני השם.

כן, מה אתה אומר?

אתה יכול להניח לצדקה,

כדי לצדקה ולא להצטדק.

כל יום, כמה ירצה לצדקה? לא אמרו את זה.

לא, אין צורך.

במקרה הזה,

שלמעשה הוא התכוון להניח תפילין רק...

בסדר, כשתהיה פוסק תפסום ככה. בינתיים הפוסק הזה לא כותב ככה.

הוא טוען שלמעשה לא צריך בכלל לתת שום דבר,

אלא מאחר ולמעשה

הוא עשה זאת בשוגג, וטעה בעניין, וגם כואב לו מאוד על זה.

זה גוף התשובה, ודי בזה.

במובן?

נחזור לענייננו בגמרא, בדף מ״ט עמוד א',

ויש לנו את המשנה שבסוף העמוד. קודם המשנה בחמש שורות

ישנה פסקה האומרת, בנצורת שלך לשין.

אני לא מבין למה אתה מתווכח.

אתה בא לחדש דברים שבפוסקים זה לא כתוב.

אז אתה רוצה לפסוק אחרת, אז תהיה.

לא, אני אמרתי לא צריך פה תשובה, זה תשובה גמורה. זה תשובה גמורה.

במצב הזה, זה תשובה גמורה.

האדם הניח תפילין,

ורק בשוגג טעה, והניח תפילין של רשי,

של רבנו דאבר לא רשי.

אז זה מילא.

שאלה אם נשיך תשובה גדולה וקוראים על דבר כזה? לא, אמרתי.

אדם שביטל מצוות עשה,

כן, ואינו במזין,

ושם בתשובה, אז ודאי שהוא לא צריך כפלה נוספת.

בגמרא כתוב אפילו עבר על מצוות עשה.

עבר, במזין.

אם עשה תשובה, אינו זז, משם עצמו חלין לו.

גמורה ביומא מביאה שיש ארבעה חילוקי כפרה.

אדם שמבטל מצוות עשה,

אז מיד בתשובה מתכפר לו.

אדם שעבר על מצוות לא תעשה,

שאין בהן כרת או מיתת בית דין,

אז תשובה תולה ואיסורים ממרקים.

תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר.

ועבר על לא תעשה, שיש בו כרת מיתות בית דין,

אז תשובה

ויום הכיפורים תולין ואיסורים ממרקים.

במובן?

ואם אדם עבר על חילול השם, אז השם מרחם. רק

באופן, רק במיתה מכפרת.

כן,

נחזור לענייננו. נו, אנחנו בשורה החמישית,

קודם המשנה האחרונה בעמוד.

מצאתם? בנסורת של חרשים.

זוהי ציטטה מן המשנה, אומרת

שטומנים בנסורת של חרשים מערב שבת

ובנעורת של פשתן דקה.

מה זה נסורת של חרשים?

זה מה שיוצא מן הפשתן כשמנערים אותו.

ו... סליחה, טעיתי.

בנסורת של חרשים הכוונה,

מה שהנגר מנסר מן העצים, זה נקרא נסורת.

ונעורת של פשתן זה מה שיוצא כשמנערים את הפשתן.

כן.

עכשיו,

בא רבי יהודה ואומר,

רבי יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה.

פירושו,

שאם זה הנעורת הדקה,

אסור.

אבל הנעורת הגסה,

מותר.

זה פשטות הדברים לפי איך שמובא במשנה.

כי תנא כמה, תנא הראשון הזכיר

שמותר להטמין

בנסורת של חרשים,

ואחר כך בהמשך הזכיר ובנעורת של פשתן

אפילו דקה וכל שכן גסה,

ועל זה באה המשנה בהמשך ואמרה,

רבי יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה.

אז על נעורת של פשתן, רבי יהודה ודאי חולק.

השאלה היא אם זה מתייחס גם למה שהוזכר מקודם לכן,

לנסורת של חרשים,

שלדעת הנקמה מותר להטמין בין דקה ובין גסה,

ועל זה רבי יהודה בא להבדיל ואומר שדקה אסור רק גסה מותר,

או שזה לא הולך לנסורת של חרשים.

בנסורת של חרשים הוא אכן מסכים עם דעת הנקמה,

שיהיה מותר בין בדקה ובין בגסה.

כל מה שחולק הוא רבי יהודה על חנת הנקמה זה רק לגבי הנעורת של הפשתן.

נראה את זה בגמרא, איבאי אלוהו נסתפקו בני הישיבה.

רבי יהודה, הנסורת של חרשים כאלה?

האם רבי יהודה,

שאומר לאסור בדקה ולהטיר בגסה,

זה הולך לא רק על נעורת של פשתן, אלא גם על נסורת של חרשים?

או הנעורת של פשתן, קאה.

או שאולי

זה רק חוזר על נעורת של פשתן.

על זה חולק הוא לומר שעל נעורת של הפשתן הדקה אסור להטמין בה.

אבל נסורת של חרשים יהיה מותר בין בדקה בין בגסה.

אומרת הגמרא, תא אשמה, בוא ותשמע הראייה.

הברייתא אומרת מפורש,

מה התכוון רבי יהודה? דתניא,

רבי יהודה אומר, נעורת של פשתן דקה הרי הוא כזבל.

אז מפורש הוא כותב, נעורת של פשתן דקה הרי הוא כזבל.

הוא לא אמר נסורת של חרשים.

אם כן, רואים אנו שרק נעורת של פשתן דקה אסורה לדעת רבי יהודה,

אסור להטמין בה.

שמע מן הנעורת של פשתן כאה, שמע מן הברייתא מוכח,

שמה שהזכירה המשנה גם כי רבי יהודה אוסר בה דקה ומתיר בה גסה,

זה רק

לגבי נעורת של פשתן,

אבל לא לגבי נסורת של חרשים.

כן,

נמשיך את המשנה.

טומנין משלחין ומטלטלין אותן

בגזי צמר ואין מטלטלין אותן.

כיצד הוא עושה?

נוטל את הכיסוי

ואין נופלות.

רבי אלעזר בן עזריה אומר,

קופה,

מטח על צידה ונוטל,

שמא ייטול ואינו יכול להחזיר.

החכמים אומרים,

נוטל ומחזיר.

המשנה כאן,

מוסיפה לנו דברים נוספים

שמותר להטמין בהם בערב שבת.

ואגב כך, מזכירה גם

את עניין הטלטול, האם הם מוקצים,

מוקצה ואסור לטלטלם

או לא.

אומרת המשנה, טומנין בשלחין.

מותר להטמין קדירה בערב שבת בשלחין.

שלחין זה אורות.

לאחר שהופשטו מן הבהמה,

מותר להטמין בהם את הגדרה,

כי אינם מוסיפים הבל.

יש מחלוקת בראשונים,

האורות הללו שנקרא כאן שלחין.

האם מדובר באורות כאלה שאין בהן צמר?

רק למה נקראים שלחין

ולא עורות?

כי עור קודם עיבוד נקרא שלחין.

מצאנו בפסוק, בויקרא פרק א', פסוק ו' נאמר, והפשיט את העולה.

אומר התרגום,

וישלח ית עלתה.

ישלח פירושו שהאור המופשט נקרא בלשון שלחין.

האורות המופשטים נקראים שלחין.

על שם התרגום, שכך מכונה אור לאחר הפשטו.

אז כך גם פה, לדעת כמה מן הראשונים,

כל מה שהוטל כאן זה אורות לאחר הפשטם וקודם עיבודם,

רק שאין בהן צמר.

אבל יש מן הראשונים שסוברים,

גם כשעדיין צמר עליהם,

מותר להטמין בהם.

ואדרמה,

הדרך להטמין בהם, בגלל הצמר שנמצא מחובר לאותן אורות.

אז יש שיטות בזה, כמו שאנחנו רואים לגבי דין הטמנה,

וממשיכה המשנה ומטלטלין אותן.

זה לא מותר לטלטל

את האורות הללו בשבת, בין אם טמן בהן,

בין אם לא טמן בהן.

הם לא מוקצה.

למה?

כי הם ראויים לישיבה.

בזמנם

היו מניחים אורות על גבי הקרקע

ויושבים עליהן.

יש כאלה ששואלים

איך ייתכן

שהמשנה כאן אומרת שהאור אינו מוקצה.

הלו ב...

לקמאן בדף קטז עמוד ב' מבואר שהאור

שהאור של קורבן הפסח לאחר שחיטתו

הוא מוקצה.

נו,

אז מה זה שפה כתוב שזה לא מוקצה? מטלטלין אותן.

שבת.

מה בשבת? גם שם מדובר בשבת.

קורבן הפסח.

האור של קורבן הפסח. אור של קורבן הפסח,

שנשחט בשבת, י״ד חל בשבת,

ושחטו את קורבן הפסח.

הפשיטו את האור ורוצים עכשיו

לטלטל אותו.

מותר או אסור?

אז שם מוכח שזה כן מוקצה.

ופה רואים שזה לא מוקצה.

זו הסתירה.

אז רשי מתרץ

שכאן מדובר באור בהמה גסה,

שזה ראוי לישיבה, לכן זה לא מוקצה.

ראוי לשבת על זה.

אבל שם מדובר לא בקורבן פסח.

זה אור של בהמה דקה.

הרי היו שוחטים שם

בהמות דקות לפסח, לא היו שוחטים עגלים או סברים.

נכון?

מאחר וכן,

כשמדובר באור בהמה דקה,

זה לא ראוי לישיבה,

לכן זה מוקצה.

לפי זה יוצא שיש איסור לטלטל אורות בהמה דקה.

רק אורות בהמה גסה.

ואכן הרמה בסימן ש״ח כאן באור החיים

סובר שצריך לחשוש שאין לטלטל אלא אורות בהמה גסה

ולא אורות של בהמה דקה.

אבל יש מן הראשונים שחולקים על השיטה הזו.

השיטה שהזכרתי מקודם זה דעת רש״י,

לחלק בין אור בהמה גסה לאור בהמה דקה.

אבל רבנותם חולק

והוא סובר שהחילוק בין המשנה כאן אצלנו לבין מה שנאמר שם לקמן,

בקטז שמוזכר שעור של קורבן פסח אחר שחיטה הוא מוקצה.

ההבדל הוא שכאן מדובר בעורות יבשים

שמותרים בטלטול,

אבל שם אורות לחים.

אורות יבשים כבר ראויים לישיבה,

אבל כשעדיין לחים מהם אינם ראויים לישיבה

ואסורים בטלטול.

וכך באמת השולחן ערוך מכריע כדעת רבנו תם

להלכה שהאורות מותרים בטלטול רק כשהם יבשים.

אין הבדל בין אם זה בהמה דקה או גסה,

אלא ההבדל הוא בין יבש לבין לך.

על כל פנים,

מה שנאמר כאן, מטלטלין אותן,

נציין לשיטת רש״י, מדובר בעור מהמה גסה,

ולשיטת רבנו תם,

רק כשזה יבש ואין הבדל בין מהמה דקה או גסה.

זה הכל.

זה החלק הראשון.

חלק שהבשה אומר את המשנה, בגזעי צמר.

מותר גם להטמין

בגזעי צמר. מה זה גזעי צמר?

צמר שגזזו אותו מן הבהמה, כמו שהוא נקרא גזעי צמר.

קודם שעודבדו את אותם גזעות.

מותר להטמין.

למה? בערך שבת.

למה? כי אינם מוסיפים הבל.

אבל, ואין מטלטלין אותן, אסור לטלטלן,

למה?

זה מוקצה.

למה זה מוקצה?

למה גזעי צמר

הם מוקצה?

התשובה היא, בגלל שזה עומד לטביעה והריגה.

למה לוקחים את ה...

לשם מה גוזזים את הגזעות הללו?

כי בזה עושים, כן, בגדים, בדיוק.

אז כיצד הוא עושה?

נו, אז נשאלת השאלה,

איך יסתדר אותו אדם שהלך והטמין? אתה אומר שמותר לאדם להטמין מערב שבת את הגדרה בגזעי צמר.

נו, אבל הוא צריך מתי לקחת את הגדרה ולאכול ממנה? מתי? בשבת.

איך הוא יעשה?

לא, אם הוא עשה את הגדרה בגלל זה ניתן לדבר אחר.

אה, ככה אתה אומר.

אבל במשנה לא כתוב את זה.

כנראה

שכנראה שהטמנה אחת לא מספיק בשביל שייחשב כי יאחד אותם לצורך הטמנה.

הזכרנו את זאת כבר בעבר,

שהטמנה פעם אחת זה לא מספיק כדי לבטלה מתורת מוקצה,

כי באופן נורמלי זה עומד לטביעה והריגה.

לכן התנא מחפש

אופציה אחרת, אפשרות אחרת לומר שיהיה מותר להוציא את הגדרה הזו מתוך אותם גזעות

שמסבבים את הגדרה.

כיצד הוא עושה? אז איך הוא ייתן את הגדרה?

נוטל את הכיסוי והן נופלות.

נוטל את הכיסוי והן נופלות.

לוקח את הכיסוי ועל ידי כן

הגזעות הללו נופלות.

נו, לאחר שהן נופלות, מה עושה?

אז הוא לוקח את התבשיל מתוך הגדרה.

נשאלת השאלה, אבל מה זה עוזר שהוא נוטל את הכיסוי?

אבל הוא עדיין מטלטל את הגזעי צמר.

כי אם כתוב פה, הן נופלות, פירושו שיש על הכיסוי,

יש על הכיסוי מה?

גזעי צמר, לא?

הוא נוטל אותם מהצד, לא?

אז התשובה היא,

כמו שאמרתם, שמאחר

ולמעשה הוא לא מטלטל בידיו את גזעי הצמר,

וגם זה טלטול לא לצורך הגזעות, אלא לצורך התבשיל.

זה נקרא טלטול מן הצד לצורך דבר

המותר.

כבר הזכרנו בעבר שטלטול מן הצד, היינו,

כשאינו מטלטל בידיו אלא על ידי גורם אחר,

שאותו הוא אוחז בידיו, ולא את המוקצה.

אם על ידי שהוא אוחז בדבר אחר, מיטלטל המוקצה,

לא מטלטל, אלא מיטלטל המוקצה,

שלא בידיו ממש, אלא על ידי גורם אחר,

כשכוונתו לצורך דבר המותר, הרי זה...

המותר.

טלטול מן הצד לצורך דבר המותר,

מותר.

לצורך הוצאת התבשיל

מן הגדרה.

הוא לא צריך את הגיזות.

לא, סתם שאלה, לא, לא, בלי קשר לגיזות.

הוא יתלתל בין דוגמה,

הוא לא צריך לכנות את זה. בפשטות צריך להיות מותר.

אני לא פוסק לך.

לצורך המקום. לצורך המקום, הבנתי.

הבנתי.

שאין לכם מה שיש מקום לשאול,

למה בכלל מותר לקחת את הכיסוי?

עזוב את העניין הזה של טלטול הגיזות,

שזה טלטול מן הצד.

אבל מאחר והניחו את הגיזות על גבי הכיסוי,

אם כן, הכיסוי עצמו ייחשם כבסיס לדבר האסור.

והכיסוי עצמו יהיה אסור בטלטול.

השאלה מובנת.

איך מותר לקחת את הכיסוי?

ועל ידי כן,

הגיזות ייפלו מן הכיסוי.

אז אומנם נכון

שאין בעיה לטלטל את הגיזות בדרך זו.

למה?

כי זה טלטול מן הצד, לצורך דבר,

גם מותר, כמו שביארנו.

אבל הרי הכיסוי עצמו מקבל בעצמו דין מוקצה

מכוח ההלכה של בסיס לדבר האסור.

אז יש בזה שני הסברים.

הסבר אחד,

כי הגיזות

לא עשויים בשביל הכיסוי,

אלא כדי לכסות את הגדרה.

באופן הזה, הוא לא נעשה בסיס לדבר האסור.

אבל הרן, רבנו ניסים, כותב,

מפני שגזעי הצמר משמשים את הכיסוי, ולא הכיסוי משמש את גזעי הצמר.

כלומר, בסיס לדבר האסור פירושו שהבסיס בא לשרת את המוקצה.

אבל אם המוקצה בא לשרת את מה שמונח תחתיו,

אין הדבר שמונח תחת המוקצה מקבל דין בסיס לדבר האסור.

הגיזות משמשות

את הגדרה, ולא הגדרה משמשת את הגיזות,

כולל הכיסוי שבה.

לכן, אינה נחשבת כבסיס

לדבר האסור.

אבל צריך לדעת איך הוא מגיע בכלל לכיסוי.

איך הוא מגיע בכלל לכיסוי? הלוא כל הכיסוי

עטוב בגיזות.

איך הוא ייקח את הכיסוי?

מה נאמר?

שיטלטל בידיו את הגיזות,

אבל זה אסור.

אומר רבגן אברהם,

מדובר כאן באופן שמעט מן הכיסוי מגולה.

נאמר, בימינו זה הרבה יותר פשוט.

הוא כיסה את כל הגדרה,

אבל את החלק של הידית,

כן?

הידית,

אותה הוא לא כיסה בגיזי צמר.

אז הוא אוחז

בידית הזו,

מגביה בצורה כזו שמכוח ההגבהה ייפלו הגיזות החוצה ולא לתוך התבשיל,

כן?

ואז יוכל לקחת מן התבשיל.

זה הביאור.

של המשנה נוטל את הכיסוי ואין נופלות.

עכשיו,

מה יהיה הדין אם הוא רוצה לקחת את כל הגדרה?

מה הוא יעשה?

יש אפשרות או אין אפשרות כזו?

רבי עזר בן עזריה אומר,

יש פעמים

שהוא יוכל לקחת את הגדרה,

קופה

מטה על צידה ונוטל.

אם יש

קופה,

קופה זה כעין ארונית

כלשהי

שהניח שם, באותה קופה, גיזי צמר,

ובתוך הגיזות הניח את הגדרה.

מה יעשה בשביל ליטול את הגדרה?

מטה את הקופה על צידה,

ובאופן הזה כל הגיזות ילכו לצידי הקופה,

וייטול את הגדרה.

אבל הוא לא יכול לקחת את הגדרה בלי לעטות את הקופה,

משום שחוששים אנו

שמא ייטול ואין הוא יכול להחזיר. אולי הוא ייטול את הגדרה,

ואז הגיזות ייפלו היכן

בתוך הגומה

לא יוכל להחזיר את הגדרה למקומה.

אבל להניח, זה לא נקרא לעצמי.

להניח, מה זה נקרא לעצמי?

להניח מה?

להניח על דבר,

הגידות האלה,

כנראה שהיה שם מקום

שיש שם גומה שבו מניח את הגדרה.

זה מה שנראה מתוך הלשון.

בכל אופן אני שם על מגבת, אני יודע מה ספירת מגבת.

אני יודע איך אני עצמנתי על ה...

לא מדברים פה עכשיו מצד דיני ההצמנה.

הוא לא יוכל להחזיר,

כי בשביל שעדיין יישמר החום,

הוא חייב שהגיזות הללו יהיו מכל סביבות הגדרה גיזות שיוכל להישמר.

הוא לא יוכל להחזיר את זה חזרה בשבת.

לא, בגלל התמנה לא בגלל התמנה.

הוא רוצה להחזיר בשביל שהחום יישמר, זה נכון.

אבל בשביל זה הוא צריך להחזיר את זה לאותו מקום שבו

המקום הזה מיוחד להניח שם את הגדרה.

היה שם באותה קופה

כעין גומה שבו היה איזה מקום של מושב שיוכל להניח את הגדרה בצורה ישרה ולא בצורה לא נכונה.

מה המטרה שלו?

לשמר?

לשמר עדיין. הוא רוצה לקחת מקצת מן הגדרה.

אתה מבין? הוא תמכור הגדרה, לקח את התוכן, ואחר כך מחזיר את זה את עצמך ותביאו,

והוא נתן לי, מה הבעיה?

אז אמרתי שכנראה מדובר פה במצב

שאם הוא היה נוטל את הגדרה לבד

בלי שייטה את הקופה,

אז יהיה לו בעיה אחר כך להחזיר את הגדרה.

למה? כי לא תהיה לו תגומה באותו מקום, כי הגיזות,

למה הוא צריך להניח תגומה?

כי זה מקום שבו הוא יכול להניח בצורה ישרה,

וגם שיקיבו הגיזות את כל הגדרה.

לכן הוא צריך לעשות את זה בדרך הזו.

להחזיר את זה להגמונה, כן, כן.

חכמים אומרים,

נוטל ומחזיר.

אין חשש, לא צריך לחשוש, ייטול את הגדרה,

יחזיר אותה למקומה. הם לא חוששים שאולי הגיזות יפלו לגומה,

ואחר כך לא יוכל להחזיר.

אומנם,

אומנם,

אם הגומה התקלקלה, אז גם חכמים מודים שאסור להחזיר את הגדרה.

כל המחלוקת ביניהם,

האם צריך מלכתחילה לחשוש

שאולי אם ייטול את הגדרה יפלו הגזין לגומה הזו או לא.

לדעת רבי לזמן עזריה,

צריך לחשוש לזה.

לכן, לא ייטול את הגדרה עצמה,

אלא בדרך של הטיית הקופה בלבד.

אבל,

לפי החכמים, לא חוששים לזה.

זה לא נראה לי למה.

הרי זה לא מפלגה לחברה. אם תתקלקל עגומה,

תסביר לך, אסביר לך.

מביאים כאן שאם תתקלקל עגומה,

אז כשהוא ירצה להניח חזרה,

הוא ירצה שהיא תשב בצורה נכונה,

אז הוא יטלטל את הגיזה,

הגזין עצמן,

כדי ליצור גומה שבו הוא יוכל להניח אותה שם.

מהצד, מה הבעיה אם זה יטלטל את זה ככה מהצד? מה, בידיים?

כשהוא מטלטל את הגיזה בדרך הזו,

אז חוששים

שיבוא לטלטל בידיים, כן,

כדי ליצור גומה, כן.

אבל לפי החכמים, הם לא חוששים שבכלל הגומה תתבטל,

ולכן מותר לו ליטול את הגדרה כך.

אבל חייבים לזכור שאם אכן

הגיזות נפלו לגומה,

אסור יהיה גם לדעת חכמים להחזיר את הגדרה,

בגלל החשש שהם יבואו לטלטל את הגיזים, ליצור גומה חדשה.

נראה ברשי.

אה, זה ייטלטל ליצור גומה?

לא בגלל, לא בגלל ליצור גומה.

בשביל שהוא צריך שיהיה גומה,

אז הוא יטלטל את המוקצה.

זה הכול.

אומר רשי,

שלחין,

כן, אתם איתי ברשי במשנה,

שלחין אורות,

כמו והפשיט,

תרגומו

וישלח

או וישלח.

הפסוק הזה, אמרנו, זה בויקרא,

כשכתוב שם והפשיט את העולה,

והתרגום אומר וישלח את עלתה,

ומטלטלין אותה.

את האורות הללו מותר לטלטל, זה לא מוקצה. בין שטמן בהן, בין שלא טמן בהן.

דחה זו למזגה עלי. הם ראויים

להסב או לשבת עליהן.

ואין מטלטלין אותן זה לגבי גזעי צמר.

למה באמת אסור לטלטלן?

ומוקצות הן לטבות ולערום.

כיצד הוא עושה?

זה שטמן בהן, כיצד יטול כדירתו?

הואיל ואסור לטלטלן, שהרי היא תמונה כולה בהן.

התשובה, נוטל כיסוי של גדירה שיש תורת כלי עליה.

כלומר, הכיסוי

הוא מוגדר ככלי.

הגם שהכיסוי, לא משתמשים בגוף הכיסוי לקבל בו דברים,

אלא רק לצורך כיסוי הכלי.

אבל מאחר וזה משמש את הכלי, יש לזה תורת כלי גם כן.

כשיש לו תורת כלי, אז מוטלט לטלטלו.

דבר שאיננו כלי, זכור לכם, דבר שאיננו כלי,

וגם לא יחדו לצורך שימוש מסוים.

אה, זה מוגדר כמוקצה מחמת גופו.

לא תמיד, זה עתידות תמיד. כאן, מדברים כאן, אני מדבר על הכיסוי עצמו.

הכיסוי עצמו, יש לו תורת כלי,

וממילא אין לו אוסרו מדין מוקצה, את גוף הכיסוי.

אף על גב.

לא תמיד, תגמר,

הגידות האלה מתאימות להקדמה,

אבל תלפיכם, אתה לא רואה שאתם עושים את המטריפות.

נכון, כי...

מה, הגיזות?

הן לא כלי.

נו, אבל הן מוקצות מחמת דבר אחר, נכון.

כי שם באמת הם מיועדים לשימוש

של תביעה והריגה.

אתה מבין?

אבל דבר שהוא בכלל לא מיועד לשימוש,

לא עומד לשימוש על האדם,

וזה גם לא כלי,

דבר כזה, אסור לטלטלו כלי הוכלל.

לא לגופו ומקומו, ולא מן החמה לצל.

כל שכן שלא לצורך כלל.

מובן?

מה יש לעשות בהם בשבת?

זה לא מיועד לשימוש כלשהו בשבת.

טוב, תראה את רשי. אני רוצה פשוט לסיים את רשי.

רשי ממשיך ושואל שאלה,

אבל למה באמת

לא נחשוש שבזה שהוא נוטל את הכיסוי,

הרי הוא מטלטל דבר שהוא מוגדר כבסיס

לדבר האסור,

שהרי גזעי צמר זה דבר אסור בטלטול.

אומר רשי, ואף אגב שאין עליה אפילו שהן,

מה זה הן?

זה הגזעי צמר. על המכסה, על הכיסוי,

לא אכפת להם, זה לא אכפת לי.

כלומר, אין איסור. למה? זה לא נעשה הבסיס להם.

שאין עשוי אלא לכסות קדרה.

מאחר וזה עשוי לכסות את הקדרה ולא את הכיסוי,

אז זה לא נעשה לצורך הכיסוי.

המטרה בגזעי צמר

בשביל הקדרה ולא בשביל הכיסוי.

לכן זה לא נקרא בסיס לגזעי הצמר.

כך לפי רשי.

אבל לפי הר״ן כבר אמרנו מקודם, שמאחר

שהגזות משמשות את הקדרה והכיסוי,

אין לזה גטר של בסיס. בסיס דבר אסור זה רק באופן שהבסיס משמש את המוקצה,

ולא שהמוקצה משמש את הבסיס.

רבי אלעזר בן עזריהו אומר, קופה מטה על צידה ונוטל.

כשבא ליטול הגדרה מטה הקופה על צידה.

שמא ייטול הגדרה ויפלו הגזין שמכאן ומכאן לתוך הגומה שיש בה בהם.

ואם יצטרך לחזור ולהטמינה,

לא יוכל לטלטל גזין לכאן ולכאן ולעשות גומה להחזירה בתוכה.

נוטל ומחזיר, בגמרה מפרש לה.

אז כמו שביארנו,

זוהי המחלוקת בין רבי אלעזר בן עזריה לבין חכמים.

האם יש מקום לחשוש שכשייטול את הגדרה הגומה תתקלקל ואז יבוא לטלטל

את הגזין בשביל ליצור גומה חדשה?

זה ברור שתהיה פה איזושהי תזוגה.

אתה צריך לדעת שטלטול

לא פירושו שזה מטלטל מאליו כתוצאה ממה שאתה לוקח דבר.

טלטול פירושו שאתה הוא הכוח בטלטול.

אתה הוא הפועל לטלטל.

עכשיו, החידוש של טלטול זה לאו דווקא עם בידיים,

אלא גם על ידי גורם אחר.

אבל הכוח שלך הוא הגורם לטלטול,

זה גם נקרא שאתה מטלטל.

אתה מבין?

כשהוא הולך ונוטל את הכיסוי,

כן?

לא הייתה בעיה שבזה את הכיסוי,

נוטל את הגדרה,

לא הייתה בעיה שאחר כך הגזין ממילא נופלות.

זה לא הייתה הבעיה. אם למשל לא הייתה מתקלקלת הגומה,

אין פה בעיה.

כי הוא לא מטלטל את הגזות,

הוא רק לוקח את הגדרה, וממילא,

אין להן מקום להיות, אז הן נופלות.

אתה מבין?

זה לא שייך לאיסור טלטול.

לכן כל החשש הוא רק שאולי הגזין ייפלו לתוך הגומה,

ואז כשיחזירו את הגדרה לא יוכל, אלא אם כן ייטלטל את הגזין לסוף גומה חדשה.

זה החשש, מובן?

טוב,

סיימת, רונן?