הרב ניסים אביטן

- - - לא מוגה! - - - 

אחת מהמלאכות בשבת

זה מלאכת צובע.

הגדר של מלאכת צובע הוא

שאדם רוצה לשנות דבר

מהמראה שלו.

אדם לוקח נייר לבן והוא רוצה שהנייר עכשיו יקבל צבע אדום,

אז הוא צובע אותו בצבע אדום.

אדם לוקח רהיט

שהוא בצבע חום והוא רוצה לצבוע אותו בשחור, באדום, בירוק, בכחול.

הוא משנה את הצבע שלו.

לשנות את המראה של החפץ

ממראה אחד

למראה אחר

זה מלאכת צובע.

אדם לוקח בגד,

שורע אותו באמת צבע והופך אותו ממראה

מסוים למראה אחר.

הוא לא רוצה בגד בצבע ירוק,

הוא רוצה שהבגד יהיה בצבע תכלת,

בצבע אדום,

אז הוא צובע אותו ומשנה את המראה שלו.

לשנות את המראה של החפץ

ממראה אחד למראה אחר

זה מלאכת צובע.

נביא עכשיו כמה דוגמאות מעשיות

בעניין של מלאכת צובע שמצוי בינינו.

יש מדחום

שיש בו קווים,

וכל חלק מהקווים, יש לו צבע אחר,

ולפי כמות

ההשתנות של הצבע למראה אחר יודעים כמה חומש לחולה.

אז יש להימנע מלהשתמש במודד חום כזה,

שלפי הפס

שנצבע למראה מסוים יודעים כמה דרגת חום יש לאדם.

יש להימנע ממודד חום כזה,

ורק בחולה שאין בו סכנה,

או בקל וחומר בחולה שיש לו סכנה, מותר.

אבל אם אדם לא חולה, סתם רוצה להראות איך משתנה המראה של הצבע של הדבר,

זה אסור בשבת,

לפחות מדרבנן, כיוון שהצבע של הפלסטיק הזה ששמים על המצח משתנה לצבע אחר.

השינוי של הצבע, יש בזה איסור של צובע.

אסור לנשים לשים

צבע בעיניים שלהן,

את הצבע השחור,

או כל מיני צלליות כאלה שצובעים מתחת לעין,

או את הריסים.

זה אסור מצד צובע,

כי דרך נשים לצבוע את המקומות האלה.

אז מאחר שאצלם זה דרך צביעה,

אז אסור להם בשבת לעשות את המראות האלה בשבת,

לשים לק באצבעות, בציפורניים

של הידיים או הרגליים לאותם אלה שעושות את זה,

אז אסור להם בשבת לעשות את זה,

כי זה נקרא צובע. הן צובעות את ציפורניים ממראה אחד למראה שני.

זה איסור צובע.

לשים

כל מיני קרמים שצובעים את הפנים של האישה אסור בשבת,

כי זה צובע, ודרכם לצבוע את האיברים האלה.

אז מאחר שדרכם לצבוע את האיברים האלה,

יש בזה איסור צובע.

כמו כן, אפילו נשים שיש להן רק כתמים מסוימים בפנים,

והן לא רוצות לשים משחה שמשנה את הצבע של הפנים,

אלא רק להסתיר את אותן נקודות,

על זה ששמים איזו משחה באותו צבע של הפנים, אבל להסתיר את הנקודות שמפריעות להן.

גם זה שייך למלאכת צובע, ואסור בשבת לעשות את זה.

לצחצח נעליים בשבת.

הנעליים לא מספיק

צבועות כמו שצריך,

העור ישתפשף,

ורוצים לשים משחת נעליים צבעונית על מנת לצבוע את הנעל, לחזק את הצבע.

זה שייך למלאכת צובע, ואסור לעשות את זה בשבת.

זה איסור צובע,

חוץ מאיסור ממערך, שכבר הזכרנו אותו פעם,

שלהחליק את המשחה על הנעל זה עשוי מצד ממרח,

אבל יש פה עוד בעיה מצד איסור מלאכת צובע.

מהסיבה הזו גם כן צריכים להיזהר בבריתות מילה.

כשעורכים בברית מילה, אז ביום חול המוהל מכין

כזה גזה מלופפת,

צמר גפן מלופף, ומשרים אותו ביין,

ונותנים לתינוק אחרי הברית כדי קצת לטשטש אותו,

לטשטש אותו על ידי היין,

וככה הוא סובל את הכאבים של הברית יותר בקלות.

בשבת אסור לשים את הגזה או את הצמר גפן בתוך יין,

כי היין צובע את הגזה.

אז היות שהיין צובע את הגזה,

יש בזה איסור צובע.

אלא מה צריכים להשרות? את המוצץ.

המוצץ הוא לא נצבע,

הוא לא סופג לתוכו את הצבע.

או את האצבע,

לשים את האצבע בתוך היין ולתת לו דרך האצבע את היין,

ולא על ידי גזה וצמר גפן,

כי יש בזה איסור של צובע.

לצאת עם משקפיים

בשבת

משקפיים שהצבע שלהם משתנה, בשמש.

כשהמשקפיים הם בצל,

אז הן שקופות,

אבל כשהמשקפיים מגיעות לשמש הן מתחילות להיות קהות.

מותר בשבת ללכת עם המשקפיים שמשחירים בחמה.

למה?

כיוון שפה אין לך עניין בצביעה של המשקף,

אין לך עניין שהזכוכיות ייצבעו,

אלא כל העניין שלך זה לא להסתנוור מהשמש,

ומצדך שבכלל הזכוכית הזאת לא תצבע.

לכן, בדבר כזה שאין לך עניין בצביעה

וזה לא מתקיים, הצביעה,

אז בדבר כזה אין איסור ומותר לצאת עם זכוכיות של משקפיים שמשתנות מצבע בהיר לצבע קהה בשמש.

אם יש פצע על האדם

והוא רוצה לשים יוד,

יש יוד אדום, יוד כחול,

והיוד יש לו תפקיד לחטות את הפצע מזיהום,

מחיידקים,

גם לייבש את הפצע יותר מהר,

אז הדין הוא שמותר.

אם זה מצב של חולי,

שיש בו חשש של זיהום,

בפרט אצל ילדים קטנים, שכל פצע קטן יכול לחשוף אותם למחלות ולזיהומים,

אז מותר לשים את היוד,

אפילו שזה צובע את הגוף.

והרי אמרנו שאישה אסור לה לצבוע את פניה ואת שפתיה ואת עיניה ואת כל המקומות שדרכה לצבוע אותם,

אבל שם זה הדרך לצבוע.

אבל אין דרך לצבוע את גוף האדם,

לצבוע את הפצעים ברגל ובידיים ובכל מיני חתכים,

אין דרך לצבוע אותם.

אז מאחר שאין דרך לצבוע אותם,

אז מותר לשים את היוד על אף שהוא צובע את הגוף,

כיוון שאין דרך צביעה ודבר שאין בו דרך צביעה,

הדבר מותר.

מה?

מצד שני,

לגבי פצע שמוציא דם,

כתוב בשולחן ערוך

שיש מי שאומר שצריך לשטוף את הפצע

במים

ורק כשאין מצב של יציאת דם לשים תחבושת.

אבל אם הפצע זב דם

ואדם שם תחבושת והוא צובע אותה,

אז יש בזה איסור של צובע.

אבל יש הרבה חולקים על זה ואומרים שזה לא דרך צביעה אלא זה דרך לכלוך.

ודרך לכלוך, אין בזה איסור.

כמו שאם אדם

יש לו ידיים מלוכלכות

עם כל מיני לכלוכים,

אז מותר להעביר את הלכלוכים לבת.

אז הם אומרים שגם להעביר את הדם מהפצע לתחבושת,

אין בזה איסור צובע, כי זה דרך לכלוך וזה מותר.

מכל מקום, השולחן ערוך החמיר בדבר

ואמר בן שמש, מי שאומר שצריך להימנע מלהעביר דבר שצובע לבת.

למה? כי יש בזה איסור צובע.

אז שמה,

שמה,

זה בד,

ודרך לצבועת הבד.

אז בבד, שדרכו לצביעה,

לכן בזה מחמיר שולחן ערוך.

אבל גוף האדם, אין דרכו בצביעה.

אז אם אין דרכו של הגוף בצביעה, לכן זה מותר.

אישה

שצריכה לעשות הפסק טהרה בשבת,

מותר לה להכניס את העד כדי לבדוק את עצמה שאין לה מראה טמא.

שהיא מחזיקה את עצמה שהיא נקייה

ולא ברור שיש שם את המראה

ואין לה עניין שהמראה יעבור לבד

אז לכן הדבר מותר ואין בזה שום חשש

ואין בזה שום מניעה מלעשות את זה בשבת

השולחן ערוך כותב

שמותר לתת קרקום על תבשיל בשבת

או כמו שאנחנו רגילים היום לשים

על החומוס

הממרח חומוס, שמים קצת פפריקה,

לייפות אותו.

מותר, מותר ליתן קרקום בשבת על מאכל

ואין לחוש לו משום צובע.

אומר השולחן ערוך, למה?

כי אין צביעה באוכלים.

כל מה שדיברנו עד עכשיו זה צביעה

של חפצים,

שאני צובע חפץ,

צובע עץ,

צובע ציפורניים, צובע עיניים, צובע שפתיים,

שמה שפתון, צבעוני,

זה אסור,

כי אתה צובע פה חפצים, אתה צובע פה עורות,

אז לצבוע עורות,

לצבוע חפצים, יש בזה איסור צובע.

אבל לצבוע מאכלים,

אומר השולחן ערוך, אין צביעה באוכלים.

לכן מותר לפזר קרקום על מאכל,

על אף שהקרקום נותן צבע,

נותן צבע בעורש, נותן צבע במאכלים.

זה מותר, אין צביעה באוכלים.

לכן, לפי השולחן ערוך, מותר לפזר פפריקה על החומות בשבת, על הטחינה בשבת,

כיוון שאין צביעה באוכלים.

הרב, אז למה אסור לעשות תפסיד של מים, תכף, תכף. מי אמר שזה אסור?

זה לא פשוט שזה אסור.

תכף נגיד את הסיבה.

למה יש כאלה שמחמירים את הדבר?

הנשמת אדם מביאה על זה קושייה חזקה מאוד.

הנשמת אדם מביא קושייה על השולחן ערוך

מגמרא מפורשת.

הגמרא אומרת שלמה אסור לשחוט

באימה בשבת

לשיטה חל בגמרא שהשוחט חייב מצד צובע.

אומר הרשי, מה הצביעה?

שמקום הבשר של בית השחיטה נהיה צבוע באדום

ואז הבשר נראה טרי.

כשבשר הוא צבוע באדום הוא נראה בשר טרי.

לא כמו הזייפנים היום שמזייפים ומכניסים כל מיני חומרים שצובעים את המראה של הבשר

ממראה קפוא שהוא ישן למראה טרי על זה שמכניסים בו כל מיני צבעים.

אלא בזמן הגמרא באמת המראה של אדם

היה נותן מראה של טרי לבשר.

אז מילא כתוב שיש בזה איסור צובע.

שואל הנשמת אדם, רואים מכאן

שיש צביעה באוכלים, הבשר זה אוכל,

והאדם צובע אותו וכתוב שיש צביעה.

כך שואל הנשמת אדם.

לכן אומר נשמת אדם שאסור לשים

פפריקה או לשים

קרקום על מאכל אם המטרה זה לצבוע.

אם המטרה זה לצבוע, אסור לצבוע מאכלים בשבת,

אם זו הכוונה שלך.

אם המכוון שלך זה לשים את הפפריקה כדי לצבוע את המאכל,

אסור,

כי יש צביעה באוכלים, כמו שראינו בגמרא,

שלשים דם על בשר בשבת,

אז אסור. למה? כי זה נותן לו מראה של טרי, ואתה, יש לך עניין וכוונה לצבוע.

לכן זה אסור בשבת.

לכן הנשמת אדם מחמיר שיש צביעה באוכלים.

לפי הנשמת אדם מובן מה ששאלת,

דניאל,

שנשמת אדם סובר שיש צביעה באוכלים.

ולכן אומר המשנה ברורה שאם יש אפשרות לאדם

להכין כוס תה,

אז שישנה מהרגילות,

מהרגילות לצבוע. איך הרגילות תמיד לצבוע?

להשים את המים ועליו לשים את הצבע.

אז זו הדרך של צביעה. הדרך של צביעה זה לשים את החומר שרוצים לצבוע ועליו שמים את הצבע.

אז אם בשבת יש לך תמצית חמה,

כן, נוזלית חמה,

ויש לך מים חמים,

אז תשים קודם את התמצית למטה, תשנה מהרגילות,

כדי שלא יהיה דרך צביעה בכך.

כי ברגע שאדם משנה מהרגילות, זה לא דרך צביעה וזה מותר.

אז לשים לא את המים ועליו את התמצית,

אלא לשים את התמצית ועליו את המים,

כדי שלא יהיה דרך צביעה בכך.

זה לחשוש לשיטת הנשמת אדם.

שסובר שיש צביעה באוכלים,

אבל לפי מרן השולחן ערוך אין צביעה באוכלים.

אם אין צביעה באוכלים,

מותר לשים את התמצית על המים בשבת,

כיוון שאין צביעה באוכלים ואין מה לחשוש בדבר.

והחזון איש באמת אומר שאילולא היערות דבש,

הרבי יונתן הייפשיץ,

שהוא הרעיש עולמות על העניין הזה וסבר שיש צביעה באוכלים כמו נשמת הדם,

לא היינו חוששים אפילו להחמיר בכלל.

רק מאחר שהיערות דבש החמירו,

אז לכן אנחנו משתדלים גם כן להחמיר.

אבל זו חומרה שהיא לא מעיקר הדין,

אלא מעיקר הדין אין צביעה באוכלים.

ולכן אדם שרוצה לעשות פטל בשבת,

מותר.

אפילו שמה, שאתה לוקח מים וצובע אותם עם הפטל,

ויש לך עניין לצבוע,

שהילד יהיה לו חשק יותר לשתות את המשקה כשהוא צבוע,

אז אתה צובע לו את זה בצבע אדום, בצבע ירוק,

כל מיני צבעים שיש בפטלים למיניהם,

סוגי הפטל למיניהם, אז הוא אומר שמעיקר הדין זה מותר,

ואין מה לחשוש לצביעה באוכלים.

אבל אם יש אפשרות לשנות מהרגילות, תשנה.

לחשוש את דעת היערות דבש,

שאומר שכדאי לשנות מצורת הרגילות של הצביעה,

שאם הרגילות זה לשים את המים ועל זה את הפטל,

אז שים את הפטל ועליו את המים.

כמו שאמרנו לגבי תמצית תה.

אבל זה הכול לחשוש לשיטת נשמת הדם.

אבל מעיקר הדין אין צביעה באוכלים,

והבן איש חי באמת מחמיר.

הבן איש חי באמת מחמיר כמו נשמת הדם,

שאם הכוונה לצבוע את האוכלים,

אז אסור בשבת.

אז לפי הבן איש חי,

אם אדם רוצה לשים את הפפריקה מעל החומוס כדי לצבוע את זה, כדי לייפות את זה,

אז זה אסור בשבת,

וצריכים להימנע מזה בשבת.

לשים את הפפריקה על הטחינה, לפי הבן איש חי, אסור.

למה? כי אתה רוצה לייפות. אם הכוונתך לייפות,

הוא חושש לשיטת נשמת הדם שיש צביעה באוכלים.

ולכן הוא אומר שאפילו ביין,

אדום ולבן,

ויש לך עניין לצבוע את היין הלבן,

ואתה רוצה לשנות את המראה שלו מלבן לאדום,

אומר הבן איש חי, זה נקרא צביעה באוכלים.

ואומר הבן איש חי, שאפילו פה אם תשנה את הרגילות, לא יעזור.

כי היות ופה כוונתך לצבוע,

ויש לך עניין בצבע,

אז אפילו אם תשנה ותשים את היין האדום למטה ועליו תשפוך את היין הלבן,

גם כן צריכים להחמיר.

אז הבן איש חי מאוד מאוד מחמיר בדבר הזה.

מצד שני האור לציון אומר, לא,

אין צביעה באוכלים, כדעת השולחן ערוך,

ולכן מותר לשים את הפטל כרגיל,

ולכן מותר לשים את הפפריקה, ולשים את הקרקום,

ואפילו שיש כוונתך לצבוע,

אין בזה חשש של צביעה.

מה נעשה עם הגמרא שאומרת שהשוחט חייב מצד צובע,

בגלל שאדם צובע את הבשר,

הרי אין צביעה באוכלים.

אז למה כתוב שם שאסור?

אומר, האור זרוע,

שהשולחן ערוך לומד שם,

שהאיסור שם זה לא מצד הבשר,

אלא מצד האור.

האור של בית השחיטה הוא נצבא,

והאור הוא לא אוכל, לכן זה אסור.

אבל מצד הבשר שנצבא אין בעיה,

כי אין צביעה באוכלים,

אלא האיסור הוא מצד האור שנצבא,

אבל מצד הבשר שנצבא אין שום בעיה.

הפרי מגדים אומר רעיון אחר,

שתלוי למה אתה צובע.

אם אתה צובע את זה בשביל אכילה, מותר,

כמו שאומר שולחן ערוך, מותר לשים קרקום על המאכל.

ולמה? אין צביעה באוכלים.

למה שבשחיטה זה אסור? שם המטרה לא לצבע כדי לאכול את הבשר אדום,

אלא שם אתה צובע כדי למכור, שהבשר ייראה טרי.

לכן אומר הפרי מגדים שאם הכוונה שלך לצבוע כדי למכור, אסור.

אפילו אם זה אוכל.

אם המטרה שלך זה לצבוע את האוכל כדי שיראה לקונים טוב, אסור.

אם הכוונה שלך זה כדי לאכול את המאכל, מותר.

אז אם כן, יוצא לנו שלפי הפרי מגדים

ולפי השולחן ערוך,

אם הכוונה לצבוע את האוכל לשם אוכל

ולשם אכילה, ויש לך כוונה לצבוע, מותר.

בגדים לפי השולחן ערוך הוא מותר,

וככה נוקט האור לציון.

רק אם אתה צובע לצורך מכירה,

הוא אומר, בגדים יש להחמיר.

למה? כי אולי זה מה שהגמרא עשה בשבת, הצבעת הבשר,

כי אתה רוצה למכור אותו.

אז אתה רוצה למכור אותו, יש לך מטרה לצבע אותו למכירה,

זה גם באוכלים זה אסור.

אם אתה רוצה רק לשפר את המראה של האוכל,

לעשות אותו מראה נעים לאכילה, אין בזה בעיה.

הנשמת האדם החמיר? לא.

שאפילו לצבוע את האוכל לשם צביעת האוכל, זה אסור. אם יש לך כוונה לצבוע.

אם הכוונה שלך זה לעשות אותו טעים,

לעשות אותו טעים,

אתה שם פלפר שחור על אוכל כדי שיהיה לך טעים לאכול את האוכל,

אין לך כוונה לצבוע.

אין לך מטרה לשנות את הביצה מצבע חום לצבע שחור על ידי הפלפר שחור. אתה רוצה רק להתאים את הביצה לאכול אותה יותר טעים.

אתה רוצה לשים פפריקה על הטחינה כדי לאכול את זה יותר טעים.

אם זו הכוונה שלך רק להתאים את זה יותר,

שיותר נעים לך לאכול חומוס עם פפליקה,

חומוס עם קרקום, זה מותר.

אבל אם הכוונה שלך לצבוע, אומר שבת אדם, זה אסור.

אז הבן אישך יחמיר, כמו נשימת אדם,

שאם הכוונה שלך זה לצבוע את המאכל,

לצבוע את המשקה, זה אסור בשבת.

אבל דעת מעלן השולחן ערוך,

שאפילו אם המטרה לצבוע,

ואפילו אם המטרה זה לייפות את המאכל, זה מותר.

והעור ציון נוקט כמותו, כמו השולחן ערוך.

יוצא שיש לנו פה מחלוקת על פוסקים הספרדים,

האם

כשהכוונה של האדם לצבוע את המאכל,

ויש לו עניין בצביעה, שהמראה שלו ישתנה,

האם צריכים להחמיר או לא,

דעת הבן אישך שצריכים להחמיר,

ודעת העור לציון שאין להחמיר.

אם הכוונה לצורך מכירה, ודאי יש להחמיר.

אדם שמורח ממרח שוקולד על לחם,

מורח ריבה על ביסקוויט,

מותר,

כי שם זה ודאי אף אחד לא בא לעשות את זה יפה את הלחם,

הוא לא בא לייפות את הלחם,

אלא המטרה שלו לאכול את השוקולד בצורה נוחה עם לחם.

אז כל המריחה של השוקולד על הלחם זה כדי שתהיה לך

שכבה סבירה לאכול אותו עם הלחם.

אתה לא בא לצבוע את הלחם, אין לך כוונה בצביעה, זה גם הבן איש חי מתיר,

כי גם הבן איש חי כותב שאין צביעה באוכלים,

רק אם אתה מתכוון לצבוע את האוכל, בזה אסור.

אבל אם אין לך כוונה לצבוע את האוכל, מותר.

לכן למרוח שוקולד על פרוסת לחם,

למרוח ריבה על פרוסת מצה,

על כל מיני ביסקוויטים למיניהם, זה מותר,

כי שם אין לך עניין לצבוע את זה, אין לך כוונה לצבוע.

שם זה רק עניין לשפר את הנוחיות של האכילה, זה מותר,

אין בזה שום בעיה, גם לפי הבן איש חי.

כל המחלוקת של הבן איש חי והאוה לציון זה אם אתה רוצה לשנות את המראה.

הרי למה אנשים שמים את הפפריקה על החומוס?

זה לייפות, לעשות צבע יפה את הסלט.

שם המטרה שלך זה לייפות את הצבע של הטחינה והחומוס.

אם המטרה זה לצבוע פה,

הבן איש חי מחמיר, שאסור,

ודעת ההולכי לציון שמותר.

לכן אומר הבן איש חי

שאם יש כאלה אנשים שרוצים לייפות את השולחן

עם עציצים,

לא עציצים, זה כזה אגרטלים שקופים

ששמים שם כל מיני צבעים כדי לתת מראה יפה למים.

אסור לשים את המראה הזה במים,

לשנות את הצבע שלו.

לצבע זה כאילו קנקן של יין אדום או משהו כזה.

הוא אומר שזה אסור, זה צביעה.

ואפילו שמים זה אוכל,

אבל יש צביעה באוכלים.

אם המטרה שלך זה סתם לתת מראה של צבע וכוונתך לצבע,

אומר הבן איש חי זה אסור.

לכן לקחת אגרטל

עם מים,

מים שקופים,

ולשים בתוכם איזה צבע כדי לתת איזה מראה יפה לשולחן,

וזו המטרה שלך, זה לייפות את המים שייתנו צבע,

זה אסור בשבת,

כיוון שיש צביעה באוכלים כשהכוונה שלך זה לצבוע.

אם הכוונה שלך זה לצבוע, לכן הוא אומר שזה אסור.

כשאדם אוכל פירות,

יש תותים,

אז זה צובע את השפתיים.

אומר המשנבורה זה מותר,

כיוון שאין דרך גבר לצבע את השפתיים שלו.

אז אפילו שזה צובע את השפתיים שלו,

אין דרך צביעה בכך.

והיות שאין דרך צביעה בכך, מותר.

אדם אוכל פרי מסוים שמוציא צבע והידיים שלו נצבעות, מותר,

כי אין דרך לצבע את הידיים.

או אדם מלקק ארטיק, צבעוני,

ואז כל הלשון שלו נצבעת,

השפתיים שלו נצבעות, מותר,

כי אין דרך צביעה בכך.

אבל מסתפק רב ניסים קרליץ

בנשים שדרכן לצבעת השפתיים שלהן,

והם אוכלים מאכל שנותן להם צבע שהם מעוניינים בו.

זה צבע שנשים אפילו שמות אותו לכתחילה לצבעת השפתיים שלהן.

אז יכול להיות שיצם זה דרך צביעה,

ומאחר שיצם זה דרך צביעה,

אז יש מקום להחמיר אצלם,

לא לאכול מאכלים עם צבע כזה שהן מעוניינות בו בצבעתיים שלהן.

למה? כי זה מחזק להן את הצבע שהן מעוניינות בו.

אז נכון שזה על ידי מאכל,

אבל זה צבע,

ואם זה צבע אז זה אומר שבנשים יכול להיות שהן צריכות להחמיר,

לא לאכול פירות

שצובעים להן את השפתיים בצבע שהן מעוניינות בו.

אם זה צבע שהן לא מעוניינות בו והן לא רגילות לצבעי בזה, אז אין בעיה.

אבל אם זה סוג צבע כזה, שזה מתאים לצבע שהן מעוניינות בו,

אז אולי אצלן יש מקום להחמיר בדבר.

בפרשת השבוע

יש פרשה מהתמוהות והקשות,

פרשת המרגלים.

המרגלים היו ראשי בני ישראל,

המובחרים בעם ישראל, הראשים של כל שבט ושבט,

שהתורה מעידה עליהם שהם היו אנשים חשובים.

ואף על פי כן התורה אומרת

שהם הלכו

והוציאו דיבה על ארץ ישראל.

והגמרא אומרת

שמשה רבנו יתפלל על יהושע בן נון

ויקרא משה להושע בן נון יהושע,

יא יאשיעך מעצת מרגלים.

כלב בן יפונה הלך לבד

ויעלו בנגב ויבוא עד חברון. מי זה ויבוא? לשון יחיד, כלב.

כלב הלך לחברון

להתפלל על קברי אבות

וביקש, אבותיי,

בקשו עליי רחמים שאנצל מעצת מרגלים.

יוצא שעשרה מרגלים

לא יתפללו

על עצמם

ומשה רבנו גם לא יתפלל עליהם,

אבל יהושע, משה רבנו יתפלל עליו

וכלב יתפלל על עצמו.

כלב ויהושע בן נון ניצלו,

זכו להיכנס לארץ ישראל,

ועשרת המרגלים

מתו במדבר.

אבל הגמרא הזאת, כל העניין הזה מוקשה בכמה שאלות.

א',

מאיפה ידע כלב

ומשה רבנו שהמרגלים מתכננים להוציא דיבה לארץ?

הרי כשהם יצאו מהמדבר לכיוון ארץ ישראל,

הם הלכו כדי לבדוק את ארץ ישראל.

מאיפה ידע משה רבנו שהם הולכים

על דעת להוציא דיבה,

שלכן הוא התפלל על יהושע בן נון,

יא יושעך מעצת מרגלים?

מאיפה הוא ידע שיש פה עצת מרגלים?

וכלב גם בדרך,

מאיפה הוא ידע שהמרגלים ככה מתכננים להוציא דיבה לארץ?

שלכן הוא הלך לחברון והתפלל?

זו שאלה אחת.

שאלה שנייה, אם באמת יהושע,

משה רבנו וכלב ידעו שיש פה איזו תוכנית למרגלים להוציא דיבה לארץ,

אז למה זה נקרא עצת מרגלים?

חטא המרגלים.

היה צריך להיות כתוב, יא יושיעך מחטא המרגלים.

זה לא עצה, זה לא איזה...

זה חטא.

אם זה חטא, להוציא דיבה לארץ ישראל זה חטא, זה לשון הרע.

אז מה, זה איסור גמור.

זה עצת מרגלים, היה צריך להיות כתוב יא יושיעך, מחטא מרגלים

גם יקלב, היה צריך להתפלל, אבותיי

בקשו עלי רחמים שינצל מחטא מרגלים,

גם הוא מעצת מרגלים, למה זה רק נקרא עצת מרגלים? למה זה לא נקרא חטא מרגלים?

דבר שלישי, קשה,

מה שייך תפילה,

אין תפילה על יראת שמאי

אני אתפלא עליך שיהיה לך יראת שמאי,

יראת שמאי זה אדם צריך לעבוד עליו

הכל בידי שמיים, חוץ מירת שמיים.

ירת שמיים זה דבר שאדם צריך לעבוד עליו יום יום

ולהיות עם בחירה חופשית, לבחור בטוב ולא ברע.

כל היום יש יצרים,

כל היום יש ניסיונות,

ואדם צריך לבחור בטוב על ידי ההתגברות שלו על הרע.

אז מה שייך להתפלל על יהושע,

יא יושעך מעצת מרגלים, אבותיי התפלו עליי, כלב,

שאני לא אחטא בעצת מרגלים.

מה שייך לתפילה? יראת שמיים זה דבר שאדם צריך לעמול עליו,

זה דבר שאדם צריך להתאמץ עליו,

זה תלוי בבחירת האדם,

כי הרי כל שכרו של האדם זה על מה שהוא מתגבר.

אז מה שייך פה תפילה?

אומר הבן איש חי

שהביאור הוא כך,

שהרי באמת איך ייתכן שהמרגלים,

שהיו ראשי בני ישראל המה,

כולם אנשים חשובים,

באמת

הלכו והוציאו דיבה על ארץ ישראל.

איך ייתכן?

אומר הבן איש חי שהמרגלים התכוונו בהתחלה לשם שמיים.

המרגלים, הייתה להם כוונה לשם שמיים.

הם אמרו, אם אנחנו נבוא ונשבח את ארץ ישראל

ונגיד שארץ ישראל זבת חלב ודבש,

והאוויר בתוכה מצוין,

ואין כמו ארץ ישראל ארץ יפה ונעימה וטובה ומזג אוויר נעים,

אין כמו אוויר ארץ ישראל וזה אוויר ארץ ישראל מחכים וכל המעלות שיש לארץ ישראל.

אז מה החוק? מה שעם ישראל יבוא וירצו לכבוש את הארץ?

זה,

אתה בא לבן אדם ואומר לו, תשמע, קח תרנגות מפותמת, משהו טעים מאוד.

אין לו שום יצר לא לאכול את זה, אדרון, הוא נהנה לאכול את זה.

אז לבוא לכבוש את הארץ הנעימה והטובה,

אז לא יהיה להם שכר גדול על כיבוש הארץ.

אבל המרגלים אמרו, לא,

אנחנו נקשה עליהם.

נגיד שהארץ הזאת היא לא כל כך משובחת,

היא ארץ שלא קשה לחיות בה,

שלא קל לחיות בה,

זו ארץ אוכלת יושביה.

ואם בכל זאת עם ישראל ירצו לבוא לכבוש את הארץ,

אז לפונצערא אגרא,

הרי טוב אחד בצער, ממה שלא בצער.

אז לכבוש את הארץ מתוך כוונה שקשה לגור בה וארץ ישראל קשה ונקראת בייסורים,

אז יהיה להם שכר הרבה הרבה יותר גדול.

לכן זו הייתה הכוונה שלהם, זו הייתה עצת מרגלים, זה לא היה חטא.

הייתה להם פה עצה,

בואו נגביר את הקושי אצל עם ישראל בכיבוש הארץ,

ואז מילא ברגע שיהיה להם קושי, והם ירצו להתגבה על הקושי,

יהיה להם שכר הרבה יותר גדול.

ולכן משה רבנו ידע שאצל המרגלים מקננת מחשבה כזו,

שאולי כדאי להגביר את הקושי

אצל עם ישראל לרצות להיכנס לארץ ישראל,

ואז הם יתגברו על הקושי ויהיה להם שכר גדול.

לכן משה רבנו התפלל עליו,

יהיה הושיעך מעצב מרגלים. לא הייתה פה כוונה לחטא, הייתה פה רק עצה, עצה,

כדי להגדיל את השכר של עם ישראל.

ולכן גם קראב הבין שרוח הדברים שלהם היא להקשות ולא להגיד רק את האמת.

לא להגיד רק את האמת שארץ זבת חלב ודבש,

אלא להקשות עליהם.

לכן הוא הלך והתפלל, אבותיי,

בקשו עליי רחמים להנצל מעצת מרגלים.

למה? מי יודע אם העצה הזאת לא תביא אותם לכישלון.

למה? יכול להיות שהם יגבירו את הניסיון אצל עם ישראל כדי כך שהם לא ירצו לבוא לארץ ישראל.

ואז הם ירדו בציווי השם.

אז היה פה מקום דק בין סתם להגביר את הקושי,

לכבוש את הארץ,

ואז יהיה להם שכר גדול לבין שאולי הם יסרבו בכלל לבוא לארץ ישראל.

ופה המרגלים חטאו.

הם הלכו והגבירו את הקושי עד כדי כך שעם ישראל לא רצו לבוא לארץ ישראל.

אמרו, מה זה? כי עצומו ממנו.

אפילו עקר בוכו לא יכול לכבוש את הארץ.

אז שאלנו, אבל מה שייך תפילה?

התשובה, אומר הבן איש חי,

שלמה הכל בידי שמיים חוץ מירת שמיים?

כדי שיהיה לאדם

כוח בחירה ויקבל על זה שכר.

אבל זה הכל כשאדם יודע שזה עבירה.

כשאדם יודע שהמעשה הזה מעשה עבירה.

רק בא יצר רע ואומר לו, נכון,

אבל תשמע, התענוג שלך מהעבירה יהיה כל כך גדול,

שווה לך לחטום.

פה אדם צריך להתגבר על החטא ולהגיד לא,

לא מוכן בשביל הנאט רגע להפסיד חיי עולם הבא.

להתגבר על החטא.

זה כשההתמודדות היא פשוטה וברורה.

החטא הוא חטא,

החטא הוא ידוע שהוא חטא,

ואני יודע שזה חטא, רק יש לי תאווה לעבור על החטא.

למה? בשביל הנאה?

יש לי הנאה עכשיו,

יש לי רווח מזה, יש לי כבוד מזה.

פה ההתמודדות של האדם,

מה להעדיף,

הנאת רגע או הנאת נצח?

פה, על זה לא מעיל התפילה.

זה הכל בידי שמיים חוץ מירת שמיים.

אבל כשאדם חושב,

על דבר עבירה שהוא מצווה,

כשאדם חושב על דבר עבירה שהוא מצווה,

זה הכי בעיה.

כשהמרגלים חשבו שהם הולכים לעשות מצווה,

אנחנו הולכים לעשות מצווה עם עם ישראל, להקשות עליהם את הניסיון כדי שיתגברו ויהיה להם שכר גדול.

אז המרגלים פה הלכו לשם שמיים, כאילו,

שאנחנו רוצים להגביר את הניסיון של עם ישראל,

שיהיה להם קשה לכבוש את הארץ ולא יהיה להם רצון כל כך לכבוש את הארץ,

יקבלו שכר גדול.

פה אדם עלול לטעות,

עובד, מה זה שם שמיים? בוא נעשה שם שמיים, נגיד שהארץ היא לא כל כך טובה,

היא אוכלת יושביה כדי שאנחנו באמת נגביר אצלם את הניסיון אליהם שכר גדול,

ואז נזכה אותם בשכר יותר גדול.

מזה פחדו

כלב ויהושע בן נון,

ובזה פחד משה רבנו, לכן נתפלל עליו.

יא יושעך מעצת מרגלים שתדע להבחין שזה חטא ולא מצווה.

כי כשאדם חושב שהוא עושה מצווה,

פה היצע רע יותר גדול ויותר קשה לאדם להתגבר עליו.

כי הוא חושב שזה מצווה, אז מה, אני אלך נגד מצווה?

לכן פה הייתה צריכה תפילה, ופה תפילה כן מועילה.

כי כשהיצע רע הוא לא מראה לאדם שזה חטא ובכל זאת תעבור עליו,

אלא הוא מראה לו שהעבירה זה מצווה?

פה אדם עלול לטעות יותר?

פה צריכים תפילה בסייעתא דשמיא לא ליפול ברשת של היצע הרע.

כמו שהרב הזכיר בשבת את תמסיית ישרים שאומר,

תשת חושך והיא לילה.

הלילה יש לו שני הטעיות.

יש דבר ראשון שיש בורות

ואדם לא רואה אותן.

והוא הולך והוא חושב שהדרך היא ישרה ופתאום נופל בתוך הבור.

זה, מבחינה של עבירה גלויה, ברורה.

ואדם לא שם לב ונופל בעבירה.

אבל יש יצר יותר קשה מזה, אומר מסיית ישרים.

שהוא לוקח מצווה והוא אומר לך שזה עבירה.

לוקח עבירה ואומר לך שזה מצווה.

כשאדם חושב על עבירה שזה מצווה,

זה הדבר הכי קשה.

זה הדבר הכי קשה.

לדעת ולהבחין שזה לא מצווה אלא זה עבירה.

כתוב שחנה ופנינה, לחנה לא היו ילדים

ולפנינה היו ילדים

אלא עשה ילדים.

כתוב שהיא הייתה מקניתה את חנה.

נו, קנית בגדים לחג לילדים?

נו, קנית ממתקים לילדים?

כזה רוע, כזה אכזריות.

כזאת אכזריות. אפילו אצל גויים

קשה להאמין שמישהו בא לאחד שאין לו ילדים, נשוי

10-15 שנה,

וככה לבוא כל פעם מחדש.

תגידי, נו, קנית שנאה לילדים שלך?

קנית טיטולים? קנית מטרנה? קנית מוצץ?

זו התעללות.

לקחת אישה מסכנה שאין לה ילדים ולהתעלל בה ולהקנית אותה כאילו שיש לה ילדים,

זו ההתעללות הכי קשה שיכולה להיות בעולם.

אפילו גוי, אני לא יודע אם הוא עושה דבר כזה.

וכתוב שפנינה עשתה את זה, לחנה.

נו, קנית אוכל לילדים?

קנית ממתקים? קנית להם בגדים?

ככה כתוב במדרש, היא הייתה מקניתה אותה.

עד כדי בחיות וחנה בוכה

מרוב צער ועוגמת נפש.

אומרים חז'לח, פנינה לשם שמיים התכוונה.

היא לא עושה את זה מתוך אכזריות. לא, לשם שמיים.

שמה?

להביא את חנה למצב שהיא תבכה ואז הקבוצה ייתן לילדים.

ונשאלת השאלה, מאיפה יודעים שפנינה התכוונה לשם שמיים?

אלא, כשרואים כזאת אכזריות זה רק לשם שמיים.

אם רואים כזאת אכזריות זה רק אדם שחושב שהוא עושה מצווה יכול להתאכזר ככה לשני.

אם הוא יודע זה עבירה, עד כדי כך אולי הוא מסוגל לעשות.

אבל כשהוא מתכוון לשם שמיים, במרכאות,

זה הכי מסוכן.

זה הכי מסוכן כשאדם חושב שהוא עושה מצווה

ובאמת זה עבירה,

שם הוא יכול להיות האכזריות.

קריא ביותר כלפי האדם.

ראינו בתקופת הבחירות מה היה עם כל הרבנים.

כי אם חשבו שזה לשם שמיים,

אז לקחו בן אדם שהשקיע 35 שנה בעולם התשובה,

בעם ישראל,

עשה את הדברים הטובים ביותר,

אבל כשזה לשם שמיים, למחות בכבודו של מרן,

וואו, לשם שמיים הזה,

זה כמו השהידים שאומרים,

אללה הוא אכבר, הם הולכים בשם השם,

הולכים לרצוח תינוקות, נשים,

מתפוצצים בליל הסדר בתוך מלונות,

בליל הסדר הורגים נשים, גברים וטף,

למה? לשם שמיים, אללה הוא אכבר,

עם שם השם,

שם זה הכי מסוכן, כל השהידים

זה רק בכוח, שהם הולכים לשם שמיים,

הם חושבים שהם הולכים לשם שמיים,

הם חושבים שהם קדושים,

מגיעים ישר לגן עדן,

אלה הכי מסוכנים.

לכן אומר בן איש חי,

המרגלים התכוונו פה לשם שמיים,

הם חשבו לשם שמיים.

אבל הזוהר הקדוש מגלה לנו שהייתה להם נגיעה פנימית.

הזוהר הקדוש אומר לנו שהמרגלים,

הייתה להם נגיעה פנימית, הם ידעו שבמדבר הם ראויים להנהיג את עם ישראל.

אבל בארץ ישראל, בארצה זה משהו אחר.

בארץ ישראל הם לא ימשיכו להנהיג את עם ישראל,

ולכן הם פחדו על התפקידים שלהם.

הנשיאים פחדו להפסיד את התפקיד שלהם, של הנשיאות,

לכן הם העדיפו להשאיר את כולם במדבר

ולהמשיך להיות נשיאים, להידבק בכיסא שלהם.

ואת הנגיעה הזאת הנשיאים לא הרגישו,

ומשה רבנו לא הרגיש את זה עליהם.

אבל זו הייתה המטרה שלהם.

המטרה שלהם הייתה להישאר במדבר ולהמשיך להיות נשיאים,

לא להיפרד מאורות

הצבי של הכנסת.

לכן הם רצו להשאיר את עמיסה במדבר,

ולכן הם הוציאו דיבה על הארץ.

הם חשבו שהם עושים מצווה, להגביר את הניסיון של עם ישראל כדי שיהיה להם שכר יותר גדול.

אבל הזוהר הקדוש מגלה לנו שלא, שהייתה להם נגיעה פנימית,

והנגיעה הפנימית הייתה שהם לא רוצים להפסיד את השררה,

לא רוצים להפסיד את התפקידים שהיו להם במדבר,

לכן הם רצו למנוע את עמיסה מלקשת את ארץ ישראל,

כדי להמשיך להיות בתפקידים שלהם.

וזה מה שראינו.

לאנשים היה להם שררה,

היה להם אינטרסים,

הבטיחו להם קרקעות, הבטיחו להם כל מיני צ'ופרים למיניהם.

ואם תעשה כך אתה תקבל, ואם לא, אוי ואבוי לך.

איומים, הפחדות ומקל וגזר.

ולכן אלה נפלו, בא לשם שמיים, למחות על כבודו של מרן.

לכן הם נפלו כולם ביחד.

כי זה לשם שמיים.

על שם שמיים שאמר לזהות שזה עבירה ולא מצווה,

זה קשה מאוד. זה קשה מאוד, אומר רבי נשחק, זה צריך תפילה מיוחדת.

זה צריך תפילה מיוחדת, יא יושעך מעצת מרגלים.

בלי תפילה על קברי אבות,

בלי תפילה של משה רבנו, קשה קשה מאוד להבחין בין מעשה שהוא עבירה לבין אם באמת זה מצווה.

וזה המרגלים נפלו.

כי זה לשם שמיים.

כשיש לשם שמיים הכל מסוגלים.

הכל מסוגלים.

אם לשם שמיים הכל מסוגלים.

לזרוק גם מזמיע ולזרוק ולהריק ולזרוק.

הכל, הכל. להזיק את הממון של האדם.

הכל מסוגלים.

אם לשם שמיים, הכל מסוגלים.

למנוע אנשים מללמוד תורה, למנוע הרצאות, למנוע זה, למנוע זה.

למה לשם שמיים?

לשם שמיים.

אחרים שעשו פי מיליון

לא עשו אפילו עשירת מדבר כזה.

אבל זה כוחו של היצר.

שהשם יזכה אותנו לדעת

ללקוע בנקודת האמת בכל דבר,

לדעת מה מצווה באמת ומה עבירה באמת,

ולדעת להתפלא בורא עולם לזכות לסייעתא דשמיא,

כי צופר רשע לצדיק ומבקש עמיתו.

היצר רע, צופה.

מה זה צופה?

כל הזמן עוקב אחרי הצדיק.

איפה אני יכול להפיל אותו?

צופה רשע לצדיק ומבקש עמיתו.

השם לא יעזבנו בידו.

כלומר, אם האדם יש לו סייעתא דשמיא,

כי הוא מתפלל להשם שיציל אותו מהניסיונות

לנצל מכל מיני פיתויים וכל מיני

דברים שיכולים להטעות אותו,

מכל מיני סיבות.

יש כל מיני סיבות.

האדם בנוי מתאוות, מרצונות, מנגיעות,

משוחד, מכל מיני דברים קטנים שיכולים להטעות את הלב שלו.

אז צריך תפילה על זה.

אז השם לא יעזבנו בידו.

רק סייעתא דשמיא יכולה לעזור לאדם להינצל מדברים מסוימים.

בדברים הגלויים והברורים זה תלוי באדם.

תלמד, תדע איזה עבירה, תימנע מזה.

דברים שהם לא ברורים, דברים שהם קשים,

דברים שהם יכולים להתפרש כמצווה או

ההפך,

פה צריכים הרבה הרבה סייעתא דשמיא.

ולכן אנחנו צריכים להתפלל להשם את ברח שהשם יציל אותנו מהייצר הרע שצופה עלינו כל הזמן,

להחטיא אותנו,

שהשם יזכה אותנו באמת להתגבר ולדעת ולזהות מה מצווה ומה עבירה ולהינצל מעצת המרגלים, מעצת אייצר הרע.