הרב אברהם יצחק חיזוק לחודש אלול

- - - לא מוגה! - - - 

ערב טוב קהל קדוש ברשות הרב ברשות כל הקהל

רציתי ככה לפני שנדבר קצת על הימים הנוראים שנמצאים עכשיו בפתח

התחלנו כבר את ימי הסליחות והרחמים

רציתי לפתוח בזה סיפור מאוד מעניין ששמעתי לאחרונה

סיפור השגחה יוצא מן הכלל

שכשמעתי את זה מאחד מן תלמידי החכמים,

שסיפר אותו,

הוא אמר שהוא אישית בדק את המעשה והוא אמר שהוא מאומת,

אז אני מעתיק אותו ככתבו וכלשונו.

הוא סיפר

שיש איזה רב אחד, תלמיד חכם,

בקריית הרצוג, יש לו ישיבה,

ולא עלינו ולא עליכם, בישיבה שלו, בחור בשם אוראל

קיבל את המחלה בראש, לא עלינו ולא עליכם.

קיבל את המחלה

ההורים היו עובדי עצות, לא יודעים מה לעשות, מתמודדים עם דבר כזה לראשונה.

ההורים מחליטים

לקחת את הילד לרופאים הכי מומחים,

בודקים, אומרים להם, תשמעו, יש איזה ניתוח בחוץ לארץ, צריך לעבור אותו,

העלות של הניתוח מאוד יקרה, תגייסו את הכסף, ובזריזות צריך להתחיל לטפל בילד, החיים שלו ממש בסכנה.

ההורים לוקחים חובות,

מגייסים את הכסף שצריך,

מטיסים את הילד לחוץ לארץ,

הילד נכנס לניתוח,

ההורים וכל המשפחה יושבים מחוץ לחדר, בוכים, בדמעות, בתפילות.

לאחר כמה שעות יוצא הרופא וקורא להורים לחדר,

הוא אומר להורים, תקשיבו,

מחובתי בתור רופא להגיד לכם את הפרטים הבאים,

אני אשתדל לעדן בתיאורים כמה שאני יכול, אבל אתם צריכים לשמוע את המצב, אתם ההורים של הבחור, אתם צריכים לדעת מה קורה.

אומר להם הרופא,

הניתוח של הבחור

לאכזבתי לא הצליח,

ועד כמה שאני מבין ואני רואה את המצב,

הוא גם קצת החריף.

אז תיקחו את הזמן שנותר,

תתחילו לקבל את זה נפשית, אתם נוהגים להתפלל, אז תתפללו,

אבל תכינו את עצמכם נפשית, ככה אני מודיע בתור התפקיד שלי.

ההורים תפסו את עצמם,

חז״ל אומרים

מהפסוק ורפא ירפא,

דורשים חז״ל,

מכאן שניתן רשות לרופא לרפא.

ככה דורשים חז״ל, יש כפלות בלשון

ורפא ירפא. למה הפסוק כפל פעמיים בלשון רפואה?

אומרים חז״ל ללמדך שניתן רשות לרופא לרפא.

למה שיהיה מותר לרופא לרפא?

הלוא זה דומה לאסיר שבבית המשפט אסרו אותו,

נתנו עליו מאסר עולם,

אחרי שהוא נכנס לכלא בא הסוהר עם מפתח ספייר,

פותח לו את התא, אומר לו, זהו, לך הביתה, אתה משוחרר.

ריבונו של עולם,

הקדוש ברוך הוא נתן מחלה למישהו.

איך הרופא הזה יכול לבוא ולהגיד, בוא, אני אתן לך תרופה ואני אוציא אותך מהדלת השנייה?

סליחה, אם הקדוש ברוך הוא נתן את המחלה,

הוא ייקח אותה,

לכאורה.

באים חז״ל ואומרים, לא.

ורפא ירפא,

מכאן שניתן רשות לרופא לרפא. את הקדוש ברוך הוא נתן רשות לרופא לרפא,

זה בסדר שהוא ירפא.

תפסו את הראש אותם הורים ואמרו,

אם לרפא את הקדוש ברוך הוא עשה טובה לרופא ונתן לו רשות,

לייאש מי נתן לו רשות?

ורפא ירפא, ניתן לו רשות לרפות, לייאש לא ניתן לו.

אז איך הוא יבוא ויגיד לי שלילד כבר לא נותר זמן לחיות?

הניתוח לא יצליח, אבל הקדוש ברוך הוא ברצונו נתן את החיים,

הוא יחליט מתי נגמר הבטרייה, לא הרופא.

כי התחזקו באמונה באותו חדר וחזרו הביתה רוממים ומחוזקים.

אבל נמצאים עם ילד חולה בבית,

זה לא צחוק,

שאף אחד לא יתנסה מעם ישראל במצבים האלה.

הם ממשיכים לחפש בכל הקופות-חולים,

פרופסורים, רופאים, מנסים לאתר איזה מישהו שימצא איזה מזור לבעיה.

ולאחר מספר ימים הם שומעים שיש רופא בצרפת, כמדומני,

בצרפת,

בשם דוקטור דייץ.

הרופא הזה מומחה לבעיה,

מהסגנון הזה, בדיוק של הבחור.

הם מזדרזים להרים טלפון לדוקטור,

המזכירה עונה,

מסבירים לה ממש בשתי מילים את המצב, ואומרים לו, תקשיבי,

לפי חוות דעת של הרופאים, השעון החול הולך ואוזל.

אין לנו זמן, תזדרזי, תדחפי אותו כמה שיותר מוקדם.

אותה מזכירה לקחה את הסיפור ללב,

אמרה, אתם יודעים מה?

נשבץ אותו מיד בשבוע הבא.

נשבץ אותו מיד בשבוע הבא,

עלות הניתוח היא 130,000 דולר.

תארגנו את הכסף,

ובעזרת השם נדבר לקראת התאריך.

ההורים של הבחור, של אוראל, עוד היו בחובות מהניתוח הקודם.

אמרו, 130,000 דולר, מאיפה נביא?

מנסים, דין ודברים מפה, דין ודברים משם, חולפים מספר ימים, לא מוצאים, לא יודעים מאיפה, מאיפה נביא? עוד חובות? גם צריך להחזיר את החובות הקודמים.

יום למחרת,

הרב של הבחור מקבל טלפון בישיבה,

אחות של אוראל נמצאת על הקו.

גברת אבוטבול נמצאת על הקו?

כן, מה את רוצה, גברת אבוטבול? אומרת לו, תקשיב, כבוד הרב,

ישבנו אתמול, אני ובעלי, והגענו להחלטה.

מכיוון שהחיים של אוראל הולכים באוזלים,

ואנחנו צריכים להשיג 130,000 דולר, ולהורים אין מאיפה,

הפתרון היחיד שראינו לנכון להשיג את הכסף

זה למכור את הדירה שלנו

ב-130,000 דולר.

זה אומנם מחיר הפסד, ואנחנו מודעים לזה,

אבל פתרון לבעיה אין,

והחיים של האח יותר חשובים לנו מהדירה.

הרב עוצר כמה שניות, מחזיק את הראש,

אחרי כמה שניות הוא אומר לה, תקשיבי,

אני מאוד מעריך את המעשה הנועז הזה,

אבל תחשבי,

בעלך אברך,

את אמא לשישה ילדים,

את מוכרת בית במחיר של 130,000 דולר, מחיר הפסד,

עם מה תחי מחר בבוקר?

מה תעשי מחר?

אומרת לו, כבוד הרב, אתה חוזר על ההחלטות שהיו לנו בהתחלת השיקול.

היום כבר הפכנו על זה כמה וכמה שעות ולילות,

כבוד הרב, זה סגור, החלטנו, מוכרים את הדירה,

זהו.

עוד, אומרת לו, אתה תרים טלפון בבקשה למזכירה, ותתחיל לזרז את כל ההליכים.

הרב מקבל את הדברים, כמו שהיא אומרת, ואומר לה, אם כך, רצונו של אדם זהו כבודו.

עוד באותו יום, גברת אבוטבול מפרסמת את הדירה למכירה,

ומשיגה את הקליינט.

מגיעה גברת,

חותמים את החוזה, והדירה נמכרת.

עוד באותו יום חותמים את החוזה, היא מבקשת הארכה של כמה ימים, שהיא תהיה בדירה, המצב קצת לא מאשר לה לעבור דירה, אבל את החוזה הם חתמו ואין לאן לחזור.

הם כבר נמצאים אחרי הרגע של האל-חזור.

הרב מרים טלפון למזכירה, שומע את הכול,

והיא אומרת לו, אני מאוד שמחה שאירגנתם את הכסף,

אבל שכחתי כנראה לציית לכם פרט אחד בטלפון הקודם,

שהדוקטור לא מבצע את הניתוח בחוץ-לארץ,

הוא בא אליכם לארץ לבצע את הניתוח.

אז יש לכם להכין עוד כרטיס טיסה,

את כל ההוצאות הנלוות,

בית מלון, כל מה שהוא יצטרך מהצד.

קחו את הסביבות 30,000 דולר, שיהיה בהצלחה, נדבר כשתארגנו את הכסף.

הרב תופס את הראש ואומר, 30,000 דולר, למה לא אמרת קודם?

היית אומרת קודם, היינו מכניסים עוד 30,000 דולר, מוכרים את הדירה ב-160,000, גם מחיר הפסד, אבל מרוויחים עוד כסף.

עכשיו, מה נעשה?

הרב יושב וחושב,

אומר, יש לי רעיון.

מרים טלפון לגברת אבוטבול, אומרת לה, תקשיבי, כך וככה העניין,

30,000 דולר אני לוקח על עצמי.

עוד היום אני מוציא את הבחורים לאסוף כסף בישיבה,

בעזרת השם יתברך עד סוף שבוע אני אשתדל לגייס את הכסף.

ככה או ככה סגרו את השיחה, מתקרבים הימים לבינתיים, הרב

שולח את כל הבחורים לאסוף כסף, מפזר אותם בכל קצוות הארץ.

קבוצה לכאן, קבוצה לשם, אומר להם, חבר'ה, את כל כושר השכנוע להוציא, הכל, כל מה שאתם מכירים, כל מה שלמדתם בחיים, עכשיו זה הזמן להוציא, להצין נפש יהודי,

נפש מאצלכם, מתוך הספסל של הלימודים, זה הכי חשוב.

להציל משפחה שלמה, חבר'ה, עם כל הלב, עם כל הרגש.

טוב, החבר'ה יצאו ככה משולהבים ומרוגשים,

מתפזרים לקצוות הארץ,

למחרת הרב מקבל טלפון לקראת שעות אחר הצהריים,

הרב נמצא בשעה של שיעור,

מקבל טלפון, הוא רואה אחד מהבחורים,

שהוא יצא לאסוף כסף, נמצא על הקו.

יהודה,

מה קורה?

אומר לו, תקשיב, כבוד הרב, אנחנו נמצאים פה עכשיו עם איזה נהג מונית,

והוא מבקש ממנו להעביר מזוודה.

מאחר ושמענו על הבחורים הקודמים שהעבירו מזוודה וקצת הסתמכו כשהם הגיעו ליעד,

אנחנו שואלים את הרב מה לעשות, להעביר או לא להעביר.

הרב אומר להם, בשום פנים ואופן לא לגד במזוודה.

הוא ראה אותם בחורי ישיבה תמימים כאלה וזה, עזוב, לא לגד במזוודה.

אומר לו, הרב אמר, הרב אמר.

מנתקים את השיחה,

אחרי רבע שעה עוד פעם אותו בחור נמצא על הקו.

כן, יהודה, מה קרה עכשיו?

אומר לו, תקשיב, כבוד הרב, הנהג מונית, לוחץ, לוחץ, אין מה, לא יודע, הוא רוצה שאני אקח את המזוודה,

הוא לוחץ אותנו בכל מחיר, הרב, מה לעשות, לקחת או לא לקחת, אנחנו מרגישים לא נעים במונית.

אומר להם, כבוד הרב, תקשיבו,

אני באמצע שיעור, אני לא יכול עכשיו, ואתם מפריעים לי פה באמצע? תעברו כאן בחזור, אני אעצור, אדבר.

טוב, אני אסגור את הנושא עם הנהג מונית. יתן לו לגעת במזוודה.

טוב,

חולפים עוד מספר דקות, הם מגיעים למטה, ממתינים שהרב יסיים את השיעור.

הרב יורד בתום השיעור למטה,

והנהג מונית יוצא, אומר לו, כן, מה העניינים עם המזוודה? מה אתה רוצה מהבחורים?

הוא אומר לו, תקשיב, אני אסביר לך.

אני קוראים לי גבי, אני נהג מונית כבר הרבה שנים.

היום בבוקר קרה לי מעשה שאני חולם עליו כבר הרבה הרבה זמן.

מה קרה?

הוא אומר, היום בבוקר אני נוהג לעשות את הסיבוב שלי היומית ליד השדה תעופה. שם יש דגים שמנים מגיעים מחוץ לארץ, יש להם הרבה מה להוציא.

אני לוקח אותם, עושה להם נסיעות בארץ,

לוקח אותם ליד, תמיד מכפיל את היעדים, ככה מרוויח טיפה יותר פרנסה ביום.

היום בבוקר הייתי ליד השדה התעופה

ואני רואה את היער ממש כמו באגדות.

כולו לבוש מכף רגל ועד ראש, מחויט, מעונב,

ממש כמו שכל אחד חולם שיפול אחד כזה לידיים.

יד, ביד ימין הוא מחזיק מזוודה, ג'ימס בון גדולה,

מהצד שלי מזוודה גם כן, אבל טיפה יותר קטנה.

הוא אומר, שתיהן נראות מכובדות ומן הסתם שתיהן מלאות ביהלומים,

בכסף, בדברים שכל אחד מאיתנו היה רוצה.

הוא אומר, תשמע, זה,

אני חייב את התייר הזה.

הוא אומר, אני הצמדתי אליו כמה שאני יכול, בסופו של דבר הוא קלט אותי.

אמרתי לו, כן, לאן אתה צריך?

הוא אמר לי, אני צריך לאיזה מלון מסוים, קח אותי לשם. אמרתי לו, בשמחה, תעלה.

לקפתי לו מחיר גבוה, הוא אמר לי, אני מוכן לשלם.

לקחתי אותו בנסיעה, הוא אומר, הגעתי אותו עד המלון, וכל הדרך אני ככה מתביית דרך המראה על המזוודות שלו, אני רואה אותו יושב באמצע,

מזוודה אחת מימין, מזוודה אחת משמאל,

אבל אליך לא ייגש, אני אלי לא מגיע כלום, רק המזוודות נמצאות לידו. הוא אומר, כל הדרך, אני מסתכל במראה, מחכה, אולי יתמזל מזיל לי והוא ישכח פה איזה מזוודה אחת באוטו, אנחנו נאמץ אותה. אמץ לוחם, אני אקח פה איזה מזוודה, הביתה.

כל הדרך הוא נוסע,

מגיע ליעד,

מוריד את התייר, הוא מסתכל עליו ככה איך שהוא מתרחק מהאופק ונושך את השפתיים, אומר, אח, ריבונו של עולם,

למה, למה, למה בן אדם יש לו כל כך הרבה ואני לא?

נהג מונית עשית אותי, למה?

למה? למה לא איש עסקים, ככה במזוודות, ככה שיהיה לי הרבה כסף, טוב.

תוך כדי שהוא מתחיל לנסוע לאט, הוא מסתכל מאחורה והוא רואה שהמשאלה שלו התגשמה.

המזוודה הקטנה נשארה על המושב.

הוא אומר, השתבח, שיאמרו בורא עולם, הוא לא הכיר מצוות של השבת אבדה וכאלה.

מיד עשה פרסה, 160, נסע הכי מהר שרק אפשר, שגם אם הנהג יתחרט, שגם אם התייר ייראה,

שגם אם הוא יתקשר לתחנת מוניות שכבר לא ידעו מי זה, הבן אדם יגיד, נעלם לי, לא ראיתי, נוסע מהר לאיזה פינה צדדית, תופס את המזוודה,

רץ בין השיחים, פותח אותה,

והיה בטוח שמהיום הוא יהיה עשיר כקורח,

אבל המחשבה שלו נגוזה באחת.

פותח את המזוודה והוא זורק אותה מהפחד.

בתוך המזוודה הוא רואה עולרים, סכינים, פנסים.

הוא אומר, של מי זה? של החמאס.

את מי הסעתי באוטו? זה היה נראה לי שיש עסקים.

לאן הוא היה בדרך, הבן אדם הזה, עם עולרים וסכינים?

מה זה הבן אדם הזה?

הוא אומר, נבהלתי,

תפסתי את המזוודה מהר, קיפלתי אותה, זעקתי אותה במזוודה והתחלתי לנסוע.

התחלתי לנסוע, לא יודע לאיפה.

הוא אומר, פתאום אני רואה את אחד הבחורים של החמודים האלה עומדים בצד ומחכים למונית.

הסעתי אותם, ותוך כדי שאני אפוף במחשבות מה אני עושה עם המזוודה הזאת ואיפה אני משמיד אותה,

פתאום נזכרתי, רגע,

לדתיים האלה יש להם איזה מצווה כאילו השבת אבדה שהם מוצאים דברים ומחזירים את זה לאנשים.

מה, אני אפטר הכי טוב עם המזוודה הזאתי? גם הבן אדם שבעל הסכינים יקבל את הסכינים שלו, יעשה איתם מה שהוא רוצה, וגם אני, אין שקט, עזוב אותי, משטרות עכשיו, לא מתאים לי.

הוא אומר לו, כבוד הרב, אני מבקש ממך, תקח, תגיד לבחורים, ייקחו את המזוודה ויחזירו אותה למי שזה שייך לו, מה אני אעשה עם זה בתוך האוטו?

טוב, הרב אמר לו, אני שומע מה אתה אומר, תביא את המזוודה, גם בהלכות השבת אבדה יש כללים.

אם זו אבדה שאין לה סימנים, למי אני אחזיר את זה?

הוא אומר לו, תביא את המזוודה.

לוקח את המזוודה, הרב, מנסה לחפש איזה סימן, איזה כילוף, איזה משהו,

פתאום הוא רואה, הוא מוצא סימן.

על הידיד של המזוודה כתוב שם,

דוקטור דייץ, חרוט על המזוודה.

הוא אומר לו, אתה לא מבין מה אני מדבר איתך עכשיו.

הוא אומר לו, אתה יודע של מי המזוודה הזאת?

הוא אומר לו, המזוודה הזאת זה של הרופא שבא במיוחד מחוץ לארץ לנתח את אחד התלמידים שלי, אתה מבין מה קורה פה?

הוא אומר לו, תתקשר מהר לבן אדם, הוא בטח מחפש את המזוודה שלו,

בוא נעזור לו, תתקשר אליו מהר,

תתקשר אליו מהר וניקח אותך למלון.

מהר הרב מתקשר לדוקטור דייץ, אומר לו, תקשיב,

יש לי בשבילך חדשות טובות, תרד מהר ללובי.

הוא לא מבין, הרב מתקצר במילים לבינתיים,

הנהג מונית גבי נוסע, נוסע, נוסע למלון.

הרב יורד עם כל הבחורים, דברים כאלה לא קורים כל יום.

הם יורדים ללובי,

דוקטור דייץ מגיע בריצה,

ואיכשהו הוא רואה את המזוודה בידיים שלהם, הוא כמעט מתעלף.

מחזיקים אותו מהר, אחד מפה, אחד משם, משאירים אותו על הספה,

מכתיבים לו את הפנים, אומרים לו, מה קרה? מה קרה? ספר.

הוא אומר לו, אתם לא מבינים.

המזוודה שאתם מחזיקים ביד זה הכלים של הניתוח.

הניתוח הזה הוא ניתוח שאני, זו שיטה חדשנית שלי וכל הכלים שיש במזוודה זה כלים, אין עוד כאלה בעולם, זה כלים שאני פיתחתי לצורך השיטה.

זאת אומרת שאם לא הייתם מוצאים את המזוודה שלי, לא היה לי כלים לנתח את הבחור.

אתם מבינים מה עשיתם פה?

הרב עומד מהצד ומקשיב לכל הסיפור,

אומר, תראה את האנשים האלה.

בטח עוד מעט הוא יגיד, נס רפואי,

אנשים מצאו לי, אני...

הוא אומר לו, בוא ננצל את ההזדמנות,

נכניס לו קצת אמונה לרופא הזה,

שיש בורא לעולם, יש אלוקים בשמיים.

הוא אומר לו, תגיד לי, אתה קולט מה קורה פה?

או שאתה לא מבין מה קורה פה?

הוא אומר לו, אנחנו הזמנו אותך לארץ לנתח את אחד התלמידים שלי.

באותו יום, ממש בתזמון מושלם,

אתה עוצר את אחד מהבחורים שלי,

אתה עוצר את הנהג מונית,

שבמהלך היום

ייקח את אחד התלמידים שלי באוטו,

ובדיוק אתה תשכח את המזוודה, לא של הכסף, את המזוודה של הכלים שיהיה חשוב לך,

ובדיוק הנהג מונית מצליח בתזמון מושלם לפגוש את הבחורים,

והם מתקשרים אליי כי אני הרב שלהם,

ואנחנו מחליטים ליצור קשר עם הבן אדם,

עם הנהג מונית,

לראות במה מדובר, ובדיוק אני מצליח לקנות את השם שלך למזוודה,

מעטירים אותך, מחזירים לך את המזוודה. תגיד לי, אין פה יד מכוונת?

כל זה בא במקרה?

מי עשה את זה?

דרווין?

ההוא יושב כמה שניות, הרופא, אומר לו, תשמע,

שכנעת אותי.

הוא אומר לו, תשמע,

אתם עשיתם לי חסד של 400,000 דולר,

השווי של המזוודה,

אני עושה לכם חסד של 130,000 דולר,

עלות הניתוח עלי,

לא לוקח כסף על הניתוח.

איזה שמחה, הרב מבסוט, נותן לו את המזוודה,

לוחצים ידיים,

עוד בסוף השבוע,

לוקחים את אורל, מכינים אותו בבדיקות והכול, תחילת שבוע הבא, כמו שסיכמו, התאריך,

אורל נכנס לניתוח ובחסדי שמיים המרובים עובר את הניתוח בהצלחה.

ברוך השם, אורל עובר את הניתוח, נכנס לתקופה של החלמה.

ברוך השם, מתאושש.

כאן בעצם הסיפור נגמר

עם דוקטור דייטס.

עם גברת אבוטבול הסיפור מתחיל.

אומנם הרופא עשה איתם חסד של 130,000 דולר,

אבל היא כבר סגרה חוזה על הדירה, אין לבטל דברים כאלה. מה תספרי ללקוחה? לא מעניין אותה, היא רוצה את הדירה.

ככה היא באה לבעלה בשעה טרם, אומרת לו, תקשיב,

אנחנו כבר מכרנו את הדירה, אתה נעשה, אין להשיב.

תמיד היה לי חלום לדירה בירושלים.

תמיד אני חולמת על דירה בירושלים,

ככה, דירה מרווחת ויפה עם אבני כותל,

שאני אהיה קרובה לכותל גם כן. תן לי, ככה, פה בוא ננסה להגשים את החלום, מי יודע?

בעלה אמרת, תגידי לי, את שפויה?

איזה ירושלים 130,000 דולר?

מה את יכולה לקנות בירושלים 130,000 דולר? חנייה?

מי ייתן לך דירה?

אמרת לו, תקשיב,

אני מאמינה בקדוש ברוך הוא, אני רוצה דירה?

אמרת לה, את רוצה דירה? לכי את לירושלים, תחפשי דירה, אם תמצאי, תקראי לי, אני אביא את הדברים.

ראתה שבעלה לא ממש בקטע, כמו שנקרא,

אומרת לה, אני הולכת עם האמונה שלי עד הסוף.

מתקשרת לחברה שלה בירושלים,

אומרת לה, תקשיבי, אני רוצה לעבור למצוא דירה בירושלים, את מכירה איזה מתווך אמין?

אמרת לו, דווקא אני מכירה.

פה רחוב אחד ממני. אומרת לו, תסדרי לי פגישה, אני כבר מגיעה.

היא נוסעת לירושלים,

מגיעה לחברה שלה, היא מכוונת אותה למתווך.

היא עולה למתווך, אומרת לו, תקשיב,

אני מחפשת דירה בירושלים,

אבל דירה שלא תהיה ישנה, אתה יודע, אני עובר את זה פה, אני רוצה דירה טובה, אל תזרוק לי, קח סתם משהו שיש לך.

אני רוצה דירה חדשה, דירה טובה,

דירה גדולה,

אני לא מתעקש על שישה חדרים, גם יכול להיות חמש חדרים, לא נורא.

שתהיה משופצת במצב טוב,

בוא תגידי לי מה יש לך.

אומרת לו, טוב, הוא אומר לה, בסדר, יש לי כמה דברים דווקא, אבל בוא תגידי לי, זה טווח מחירים.

היא אומרת לו, תראה, אני

130 אלף דולר, זה מה שיש לי.

הוא אומר לה, מה זה?

אומרת לו, 130 אלף דולר, זה מה שיש לי.

אומרת, תגידי לי, גברת, מה את עושה לי משחקים פה? איפה המצלמה הנסתרת שמתחבאת לי פה? איזה 130 אלף דולר בירושלים? בת למתווך עוד שלוקח דמי תיווך, דירה בירושלים, 160 אלף דולר.

גברת, תעשי לי טובה, אין לי זמן למשחקים האלה,

תצאי בבקשה החוצה, תחפשי אולי בבניין ממול.

תיזהרי רק כשהיא נמצאת במדרגה, שלא תקבלי מכה על המשקוף, כי הוא נמוך.

שיהיה לך בהצלחה ויום טוב.

מקבלת סטירת לחי שנייה,

אבל אומרת, אני מאמינה בקדוש ברוך הוא עד הסוף.

היא יוצאת החוצה, מתפללת לקדוש ברוך הוא, אומרת, ריבונו של עולם, אתה יודע את כל המסירות שעשיתי.

אתה יודע את כל המחשבות שעברו לי בראש, את כל ההתלבטויות שלקחתי, את כל המחשבות שישבנו אני ובעלי והתלבטתי.

וחשבנו, הפחנו בכל הנושא.

בסופו של דבר החלטנו לוותר מעצמנו בשביל החיים של האח שלי.

בורא עולם, אני יודעת שלא תעזוב אותי.

ככה התחזקה באמונה,

יורדת במדרגות ומתפללת לקדוש ברוך הוא,

איך שהיא יוצאת מהבניין, היא מסתכלת בבניין ממול,

שואלת למכירה.

אומרת, מה, בורא עולם לא עושה דברים סתם. לפעמים בן אדם נמצא במצבים שכל דבר הוא מאמין.

אין, כל דבר קטן, הוא אומר, בדיוק זה מתאים,

אומרת, אם הקדוש ברוך הוא זימן לי דירה למכירה, נכנסת.

מתקשרת על מספר טלפון, אומרת לה, תקשיבי, זה בקשר לדירה, אני בדיוק נמצאת כאן ברחוב ממול, אני מסתכלת,

זה עדיין רלוונטי?

רלוונטי, אני יכולה לבוא לראות? בבקשה, הדלת פתוחה.

גברת אבוטבול עולה במדרגות, נכנסת לבית, פותחת לה אישה את הדלת,

עושה לה סיור בבית,

וגברת אבוטבול אומרת,

זה הדירה,

זה הדירה, כזאת חלמתי.

דירה עד שישה חדרים, כמו שהיא רצתה בהתחלה, דירה גדולה, מרווחת, משופצת, ממש כמו שהיא חלמה עליו. אומרת לה, גברת, סגרתי איתך, בואי נסגור חוזה.

היא אומרת לה, חוזה אני לא סוגרת, רק בעלי עושה את הדברים האלה, לא מתעסק איתי עם הכספים, חכי שהוא יבוא, נסגור חוזה.

היא יורדת למטה,

מתפלדת לקדוש ברוך הוא, אומרת, ריבונו של עולם, אהבתי את הדירה, בבקשה, ריבונו של עולם, הבאת אותי עד לכאן, אל תאכזב אותי.

אל תאכזב אותי, אני רוצה לחזור הביתה, קיבלה על עצמה 40 יום פרק שירה, אני אבטיח ואני אפרסם ואני אעשה והכול, כל הסגולות שהיא חשבה באותו רגע, עשתה, ריבונו של עולם,

תן לי את הדירה, בבקשה, בורא עולם. בוכה, מתפללת,

אחרי חצי שעה מתקשרת אליה, בעלת הדירה,

את יכולה לעלות, בעלי הגיעה.

טוב, בעלי הגיעה.

היא עולה למעלה,

היא דופקת בדלת, בעלה פותחת את הדלת,

אדם שמשדר סבלנות, אומרת לה, כן, מה את רוצה? אומרת לה, אני דיברתי עם אשתך, אני רוצה לראות את הדירה, בבקשה. הוא לוקח אותה בדירה, מתחיל להשוויץ. אומר לה, תשמעי,

פה צנרת חדשה, פה עשיתי ככה לאחרונה, את רואה, שם זה שיפוץ חדש, פה הכל קרה מכאן,

זה, אני עוד חודש מסיים פה את השיפוץ, את רואה שם, הכל פה, הבית הזה עבר פה שיפוץ של עשרות אלפי שקלים, הבית הזה עבר שיפוץ, חבל על הזמן.

אומרת לו, אדוני, אתה לא צריך להשוויץ בדירה, אני לקחתי אותה כבר, בוא נסגור חוזה, חבל על הזמן.

אומרת לה, טוב,

כמה אתה רוצה על הדירה?

אומרת לו, אומר לה, אני 310. אומרת לו, צר לי לאחזן אותך, יש לי את אותם מספרים, אבל בהיפוך.

יש לי 130, אני מקווה שזה לא מפריע לך, הסדר של הספרות.

ההוא אומר לה, תגידי לי, את נורמלית?

130,000 דולר, דירה כזאת, היא רבע שעה שרבת לי בבית על סיבובים,

בסוף יש לך 130,000 דולר?

מה זה צריך להיות?

צעק עליה, ירד עליה שמה.

שמה כבר הגיעה שסייעת השרעון שלה פקעה עד הסוף.

אומרת לו, תקשיב לי, אדוני,

אתה לא תצעק עליי, אתה שומע?

הסיפור כך וככה היה, אח שלי היה לו, אח שלו מספרת, היה לו ניתוח,

לא הצליח,

חיפשנו לו ניתוח חדש,

אמרו שהחיים שלו בסכנה,

אני ובעלי מכרנו את הדירה ב-130,000 דולר, מחיר הפסד,

בסופו של דבר המנתח הגיע לארץ והוא מביא לנו את הניתוח בחינם,

אבל החכם הזה אמר את זה כבר אחרי שבחרי את הדירה, אני לא יכולה לחזור בי, המצב נסגר ככה,

אני עכשיו עם 130,000 דולר, בעלי אברך, שישה ילדים,

אין לי מה לעשות כרגע, זה מה שיש לי, עם זה אני אמצא דירה.

וואו, הוא יושב ככה, כזה ארטילרי, היא פותחה עליו,

מה את רוצה ממני?

אחרי כמה שניות הוא אומר לה, תגידי,

אמרת שלאח שלך היה ניתוח ולא הצליח?

אומרת לה, כן, לאח שלי היה ניתוח ולא הצליח, ואני מסבירה לך שבזה אני נמצאת פה עכשיו.

והבאתם איזה דוקטור מחוץ לארץ ועשה לכם את האינטוח, כן, עשיתי!

130,000 דולר עלה?

אומר, כן.

אומרת לו, תגידי, במקרה קוראים לך גברת אבוטבול?

אמרת לו, כן, מה אכפת לך, איך קוראים לי עכשיו, אני מדברת לך על הדירה, בואו נסגור את הנושא.

אומר לה, רגע, את אחות של אוראל.

אומרת לו, כן, מה קרה?

אומר לה, אני גבי, הנהג מונית.

איזה השגחה פרטית, אומר, גבי, הנהג מונית, מה אתה עושה פה?

מספר לה את כל הסיפור, כל מה שאירע במזוודה והכול, מרים טלפון לרב, אומר לו, תקשיב, כבוד הרב, ככה וככה הסיפור.

נמצאת פה לידי גברת אבוטבול.

אחות של אוראל רוצה את הדירה.

מספר לו את כל ההשתלשלות של הדברים, אומר לו, אני אגיד לך דבר אחד.

ההורים שלו נפטרו לא מזמן והורישו לו דירה יפהפייה, ווילה פרטית, במקום.

הוא אומר, כסף כרגע לא חסר לי, הילדים כבר גדלו, כל אחד תפס את הפינה שלו.

לא חסר לי כסף עכשיו, את הדירה אותי אני מוכר ככה, איך אומרים,

בשביל הכיף, שלא יהיו לי עוד נכסים על הראש, אני אקח את הכסף ויעלם מפה.

הוא אומר לו, אם אתה אומר לי, כבוד הרב,

ברגע זה אני חותם חוזה.

רק תגיד, אני חותם חוזה.

הוא אומר לו, תשמע, אני לא לוקח את זה על עצמי,

מחר תבוא תגיד לי למה אמרתי לך, כן אמרתי לך, תעזוב אותי.

בוא נבחר לך גדול שאתה מכיר אותו, נלך למישהו, לדמות שחשובה בעיניך,

מה שיגיד נעשה.

אמר לו, תשמע, שמעתי שזה צדיק אחד בנהריה,

בוא נלך אליו. אמר לו, הלכנו.

עלו על המוליד, שנסעו אליו, נכנסו לרב,

סיפרו לו את כל הסיפור, אמר לו, כבוד הרב,

לך על זה,

זה סיפור משמיים, לך על זה, השגחה פרטית כזאת.

הקב' ברוך הוא מורה לך שזה הדרך שצריך לעשות, תמכור,

ואני מברך אותך שיהיה לך ברכה והצלחה בכל העניינים.

אמר,

כבר שנים שלא שמעתי סיפור השגחה כל כך מורכב.

בהסתכלות שטחית לא הייתי מספר סיפור כזה.

הוא מורכב ומסועף,

ולא כי יד ההשגחה לא יכולה לגולל סיפור כזה. לדעתי הסיפור של המגילה היה הרבה יותר מורכב.

ועם אותו חכמי ישראל כתבו לנו,

גם סיפור כזה אפשר לומר אותו,

אבל מבעל המעשה שסיפר אותו שמעתי שהוא וידא עם אדם-אדם שהיה בתוך הסיפור,

ווידא ואמר שהפרטים שנאמרו אמיתיים לחלוטין.

מהסיפור הזה אנחנו רואים דבר אחד.

דוד המלך אומר בתהילים

מאוד עמקו מחשבותיך על הקדוש ברוך הוא,

איש בר לא ידע.

אדם שקורא את הפסוק הזה אפילו מהשורה טמא על עצמו.

איש בר לא ידע וכסי לא יבין את זאת.

זו האינדיקציה לדעת שהמחשבות של הבורא הן עמוקות?

מה האינדיקציה? הוא טיפש ובער ולא מבין כלום.

תבוא לאדם חכם, אולי הוא יגיד לך,

תשמע, יש לי כל מיני הבנות.

הפיצוץ שהיה בהתחלה, אני יכול להסביר את זה? זה כוח אנרגטי כזה ואחר?

אני אתן לך כל מיני ניתוחים שאין להם שום שחר ושום היגיון, אבל הוא ימציא לך איזה משהו.

אתה בא לטיפש, אומר לך הקדוש ברוך הוא. נו, מה החוכמה? כי הוא טיפש ובר.

מה האינדיקציה שדוד המלך מצביע עליו ואומר לך, אתה רוצה לדעת שהמחשבות של הבורא הן עמוקות?

לך לטיפש,

תגיד לו, תשמע, איך אתה מסביר את הסיפור הזה?

יגיד לך רק ילוקים, כאן תוודא שיד הבורא וההשגחה שלו היא עמוקה למעלה מכל דמיון.

זה פלא עצום, דוד המלך כתב את זה,

זה לא משורר בן זמננו.

שמעתי הסבר נפלא בשם אחד מחכמי המוסר,

אומר אדם טיפש,

יש אנשים, בפרט היום בתקופות מתוחות כמו כאלה של מלחמה,

יש נטייה לאנשים, איך אומרים?

להפגין ידיעות.

גם כשאין לו יד ורגל בכל מה שקורה בחוץ,

הוא מפגין ידיעות. אפשר לבוא ולמצוא כמה אנשים עומדים ברחוב ואומרים לך, תשמע,

אם ביבי היה עושה ככה, אני אומר לך, זה היה הולך.

אומר לך, זה היה הולך.

אבל לא, אני אומר לך, המדינה הזאת, עזוב, שם הכול רקוב, ההוא מתערב, ההוא זה.

אף פעם הוא לא היה שם, הוא לא מכיר את הדמויות,

הוא לא יודע שום דבר.

הוא ניזון משמועות ולפי זה הוא מאבד נתונים ומגיע למסקנות שרק הוא מבין.

תשאל אותו בכלכלה הוא מבין, תשאל אותו בביטחון הוא מבין,

תשאל אותו בספורט הוא מבין, הכול הוא מבין.

מאיפה אתה מבין?

הכול הוא מבין. עזוב, אני חבל על הזמן, אם אני הייתי בכנסת, המדינה הייתה נראית אחרת.

כולם חושבים.

בית הקברות מלא מהאנשים שחשבו שאין להם מחליף. תמיד, אם הם היו, המדינה הייתה נראית אחרת.

אומר דוד המלך, תדע לך,

שגם הכסיל והבער האלה, שמפגינים ידע בכל מקום, גם כשאין להם יד ורגל,

כשתעמיד אותה מול סיפור של השגחה או מול השגחת הבורא,

הוא יגיד לך, פה גם אני לא מבין כלום.

בכל דבר אני יכול להגיד לך, תשמע, כל מיני השערות והסתברויות, דברים כאלה, שם אני מוצא את עצמי,

יכול להפגין ידע.

מול הקדוש ברוך הוא אין לי תשובה, רק אחת.

זה הקדוש ברוך הוא עשה את זה, אין לי מילה אחרת.

אומר דוד המלך, האינדיקציה, בה' האידיאל, הדעת שהקדוש ברוך הוא מאוד עמקו מחשבותיך,

איש בר לא ידע,

זה ילך לבר ולכסיל.

אלה שחושבים שהם מבינים בכל מקום,

אתה תראה שגם הם לא מבינים שום דבר. לא מבינים שום דבר, איך השתלשלות של דברים יכולה להגיע בצורות כאלה ואחרות.

הקדוש ברוך הוא,

אין ספק שמשגיח, מציאות הבורא כולנו יודעים, גם בהשגחת הבורא אנחנו יודעים שהוא משגיח,

צופה ומביט עלינו מתחילה ועד סוף כל הדורות.

הזמן שהקדוש ברוך הוא עוזב את הכול,

הוא בא אלינו בהשגחה פרטית,

עוזב את ההשגחה, היום הוא בא, עוזב את כל העליונים,

בא אלינו,

לעולם שלנו החומרי, בה יושב איתנו דורשים חז״ל, דירשו השם בהימצאו,

כי ראו בהיותו קרוב.

כי ראו בהיותו קרוב. בימים האלה הוא לא,

כמו שאנחנו יודעים למעלה ומטפל בעניינים, כלום, קרוב, יורד אלינו, לבית.

הקדוש ברוך הוא, מעבר להשגחה הפרטית, נמצא איתנו בבית בימים האלה.

אבל שאלה אחת אני רוצה לשאול, ואני רוצה לדעת.

הימים האלה ימים מלאי הוד.

ימים הנוראים אמנם נשמעים ימים נוראים,

אבל נורא זה גם דבר שהוא רם, נורא, אה, איזה דבר, פאר והדר.

נורא זה לא רק בפן המפחיד.

אבל מצד שני, בדרך כלל כששומעים את החזן מכריז על הימים הנוראים,

על הפתיחה של חודש אלול,

לפעמים עולות בתוכנו כל מיני קונוטציות לא חיוביות.

הימים הנוראים, תמיד אנחנו שומעים בסיפורים.

הנה הנה הדורות הקודמונים,

היו שומעים אלול, החזן היה מתעלף, הרב ההוא היה נופל,

הייתה אוחזת בהם פלצות,

כמו שהגדיר את זה דוד המלך,

סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי.

דוד המלך אומר, פחד, יום הדין,

זה לא התחום שלי, אני רועד מפחד.

אבל דווקא כשהתבוננתי במקום אחר בדברי חזל,

כשמתבוננים באופן שטחי, ואני מדגיש שטחי,

עולה כביכול שיש פה איזו סתירה בדברים.

רבי יהושע אבן שואב,

בדרשות שלו, כותב

את הרעיון המפורסם שכולנו מכירים.

אומר שלמה המלך, אני לדודי ודודי לי.

אומר רבי יהושע אבן שואב,

ראשי תיבות, אני לדודי ודודי לי,

אלול, ראשי תיבות אלול.

הוא מוסיף, הולך עם זה צעד אחד קדימה.

סופי תיבות של הפסוק הזה, ארבעה יהודים.

ארבעה יהודים בגימטריה זה ארבעים,

כנגד ארבעים יום שעד יום הכיפורים,

שלושים של חודש אלול ועוד עשרה ימים של עשרת ימי תשובה, ארבעים יום.

האותיות האמצעיות שנשארות בתוך הפסוק,

אם נשים לב,

אותיות נ' במילה אני ודוד במילה לדודי ודודי.

בשניהם יש לנו אותיות נ' ודוד,

ביחד זה אותיות נדוד.

אומר רבי יהושע,

בימים האלה הקדוש ברוך הוא נודד מכיסא דין ועובר לכיסא רחמים.

מחודש אלול, כל המהלך של התקופה של הימים הנוראים,

אין דין.

מעכשיו עוברים להנהגה של רחמים, מעכשיו הכל רחמים,

הקדוש ברוך הוא בא יושב איתנו, הקדוש ברוך הוא בא לקראתנו.

בואו אני רק רוצה אתכם בניי, אני איתכם, עזבו מה שהיה כל השנה כולה. מפה,

אני ואתם ביחד, בואו נעבוד ביחד, בואו נתחזק ביחד, תעשו אתם את שלכם, אני אעשה את שלי ונתקדם.

עזבו דין עכשיו, דין זה לא קשור אלינו.

כשמתבוננים בשתי מאמרי חזל הללו,

זה קצת מפתיע לחשוב שאותו בן אדם כביכול כתב את שתיהם.

תחליט,

ימים הנוראים אני אמור לפחד, לירוד מפחד,

שכמו שאני מקבל את יום הדין,

כשאני שומע את ראש חודש אלול,

אני בעצם מקבל את עצמי, אדוני,

תתכונן.

ראש השנה מגיע,

או שתתחזק או שאני מוחז אותך מהרשימה.

ככה יש הרבה שחושבים.

בא שלמה המלך ואומר, מה פתאום?

אני לדודי ודודי לי.

מה זה דודי?

מה זה דודי?

כמדומני הרפינקוס אמר, למה כתוב אני לדודי?

שיהיה כתוב אני לאבי ואבי לי.

אבא, זה יותר מדוד, לא?

אז למה דוד?

כמדומני היה איזה הרפינקוס שאמר,

אבא שחוזר מחוץ לארץ,

הוא לא ישר פותח את המזוודות ומתחיל לפזר.

האמא באה ואומרת לו, תשמע,

יוסי,

אל תשאל מה עשה לי שהיית פה.

אל תשאל, מהרגע שאתה יצאת מהבית,

הוא ניצל את זה. אתה לא מבין? טיפס לי פה על התקרות, שבר לי את הרהיטים. ואתה זוכר את השעון שאימא שלך הביאה? וואו, וואו, וואו.

זיכרונו לברכה, הוא גמר אותו.

מספרת לאבא את הכול. אבא אומר, תשמע, מי מתנות? אני רוצה לחנך את הילד שלי עכשיו.

אין מתנות.

יוסי, אין מתנות. רק שבוע הבא תקבל, אם בכלל. ועכשיו אתה מגיע לך עונש, כך וכך, כל אבא מכיר את הסצנה הזאת.

דוד,

לא מעניין אותו לא מהחינוך של הילד, לא מהחינוך של הנכד, זה לא העניין שלו.

דוד מגיע מחוץ-לארץ עם המזוודות, פותח את המזוודות, בבקשה. זה יוסי קניתי לך, זה רותי קניתי לך, בבקשה שתהיה לכם הצלחה ושמחה.

דוד, לא מעניין אותו מה הילד עשה. אם את תבוא תגיד לו, תשמע, אבל יוסי עשה לי. מה אכפת לי? תסברי את הראש עם בעלך, זה לא הנושא שלי.

אני באתי לפה לתת, לתת ולתת, זה מה שמעניין אותי. באתי עם מזוודות ואני מפרק אותן כאן בארץ.

אמר הרב פינקוס,

אני לדודי ודודי לי, הקדוש ברוך הוא לא אומר, בפסוק לא כתוב אני לאבי, כי אבא לפעמים יש לו כל מיני מצבים שהוא אומר, שמע, מגיע לך, לא מגיע לך.

מראש חודש אלול הקדוש ברוך הוא הופך לדוד.

לא מעניין אותי מה עשית בשנה שעברה, לא היה אכפת לי איזה עבירות,

לא מעניין אותי מכלום, לא אכפת לי.

מכאן אני עובר להיות דוד.

מביא את כל המזוודות איתי,

פותח את המזוודות של השפע.

כל מי שרוצה יבוא וייטול.

עשה אתה את שלך, אומרים חז״ל במדרש, ואני אעשה את שלי.

תעשה אתה את מה שמותר לך, כמו שאמר לפניי הרב רביבו שליטה.

אמר,

אם אתה עושה תשובה בראש חודש אלול, שזה המועד שראוי ונועד לתשובה,

וזה הזמן החשוב ביותר לתשובה,

אתה עושה תשובה שמה,

הקדוש ברוך הוא לא עומד מנגד.

מה שאתה עושה, מה שאתה מבקש, מה שאתה עושה, תקבל.

איך זה מסתדר לכאורה עם הימים של הפחד,

עם כל הפחד שעופף לכאורה את הימים האלה?

בן אדם שעומד עכשיו בשורה ורוצה לדעת, תגיד לי, ריבונו של עולם,

מה אני צריך לעשות? מה אתה רוצה ממני? שאני אפחד?

שאני אגיד, אתה הדוד, אני אמור לחיות

באווירה טובה באלול, או שאני צריך להיות כל העולם בפחד?

דגים שבהם רועדים, וכל המאמרים חז'ל שאנחנו מכירים.

סיפר אבסלומוס שבדרון

שכשהוא היה קטן

הוא התייתן מאבא שלו מגיל מאוד צעיר.

וכשהוא היה קטן הוא היה ילד שובר כמו כל הילדים, רוצה לטייל בחוץ, לשחק עם הילדים בחוץ. ילד קטן לא מבחין, פורים, אלול, זה לא משחק לו הרבה התאריכים והחודשים.

וככה גם בימים של חודש אלול הוא היה ככה עסוק בחוץ במשחקים ומסתובב עם הילדים בחוץ.

אימא שלו עומדת בחלון ובוכה,

אומרת לו, שולמקה, שולמקה,

אלול!

באלול אפילו דגים שבים רועדים, ואתה יושב ומשחק.

הוא תקע במבט,

אומר לאמא, מה אלול או אלול?

שתיים אחד עכשיו,

שתיים אחד לטובתי, אז מה, אלול עכשיו, אני ילד.

עברו חלפו להם השנים,

אימא המשיכה לבכות כל חודש אלול וצועקת לו, שולמקה, שולמקה,

אלול!

אלול זה לא כמו כל השנה.

סיפרו תלמידיו לשנים,

כששמעו את רב שלום שבדרון צועק בראש חודש אלול כשעמד ואמר, אלול!

שמעו את אמא שלו מבין נימי הקול שלו צועקת ועומדת,

אלול, אלול זה לא כמו כל השנה כולה.

הימים של ראש חודש אלול זה לא ימים רגילים.

אבל האם בימים האלה באמת טמון אותה האהבה שהקדוש ברוך הוא מפגין לנו? כמו שאנחנו מכירים בימים האלה זה רק פחד, יאללה ראש שנה בדרך

בוא נכין את עצמנו נעשה תשובה, לא נעשה תשובה נקבל עונשים רק זה ראש חודש אלול

זה מה שראש שאנחנו מכירים בו פחד אם לא תעשה תשובה ימחקו אותך מהרשימות וכל הדברים האלה?

לדעתי חז״ל מצביעים על

אור אחר לחלוטין של ראש חודש אלול

על העומק של הדוד שנמצא בימים האלה

ודווקא את התשובה על השאלה הזאת קיבלתי במקום הכי מפתיע

בשבוע שעבר זכיתי בחסדי שמים להוציא ספר לאור

בכל איבית דרשתי חלמים הנוראים

מי שמוציא ספר ומושך בית הסופרים יודע שאחד מההליכים להוציא ספר זה כולל תרומות

או בגימטרייה בזיונות,

כן? כל אחד יודע שצריך להוציא ספרים זה עולה הרבה כסף

וצריך לחפש את הבן אדם שמחפץ בזיכוי הרבים

וייקח על עצמו את ההוצאה

שיסייע בהוצאה.

אחד מהאנשים בעלי ממון

שהייתי אצלהם,

ישבתי ודיברתי איתו,

אני מדבר עם הבן אדם,

מכיר או הכיר אותי,

ישבנו ודיברנו, ואני רואה שהפנים שלו קצת עצובות, לא כתמול-שלשום,

ככה זה קצת עצוב.

דיברנו ככה תוך כדי שיחה,

אני ככה מדבר עם הבן אדם, מה קרה? למה? למה? מה? ספר לי, מה קורה בלב? רואים עליך, אתה קצת לא שמח כמו אתמול, מה קרה?

הוא אומר לי, עזוב, שלא תדע, עזוב.

עזוב, שהילדים שלך יגדלו בעזרת השם, תבין מה אני מדבר איתך.

אמרתי, אני שומע, ילדים יגדלו, מה? ספר לי, אני עם כל התחזיות של החינוך בדור האחרון, אה? החינוך היום פושט רגל.

החינוך התורני, ברוך השם, עולה ופורח, אבל אני שומע דברים כאלה מהאדם, בוא נשמע, בוא נחכים, בוא תספר לי, מה יהיה שהילדים שלי יגדלו?

הוא מספר לי, אני, אתם מכירים, אני כל הזמן בעסקים,

נמצא רוב הזמן בחו״ל, בנסיעות.

אומר, לפני שבועיים בערך,

היה לי איזו עסקה לסגור בחוץ-לארץ,

בסין,

והטיסה התבטלה,

הצלחתי לתפוס מהר נסיעה חזרה הביתה.

אני נכנס הביתה, השעה היתה קצת מאוחרת,

אני ככה עובר ליד החדר של הבן שלי, בן מתבגר כבר,

אני עומד בכניסה לדלת,

בכלל לא רואה אותי.

ההוא עסוק בטלפון שלו, גולש בכל מיני מקומות, שולח

סמסים לפה, מדבר שם.

איפה אני ואיפה הוא עסוק בתוך הטלפון, בתוך המחשבים שלו, ואני, אבא שלו, בכניסה,

לא מסתכל עליי בכלל.

אומר, חזרתי לחדר, כולי שבור.

שבור.

מה, בשביל זה גידלתי אותך?

הוא אומר, אבל זה היה לטיפה לעומת הסתירה השנייה שקיבלתי.

אני יושב ומתהפך עם נדודי שינה,

וככה באמצע הלילה אני יורד, ירדתי למטבח, אני אקח לך משהו לשתות.

אני עובר עוד פעם עד החדר של הבן שלי,

והשיחת הטלפון ששמעתי סימרה לי את השיער.

הוא אומר, אני שומע את הבחור

מדבר עם חברים שלו בטלפון,

אומר במילים האלה,

בואנה איך אני שונא זה שאבא שלי מגיע לארץ?

איזה דיכאון!

אני לא יכול לעשות כלום.

צריך לקום בזמן,

אני לא יכול לעשן, לא יכול לשתות. עזוב, די, שאני אחזור לאבא, שאני יכול לחוץ כבר.

הרג אותי פה.

הנה, עכשיו התבטל לו טיסה, הוא חזר לי הביתה. תאמין לי, אני משתגע פה, מחכה לרגע שהוא ילך הביתה,

נעשה כל מה שתכננו. עכשיו התבטלו לי על התוכניות.

אבא יושב בכניסה, שומע את הבן שלו ככה, אומר, ריבונו של עולם,

מה גידלתי בבית הזה?

מה זה?

הוא אומר, אני במכבי, אביב לא ישן.

אני שומע את הבן אדם?

מה תגיד לבן אדם כזה?

אמרתי לו, תשמע, אני אגיד לך, שמעתי רעיון, נזכרתי באותו רגע רעיון, אמרתי, אני אגיד לך.

כשהילדים, כשהילד היה קטן,

כשהיה קטן,

הגעת הביתה,

הילד רץ אליך, אבא הגיע הביתה, מי לא שמח שאבא נכנס הביתה?

פסוט, רץ אליך, אבא.

לא אכפת לו מכלום, כל מה שאתה עושה בשבילו, הכול טוב.

הילד קצת גודל,

מגיע לגיל בינה,

או שהוא חושב שהוא מגיע לגיל בינה,

ובו הוא מחליט, שמע, אני יודע מה טוב לי.

אני יודע מה טוב לי, אני יודע מה אני צריך, עזוב אבא, תשמור ממני, מחר כך נגיעה, אני אסתדר.

אבא מסביר לו, הוא אמר לו, תשמע, עזוב אבא, אתה מהדור המיושן אתה, עזוב.

עזוב, נו, מספיק, אנחנו גדלנו, השתכללנו בדור הזה, תן, תשתחרר, תשתחרר.

הוא אומר, הילד גודל,

מואס באבא, די, עזוב, תן, אתה שם לי מגבלות.

הילד לא מבין שהמגבלות הן לטובתו.

אז ככה, בדברי נחמה, מנחמים את הבן אדם, שזה מה יש, אתה בחרת בחינוך מסוים, אני לא יכול להכפות עליך, זה מה שבחרת,

זה התוצאות.

אבל כמה אפשר לנחם את הבן אדם, מנחמים אותו.

אבל אמרתי לו שיסוד

של הימים הנוראים,

לדעתי קיבלתי אצלו.

חז״ל אומרים שבראש חודש של עול הקב' ברוך הוא בא אלינו.

קראו בהיותו קראו, הקב' ברוך הוא יורד אלינו.

השאלה נמצאת אצלנו.

כשאנחנו שומעים שהקב' ברוך הוא כביכול עוזב את העליונים ויורד אלינו, לבית שלנו,

האם אנחנו באמת שמחים שהוא מגיע?

האם אני באמת מבסוט שאבא חוזר הביתה?

או שאני מחכה כבר שיגמרו הימים הנוראים,

או בורא עולם,

עזוב,

תשחרר, תן לחזור לעניינים שלי.

בוא, בתקופה הזאת יהיו אותי ראש חודש של עול, נעשה מה שצריך לעשות, מה שכולם עושים,

נחכה ונחזור לשגרה.

או שאנחנו מחכים ומצפים בכיליון עיניים,

אבא מגיע אלינו בראש חודש אלול, אבא עוזב את הכול, בא אלינו הביתה.

איך הגישה צריכה להיות אצלנו?

כשאנחנו חושבים, בטח הגישה השנייה,

דיכאון,

אבא מגיע הביתה, מה נעשה?

אז בואו נשחק אותה חודש ימים,

נגמור עם זה, נחזור חזרה להרגלים.

בא שלמה המלך ואומר חס ושלום,

אני לדודי ודודי לי,

אני לדודי ודודי לי, מה זה אני לדודי?

תזכור,

הדוד מגיע,

איזה אהבה יש לך שהדוד מגיע הביתה?

זה האהבה שצריכה להיות לך לדוד.

לא הפחד והמורא הזה שאתה לא יכול לנשום מר הפחד, ריבונו של עולם, הוא מגיע, וואי איזה פחד, בוא נברח, בוא נעשה, בוא נעשה משחקים, העיקר שנרשים את הקדוש ברוך הוא.

אני לא מדבר על הקדוש ברוך הוא משחקים.

חז״ל באים ומלמדים אותך מה הגישה שצריכה להיות לבן אדם כשהחז״ל מכריז על ראש חודש אלול.

דוד מגיע, אבא, תשמח.

הקדוש ברוך הוא לא מציב מגבלות בשבילנו, בשבילו.

הכל נטו בשבילנו.

הכל נטו בשבילנו.

בשביל מה הקדוש ברוך הוא אומר לנו את כל התרי״ג מצוות? בשביל מה?

שואלים חז״ל במדרש,

וכי אכפת לקדוש ברוך הוא

האם אתה שוחד בהמה או נוכר בהמה ואוכל?

מה אכפת לו?

אכפת לקדוש ברוך הוא איך אתה מוריד לבהמת הראש, אם זה על ידי שחיטה או על ידי שאתה מוריד את הדלת עם הראש, עם הדלת כמו שנהוג היום בעולם?

או שאכפת לקב'ה בשבת אם אתה בורר את האוכל מהפסולת או את הפסולת מהאוכל,

זה כביכול מה שאכפת לקדוש ברוך הוא שאומרים לך זה במדרש?

אומרים לך זה במדרש שלא תחשוב,

לא בשביל הקדוש ברוך הוא עשה את זה, בשבילך.

לתת לך שכר,

בשביל לצרף את הבריות הוא עשה כן, בשבילך הוא עשה את זה,

בשבילך הוא עשה את זה, בשביל החינוך שלך, בשביל המשמעת העצמי ועוד כמה דברים שלא כאן המקום להרחיב.

אבל הקדוש ברוך הוא עשה את הכל בשבילנו, רק כשאנו כבן מתבגר

לא תמיד מבינים שהמגבלות האלה הן לטובתנו.

ממילא הקדוש ברוך הוא, ממילא שלמה המלך בא ואומר,

תדע לך כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה זה לטובתך.

והגישה שצריכה להיות לך ביום שהקדוש ברוך הוא עוזב את הכל ובא אליך הביתה,

זה אני לדודי ודודי לי, גישה של אבא לבן.

גישה של אבא לבן, כשאנחנו שואלים עכשיו,

אז למה הדורות הקודמים פחדו?

אם הגישה זה אבא לבן,

מה אתה פוחד?

מה הדגים שבהם רועדים?

מה אסמר מפחדך בשרי ומשפטיך יראתי? על מה הפניקה?

אני לדודי, לא? יש פה אהבה, יש פה חיבה, יש פה שמחה.

תשמח,

תשמח, מה אתה רועד, מה אתה בוחד, ממה אתה פוחד?

חז״ל מלמדים אותנו יסוד עצום, ואני רוצה להקדים לצורך העניין הקדמה קצרה.

בתחילת ספר ויקרא,

חז״ל אומרים במדרש,

כל תלמיד חכם

שאין בו דעת,

ושם דעת הכוונה לדרך ארץ, כמו שנושא כלים על המקום מפרשים,

נבלה טובה ממנו.

כל תלמיד חכם,

יכול להיות תלמיד חכם עצום,

אבל אין לו דרך ארץ.

דע לך שהכול משחק.

נבלה טובה ממנו.

מה הראיה?

מאיפה אתה מוציא את זה?

ממשה רבנו.

משה רבנו בנה את המשכן.

השקיע, בנה,

ולא נכנס

עד שהקדוש ברוך הוא לא קרא לו, שנאמר, ויקרא אל משה.

משה רבנו עומד באוהל מועד, חכה,

הקדוש ברוך הוא קרא לו, נכנס.

משה רבנו לא התפרץ עד דלת פתוחה, מה שנקרא היום.

כשאני קראתי את המדרש הזה לא הבנתי לא מילה ולא חצי מילה.

נתאר לעצמנו היום מהנדס,

בונה בניין,

באחד מהפרויקטים המוכרים,

מעניין בניין.

חודשים של עבודה,

יושבים יום ולילה, יום ולילה בונים עם כל הפאר, כל מה שצריך,

בונים בניין לתפארת.

מגיע הזמן,

הדיירים נכנסים לבית,

כולם מאוכלסים בדירות שלהם,

אבל המהנדס אומר,

איך שכחתי?

אני בניתי את הבניין ולא ראיתי איך הבית נראה מבפנים.

מה, לא שייך?

לא שייך, לא שייך.

הולך, לוקח את המפתח רזרבה,

נכנס לאחד מהבתים, פותח את הדלת,

כמו איזה מתווך נכנס הביתה,

אני בעל הבית פה עכשיו, מטייל בין החדרים,

בעל הדירה ישב בסלון, הוא רואה מישהו נכנס לו הביתה,

הוא אמר לו, מה קרה?

הוא אמר לו, מה, מה קרה? אני בניתי את הבניין הזה,

אני בניתי את הבית, נכון?

הוא רוצה להסתכל, לראות מה קורה בדירה, מה אתה צועק?

עכשיו אני שואל,

מהנדס שלא יעשה ככה, מגיע לו קומפלימנט על משהו?

על מה אני אפרגן לך?

בוא, בוא, בוא ניתן לו קומפלימנט.

המהנדס בנה את הבניין

ולא יתפרץ לבית שגרים בו,

יש לו דרך ארץ.

מה דרך ארץ? זה פלילי מה שאתה עושה.

אתה פורץ פה לדירה שלא שלך, היא כבר מאוכלסת.

משה רבנו בנה בית

לקדוש ברוך הוא.

סליחה,

למה שתהיה לך רשות להיכנס?

למה, זה בית שלך?

זה בית שלך?

הקדוש ברוך הוא ביקש לתת לנו בית, בנית, תודה רבה, שלום וברכה, תלך הביתה.

לא, לא נכנע, הוא יכל להיכנס,

לא נכנס, מגיע לו קומפלימנט, יש לך דרך אחרת, יש לך מידות טובות.

מה הקשר בין

מאמר תר סיני לבין שמיטה? אין שום קשר.

אומרים חז״ל,

נשים לב יסוד אדיר.

משה רבנו מלמד אותנו מה היחס בין אבא לבין עם ישראל, בין הקדוש ברוך הוא לבין עם ישראל.

על אחד מגדולי ישראל מסופר, אני לא זוכר את השם שלו, הוא סיפר שפעם אחת הוא היה צמא, היה ברחוב, צמא,

צמא, צמא.

הוא אומר, אני מחפש משהו לשתות, אין מאיפה, אבל אני מרגיש שהגרון כבר צורב לי, צורב, צורב, ואני מתחיל להתייבש.

הוא אומר, לא היה לי ברירה,

ואני אומר את האמת, אני מתבייש ואני מתוודה בציבור.

לא הייתי עושה את זה אם לא הרגשתי ממש

שאני ממש הולך להתייבש.

פשוט ניגשתי לבניין ממול,

דפקתי בדלת,

חיכיתי,

דפקתי עוד פעם בשביל הנימוס,

ראיתי שלא עונים לי,

אמרתי, בוא נעשה את מזלי.

קפצתי את הידית,

אני לוחץ,

וואלה, נפתח,

נפתח לי הדלת.

פתחתי את הדלת, אני מסתכל, רואה שאין בני בית במטבח.

ניגשתי למקרר,

פתחתי את הדלת,

את הבקבוק של המים,

לקחתי לי כוס, עם כל הכוונה,

בירכתי שהכול לאייה בדברו, ושתיתי לרוויה.

אמר, עכשיו אתם בטח חושבים שאני גנב.

הוא אומר, זה היה הבית של אבא.

זה היה הבית של אבא.

פרט אחד קטן, אבל שמשנה את כל התמונה.

אם זה היה בית של אדם זר, צודק, זה פלילי, זה גניבה, עברת על אחד מעשרת הדיברות, מגיע לך עונש גם משפטית וגם הלכתית.

כשמדובר בבית של אבא,

אם אני פותח את הדלת,

חוקי לחלוטין ואפילו רצוי.

רק כמובן שצריך לדפוק בדלת לפני,

אל תביא את מי שנמצא בפנים.

כמובן, אם הוא רוצה לברוח מהמרזב, שהוא יאכל עדיין. תדפוק בדלת, תכין אותו שנכנס.

אבל בן אדם שנכנס לבית של אבא, זה הגיוני לחלוטין.

באים חז״ל ואומרים, יש לך טעות ביסוד.

כשמשה רבנו בונה בית לקדוש ברוך הוא,

למי הוא בונה את זה? לאדם זר? חס ושלום.

הוא בונה את זה לאבא.

לאבא הוא בונה את הבית.

וכשאדם רוצה להיכנס לבית של אבא, זה לגיטימי לחלוטין.

תיכנס.

דבר אחד צריך פה דרך ארץ,

להיכנס לחדר של אבא.

להיכנס לחדר של אבא, לא נכנסים לרשות.

פה כבר צריך אלמנט של דרך ארץ.

דרך ארץ, זה לא הלכה, לא כתוב באף מקום את זה.

אבל בן אדם צריך שלא דרך ארץ.

זה באים חז״ל ואומרים.

בנית את המשכן,

בראבו,

כל הכבוד, זה בית של אבא.

כשאתה רוצה להיכנס לאוהל מועד,

איפה שהשכינה שואה כביכול,

נגדיר את זה בשפה שלנו, לחדר של הקדוש ברוך הוא,

זה או צריך דרך ארץ.

פה אומרים חז״ל, משה רבנו לא נכנס, חיכה לקריאה של הקדוש ברוך הוא. כשקרא לו הקדוש ברוך הוא, הוא נכנס.

פה חז״ל מלמדים אותנו איזה קשר היה לאבותינו עם הקדוש ברוך הוא.

קשר של אבא, ריבון העולמים, קשר של אבא, אבא מגיע.

כשהכריזו על ראש חודש אלול ומודיעים שאבא מגיע לביקור בבית, אבא מגיע אליך,

האם לא תהיה שמחה?

ודאי שתהיה שמחה.

ואבותינו שמחו,

אבל אבותינו ידעו שיש מושג שנקרא גילו בירעדה.

מה זה גילו בירעדה?

תדע שכמה שאתה שמח,

תדע שיש קווים אדומים שלא עוברים.

משה רבנו יודע, יש לי פתיחות עם הקדוש ברוך הוא.

מתי שאני רוצה, אני מדבר איתו.

פה אל פה אדבר בו.

אבל תדע,

תדע שיש קווים אדומים שלא עוברים.

גם משה רבנו, שהיה לו כביכול, אם אפשר להגדיר בשפה שלנו, קשר הכי פתוח עם הקדוש ברוך הוא,

הוא יודע שלאוהל מועד אני לא נכנס בלי קריאה.

זה לא נכנס.

זה צריך דרך ארץ, ויש לו את זה.

גילו בירעדה, תדע לשמוח.

בד בבד תדע גם לשמור על דיסטנס.

זה אני לא עובר.

מפה לבין שמה אני שומר מרחק.

פה אני לא מתקרב.

אבותינו ידעו את זה.

כשהגיע חודש אלול,

הפחד שכולם מספרים לנו נבע מאותה אהבה לקדוש ברוך הוא.

דווקא בגלל שאני אוהב את אבא, ואני מחכה שהאבא יבוא,

כמה צער יהיה לי לאכזב את הקדוש ברוך הוא שעברתי על רצונו,

שעברתי אולי על קווים אדומים.

שם הפחד מגיע,

לא מהדיכאון,

לא מהחשש, לא מהרעדה הזאת, שוואי, ריבונו של עולם, ירחקו אותי מהרשימה.

חס ושלום.

זה נבע מאהבה לקדוש ברוך הוא. אבא, הדוד מגיע אלינו.

כמה כואב יהיה לי לקבל שפע מהקדוש ברוך הוא.

אבל לדעת שעברתי על רצונו,

אולי אפילו לא מרצון,

אבל עברתי על רצונו,

כמה זה מאכזב את אבא.

שם נבע הפחד שלהם, מאהבה,

ומשם אמור לנבוע גם האהבה שלנו.

אומנם אנחנו אולי לא חשים פחד,

לא מגיעים, זה בסדר גמור, זה לגיטימי לחלוטין, יש לירידת הדורות.

זה נורמלי, זה נורמלי.

אבל מה שצריך לדעת

זה לא לקבל את הדברים בשאת נפש. אין פחד, אז מה, נעבור את זה ככה? לא.

רד לשורש,

רד לשורש.

ממה נבע הפחד של אבותינו? מאהבה. תחזק באהבה.

אהבה זה הדור שלנו, כולם אוהבים אהבה. כולם אוהבים שמחה, דבר איתי בראש שלי, עזוב.

כולם אוהבים היום את הראש הפתוח, את הכר, את הזרימה, לזרום, זרמנו.

זה מה שאנשים אוהבים היום.

תן לזרום באהבה, בכיף, עזוב אותי מהפחד.

פחד לא מדבר, רד לשורש, רד לאהבה.

רד לאהבה, אבא מגיע אלינו, דופק אלינו בבית.

כל דודי דופק, פיתחי לי, פיתחי, אני רוצה להיכנס, רוצה להיכנס, אבא מחכה לנו בפתח, רוצה להיכנס.

איך לא נפתח לאבא?

איך לא נרוץ לאבא עם זרועות פתוחות?

הדרך שבה אנחנו יכולים להורות לאבא, שאנחנו באמת חפצים בו,

אוהבים אותו ומעוניינים בקרבה שלו,

זה עניין של קבלה.

איך אנחנו נדע למדוד ילד, אם הוא מחונך או לא?

אם אבא יגיד, כמו שהיום בן אדם אומר לאשתו,

שושי, את צמאה?

אז תחיני לך ולנו קפה.

אה, בן אדם אוהב, בן אדם אוהב.

ילד, אבא יבוא לבן שלו, תשמע,

אתה רוצה הפתעה? תעשה לי א', ב', ג'.

כשאני אראה את הילד קם ורד, זה לא חוכמה, הוא רוצה מתנה.

כשאני אבוא ואני אגיד לילד,

תעזוב את המשחקים שלך ותעשה מה שאבא אומר,

שם אם הילד יהיה מוכן לוותר על האינטרסים האישיים שלו,

אני אדע שהוא מכבד את אבא,

אני אדע שהוא ילד מחונך.

הקדוש ברוך הוא ציווה אותנו רמח מצוות עשה ושעשה מצוות לא תעשה.

כשהקדוש ברוך הוא אומר, התוותר על האינטרסים שלך.

הרי אני רוצה עכשיו ללכת למקומות כאלה ואחרים, אני רוצה עכשיו, לא בוא ולקום לתפילה.

אני עייף, רוצה ללכת לישון, לא רוצה לבוא לשיעור תרועה, קשה לי, ריבונו שלום, קשה, קשה לי.

ואני באותו רגע מבטא לדעתי.

אומר, ריבונו שלום, בשבילך אבא אוהב אותך.

אבא, אני אוהב אותך. בשבילך אני עושה את זה.

אני רוצה ללכת לישון, אני עייף.

קשה לי, אין לי חשק עכשיו.

בגלל שאתה ציווי את האבא, אני אוהב אותך.

מוותר על הרצון שלי, עושה מה אתה רוצה, אבא.

זאת הוכחה לקדוש ברוך הוא שאנחנו אוהבים אותו.

זאת הוכחה לאבא שבשמיים, שאנחנו מעוניינים בקרבה שלו,

גם אם אנחנו לא פוחדים.

אבל את האהבה יש לנו.

את הרצון ואת הקרבה ואת האהדה לקדוש ברוך הוא יש לנו.

ואת זה אנחנו מרוויחים על ידי קבלה.

כשאדם בא ועומד בחודש אלול,

אומר ריבונו של עולם, יש לי ברוך השם ספקטרום נרחב של דברים שעברתי עליהם במהלך השנה.

אני יודע, לא צדיק תמים, יש לי הרבה,

וגם יש הרבה דברים שהספקתי כבר לשכוח.

אבל דבר אחד אני יודע שאני מסוגל לעמוד בו.

בזה, ריבונו של עולם, אני מקדיש את זה לך כל החודש. אני עובד על זה, ריבונו של עולם.

בזה,

תדע שכשאני אעמוד בראש השנה ואני אמליך אותך עליי,

זה לך העוד שאני רוצה אותך כמלך.

שאני מוכן להתגבר, לוותר על רצוני בשבילך, ריבונו של עולם. הן אם זה בשיעור תורה, הן אם זה בכל דבר אחר.

כל אחד יודע במה הוא צריך.

ריבונו של עולם, את זה אני מקדיש לך.

זה נטו בשבילך.

קבלה ישימה אחת שבן אדם מקבל על עצמו ויודע לקחת את זה באופן מעשי

ולהגיד לבורא עולם, את זה אני מקדיש לך,

זה הכוח להורות לקדוש ברוך הוא שאנחנו מעוניינים בקרבה שלו.

אני מסיים.

חז'ל אומרים שאחד מהפלאי הטבע שיש בעולם

זה הלידה של האיילה.

כשאיילה רוצה ללדת אומרים חז'ל, רחמה צר.

היא לא יכולה להוציא את העובר.

מזמן לה הקדוש ברוך הוא נחש שמקיש אותה בבית הרחם והארז גורם לאיבריה להתפרק ולשחרר את האור, וככה הולד שלה יוצא בשלום.

אומרים חז'ל, עם ישראל הוא בדיוק כמו איילה.

בדיוק כמו איילה.

הרחם צר, הגאולה לא יכולה להגיע.

הגאולה עוד גלות ועוד גלות ועוד גלות עם ישראל חווה.

ודי, די, ריבונו שלום,

מתי תבוא הגאולה? די!

אומר הקדוש ברוך הוא, הרחם צר.

מה עושה הקדוש ברוך הוא בחבלי לידה,

בחבלי משיח?

אנחנו נמצאים ברגעים האחרונים לפני הלידה של הגאולה. מה עושה הקדוש ברוך הוא?

שולח את הנחש להכיש,

הנחש הקדמוני.

הקדוש ברוך הוא נותן לו כוח והוא יורד, וכל יום ויום מחטיא אותנו,

ונותן מעביר רוחות של טומאה בעולם.

מאיפה כל זה בא?

הקדוש ברוך הוא אומר, תדע לך,

ההרס של הנחש הזה בא כדי להרחיב,

להרחיב את הפתח כדי שתבוא הגאולה.

איך אנחנו מביאים את זה?

איך משתמשים עם ההרס

כדי לפתוח את הפתח לגאולה?

באים חז״ל ואומרים, כי איל תהרוג אלפי קמיים, כן נפשי תהרוג אליך אלוקים.

כשיש בצורת,

כל החיות באות, למי להתפלל?

למי?

לא לגדולי הדור.

יש להם את הגדול דור שלהם, האיילה.

הם באים לאיילה ומבקשים ממנה, כי אייל תהרוג אל אפיקי מים.

כשיש מצב של בצורת,

האיילה זה הכתובת.

באים לאיילה, גברתי, תתפללי, שיהיה גשם.

למה דווקא איילה?

אומרים חז״ל, מפני שעיניה נשואות לשמים.

בגלל שאיילה, עיניה נשואות לשמים,

כל החיות מוצאות בה את המקור לישועה,

שיבוא המטר, ועם זה תבוא הישועה שלהם.

חז״ל אומרים,

אומרים חכמי המוסר,

כשהעיניים שלנו יהיינו אסורות לשמיים,

הקדוש ברוך הוא מותח חוט, חבל,

דק,

ומנער אותו בתקופה הזאת.

מי שמצליח להיאחז חזק,

נשאר חזק של הקדוש ברוך הוא.

הם אלה שיזכו לגאולה.

אומרים חז״ל,

כשאני נשאר עם כל ההרס של הנחש, יש הרבה הרס בחוץ, הרבה הרס,

אבל מתוך ההרס אני מצליח לשמור שהעיניים שלי יישארו נשואות לשמים.

אבאלה, אני איתך לאורך כל הדרך, לא מעניין אותי משום דבר, עץ הרע מנסה להחטיא אותי, אני יודע שאני לא מושלם.

אני יודע שאני נופל, אני יודע שאני לא מושלם, אבא,

אבל העיניים שלי נשואות אליך, אבאלה, אני לא מוותר עליך בשום אופן.

אני לא נופל עץ הרע, הפיל אותי עכשיו,

ואני אנצח אותו בפעם השנייה.

לא אכנע.

אבא, העיניים שלי נשואות אליך.

כשנדע שהעיניים שלנו תהיינה נשואות אליך.

לשמיים כמו איילה נזכה שההרס של הנחש הוא זה שיפתח לנו את הפתח לגאולה כי בזכות זה שאנחנו מתגברים ואנחנו לא נופלים ברשת שלו

בזה אנחנו זוכים להעצים את עצמנו ולהגיע

למעלה הגדולה שבעזרת השם היא זאת שתפעיל לנו את הישועה הגדולה

שבעקבותיה נשמע בקרוב את שופרו של משיח צדקנו בעזרת השם שהכריז על הגאולה השלמה ועל בניין בית המקדש השלישי שירד במהרה

בימינו אמן

אמרנו גם מאמינים לישון התושבים הגדולות