הרב ליבוביץ

- - - לא מוגה! - - - 

ראינו בשבוע שעבר,

סיימנו

עם העניין הזה של הקטורת ביום הכיפורים.

ראינו בפרק א', משנה ה',

מסרו זקני בית דין לזקני כהולה.

זקני בית הדין היו מוזרים את הכהן גדול לזקנים מן הכהונה והעלו לעליית בית אבטינס.

אבטינס זה שם, שמו של ראש משפחה של כהנים שהם היו בקיאים איך לעשות את הקטורת.

אנחנו משנה ה'.

יכול להיות.

יש בזה משהו, כן, בשם, יכול להיות.

זה היה בזמן בית שני.

היו הרבה פעמים שמות של יוונים בית אבטינס.

ושם, בלשכה הזאת, היו מלמדים אותו את עשיית הקטורת.

עבודת חפינת הקטורת. אמרנו שהעבודה הזו הייתה עבודה קשה מאוד.

הייתה עבודה קשה מאוד.

למה?

כי הכהן הגדול היה צריך להיכנס

לבית קודש הקודשים בפנים,

כף אחת

מלאה הקטורת,

ומחטה מלאה בגחלים.

הוא היה שם את המחטה המלאה בגחלים על הרצפה,

ומהכף שמלאה בקטורת

היה צריך להעביר לידיים שלו, מלוך אופניו,

שני הידיים שלו, מלוך חופן, יהיו מלאים בקטורת.

יישר כוח.

שרחת מכף אחד בזרעזה, הכף שוקל בזרעזה? כן.

מה?

כן.

כן. אבל זה משהו אחר. אז אתה מדבר עכשיו על הקורבנות הנשיאים. אני מדבר עכשיו על מה שהיה בבית המקדש ביום כיפור.

עכשיו הכהן מחזיק ביד אחת

את הקטורת, את הגחלים, שם את זה על הרצפה.

בסדר?

עכשיו הוא צריך להעביר מהכף שהוא מחזיק ביד שלו,

צריך להעביר את הקטורת

לתוך שני הידיים שלו,

מיד אחת, אל שני הידיים,

בלי שהיא תשפך אפילו טיפה אחת.

איך הוא עושה את זה?

זו הייתה עבודה קשה מאוד, זה נקרא אחת מהעבודות הקשות שבמקדש.

ככה קוראים לזה, אחת מהעבודות הקשות שבמקדש.

הוא היה צריך מה?

פעם בשנה היו עושים את זה.

כמו שארון הכהן היה עושה את זה. כן. כל כהן גדול היה עושה את זה.

את האבקה הזאת, כן. תורת.

כן.

בלי שיישפך.

נכון, נכון.

אז מה הוא עושה?

או שהוא היה מחזיק את השפה של הכף בשיניים שלו

ועם זה היה ככה מעביר לשני הידיים שלו,

או שהוא היה מחזיק עם ראשי האצבעות שלו.

עם ראשי האצבעות הוא היה מחזיק,

ועם האגודל הוא היה מעביר את האבקה לתוך הידיים.

ככה, עם האגודל.

אבל איך שלא יהיה, עם השיניים או עם הפה, עם ראשי האצבעות, עם האגודל, בכל מקרה זו הייתה עבודה קשה מאוד.

זו הייתה אחת מהעבודות הקשות שבמקדש.

אי אפשר לעזור. ללא ספק.

אי אפשר לעזור, הוא נכנס לבד.

נכנס לבד. לבד.

אז אני אומר, מה הוא עשה?

אוי, אם נשפך, הוא נשפך.

לא נשפך.

אסור שיישפך.

אסור, אסור שיישפך.

כן, לא נשפך.

אסור.

בשביל זה נותנים לו שבעה ימים כדי שיתאמן.

כל יום הוא היה מתאמן עם זקני הכהונה.

את זה ראינו במשנה ה' מסרו זקני בית דין לזקני כהונה והעלו לעליית בית אבטינס.

שם בעליית בית אבטינס, העלייה זה קומה שנייה,

עושה אימונים. עושה אימונים, בדיוק. שבוע של אימונים, איך

לעשות את עבודת הקטורת בצורה הטובה ביותר.

זה גם נס, מה?

זה נס או נס?

יכול להיות שזה גם נס, כן.

אבל ודאי שהוא לא שמח על הנס והוא עשה את האימונים האלה.

כל יום היה מתאמן במשך שבעה ימים.

מה הבעיה שהם ימים ליד אחת בחסידה?

בלי שיישפך. יעביר ליד אחת, נו.

עכשיו מה?

עכשיו מה, אם הידה זו המלאה, הוא יעביר ליד השנייה?

לא, כמובן שצריך למלא שתי הידיים. נכון, צריך למלא את שתי הידיים.

צריך להעיף את הכף, אסור שהכף תהיה. אה, זה שתי הידיים מלאות? כן.

אבל כף היא מלאה? כן.

בכמות של שתי ידיים? כן, בדיוק.

גם מה עם הפה ככה?

מה עם הפה?

כן.

אז אם הוא מחזיק את הכף בשיניים,

הוא מזיז את זה ככה, עם הפה מזיז ועם האגודל קצת הוא עוזר.

זו הייתה עבודה קשה.

זה היה קשה, קשה מאוד.

היו מלמדים אותו, הוא היה מתאמן על זה.

שבעה ימים.

עם זה סיימנו שבוע שעבר.

זה היה באמצע המשנה.

עכשיו המשנה עוברת

לדבר נוסף

שהוא קשור, זה עניין בתוך עניין.

הוא קשור לנושא הזה, אבל בעצם עניין חדש. וישביעו,

אומרת המשנה,

היו משביעים את הכהן הגדול, והשביעו, ונפטרו, והלכו להם.

טוב,

השביעו אותו, וזקני, מי השביע אותו? יפה, שאלה טובה. מי השביע אותו? זקני בית הדין.

זקני בית הדין היו משביעים אותו.

מה הם היו משביעים אותו?

אומרת המשנה,

ואמרו לו, אישי כהן גדול.

אישי, זה אדוני, פרק א',

משנה ה',

באמצע המשנה.

פרק א',

משנה ה', באמצע המשנה.

ואמרו לו אישי, כהן גדול, אנו שלוחי בית דין.

ואתה שלוחנו

ושליח בית דין.

ולכן משביעים לנו עליך במי ששיכן שמו בבית הזה.

בשם השם,

שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך.

היו משביעים אותו,

שכל העבודות שהם סיכמו,

כל העבודות

ייעשו בדיוק כמו שצריך.

לא ייעשה שום שינוי.

על איזה דבר היו צריכים בעיקר להשביע אותו, שלא ייעשה שום שינוי?

אומרת הגמרא,

בעיקר זה היה על עבודת הקטורת.

כשהתורה אומרת,

מסבירה איך עושים,

איך מקטירים את הקטורת ביום הכיפורים, אז התורה אומרת ככה.

כי בענן, התורה אומרת,

שהכהן הגדול ייכנס

לקודש הקודשים רק פעם בשנה,

לא יבוא בכל עת אל הקודש, רק פעם בשנה. רק מתי?

כאשר בענן

אראה על הכפורת. כאשר יש ענן

על הכפורת,

אז הוא יכול להיכנס לבית המקדש. כי בענן אראה על הכפורת.

איזה ענן?

לא ענן שאנחנו מכירים.

ענן, הכוונה היא ענן הקטורת.

כאשר ביום כיפור מקטירים את הקטורת,

ואז עולה עשן, זה נקרא ענן, העשן מהקטורת שעל הגחלים עולה עשן, זה נקרא ענן על הכפורת.

כשיש ענן על הכפורת, אז הקדוש ברוך הוא נמצא בבית קודש הקודשים, ואז הכהן הגדול נמצא.

עכשיו, באו הצדוקים, יפה.

הקדוש ברוך הוא ממש בעצמו, או שזה חלק מאיזשהו כוח ש...

הקדוש ברוך הוא, אנחנו אף פעם, כשאנחנו אומרים הקדוש ברוך הוא, אנחנו לא מדברים עליו אף פעם.

כי אין לו דמות ולא ישיגו משיגי דמות,

הוא בורא ולא נברא. כשאנחנו מדברים על הקדוש ברוך הוא, מדברים על השראת השכינה, על ההשפעות שלו.

ההשפעות, תמיד הקדוש ברוך הוא משפיע דברים בעולם.

תמיד הוא משפיע.

אבל תמיד הוא בנסתר, ההשפעה שלו עדיין הוא מסתיר חלק.

באותו זמן, ביום הכיפורים, בבית קודש הקודשים, שם הוא בהשפעה,

בדיוק, שיא ההשפעה, ההתגלות, אבל לא הוא עצמו, כי הוא עצמו, אין לנו מושג, לא מדברים אף פעם בו,

לא יודעים,

אין לנו מושג, כי אנחנו נבראים והוא בורא, אז נברא אף פעם לא יכול להבין בורא,

כמובן, אין לו שום אפשרות להבין בורא.

באו הצדוקים,

שהם היו הצדוקים, הם היו אנשים שפירשו

את התורה לא לפי דעת החכמים,

אלא לפי ההבנה שלהם.

הרי הקדוש ברוך הוא נתן בהר סיני תורה שבכתב

ותורה שבעל פה.

מה ההבדל בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה?

תורה שבכתב היא כתובה,

כל מי שרוצה, פותח

ארון הקודש,

יש ספר התורה,

זה נקרא תורה שבכתב, הכל כתוב,

מהי תורה שבעל פה?

תורה שבעל פה

יש דברים שהם פירוש על התורה שבכתב.

למשל,

כתוב בתורה שבכתב

וקשרתם לאות על ידיך

והיו לטוטפות

בין עיניך.

את מה? את הפרשיות.

יש ארבע פרשיות, קדש, ויהיה עם שמע, ויהיה עם שמוע,

קדש, ויהיה כביאך,

ארבע פרשיות שבתורה שאותן צריכים לקשור

על היד ולשים בין העיניים.

אם אנחנו לומדים רק את התורה שבכתב,

אז אנחנו ניקח פרשיות, נקשור את הפרשיות על היד

ונשים את הפרשיות בין העיניים,

פה, בין העיניים,

על המצח,

נכון? כי זה מה שכתוב בתורה.

ומה זה התוטפות?

והיו לטוטפות, מה זה טוטפות?

כן, על המצח.

כן, אבל גם החלק שהוא מעל גם יכול להיות עוד בין העיניים, כי זה אזור בין העיניים, אבל בוודאי לא פה,

כי פה זה לא קשור לעיניים, פה זה על הראש.

נכון?

אז אם אנחנו רואים רק את התורה שבכתב,

למשל, טוטפות, מה זה טוטפות? אנחנו לא יודעים מה זה.

איפה כתוב בתורה שבכתב שצריך להיות בתים,

בתים של תפילין, בעור של בהמה, בצבע שחור? איפה זה כתוב? זה לא כתוב בכלל.

כתוב בתורה ארבעת המינים.

מה כתוב? לקחתם לכם פרי עץ אדר,

כפות מרים, ענף עץ אבות וער ונחל.

פרי עץ אדר. מה זה פרי עץ אדר? זה אתרוג. מי אמר שזה אתרוג?

אולי תפוז?

ענף עץ אבות.

מה זה ענף עץ אבות?

זה הדס.

מי אמר שענף עץ אבות זה הדס?

כל הדברים האלה הם לא דברים שכתובים בתורה במפורש.

זה דברים שחכמים למדו מתוך דברי התורה. יש 13 מידות שהתורה נדרשת. בי״ג מידות שהתורה נדרשת בהן.

וחכמים יודעים איך להוציא מתוך התורה שבכתב את ההלכות.

זה נקרא תורה שבעל פה.

איך לפרש את התורה שבכתב.

מי שהלכה, נכון.

דברים נוספים שזה נקרא תורה שבעל פה זה הלכה למשה מסיני. הלכה למשה מסיני זה דבר שהוא לא כתוב בכלל בתורה שבכתב ואין לו רמז בתורה שבכתב.

זה נטו בעל פה. הקדוש ברוך הוא מסר הלכה למשה וזה עבר מדור לדור, מדור לדור. הלכה למשה מסיני.

זה דברים תורה שבעל פה.

אדם שלא מאמין בתורה שבעל פה, הוא אומר אני מאמין רק בתורה שבכתב.

רק מה שכתוב.

פירושים אני לא מאמין. הוא כופר.

הוא כופר,

ואין לו חלק לעולם הבא.

אנחנו מאמינים גם בתורה שבכתב

וגם בתורה שבעל פה.

ואנחנו יודעים שחז״ל,

חכמינו זיכרונם לברכה, הם אלה שידעו לפרש את הפירושים הנכונים ביותר,

והם הנחילו לנו איך

להבין ואיך ללמוד את התורה שבכתב, איך ליישם.

הצדוקים,

שהם קוראים על שם שני אנשים

שקוראו להם צדוק ובייטוס,

היו תלמידים של אחד מהחכמים,

וסטו מהדרך.

והם החליטו שאנחנו לומדים פירושים חדשים.

מה שכתוב בתורה,

שבכתב תורה שבעל פה המצאות

לא רצו לשמוע.

ואחד מהדברים שהייתה הטעות שלהם,

של הצדוקים, צדוק ובייטוס ותלמידיהם,

זה היה בעניין הזה של הכתרת הקטורת.

הם אמרו,

אם כתוב בתורה כי בענן יראה על הכפורת,

מה הכוונה?

דבר ראשון צריך שיהיה ענן,

ואז אחרי שיש ענן אתה יכול להיכנס לבית קודש הקודשים.

אבל הכהן הגדול לא יכול להיכנס לבית קודש הקודשים לפני שיש ענן על הכפורת.

כי כתוב, כי בענן יראה על הכפורת, הדבר הראשון שיהיה ענן,

ואחר כך תיכנס.

אז איך עושים את זה?

מקטירים את הכתורת מבחוץ,

מבחוץ,

בתוך אוהל מועד,

שזה עדיין החלק הראשון של בית המקדש,

לא קודש הקודשים,

שם מקטירים את הקטורת,

ואז הקטורת מעלה עשן,

עכשיו אתה יכול להיכנס.

ככה אמרו הצדוקים.

כמובן שזה לא הפירוש האמיתי.

כמובן שהפירוש האמיתי זה מה שחזל אמרו,

להיכנס לתוך קודש הקודשים,

בפעולה הזו שאתה נכנס

ואתה מעלה קטורת,

זו הכוונה, כי בענן נראה על הכפורת. זה לא צריך להיות

שלב לפני, אלא באותה פעולה,

זה הזמן שאפשר להיכנס לבית קודש הקודשים.

אבל הצדוקים,

הם חשבו אחרת.

ולכן,

היות ובזמן בית המקדש השני הייתה תקופה שהיו קונים את הכהונה הגדולה.

לא היו לוקחים כהן גדול לפי הצדקות שלו,

אלא לפי מי שיש לו הכי הרבה כסף. היה משלם,

היה מקבל.

כהן גדול. אתה משלם הרבה כסף, אתה נהיה כהן גדול.

היה מצב שהיו כהנים גדולים צדוקים.

והם היו, מה עושים?

משנים את העבודה.

עכשיו, אף אחד לא יכול לדעת, כי אף אחד לא יכול להיכנס לאוהל מועד בזמן שהכהן גדול נמצא. אף אחד לא יכול לדעת.

אז מה עושים?

כל השנה תלויה ביום הכיפורים,

וכל עבודת יום הכיפורים זה אותו רגע.

כשנכנס הכהן הגדול ומקטיר את הקטורת בתוך קודש הקודשים,

אז מה אנחנו עושים? איך אנחנו נדע שהכהן הגדול באמת

עושה מה שצריך?

לכן היו משביעים אותו.

משביעים את הכהן הגדול ואומרים לו, אנו שלוחי בית דין.

ואתה, כל מה שאתה עושה, אתה שליח שלנו,

ולכן אתה נשבע על דעתנו.

תישבע,

שלא תשנה מכל מה שאמרנו לך.

כאשר הוא נשבע,

אנחנו יכולים להיות רגועים שהוא עושה מה שצריך.

משביעים אותו.

כל מה שלמדנו,

כל מה שלימדנו אותך, וגם את העניין הזה של העלאת הקטורת תעשה בצורה הטובה ביותר.

זאת אומרת, תיכנס בפנים, לתוך קודש הקודשים, ושם תעלה את הקטורת.

כשהוא נשבע זה בסדר.

זה מה שמלמדת אותנו המשנה.

משנה זו. משנה ה.

אבל המשנה הזו היא שאלה גדולה מאוד.

בוא נגיד,

נתאר לעצמנו שהכהן הגדול הוא באמת צדוקי,

והוא חושב

שהאמת ההלכה

כמו שהם חושבים, הצדוקים.

ההלכה היא

שהקטורת, צריכים להקטיר אותה מבחוץ ולא מבפנים.

ואנחנו משביעים אותו ואומרים לו, תישבע.

הוא צריך להגיד אמן.

משביעים אותו והוא אומר אמן. ככה הוא מקבל על עצמו את השבועה.

אנחנו משביעים אותך,

שאתה תעשה כמו שהתורה מצווה עלינו להקטיר את הקטורת מבפנים.

והוא אומר לעצמו,

רגע,

ולהישבע? אין לי בעיה להישבע.

אין לי בעיה להישבע.

למה? כי הרי אני אנוס.

אונסים אותי להישבע.

אני באמת חושב שלפי התורה

מה שצריכים לעשות זה להקטיר את הקטורת באוהל מועד ולא בקודש הקודשים, בחוץ ולא בפנים.

אבל היות ואין לי ברירה,

כי הם לא ייתנו לי לעשות את זה אם אני לא אישבע, אז אני אשבע.

אבל אני אנוס, אז לא אכפת לי להישבע. מי שנשבע באונס,

אין לו עבירה של שבועה.

אז מה אנחנו מרוויחים?

כל מה שאנחנו משביעים אותו,

כי אנחנו רוצים לדעת שהוא באמת יעשה מה שאנחנו רוצים,

אבל הוא יגיד לעצמו, אין לי בעיה להישבע, כי הרי אני אנוס.

אז מה הרווח בשבועה הזאת?

זו שאלה

שקשה מאוד על המשנה.

אז בואו נראה

שני תירוטים על הקושייה הזאת.

תירוץ ראשון,

ונשים לב איך שזה נכנס בלשון המשנה.

המשנה אומרת ככה, למי שאין לו אז אני קורא בקול,

משביעים אנו עליך במי ששיכן שמו בבית הזה,

שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך.

נשים לב שלא משביעים אותו

רק על העניין הזה של הקטורת.

על מה אנחנו משביעים אותו?

שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך.

אמרנו לך איך מקריבים את התמיד של השחר.

אמרנו לך איך מקריבים את העולה.

אמרנו לך איך מקריבים את החטאת.

אמרנו לך איך זורקים את הדם. אמרנו לך גם את הקטורת,

גם את הסמנים, הכל, מכל מה שישבע, מכל מה שאמרנו לך, אל תשנה דבר. אתם יודעים איך קוראים לשבועה הזאת?

לשבועה הזו קוראים שבועה כוללת.

זה לא שבועה על דבר פרטי, על דבר מסוים.

למשל, אני יכול להגיד לך,

תלך למקום ההוא, אני משביע אותך שתלך למקום ההוא. זה נקרא שבועה על דבר פרטי.

אבל אם אני אומר לך, תלך למקום ההוא,

וגם למקום ההוא, וגם תשתה, וגם תאכל,

ואני משביע אותך על הכול,

זה נקרא שבועה כללית.

שבועה כוללת, שהיא כוללת את כל הדברים.

מה ההבדל בין שבועה כוללת לשבועה פרטית?

שבועה כוללת, אתה צריך להתייחס לכל הדברים שבפנים.

זאת אומרת,

שגם אם הכהן הזה יגיד לעצמו, מותר לי לשנות

בשבועה בחלק הפרטי ההוא.

מותר לי לשנות.

כי השבועה לא תתפוס.

זו שבועת אונס, השבועה לא תופסת.

אבל אם אני משביע אותו

על כל הדברים ביחד,

כיוון שהשבועה תתפוס על הדברים האחרים שהם אמת,

היא תתפוס גם על הדבר שהוא אנוס.

כמו שהיא תופסת את השבועה על הדברים האחרים שבהם הוא לא אנוס,

ככה היא גם תתפוס על הדברים שהוא כן אנוס.

ולכן הוא לא יכול לבוא ולהיפטר ולהגיד לנו, היי,

אני נשבע, אין לי בעיה,

אני אנוס.

מי שאנוס נשבע.

הוא לא יכול להתפטר ככה.

כי השבועה כן תתפוס, נכון שאתה אנוס בזה,

אבל דברים אחרים אתה לא אנוס.

לכן משביעים אותו שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך, לא רק מדבר מסוים, מהכל,

כל מה שאמרנו לך.

זה נקרא שבועה כוללת.

בסדר?

או לא?

בסדר?

לא כל כך?

מה לא הגיוני?

הוא אנוס על דבר אחד, על הקטורת הוא אומר אני אנוס. אני חייב להקטיר את הקטורת,

ואתם לא נותנים לי להקטיר את הקטורת

רק בצורה הזאת שאתם רוצים.

אז אין לי בעיה, אני שבע והשבועה לא תתפוס.

אבל הדברים האחרים,

דוגמה, משביעים אותו גם כן,

איך הוא עושה את העבודה במזבח הזהב.

על זה הוא לא אנוס,

על זה הוא באמת מסכים.

והשבועה תופסת, תעשה את העבודה במזבח הזהב, בדיוק כמו שאמרנו לך, זה אין בעיה, זה תופס.

ואם זה נתפס על זה, אז זה נתפס על הכול?

אז הוא לא יכול להגיד,

השבועה לא תתפוס כי אני אנוס.

אם היינו משביעים אותו רק על העבודה של הקטורת, הוא היה אומר, אין לי בעיה להישבע,

כי השבועה לא תתפוס.

השבועה תופסת, אני אומר, אני נשבע, זה מחייב אותי.

השבועה

נתפסת אל הדבר.

זהו,

נשבעתי בשם השם,

זה חייב אותי, נשבעתי שאני אעשה את זה,

השבועה תופסת את הדבר ההוא, עכשיו אתה חייב לעשות את זה.

אני נשבע שאני הולך למקום, נשבע שאני נוסע עכשיו לרחוב מתתיהו,

השבועה תופסת את הדיבור שלי, מחייבת אותו.

זה נקרא שבועה.

שבועה תופסת.

אתה מוריד את שם השם, כמו שהשם קיים לעולם, ככה גם הדבר הזה קיים לעולם.

אבל אם אני אנוס,

אז השבועה לא תופסת,

היא לא מחייבת אותי.

כי לא הוצאתי שם השם מרצוני,

אלא בכפייה.

אז השבועה, השם, השם שהוצאתי, לא תופס, לא מחייב אותי.

זה נקרא שבועה באונס,

בסדר?

לכן שבועה באונס לא תופסת.

זה בסדר?

כן?

למה שבועה באונס לא תופסת?

למה היא לא תופסת?

בדיוק.

זה לא נחשב שאני עשיתי, אני לא הוצאתי שם השם.

שבועה זה שם השם. מה זה שבועה? נשבע בשם השם.

זה בדיוק, זה לא אני.

אז זה לא נקרא שאני הוצאתי את שם השם.

עכשיו, מה קורה אם אני כן מוציא את שם השם ברצון?

אני לא מחויב להוציא את שם השם על הדבר הזה.

אני מוציא את זה ברצון. זאת אומרת, לדוגמה,

משביעים אותו שאתה תעשה את קורבן העולה,

כמו שכתוב בתורה.

הוא אנוס בזה?

ולעשות את קומאן העולה? הוא עושה את זה בלי שום קשר.

אז הוא לא אנוס.

אין שום אנס. בדיוק.

אז השבועה תופסת. על זה היא תופסת.

ואם באותה שבועה, בשבועה אחת אני משביע אותו גם את החלקים שהוא אנוס,

וגם את החלקים שהוא לא אנוס?

אז אני יכול להגיד להפך.

להפך אני אגיד. ככה היינו יכולים להגיד.

בגמרא כתוב שזה נקרש, זה תופס. אם השבועה היא על שני דברים ביחד,

זה תופס.

אבל אני יכול להגיד להפך, בגלל ששבועה היא על כמה דברים ביחד.

אז זה לא יתפוס כלום.

יש ביניהם אחד שאתה אנוס,

אז זה פוטר אותך מכל השאר גם.

אי אפשר להגיד ככה.

למה לא? נכון, אני לא אומר שאי אפשר היה להגיד.

אנחנו רואים בגמרא שזה הולך להפך.

זה הולך להפך. אם השבועה תופסת על משהו,

אז היא כבר נתפסת על הכל.

זה חלק מהמערון,

בכלל. כן.

יש היגיון.

מה הפתרון?

אנחנו משרתים לא בגלל ההיגיון. מה הפתרון? אנחנו רוצים שהוא יעשה את הכדורת כמו שהתורה אומרת.

אנחנו משביעים אותו.

אבל הוא אומר, אין לי בעיה להישבע.

אני אשבע, והשבועה לא תתפוס, היא לא מחייבת אותי.

זה משהו שהוא אנוס בעצם. נכון.

במשהו שהוא אנוס, השבועה לא חייבת.

אני חייב להישבע, כי אני רוצה לעבוד בבית המקדש.

אז אין בעיה, אני אשבע, והשבועה לא תחייב אותי.

אז אומרים, אין בעיה. אנחנו נשביע אותך שבועה כוללת.

באותה שבועה, על הכל ביחד.

וכמו שהשבועה תתפוס על הדברים האחרים שבהם אתה לא אנוס,

ככה היא תתפוס. ככה היא תתפוס, גם על המשהו שכן אנוס, בדיוק.

מוצאים פתרון.

נכון, נכון.

אבל אם משביעים אותו תוך כדי זה דברים נוספים,

ועל הדברים האחרים הוא לא אנוס,

אתה לא חייב להישבע,

על הדברים האחרים.

בסדר.

אבל על הדברים האחרים השבועה תופסת.

אבל אם שתדע מה, בשבילך, בגלל שקשה לך,

נגיד תירוץ נוסף.

תירוץ נוסף.

אומר החתם סופר,

אומר ככה, אומר,

וזו שאלה מאוד מעניינת.

מה נקרא פה אונס?

כאשר באים אליך ואומרים תישבע שבועה שהיא לא אמיתית

כדי לעבוד בבית המקדש,

או שלא תעבוד בבית המקדש

ולא תישבע.

יש לו שתי אופציות.

או להישבע שבועה שהיא לא אמיתית, שבועת שקר,

ולעבוד בבית המקדש,

יש לו אפשרות אחרת.

לא להישבע ולא לעבוד.

אומר החתם סופר,

עדיף לו לא לעבוד ולא להישבע מאשר להישבע ולעבוד. ולמה?

כי כיוון שאתה תישבע שבועה שבועה שאולה אמיתית,

הרי התורה לא מצווה על האדם מצוות

שבאות בעבירה.

כשהתורה אמרה לנו לעבוד ביום הכיפורים.

אם על ידי העבודה הזו, הכל על החשבון של הצדוקי הזה, כן?

אם על ידי העבודה הזו אתה תגיע לשבועה שאולה אמיתית,

אתה תעבור עבירה.

אומר הקדוש ברוך הוא, עדיף לי שלא תעבוד,

ואל תעבור עבירה.

נכון?

מאשר שאני שבע השבועה אני אנוס,

אבל אני מוציא שם השם לשווא,

פשוט לשקר, אני מוציא שם השם.

אומר הקדוש ברוך הוא, עדיף לי שלא תעבוד ושלא תוציא את השם שלי לשווא,

כי זו עבירה,

מאשר שתוציא את השם שלי לשווא ותעבוד. זה מצווה הבאה בעבירה.

אז לכן הוא לא יישבע, הוא לא יגיד, רגע, אני אנוס כי אני חייב לעבוד בבית המקדש. אתה לא חייב, אל תעבוד.

רוצים להשביע אותך שבועה שלפי דעתך היא שקר?

אתה לא חייב לעבוד בבית המקדש.

בדיוק, זה החשבון שלהם.

שהצידוק יעשה את החשבון הזה.

מחייבים אותו, אתה לא רוצה להישבע? אל תעבוד.

באת לעבוד, תישבע.

בדיוק.

בדיוק, בדיוק.

עכשיו הוא עושה...

מה?

הם היו קונים את הכהונה הגדולה.

הייתה תקופה בבית המקדש השני שהמלכות הייתה אצל הרומאים.

היה נציב רומאי.

מתו הרבה, נכון. נכון, נכון, נכון.

הכל אחד היה בטוח שהוא צדיק.

השבועה זה דבר שהוא בזמנה מאוד הפחיד.

מאוד הפחיד את האנשים.

להישבע על השקר, זה לא פחדו,

כי בדרך כלל הם היו אנשים,

הפגם שלהם היה בפנים, בלב.

זה לא היה משהו, הם לא הלכו ועברו. זה לא היה כמו היום, אנשים שכופרים באשם, עושים עבירות בגלוי. זה אנשים, הפגם היה בלב. אבל דברים חיצוניים,

הם אמרו, אנחנו עושים את התורה כמו שצריך. הגמרא אומרת, בבית שני היו לומדים בתי כנסיות או בתי מדרשות, היו מלאים.

במה היה החטא?

לא ידעו אפילו במה החטא.

שאלו חכמים ונביאים. מה החטא? לא ידעו על מה נחרב בית המקדש.

כי החטא היה בנקודה מאוד פנימית,

בשנאת חינם,

בזה שלא כיבדו את התורה בפנים, בלב, חיצונית.

היית מגיע, היית רואה בתי כנסיות, בתי מדרשיות מלאים,

כולם לומדים תורה, מקיימים מצוות, בידור.

כן, היה חסר את העבודה הפנימית, את הכבוד לתורה, הכבוד האמיתי לתורה. אמרו, אתה יודע, חייבים ללמוד תורה, זה יכול להיות חכם, מקצוע, אבל את הדבקות בקדוש ברוך הוא,

שזה בא לידי ביטוי באהבת חינם, שאתה אוהב,

הרי למה כל כך צריכים לאהוב יהודים?

אהבת חינם. אהבת חינם. למה היא כל כך חשובה, אהבת ישראל?

למה?

אני אוהב את עצמי, זה בסדר. למה אני צריך גם לאהוב אותך?

כי אנחנו, אתה נשמע אותך, היא התורה, ישראל, יפה מאוד.

כל אחד ואחד מישראל,

יש לו ניצוץ אלוקי.

ניצוץ אלוקי.

חלק אלוקם ממעל.

כשם שאנחנו חייבים לאהוב את הקדוש ברוך הוא,

כשם שאנחנו חייבים לאהוב את הקדוש ברוך הוא,

ככה אנחנו גם חייבים לאהוב את עם ישראל.

זה נקרא ענף

מאהבת השם. זה ענף, זה יוצא מאהבת השם. כמו שאתה חייב לאהוב את הקדוש ברוך הוא,

אז הקדוש ברוך הוא חילק ניצוצות

ליהודים.

אז אתה חייב לאהוב את היהודים, זה חלק מאהבת השם.

נשמע, ישראל אוהבים זה כזה.

נכון.

מישהו אוהב את האבו, אבל אתה מבין את זה.

מישהו אוהב את האבו, כן, נכון.

נכון.

עכשיו, זו הייתה נקודה פנימית. חיצוני, לא ראו את זה.

חיצוני, הכול היה בסדר.

אבל איזושהי נקודה פנימית, בלב, פה הייתה הבעיה.

וזה בית המקדש השני נחרב על שנאת חינם.

למה שנאת חינם כל כך חמורה

שבית המקדש ייחרב על זה?

בית המקדש הראשון,

עברו עבירות, גילוי עריות, שפיכות דמים, רציחה, עבודה זרה. בסדר, אני מבין שבית המקדש נחרב.

אבל בית המקדש השני,

מה היה?

שנאת חינם.

שנאת חינם זה דבר כל כך חמור שבית המקדש ייחרב על זה?

אלא מה?

בית המקדש

זה מקום ששם השכינה שורה,

השכינה שנמצאת למעלה שורה בעולם הזה בבית המקדש.

אמר הקדוש ברוך הוא, תכינו לי בית,

תכינו לי מקום,

ששם במקום הזה אני אוכל להיות.

זו השראת השכינה.

זה בית המקדש.

אם אין השראת השכינה, אם הקדוש ברוך הוא לא יכול להיות פה בעולם, כי הוא יכול להשרות את השכינה שלו, אז אין מה לבנות בית המקדש.

זה לא בית.

בית המקדש זה לא בית.

בית המקדש זה מקום להשראת השכינה.

איך הייתה השראת השכינה בבית השני?

אתם יודעים איך זה היה?

דרך

הנשמות של כלל ישראל.

כמו שאמרנו, שהנשמות של כלל ישראל,

כל אחד ואחד זה ניצוץ אלוקי.

דרך הנשמות של כלל ישראל, דרך זה הייתה השראת השכינה בעם ישראל.

אבל מה קורה כשאותן הנשמות מחולקות?

זה לא רוצה להתחבר עם זה, זה לא רוצה להתחבר עם זה, זה לא רוצה להתחבר עם זה.

מה קורה אז?

יש נתק.

השכינה יכולה לשרות

ולא יכולה לשרות.

לכן נחרב בית המקדש, זה לא היה עונש.

זה לא היה עונש.

איך אומרים?

תן לילד, אל תיתן לו עונש, תעשה לו תוצאה.

אתה עשית מעשה לא טוב, התוצאה היא ככה וככה.

כשנחרב בית המקדש זה לא עונש, זה תוצאה.

זה תוצאה.

אם אתם מחולקים,

והשראת השכינה מגיעה דרך הנשמות שלכם, אתם מחולקים, לא קשורים אחד לשני, אז אני לא יכול להיות פה.

השכינה מסתלקת, בית המקדש נחרב.

הוא ייבנה על אהבת חינם.

נכון. נכון. נכון. באותו מקום של אהבת חינם, זה מה שהם אהבו. נכון. זה נכון מאוד.

כל הרעיון, העניין, שבית המקדש השני היה בנוי על אהבת חינם.

דרך זה הייתה השראת השכינה בעם ישראל.

כשלא הייתה אהבה,

התוצאה של זה זה חורבן הבית. זה לא עונש, זה תוצאה.

פשוט תוצאה.

אז כשאנחנו רוצים שייבנה בית המקדש מחדש,

מה דבר ראשון צריכים לעשות?

אהבת חינם. פשוט להחזיר.

הקדוש ברוך הוא אומר, אני רוצה להגיע אליכם,

אבל אני שורה דרככם.

תתקרבו, תתקרבו אחד לשני.

אם אנחנו לא נעשה את זה, ויגיע מצב מאוד קשה,

כלומר, הגיע הזמן שהקדוש ברוך הוא יצטרך לגאול אותנו, אז הקדוש ברוך הוא יש לו דרך נוספת להשרות את שכינתו. הוא אומר, אין בעיה, אני אשרה דרכי, לא דרככם.

אבל הוא מעדיף שזה יעבור דרכנו.

אז הוא מחכה ומחכה ומחכה.

אם אנחנו לא נשמע בסוף,

ולא יהיה לו ברירה,

הוא יביא את זה בצורה כזאת.

זה יותר קל.

זה ברור גם שיותר קל, גם אדם מבין שהוא עשה פה עבירה קושי, ואז הוא בא לבקש סליחה,

או שהוא בא לחזור בתשובה.

אבל אם באים לאדם ואומרים לו, תשמע, א', ב', ב', ד',

מה אתה רוצה ממני? על מה אתה מדבר?

נכון.

מה שאפשר שזה יגיע ממנו? כי כשזה יגיע ממנו זה גם יהיה יותר קשה.

כשזה יגיע דרכנו, אז אנחנו ראויים לשכינה, אין בעיה, השכינה נכנסת. אבל אם אנחנו לא ראויים וזה מגיע ממנו,

הקב' ברוך הוא אומר, אין בעיה, אני צריך לעשות לכם ניקיון קצת,

כדי שאני אוכל להיכנס אליכם.

זה לא נעים, זה לא טוב.

אז אומר הקב׳ ברוך הוא, אני מחכה,

מחכה, מחכה,

תתקרבו, תתקרבו, תתקרבו.

בינתיים הוא מנסה לנו פה איסורים,

שם איסורים,

כדי לקדם את שני התהליכים, או זה, או זה, מה שאנחנו נבחר. בינתיים יש איסורים, הייתה השואה,

יש פיגועים, יש זה. כל הדברים האלה מנקים את הנשמה שלנו,

שאם בכל אופן אנחנו נתעקש ולא נגיע לאהבת חינם,

אז הוא יאשר את שכינתו בצורה אחרת,

ואז שלא יהיה בפעם אחת ככה המחיקה הגמורה שלנו על כל העבירות, אז הקדוש ברוך הוא מדי פעם שולח איזושהי תזכורת,

איסורים כאלה ואחרים.

בסדר?

בכל אופן, נחזור למשנה שלנו.

אז זה המשנה אומרת, כדי שהכוהל הגדול לא יעשה פעולות

שהצדוקים היו עושים,

שזה לעשות את הקטורת בחוץ,

באוהל מועד, ולא בקודש הקודשים,

כדי שלא יהיה המצב הזה, היו משביעים אותו. איך השבועה הייתה תופסת,

או שזו שבועה כוללת,

משביעים אותו על דברים אחרים, ובתוך זה,

על העניין הזה, ביחד השבועה הכוללת היא תופסת,

או שהוא פשוט לא אנוס,

אל תעבוד, הקדוש ברוך הוא אומר, אל תעבוד.

אנחנו ממשיכים למשנה ו'.

המשנה אומרת לנו שהכוהן הגדול היה צריך להיות ער

בכל הלילה הזה

בכל הלילה הזה של ליל יום הכיפורים.

הוא היה צריך להיות ער,

לא לישון, כדי שבשעת השינה אדם יכול להיטמא,

כדי שהוא לא יגיע לידי טומאה, הוא היה צריך להישאר ער.

מה היו עושים כדי שהוא יישאר ער? אומרת המשנה.

אם היה חכם,

דורש.

ואם לאו,

שוב, איך יכול להיות שהוא לא חכם?

יכול להיות כהן גדול שהוא לא חכם?

קנה את זה.

ואם לאו, תלמידי חכמים דורשים לפניו.

דורשים דרשות,

הלכות,

כדי להעסיק אותו בליל יום הכיפורים שלא יישן.

אם הוא עדיין

לא כזה, אפילו לשמוע דרשות

הוא לא יכול,

אז מה עושים?

הוא קורא דברים אחרים.

ואם רגיל לקרות, קורא. זאת אומרת, קשה לו ללמוד הלכה, הוא לומד כתובים.

אם רגיל לקרות כתובים, הוא קורא. תכף נראה איזה כתובים.

ואם גם זה לא,

אפילו לקרות כתובים הוא לא יכול, כי פעם הרי לא היה כתובים כמו שלנו היום על חומש,

על דף, עם ניקוד וכל הדברים האלה.

זה היה הכל על קלף.

היו כאלה שלא ידעו לקרוא, הכל שורות, שורות, שורות, שורות, שורות. הוא לא יודע איך לקרוא, איך לאיית,

איך הניקוד של זה.

אז היו קוראים לפניו.

ובמה קוראים לפניו?

באיוב ובעזרא ובדברי הימים.

היו קוראים לפניו או באיוב,

לא, או באיוב, בעזרא ובדברי הימים. למה דווקא שלושת הדברים האלה,

איוב ועזרא ובדברי הימים?

אז זה דבר מאוד מעניין.

אנחנו יודעים שהאדם מורכב,

הוא מלך.

האדם הוא מלך, נכון? מלך הבריאה. מה זה מלך?

מוח,

לב,

כבד.

כבד.

מוח, לב כבד.

מלמעלה למטה זה המוח, לב כבד. ראשי תיבות?

מלך.

המוח זה המחשבה של האדם.

הלב,

שם המקום, הרגשות,

הרצונות,

התשוקות של האדם, זה בלב.

והכבד,

שם זה המקום, הנפש הבהמית נמצאת. זה המקום של העשייה.

כל הפעולות שאדם עושה.

יש אנשים שהם יותר חזקים, יש אנשים שאתה רואה הם רגשניים,

מלאים ברגש,

הנשמה שלהם בעיקר מתמקדת בחלק של הלב.

יש כאלה טכנוקרטים,

רק עושים פעולות. תגיד, תעשה ככה, אין בעיה, תעשה ככה, אין בעיה.

כבד.

ויש כאלה שהם גאונים, מחשבה, המחשבה שלהם רצה,

חושבים דברים עמוקים, אוהבים

להתעמק ולעיין ולחשבן דברים,

אלא הנשמה שלהם בעיקר נמצאת במוח.

מוח לב כבד.

אבל לכל אחד יש את שלושת הדברים.

שאלה מה החלק הדומיננטי.

יפה, יפה. שאלנו את זה שבוע שעבר, אתה

באחד הימים שכנראה לא היית.

שאלנו את השאלה הזאת.

אמרנו כמה תשובות, אבל בקצרה אמרנו אחת מהתשובות זה שאין סומכים על הנס.

אין סומכים על הנס.

כן, אתה לא סומך, אתה צריך לעשות את ההשתדלות שלך, אבל זה נושא אחר.

בואו נגמור את העניין הזה.

אז אמרנו שיש לכל אחד ואחד,

לכל אדם ואדם, יש שלושה חלקים בנפש,

בנפש שלו.

המחשבה,

הרגשות והמעשה.

הכהן הגדול בליל יום הכיפורים היה צריך להתקדש

בכתבי הקודש

בשלושת החלקים של הנפש שלו.

המחשבה,

הרגש, הלב והמעשה.

ולכן היו קוראים לפניו באיוב בעזרא מדברי הימים. איוב זה ספר,

ספר איוב הוא ספר שיש בו המון חקירות ועיונים ומחשבות באמונה,

בהכרה בקדוש ברוך הוא.

זה החלק שעל ידו האדם יכול להתקדש בחלק של הנפש המחשבתית.

ספר איוב. המחשבה.

אז זה הספר הראשון, איוב. מה הדבר הראשון? זה המחשבה.

עזרא,

ספר עזרא, ושם מסופר את חורבן הבית,

וכששבו מהגולה,

וכשבנו את הבית מחדש, זה דבר שמעורר את הרגשות.

אנחנו שומעים

מה היה בבית המקדש הראשון,

ואיך נחרב הבית,

ואת כל הדברים הקשים, ואחר כך כשחזרו,

חזרו מהגולה.

זה דבר שמעורר את הרגשות של הכהן הגדול.

זה הספר השני שהיו קוראים.

איוב ובעזרא.

דברי הימים,

שם מסופר פשוט את דברי הימים.

מה עשה המלך ההוא,

ומה עשה המלך הזה, ומה קרה פה,

ומה קרה שם.

זה החלק ששייך למה?

לכבד.

החלק המעשי.

ולפי הסדר, באיוב,

בעזרא,

בדברי הימים.

היו קוראים לפניו בכתבי הקודש כדי לקדש גם את המחשבה שלו,

גם את הרגשות שלו,

וגם את החלק המעשי שיראה את כל דברי הימים של מנחי ישראל,

מה עשו כהוגן, מה לא עשו כהוגן.

זה מה שהיו קוראים לפניו.

יפה מאוד.

זכריה בן קבוטל, בן קבוטל הוא חולק.

זכריה בן קבוטל אומר, לא, לא היו צריכים לקרוא את זה.

פעמים הרבה קראתי לפניו בדניאל.

לא, הוא אומר, לא היו צריכים לקרוא דווקא את זה.

קוראים לפניו בכל כתבי הקודש.

וכאן אנחנו מסיימים, רק אני אשאל אתכם שאלה.

לא כולם, גם מי שעשו כולם, רק מה שמצערים כאן, לא?

לא, יום כיפור. אתה מדבר על תשעה באב. תשעה באב הם רק דברים שמצערים. יום כיפור,

אז כנראה שזכריה בן קבוטל,

הוא אמר, זכריה בן קבוטל, שאם היו כהנים צדיקים מאוד,

לא היה צריך לקדש להם את המחשבה.

מספיק כתבי הקודש כבר לבד, זה היה המחלוקת.

עכשיו אני שואל אתכם שאלה,

ונראה איך אפשר לענות

לפי מה שראינו במשנה כאן.

הרמב״ם,

שפוסק את ההלכה הזאת,

מביא את הלכות יום הכיפורים, עבודת יום הכיפורים.

כותב הרמב״ם,

קוראים לפניו בכתבי הקודש.

ככה כותב הרמב״ם.

וכולם טמאים.

אנחנו פותחים את המשנה

ומסתכלים מה כתוב במשנה,

ובמה קוראים לפניו, באיוב, בעזרא, בדברי הימים,

בדניאל.

אבל לא כתוב סתם כתבי הקודש.

מאיפה הרמב״ם הוציא את ההלכה הזאת?

מה, הרמב״ם הוציא הלכה?

ודאי שלא.

הוא הביא אותה מאיפשהו, מאיפשהו.

זו השאלה, מאיפה?

יפה, אז חייב בן קיבוץ על מה הוא אומר? דניאל, לא?

הוא לא אומר שרמב״ם.

יפה מאוד.

יפה מאוד.

הרמב״ם מבין שזכרה בן קיבוטל,

מה הוא אומר?

הוא לא בא להגיד שצריכים לקרוא לספר דניאל, אלא זכרה בן קיבוטל אומר, אין, לא משנה מה. אני קראתי לפעמים בדניאל.

כמו שדניאל, אפשר גם לקרוא לפניו בשמואל או במלכים

או בכל הדברים האחרים.

זה סובר זכרה בן קיבוטל, ככה לפי הרמב״ם. לכן, הרמב״ם פוסק כמו התנא השני של זכרה בן קיבוטל,

שהיו קוראים לפניו

בכל כתבי הקודש.

לסיכום,

אמרנו במשנה הקודמת

את העניין

של הכתרת הקטורת.

הכתרת הקטורת היו...

זה שאלה, כן, זו שאלה כבר שאלה חדשה, כן. אבל בואו לא ניכנס לשאלה, זו שאלה מעניינת.

כן, כן. או שלכל הפחות היו קוראים.

נכון, נכון, נכון מאוד.

נכון.

יפה מאוד.

נכון מאוד, יפה.

אז לסיכום, מה שראינו כאן, במשנה ה',

למדנו את העניין של הכתרת הקטורת. הכהן הגדול היה צריך להכתיר את הקטורת,

היה נכנס לבית קודש הקודשים, איפה שנמצא ארון ברית ה',

מניח את הגחלים, את המחתיים הגחלים,

ועל המחתיים הגחלים הוא היה מעביר את הקטורת

מהידיים שלו.

אל הידיים הוא היה מעביר, אמרנו בצורות מאוד מיוחדות, היה מעביר אל הידיים שלו מהכף את הקטורת,

ושם את הקטורת על הגחלים, מעלה עשן.

הצדוקים הם היו אומרים שצריכים להקטיר את הקטורת בחוץ.

באוהל מועד.

אז לפי העשן. לא, לא, לעשן, ואז הוא יכול להיכנס.

אנחנו,

לפי מה שקיבלנו מחז״ל, מחכמינו זיכרונם לברכה,

יודעים שצריכים לעשות את זה בפנים,

ולכן היו משביעים את הכהן הגדול שלא ישנה,

כן, בתוך קודש הקודשים, להיכנס ושם לעשות את זה.

ולכן,

הוא היה מפליל קודש הקודשים.

זה של כל יום.

זה של כל יום.

מה? לא היה מזבח, על הרצפה.

על הרצפה הוא מקטיר את הקטורת.

שם את המחטה על הרצפה ועל הרצפה. שם היה, בתוך קודש הקודשים,

היה ארון, ובתוך הארון היה לוחות הברית,

ספר התורה ו...

השראת השכינה, זה הכהן הגדול היה נכנס לשם, הוא היה יוצא,

משהו אחר לגמרי.

מה זה?

באורות, מה זה אורות?

אין אורות כאלה בכלל.

אין עוד כאלה.

עכשיו, היו משביעים אותו.

לפי ההלכה לא, אלא אם כן היה קורה איזה כהן צדוקי שהוא עשה את זה,

אבל תמיד היו משביעים אותו.

כנראה שלא.

אני לא יודע.

שהיו עושים בחוץ. שהיו עושים בחוץ. כנראה שלא. בשביל זה היו משביעים אותו.

נכון.

לכאורה.

אז לכן היו משביעים אותו כדי שהוא לא יעשה את זה.

אמרנו פה, נכנסנו קצת ללומדס,

איך משביעים אותו. בסדר.

זו משנה ה'.

משנה ו', המשנה אומרת,

היו עושים פעולות כדי שלא יישן,

היו דורשים לפניו.

אם הוא לא יכול,

אם הוא יכול, אז הוא דורש דבר ההלכה. הוא לא יכול, דורשים לפניו.

גם זה הוא לא יכול, היו קוראים לפניו,

או שהוא קורא, או שהוא קוראים לפניו.

במה קוראים לפניו?

זו מחלוקת.

תנא אחד במשלם אומר,

קוראים לפניו בדברים שמאוד מושכים אותו במחשבה,

בלב ובכלי המעשה.

שלושת הדברים, אדם צריך תמיד להתעורר, זה מוסר השכל בשבילנו, תמיד צריך להתעורר גם במחשבה. אדם לא יכול להגיד, אני, אין בעיה.

העיקר הלב, אני עם הרגש, יש לי רגש חם, לתורה ומצוות, זה העיקר. לא,

יש גם מצוות,

מצוות זה החלק המעשי,

תניח תפילין,

תיקח ארבעת המינים, תאכל מצה, יש כל יום מצוות שאדם צריך לעשות בחלקים המעשיים שלו, ציצית וכולי.

אדם גם לא יכול להגיד אני רק ילמד,

לא,

צריך גם להתפלל, את הלב,

לשפוך.

שלושת הדברים, אדם תמיד צריך להשקיע, מחשבה, ללמוד,

לב, תפילה ומצוות זה כלי המעשה.

וזה היו מעוררים את הכהן הגדול לפי טענה אחת.

לפי טענה אחת,

היו מעוררים אותו בכתבי הקודש, לא משנה באיזה דבר, בכל כתבי הקודש היו מעוררים אותו.

אבל הרמב״ם מה יצטרך לכתוב?

לפי המשנה הזאת, הוא כתב ככה טוב, לא יצטרך לכתוב וטוב לקרוא ב...

הרמב״ם לא כותב מה שטוב,

הוא ספר הלכות הרמב״ם.

כן, במשנה אומרת.

זה מחלוקת.

בסדר, אבל המשנה אומרת למה פה זה דווקא,

צריך לפתח את הרגשות וזה, וככה להיכנס לזה.

כן,

כן.

תבירה וזה וכן.

כן, הטענה השני לא סובר את זה, הוא סובר שלא צריכים לפתח בצורה כזאת. כנראה שהוא סובר, הטענה השני,

שאדם שלומד בכתבי הקודש ישר מתפתח לו כל הדברים. לא צריך להתמקד,

איך קוראים לזה?

לא ברמת המיקרו, ברמת המקרו.

אתה לומד כתבי הקודש, ממילא הכל מתפתח לך. אתה לא צריך להתמקד בזה, בזה ובזה.

ככה סובר הטענה השני. זו מחלוקת, הרמב״ם פסק עם הטענה השני.

שאתה מעורר את הכל ברמת המקרו.

בכללי.

בסדר?

זה המשנה, משנה וו. אנחנו סיימנו משנה וו.